אני מותשת מהבכי הזה

כבר זמן מה שאני חוכחת בדעתי אם לפתוח דף בנושא ואפשר בהחלט לקרוא לזה דף זמני ואחר כך להשמיד או אם יבואו תובנות חדשות ומעניינות למישהו לצרף לאנשהו...
ביתי בת שלוש וחצי ולא מפסיקה לבכות. היא מתחילה את הבוקר בבכי ויללות, עוברת ליללות ובכי ומקנחת בצווחות. יש תקופות טובות יותר ותקופות קשות יותר, בטובות יותר היא רק בוכה פחות. כל דבר גורם לה לבכות. "אמא, תעבירי לי את המלח" נאמר עם דמעות בעיניים ועל סף בכי קורע לב. כאילו לא נותנים לה אם לא תבכה.
אם אנחנו בתוך הבית היא בוכה, כשאנחנו מחוץ לו (אפילו בגינה של הבית) היא בסדר.
ניסיתי הכל, הכלה, חיבוקים, דיבורים, בירורים, התעלמות (אולי ככה היא צריכה, אולי יש לה משהו לפרוק) בכל וריאציה אפשרית אבל זה ממש לא עוזר. הכי גרוע זה שאח שלה בוכה בגללה. היא מתחילה והוא שומע וממשיך. הבקרים פה נשמעים כמו התעללות בילדים והעצבים שלי מרוטים.
כבר עברה בי מחשבה שאולי לא טוב לה איתי. אולי אני מאכזבת אותה כאם. לא מספקת את הסחורה. אולי להיות איתי בבית זה התעללות מבחינתה ולכן בוכה כל הזמן.

היא לא זזה ממני מילימטר, לא משחקת לבד, אם אני הולכת לשרותים היא פוצחת צווחות היסטריות, ממש כמו תינוק קטן שטרם הפנים שאמא הולכת וגם חוזרת. שוב גם זה בא בגלים, יכולה להיות תקופה מעט יותר רגועה אבל אז זה יכה שוב בענק. מיותר לציין שלא השארתי אותה לבד כבר שנתיים וגם אז זה היה לשעה וחצי ועם אבא שלה? וכמה אפשר להאשים את הגן שהיתה בו חצי שנה מגיל 7 חודשים שהרי מאז לא זזתי ממנה כמעט?

בבקרים אחיה מתעורר עם זריחה, כשהיא שומעת אותו מתעורר מתעוררת גם, עייפה מאוד אבל מפחדת שתפספס משהו ומתחילה לבכות שהיא רוצה שאני אשאר איתה במיטה, מה שכמובן בלתי אפשרי, וכך למרות שהיא מתה מעייפות היא קמה ובוכה. צהריים היא לא ישנה כי היא רוצה להשאר עירה איתי ובערב הולכת לישון אחרי אחיה כדי להיות איתי עוד קצת. היא עייפה ולדעתי זה גורם די משמעותי לבכי, אבל לא מוכנה לחזור לישון בבוקר אם אני לא איתה במיטה.
עוד אחת מסצנות הבכי ה"חביבות" עליה משכבר הימים היא סצנת הארוחות, מתישבת ליד השולחן ומתחילה לבכות. מבקשת שאכין לה במיוחד מאכלים חביבים עליה ומתחילה לבכות כי "יש לבן בביצה הרכה!" או "יש נקודה שחורה באבוקדו" או אלוהים יודע. הסרה של הגורם העויין לא פותרת את הבעיה כי נוכחותו האנרגטית עדיין קיימת או משהו כזה והבכי נמשך. זה גורר תמיד בכי מאחיה הקטן וכל ארוחת מסתיימת בבכי של שניהם ותחושה איומה ואיבוד תאבון שלי (נו, אולי היא דואגת לי לדיאטה...). בסופו של דבר אחרי שהיא בוכה על הארוחת היא אוכלת אולי ביס וחצי ומודיעה שהיא בכלל שבעה.

היא יכולה להיות עסוקה בענייניה וליבב תוך כדי ב"קרעכצן" פולני תמידי ולא מרוצה.

הכי טוב היה אם היתה לי עזרה איתה ועם אחיה אבל אין לי ואין מצב שתהיה אז אין אופציה כזו כלל כפיתרון.

כשהיתה בת שנתיים היתה עצמאית מאוד. מעולם לא ידעה להעסיק את עצמה ולשחק לבד אבל ידעה לאכול לבד, להתלבש לבד, להפעיל לבד מכשירים בבית (וידאו, מערכת) ואיפשהו באיזור הלידה של אחיה שכחה איך עושים את זה. אני יודעת שזה עניין של אח קטן והכל אבל באמת שקיוויתי שאחרי כך וכך זמן היא תשוב לעצמה, תמצא את העניין כי העצמאות שלה היתה חשובה לה מאוד אבל התבדתי. קשה לטפל בשני תינוקות... (היא מבקשת שאאכיל אותה פתאום, כשהיתה תינוקת לא הסכימה שיאכילו אותה! את אחיה מעולם לא האכלתי!).
סף התיסכול שלה מאוד נמוך, אם למשל היא מחליטה להתלבש לבד אבל המכנסיים קצת מאתגרות אותה היא מיד תתחיל לבכות בכי תמרורים ולא תמשיך לנסות כלל לאיזה חודש לפחות.

אוף איזה תמונה עגומה! אני אחרי שלושה לילות ללא שינה יתרה, אחיה חולה, אבא בחו"ל ואני מתחילה לאבד את שפיות דעתי...

היי
אולי יעניין אותך להסתכל בדף ילדת סנדוויץ' מדובר שם בערך על אותו הדבר.

<אמא לשלושה>

עייפות היא גורם מאוד דומיננטי בגיל הזה. אולי תנסי ללכת לישון איתה צהריים ואז היא לא תרגיש שהיא
מפסידה?
אצל הגדולה שלי יש שלושה דברים שגורמים להיות במצב כזה של יללות ובכי

רעב
עייפות
יומיים או שלושה רצוף בלי חברה. (זה לא קורה הרבה אבל עשוי לקרות).

