תודה
כן, כשכתבתי את זה האשמתי את עצמי.
עכשיו כבר לא. אבל גם עכשיו אני מרגישה את הקושי להיעצר, להפסיק את מה שאני עושה ולחזור קצת אחורה, וקצת קדימה, ולנסח את ההחלטות הבסיסיות ואת סדרי העדיפויות מחדש, קודם כל ברמה הרגשית.
וכן, כעסתי על עצמי. כי זה לא רק "לדחות". כמו שבשמת כתבה פה קודם (וגם ב
כמה להניק בהשראת הדף הזה) - דחיית צורך אמיתי היא לא סתם "נדחה את זה למחר ואז נעשה את זה". כי היא עלולה לכלול הכחשה של מידת האמיתיות והדחיפות של הצורך.
אם את יכולה לדחות דברים בעין צלולה, ולדעת כל הזמן מה המקום של הדבר בחייך - אשרייך.
מה שקרה לי, ומה שאני מאמינה שקורה לנו הרבה פעמים, זה שעם דחיית הצורך באה ההשעייה של החשיבות שלו בעינייך. וזה השקר.
"טוב, אני אחכה, בעצם יש דברים חשובים יותר כרגע, ועוד כמה דברים חשובים, ואופס הנה עוד אחד", ואז אולי עוד שנה, ועוד שנתיים, והשגרה סוחפת אותך, והערוץ הצדדי שפנית אליו "רק לרגע" - הולך ומעמיק, ולזרם בו יש כוח משלו, והגדות הולכות וגבהות.
(זה נשמע חזק נורא. עם כל הכבוד, אנחנו עדיין מדברות על נחל, בשטח מישורי יחסית. זה לא הירדן ההררי. ובכל זאת התהליך מתקיים ויש לו את הכוח הזה)
אני שיקרתי לעצמי. אולי במצבים מסוימים הייתי יכולה לדחות את התכנון בילד לעוד תקופת זמן, אבל רק אם היא מוגדרת בקפדנות, וגם אז, אני חושדת שזה היה קשה מנשוא. מה שאני עשיתי היה לוותר על ילד לטובת תהליך מעבר לא ברור לארץ חדשה, תהליך שברור שייקח הרבה זמן, ולא ברור
כמה זמן. אז בסיטואציה כזאת הייתי חייבת להגיד לעצמי "אני יכולה לחכות בסבלנות", בשעה שלא יכולתי לחכות בכלל. זה חייב חסימה של הרגשות האמיתיים שלי - אחרת פשוט לא הייתי מסכימה לחכות. נקודה.
ולא שהייתי מסרבת בהכרח לכל הנסיעה הזאת. אבל הייתי אומרת "גם אוסטרליה וגם תינוק". אנחנו נסתדר. וגם אם נסתדר בקושי - זה הדבר הנכון לעשות, ואי אפשר ואין טעם לדחות את זה יותר.
למה את מתייחסת לעצמך כמו מישהו שעשה משהו איום ונורא? לא מגיע לך להרגיש כך
ברור שאני לא רוצה לשפוט את עצמי בחומרה. ולא מגיע לי להעמיד את עצמי לבית משפט. זה לא מה שאני רוצה.
אבל פתאום הבנתי איזה מחיר שילמתי על זה, בחצי השנה האחרונה. בשנה וחצי האחרונות. ואני חושבת שזה שיעור חשוב בצורה בלתי רגילה, ולכן גם כתבתי את זה פה. כי אנחנו לא תמיד מודעים למחיר המתפשט ומשתרג של התכחשות לרצון.
המחיר כן היה נורא!!!
מחיר שאני לא רוצה לשלם עוד פעם אחת בחיי!!!!!!!!
כי מה קרה? בסך הכל רציתי לדחות קצת את הרצון. אבל כיוון שהדחייה היתה קשה מנשוא, התכחשתי לעוצמה שלו. המעטתי בו. אמרתי "זה בסדר" כשזה לא היה. ומה ההמשך? איבדתי מגע עם עצמי, לזמן מה. והיו לזה השלכות לא צפויות. פתאום לא יכולתי לעשות מדיטציה, מאז שהגעתי לפה. כי איבדתי את הקשר עם עצמי. והרגשתי שאיבדתי את הכיוון הפנימי של חיי!
ולא הבנתי למה.
מה עוד? איבדתי מעט את הקשר עם הגוף. חצי שנה אני פה, ולא פניתי לשיעורי יוגה, כמו שרציתי, ולא עשיתי מנוי לבריכה, כמו שרציתי, וכשעשיתי סוף סוף מנוי - לא ניצלתי אותו. עד היום
(אח, זה היה כיף!!!!!!)
ובזמן האחרון הרגשתי היטב את קוצר הרוח של הגוף, את ההזדקקות שלו לפעילות ותנועה, ולא הייתי מסוגלת לספק לו את זה. למה? כי איך יכולתי להתחיל בפעילות גופנית, בהקשבה לגוף (שכידוע משקר הרבה פחות מהנפש), בעודי משקרת לעצמי? זה היה עולה מתישהו. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה.
לא יכולתי לתת לגוף שלי את ההקשבה שהוא צריך, ואת יכולת הביטוי הגלויה שלו (תנועה היא הביטוי והשפה של הגוף), בעודי כפופה להחלטה לא לתת ביטוי לרצון החזק ביותר שלי.
כך שזה כמו שבשמת כתבה, בהקשר אחר. התעלמות מצורך אחד, מרצון אחד - תגרור הדחקה של צרכים ורצונות נוספים. והמחיר יהיה תמיד יותר גדול ממה שחשבת, ובכיוונים לא צפויים.
מירי, אני חושבת שמה שאת שומעת ככעס על עצמי, וכחומרה, זה לא לגמרי זה. זה גם זה, כמובן, אבל בעיקר תחושה דוחקת מאוד של: אני חייבת להבין. אני חייבת להבין כאן ועכשיו ומייד מה קרה לי בעצם בשנה וחצי האחרונה. למה הייתי אומללה. למה הביטוי "אני שונאת את הכל" הופיע אצלי שוב ושוב בשבועות האחרונים. אני! שונאת את הכל! לא הבנתי עד כמה זה משמעותי, עד כמה אני
באמת מרגישה ככה, גם כשאמרתי אותו שוב ושוב. נטיתי להמעיט בערך מה שחשתי, גם כשניסחתי את זה במילים הכי פשוטות וישירות שהיו לי.
אני שנאתי את הכל. למה? כי איבדתי את הצפון, כי איבדתי (זמנית, הכל זמנית) את הטעם והכיוון של חיי. והסתפקתי במטרות ושאיפות מדרגה שלישית ורביעית.
ואני חייבת לעצור הכל ולהבין את זה ולראות את זה. חלק מה"כעס" זה לא כל כך כעס, אלא היכולת לבטא סוף סוף בקול רם ובתקיפות ובנחרצות את האומללות שהכחשתי.
אחרי הביטוי הזה, תבוא האהבה, החיבוק, העדינות, ויבוא גם הפתרון.
תודה שאת נותנת לי מקום.
