בומבה לינה

ושוב- כבר לא.

אז למה אני ממשיכה לכתוב? לא באמת יודעת... חשבתי שאולי יש סיבה נסתרת, אבל הי כנראה מספיק נסתרת שלא אראה אותה בעצמי...

4:04 לא נרדמת...

תכלה שנה... תכלה... שיכולו הזכרונות, העצבים, נסיונות הבריחה, השכחה.... שייתמו, יסתיימו, יגמרו ויעלמו. הפחדים, החששות, הכעסים שלוו את השנה הזו. שתאבד, שתסתיים כבר!!! ואז מה? תגיע חדשה - אותו הדבר.

9:09 ב9.9. כתוב לי שכולם ״אני״ ואני כותבת מזל טוב...

22:22 "הכאב אינו בשינוי עצמו אלא בהתנגדות לשינוי״. אהה.

כל פעם אני מזכירה לעצמי שזו בחירה, ודי כבר, ולמה אני עושה את זה לעצמי. וכל פעם מחדש - אני לא מקשיבה לעצמי. עצמי החכמה והמבינה מנסה לרסן את עצמי הסוררת, וזו - הסוררת, לא מקשיבה. והלא אני כל כך יודעת, כבר לא תמימה (לצערי),... כל כך יכולה להבין ולראות את הצרות עוד לפני שהן צצות... ולא כך היא. לא ולא ולא. עצמי ועצמי ועצמי.... איה הוא אותו עולם מקביל שבו אוכל להתנהג בחופשיות ניו אייג׳ית גמורה - ולעשות רק מה שטוב לי - ללא כל יסורי מצפון ופגיעה בסובבי? היכן הוא אותו זמן ללא כאב? ובחירה אמיתית? אני רוצה כל כך לברוח מעצמי, וגבולה. כה כבולה והגלגלת ממשיכה להסתובב לאותו החידלון. והכל נכון. והכל צפוי. והרשות אולי נתונה- אבל לא באמת. ועצוב ולבד ומר לי. וקר לי בלב. משתדלת לא לעבור ברחובות מסויימים, לא להכנס לחנויות ספציפיות, ולא להתקל בדברים מכאיבים. וכשאני מצליחה - עצוב לי יותר. מתי זה יפסק? מה אני עושה לא נכון? מתי יגבר קול ההיגיון על סערת הרגש? האם אני שומעת אותי? האם מבינה? האם מעוניינת להבין? מה אני רוצה? למה אני מייחלת? אבל באמת? אינני יודעת. לבדיתי לבדיתי - ולמרות שממש רציתי - עדיין לא באמת בכיתי.

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאררררררררררראאאאאאאאאאאאארררררררררררראאאאאאאארררררררראאאאארראאאראאאאאאאא

ושוב הימים הללו, השירים שמדברים אליי, הזכרונות שמציקים, הכאב... זה פשוט לא מסתיים. ואני מבינה שזה מגיע מתחושת הלבד, ואני יודעת שזה היזון חוזר: אני לבד, אני מדמיינת, אני מתגעגעת, אני כועסת, אני מאוכזבת, אני מתנהגת, אני לבד... ובכל זאת- לא מפסיקה. אני לא יודעת איך. ולמה. הלב נשאר אטום.

לבד. כל כך לבד. מחייכת, מדברת. משתפת. מתנדבת. מלטפת. ופשוט לבד. לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו. בין כה וכה. בעיקר כשיש כה רבים סביבי.

;-( שוב. מבט מהיר. ודי. ודי? וודאי. ולי זה די? אולי. הלוואי.

והבטן מכווצת, והעצב אין לו סוף.

מגלגלת בראש, נזכרת, תאריכים... זמנים... נקודות אל חזור. ואולי לא היו הדברים? ואילו לא היו? אני עוד חולמת, המון... המון. לפעמים בהפתעה, לעיתים בהזמנה. אני כאן. עדיין.

ילדה חכמה ומוצלחת שאלה אותי היום למה פסק הקשר עם א׳. לפעמים גם אני שואלת...

ורק עכשיו שמתי לב לתאריך היום.