אבא בחו"ל

אני עוקבת אחרי הבלוג שלו. מאד מזדהה עם ההתלבטויות שלו. וחושבת שזה גורם לכל המערכת (אתם מתכננים מעבר נכון?) טלטלה רצינית.
קבלי יריה פרועה באויר - מתכנית טלויזיה (איך לא?) שנקראת CLEAN HOUSE : בית הפוך ומלא עד גדותיו בשטויות. הצוות החביב והמשפחה מנקים, זורקים/מוכרים/מעבירים לצדקה ומעצבים מחדש (כולל כמובן קניה של רהיטי ענק חדישים כי הרי בשביל מה התכנית)

במין צירוף מקרים, 2 בעלי בתים שונים, בתכניות שונות, פעם גבר ופעם אישה, פרצו בבכי מחדש בכל שלב בתכנית: בשיחות המקדימות, במיוני הדברים, בגראז' סייל. בעיקר - כל פעם שהם ראו עוד חדר נקי ומשופץ - ספלאש! הברז נפתח מעצמו, דמעות, עיינים אדומות, שפתיים רועדות, התייפחות מרעידת כתפיים והכל, מרוב אושר.
שניהם נראו מותק של אנשים. עשה אותי לחשוב שזה פיצ'ר פיזי לחלוטין.

ילדת טבע יקרה,\
ממה שאת מתארת כאן זה נשמע קלאסי לגמרי - עניין של אח קטן.
זה ממש מובהק לפי כל מה שאת מתארת:
כשהיא שומעת אותו מתעורר מתעוררת גם
צהריים היא לא ישנה כי היא רוצה להשאר עירה איתי
הולכת לישון אחרי אחיה כדי להיות איתי עוד קצת

כתבת:
הכי טוב היה אם היתה לי עזרה איתה ועם אחיה אבל אין לי ואין מצב שתהיה אז אין אופציה כזו כלל כפיתרון.
אני רוצה לאתגר אותך עם המשפט הזה:
האם את בטוחה במיליון אחוז שאין דרך בה ניתן לארגן לך עזרה?
אני מבינה שאבא הרבה לא נמצא, ומבינה שאין לך משפחה קרובה.
אבל מה עם איזה נערה חמודה שתבוא לשחק עם הקטן איזה שעה ביום, שעה שבה את והגדולה תוכלו לשקוע באיזו יצירה משותפת, או בישול כייפי של דברים שהיא אוהבת או אפייה? או אפילו שתיכנסי לישון איתה צהריים מחובקות, בזמן שהנערונת משחקת עם הקטן בסלון?

הגדולה (אך קטנה) מאותתת לך חד וברור - אני רוצה זמן אמא, יחס אמא, שאמא תתמקד רגע בי. יכול להיות ששעה ביום - אפילו לא כל יום, נגיד רק פעמיים בשבוע - יעשו הבדל של שמיים וארץ. כי תרגיש שהיא נספרת לא רק כאחות גדולה, אלא כילדה בפני עצמה עם צרכים משלה.

מקווה שברור, כותבת בקיצור, ובכל מקרה חיבוק ענק

- בטח כשאת כל כך מותשת קשה לחשוב בבהירות...

אני הולכת על פירוש אחר.
אולי היא רגישה למשהו בבית.
אולי לאבק. אולי לחתולים. אולי יש לה עומס נפשי ורגשי מהעומס שיש בבית.

בתקופה האחרונה אנחנו מתארחים הרבה. למידת הנקיון של הבית ולעובדת היות חתולים בו היתה השפעה משמעותית על התחושות הפיזיות של שתינו. אני לא מדברת על בית מצוחצח, אלא על בית לא עמוס. בחיים שלי לא הייתי אצלך, אין לי מושג אם זה העניין. בגדול אני אוהבת בתים מבולגנים

אבל עם עומס קשה לי, ועם אבק ישראלי במיוחד קשה לי...
מכיוון שזה יכול להיות שינוי משמעותי, אולי אפשר לעשות פשוט בדיקות אלרגיה? ובינתיים לצאת החוצה כמה שאפשר.

עוד כיוון הוא כמובן... תזונה

מה היא אוכלת בד"כ?

אין לי צל של ספק שהעדרויות ממושכות של אבא השפיעו בצורה דרמטית על תחושת הבטחון של הילדה הפרטית שלי, ועכשיו אנחנו משקמים את זה טיפין טיפין - כבר חודש שלם שהוא לא מש מקרבנו. ממש ככה. כולל ימים וכולל לילות. אני לא מצעה את זה כעצה, כי על פי רוב זה לא פרקטי. אבל מכל מה שקראתי מהאיש הנהדר שלך, המשפחה באמת בראש סדר העדיפויות שלו. יש מצב לקצץ בנסיעות?

אצלנו היתה תקופה מאד קשה עכשיו בגלל המעבר, ושאין בית, ושאין מקום שליו, ושאין דקה לבד... שבוע קמפינג. זה כל מה שהיה צריך כדי להחזיר לנו את הילדה. חזרה להיות שמחה, בטוחה וטובת לב.
עוזר?

והכי חשוב!

יהיה טוב.
@}

האם את בטוחה במיליון אחוז שאין דרך בה ניתן לארגן לך עזרה?
כן. אין לי כסף לקנות עזרה. וגם כשהיתה לנו כזו (וסדרי העדיפויות הכלכליים היו שונים) היא לא היתה מוכנה ללכת איתה לשום מקום. דווקא יש לה מינימום שעתיים לבד איתי בכל יום אבל נראה שאמא צריכה יותר זמן לבד מאשר הילדה.
המשפחה באמת בראש סדר העדיפויות שלו. יש מצב לקצץ בנסיעות?
בעייתי. פרנסת המשפחה היא גם טובת המשפחה.

