בומבה לינה

אנונימי

דפים למעקב ב-מה חדש:
המכתב שראוי היה להכתב

שלום.
נתחיל בתיוג... דף בלוג. וגם דף בית אישי, ובמיוחד - דף מוצנע. שיהיה.
זה קצת מצחיק, כשאני יושבת לבד, רחוקה מהמחשב, אני יודעת ב ד י ו ק מה אני רוצה לכתב, ואיך אני רוצה שזה יראה וכל זה, וכשאני כבר מתיישבת, המחשבות שלי נודדות בעיקר ל'למה בכלל להתחיל?'...
אני יודעת למה להתחיל, כי לפעמים כ"כ קשה לי לסבול את הבדידות, את המחשבות שרצות בפנים ואת חוסר היכולת לתקשר אותן מילולית החוצה, כי אין למי, הרי לא ייתכן שככה אני חושבת, שכך אני חשה.
ואז - החשש מחשיפה, אולי מישהו יקרא ויזהה, ואז מה? איך אשא פניי?
אני עוד חושבת.
כשזה יבוא, אכתוב. ואם לא, אז לא.

חפשתי את השיר "אין לי יותר מה לומר" של יגאל בשן, שמתנגן לי בראש כל היום, אך מה שמצאתי היה עלוב מכדי להעלות לכאן.

כאילו בניתי לי מגדל של קלפים, לאט ובסבלנות, ובקושי, והנה, בבת אחת הוא קרס.
רגע אחד קטן של אי שימת לב.
וקר לי, קר לי בלב.

אז הנה אני, מתחבטת לי מה אכתוב (לא אדע? שיר, סיפור או אגדה?), שואפת נשימה עמוקה, ומתחילה להקליד.
והמצחיקון - "קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך-עכשיו!" עולה לי.
איך? איך אני יכולה עכשיו לשפוך החוצה את סאת מרוריי!?
>לינה מתבאסת מהמצהיבונים שלא מאפשרים לה להתבכיין...<

על החיים בשקר.
(ושוב המתחכמון: -המציאות היא החלום האולטימטיבי. נו!!)
האם כאשר אני משכנעת את עצמי ש"כך יש לחיות" אני עושה זאת מפני שאמרו זאת קודם, לפניי?
אולי מפני שכך גדלתי?
כך עושים כולם?
האם מפני שאני באמת חושבת שכך יהי טוב יות לכולם?
לי?
לאהוביי?
או אולי מפני שכך נוח יותר?
להוריד את הראש, ללמוד לנשום מתחת לגלים, עד שיעבור.
עד שלא ארגיש יותר?
תמיד רציתי לחשוב שאשנה את העולם, שאם רק אסביר להם הם יבינו, שהם רוצים להבין, הם פשוט לא יודעים... המסכנים.
נראה לי שעכשיו, כשקצת גדלתי, התבגרתי, אני מבינה שכדאי לנסות לשנות קודם כל אותי.
אני לא כזו מציאה.
גם אני משקרת.
מפתי.
מסתבר שעד היום עשיתי זאת טוב כל כך - עד שפשוט האמנתי לעצמי, וחשבתי שאני לא.
משקרת.
שקרנית.
אומרת משהו, מבלי להאמין בו באמונה שלמה.
ובשביל מה?
כי כך נוח יותר.
כך לא אפגע באיש, ואולי אפגע פחות בעצמי.
ובסוף אני פוגעת בכולם.
ב כ ו ל ם.
ומרגישה רעה.
שקרנית.
"לשקר אין רגליים", "אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן". שין קוף ריש.
אבל לעצמי? אפשר לשקר?
אוף.

רושם ראשוני.
אני, לרוב, בעיקר כאשר זה חשוב לי, או סתם מתחשק, או כאשר אני במצב רוח טוב, יוצרת רושם ראשוני מעולה.
חייכנית, בוטחת, נחמדה, מתעניינת.
הרושם הראשוני שאני משאירה הוא כל כך טוב, שהפתאים שעליהם זה עובד ממש, אבל ממש רוצים להיות חברים שלי.
הם מניחים שאני חכמה, מעניינת, שכדאי להם.
אוי, כמה שהם טועים.
ואז, זה מגיע.
הרגע בו אני יודעת שאם אוציא עוד מילה אחת מהפה, הם מיד יבינו את הטעות הענקית, ולא ירצו לשחק איתי יותר.
ו-שאולי הם כבר מבינים, ופשוט לא נעים להם כי הם שכנעו את עצמם שהיה שווה להם להכיר אותי - ועכשיו, מה זה אומר עליהם?
ואני מרגישה כל כך בורה, וקטנה, ולא שווה, אבל כבר נוצר קשר כלשהו, ולא נעים פתאום להעלם, כבר עדיף לי שהצד השני יבין ויפרוש מעצמו.
כי אם אני אסביר את עצמי הם עלולים להעלב. ושאני אעליב מישהו? זר???
והצהובון, כמובן, "זכותנו המלאה להיות מטומטמים - ככל שנחפוץ"...
אבל אני לא באמת חפצה, לא באמת.
פשוט כזו.

געגועים, כיסופים, כמיהה, צבאבא בערבית...הרצון להיות עם מישהו כל כך שזה קצת משבש את סדר היום, ההזכרות האובססיווית בכל דבר, ההכאה על חטא כשנזכרים בדבר רע שאמרתי, עשיתי או הרגשתי, התקווה להתראות שוב, ההכרה שזה לא יקרה, הכאב המתלווה לכל זה.
איך נפטרים מזה? איך מונעים מזה לקרות שוב?
איך משחררים?
ולמה?