הימים הללו, הארוכים, המזכירים... לא נותנים מנוח. גם כשיש לי מה לעשות (ויש לי מה לעשות), וגם כשאני ממש ממש משתדלת- זה עוד כאן. יושב על הצוואר, מעיק. מטריד. גורם לי להרגיש שונה. להתנהג אחרת. מסויגת יותר. חרדה. הרבה זמן עבר. ואני לא יודעת יותר ממך כלום. יכולה ללמוד, ועושה הכל כדי שלא. וכועסת על עצמי, עדיין. ובכל זאת, לא מאמינה, וכן. ולא רוצה, וכן. לבד. כי יש קרע שלא אוחה, פצע שלא הגליד. וגם כי (נראה ש)אני רוצה בכך... אחרת- מה היה אכפת לי להמשיך כאילו כלום? מסתבר שזה לא כל כך קל. והשנים חולפות. והכל שונה עכשיו. וכלום לא השתנה בכלל. שלום לתמימות.

עוד כאן. לבד. בעצב. עוד מתפקדת בחוץ, ורק לפעמים בוהה לי בשקט, ונזכרת. עוד כאן. בקליפה. ב״צריך ל״... ומידי פעם -מקבלת תזכורת מהיקום- אפשר גם אחרת. רק את בכך בוחרת. ולא כך היא. לפעמים מספיק השם של הרחוב בו בחרתי לחנות במקרה, עם מספר גני ילדים תואמי שם - לגלגל אותי חזרה אחורה שלוש שנים לפחות. לפעמים - גם את זה לא ממש צריך.

בשיחות עם חברים צעירים - עולות כל מיני משמעויות נסתרות של דברים. דברים שאיני בטוחה בהם אפילו בעצמי ... (המצהיבון אגב מסכים איתי, הוא מספר לי שאני מלמדת הכי טוב את הדברים שאני צריכה ללמוד בעצמי...).
אז ככה:
בעניין הגיל, אומר ידידי הצעיר, כל מה שמבדיל אותנו זה מזה הוא אופן ההתייחסות למה שמול העיניים שלנו. אך לדעתי אין זו רק ההתייחסות, זו עייפות, זו הבנה שונה של חשיבות הדברים, חשש שהזמן קצר והולך, וציניות שמתרחבת מאוד...
למרות הכל, זה גם הרצון להלחם... והכי נורא - זו ההבניה החברתית - שאצל חלקינו תופסת פיקוד, ואצל חלקנו מתפרקת לחלוטין ונותרת כמו פיניאטה על העץ- רק לחבוט בה ולקוות שסוף סוף משהו טוב יצא כאן כשהיא תתפרק.
אני בהחלט חובטת בהבניה החברתית... לפחות משתדלת... אך לעתים אני חושבת שזו יותר הציניות שמשתלטת... וההבנה (שאני מנסה להדחיק ולא תמיד מצליחה) שבתכל׳ס, אני לא באמת משנה... יש פה כוחות גדולים ממני. אני יכולה להתעלם מהם, להילחם בהם, לעקוף אותם בחלק מהמקרים- אבל לא באמת לשנות אותם. וזה כרגע עוד מייצר בי כוח לבעוט- אבל אני לא יודעת לכמה זמן... אני חשה כמי שנלחמת בכל האון, נגד כוחות שאומרים לי שאין למה להתאמץ וכלום לא ישתנה ובוא נישן ונשתה תה. חלקם מגיעים מתוכי לפעמים...
הצעיר חושב שברור. שכולנו ככה. הוא לא מבין עד כמה הוא מיוחד... הסברתי שרק החלק מאיתנו שמוכן לקבל את זה -כנראה חי טוב יותר... (לפחות פחות כועס... ואולי גם יותר נינוח). לא סתם אני כל כך מתפעלת מאלקיביאדס, ומאלכסנדר. ואולי אפילו מקלאון. -והם כולם מתו ממש ממש צעירים... סוקרטס היה קצת יותר מבוגר, ואליו אני ממש מתחברת (בעיקר לעניין קילקול הנוער, והבעתת הציבור... ו, כן, מה לעשות, גם לפעמים בתחושת הסנוביות, מעל להמון הנבער)... זו הדרך הזו שהם בחרו בה- היא ממש לא הדרך המובנת מאליה, וודאי שאיננה הדרך הקלה. הם לא כופפו את הראש בפני ״המעמד״ ו״הדברים הראויים״. הם לא הקשיבו ל״קול ההיגיון״. הם חשבו שצריך לעשות משהו - ועשו אותו (והרוויחו בדרך-בלי להתבייש בכך). על נשים כאלו אני פחות יודעת, אבל ז׳אן דארק - והביל״ויות יכולות כנראה להיכנס לקטגוריה הזו. הנרייטה סאלד, אולי... אבל גם לה היו את הסיבות האגואיסטית שלה...
ואם אתה מדבר על התאבדות - כמעוררת השראה... דע לך שלהגיד משהו ואז לברוח ולא לעמוד מאחורי האמירה שלך - זה לא מייצר השראה, זה מחליש את האמירה שלך בעיניי. אתה חושב כך? תוכיח את המחשבה שלך. אל תפציץ ותברח -זה לא יגרום לי לשנות דבר באורח חיי, זה אולי רק יגרום לי לצקצק בלשון, להניד את הראש - ולהישאר בתחום החשיבה הצר שלי. רוצה לשנות? תעשה- ותישאר פה להמשיך לעשות. ואולי גם לשאת בעונש על כך. פחדנות לא עושה לי את זה. ההתאבדות הופכת את האדם לאנקדוטה. היא מאבדת את המשמעות של מה שהיה לו להגיד. יאוש זה עצוב ולירי, ונוגה. זה ממש לא עושה לי את זה. רוצה לשנות אותי? לשנות הלך חשיבה של מישהו? תראה לי למה מה שאתה אומר הוא נכון. זה אנחנו, ההמון, שלא מאמין להם, שמחכה שהם יפלו -כדי שנוכל לשמוח קצת לאידם, ולהיות בטוחים שככה זה, וזו הדרך היחידה...
וכשהם נופלים בסוף - אז אנחנו עצובים קצת, כי הולכת לנו לאיבוד עוד טיפ טיפת תקווה.
יש בי כל כך מעט ממנה, שבאמת חבל על כל טיפה.