זה לא באופני ולא מכיל, אבל אני הייתי מתעקשת על נושא השינה - או בבוקר או בערב. ילד עייף כרונית, שמכריח את עצמו להישאר ער, זה מתכון לא רק להתנהגות בלתי נסבלת אלא גם מזיק לו פיזית.
אולי את ואחיה תישארו במיטה בבוקר? תארגני לו צעצועים רכים/שקטים בתוך המיטה ושיישאר לידכן בישיבה (הוא בן שנה וחצי-שנתיים אם אינני טועה? לא בטוח שיסכים, אבל אצלנו זה עבד בתקופת הפעוטות, כשהיתה השכמה ב-5 בבוקר כל בוקר).
אולי בערב תתני לה שעה "על חשבון" האח, ואז תחסלי את המניע של להיות איתי עוד קצת , ואז תכניסי אותה למיטה.

נשמע קשה אך מוכר... יכולה לומר לך שהחלק הכי קשה עבורי הוא תמיד התחושה שלי שאם הבת שלי מתוסכלת המון כנראה שאני עושה משהו לא בסדר.. אני גם מאמינה שהבת שלי יודעת ומרגישה שהבכי שלה גורם לי לתחושות החזקות האלו והיא מפעילה אותן, אז אני מנסה הרבה עבודה על עצמי (הפנמה של הניפרדות שלנו, אני לא אחראית לאושר שלה, מה שאני עושה הוא הטוב ביותר שאני יכולה לתת וכו') וגם הרפתי קצת מהתנגדותי לפתרונות "זולים" (מציעה לה קצת טלויזיה/מחשב כשאחותה התינוקת צריכה אותי, אבא לוקח לאיזה סידור בערב והיא נרדמת בדרך חזרה אם היא עייפה נורא ומתנגדת לישון וכו'). הבת שלי כן נפרדת ממני (יותר גדולה), וכשהיא לא איתי היא הדבר הכי רחוק שקיים מבכיינית. אני יודעת שזה מצויין שהיא מאפשרת לעצמה להתפרק ליידי, אבל אני חושבת שחשוב שתהיה לה גם חוויה של עצמה כחזקה יותר חלק מהזמן. בקיצור, הייתי מציעה בהדרגה לנסות לתת לה זמן כייפי במיוחד עם עוד אנשים (אבא ו/או אימהות של חברות?) בהסכמתה, כמובן.

זה לא באופני ולא מכיל, אבל אני הייתי מתעקשת על נושא השינה
מסכימה לגמרי. את מתארת ילדה עייפה באופן כרוני. ילד עייף לא צריך יותר מנקודה שחורה באבוקדו כדי לפרוץ בבכי תמרורים. לילד עייף גם אין תאבון אז הוא לא אוכל מספיק, ונוצר מעגל קסמים...
אני הייתי ממקדת את כל המאמצים קודם כל שם.
אולי אפשר לחשוב על הפרדת חדרים בלילה- להרדים כל ילד בחדר אחר, כדי שבבוקר כשהבן יקום היא לא תשמע ותמשיך לישון. או להתעקש על שנת צהריים- פשוט להכנס איתם למיטה, להחשיך את החדר ולשכב בשקט בלי לדבר. ורצוי לא מאוחר מדי- סביב 12- 1 לכל המאוחר, לפני שהעייפות תהפוך להיפר עייפות וכדי שיתעוררו בשעה סבירה כדי לא להיות ערניים מדי בערב. או להתעקש שילכו לישון ביחד בערב, באופן דומה.

אני גם הייתי עושה בדיקה להמוגלובין ופריטין (מאגרי הברזל בגוף)

אוך הלואי ויכולתי להשאיר את הקטן בחדר ולהשאר עם הגדולה במיטה... חלום אמיתי! הבן בן שנה וחודש אבל שובב אמיתי. בדרך כלל בהתחלה הוא קם יוצא לבד מהחדר והולך לענייניו (אחרי פשפוש) אבל הוא גם חוזר, מטפס על אחותו, מושך לה בשיערות, מביא כל מיני הפתעות, מכניס ידיים לדג באקוריום... בקיצור הוא לא ממש יצור סטאטי שאפשר לספק עם צעצועים רכים (מעולם לא היה...).
היום יש לנו יום קצת יותר טוב קודם כל כי כתבתי פה (איכשהו זה תמיד עוזר) וגם כי היא ישנה בלילה ולא התעוררה. בזמן האחרון יש לה איזה מנהג של להעיר את אבא שלה בלילה מכל מיני סיבות כמו כאב בטן או אוזניים מפוברקים וככה היא מרוויחה זמן אבא שחסר לה, השבוע שהוא לא היה היא בכל זאת ניסתה בכל לילה את מזלה אולי הוא יופיע שם. בכל אופן אמש היא נרדמה בסלון על הפוף בעודה מדפדפת בספר בשבע וחצי, העברתי אותה למיטה והיא המשיכה לישון בלי לינוק בכלל (נדיר שהיא לא מתעוררת בהעברה הזו ולו כדי לא לפספס את היניקה השניה של היום) וככה ישנה עד הבוקר רצוף. אז בבוקר היה נסיון לבכי סביב הביצה הרכה אבל גם אני שזכיתי למעט יותר זמן עיניים עצומות לא נגררתי לפרובוקציה שלה וזה נספג. אחר כך יצאנו לסידורי יום שישי וגן שעשועים קצר כדי ליבש נזלות.

בעניין הפרדת חדרים-אנחנו במיטה משפחתית ואין לנו כוונה לפרק אותה, פירוק שלה רק ירע את המצב שהרי היא ממש לא צריכה גם להרגיש שזורקים אותה מחדר השינה כי אח שלה מתעורר מוקדם בבוקר והוא עדיין יונק בלילות כך שאין מצב שהוא יהיה זה שיצא מהמיטה (אם זה הוא אז אני הולכת יחד איתו... לא ממש אידיאלי).