הדברים החשובים בחיים, משתנים מתקופת חיים אחת למשניה.
כשהבטתי סביבי, בחברה בה גדלתי, למדתי ש:
הכסף יענה על (וגם את) הכל.
שהאהבה חשובה, וגם הבריאות - אבל זה או שיש או שאין, ואין מה לעשות בעניין הזה.
שכדאי ללמוד, אבל זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, ואם כבר לומדים, אז כדאי שזה יהיה איזה מקצוע. (מעולם לא אמרו מה, אבל הדוברת היתה ספרית).
שחשוב ללכת בתלם, הרי לשם כך הוא קיים.
שכדאי להתחתן "טוב", זאת אומרת "עם כסף", אבל מעולם לא הוגדר איך משיגים אותו.
המדינה היתה חשובה, חייבים להתגייס ולתרום (לא חייב שא נ ח נ ו נתרום, אבל רצוי ש מ י ש ה ו יעשה את זה),
וגם, לגדל בעלי חיים זה חשוב וכדאי, אבל כשהם מתחילים לעלות יותר מידי כסף ("מרגישים לא טוב" או חולים כל הזמן) אז חשוב להרדים אותם.
תינוקות זה חמוד, ואפשר לעשות כמה שמצליח לנו, בעיקר אם צריך לקרא בשם על שם איזה מישהו שמת. אבל הם גדלים לבד, לא צריך לחשוב על שום דבר בנוגע אליהם עד שמשהו קורה, ואז לשלוף פתרון (בדרך כלל כזה שקשור לאיזושהי אלימות וכוחנות) מהשרוול, ולפעמים זה יעבוד.
שאלימות זה פיתרון, ואפילו טוב.
שאנחנו חושבים רק וקודם כל על עצמינו.
שהאחר הוא בהכרח רע וטיפש, והוא מקנא בנו מאוד ודורש את רעתינו.

אני מקבלת את עניין הבריאות (לא, אני לא עושה שום דבר מזיק במזיד, אבל גם שום דבר שנחשב "מועיל" במיוחד)...
אני תוהה לגבי חלק מהאחרים.
והצהובון מספר שהשוויון היחידי הוא שוויון הנפש, וכשחושבים על כך, כך בדיוק גדלתי.
לעיתים זה נראה לי קל במיוחד, ולפעמים קשה מנשוא.
אני עדיין נלחמת בשדים מהעבר.
אבל גם מתרפקת עליהם.
ואני רוצה להיות שוות נפש, זומבי, ולא מצליחה.
עוד אגיע לשם.

"יש לך המוני חברות באיזור שרק מחכות שתבקשי משהו כדי הן תוכלנה להחזיר לך סוף סוף" שמעתי לא מזמן מחברה רחוקה.
אז זהו, שלא.
לא ממש.
קשה לי לבקש.
בשמחה אעזור, גם לכאלה שאני לא ממש מתחברת איתם, או כאלה שאני יודעת שמנצלים את כל מי שזז, או לחברים של מכרים שלעולם לא אראה שנית.
אחשוב מראש על דברים שאולי אנשים יצטרכו כך שאועיל, ואעשה זאת בשמחה,
אסכן את כספי (בחשש מה, אך בכל זאת) אם מישהו יבקש -למרות שעל זה אני עובדת עכשיו קשה,
ואוותר על שעותיי הפנויות (המעטות) או אף אפנה מזמני העמוס, אם מישהו זקוק לי.
כאשר אני כבר מבקשת עזרה כלשהי, מיד אני מרגישה צורך "לשלם" על הבקשה, ולא משנה כמה קלה היא, ומה מערכת היחסים עם אותו אדם.
למה אני נוהגת לעזור? לא יודעת.
תמיד חשבתי שזה מעין "שלח לחמך" ושאם כולם ינהגו כך אולי נצליח לחיות בעולם נעים יותר...
או אולי כי כך צריך?
או סתם כי לא נעים לי לסרב??
האם עכשיו כשאני מתבגרת, ואולי גם מתפקחת מהאשליות יהיה לי קל יותר לחשוב על עצמי קודם?
לא, כנראה שלא.
(ו-כמובן- בדקתי את הצהובון שמספר לי שהכאב אינו בשינוי עצמו אלא בהתנגדות לשינוי... האמנם?).
מתי אבין שכל הדברים הללו שאני עושה לא מקנים לי נקודות אצל האחרים, ואף פוגעים בי וביקיריי? וגם אם הם כן מקנים לי נקודות, מתי אבין שאיש לא סופר אותן?
גם לא אני?
חבר זה כשהסוף חופשי...
חבר הוא מי שאני רוצה לבלות איתו הרבה.
מי שמתעניין בי.
שחושב עליי.
מי שכיף לי איתו בכל זמן נתון, וחבל לי לוותר עליו אף לרגע.
מי שצופה שאזדקק לעזרה מראש, ומתייצב.
בחיוך.
היה לי כזה, אך אבד.
ומדוע אני מתקשה לבקש?