כשמסבירים לי, אני מבינה. חבל שהסברת.
לפעמים, אני באמת לא סובלת אותך.
ממש.
איך מסובבים את זה?

אה. נזכרתי. זה הכל מבחירה. ואני את שלי בחרתי.
לא תמיד זה עובד.

״מבדידות, האנשים הופכים קשים. מעטים יוצאים ממנה נשכרים״.
לחלוטין.

וגם- מסרט שראיתי לאחרונה... ״דיכאון נסער״....
הממממ....
והמצהיבון ״נוכחותך חשובה לי מדעתך....״
נו די.

אצלי כלום לא בסדר. וחבל שהיום כבר לא...

יותר טוב.

יותר טוב.

יותר טוב.

ושוב בלילה -אני חולמת...
וביום אני חולמת בהקיץ... אחרת.
ושוב.
ועצוב.
וחבל.
ודי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אז מה?
אז מה?
אז ככה!!
הפרטים לא חשובים, טוען המצהיבון, חשוב הפרט.
אולי.
אבל החיים שלנו בנויים פרטים פרטים, ופרטיות- חשובה גם היא.
ובפרט כשהיא איננה.
טוב, בעצם כלום כבר לא חשוב.

הי טדליק,
תודה!!
קשה וקודרת כמו צמח בר. נרעדת וריקה כצל חולף. חולמת... כל הזמן חולמת, כמי שאין לה כבר תקווה.
ואז - קרן אור מלובבת, וטיפת חום.
תודה.

מנסה. כל כך מנסה.
לא מצליחה לשכוח.
כי לזאת אין בי הכוח.
ושוב עבר יום חג, ושוב חלף הזמן
ואני מנסה. מנסה מכסה מהסה, ו
עדיין כאן.

אפשר לשכוח, לפעמים זה לוקח יותר זמן ממה שאנחנו רוצים. לפעמים נלחמים בשכחה.
לא להאמין, המרגיעון:
הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי.

טדליק, כל כך מסכימה. כל כך רוצה לשכוח - שעצם הרצון - מנציח את הזיכרון עצמו.
תודה על התזכורת.
וגם - רציתי לכתוב לך שאני לגמרי מבסוטית מהמצהיבונים... והנה קפץ לי זה שמזכיר שאין לי לאן לברוח... כי בכל בריחה אני לוקחת את עצמי...
ו-גוונים - תודה בכלל...
כלתה שנה, ומתגנבת לה אחת חדשה. האם תביא מזור? האם תשחרר? ומה תפקידי בה?

והנה, שוב.
לשניה פקו ברכיי, עד כדי כך פקו שנאלצתי לעצור בצד.
וליבי שתת.
ונשמתי נעתקה.
והכל, שוב,
סתם.

