אפריקה ישראל כרטיס הלוך

כאן יפותחו מעט ראשי פרקים מתוך פתק מקומט שעובר מכיס למשנהו מאז שבוע וחצי.

דף בלוג

אני יושבת על הספה של אחותי. קומה שלישית על יד הבימה והכלב שלה ישן על המרבד.
מסביבי תל אביב אביבית, כמעט ערב.
אני לוחצת מגבת עם קרח על הלחי. יש לי 2 ברגים בחניכיים למטה מצד ימין.
בעלי נקרא לו גדי, מתקשר ושואל איך עברה ההשתלה. בסדר גמור אני עונה בלשון כבדה. מטושטשת.
מדוד, בהיר ושקט הוא מספר לי על הפגישה עם דיוויד דבליו אר, המנהל של החברה בטנזניה. פגישה חצי פגישה שגרתית שנדחקה לירכתי התודעה בין יום העבודה להסעות לחוגים, לקניות, לארוחות, להפרדות בריבים שמציפים את גדי בעשרת ימי העדרותי.
דיוויד ר. מאנגליה ופ. מניירובי לא הגיעו בסוף.
דיוויד הודיע (בדמעות בעיניו, יוסיף-יזכר גדי אחרי יומיים) שהוא, גדי, גומר.
"הולכים הביתה. ב-15 ביולי"

מתפוגגים האוטובסים הדוחפים-נגררים במעלה דיזינגוף.
הכלב קופץ ונובח בחוזקה במרפסת. בקושי אני שומעת את ההמשך.
אני מופתעת לגמרי. שמחה קלה ממלאת אותי.

אנחנו משחזרים לדקות שיחה מלפני שנסעתי לארץ לטיפולי השיניים.
תראי הוא אמר המום, את המאזנים של החברה מינואר.
המחלקה שלו לא עומדת בתכנית אבל היא מרוויחה. הסניף הגדול בדאר אס סאלאם עמוק באדמה.

גם לדייויד וו. אר לא מחדשים חוזה וגדי השני, שהגיע לפני 4 חודשים אורז לעוד שבוע, אני לומדת באחת השיחות הבאות, המטלטלות, שבהן אני מרגישה כמו באחד הסיפורים הללו בהם פתחת דלת של חדר מוכר ומצאת את עצמך מול רוח מדברית יבשה, הרי קרח משוננים או קרחת יער עבותה, נוצצת מאלפי גחליליות.
כולנו מעל 50.

קוראת.

ואני' באותו רגע של הודעה, מרגישה את כפות רגלי היחפות שוקעות בחול חמים ושמולי נפרש, בוהק וקרוב כמו פעימות הדם בעורקים - הים.
(שאצלי זה אומר heaven, i'm in heaven)

מבטיחה להציף פה בקלישאות מביכות לתפארת מדינת ישראל.
המקום ממנו אני באה: משבר עולמי ואני

קוראת.

קוראת גם אני.

גם אני קוראת. ספרי-ספרי (האם מתוך הפרח יעלה הפרי?) @}

קוראת גם. ומושיטה יד ללוות, אם תרצי.
(היינו במקום דומה-שונה תקופה לא קצרה, עכשיו בדרך הלאה משם).

תודה שאתן קוראות וגם אומרות. אני עם עצמי ועם אחרים בפטפטת פנימית וחיצונית בלתי פוסקת. צריכה קהל, וגם פיד בק.

הי (אולי הוא יהיה בעל הבית נקרא לו) רביב. זו דגנית, אתה שומע?
כן
תשמע לא ידעתי על מיסי מושב
אה, לא אמרתי לך?
לא. רק ארנונה 650 לחודשיים. עוד 200 ש"ח בחודש זה לא מעט
נכון. גם אנחנו מתעצבנים פה על זה. ולא מצליחים לשנות כלום
על מה זה בדיוק?
לא יודע (הדיבור האיטי, המעט מאנפף של קיבוצניקים צעירים).. נגיד אם את עושה מסיבה אצלך? עם הרבה אורחים? יביאו לך כסאות, שולחנות
אה
(לעצמי - בסכום כזה אני יכולה להביא את דודו טופז שישים פנסים ויעליב את הקהל)

הוא זהב הבחור הזה. מותק אמיתי. גם הבית שראיתי 4 ימים אחרי שגדי הודיע לי.

שאו לי חסד כי כרונולוגיה לא תהייה פה מדוייקת

ככה זה שכשמגיעים לבנק, ובמקום לכבות את האוטו, לצאת, לנעול, לגשת לבנקומט - משאירים את המנוע פועל ומחפשים באמוק את הפתק כי חשבתי על משהו מה-זה עמוק

מה אני עושה בכלל בישראל? כאבי שיניים. ד"ר טניה היווניה העגלגלה,הציעה במבטא סלובקי אחרי כמה טיפולים שאמשיך בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: זה יותר זול מאצלה, יש שפע של מעבדות ושיטות לעיצוב שיניים וסטודיו'ס לצילום עם שרות של "תוך שעה".
התלבטתי הרבה ושיגעתי את המערכת עדששיני הכריעו בשבילי.
גדי אמר יום אחד(שיניים חשוקות, מבט עייף): דגנית, מספיק. סעי וטפלי רק בעצמך ויקח כמה שיקח. אפילו חודש. אנחנו נסתדר.
טוב. אם אתה מתעקש

ובמקום לכבות את האוטו, לצאת, לנעול, לגשת לבנקומט - משאירים את המנוע פועל ומחפשים באמוק את הפתק כי חשבתי על משהו מה-זה עמוק
D-:

היום יש לנו תקופה קשה

אני מפחדת שהיא תתארך. גדי איבד את העניין בעבודה כמעט לחלוטין. מה גם שעכשיו הלקוחות מגיעים פחות כי מי יודע מה הלאה.
שקט שם במשרדים, האוירה מדוכדכת. העבודה שהיתה מקור גאוה, עניין, למידה ולימוד, שליחות ותשוקה בשבילו.
חוץ מזה נכנסנו באופן רציני לעונת השמיים הנמוכים והאפורים. ובמקרה לבשנו שנינו טרנינגים שחורים/אפורים.
פוף! כמה שנאתי את התקופה הזו.
"שנינו תלויים במתניים, בין הארץ לשמיים... נה הד נד"

