אני ואימי דור חדש בהורות

אנונימי

חלקים מדף זה פורסמו ב-באופן 41, ולכן הוא מתויג כ-דף עלון.

זהו דף שאמור להיות במה לנושא הטעון אני ומשפחתי החדשה והורי ברקע.
בעיקר איך אני לא רוצה להיות כמו אימי אבל לפעמים אני שומעת אותה יוצאת מתוך גרוני.

איני יודעת איך להתחיל ויש לי המון מה להגיד.
מי מתנדב?

סחתיין על השם, דפנה

כן, אני מתנדבת. בעיקר אחרי השיחה שהיתה לי בערב עם הגננת של אגם.
הקדמה:
תקרית עם אחת המטפלות: לפני כמה ימים, כשתפסתי אותה משקרת לאגם בזה שהיא מתקשרת הביתה להגיד לי לבוא, ואני עוד יצאתי מבטיחה להגיע תוך 10 דקות. באותם רגעים הייתי במרחק מטרים ספורים מהגן.
העניין טופל עם המטפלת, ודיברתי עם הגננת היום כמה חשוב עניין האמון, הבטחון של הילד בהורים. כשאני חושבת למה כל כך חשוב לי הנושא הזה, ברור לי גם למה. העניין ברור גם לגננת, אבל כנראה יש איזו בעיה עם המטפלת הזו. רחמים על הילדים הפרטיים שלה אם היא עושה להם את זה.
ולעצם הנושא:
כשהייתי ילדה, ההורים שלי היו מסוגלים לשקר לי ולרצות אותי בכל מיני סיפורים שקריים העיקר כדי לא להתמודד עם התגובות שלי. אותו הדבר עם האחים שלי. יש לי שק של דוגמאות. לדוגמא לא להגיד לאן הם בדיוק הולכים כדי שזה לא יישמע לי מקום שכדאי לי ליסוע אליו ואז הם יצטרכו להתמודד עם הרצון שלי/בכי שלי לבוא. בקיצור, עוד הרבה כאלה בסגנון, תנו לדמיון שלכם להתפרע, (אבל אין צורך לרחם עלי, אני עשיתי כבר טיפול לעצמי בנושא).
אחד הדברים החשובים לי ולבן זוגי בגידול הילדים זה להגיד את האמת. לא לשקר להם. אם אנחנו נוסעים למקום שהם לא יכולים לבוא איתנו, נגיד להם בדיוק לאן ונסביר להם למה הם לא יכולים להגיע וגם אפשר להבטיח טיול במקום, כשנחזור.

ילד שגדל באווירה של שקר, גדל רע. חוסר אמון בעולם הסובב את הילד היא התוצאה. הילד נולד עם אמון בעולם שלו, וקל מאוד להרוס אותו. אבל לבנות מחדש, קשה מאוד. האמון הבסיסי של הילד בסביבתו הקרובה והרחוקה הוא הבסיס לצמיחה וגדילה בריאים ולנפש בריאה של הילד.

כן כן, יש כאן גם כמה קלישאות, אבל יש בהן אמת.

זה אחד ההבדלים ביני לבין ההורים שלי. בטח יש עוד.

נכון שאני עדיין שומעת את אמא שלי מדברת מגרוני, אבל יש דברים שמפריעים לי ויש דברים שלא. ישנם דברים שמוטבעים בי כל כך חזק שאפילו קשה לדעת מה מקורם. כנראה שמההורים, אחרת הם לא היו מוטבעים כל כך חזק.
ישנם דברים, התנהגויות שאני מזהה מההורים שלי ואני לא מנסה אפילו לשנות. אם יש דברים שמפריעים לי ואני לא מצליחה לשנות גיליתי דרך טובה יותר מלשנות - להפוך את זה להומור. אני צוחקת הרבה עם אחותי על דברים שאני אומרת ונשמעים לשתינו מוכרים מ"בית אמא".
אבל יש דברים שאני יודעת שפגעו בצמיחה, בגדילה שלי, ואני משתדלת לשנות, כדי שלא יפגעו בילדיי. הדרך היא איפשהו באמצע. בסך הכל יש דברים שאני אומרת כמו אמא שלי ואין להם "השפעה" שלילית על המשפחה/ילדים, ויש דברים שכן, בעיני כמו הדוגמא שהבאתי. אצלי היא השאירה רושם עמוק והשפיעה עליי בצורה חזקה מאוד שדרשה ממני שנים של תיקון וטיפול. אני לא מתנגדת לכל דבר שספגתי בבית הוריי, אבל יש דברים שאני רוצה לעשות אחרת, ואני משתדלת לעשותם כך.