עברו ארבע שנים ועשרים ושישה ימים.
אני כבר לא סופרת. לא באמת.
והנה מזדמנות לי עיתים קרובות יותר ויותר -ובהן אני פתאום יכולה להציץ.
וכשאני מציצה, אני מאבדת ריכוז. מרגישה חלולה. מאבדת את אני לכמה שניות.
עדיין.

באותו היום שהפך ליום המרצ'נדייז הורדרד הלאומי - ראיתי משפחה שיצאה לאכול בחוץ, מתחת לעץ.
אישה, ילד, ואתה.

כרגיל בהזדמנויות הללו, הסתובבתי והסתלקתי.

מתברר שאני לא מצליחה להציץ הרבה - עדיין כואב. עדיין מכלים. ולמרות הכל - לא באמת התגברתי.
עוד זוכרת.

וכשחשבתי ששכחתי - הזכירו לי.
שוב.

אז זהו, שלא שכחתי. ואני פה.
לפעמים.
המצהיבון מספר לי שזכותנו המלאה להיות מטומטמים ככל שנחשפות. ולי קשה עם הזכות הזו. שתבוא על חשבונם של אחרים.
לו רק יכולתי לדבר איתך.
לו רק.

מילותייך מרגשות אותי. נוגעות בנקודה כמוסה.
מזדהה עד המעמקים. בעיקר עם זה:

_כבר זמן רב מאוד אני מוכנה למות.
עכשיו.
הרגע.
אני מיותרת כאן. סיימתי את ענייניי בעולם הזה._

בכל פעם מחדש, כאשר מישהו מוסיף כאן הגיג, אני מופתעת חדש.
כל כך הרבה זמן אני חשה כמו קול בודד בתוך ההמון, שלא מצפה לקבל תגובה.
אבל.
כל הפתעה שכזו זורה אור על מישהי שהייתי.
תודה.

כל כך הרבה זמן. כל כך הרבה מילים, דמעות, כאב מחשבות, וניסיון לשנות...
והכל נותר כשהיה.
אם אכן מה שהיה הוא שיהיה, אז בשביל מה?

אם אכן מה שהיה הוא שיהיה, אז בשביל מה?

התחלתי לכתוב, ואז עלה הצהוב וסיפר ש"כל גיל והשמחה שלו"....האם כך?

שלום.
ציניות היא דרך מצויינת להתמודדות.
אז... נראה שכן.
כמה נורא.

לינה יקרה, ציניות היא דרך התמודדות מצויינת לתקופות מסוימות.
כשאניחנו גדלים היא כבר לא מהווה דרך התמודדות. לכן אנחנו גדלים. כדי לזהות מתי אנחנו בורחים לציניות כדי פחות לכאוב.

הי טדליק, מסכימה איתך לחלוטין

אני לגמרי בורחת לציניות, וזאת כדי לכאוב פחות. אולי לא תמיד זה מועיל, ואולי זה מתאים לתקופות מסויימות, אך לא משנה כמה אני גדולה ויודעת (וזו עיקר הבעיה, אני עכשיו כבר גדולה, וכבר יודעת), זו עדיין, מבחינתי, דרך ההתמודדות המועדפת, והקלה יותר.
וגם - מאוד כיף לקבל מבקרים בדף... תודה.

עסוקה כדי שאוכל להתרוצץ, רצה כדי לברוח, בורחת כדי להתעייף, מתעייפת כדי לא לחשוב, לא חושבת כדי לא לזכור, כדי לא לכאוב. זוכרת. כל הזמן זוכרת. כל הזמן.

לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא זוכרת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת. לא כותבת.
לא.

עדיין כאן.
מקווה שתזכרי.
מקווה שתכתבי.

בילי. באמת ראית.
תודה.
אמש, מולי הכוכבים.
אך מצדי, קצת מעלי נגה לו אור האשמורת השלישית.
גם אם אני רוצה לשכוח- אני מחויבת לזכור.
ולהרגיש.
כל הזמן.
כל הזמן.
עדיין.
וגם כשאני ביחד, אני בעצם לבד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחויבת לזכור
למה בעצם?

לינה, ראיתי.
הלבד. הלבד הנהדר הזה, הנפלא. המזוכך.
נקודת מוצא ונקודת סיום.
אני מחבק אותו ולא מוותר.
הוא רק שלי.