"שנינו תלויים במתניים, בין הארץ לשמיים... נה הד נד"
או אפשר גם: "שנינו שקולים במאזניים, בין הארץ לשמים..." (גרסת ביאליק. והשאלה הנצחית: "מה למעלה, מה למטה?", אותה שאלה שאסור לשאול וביאליק עונה עליה בפשטות ובבוטות: "רק אני, אני ואתה").
@}

נכון! את צודקת. מעניין מה מאחורי הטעות הזו שלי?
יש לי הרגשה פיזית לגמרי שאנחנו באמצע. מרחפים. לא קשורים לכלום ומצד שני, כל פעם שצריך להחליט ומידי פעם שגואים הפחדים אני חושבת רבאק השורשים כל כך עמוקים??

אני כאן, קוראת @}

אני כאן, קוראת
גם אני.

גם אני

גם אני @}

(מה שלום החניכיים שלך? זה לא פשוט, השתלות..)
(תתעלמי אם זה מפריע לרצף שלך...)
( @} )

אני שמחה שאתן קוראות. אני זקוקה לדחיפה מידי פעם. כמו בבלוג עכשיו בבית , הרגשתי שלסיפורים ולהרהורים יכול להיות גם ערך בשביל אחרים שנמצאים/ימצאו במצב דומה.
לי הועילו מאד סיפורים אישיים, עם הפרטים, הדאגות, הפיקשושים, התובנות.
תודה

נחל לבן - תודה על ההתעניינות. עניין השיניים מאד עקרוני לסיפור שלי.
עכשיו החניכיים שלי מרגישות מצויין. ההשתלה עברה די בקלות. פרצתי בבכי אחרי הזריקה השלישית כנראה מרוב פחד, לא רק מכאב הזריקה. (יש משהו כל כך אלים בחיפת המחט עמוק בחניכיים). יש לי זכרונות קשים מטיפולי שיניים. בגיל 10 ברחתי באמצע טיפול. הייתי הילדה שאמרו לה "זה לא כואב. את רגישה מידי" והמשיכו לקדוח. אולי הזריקות היו מותרות אז.

בגלל ששאלת נזכרתי בדבר מאד חשוב.
בתוכי ידעתי שלנסוע לישראל לטיפול שיניים זו הזדמנות לבלות לבד. קלת כנף אטופף בין נשות משפחתי הזרועות ברחבי הארץ.
אבל כיוונתי אל עוד ציפור במכה הזו - אמרתי לעצמי, גם לגדי בשלב מסויים שיונת מציעה לטפל בעינייני הבריאות כהכנה למשברים.
לפני כמה חודשים, ששן אחורית התחילה לכאוב, נזכרתי בזה. לקח זמן עד שהפנמתי משהו מעבר לציטוט מתלהב. עד שהבנתי שגם בלי קשר למשבר, משהו בפה שלי זקוק לניעור רציני. הגשר והכתרים ישנים ובטובם הפסיקו לשרת אותי - עכשיו הם גורמים לי סבל.
התביישתי במראה הפה הפתוח שלי - שנראה לי כמו עיר חרבה שלבניה הלא תואמות, מתפוררות כבר.
הפה שלי הכיל פחד, בושה וכאבים מכל שכבות החיים שלי.
למרות המחיר בכסף, זמן ונוחות, נאמר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים - עלי לטפל בעצמי עד שארגיש טוב.

עוד משהו - מזה חודשים אני לא אוכלת דגנים, אורז לבן ופחות סוכר בעקבות גמילה ביתית ממתוקים
אני חושבת שמשבר השיניים קרה בעקבות טחינה בלתי פוסקת של אגוזים ושקדים. בצד אחד התפוררה סתימה ע נ ק י ת . עשיתי פה טיפול שורש+הכנה לכתר שהגיע זמנו.
בצד השני, שחק גשר ישן את השן היחידה שתמכה בו מאחור.
אז תגידו יותר עדיף דגנים! איזה נזק עשו האגוזים! אבל ממילא אני לא מסוגלת לאכול היום אורז או לחם. אני רק חושבת על זה ומייד אני מרגישה את הממזרים נדבקים לי בין השיניים, מייצרים חומצות שאוכלות את השן ונשארים שם לעד. נכון גם אגוזים אני לא אוכל עכשיו הרבה זמן. לא נורא. עושה אומלטים עם הרבה ירקות.

קוראת@}(())

גם אני כאן @}

אוי, השיניים שלנו...
כמה רבדים, משמעויות, זכרונות, רגשות, קשיים ועוד, קשורים לחלק המוזר והלא-זוהר הזה שלנו..

(אפשר גם טחינה של שומשום או שקדים)

איזה יום צבעוני פרץ אחרי האפורים ההם. הכל טבול בכחול. כל הירוקים נוצצים מהגשם של אתמול, גם הסגולים והאדומים. המבט מרחיק מעבר מעבר לגגות, לגבעות העבותות, מטפס לשולי השמיים ונח על ערב רב של עננים אפורים, לבנים, וורודים ושקופים. אין מילים. אפריקה נותנת שואו.

דגנית אני לא מבינה, איפה את עכשיו?

צודקת - הייתי בישראל מה - 1.6 עד ה - 10.6 . עכשיו אני בארושה עד ה-15.7.2009

כשסיפרתי לאחותי התל אביבית, הרגשתי שהיא שמחה, שהוקל לה, ושהיא קצת דואגת. הוקל על שסוף סוף אנחנו עושים מה שהיא והשאר חושבים שנכון. והיא דואגת, אני חושבת למה יהיה.
החלטתי שאספר על כך רק פנים אל פנים. לכן בשיחת טלפון עם הבן הגדול של גדי, אני לא מזכירה את העניין. וחוץ מזה, שישמע מאבא.