התזונה שלה מבוססת על המלצה של המדקרת שלנו, תפריט שעזר להפטר היטב מההאסטמה של העור שלה ועוד כל מיני ענינים שהיו לה בעבר. "במבה" זה מבחינתה שם חיבה לפלפל אדום (היא ראתה שכל הילדים סביבה אוכלים במבה ודיווחה שגם היא רוצה "אבל כזו אדומה בפסים ובלי הלבן ולא בצורת פרח!"). שוקולד ומתוקים היא מקבלת באופן נדיר . סוכר עושה לה מאוד לא טוב, מגביר את היללת שלה באופן ברור ואנחנו נמנעים ממנו ככל האפשר.

אני גם הייתי עושה בדיקה להמוגלובין ופריטין (מאגרי הברזל בגוף)

גם אני... יום ראשון נלך לרופא לבדיקת אוזניים ונבקש הפניה לבדיקת דם.

טוב, הולכת לעשות לה מסז' בבטן. תודה לכולם בינתיים. אני אמשיך לקרוא ולהגיב כשאהיה פחות אמא...

אוי, כמה זה מוכר לי.
הקטנה שלי (היום 4) היתה מעבירה ימים רבים מאוד בבכי, התעקשויות כמו לפתוח מקרר בדרך מסוימת ואם לא אז אח"כ בוכה שעה (באמת שעה, לא כביטוי).
זה היה סיוט. ימים שלימים של בכי. בעיקר בבית.
היו סיבות הגיוניות - גמילה מהנקה, מעבר דירה..... ובכל זאת כל היום בכי מתיש מאוד.
בגיל 3 החלה לכסוס ציפרניים. בעקבות זה לקחתי אותה להומאופטיה ומאז נפלא.
ההתעקשויות (הרי זה לא משנה על מה - נקודה שחורה באבוקדו או לפתוח דלת מקרר) פסקו, הבכי פחת משמעותית.
גם היום היא בוכה, אבל הרבה פחות. היום היא חיונית, שמחה, צוחקת וגם לעיתים בוכה. אז היה רק בכי עם ילדה כבויה.

האסטמה של העור
רגישויות יכולות להיות גם לתנאים סביבתיים. אני מבקשת את סליחתך אם זו נקודה רגישה (יש לי תחושה כזו, מבלוגי עבר.)
@}

מציעה דרך אחרת להסתכל על הבכי.
לא בטוח בכלל שהבכי שלה מגיע ממקום של עצב/ תסכול/ קושי יכול להיות שזה פשוט סוג הדו שיח שאתן פיתחתן בניכן. זוהי צורת התקשורת שלכן- של שתיכן! וצריך פשוט ללמוד שפה אחרת.
אין לי עצה אופרטיבית, אבל לי בזמנו זה עזר להבין את התקשורת שלי עם בני.

אולי להתחיל בבכי שאת יודעת בודאות שהוא סתם צורת דיבור כמו ב"תעבירי לי את המלח".
להגיד בשיא הפשטות ובלי חוסר סבלנות או כעס: אני לא יכולה להבין אותך כשאת מייללת, אני אשמח מאוד לעזור לך ולהבין מה שאת רוצה אבל תשתמשי במילים ולא בייללות. כמו שעושים לילד עם מוצץ: אני לא מבין מה אתה אומר עם מוצץ.
לחזור על המנטרה בשיא הרוגע (לא רק הצגה, אלא באמת להרגע), אולי אחרי המון פעמים יהיה שיפור. אצלנו זה עזר.

_להגיד בשיא הפשטות ובלי חוסר סבלנות או כעס: אני לא יכולה להבין אותך כשאת מייללת, אני אשמח מאוד לעזור לך ולהבין מה שאת רוצה אבל תשתמשי במילים ולא בייללות. כמו שעושים לילד עם מוצץ: אני לא מבין מה אתה אומר עם מוצץ.
לחזור על המנטרה בשיא הרוגע (לא רק הצגה, אלא באמת להרגע), אולי אחרי המון פעמים יהיה שיפור. אצלנו זה עזר._
אנחנו כל כך שם... בינתיים (כבר כמה חודשים) אין שיפור.

ניצן בק אוף... (אוף הספלינג האנגלי שלי לא עובד אפילו שהשעה רק שמונה אצלי זה מרגיש כמו שתיים לפנות בוקר...)

לעניין השינה, שמונה זו השעה הרגילה שלה ליפול לישון. היא מזהה לבד את העייפות של עצמה וגם אם היא במצב של אקשן ויש אורחים וחברים וסופר מעניין לה היא מודיעה בדיוק באותה השעה שהיא עיפה והיא רוצה לישון, אחיה אותו הדבר אבל בשעה שש שש וחצי לא מתערבת לה בהרגל הבריא הזה וממשיכה להקשיב לה בנקודה הזו של השינה.
אם היא ישנה צהריים היא מתעוררת עוד יותר פסיכית ממה שהלכה לישון ולכן אני לא מרשה לה לישון צהריים, בדרך כלל הבכי הוא בבקרים ואחר הצהריים דווקא שקט וזורם ואם היא הולכת לישון אז זה מתחיל מחדש כמו בוקר. גדול עלי פעמיים ביום העניין הזה.

בינתיים רשמתי לעצמי כמה נקודות לביצוע:

בדיקות דם לקטנה.
לחפש לה מישהו/הי טוב/ה שמטפל/ת בפרחי באך באיזורינו (כל פעם שיש לה התקפת בכי היא דורשת רסקיו כדי להרגע) נראה לי יותר מתאים לה מהומאופטיה.
למצוא לעצמי זמן שאני בלי הילדים. כשאני נטולת ילדים אני מחדשת אנרגיות וככה יותר קל לי להכיל את כל הבכי הזה והוא באמת דועך. צריך שניים לטנגו.

תודה בינתיים.

שלום ילדת.
אנחנו טריים בעסק (תינוקת חדשה בת שישה שבועות)
אבל ה"גדולה" (שנתיים ושמונה) התחילה להתנהג באופן דומה מאוד למה שאת מתארת.
הזדהיתי בעיקר עם:

כשהיתה בת שנתיים היתה עצמאית מאוד.
ואיפשהו באיזור הלידה של אחיה שכחה איך עושים את זה.