נפלא ומזוכך? גם אני חשבתי כך.
וכבר לא.
הלא חופשי זה בעצם לגמרי לבד.
אני מוצאת שקשה לי יותר ויותר עם הלבד הזה.
הוא לא מרומם יותר.
לא מאפשר לי להביט מלמעלה.
הבדידות אינה מזהרת.
להיפך, היא עלובה,
מעליבה,
מתישה וכותשת.
לא רוצה לבד. רוצה להרגיש חלק.
למה אינך מוותר על הלבד? הלא טובים השניים?
האם לא תעדיף לחלוק את המשא?
הלא לשם כך אני כותבת כאן...
אמנם בודדה, לעיתים, ובכל זאת מידי פעם- עובר אורח מציץ בחלון, ומשמיע קול.
כמוך.
שוב תודה.

לפני מספר ימים הוכחתי לעצמי שוב, שאני יכולה לבדי. שאני לא זקוקה לאיש. המאמץ היה נורא, לקח לי המון זמן, ועוד יותר המון מאמץ... אבל הצלחתי לבדי להזיז רהיט כבד מאוד, ולהעיף אותו לבדי, את כל הדרך לפח.
ומה עשיתי בזאת?
עד עכשיו הגב שלי נאנק, ומסרב להפסיק לפעום.
ומה?
רק חשבתי לעצמי, שבשניים היה קל יותר, וגם את השלישי הייתי מוכנה לקבל בזרועות פתוחות.
וזה רק בעניין פיזי...
המעמסה שבלב כבדה הרבה הרבה יותר.
לבדיתי לבדתי.... לא. לא בכיתי.

_הבדידות אינה מזהרת.
להיפך, היא עלובה,
מעליבה,
מתישה וכותשת._

מסכים.
אך הלבד והבדידות אינם אותו הדבר.
הצהוב אומר: אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה.
ואת זה רק את יכולה לעשות. לבד.
מצטער לשמוע על הגב שלך. מקווה שתרגישי טוב במהרה!

מתברר ד...
״חופשי זה בעצם לגמרי לבד״.
הרדיו שוב מדבר אלי.
ובנימה רפלקטיבית קצת יותר - ראה מה עושה לי החופש הזה... אני שוב מוצאת עצמי דבוקה ל מה חדש ... אולי מפני ש״אחד ואחד זה בעצם המון״?

״חופשי זה בעצם לגמרי לבד״.
בדיוק.
והצהוב מדייק: זה לא נגדך, זה בעדי.
אני לא מתנגד ליחד, לשניים, ל"אחד ואחד" שהם בעצם המון.
גם להם יש מקום.
אבל לא בשבילי, לא כרגע.

אני מבינה.
אז אתה פה בשבילי?

כל מי שכותב בדף הזה נמצא פה בשבילך. כמובן.

תודה.

ימים שכאלה.
ברכות מרחפות באויר,
מזמזמות בראשי, משתכנות בקרביי.
כואב פחות, הרבה פחות.
אבל...
עוד כאן.

ויש גם ימים כאלה, הפוכים.
בהם אני פורטת את העצב לפרוטות של כאב, של סבל ושל זכרונות.
ימים בהם חלום אחד, מעורר בי צמרמורת דקה עגומה וכמעט בלתי מורגשת וזו בתורה יוצרת בי שטף של זכרונות על קרע שלא אוחה כראוי, ושמקורו בשל תחושותיו של מי שנותר בחוץ.
אני לא לבד... אחרים לבד איתי מזמזם לו הרדיו בקולו של דני, ובאופן שולח לי תזכורות: המרגיזות קובע שאזני עדיין איננה פנויה אל הניגון, והציטוט שקבל את פניי היה זה:
״כך, במקביל, לכאוב כאב של גדיעה ממי שגופך התאחד עם גופו ונשמתך עם נשמתו לכדי יצירת אדם. אדם שהפך אתכם אחד לנצח״ (ענת ג מתוך הכל נגמר מה עכשיו).
אז אדם לא נוצר, והנצח אין. אבל היתר- עדיין פה מתברר.
פחות, פחות- אבל כואב.

תודה טנא.

בריצה, במהירות, בבהילות, לעשות, לייצר, לא לנוח. להתמוטט מעייפות, ולמרות הכול - להתעורר באמצע הלילה, אולי מחלום- ולהזכר... לא להצליח לישון. לא נגמר.
נראה שאנו אני זקוקה לחסד.
או לחבר.