עוברות שעה שעתיים של דיבורים נרגשים. פתאום היא עומדת בפתח הסלון ואומרת :"אני רוצה להגיד לך משהו, דגנית - תהיו נדיבים לאנשים. תחשבו על אלה שעובדים אצלכם"
בטח בטח עניתי בלי לחשוב. אחר כך התרעמתי בתוכי על המשפט הזה; על הדחף שעולה בה לחנך אותי. משהו שקיים ביננו מאז שנולדתי שנה ורבע אחריה (-;.
אני מרגישה שגזלתי ממנה את היות התינוקת של המשפחה, דבר שנהניתי ממנו בעצמי 6 שנים עד בוא הרביעית.
ביליתי אצלה הרבה מאד בביקורים בארץ ויש לנו שיחות מעמיקות, מאתגרות ומרתקות. האם היא באמת חושבת שלא נפצה את העובדים? כי לא איכפת לנו או בגלל שאנחנו לבנים נצלנים או שהיא לא חושבת, כמו הרבה מחנכים... היא ביקרה אותי לפני כמה שנים. האם בביקור היא ראתה שאני וגדי לא הוגנים?
סביר שזו מחשבה אוטומטית על כל מי שחי כמונו באפריקה. ויש בה אמת לדעתי, מי יותר, מי פחות.
ובמצב כזה גם אצלי עולות השאלות - האם אני שומטת את הקרקע מתחת רגלי האנשים שעבדו פה ואלה שעבדו עם יאיר? האם גרייס ועשורה, העוזרות, תגענה לפת לחם אחרי שהתרגלו להכנסה קבועה, בטוחה והוגנת לדעתי?
יש פה עזיבה מתחזקת. אנשי האו"ם עוזבים כי משפטי רואנדה הולכים ומסתיימים. NGO'S נסגרים כי ההתרומות קטנו בצורה דרסטית. חברות סאפארי ולודג'ים נמחקות כי התיירים לא באים. לא טוטאלי. פשוט חוזרים למציאות.

אני יכולה לעשות מה שאני יכולה לעשות. אני מתכוונת לפרסם ולחפש להן עבודה. לכתוב מכתבי המלצה. מגיע להן.
אני נזכרת בהחלטות שהן עשו לגבי ההוצאות שלהן שנראו לי לא לעניין אבל לא ענייני. כאלה שברור לי שבגללן אין להן חסכונות ממשיים.

כשאני חושבת על משבר עולמי, ואני חושבת עליו הרבה, הן עומדות מול עיני: רעבות, חיות בבוץ ובאבק, חולות, מותקפות, ילדיהן גוועים.
מנסה לדחוף לראש שלי שהן מגלות יוזמה, מוצאות פתרונות, שורדות.
אני מרגישה אשמה. ולא רוצה להרגיש אשמה. הרי להיות עוזרות שלי היתה בחירה שלהן. אבל מה האפשרויות שעומדות בפניהן? איתנו היו להן 6 שנים של בטחון כלכלי.
לימדתי אותן לבשל (הקורס הכי אינטנסיבי הייה לפני שנסעתי כדי שיעזרו לגדי עם ארוחות צהריים. הן מאד אוהבות לבשל), עזרתי להן פה ושם בעיניינים בריאותיים ואחרים, התעצבנתי עליהן לא פעם והן עלי. הערתי להן על ענינים חשובים וקטנוניים. אני חושבת שהן עובדות היום אחרת לגמרי מאשר לפני שנים. האם זה מספיק?
אלה החיים. איך אפשר אחרת? האם הן דואגות כמוני?

אני מסתכלת מבחוץ אם לא מלמעלה על חיים של אחרים. מתנחמת במחשבה שזה הדדי.
למשל, מה "לימדתי לבשל"? הם יודעות לבשל רק לא את מה שאנחנו אוכלים. אז עכשיו גם וגם.
יש לי ביקורת על ההחלטות הכספיות שלהן, על סמך מה? רק על סמך עצמי.
את לא כל כך גרועה דגנית רק שיש טובים ממך. טובים ממך להתערבב, להבין (כולל לדבר קיסוואהילית), לעזור באמת, לא לקלקל.

גדי לא איבד עניין בעבודה. אבל כמובן שהלחץ יורד. הוא מגיע הביתה מוקדם והלפ טופ נשאר סגור. [אחרי כמה ימים מגיע אורח מהארץ - אחד מני רבים - וזה מעורר את גדי משום מה. מדברים על האפשרויות בארץ ובפעם המאה אני שומעת שהכי טוב בארץ].
אבל מה עושים עם הזמנות שממשיכות להגיע? דיוויד דבליו הייה כאן שוב ואמר לו שאדריאן (מנהל הכימיקלים) ואומי UMMI(מנהלת המשרד) מנדנדים לו שישאיר את יאיר עוד כמה שנים.. אני מדמיינת את דלבליו אר והטון המעט שטני שלו.
אמרתי "אתה הרי לא רוצה להמשיך כאן נכון?" " מה פתאום!".
ושנינו לא אומרים שזה קשה. קשה להפנות את הגב לסיר הבשר, אפילו שהוא בעצם ריק. "הוא לא מתכוון ברצינות , הרי כי גם הוא עוזב. אולי תגיד לו שאם אין לו הצעה קונקרטית, שיפסיק לבלבל את המוח. זה לא פייר"
יתכן וגדי יחזור לכאן לבד לאיזה חודש לקשור קצוות. יתכן ולא. לא חשוב.

גמני קוראת

גמני קוראת
בעניין. @}

השמחה הספונטנית שבה התקבלה ההודעה שלי הפתיעה אותי. הקול העולץ של גיסתי בטלפון, ואחותי הצעירה - אני רואה אותה עומדת מולי בסלון שלה. רק הגעתי לסוף שבוע מתל אביב. נאמנה להחלטתי סיפרתי רק לבעלה שבא לאסוף אותי. אני מספרת, והיא, כמו נשוכת נחש קופצת, רצה ומחבקת אותי בחיוך ענק.
אני באמת לא כותבת את זה רק כדי להגיד כמה אני נהדרת. אני מתפלאה ומבינה שאנשים החזיקו בבטן "נו כבר תחזרו משם!" בעוצמות שלא הייתי מודעת להן. אולי כי נראינו לא כל כך מאושרים, או כל כך מאושרים בבביקורים בארץ, או כי לגור כל כך הרבה זמן באפריקה נראה מאד משונה או כי הם כל כך מאושרים בארץ.