התחלה חדשה, היא תמיד התרגשות. מתנה באריזה מסוגרת. התקווה שמחממת את הנימים, ואת חדרי הלב.
הסמרמורת הנעימה של הציפייה.
החשש מפני אכזבה.
התרגשות.
ואילו כשמתרגלים, כאשר האריזה כבר נפתחה ונשמרה, ומוחזרה,
אחרי שמדדנו / השתמשנו / מיששנו / הכרנו לפני ולפנים,
לאחר שהתמכרנו כבר לטעם, ולאחר שהוא אבד, והריח המשכר כבר התחיל להבאיש,
ואפילו אחרי שכבר קילקלנו, קצת, את מה שניתן,
האם אפשר, אם נשתדל מאוד, ונתנהג יפה, לחזור ולעטוף את הידוע מחדש?
ושוב להתרגש?
ולקוות? ולהסתמרר?

"כאשר הכלי איננו מכוון, וצליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון" - המתאימון הצהוב, כרגיל...

והאכזבה.
לגלות שכל התקוות, כל החלמות, כל הרצונות מתנפצים אל מול המציאות.
חוסר היכולת לעמוד מול הכעס.
ואז - העצב.
אין לו סוף.
ודי.

עברתי לי, ותיקנתי קצת טעויות (להפתעתי גיליתי לא מעט).
ואז ראיתי את זה:
חבר זה כשהסוף חופשי...
ולא זוכרת למה התכוונתי.
?

בשבוע האחרון גיליתי מקום מלא הוד, ומצאתי שאני חוזרת אליו שוב ושוב.
ושוב.
חורשת אקליפטוסים, שעלה עליהם הכורת לפני זמן רב, כנראה, והם, מתוך הגדמים - עלו, ולבלבו, וצמחו לגובה רב.
מעורר השראה.

אלטרואיזם.
פעם חשבתי שודאי קיים אלטרואיזם, חייב להיות.
רציתי, כמובן, לחשוב שאני כזאת.
באה מציאות וטפחה על פני, פעם, ועוד אחת.
והנה אני.
עושה דברים שלא חלמתי שאעשה, תמורת תמורה שלא האמנתי שאזדקק לה.
איך שהעולם משתנה כשמזדקנים.
"באופן טבעי כולנו שייכים" טוען המעצהבון.
כן, אומרת לינה, אבל למי?
ולמה?

הסבל שלנו לא נגרם כתוצאה ממה שאחרים עושים או כתוצאה ממה שקורה במציאות - אלא כתוצאה מהפרדיגמה שלנו על איך הדברים אמורים להיות! (עירית לוי מתוך איך לוותר על ההתנגדות)
בחיי, זה מה שהופיע בראש הדף שלי עכשיו, בדיוק כאשר רציתי לברר עם עצמי מהו הסבל, האם הוא קשור לגורל? למזל? לאיך שאנחנו חושבים שדברים אמורים לקרות??
ועוד עם המילה הזו שמופיעה אצלי בלקסיקון כה הרבה לאחרונה...
וכל מה שרציתי היה לסלק את העננים השחורים עם כמה מילים טובות (כן, כו, המרגיעון...).
לא מסתלקים העננים.
גם כשהדחקתי, גם כשהתגברתי (או חשבתי שהתגברתי), גם כשהרגשתי שהתבגרתי, עברתי, חוויתי וגמרתי.
מבט אחד מהיר ודי.

ולעומת זאת, אני מבורכת.
מבורכת ברמות שקשה לתאר.
טוב לי כמו שמעולם לא היה.
אני אהובה, אוהבת, מוערכת, מעריכה, נחשקת וחושקת.
ובכל זאת?
הצהבהבון מסביר זאת יפה: "כאשר חוסר מתמלא, נוצר חוסר בחוסר עצמו".
אכן, היה חוסר, התמלא החוסר, חסר והתמלא שוב, ומי חסר?
ומי לכל השדות מתאים את המצהיבונים להלך הרוח שלי??

לא גמור

אני אוהבת אותך אהובי שלי.

יותר מהחיוך המדהים שלך,
יותר מהעיניים הטובות,
יותר מחדות המחשבה,
יותר מהשנים הרבות.
יותר מכל הדברים שעשינו
יחד, ולחוד.
לפני שהייתי אני -אני,
לפני שהיינו אנחנו.
לפני שעשינו טעויות
שפגעו, שינו, הרסו, ושיפרו.
יפה לי להיות איתך
להרגיש ולתהתרגש איתך שנים.
לשמור עלינו.
להגן.
יום יום, חודשים ושנים.
לזכור שאני איתך כי אני רוצה,
להבין שאנו שונים
לדעת שאתה איתי, ברע ובטוב
לדעת שאתה רוצה להיות פה
יותר ויותר לאהוב.
להבין, לחוש את כל הקשת,
יש אותנו, אתה ואני.
יש אותנו. אתה ואני.
סיפור שהתחיל מזמן, ולעולם יימשך.

אני אוהבת אותך אהובי שלי.

יש ימים כאלה.
ימים שמעלים יותר זכרונות מתמיד,
ימים שגורמים לצורך חזק בחיבוק.
ימים שהרדיו מדבר אליי בהם יותר מתמיד.
למשל, אפשר לשמוע ברצף את אהבת איתמר בן אב"י, שיר של יום חולין, ושיר ללא שם של יהודית רביץ... היו עוד כמה, אבל את אלה אני זוכרת במיוחד.
http://www.youtube.com/results?[po]search query[/po]=%D7%93%D7%A4%D7%A0%D7%94+%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99+%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A7+%D7%90%D7%AA+%D7%99%D7%A4%D7%94
אוף.

http://www.youtube.com/watch?v=16H12jNP3x0
"אין טעם לחבוש את היד כאשר יש חתך עמוק ברגל"
בחיי.