תודה.
לאחרונה הבנתי, שאני צריכה מישהו לשתוק איתו, ככה , שתיקה טובה שכזו... ארוכה.
כשאני מנסה את זה עם מכרים- מיד הם בטוחים שקרה לי משהו נוראי.
לא קרה כלום נורא לאחרונה, אפילו ניתן לומר שלא קרה כלום.
רק לשתוק.

כששותקים, הכול נשמע רועש.
אני שותקת כי הבנתי שמה שיש לי להגיד לא מעניין.
הכל סביבי רוגש, לכולם יש דברים חשובים לעשות,
לחלקם יש אפילו יעוד...
ואני?
אני פשוט פה.
בשקט.
כי מה שיש לי להגיד, לא חשוב לאיש.
לא מעניין.
אני שותקת כבר חודשיים.
לפעמים בשקט,
לפעמים שותקת בקול רם.
לא טוב לי לשתוק. ודאי לא טוב לי לשתוק לבד.
אבל ביחד, אי אפשר.
המעצבנון הצהוב דורש שאודה על הקיים על פני להתגעגע אל החסר.
אבל אני מתגעגעת. מתגעגעת אל התחושה שמה שיש לי לומר חשוב.
אך נראה שאין חשוב מהשקט.
מהשתיקה.
אני שקטה, כאילו אין בי דופי.
אך יש בי דופי. שקט, זה מה שאין בי. רק שתיקה עיקשת.רועמת. זועמת.
אבל אולי גם את השתיקה, יש מי שצריך לשמוע, אך בוחר שלא?
ואולי אותה שתיקה, תשאר כה מעיקה, ואמצא אותי הולכת בדרך הריקה?
ואולי...

מבוקש:
אדם חייכן, שמח, אוהב טיולים בטבע, במוזאונים, בכלל...
כזה שאוהב ללכת יד ביד, או פשוט קרוב ולהתפעל ממה שיש, וממה שאפשר לראות סביב.
כזה שיקפוץ איתי בשלוליות, ויעשה איתי גלגלון בשלג. או שלפחות יתפעל כשאתגלגל בשלג בעצמי.
מבוקש אדם שמתרגש משירים, מתופעות טבע, מרעיונות יפים.
שיהיה חכם, וידען, ורהוט, שירצה לשמוע, ויהיה לו על מה לדבר איתי.
שירצה לדבר איתי.
שירצה להקשיב.
ולספר.
שישאל.
שירצה להיות לידי, לצידי. לחוות איתי, ואותי.
חשוב שיאהב לקרוא, שיבין בדיחות, שיאהב לצחוק.
שירצה לעזור לי לתקן את העולם.
שיאהב להיות איתי.
שירצה שיהיה לי טוב.

אני צריכה שותף. כזה שמעוניין להיות שותף. כזה שרוצה לעזור. לקחת חלק בחיים שלי, בבית, בחיי הצאצאים, משמחה.
מרצון טוב.
מאהבה.
שיהנה איתנו.
שירצה אותנו.
שירצה אותי.
שיהיה מבוגר אחראי נוסף.
בן זוג של ממש.
הוא חייב להיות נינוח. לקבל את עצמו כפי שהוא, יהיה נחמד אם ירצה לשפר ולטייב את עצמו, ועדיין- חייב לאהוב את עצמו.
אשמח אם הוא ידע לנגן, ולשיר.
ושירצה לנגן ולשיר איתי.
הוא מוכרח לדעת לתקשר. לדבר. ולהבין שתקשורת כנה ואמיתית היא הבסיס לכל מערכת יחסים.
כדאי שיהיה פתוח במחשבותיו, וייקח בחשבון שלא חייבים לחיות לפי הבניה החברתית השלטת.
רצוי שיהיה לו כסף, מספיק כדי להנות, ולא לחשוש מיום סגריר.
וצריך שהוא יאהב אותי, מספיק בשביל לרצות להיות לידי, ולוודא שטוב לי.

וחשוב- שאוהב אותו גם.

תודה.

והמצהיבון טוען שהכל יחסים...

ואני לתומי חשבתי שעד עכשיו כבר יעמוד כאן תור ארוך של מתפקדים... (בטעות(!?) כתבתי מתפרדים....).
נו טוב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם ישאר לך, במקרה, עודף מההמונים העומדים בתור, אשמח לקבל אחד כזה גם בשבילי

אשמח לחלוק...

תודה!!