אני חייבת להמליץ לך על ספר שנקרא: אני פולני של יאיר גרבוז. שם מאוגדות הפנינים של אמותינו (אגב, שלי לא פולניה מקורית, אבל לא רחוק).
ואפשר להוסיף פנינים בדף פולניות כאן ועכשיו

אילנה_ק_*

ואצלינו, בתור ילדה תמיד הסתירו ממני דברים, שהרי אני עוד קטנה ולא מבינה, ואסור לי לדעת כל מיני דברים. כמו למשל שהבת של השכנים התגרשה בגלל שבעלה מכה אותה. ואני למדתי לדעת דברים בצורות שונות ומשונות.
מהילדים שלי אני לא מסתירה שום דבר. לפני הלידה של הלל אפילו הראיתי להם תמונות של לידות. נו, תזדעזעו כבר!

אמא שלי לא סיפרה לי שהחסידה הביאה אותי לעולם, אבל עדיין לא סיפרה לי את האמת. וכשהייתה לה הזדמנות וצפינו יחדיו בסרט-טבע בטלויזיה וראינו יעלה ממליטה שאלתי אותה אם ככה גם אישה יולדת היא לא ניצלה את ההזדמנות, ואמרה לי :"איכס. לא".
ואני חשבתי לעצמי כמה זה היה יפה ובכלל לא מגעיל. כמה אמא שלי טיפשה שהיא חושבת שאני לא יודעת איך נולדים ילדים וכמה אמהות בכלל הן שקרניות. ומאז ועד היום אין לי אמון בה.
אחד מהתכונות ששבו את ליבי אצל יורן הוא התכונה המקסימה שלעולם אין הוא מוציא מפיו דבר שקר. זה מקסים. (לצערי, אני לא יכולה לומר דבר כזה על עצמי). (ברור שזה בגלל אמא שלי...)
ושנינו מספרים (כמעט) הכל לילדים.

אולי פעם, לפני הרבה שנים באמת הנשים לא ילדו ככה?

אחת התוצאות של השקרים האיומים של אמא שלי, היא שאני מבקשת שלא יסתירו ממני שום דבר. אני רוצה לדעת מה אנשים סיפרו עליי מאחורי גבי, מה עושים בכל שלב של עקירת שן הבינה שלי, האם מישהו בגד בי או באמוני ועוד ועוד...
גם אם המחיר של הסבל הנפשי ויסורי הנפש שלי יהיה גבוה. ואני מעדיפה להתמודד עם הסבל והידיעה מאשר עם הידיעה שאני לא יודעת הכל.
זה אולי נשמע לכם רכלני, אבל לאו. זה כדי להגן על עצמי מאחרים, זה כדי להכין את עצמי למצבים מסויימים.

אני לא יודע למה, אבל דבריה של שגית הזכירו לי את ההגדרה לפרנואיד: מישהו, שבפסק זמן במשחק כדורסל בטלוויזיה כשהשחקנים והמאמן מתכנסים במעגל ומדברים, בטוח שמדברים עליו.

סתאאם. עכשיו יש לי שאלה רצינית: אינני מצדיק את ההתנהגות של אמהות משקרות, אבל אני מתאר לעצמי שאמא כזאת עלולה לשקר גם לאחרים, ולא רק לילדיה. אולי, ובעיקר, גם לעצמה. זה טבעו של השקר -- כשלא מקפידים על אמירת אמת, אז השקר נוטה לחלחל לתפיסת המציאות שלנו. מן דיסוננס קוגניטיבי כזה שאומר "אם אמרתי X אז כנראה ש-X נכון".