ושוב ושוב אני חוזרת אל עצמי,
אל המחשבות, אל התהיות.
בחרתי.
אני שלמה בבחירתי.
אני שמחה בה.
תמיד ידעתי מה אני רוצה, וכעת, אני בתוך מה שתמיד רציתי.
אני כאן.

ובכל זאת,
לפעמים, בורחת לה מן מחשבה שכזאת,
סוררת.
ומה אם.
מה אם יכולתי שלא לבחור?
מה אם אפשר היה לשלב?
מה רע בגם וגם?
ולמה שלא?
ואני תוהה.
היום כשהקשבתי ל"שיר מגרש את החושך" של חווה אלברשטיין הענקית,
קרה לי משהו שכבר המון זמן לא קרה.
בכיתי.
אמנם ממש מעט, ובסתר, אבל עם כל הכאב המתפרץ.
"אל תתמכרי לגעגועים" היא מזמרת.
"יש לך קול וגיטרה אז שירי" היא שונה.
ובאשר לכל שאר המילים, שרק עכשיו, כאשר אני מאזינה שוב, אני מקשיבה להן באמת, הן הוו בעצם רק תפאורה.
או שמא לא?
ימים קשים.
http://www.youtube.com/watch?v=dLYE3doHcHM

ואז אני מבינה בעצם שאני סתם מתבכיינת.
שאולי הרגשות אצלי סוערים כי הם בלתי פתורים?
מה זה נותן לי, כל הרכבת הרים הזאת?
למה לי?
אני מסתכלת על הרפרנט הנצחי שלי, ולא מאמינה על עצמי,
איך בכל הזמן הזה לא הצלחתי ללמוד ממנו את הדברים הכי חשובים בחיים?
את האפשרות להביט פנימה, ולקבל את מה שאני רואה.
את היכולת להבין שזה מה שיש, וטוב שיש את זה.
ולשאוף שזה ישאר בדיוק אותו הדבר.
זה השיעור שלי.
אולי.

ראיתי באיזו תכנית מזעזעת "לילדים", נערה שמבקש מדרקון לחטוף אותה כי היא צריכה כבר להתחתן, ולכן היא חייבת לגרום כבר לכל האבירים המסוקסים על הסוס הלבן לבוא ולהציל אותה, אחרת איך היא תמצא את "האחד"...
וככה אנחנו לומדות שכדי להצליח בחיים, ולהיות מאושרות (=להתחתן עם "האחד"...)
אנחנו צריכות לפעול בדרכים משונות משהו, עקיפות וחלקלקות...
כמה מסרים מזעזעים בשתי שורות.
כבר לא מעט שנים האחרי "ההארה" ובכל זאת חלק מהמסרים עדיין בועטים (בי) למרות ההתנגדות...

החיים טובים.
זה פשוט מקסים המצהיבונים הלו : "קח נשימה עמוקה, ושאף את החיים אל קרבך.... עכשיו"...
בחיי.

היי (בומבה) לינה,
את כותבת מקסים.
קוראת ומזדהה עם הרבה הרבה.
הכתיבה שלך מרתקת אותי, וגם מזכירה לי מאד איך שאני הייתי כותבת פעם.
ניסוחים, עוצמה, רגשות, תובנות.
מוזר.
עושה לי געגועים גם לכתיבה וגם לזמנים אחרים.

שבת שלום@}

גוונים,
נעים מאוד, וברוכה הבאה...
את הראשונה שמתארחת כאן בדף, והופתעתי לגלות שיש מי שבחרה להכנס...
ועוד לשבח...

חשבתי שהאלמוניות מרתיעה קצת, ולכן נמנעים מלהכנס לכאן.
איזו הרגשה חמימה פתאום ממלאת את ליבי, ושחוק עולה לו אל שפתיי.
תודה.

הזמן חולף לו...
שניה, דקה, שעה, חודש ותיכף...
לפעמים הוא רץ ומסתחרר לו כמו בד זעיר שניתק מן העץ.
לעיתים הוא איטי כמו זליגה של חלון בכנסייה עתיקה.
אבל הוא חולף.
הרופא הכי טוב במדינה.
?
ואני חושבת לי, שבימים ההם, בזמן הזה...
ואולי לא היו הדברים מעולם?
ואילו היו?
אז מה?
אז ככה.

ובפניך משתקפים פתאום פניי.

יש ימים כאלה...
הרבה ימים כאלה.

והמרגיזון: "מה את רוצה?"
זה משנה מה אני רוצה?
זה חשוב?
למישהו?
למי?
ןאם מה שאני רוצה הם דברים מנוגדים?
אם אני רוצה כל מיני?
אם אני רוצה, וזה לא יצא?
לא בעבר, לא בעתיד ולא בכלל?!
ומה עם מה שהם רוצים?
ומה שהם צריכים?
ומה שאני רחושבת שאני רוצה? ובתאילו תנאים?
זה יופי להפיל את הכל על "רוצה" אבל זה לא עובד בחיים האמיתיים! לא אם אני רוצה גם דברים של אחרים. וגם שיהיה טוב.
לכולם.

בכלל נכנסתי לכאן כדי לכתב רק שורה אחת וללכת לתמיד.
והמרגיזון עשה את עבודתו כרגיל.
כרגע אני נורא רוצה למות.
אז מה?
מה אתה רוצה?