מאזינה לך @}

וואו איזה מזל שבאתי
ברוכים השווים קודם כל
לגבי העוזרות אין לך מה להרגיש רע
עשית את הדבר הנכון בכך שנתת להן עבודה בזמן שיכולת

זה לא קשור למעבר שלי אבל יושב לי על הלב
הבוקר קיבלתי סמס מהטלפון של עשורה - "האם עשורה קיבלה ממך רשות ללכת לעיר לקחת הלואה, האם היא סיפרה לך את הבעיות שלה?"
נבהלתי כי הבנתי שזה מהחבר שלה ושאלתי בסמס "האם עשורה בסדר?" "עשורה בסדר"
התקשרתי אליו ושאלתי אותו איפה היא. בדרך לעבודה הוא ענה. "מה הטלפון עושה אצלך? נתתי אותו לעשורה". "הייתי צריך אותו היום" .
שלא תיקח אותו ממנה לעולם. בטח לא בשביל שיחות כאלה.זה הטלפון שלה!"
"כן כן מאמי לא אקח". (מאמי =גבירתי).
הבן אדם הזה מלווה אותה כל פעם שהיא עושה אצלנו בייביסיטר בערב. מחכה בחוץ על יד השער. חשבתי שזה יפה כי הוא שומר עליה בדרך חזרה בערב אבל הוא נעלם משום מה עד שאנחנו חוזרים.
עשורה הגיעה ושאלתי אותה מה הענינים. "הוא קנאי, הוא רוצה שאשב בבית כל הזמן. אתמול אחרי שחזרתי מהעיר, רבנו והוא היכה אותי.
הוא בא והולך כרצונו כבר 6 שנים בערך". הבנתי עכשיו שהוא בא איתה בערב לראות שאנחנו באמת יוצאים ואחר כך מסתלק.
הצעתי שתמצא מישהו - משפחה או חברים - שיתמוך בה נגדו. שיחזק אותה אם היא רוצה לגרש אותו.
שאלתי אותה אם היא תעזוב אותו, זה יסכן אותה אבל היא לא בטוחה. מישהי, היא אומרת, כבר גירשה אותו ערב החתונה בגלל אותה התנהגות. היא עדינה ושקטה. אני יודעת שיש לה חלקת אדמה שהיא רוצה לבנות עליה בית כדי שהוא לא יוכל להשתלט על זה. נתתי לה כסף לבנייה והדרכתי אותה איך לנסות לחסוך בבנק. אבל אם הוא עוקב אחריה, זה יהיה מאד קשה. אולי הוא גם לוקח ממנה את הכסף. אני אשאל אותה. אני חושבת להציע לה לדבר עם מישהו בכנסיה. אני גם אברר על ארגון שעוזר לנשים במצב דומה.
נורא מעצבן אותי הבן זונה הזה!

פתאום חשבתי שהשם של הדף עלול להשפיע על איזו מניה בבורסה (-:

משדה התעופה קילימנג'רו הביתה הביא אותי כרגיל צ'אלי, הנהג של גדי. בדרך כלל אני באה עם הילדים אחרי חופשת הקייץ. הילדים נדבקים לשמשות ונרדמים ואנחנו מקשקשים על מזג האויר, מה חדש בארושה ואיך הייה לנו בישראל. הפעם כששאלתי אותו כך וכך הוא ענה בשקט, פניו השמחים בדרך כלל, שמוטות, עגומות. איש צעיר, רזה ואנרגטי, שקולו נמוך, חזק, ומתלהב. ופתאום לא.
אחרי שקצת דחקתי בו הוא שפך הרבה מרירות על כך שגדי הולך. על חוסר הוודאות ששורר בחברה עכשיו. על שבעיניו המנהלים שמו רגליים במקום לעזור.
שמעתי כמה הוא דואג וכועס. הוא הייה עם גדי בכל מקום ושמע אין ספור שיחות טלפון ומעורה בעינינים במידה גדולה. אבל לא בהכל. אני חושבת שיש לו ולא רק לו צורך למצוא את השעיר לעזאזאל, את זה שבגללו פתאום הכל נראה קורס. ואיש בנתיים לא אומר מה יהיה הלאה. לנו זה לא משנה אבל לעובדים האחרים מאד.

בטן מלאה יש לו לציאלי. חוץ מזה, אנחנו אוהבים אותו והוא אותנו ואחרי 7 שנים הפרידה תהייה קשה.
(כמובן שהוא לא יזכיר בתלונתו את הגנבות של העובדים המקומיים - חלק בצווארון לבן וחלק אשכרה באמצע הלילה, טיפסו על הגדר לגנוב ציוד מהמחסן ונתפסו. דברים שקרו לפני בוא דיוויד דבליו, דזה טריבל. הבלגן בהנהלת החשבונות שנוצר גם מפעילותם מפוקפקת של כמה סוכני מכירות מקומיים וגם מניהול קודם. צללים מן העבר על הההווה. ומה לו ולמשבר עולמי שמונע ממגדלי פרחים ירקות/פרות וקפה למכור תוצרתם, להחזיר הלוואות לשלם על ציוד ובכלל - לקפוץ מ או על רכבת הצמיחה המתדרדרת.)