ועוד מחשבה: בתור הורים יש לנו הרבה הזדמנויות לשקר לילדינו. לדוגמא: חוזרים בלילה מאיזה אירוע משפחתי, כולם עייפים והדרך עוד ארוכה, עוברים ליד איזה קניון, והילד פתאום רוצה לעצור ולאכול המבורגר. נורא קל להגיד לו "ההמבורגריה סגורה עכשיו". הרי אם נגיד לו "כולנו כבר עייפים, ופרט לזה יכולת לאכול בארוע המשפחתי", אז תתפתח מריבה, שבמילא לא תוביל לשום מקום פרודוקטיבי. הרבה יותר פשוט לתלות את האשם במשהו חיצוני שלא תלוי בנו ובזה לסגור את העניין, בלי מתחים מיותרים אצל אף אחד מבני המשפחה. יותר מזה, יכול באמת להיות שההמבורגריה כבר סגורה עכשיו, אז אנחנו יכולים לומר לעצמנו שאנחנו לא ממש משקרים, אלא רק אומרים את תחושתנו לגבי מצב ההמבורגריה, ושאם פתוח שם עכשיו אז פשוט טעינו, אבל לא שיקרנו. פשוט וקל ומהיר. ומפה הדרך לשקר במצבים נוספים קצרה.

אתה מעלה בעיה אמיתית, שאצל כל הורה שמכיר את הילד שלו ההתנהגות אחרת במצב דומה. אפילו אצלנו, אותה המשפחה, שני ילדים שונים, כל אחד מתמודד אחרת עם התשובות שלנו.
נכון, אני מאמינה שאמא שלי לפעמים מאמינה בשקרים שלה עצמה, ואגב, אני לא מאשימה אותה בכך שהיא משקרת, היא בטח חונכה ככה בעצמה ולא היה לה כח לשבור את השרשרת.
אני מאשימה אותה בכך שהיא לא שברה את השרשרת.

שגית,
איך טיפלת בנוירוזת השקר? לבד או משהו מקצועי?
האמת מוזר לי לשאול אותך באתר כי נפגש ובטח אוכל לשאול אותך אבל אם זה לא יצא כי כשניפגש יהיו דברים אחרים שיעלו אז תכיני לי תשובה כאן.

אני צריכה להתמודד עם בעית המעקב הצמוד+ ביקורתיות.
נדמה לי שבהיותי בבית הורי עקבו אחרי מעשי וביקרו אותם, כל האחים יצאו ביקורתיים כולל אני, ואני בזמן האחרון נפרדת מהתכונה האיומה הזו (במאמץ...).
אני פוחדת שגם בנותי יסבלו מביקורתיות הורסת ומחוסר ביטחון עצמי, אני מנסה בכל מאודי לתת להדר חופש פעולה כמה שאפשר מבלי לפגוע בעקרון הגבול הטוב.
איני יודעת כל כך איך לעשות זאת, ואני נעזרת קצת במישהי מקצועית, אולם, כל עצה מהחיים של הקוראים המבוגרים / המנוסים תתקבל בברכה.

הרבה פרחי באך, מודעות לנושא.
אחד הדברים שהביאו למודעות (פרט לעניין של השקרים) הוא לראות איזה דברים אצל אנשים אחרים מעצבנים אותי, כי כנראה הם מראה של דברים שאצלי לא בסדר. אם מישהו מעביר ביקורת כל הזמן, וזה מעצבן אותי, כנראה שגם אני מעבירה ביקורת. זה עזר לי למודעות.

היחסים שלנו עם האמהות שלנו... האם ככה נעמה תרגיש לגבי כשהיא תהיה גדולה?
לי היו המון קשיים עם אמא שלי, ובעיקר אחרי הלידה של נעמה הכל עלה וכעסתי עליה על כל דבר, וציפיתי ממנה להמון דברים שהיא לא עמדה בהם
ואז גיליתי את היעוץ ההדדי ועשיתי סשנים עליה ודיברתי ובכיתי על הביקורתיות שלה וכו' וכו', בעיקר כשהיא באה לבקר אותי כאן (בארה"ב) והיתה איתי שלושה שבועות מאד אינטנסיבים ומדהים שאחרי שבוכים ומדברים על הדברים הם כבר לא נראים כל כך קשים, ואני מרגישה שהרבה מזה הוא מאחורי ואני מצליחה לראות אותה היום באור אחר לגמרי. הבעיה היא שכל הזמן שמעתי את מה שהיא אומרת באזנים של ילדה קטנה ועכשיו יותר קל לי לראות את המציאות כמו שהיא ואנחנו מסתדרות מצוין (שזה די קל דרך הטלפון פעם בשבוע ונראה מה יהיה כשנגור לידם...)