בבקשה אל תלכי לתמיד!

וגם אל תרצי למות, כי באמת באמת באמת שיהיה יותר טוב אחר כך, גם אם קשה להאמין בזה עכשיו...
(אפילו קצת מזדהה ולכן מזכירה גם לעצמי).

@}

(את צריכה משהו? עזרה? קשה באינטרנט לדעת את ההבדל בין אני נורא רוצה למות של יאוש רגעי ומוכר לבין קריאת עזרה ומצוקה אמיתית. אם זה אמיתי בבקשה תלכי לאנשהו, תעזרי במישהו. ואם מפה יש משהו שאפשר לעשות עבורך, תגידי, אני פה מקשיבה)

גוונים יקרה,
אני מתנצלת אם הדאגתי. לרגע שכחתי שאני לא פה לבדי...
את מכירה את המונח דיכאון מתפקד?
אני מתפקדת. אמשיך לתפקד, לא מתכוונת באמת לעשות מעשה.
שום מעשה.
אבל בהחלט לגמרי לא מאושרת.
והמעצבנון, כרגיל פונקט בזמן ובמקום: -"אין מה לדאג: דאגה לא תחסר"
אין מה להוסיף.

תודות על הדאגה ועל הפרח.

אני חושבת שזו לא קריאת עזרה ומצוקה אמיתית , אבל היא מציקה לי מהבוקר, ורק כאן אני חשה אנונימית מספיק בכדי שלא אחוש מטופשת כאשר הנסיבות ישתנו, והחיים יהיו שוב מאירי פנים... אז אני בוחרת לשתף בכל זאת.
הבוקר בתוך הגשם השוטף והסערה, המתנתי בצומת כדי לפנות שמאלה. כשהרמזור התחלף לירוק והתחלתי את הנסיעה (במתינות, שלא כדרכי), ראיתי בזוית העין מצד שמאל מכונית שבאה במהירות אדירה, ולרגע לא חשבה אפילו להאט באדום המלא שהיה לה.
(כבר שנה בערך אני ממתינה להזדמנות שכזו. ברור שהאשמה לא עליי, זה נראה מסוכן מספיק כדי באמת לפגוע, ואין איש איתי ברכב...).
בעודי חושבת, בשניה וחצי הללו, ומדמיינת את התוצאות של מעשיי ברגע הזה, ומתחילה להיות מרוצה, הרגל שלי לחצה על הברקס מספיק חזק כדי שהמכונית הממהרת תחלוף על פני ללא שום תחושת אשם או סכנה.

אני חוזרת ואומרת, זו לא קריאת מצוקה. ואני לא באמת חושבת על דרכים יצירתיות להפטר מהרכב אני פשוט מעדיפה לפרוק את זה כאן, ולא להלחיץ את ידידי לחינם.
והמעצבנון - קל יותר לנהוג כהלכה בנסיבות לחץ כבד מאוד...
אין מילים.

עמוק בתוך הסערה, חשרת עננים מרחפתת מעל ראשי, הגלים מאיימים להטביע, פעם אחר פעם אחר פעם.
ואני לבד.
וכולם סביבי.
ואני- לבד.

כמה זמן אפשר לחיות על תקווה?
כמה זמן ראוי לחיות עליה?

שליחה על ידי פ* » 30 ספטמבר 2012, 23:06

כמה שצריך

כמה זה בשנים?
בחודשים?
בשבועות?
ימים?
שעות?
שניות?
כמה זה בזמן?

ומי קובע מה צריך?

ולמי אכפת?

אפילו לזרים מוחלטים

ישועת השם כהרף עין

לא כל כך עובד ההרף עין הזה...
ניסיתי.
אולי זה כמו הסיפור על עוג - שהיה גדול כל כך שהנזלת עלתה לו מהרגל שהיתה בנהר לאף לאורך כמה חגים טובים...
הרף עין אצל האחד זה ה מ ו ן זמן אצל האחר.
הכל יחסי.

אבל תודה, אחות זרה.
זה נחמד שאת עונה.

לא מזמן גיליתי שאינני מייחלת יותר.
אינני מקווה לדבר.
הופתעתי.
הלא תמיד יש למה לקוות, תמיד יכול להיות טוב יותר.
אולי, אך לא כך אצלי.
למה אקווה? אייחל? אכסף?
שכן לו ניתנו לי כיסופיי- הייתי פוגעת בסובביי, ואז אושרי - בעוניי היה.
בעווני.
הכאב - כך הצהובון- אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי.
את זה אני מבינה, אך אין בכך כדי להועיל.
וגם את הכאב אני חשה פחות.
זה רק העצב. אין לו סוף.

והנה, כשחפשתי לי דבר או שניים על אושר, מצאתי את זה...
השמש נם אך גם הוא יחזור...http://www.youtube.com/watch?v=cICHNziD ... ure=relate
וזה מאותה אחת שמדברת על זה שלא היה בינינו אלא זהר...
אילו רק.

איזה שיר מקסים.. קוראת אותך ועצוב. שואלת את עצמי, ואותך, איך אפשר לעזור?