פתאום חשבתי שהשם של הדף עלול להשפיע על איזו מניה בבורסה
אמן
עד עכשיו אני בהפסדים קשים מהם

שוב בלי קשר כרונולוגי

אני שמה לב שאני באמוק של קניות. דברים שהתגברתי על עצמי מולם במשך 6 שנים הופכים נחשקים מחדש.
שמתי לב שאני חושבת "איך כולם יתפעלו מהבית שלנו" אחרי שאסדר אותו עם המחצלות והכריות מפה.
קניתי שלשום בד לריפוד הספה שלפני כמה שנים וויתרתי עליו בשביל משהו אחר. הוא חיכה לי בחנות לעיצוב הבית הקרובה למקום מגורי(אחת-מכמה-כי-זה-עיסוק-פופולרי לקולוניאליסטיות-לרהט-את-הבית-עד-חורמה) שעברה בנתיים כמה ידיים.
הבעלים הראשונה הלכה וקנתה בשוק בדים שמגיעים כשאריות גדולות ממיטב בתי החרושת באירופה ומכרה אותם ברווח נאה.
עכשיו קניתיו בשליש מחירו ועדיין אני לא בטוחה שזה מעשה נאור במיוחד.
אבל ניחא לפרטים כי מרחפת כאן איזו רוח שטות של קניות ורצון להפגין שגם אם לא הייה לנו פה אי אי אי, הייה בטוב טעם. שמתי לב ללחץ בראש מזה וזה הסימן לנוח.
לחשוב שוב.

מעניין לקרוא. לי לא ממש יוצא לשמוע על המקומות האלה וטוב לפוגג את הקסם הערטילאי שמאחורי ארצות המזרח ואפריקה.

טוב לפוגג את הקסם הערטילאי שמאחורי ארצות המזרח ואפריקה. אני מספרת רק מנסיוני. אני גם חוטאת קרוב לודאי לפועלן של נשים מצויינות שעושות דברים חשובים מאד כאן או פשוט לא עוסקות בעיצוב הבית.
אני מעריכה שיש כאן הרבה חנויות כאלו כי מי שמגיע לכאן ממדינה אחרת, צריך בדרך כלל מיטות ושולחן, ארון וכיסאות. ואז צריך גם כריות, תמונות ושטיחים.
מעטים מגיעים כמונו עם קונטיינר. אנשי האו"ם למשל. עכשיו גם הם לא - הסוכן של חברת האריזה אמר שזו אחת ההטבות שירדו להם בגלל ה"המצב". אאל"ט

חלק מהיוזמות להעצמת מקופחים כמו נשים חד הוריות, נשים מסאיות, מוגבלים, נוער בסיכון הן יצירות מסוגים שונים - תכשיטים, מנורות, רהיטים וחפצי בית - המבוססות על מה שנראה כתרבות האסטטית המקומית, המסורתית.
כיום העיצוב עלה דרגה ומכוון מאד לשוק המערבי. יש תחרות גדולה עם קניה למשל ועם יבוא ממערב אפריקה שמתקדמות יותר בתחום הזה.
דעתי האישית שזה ראוי לשבח אבל אני לא יודעת עד כמה זה יחזיק מעמד בתור פרנסה. כי גם כאן, בארושה יש תחרות והיצע גדול.
ולכן אני לא בטוחה שזה הכיוון הנכון.
משפחה שאני מכירה מגדלת עיזים,פרות ותרנגולות ונותנת אותן למשפחות, לשימוש ביתי. במיוחד למשפחות נזקקות. משום מה זה נראה לי יותר מעשי.

עכשיו אספר על הבית ששכרנו.
מייד שנודע לי, התחלנו אחותי ואני לחפש בתים להשכרה. זה נראה גיוני שכל עוד אני פה, בארץ, אעשה תחקיר ראשוני.
וגם זה כיף.
ואחותי מצאה משהו. ודיברה עם המשכיר כשהייתי בטפול שיניים. וכך, יום לפני הטיסה חזרה, נסעתי לראות את הבית.
והוא מצא חן בעיני. וגם המקום, וגם הבלבית. וזו היתה אהבה הדדית כי כש התקשרנו מכאן הם אמרו שיחכו לנו יומיים עד שנחליט!
צילמתי כמה תמונות אפילו ועיצבנתי בכך את הדיירת הנוכחית.
אחרי שהתחלנו כאן לרדת לפרטים, הסתבר שהיו דברים שלא ראיתי. אני מתביישת להגיד מה למשל - שיש חלון גדול בסלון. עיני רותקו לשני התינוקות (תאומים) ששכבו על השטיח מתחת לאוניברסיטה... וכל הסידור הפנימי של הבית לא באמת יושב אצלי בול.
אחותי כבר שילמה דמי רצינות ואנחנו משקשקים עכשיו האם עשינו את הצעד הנכון? גדי לא ראה אותו. אבל מכיוון שאת הבית בארושה הוא שכר בלעדי, ולמרות מחאתי המתקרבנת, עכשיו תורי.
אני מופתעת מעצמי. מהבטחון שגיליתי. מהעובדה שלמרות שקיים איזה חשש מהלא נודע - אזור בינימינה הוא אזור עלום בשבילנו - הוא לא טורף את שנתי. אני מרגישה שעשיתי מהלך מצויין. הטוב ביותר האפשרי. ולכן אם זה יתפשל, נתגבר.
זהו בית ישן על הקרקע. ויש כביש פנימי שקט, טוב לאופניים. מאחורה ומקדימה יש גינה. מאחוריה יש משהו שפעם הייה אסם או רפת. ושדות. יש הרבה ילדים במקום. הוא נראה מטופח. אני לא אגלה לכם איפה זה נה נה נה. אולי אחרי שיגיעו הרהיטים. אז אזמין אתכם לבקר ולראות ת'כריות.

<

ועיקר שכחתי -
לבית כמו לרוב הבתים שבישראל (?) אין גדר ואין חומה.
יש לו סורגים שאני רוצה להוריד. בלבית עצמו אמר שאין צורך ובביתו החדש לא התקין.
איזה חופש!

_דעתי האישית שזה ראוי לשבח אבל אני לא יודעת עד כמה זה יחזיק מעמד בתור פרנסה. כי גם כאן, בארושה יש תחרות והיצע גדול.
ולכן אני לא בטוחה שזה הכיוון הנכון.
משפחה שאני מכירה מגדלת עיזים,פרות ותרנגולות ונותנת אותן למשפחות, לשימוש ביתי. במיוחד למשפחות נזקקות. משום מה זה נראה לי יותר מעשי._

אנא פרטי והרחיבי
(אם את מסכימה)
<הנודניקית הזו, שכל הזמן שואלת על הנושאים האלה>

ממש לא נודניקית. אני שמחה שאת קוראת, מתענינית ומאתגרת אותי. הרי אני לא רוצה לדבר עם עצמי. לא כל הזמן לפחות.