כשקראתי את מה שכתבתם חשבתי לעצמי, שכמעט וכתבתי את זה בדף לפעמים אני פוחדת.
פוחדת שהיחסים עם הילדה שלי, יהיו דומים ליחסים עם אמא שלי .
לפני שבתי נולדה פחדתי שזו תהיה בת ויהיו לנו אותם יחסים טעונים.
אחרי שהבת נולדה גיליתי שיש לפנינו עוד הרבה שנים עד שנגיע לנקודה הזו.
מעניין שלמרות כל מה שנאמר: על הדברים שראינו וגדלנו עליהם, על חלק תורשתי ומובנה.
בעצם כולם דיברו על אותו דבר- ביקורת הורסת, ושקרים על מנת להגן.
מה שאני מנסה להכניס ביחסים שלי עם הילדים שלי , אפילו אם אני אומרת משהו שנשמע
כאילו יצא מגרונה של אמא שלי (:-/) ,הוא הסבר, יותר שיתוף וניסיון לכבד, ופחות ערפל.
אני מוצאת שחלק ממה שהפך את דבריה של אמי למה שהם, הוא בגלל שהיא לא חשבה שצריך להסביר.
זה וגם בגלל שהיא לא ידעה איפה הנקודה בה צריך להתייחס אלי בכבוד שהיה שמור למבוגרים.
משהו שהדהים אותי למשל, היה שאמא שלי אמרה לי שמישהו אמר עלי משהו נורא (לדעתה),
היא לא היתה מוכנה להגיד לי מי אמר, כדי שלא תפגע באמונו?! כדי שאני לא אגש אליו ואכסח אותו?
במקום לדבר איתי על זה בצורה מכבדת (אותי),פשוט השאירה אותי בלי יכולת להגן על עצמי.
"בזכות" השיחה הזו, התרחקתי ממנה מאוד.
לפעמים נדמה לי שהיא הקריבה את היחסים בינינו מתוך רצון לכוון אותי לדבר ה"נכון" :-s
היום אנחנו משתדלים לתת לילדים שלנו את הכבוד שמגיע להם, עצמאות ושיתוף בפתרון בעיות.
אולי בזכות זה ליחסים שלי עם הילדים תהיה משמעות אחרת.

לפני המון זמן, כששותפי לחיים אמר לי שלא צריך לריב, חשבתי שאם לא רבים, לא מלבנים, לא אוהבים.
מאז נולדו הילדות וההבנות והתובנות. ככה היה בבית ההורים.

והיום היתה ביננו מריבה שהגדולה היתה עדה לה. התנצלתי בפניה, אמרתי שאני מתביישת, שלא הצלחנו שני מבוגרים לפתור את אי ההבנה במילים. התאכזבתי מהתנהגותי ומזו של שותפי. אני פוחדת על השיעור שהיא למדה היום,

אנחנו באים ממקומות אחרים, והיום אני מנסה דברים אחרים ממה שלמדתי בבית ההורים. למרות דימיון חיצוני בהרבה דברים אני רוצה להאמין שהדברים יהיו שונים.

אני מנסה לומר אמת ולא להטיף מוסר. לקצר בתיקונים (של התנהגות), ולא להלאות.
אצל הורי האמת היתה תמיד דבר גמיש, שניתן להתאימו לצרכים. יש משהו בטהורות,ישירות, כנות של הילדים שגורמת לתחושה של ביטחון. אני יודעת שבן זוגי דובר אמת, תמיד. דבר שמאוד מקל עלי בחיים.

אל תדאגי לגבי השיעור שהיא למדה היום.
היא למדה שמותר גם לטעות ואי אפשר להיות תמיד מושלמים ומקבלים ומבינים ורגישים.

אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שהיתה לי עם אימי....( זה ארוך מאוד .. אני מזהירה....)