תודה לך, כוכבית...
גם אני שואלת...
פעם חשבתי שהזמן מביא מזור לכל,
נראה שנתבדיתי.
>לינה אוהבת את השם שלך, ומתרגשת מהרצון שלך לעזור. רוב תודות.<

במסגרת ליקוטיי ב"באופן", מצאתי, התפעלתי וגריינתי משפט של פא, מדף הבית של אמא של טוסיק דבש.
אני חוזרת וכותבת אותו כאן, שיהיה לי...
" יש גבול כמה מלח אני יכולה לזרות לעצמי על ההשתוקקות. עצרתי בשלב הרמזים. משם המשכתי בעצמי."
מקסים בעיני. תודה.

מעתיקה לי מ"המכתב שראוי היה להכתב" את מה שכתבה "תמונה שבורה" ב12.12.12 ופרסמה ב13.12.12 בלילה ללא שינה שגיע מיד אח"כ.

לך
בימים ההם בזמן הזה.
והזמנים.
והמזמורים.

ראיתיך היום, וברכי פקו.
נשמתי הואצה- ונעצרה באחת.
אחרי כל הזמן הזה, תמונתך חקוקה בי.
עדיין.
ולפתע - כאילו.

לא היה ביננו - אלא זהר.
ולא היה מבט.
ולא היה דבר.
ואני - לא יכולתי לנשום.
והלוואי לא היו הדברים מעולם.
וטוב שהיו.
ויש לי כל כך הרבה לספר לך.
וכלום לומר.
כולנו זקוקים לחיבוק.

כמו סוס שאסור אל בעליו -ועיניו כסויות
בליבו מתפראים צעדיו - אך בתכל'ס צועד מדודות.
הוא איננו יודע מדוע, את העוול הוא חש בליבו.
עליבות חייו הנמשכת, חייו אינם עוד שלו

החיים מעניינים, הפעילות מבורכת. בעיקר כששוכחת מנין באתי- ולאן אני הולכת.

מסיכות. כל הזמן, בכל מקום, כשאני ערה, וגם כשלא ממש- אינני אני. אי אפשר. אסור. ממוסכת, ממדרת. משקרת. לבד.
הצהובון טוען שטוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה. מעולם לא הבנתי מה הוא רוצה לומר. זה לא מה שהחסידהה עושה? הייתי כותבת שטוב לבלוע... מאשר להיות חסיד... אבל גם בזאת כבר אינני בטוחה....
בחירות, תיכף... ואני כבר בחרתי. ועד היום אני לא בטוחה שטוב עשיתי.
ימים קשים.

פורים.
מסיכות.
אין. אין על התאריכים הללו ששבים ומנערים אותי כל פעם מחדש.
היקום מדבר איתי - ואינני מוכנה להקשיב.
כי חוץ מהיקום יש עוד כל כך הרבה דברים חשובים אחרים.
אחריות.
ברירות.
אין ברירות.

כבר זמן רב מאוד אני מוכנה למות.
עכשיו.
הרגע.
אני מיותרת כאן. סיימתי את ענייניי בעולם הזה. עשיתי ככל יכולתי.עשיתי טוב.
עשיתי גם רע.
איש איננו זקוק לקיומי, ולחלק אני בכלל מפריעה.
אם אעלם בבת אחת - החיים יזדעזעו קצת אך ישקוטו.
כך צריך.

אני מבינה, כאשר הדברים נקראים ע"י אחרים - זה נקרא נורא. אובדני אפילו. אך זה לא כך.
אין חשש כזה.
יש עצב.
אין לו סוף.

יש אחריות.
יש השלמה.

המצהיבון מתחיל ב"יש בדידות אין קץ". את היתר אינני מבינה.
הבדידות היא שלי.
מתמיד.

מסכות.

מנסה לזכור. יש המון ימים כאילו.

ועכשיו מה? אני מבינה, לגמרי מבינה. זה כשהראש צורח עליי להפסיק עם השטויות, מה זה צורח, בועט וזועק מרה... והלב? זה לא מסוגל להפסיק... ומה יוצא לי מזה? עוד כאב לב. ועוד. ואולי תחושה כזאת שמזכירה לי שפעם היה לי טוב. זו לא תקווה, כי זו פסה לה. זו רק שארית של תחושה. משהו שהיה ואבד. ואיננו עוד. בכלל. ועכשיו מה?

לבד. בדד. בדידות. בידוד.
כמה זמן עוד אפשר? להיות ביחד - להרגיש לבד.
להיות לבד - לחוש בודדה?
כמה זמן?
המעצבנות טוען שכולנו זקוקים לחיבוק. לעיתים החיבוק לא נעים. לעיתים הוא חונק. והכי גרוע- כשאני רוצה אותו מאוד - אבל לא יכולה וגם לא מסוגלת לקבל.
לבד לי.
לבדיתי לבדיתי, והלוואי ובכיתי.

כל המתים שלי,
הם אלה שלא הספקתי לומר להם שלום.
הם סובבים אותי לילה,
הם סובבים אותי יום.
כל המתים שלי,
כל המתים,
ההחמצה בי בוערת,
ולא מאפשרת,
להרגע.
ולהמשיך בחיים.
כל החיים שלי,
כל החיים,
שלא הצלחתי,
לא צלחתי,
לא רוויתי,
לא יכולתי,
לא מיציתי,
לא סגרתי -
עוד, מאוד,
יותר.

פעם בכמה זמן מזכירים לי שאני אישה.
זה היה כיף, זה הרגיש נעים. פעם. מזמן....
עכשיו זה מפחיד.
אני אישה.
אני אישה מסוכנת.
אני רוצה לחזור להיות ילדה.
או לפחות תמימה.
לפעמים.