כי כשאני ממש צריכה חיבוק, מגן, משתתף, מכיל, אוהב, מקשיב, -הוא יהיה מסוגל, ובעיקר ירצה לתת לי את זה.

יום הולדת. שמח. אני מקווה.

את כאן?
מה שלומך?

גוונים!! אני כאן... לעיתים נדירות אמנם, אך כאן.
קצת מרגישה כמו ביאליק, שהרוח נשא לו את כולם....
במקרה שלנו זה ספר הפרצופים...
אני בטוב, ובהווה, רוב הזמן. זה קצת פוגע בעתיד לפעמים, אבל זה טוב יותר מלשקוע בעבר. לא?
ואת?

סערה בחוץ, ובפנים שקט
מוזר השקט...
לא עצב, לא אשמה, לא בושה.
אפילו לא קצת.
לא צער, לא קנאה, לא חשש.
ובכלל בכלל לא כמו חתולה שקיבלה כף שמנת, שאף אחד אחר לא קיבל.
היה,
הפתיע
הסתיים.

חבל, אבל לא עד הסוף.
פשוט מוזר.

עדיין בשקט.

האם לא למדת דבר מניסיון העבר?

תני לי הסברים על מה את מדברת??

מה לא ברור כאן?

הו האמביוולנטיות....
הכל צפוי, הרשות נתונה,
המחיר ברור ואני מבינה...
ובכל זאת היד נשלחת לאש
והלב רוצה לחוש ולהתרגש
והמוח צועק לעצור! ועכשיו!!
אך אני כבר יודעת שלשווא...
ונותר רק לקבוע איך, ותנאים
ולקפוץ למים הסוערים
לטלטל את הסירה, לפגוע בנוסעים
ולהרגיש שאני עוד בחיים.
ומן הצד השני, הן למדתי בכאב
שעדיף שלא להקשיב לו, ללב...
כה קשה הפגיעה, בכל מי שסובב
וגם בעצמי, ובמי שאוהב.
האם זה שווה את זה? לא. וודאי.
ואכן, וברור, ובשום אופן, ואולי...
האם תהרוג הסקרנות את החתולה?
האם צריך לעשות זאת מההתחלה?
הלוואי והיו לי תשובות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם הכל צפוי והרשות נתונה אז למה היא נתונה.
האם הסבל והכאב שייכים לצפוי או לרשות?
האם המחיר שייך לצפוי או לרשות?
וצעקות המוח? והרצון להקשיב להן? והכניעה להן? והצער של הכניעה להן?
כל אלו הם רשות. אינך חייבת לחוש אותם.
הם אינם צפויים. רשות בלבד

נתונה כי צפוי, אין מה לאסור אם אי אפשר לאכוף.
הסבל והכאב הם תוצאה. לפעמים אי אפשר לוותר עליהם. לרוב פשוט לא רוצים.
המחיר נקבע מראש. אם לא רוצים לשלם- זה הזמן להפסיק.
והשאר- בלתי נמנע.
איני חוששת לחוש אותם.
אני חוששת לאחרים.
תמיד לאחרים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את מה שבאמת אסור אי אפשר. את מה שאסור אבל אפשר אפשר. יש לזה מחיר אבל יש מחיר גם לכך שלא עושים את מה שאסור אבל אפשר.
אין אחרים

תמיד יש אחרים.

אוף.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הדמות של האחרים נוצרת בעדשה של העין שלך. עבורך, אין להם קיום מחוצה לך. הם נוצרים בתודעה שלך. זו רק דמות. דמות שהתודעה בונה עבורם סיפור. סיפור שבטעות קוראים לו אמת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את מדהימה. את מבינה את זה?

את מדהימה. את מבינה את זה?
קצת נשמע כמו האשמה.
או אולי אזהרה.
הכל נשמע לי כמו אזהרה, לאחרונה.
פעמונים מדנדנים באון,
שירים, כרגיל...
וגם זכרונות וחלומות שלפתע מפכים בי בעוז.
ואפילו המצהיבון מזהיר לי:
"אין לך לאן לברוח, בכל בריחה שהיא, את לוקחת את עצמך".
פויה מצהיבון. לא יפה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כי אין הבדל משמעותי בין התודעה שמפרשת מראות וזו שמפרשת קולות. שני הערוצים מתנקזים לאותו מקום. לאותו טירן פנימי. כל טירן, גם פוליטי, מייצר תמיד אויבים כדי לבסס את שלטונו.
זה רק פחד