יומיים לפני המפגש בפארק הירקון התקשרתי אל אימי ושאלתי אם בא לה להצתרף אלינו לפיקניק עם עוד חברים שלנו....והיא מיד הסכימה והתלהבה מאוד.
" מה להביא?" שאלה,
" אני יודעת שאת חייבת להביא משהו.. אז תכיני 'עארוק' ( קציצות תפוחי אדמה מדהימות) וזהו....." אמרתי.
" טוב ...." אמרה לי
באותו הזמן היא היתה אצל אחי בראשל"צ, מטפלת באחייניתי שחלתה באבעבועות ( אחרי החיסון) ובאתי לשם לקחת אותה. היא המתינה לי למטה,
כשלידה מזודה כבדה מאוד.
" אמא... שוב הבאת את כל הבית??"
" זה רק הקציצות וקצת שתייה... " חייכה לי חיוך מוכר...
" בטח" אמרתי " אני מכירה אותך....רציתי שתבואי בכיף ולא לסחוב את כל הבית איתך...."

כשהגענו היא היתה קצת מופתעת מכמות האנשים אך לא אמרה דבר.
היא לקחה את אוהד לטיול בפארק בעוד דקל ואני משתתפים במעגל של אורנה.
כשחזרו ראיתי את עיניהם הנוצצות מחוויות סבתא - נכד למרות הקיטורים ...וידעתי שזו היתה החלטה נבונה לצרף אותה.

טוב, ישבנו לאכול ובאתי להוציא את הקצצות המובטחות והשתייה אך כמובן שהיו שם עוד המון ה מ ו ן מטעמים אחרים , שממש היינו חייבים לצרף לארוחה את כל מי שהיה מסבבינו ואת חברים שהצתרפו...
לאט לאט נוצר מעגל קטן סביבנו ואני הבטתי באמא שלי מזינה את כולם וחשתי את החיבור המיוחד שלי אליה. את הנתינה האין סופית שלה אלי, אלינו, ילדיה...
ואיך לפעמים היא הופכת לאמא של העולם, תמיד ברוחב לב , תמיד באהבה , בחיוך, בחום.... וכל כך התגאתי בה וכל כך התרגשתי ממנה ....( אז מה הפלא שאני עובדת סוציאלית?)

לאחר מכן, כשהצתרפנו למעגל של דני לסרי, היא הרדימה את נעמה בזרועותיה, וישבה לה מנענעת אותה בעדינות עד שהתעוררה...
ואז הלכה עם אוהד ודקל לשוק בסירה באגם.....היא חזרה מאושרת עד הגג וגאה בנכד שלה שהשיט בעצמו את הסירה במיים.