בלילות קשים במיוחד,
אני מוציאה מתחת למזרן, עותק של המגזין ״מטרופוליס״ מבית ארץ וטבע, שעוסק בפראג.
ואני חולמת.
והלילה- קשה לי.
גם.

בלילות הללו, כשאני לא מצליחה לישון...
לא מוצאת מנוחה.
פשוט לא.

שנתיים וחודשיים.
ודי.
מצהיבונים: הקושי אינו בהכרח סבל.
זה נכון. אבל הסבל הוא קושי.
לפעמים הדרך לנצח היא להכנע.
לא רוצה כזה נצח.
ולא רוצה לנצח ככה.
אבל אין ברירה, וכשאין ברירה - נכנעתי.
00:00 ודי.

יום רודף יום רודף יום רודף יום, ובלילה בלבד הזה אני מוצאת שאני כל הזמן זוכרת. כל הזמן. המצהיבון טוען שעוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותי, ואני אמנם מרגישה עוצמתית- אבל גם קצת פראיירית. פסה התקווה, אני מניחה, היאוש מחלחל לו לאיטו, זה לא נגמר העסק הזה, ואני - בשלי... עוד עסוקה בזכרונות. מה זה נותן לי? אולי כשאדע זה יפסיק לתת. כרגע זה נותן לי חוסר נחת, עצב, תחושת קהיון מסויימת, דכדוך ועצבת. לא מקום טוב להיות בו. לא המקום בו אני רוצה להיות. הימים חולפים שנה עוברת, ואותה המנגינה לעולם נותרת. זה מתחיל לשעמם אותי העצב הזה שאין לו סוף. :~(

שליחה על ידי תמר* » 15 מאי 2013, 19:40

מה את זוכרת?

שלום תמר. אני זוכרת ימים של שקט. של הרגשה שהעולם פרוס לרגליי. שאני אהובה ומוערכת. שבזכות זה שאני קיימת, מישהו שמח. אני זוכרת תחושת מוגנות ועיטוף, שכבר אז היו לא הגיוניים בראש, אך מאוד מחממים בלב. שלווה. שלווה שבאה מתוך הבנה שמה שיבוא הוא שצריך להיות. אני זוכרת איש, ואש. ואני כמהה לאותו החום.

אם להיות כנים עד הסוף, אני גם זוכרת מוסר כליות. תחושת בלבול, תחושת קושי בהתנהלות - כזו שנובעת מאי הבנה של מה שקורה לי, ומה שקורה מסביבי.
אבל על כל זה האפילו התחושות של מנות קטנות של אושר, כיסופים וערגה, ונועם. עיטוף - וכל מה שכתבתי לפני שבוע...
זהו בינתיים...

ואני לא יודעת יותר מזה כלום. הרבה זמן עבר.
ובכל מקום אני מוצאת תזכורת. בשקית איסוף פחיות למיחזור, בשמות הרחובות, במילות השירים.
סתם זכרונות.
לעולם איני לבדי. ואני כה בודדה.
אני מתרוצצת לי מעשייה לעשייה, ותמיד הולך איתי צל.
המצהיבון טוען שזכותי להיות מטומטמת ככל שאחפוץ. אינני כופרת בזכותי זאת, אני רק רוצה להבין את הסיבות. אני מניחה שזה ״נותן לי משהו״, ורוצה לדעת מה. ולמה.
5:55.
לא נרדמת.
בכלל.

אמש חזרתי סוף סוף לעשות משהו שחסר לי כבר המון המון זמן. כמעט שנתיים וארבעה חודשים.
פגשתי אנשים מוכרים ששמחו לקראתי.
פגשתי אנשים חדשים שהתעניינו.
זה שימח אותי מאוד.
זה גם החריף את הגעגוע.
ועכשיו כואב. מבפנים ומבחוץ.
אבל פחות.

2:22.
בצהריים.

מקריות.

אני חושבת על הצל של איתמר, ההוא מהחלום, ותוהה מה אעשה אם אצליח לתפוס את הצל שלי לרגע. מה אומר לו, האם אצליח לדבר בכלל. מה הוא יספר לי, האם ארצה לשמוע.
גם תבולות אני מתחבלת לי (עם חיצים קטנים להראות את הדרך...), אבל אני יודעת שלא אעשה זאת.
ועצוב לי קצת על כך.
המצהיבון מורה לי לכבד את עצמי, ואני עונה לו, כן בטח. יאללה יאללה.
עוד קצת.

לבד.

שולחת לך

.

תודה לך, טנא. מתקבל ברצון. הרבה צורך אני מזהה כאן אצלי. :~\ והמצהיבון שקיבלתי זה ההוא על השיח שזקוק למים טור ורצון טוב במנות קצובות... תודה על היד.

10:10

תזכורת לעצמי, כדי שאפסיק להתפלא: - אפשר להיות לבד, גם כשתקועים עמוק בביחד....

00;00

כשהכול שוב עצוב, אני חושבת לעצמי, שככה זה, ואף אחד לא הבטיח...
ושידעתי מראש, או שלפחות הייתי צריכה לדעת...
שמגיע לי, ושרק אני אשמה.
ואז אני באה לכאן כדי לכתוב קצת, והמצהיבון מציק לי עם ״מה את רוצה?״...
ת׳אמת? לא באמת יודעת.
בעבר כבר עניתי על השאלה הזו, ואפילו מספר פעמים... אבל אני לא באמת יודעת... להשיב את הגלגל לאחור? ואם כן, עד לאן? על מה הייתי מסכימה לוותר? לא יודעת.
אבל מאוד מאוד עצובה.