היא לא זזה ממני מילימטר, לא משחקת לבד, אם אני הולכת לשרותים היא פוצחת צווחות היסטריות, ממש כמו תינוק קטן שטרם הפנים שאמא הולכת וגם חוזרת

היא עייפה ולדעתי זה גורם די משמעותי לבכי, אבל לא מוכנה לחזור לישון בבוקר אם אני לא איתה במיטה.

אז אין ספק שהצטרפות האחות והעייפות הם שני גורמים עיקריים אצלנו לבכי ולהתבכיינות (שהטון שלה מוציא אותי מדעתי). אז קודם כול, אין לי המון עצות. כאמור, את ותיקה ממני בעניין...
אבל רוצה לחזק את ידייך וגם לספר מה בכל זאת אני מנסה:
מנסה מאוד להיות פנויה להרדים אותה בעצמי.
אני בכל מקרה מרדימה אותה (אצלנו זה בלי ציצי), אבל מנסה שהקטנה תהיה עם מישהו אחר באותו זמן.
אם אבא או סבתא לא בסביבה, הקטנה ישנה או על הציצי איתנו,
אבל מנסה מאוד להתפנות לזמן הזה.
במקרה של הבת שלי, היא זקוקה מאוד מאוד לחברה.
שמתי לב שהרבה יותר קל לה לשחרר אותי כשיש אקשן ומה לעשות, והיא גם "שוכחת" להתבכיין. אם באים אליה חברים או בני משפחה שהיא אוהבת אז היא מרגישה שוב במרכז העניינים וזה מרכך את השינוי הטראומטי שעבר עליה.
(לי עוד קשה לארח וגם לא מתה על יציאה עם שתיהן בחורף הזה, אבל עושה מאמצים בכיוון ובעיקר משתדלת שזה יהיה תומך גם בשבילי: חברה שהיא מאוד אוהבת ואמא שלה גם חברה שלי, או לנסוע לבני משפחה שעוזרים גם עם ארוחת ערב, קילוח וכו' ואז היא נרדמת בדרך חזרה - שתי ציפורים במכה (-: )
לא בטוח שכל זה מתאים לך או לבת שלך אבל אולי בכל זאת.
חזקי ואמצי, אחותי הוירטואלית (-:

ניצן בק אוף...
בסדר בסדר

בפרחי באך באיזורינו (כל פעם שיש לה התקפת בכי היא דורשת רסקיו כדי להרגע) נראה לי יותר מתאים לה מהומאופטיה
פרחי באך מבוססים על הומיאופתיה. באופן כללי, אפשר לומר שזו הומיאופתיה מפושטת.

רק רוצה להגיד שזה בדיוק המצב עם הצעיר שלי, בן שלוש וחצי. בינתיים חיה עם זה.

שני סיפורים, אחותי כשהיתה קטנה (היום אישה צעירה) נהגה לבכות, לעתים סתם כך. אני זוכרת שפעם אחת שאלתי אותה למה היא עושה זאת . (כשהינו רגועות) היא ענתה שהיא אוהבת לבכות. כך בפשטות. לי בזמנו זה עזר להכיל את הבכי שלה. כבר לא היה קשה לי עם כל פעם שהיא בכתה וכך גם הבכי דעך .(קוריוז: היתה נוהגת גם כל שבת בשעה 10:00, למצוא סיבה לבכי, יושבת על המדרגות קרוב לבית אך גם שיראו אותה מהכביש ובוכה בכי קורע לב באמת, עד שקלטתי שעושה זאת כי בשעה זאת יוצאים המתפללים מבית הכנסת, ויורדים ומצעים לה סוכריות או ממתק אחר.)
הסיפור השני דומה : עבדתי עם נשים עם פיגור שיכלי והיתה בחורה שכל הזמן קיטרה...לא משנה על מה. תמיד יש לה תלונות... וזה היה כל כך קשה לשמוע אותה מתלוננת. גם אם לא הגבתי בכעס בתוך תוכי כעסתי על "כפיות הטובה" שלה. יום אחד , אחת המדריכות שאלה אותה . למה את מקטרת? והיא בפשטות ענתה לה: ככה אני ," אני אוהבת לקטר לקטר לקטר"
מאז היה לי הרבה יותר קל להכיל את הקיטורים שלה. (לא חושבת שפחתו הקיטורים) אבל הסתכלתי על זה אחרת כבר פחות בהאשמה של כפיות טובה. ולכן יכלתי לעזור לה יותר טוב.
ממה שכתבת את מנסה להכיל את הבכי, אך הבכי הרבה פעמים משגע אותך ואת הסובבים. וזה מעגל שקשה להפסיק. אבל אם תמצאי דרך לקבל את הבכי כמשהוא שקיים, מבלי להרגיש אשמה רע,, כעס וכו אז המעגל עשוי להיפסק.
כתבת שהיא נפטרה מאסטמה של העור , אני לא מבינה בזה הרבה אבל זה קפץ לי הבקשר של הבכי אולי היא החליפה אותו ב"אסטמה של הבכי"?

גם אני חשבתי על העניין הזה שאולי היא פשוט אוהבת לבכות וגם על כך שאולי יש לה משהו לפרוק, שהרי זה קורה כל בוקר באופן די שגרתי. הסברה שלי היא שהיא פשוט מחפשת על מה לפרוק את זה וכל דבר מתניע אותה. זה מחרפן כי אני ממש עושה הכל כדי להמנע מדראמות בעיקר בבקרים וגם כי זה גורר את אחיה המזדהה (או המקנא?) לדואט וכל מה שנשאר לי זה לדפוק את הראש בקיר. בשיחות איתה (או יותר נכון מולה כי היא מסרבת לשתף פעולה בשיחות האלו) הסברתי לה שזה ממש בסדר לבכות אם היא עצובה או כואב לה ושהיא לא צריכה לשגע אותי ולחפש עניינים לבכות בגללם כל מה שהיא צריכה לעשות זה להגיד שהיא רוצה לבכות ולבכות ודי. זה עדיין לא חלחל.