בשלב כלשהו אוהד נפל ונחבל ברגל , ישבתי חיבקתי אותו והיא התיישבה לידי. מביטה בי ובו .שתקה ארוכות ואז אמרה :
"מיץ, תגידי, מי זה כל האנשים האלו? מה הם פסיכולוגים? רופאים?"
"לא, הם אנשים רגילים שבאו לספר איך הם חיים את החיים שלהם"
"אז איך הם חיים?"
בכל מיני דרכים" עניתי מנסה לראות איך היא תגיב למה שאומר לה.....' זה בדיוק הזמן לטפטף את מה שאני חושבת נראה מה היא תגיד..' - חשבתי.
"למשל יש פה אימהות שמניקות את הילדים עד שהם גדולים"
"אה .. יופי להניק זה טוב.. גם אוהד שתה מימך עד שנה וחצי..."
"כן, אבל יש פה עד גיל 4, 5 ..."
"יופי... אח שלי שתה מאמא שלי עד גיל 5 וגם אבא שלי שתה מסבתא שלי עד גיל 4. היא מספרת איך היה לו כסא קטן, היה מביא לידה והיה שותה."
" הם גם יושנים עם הילדים יחד במיטה....."
"כמוכם?"
" כן כמונו."
" יופי....מה זה מודה חדשה?"
" גם אני ישנתי איתך עד גיל 9 אמא...."
" טוב זה בגלל שלא היה לך אבא....."
" אז?? ואם הוא היה היית מוציאה אותי??"
"לא...אבל גבר ואישה צריכים פרטיות....."
" אבל יש את כל הבית...מה רע בסלון?מה רע בחדר עבודה?"
" לא רע.. אבל..."
" מה רע במטבח? באמבטייה?"
" טוב...." היא צחקה....." את צודקת... לול זה לא טוב.... אצלנו בעירק לא היה לול. אותך לא שמנו בלול... הכי טוב זה על הריצפה ,, על האדמה...תשימי לו שמיכה.. חיתול...ושיהיה חופשי... אין כמו האדמה. ילד צריך להרגיד את החול את האדמה .. ככה יתפתח מהר..", אמרה ספק לי ספק למירב ששמה את התינוקת שלה עירומה על הדשא," גם את אוהד ששמנו על השמיכה נכון? אך מהר זחל והתהפך?"
"אמא... " המשכתי " חלק מהאנשים פה לא שולחים את הילדים לגן ולבית ספר"
"באמת?? למה??"
" כי הם חושבים שבית הספר גורם לנזקים לילדים ושהם יכולים ללמד את הילדים בעצמם"
שתיקה רועמת....ואז...
" את יודעת, גם דינה חושבת ככה( אחותי) היא אומרת שהבית ספר גורם לאנשים להיות כמו אהבלים, בלי שום מחשבה.... שהבית ספר גרם לה לנזק, ושהמורים היו נגדה ....אבל .....אבל אי אפשר שכל הילדים יהיו כל היום בבית ולא ילמדו.... לא לכולם זה מתאים..."
" למה את מתכוונת?"
" תלוי איזה הורים....יה בינתי.... אם לאמא אין סבלנות, והיא לא יודעת מה לעשות עם הילד. ולא יודעת לטפל בו אז מה זה טוב??....שיקבל מכות? מסכן?
בשביל מה? תביאי אמא שודעת איך לטפל בילדים... שיש לה סבלנות להבין , לדעת מה הוא צריך....
את יודעת, אשתו של יצחק ( בן דודתי) לא היה להם כסף לשלוח את הילד לגן. היא ישבה איתו בבית ועשתה לו כמו גן. ציירה איתו, עשתה לו חגים, לימדה אותו שירים, מיספרים, הילד הגיע לכיתה א' אפילו יותר טוב ממה שהיו הילדים בכיתה....עכשיו גם אין להם כסף לשלם לבית- ספר הוא בבית איתה והיא מלמדת אותו...(הם חרדים...)"
אני המומה מתשובתה ..
" לא חשוב רק אינטליגנציה... מה נותן אינטלגנציה? " שתיקה ארוכה " יא ראב.. אם הייתי יכולה.....אם היה לי מזל בחיים הייתי נשארת בבית... הייתי מגדלת אתכם... אבל זה הגורל שלנו...זה החיים שלנו... אם הייתי יכולה , מיץ, את ההית גאון... את היית משהו מיוחד... אבל לא היה מי שיפרנס... נשמה של אמא... לא היה....הייתי יושבת איתך בבית ומקדמת אותך ... ומטפלת בך.... זה החיים...." אני רואה את עיניה נוצצות ודמעה מתגלגת בקצה העיין....
גם אני דמעתי.....
חיבקתי אותה.....
בדרך לרכב אמרתי.:
"אמא, את יודעת.. יש פה נשים שיולדו בבית...."
" מה זה ? באמת?...תיראי אני לא יודעת מה להגיד לך.. אמא שלי ילדה 8 לידות בבית עם מילדת.. אצלנו בעירק לא היו הולכים לבית חולים.. רק העשירים מאוד..היתה באה מילדת והיא עם ג'ידה, סבתא שלי, היו ביחד עוזרים לה....אני רואה חזרנו יום קודם...חזרנו אחורה במקום קדימה..."
" זה לא אחורה... זה בכיוון אחר..." התערב דקל בשיחה...
" אבל אני רואה שמה שהיה חוזר.... אבל זה נכון... היום החיים פחות טובים מקודם.....אין זמן ... הכל מהר.. אין חיים...
אני יגיד לך משהו ,מיץ, החיים הפשוטים הם החיים הטובים וזה הכי חשוב...."

נפרדתי ממנה שוב בביתו של אחי... וחשתי איך אני והיא מתקרבות בעוד משהו בחיינו, למרות הפער, למרות המרחק, למרות הכל....
היא אימי ואני בתה....וכנראה שבכל זאת התפוח לא נופל רחוק מהעץ.....

תודה על תשומת הלב....

שליחה על ידי גילה* » 28 מאי 2002, 00:35

ואו מיץ, כמה מרגש!

מיץ, אני לא אוהבת את הרגשנות שלי הזאת לעין כול, אבל חייבת להודות שיורדות לי דמעות... אני מקווה שהקטע הזה יתפרסם גם בעלון!