כשהכול שוב עצוב, אני חושבת לעצמי, שככה זה, ואף אחד לא הבטיח... ושידעתי מראש, או שלפחות הייתי צריכה לדעת... שמגיע לי, ושרק אני אשמה.
ואז אני באה לכאן כדי לכתוב והמצהיבון מציק לי עם ״מה את רוצה?״...
ת׳אמת? לא באמת יודעת. בעבר כבר עניתי על השאלה הזו, ואפילו מספר פעמים... אבל אני לא באמת יודעת...
להשיב את הגלגל לאחור? ואם כן, עד לאן? על מה הייתי מסכימה לוותר? לא יודעת.
אבל מאוד מאוד עצובה.
כשהכול שוב עצוב, אני חושבת לעצמי, שככה זה, ואף אחד לא הבטיח... ושידעתי מראש, או שלפחות הייתי צריכה לדעת... שמגיע לי, ושרק אני אשמה. ואז אני באה לכאן והמצהיבון מציק לי עם ״מה את רוצה?״... ת׳אמת? לא באמת יודעת. בעבר כבר עניתי על השאלה הזו, ואפילו מספר פעמים... אבל אני לא באמת יודעת... להשיב את הגלגל לאחור? ואם כן, עד לאן? על מה הייתי מסכימה לוותר? לא יודעת.

אבל מאוד מאוד עצובה.
כן.
מאוד...

21:21 תמיד הכי חשוך...

פתאום אני מבינה שירים שמעולם לא היתה להם משמעות, והם היו רק גיבובי מילים... "הו רומיאו זאת היתה פנטזיה נהדרת" רק דוגמא...
ואכן, מצהיבון מפתיע שלי, בין השורות בהחלט כתובות המילים. (כמובן שהעתקתי "בין השואות" אבל - פרוייד הוא כבר לא כוס התה שלי).

נראה לי, לפעמים,שזה פשוט לא יסתיים.
כל העניין הזה - שאפשר לתקן טעויות - זו פיקציה.
אי אפשר.
אבא שלי אמר לי פעם, מזמן, שאם אני שוברת את הקנקן - לא משנה כמה יפה אדביק אותו מחדש - תמיד ישאר שם הסדק.
והוא צדק.
הסדק פה.
בלב.
תמיד הכי חשוך.
חושך לי.

12:12

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לפעמים אני עושה שטויות.
אמש עשיתי אחת כזאת. אמנם לחלוטין לא התכוונתי, אבל כשזה כבר קרה, וקצת אחרי שנסתיימה לה התכווצות הבהלה של "אוי ואבוי, מה עשיתי?!", פתאום הרגשתי כזה מן חום קטן בלב... עדיין היתה ההכאה על חטא, אך עם מעין נעימות שכזאת....
אני באמת מתנצלת. מעומק הלב. לחלוטין לא התכוונתי. ואני מקווה שלא גרמתי לשום בעיות, ועוד יותר מקווה שהטעות שלי כלל לא הורגשה... ניסיתי לתקן בשנייה שהבנתי מה עשיתי. (אך טיפיטיפונת מחייכת לי באותו לב. רק שביב חיוך. אבל הוא שם.)
שטויות. הכל שטויות.

טעויות של חוסר תשומת לב.
מה זה אומר באמת?
כל כך מצטערת.

טעות לעולם חוזרת.

אכן. אך זה לא אומר שאין צורך לנסות ולהמנע מהן.
טעות, בטעות, עלולה לגרום לנזקים שלא יאמנו. ואני הלא מודעת לכל האפשרויות תמיד.
הייתי רוצה להיות זהירה יותר.
מאוד מקווה לא לחזור על אותן טעויות. כי אז זו לא טעות יותר, אלא טפשות, רעות ושאר מרעין בישין.

22:22

לוקחת זמן להפנמה.

23:23

3:33 וכל מה שיש למבאסון הצהוב לומר לי זה שהמציאות היא החלום האולטימטיבי. כן בטח, יאללה יאללה... ואני דווקא הייתי מעדיפה להמשיך לחלום, ולהפוך את מה שאני רואה שם - למציאות. אבל לא כל הזמן. רק לפעמים. חוץ מזה, שלגמרי ברור לי שבעצם אין מציאות. לא קיימת. ככה זה. וטוב שככה זה. זהו.

03:03 הצהובון מדבר על כך שאני מלמדת הכי טוב את מה שאני צריכה ללמוד בעצמי. ואני אומרת שהצהובון צודק. ועכשיו נשאלת השאלה, איך אלמד?...

10:10

אז למי בדיוק אני מחכה? לא באמת יודעת.
אולי זה לא למי, אלא למה?
או אולי למה? (כמו מדוע, רק פחות גבוהה...)
לא יודעת.
מה זה אומר עליי? על העולם? על סובבי?
לא יודעת.
כתוב שמילים טובות מסלקות עננים שחורים.
אבל מה לעשות שאני אינני מאמינה למי שטורח לומר לי מילים טובות?
מיד אני חוששת שיש דברים בגו', ויוצא שבמקום להתנחם אני מתרעמת...
לא כיף לי.
כלל.

19:19 בתאריך 18:8... ההנאות הקטנטנות של החיים...

חלמתי לי, והתעוררתי מחייכת...