אבל בכל זאת את עושה הכל כדי שזה לא יקרה.. ולכן היא גם רואה את החשש שלך והרתיעה שלך מהבכי הזה. אם זה באמת כ-ל בוקר אולי תקדימי אותה ופשוט תציעי לה לבכות קצת אחרי שהיא קמה. ככה אולי המסר כן יחלחל והיא גם תראה שאת מקבלת את הצורך הזה שלה.

ממש ממש בקצרה, מאוד ממליצה על הומאופטיה קלאסית. אצלנו עזר מאוד.

ילדה חכמה יש לך. מתחיל בוקר יודעת שעומד לפניה יום ארוך שדורש אי אלו מטלות טובות ופחות טובות ובוכה... מה רע? גם אני רוצה לבכות כשאני צריכה לצאת מהמיטה המפנקת ליום של עמל....
זה מחרפן כי אני ממש עושה הכל כדי להמנע מדראמות בעיקר בבקרים וגם כי זה גורר את אחיה המזדהה (או המקנא?) לדואט וכל מה שנשאר לי זה לדפוק את הראש בקיר. בשיחות איתה (או יותר נכון מולה כי היא מסרבת לשתף פעולה בשיחות
זו הנקודה היא מזהה את זה שזה מחרפן אותך ולכן קשה לה להפסיק.
תנסי לבדוק איך זה לא יחרפן אותך? לדוגמא בבוקר שמתחילה ואחיה מצטרף, תעשו תצטרפי גם. מתוך מקום נקי . עכשיו אנו עושים מוזיקת בכי..... אייייייייי............,
אם בבוקר לדוגמא ממש כשאת לחוצה פיתאום (באופן קבוע) היא היתה צריכה לשרותים... זה הצורך שלה בדיוק כשרוצים לצאת לאיזה מקום לדוגמא. זה היה מחרפן אותך? או שהית לוקחת נשימה עמוקה ואומרת נו שוויין אכלתי אותה אבל היא צריכה לשרותים.?
וגם תנסי לראות אם יש קשר בן הריפוי מאסטמה של העור , לבין הצורך בלבכות.

הכוונה שלי היא שאצלך תהייה פחות התשה מהבכי הזה , גם המינונים של הבכי יפחתו

בטח שאת מותשת.
את והיא במלחמת התשה.

היא אומנם בת שלוש וחצי ,ויש גם תינוק.לא פשוט , אבל זו המציאות.
אין מה להתוכח עם זה.
אין שום טעם לנסות כל הזמן לחפש פיצויים.
זה מה שיש ועם זה אתן תנצחו.
אם תבחרו ללכת בדרך של ניצחון.
את מרגישה שאתן בדרך טובה , או שאת בספקות?

(את איתי?)
אני חושבת שקודם כל ,במצב כזה , אני הייתי שמחה לגבש חזית אחידה עם הבן זוג.
קודם כל לידע אותו לגבי המצב.
אפשר גם בטלפון,או מייל,אם הוא בנסיעות.

הסברתי לה שזה ממש בסדר לבכות אם היא עצובה או כואב לה ושהיא לא צריכה לשגע אותי ולחפש עניינים לבכות בגללם כל מה שהיא צריכה לעשות זה להגיד שהיא רוצה לבכות ולבכות ודי. זה עדיין לא חלחל.

זה סביר שהיא תבכה .
כולנו זקוקים לבכי.
יש זמנים שאמא יכולה להכיל את זה,יש זמנים שלא.
אם יהיו אנשים שיבואו ויתמכו במשפחה ויהיו מסוגלים להכיל אותה ואת הבכי ,מה טוב, בנתיים זה רק אמא ואבא.ועם המציאות אין מה להתוכח, כאמור.
העינין הוא ,שגם האמא המכילה והמצוינת ביותר לא יכולה להכיל כל היום.
אולי הסיבה שהיא בוכה זה בגלל שהיא פשוט מבולבלת ומיואשת והיא זקוקה לאירגון ,לגבולות ולתחושה שהחיים שלה בסה"כ בסדר.היא תעשה את מה שהיא צריכה ,והיא תהיה בסדר.

אני חושבת שאני דורשת מעצמי יותר מדי (,אולי גם את ?)לשמור על דיבור אדיב ונקי איתם,להיות הוגנת תמיד ,להכיל ולעשות דברים נחמדים ואם אפשר גם חינוכיים..בלה בלה בלה.

מבחינתי זה פאסה.

אני זקוקה לסדר בחיים, אני זקוקה למילוי של משימות ,כדי שנוכל להתקדם לאן שהוא.
יש סדר יום.

יש עשיה.משימות מאוד ברורות שדוחפות אותה קדימה לתחושה שהיא מסוגלת לעשות משהו מועיל .לצאת מהמצב הפאסיבי הזה של 'אמא תציל אותי מעצמי'.

_אולי הסיבה שהיא בוכה זה בגלל שהיא פשוט מבולבלת ומיואשת והיא זקוקה לאירגון ,לגבולות ולתחושה שהחיים שלה בסה"כ בסדר.היא תעשה את מה שהיא צריכה ,והיא תהיה בסדר.
אני חושבת שאני דורשת מעצמי יותר מדי (,אולי גם את ?)לשמור על דיבור אדיב ונקי איתם,להיות הוגנת תמיד ,להכיל ולעשות דברים נחמדים ואם אפשר גם חינוכיים..בלה בלה בלה.
מבחינתי זה פאסה.
אני זקוקה לסדר בחיים, אני זקוקה למילוי של משימות ,כדי שנוכל להתקדם לאן שהוא.
יש סדר יום.
יש עשיה.משימות מאוד ברורות שדוחפות אותה קדימה לתחושה שהיא מסוגלת לעשות משהו מועיל .לצאת מהמצב הפאסיבי הזה של 'אמא תציל אותי מעצמי'._

מעניין הדברים הללו שמצוטטים.
ילדת טבע . אני מאוד מזדהה איתך. מבינה את ההתחרפנות שלך ל-ח-לו-טין. בטח ובטח בבוקר (איזה סיוט). אני יכולה לספר לך שאני לא תמיד מכילה וכשאני מרגישה שהבכי בא כדי לפרפר אותי אני מבקשת ממנה ללכת לבכות בחדר אחר, או אם היא רוצה להסביר לי משהו - אני לא מוכנה להקשיב תוך כדי בכי.