אני חושבת שהאומנות הזו מבוססת על משאבים מערביים: היוזמה, החומרים, הסיגנון, המחירים ובעיקר - הלקוחות.
הקונים שייכים לשכבה דקה של אנשים שלא נאבקים בקשיי היום יום מצד אחד ומצד שני, נמצאים פה באופן זמני.
ברגע שזרם התיירים/אנשי האו"ם/NGO /צדיקי הכנסיות/אירופאים אוהבי אפריקה/ מתדלדל - מאיפה יגיעו החומרים, מי ישווק ומי יקנה את זה? ומה יעשו עם המיומנות הזו הלאה?
יש אין ספור יוזמות כאלו פה ויש דברים יפייפיים שבאים מתוך כוונה טהורה ועבודה מסורה של היזמים והעובדים. אבל, יש גם יבוא מהמזרח הרחוק ומהמזרח התיכון שהוא תעשייתי ויותר זול.
קניתי פעם באחת החנויות האלה כמה דברים מכותנה מקושטת בריקמת צלבים בדוגמאות של חיות הסוואנה. עמדה על ידי יוזמת הפרוייקט - שקונה את בד הכותנה איכותי והיקר במצרייים.
תופרת מגבות, ציפיות, מפיות, סינרים וכדומה שנרקמים, לדעתי גם לפי דוגמאות שהיא יצרה, על ידי משפחה של נכים - זוג עם 8 ילדים. שולפת תמונות בהן רואים אותם יושבים/שרועים/נשענים על קיר בקתת הבוץ שלהם ורוקמים.
אין מצב שהייתי קונה את זה אלמלא הייתי מדברת איתה או היא איתי, בפול גז של סוכנת מכירות ממולחת.
אני מאמינה שבשביל אחדים זה פתח ליוזמות משלהם - אולי יממנו בית ספר לילדים או ילמדו דברים נוספים אבל כבסיס כלכלי זה נראה לי רעוע.

המשפחה שמגדלת חיות משק היא של לבנים. כמה קשה לי לומר טנזנים למרות שזה מה שהם כי הם חיים פה שנים רבות ויש להם פה הורים וסבים ודודים ושבט שלם.
הם עוזרים לאנשים להמשיך פחות יותר באורח החיים הרגיל שלהם ולהיות יותר עצמאיים. החיות הן בעיקר לשימוש עצמי. מה יעשו עם הכסף אם ימכרו ביצים או חלב או מה יברטרו עם שכניהם תלוי בהם.
יש משפחה אחרת שמלמדת גידול ירקות אורגני, עם קומפוסט תולעים: יש לקוחות מקומיים - כולם אוכלים ירקות. נמנעים מנזקי הכימיקלים וגם מהצורך לקנות את זה.

נראה לי ברור שפרנסה טובה היא משהו שאתה יכול לעשות על בסיס מקומי, עצמאי ובלי לקפוץ מעל הפופיק.
עניתי לעניין אני מקווה.

כן.
ואוו, המצב כזה מסובך.

גם אני קוראת.

קוראת בעניין רב כבר מההתחלה.

מדגישה שוב ושוב זו נקודת המבט שלי שהיא חיצונית, מוטית ומצד הלקוח
יש עוד קבוצה שאני אוהבת: אלו בעלי המלאכה המקומיים - חייטים, רפדים, נגרים, סנדלרים, מסגרים ואמנים שאמנותם מלאכתם מימים ימימה ומיועדת למקומיים, לא לתיירים.
אלו פרנסתם נפגעת מהיבוא הזול דרך דובאי, מהתרומות מאירופה, ולפעמים מהנטייה של אחדים מהם לחפף.. (למשל להשתמש בעץ שלא התייבש לבניית שולחן שמתעקם או נסדק)
ומכניסתן לשוק אמזונות-עיצוב מתוחכמות (שחלקן בונות בשביל בתי המלון, כלומר בכמויות גדולות אבל לשוק שנמצא עכשיו בטלטלה). יש מי שיגיד שזה יכול להרים את את האיכות.
נראה שמתחזקים מוכרי הזול והלא טוב (יבוא ויצור מקומי) והיקר שנראה טוב (-; ומי שבאמצע - חביבי - קשה להם. וזה אני יודעת ממקור ראשון.
הם מזכירים לי את התופרת/סנדלר/נגר/חשמלאי/מסגר/חצרן-מתקן-הכל של הקיבוץ של פעם.

החברה מספקת לנו קונטיינר. 20 רגל. המון מקום.
לפני 3 שבועות הגיעה ג'וזלין. היא הסוכנת הראשונה. עברנו בין החדרים, היא סימנה במהירות וחוסר התרגשות את מה שבחרתי בכובד ראש ועודף תשומת לב,
והדגישה כמה חשוב שנחליט מראש מה לוקחים. "אה פףף! (במבטא צרפתי כבד) - ראיתי כבר זוגות שצורחים זה על זה מול האורזים! לא נעים".
בסוף נשתמש בשירותיו של פול, הסוכן השני. מי שבוחר זו החברה בעצם. אבל ממילא הוא קנה אותנו בהבטיחו שהקונטיינר יגיע תוך חודשיים ולא 4 על פי ג'וזלין (ראליסטית לגמרי...) ובכך שנוכל להיות בבית עד הרגע האחרון. כלומר, ננעל את הקונטיינר וניסע לשדה התעופה. כך נפתרה ההתלבטות באיזה מהמלונות - שנמאס-לי-כבר-לראות-וממילא-לא-יכניסו-את-הכלבה - נישן.
יש לי עוד מה לכתוב על בחירות ואריזות. נראה.

יכול להיות שעוד לא עשו על MOOVERS סיטקומ, סרט או סדרה דראמטית? טמון כאן אוצר בלום של דרמה, קומדיה, טרגדיה ותובנות על עיצוב הבית.

בעניין אפריקה, אקולוגיה, סיוע וקיימות -
הזדמן לי לראות תכנית אירוח קנייתית ובה סיפרה מרואיינת על פרוייקט שימור חופים בצפון קניה שהוליד פרנסה
page]פרוייקט הפליפ פלופ 5146[/po]/uniqueco the flip flop project.html
(אצלנו קראו לזה פוקורי)
בקיצור - באו לנקות את החופים מהפסולת שמגיעה מרחבי הים ופוגעת בחיות ובתיירות (שחטפה ממילא מכה בגלל המהומות שהיו). ראו ילדים מכינים לעצמם צעצועים מערימות הכפכפים והפכו את זה לפרנסה. לנשים - שאוספות את הכפכפים ונוער בניירובי שיוצר תכשיטים וחפצים יפים אחרים. ויש קונים.
בראיון הופיעה ג'וליה צ'רץ' היוזמת עם ענק שרשראות מחרוזי הכפכפים. הייה יפה.
יכול לתת משמעות חדשה למילה "לכפכף"...

יכול לתת משמעות חדשה למילה "לכפכף"...
(מה המשמעות הישנה? לאמכירה.)

למדתי כאן באתר - להרביץ )-: נדמה לי. קשור אולי ב"ילד-כאפות" - עוד ביטוי מגעיל

עייפה. מתרוצצת. עשיתי רשימת חפצים לביטוח ומכרתי אהילים וטרמפולינה. מי שבא לקנות, שואל אם יש עוד דברים למכירה 0-:

טוב לכפכף וכאפה זה לא מאותו מקום. די ברור לאנשים רעננים ורגועים.

עוד שבוע ויום. הבלוג הזה יצא לחופשה קודם לכן. גם כך אין לי פנאי לכתוב יותר משורה שתיים.
אבל יש לי עניין אחד שהוא אולי הכי חשוב - על התקופה שקדמה להודעה ה"גורלית"
התקופה שחשבנו שמה שהייה הוא שיהיה, לפחות עוד שנתיים שלוש. התקופה שהרגשנו שככה אי אפשר לכן...

עכשיו אני עולה להתקלח. אנחנו יוצאים לארוחת ערב של פרידה עם אדריאן (כימיקלים) ואלכסנדה אשתו. זו תהייה הפעם הרביעית שאפגוש אותם. 3 הפגישות האחרונות היו בשבועיים האחרונים. הם קונים את האוטו (-; אני לא רעבה אבל נובלס אובליז' עאלק.

אשלים את "לכן..." מתישו מחר אחר הצהריים.

בהצלחה@}
טיילתי בקניה ,טנזניה ואוגנדה לפני הצילו עברו כבר 9 שנים!
ונראה כאילו זה היה רק אתמול..

השכל הלך לי לאיבוד. זה הפתק המקומט שסחבתי מישראל.
חבל. הצטרף לעוד כמה חפצים שמרוב שאני לא יודעת אם לשים במגירה או בארון, בשקית או בקופסא, לתת, למכור, לזרוק – הם נעלמים.

האוכל הייה טעים אמש. עוד לא החלטתי מה דעתי על מנה המוגשת כמגדל – כדור אורז פחוס על מרבד של תרד ועליו, באיזון עדין, נחות פיסות הדג.
לקראת סוף הארוחה, הופיעה חבורת תיירים בדרכם לחדרים (אכלנו בלודג'. קופי לודג'. מקום יפה).
בידענות אמרנו אחד לשני שהם הגיעו בטיסה של KLM - אין עוד טיסה בערב. מישהו ציין שהם בטח נלחצו משעה של נסיעה על הכביש לארושה בחושך מוחלט. אני חשבתי שהם פערו עיניים בהתפעלות כי הייה ירח מלא. השמיים היו בהירים וכוכבים זהרו מאופק לאופק. ואין ברכת קאריבו KARIBU יפה מזו באפריקה.
בנסיעה לביתנו, התגעגעתי כבר לשמיים האלו, לאדמה הזו. לשירת הציפורים באקציה, לצירצורי הלילה השקט, האין סופי.
בן זוגי כטוב ליבו ביין, אמר לי "עוד אראה לך לילות כאלו גם בישראל". אחר כך הוא אמר - "אני אוהב את החיים!!"

דגנית, אני נורא נהנית לקרוא.

תודה לך

נעים מאד שאת קוראת ומגיבה.

עוד כמה חפצים
איזה אישו יש לי עם החפצים. אני רוצה לעבור מכאן עם מטען קל ולהתמקם בבית מאוורר.
וזה קשה!!!
במיוחד בפיצ'יפקס אבל גם בכורסאות.
היום אני מתלבטת מול 4 בקבוקי בושם קטנים וצבעוניים עם ריח מתקתק שניתנו לי מתנה מגיסתי האהובה. שנתיים הם שוכבים לבד בחושך...
לתת לגרייס ועשורה או לקשט איתם את שולחן הטואלטה? אני לא מאדאם בובארי עם פודריות מוכספות, צלוחיות בדולח ומברשות שנהב על הקמטר מצד שני - מתנה...

ברור לי, בעצמות, שאני לא עשויה מהחפצים האלה. הם משענת קנה רצוץ. אבל הכל עולה ויורד פה ורואים רק שבועיים קדימה - לכן ההאחזות בהם נותנת אשליה של יציבות.

נזכרתי עכשיו במה שקרה שקראתי בפעם הראשונה על משבר הנפט ואנחנו
אחת מתופעות הלואי הייתה שהפסקתי לקנות. גם קודם לא הייתי קניינית למרחקים ארוכים אבל עכשיו - ספרתי את הריבועים של הנייר טואלט.

אני! אני! לפני כולם! לפני שנים! באחד מהביקורים שלי בארץ, מג'מייקה (שתאמינו לי שזה הייה מזמן), מול חומות הקניונים שגבהו כל שנה, אמרתי "אתה קונה, משמע אתה קיים".