יש משהו שנדמה לי אף אחד לא הזכיר פה.
עניין ההיצמדות-
יש לי ילדים בהפרש של שנה ממך : הגדולה בת 4 והקטן בן 3 עוד חודש.
בסביבות גיל 3 הגדולה הייתה צמודה אלי עד רמת לבוא איתי לשירותים והקטן גם עכשיו בשלב הזה- אבל יותר קל, כי יש לו את אחותו.
בכל אופן כל יציאה מהבית מעבר למטר , הם איתי.
זה מתסכל ומעצבן , אבל עובר. זה מן גיל כזה שהם מתחילים להיות מודעים לסכנות וחשופים לפחדים ואין מה לעשות...חוץ מלהכיל וכמובן מה שמעודד זה שזה עובר.

הי, כשקראתי עלה לי זיכרון לרעיון, אולי מופרך, ששמעתי פעם ממרואיינת שראיינתי לעבודה. (עבודה מאוד משרדית ואפורה, אני לא זוכרת איך הגענו לנושא כזה) אבל הרעיון נחרט. לצערי אני לא יכול לשאול אותה יותר כי היא החליטה שהיא לא רוצה את התפקיד...
הבכי הוא כמו כל צורת ביטוי. כשלא מקשיבים לבכי ונותנים לו לצאת באופן חופשי הוא מתעצם בפנים, ופעם הבאה הוא יוצא בתסכול. יש ילדים שרוצים שמישהו ממש יקשיב לבכי שלהם ויש ילדים שרוצים לבכות בלי שיכעסו עליהם וישתיקו אותם, אבל גם שלא יתמודדו איתם יותר מידי.
מתוך זה היא אז הציעה (זה היה לגבי מבוגרים אני חושבת אבל יכול להיות נכון גם לילדים) לנצל את הזמנים היותר רגועים לדבר על מה שקורה בזמן הבכי. לשאול מה היא מרגישה כשהיא בוכה ואיך היא היתה רוצה שאת תתנהגי. חשוב בשיחה לא לבקר את עצם הבכי עצמו אלא לנסות להבין מה יהיה המהלך המתסכל פחות. בשביל שתיכן.פחות למה את בוכה, ויותר - את תמיד בוכה בבוקר, מה את מצפה שיקרה כשאת בוכה או בואי נחשוב איך להתנהג בזמן בכי וכו'. אני לא בטוחה שזה יעבור, ועוד פחות שזה ייושם בהתחלה בזמן המשבר אבל נראה לי שאם תשננו את ההסכם והוא יהיה מקובל על שתיכן זה יכול לעבוד..
אולי זה לא יפחית את הבכי אבל ייתן תבנית שיותר קל להתמודד איתה.
בקשר להצמדות - גם, אולי כדאי להכין ביחד בזמן רגוע סדרה של דברים שעושים ביחד ומה עושים בנפרד (שירותים, לדוגמה).
הרעיון הוא ליצור שיח ששם את הדרישות שלה כלגיטימיות כמו שלך, ולא "את לא יכולה לא לתת לי לזוז" אלא "אני מעדיפה להיות בשירותים לבד, אני מבינה שאת רוצה להיות איתי, אבל יש מקומות שבהם הפרטיות חשובה לי." - כמו לבכי, זו נראית לי אמירה יותר קשובה.
נראה לי גם שיהיה לך יותר קל אם תרגישי שאת מנסה לשבור את הפטרנים האלה בדרכים יצירתיות.
שוב, אולי מופרך, הילד שלי עדיין לא בגיל הזה ואין לו אחים בינתיים אז אני לא באמת יודעת מה פוטנציאל השיח.

בכל מקרה, למה שילד יקום כל בוקר בבכי?
כשאת שואלת אותה למה היא בוכה? מה היא עונה? מה זה? הקושי להתחבר ליום? צורך בחיבוק? צורך בחימום?
הרי בכי מבטא מצוקה (באופן טבעי) אז למה שילד יקום כל בוקר בבכי?
אולי צריך לעשות בדיקה, לשנות סדרי פתיחת בוקר. אולי התינוק לילדכן והיא עלייך, אולי דברים אחרים..את יודעת..

אם היא ישנה צהריים היא מתעוררת עוד יותר פסיכית ממה שהלכה לישון ולכן אני לא מרשה לה לישון צהריים, בדרך כלל הבכי הוא בבקרים ואחר הצהריים דווקא שקט וזורם ואם היא הולכת לישון אז זה מתחיל מחדש כמו בוקר. גדול עלי פעמיים ביום העניין הזה.
לא נראה לי נכון למנוע שינה מילדה קטנטונת. אם היא צריכה לישון שתישן. מה הסיפור? תמיד קמים הפוכים משינה של צהריים ואולי זאת דווקא הזדמנות טובה בשבילך להתמודד עם הבכי שלה, כשאת רעננה אחרי שהיא שחררה אותך לכמה זמן שהיא ישנה. בשבילי השינות שלהם הן זמן איכות נטו בשבילי. אני בינתיים מסדרת ומארגנת (משתדלת לא לבזבז את הזמן בלכתוב בבאופן). תשתדלי שהם ישנו ביחד בצהרים וגם אם לא אז את נמצאת רק עם הקטן וחצי מהנטל יורד ממך.