שמונה בערב ואני מכינה ארוחת ערב. על השייש אני מגלה צלוחית עם בלילת ביצים וחלב. בשביל הלחם המטוגן מהבוקר. ככה אנחנו - מתחילים בשגרת היום, מקפלים משהו, נזכרים, רצים לכתוב על פתק, מאבדים את הפתק, שוכחים, מוצאים רשימה משלשום בזמן שמכניסים "מה-שצריך-לקחת-במטוס" לתיק, חוזר חלילה. בלגן.

דגנית, אני נורא נהנית לקרוא

אוה, החפצים. אני התחלתי היום לארוז. רק התחלתי. אבל אני רואה שזה אינסופי. ואני עוד אחת שלא אוגרת ג'אנק ואוהבת נורא לזרוק ולמסור ולהעיף.

למי שיחד איתי היפך והיפך בראשו על גורלן של גרייס ועשורה - לעת עתה ומקווה לזמן ארוך, מצאנו לשתיהן עבודה אצל חברי הקהילה הישראלית, הקטנה והטובה שפה.

עוד מכתב המלצה אחד ומחר אורזים את המחשב. הבית מלא קופסאות חומות. הצלתי קישוט מסאי שהתפרק בדרכו לקופסא ולקחתי אותו לתיקון בשוק.
אני מזכירה לעצמי לא להצמד לחפצים.

לא כתבתי עד עכשיו על השנה האחרונה ועד כמה השיבה לארץ הופיעה בדיוק מפתיע. מתי אשלים? אולי הלילה? לא סביר. אני ישנה בלילה. זה עומד להיות פוסט ארוך
ולא בא לי לכתוב הרבה.
בעוד כמה חודשים, בבית מסודר? אני לא רוצה לשכוח את הפרטים הקטנים.
לאכול את העוגה? להשאיר אותה שלמה? לארוז או למסור?

אני מאחלת לטנזניה ולארושה גשמי ברכה בעיתם, שישמרו אנשיה על אורחות חייהם השלוות והמתונות, על עצמם ועל היופי הבלתי רגיל של ארצם.

(תמר זה הרינו מזכירים לכבוד האי זנזיבר - שם היינו, במשך 6 שנים פעם אחת ל3 ימים! לא אהבנו. יצאנו 3 פעמים לחוף ים כזה או אחר לעומת אחרים שפעם בחודש חודשיים. פק"ל.
זנזיבר, שכיית החמדה הידועה שנטשנו, מייצג את כל ההגילויים והפיספוסים, ה

ות וההבנות שנושרות עלינו במבול 2 דקות לפני שהדלת נסגרת בפעם האחרונה)

GOOD NIGHT AND GOOD LUCK

מאחלת ימים טובים @}

GOOD NIGHT AND GOOD LUCK
ולהתראות בארץ (לפחות על גבי המחשב)

(-:

אני מאחלת לטנזניה ולארושה גשמי ברכה בעיתם, שישמרו אנשיה על אורחות חייהם השלוות והמתונות, על עצמם ועל היופי הבלתי רגיל של ארצם.
איזה יופי של איחול.

ולכם- דרך צלחה.

GOOD NIGHT AND GOOD LUCK

ולהתראות בארץ (לפחות על גבי המחשב)

דרך צלחה.

דרך צלחה @}

אני ישנה בלילה
הא! אמש נרדמתי אחרי 2 מרוב דאגות. כמובן שבבוקר כל סיוטי התממשו בצורה קיצונית. האורזים הקפידו לארוז, לפחות ב 3 מקרים, את מה-שהולך-לתיק-של-המטוס.
ישבתי ובכיתי רבע שעה למרות שתוך 5 דקות הם הוציאו את זה חזרה. זה הייה צפוי כמובן כי רק אני ידעתי מי מה מו. הסברתי, פעמיים, עם תנועותידיים ובכל זאת.
הלכתי לנוח בקבר וחזרתי בכוחות מחודשים.
אחרי שהם ארזו את המיקרוגל שבכלל מיועד להשאר בבית לבא אחרינו, נשברתי. מלהוציא אותו. אולי נחפש אותו מחר. אם נזכור.
לא סיפרתי בכלל על הילדים - למרות השאלות, החששות שעולים, השאלות, הם זורמים.

מכיוון שהסיפור שלי אמור להקשר למצב הגלובלי אז:
בצהריים נפגשנו בפיקאסו-קפה לצהריים עם מרים ובתה רבקה. חברה טובה שחזרה מכמה חודשי עבודה (שקשורה בהתנדבות שלה פה), מדנמרק ובאה להפרד.
היא סיפרה שפר, PER בעלה מובטל כי עד כה הוציא לחמו מסאפארי אופנועים ותיירים כרגע אין. והיא כמור קורעת את התחת בהתנדבות. "אבל", היא אומרת, "מזל:
מיים יש מהבאר שלנו, חשמל מטחנת הרוח, הבית הוא שלנו והוא גמור.
אחרת הייה קשה מאד בלי ההכנסה הזו."
פר אישאשכולות בנה את הכל - הבית, הבאר, תחנת הרוח. (הוא גם ארכיטקט, מנגן על סכסופון וחתיך).
באפריקה זה יחסית קל - לייצר סי או 2 ובמקביל להקים לך משק מקיים.

תודה על כל הברכות. לקחתי ללב. אולי באמת פעם נתראה באיזה מפגש.

דרך צלחה @}

הלכתי לנוח בקבר וחזרתי בכוחות מחודשים

לא סיפרתי בכלל על הילדים - למרות השאלות, החששות שעולים, השאלות, הם זורמים.
כן, זה היה קצת חסר לי בתמונה הכללית @}

מיים יש מהבאר שלנו, חשמל מטחנת הרוח, הבית הוא שלנו והוא גמור.
הו, כמה שאני כמהה לחיות כך.

את כותבת נהדר, ואני מאוד שמחה לקרוא.
שיהיה קל המעבר, ומעשיר, ומחזק, ומחבק עם כל המשפחה.

אולי באמת פעם נתראה באיזה מפגש

דגנית, מה שלומך?

גם אני קראתי, ברצף, בבת אחת
מעניין