שלום ילדת טבע,
לא הספקתי לקרוט בפירוט אל כל הדף. אני מכירה מצב דומה מהקטן שלי (בן 3 כעת) שיש לו אח תינוק חדש.
שני רעיונות קטנים שאולי יעזרו:

כשאני אומרת לו שאני לא מבינה כשהוא בוכה, אני ממש מדגימה וחוזרת על המשפט שהוא רצה לומר לי, באינטונציה של שיחה ולא של יללה. ממש מדגימה לו איך הייתי רוצה לשמוע אותו. כשהוא מתאמץ ומפסיק את הטון היללני ומדבר רגיל, אני משבחת אותו ומנסה להיענות למה שהוא ביקש.
לגבי עזרה בתשלום: לי היו כמה וכמה פעמים ששילמתי 5 שקלים בשעה לילדה בגיל 10 (פחות או יותר) שהיתה לה גישה לילדים קטנים ונסיון בטיפול באחים קטנים. מספיק שהיא בבית ומשחקת עם הקטנה שלך, והתינוק ישן, ואת יכולה להסתגר בחדר שלך, או לעשות אמבטיה ארוכה... קשה למצוא את הילדות האלה - אבל אם תחשבי על האפשרות, אולי תראי אותן סביב - לוקחות את האח לגינה, מביאות אותו לגן בבוקר, הולכות איתו למכולת לקנות משהו.

וואלה העצה של עין הסערה (השניה) נשמעת פצצה.
ולגבי דברי אלמון הודיף
אני גם הפסקתי שינה של האח הקטן ומהר מאוד הוא התרגל וכבר לא זקוק לזה. הם שניהם ישנים בלילה 12 שעות וזה הכל.
אני ממש לא מסוגלת להתמודד עם השכבה והתעוררות נוספת ביום.

_בפרחי באך באיזורינו (כל פעם שיש לה התקפת בכי היא דורשת רסקיו כדי להרגע) נראה לי יותר מתאים לה מהומאופטיה
פרחי באך מבוססים על הומיאופתיה. באופן כללי, אפשר לומר שזו הומיאופתיה מפושטת_
באך שהמציא את פרחי באך הוא קודם כל הומאופט

בדיקות דם לקטנה.
זאת תהיה סצנת בכי קשה

יש עוד שיטות לאבחון המצב הפנימי ללא צורך בהקזת דם, לדוגמא: אבחון בגלגל העין וכד'.

אין לי רעיונות גדולים
אני חושבת שאת יודעת מה קורה ומה צריך לעשות.
יש לי תחושה שפה היה משמעותית יותר טוב, זה נכון?
היא היתה הרבה בחוץ והיה יותר קל?
מחכים ומתגעגעים...

_{אגב, האסטמה, זה עובר עם הגיל}

קשה לי עם בכיות
אולי גם שם יהיו רעיונות.
בזמנו כתבתי שם וקיבלתי עיצות. נשמעתי כמוך,
עברה שנה
היא כבר בת 4 כמעט והוא בן 2 (כמעט)
היא עדיין נוטה לבכי אבל הרבה פחות

אגב, אצלי היא הולכת לגן אז זה לא העניין של חנ"ב

אני חושבת שזה ה"אח קטן" + אמא מותשת שמייצר את הדינאמיקה המבאסת הזו

ילדת, הדף הזה מתויג בזמני, האם את מעוניינת להשאיר אותו כ{{}}דף קבוע?

למה הדף נמחק ?!

שוב: זה שכתוב בתחילתו 'דף זמני' לא אומר שהוא צריך להימחק.
אפשר לראות שהוא קיבל הרבה תגובות, שיכולות לשמש גם אחרים.
אז בבקשה לא למחוק דברים בלי סיבה מוצדקת.

טוב, אז אני כותבת התרשמות באירוח של שנה וחודשיים בערך (-:

גם אצלי מצב הבכי נורא. לעיתים יותר טוב.
מסכימה עם עיניין העייפות, למרות שאצלי אני יכולה להרדם בזמן שאני מרדימה אותה והיא פשוט לא תישן. והיא עייפה!

גם אני חשבתי על בדיקת שמיעה (בת שלוש) ואעשה זאת בקרוב (אחרי הצינון).

רוצה לכתוב משהו שצד את עיני. כתבת על פשפושים.
את הגדול שלי לא פשפשתי, את הקטנה כן. אצלי זה הכניס המון מתח. ידעתי את זה תוך כדי אבל הדחקתי. אני מודה בלב שלם ועצוב שהפשפושים עם הקטנה באו על חשבון תשומת לב שהגדול שלי היה זקוק לה כל כך. הייתי ממש פנטית עם הפשפושים וכך הוא לא היה יכול לגמור משפט או חיבוק ואני הייתי רצה לפשפש.
מקווה שזה לא כך אצלך אבל משהו למחשבה.

אצלי היה איזה שבוע שלא התאפקתי והייתי אומרת לה "נו, זה זמן בכי עכשיו?" או יותר גרוע "באמת לא בכית מספיק היום". נגמלתי מיזה.
היום בזמנים קשים אני אומרת לה, בטון אחר שזה זמן טוב לבכות ואני מבינה אותה. הבכי ממשיך אבל לי קצת יותר קל.

בעייה בויסות חושי כל שהיא (אולי לכך התכוונה ניצן מ ). סימנתי המון

בספר "הילד בלא מתואם" או משהו כזה. מאז השתפרה מאוד. היינו באבחון ולא היה כלום.
לי ברור שיש משהו שמפריע לה. וכן, יש ימים שהבכי מחרפן! אני מאוד מנסה לעודד אותה ולחזק אותה על כל דבר שהיא עושה ח"ח מה שנקרה. זה עוזר מאוד באופן כללי. תעודדי את הפעמים הקטנות שבהן היא עצמאית.
לעומת זאת הגדול שלי רצה שאגיד לו שהוא תינוק, וממש לא הייתי אומרת לו משהו על כך שהוא אח גדול בהקשר של- יודע יותר, אחראי וכאלה. אבל הייתי נותנת לו חיזוקים רבים.

עוזר: יציאה מהבית, לו"ז קבוע, יצירה בבית. פתאום שקט יחסית. לפעמים (-;

היא אפילו במשפחתון חדש, מאוד רצתה ללכת באופן מפתיע. שלוש פעמים בשבוע. ביום הראשון סבבה, ביום השני 40 דקות בכי ובעיטות למטפלת, וביום השלישי סבבה.

לגבי בדיקת דם זאת תהיה סצנת בכי קשה אני לא יכולה לדמיין את זה.