באמת מרגש. גם לי היתה אתמול (עוד) שיחה עם אמא שלי על נושא החינוך הביתי. הנקה, שינה משותפת, להמנע מברית מילה ושאר ירקות הם נושאים לחלוטין לא מאיימים ואף קרובים לליבה. בחלקם מעלים אצלה רגשות חרטה שלא עשתה דברים אחרת, למרות שלא הרבה כי דברים רבים גם עשתה כמו. חינוך ביתי זו אופרה אחרת.
קראתי את הסיפור שלך והרגשתי קנאה בקלילות. אצל אמא שלי ואצלי (קצת פחות לצערי) יש המון פתיחות לרעיונות חדשים, לדרכים אחרות, אבל יש לי תחושה שמרב פתיחות ונכונות לשקול אופציות אנחנו לכודות בכבלי כובד ההחלטה.
אני לא יכולה לדמיין אותה אומרת למראה דוגמא ספציפית של משפחת חינוך ביתי "וואלה, אפשר!". כנראה גם אני לא אגיד את זה לפני שאצטרף בעצמי למעגל המבצעים, אם וכאשר.

מיץ, יפיפה.

אהבתי את התאור שלך את אמך- מלא באהבה ובהערכה.

והכי יפה, לדעתי- כשחזרו ראיתי את עיניהם הנוצצות מחוויות סבתא - נכד.

וואו, מיץ
אני מציפה את הבית (וזה לא טוב, הבית מעץ בבסיסו)

מיץ. איזה יופי!! כמה מרגש!
איזה כיף לך!
(אני שלחתי מכתב לאמא שלי לפני חג השבועות. בפעם הראשונה פתחתי את ליבי לפניה. ומאז... שתיקה.
אני: "קיבלת את המכתב?"
אמי: "כן" ועברה לנושא אחר.
נו, נראה איך יהיה בשבוע הבא בחתונה של אחיינית שלי - הנכדה שלה כשאבוא עם הלל במנשא

מיץ, הסיפור שלך כל כך מרגש. הלוואי עלי. בעיניי אמא שלי אני הבת המופרעת עם הרעיונות המשונים.אחותי לעומת זאת היא המוצלחת,
היא עו"ד קרייריסטית, שחזרה לעבוד כשהילדה היתה בת 4 חודשים. לילדה יש חדר משלה, שלא כמו המסכנים שלנו. תבורכו, את ואמא שלך
וילדייך.

שליחה על ידי רותי* » 28 מאי 2002, 21:51

מיץ זה מקסים ומרגש וזה רעיון נפלא להביא גם את אמא שלך.

תודה לכולכן על התגובות.....
זו באמת היתה שיחה יוצאת דופן כי בדרך כלל אנו לא כל כך מתקשרות והיחסים ביננו מאוד מאוד מורכבים ולא פשוטים ונקודות ההשקה שלנו הן לא רבות.
הרגשתי צורך לשתף אתכן כי זה קרה הרבה תודות לכן.....
אני שוקלת להביא אותה למפגשים הבאים ..אני חושבת שהיא תהנה מהם לא פחות מאיתנו....

שליחה על ידי ענת_ג* » 28 מאי 2002, 23:26

מיץ אני קוראת ובוכה .איזה סיפור יפה.

מיץ פטל, הסיפור שלך מקסים, מרגש, יפהפה. מצטרפת לעדי בתקוות שיפורסם בעלון. איזו אמא, איזו אמא.
וסתם הערה אישית: איכשהו מהציטוטים של אמא שלך הרגשתי שהיא עיראקית עוד לפני שזה התברר מהסיפור. ממש יכולתי לשמוע אותה מדברת מאיך שכתבת (גדלתי מוקפת בחברים העיראקיים של הורי, אז בשבילי המבטא והסגנון העיראקי זה הדברים היפים בילדות).

אני עדיין בוכה- פשוט מקסים

.
כל הכבוד לשתיכן שאתן מנסות למצא את שביל הזהב בקשר בינכן.

אלונה, הנסיון שלי מראה שכל התקדמות בקשר עם אמא שלי, ולו הזעירה ביותר, מקדמת וממלאת סיפוק מאין כמותה. (וראי כמה מרגש סיפורה של גברת פטל וכמה תגובות מהלב הוא קיבל). את וודאי מכירה את ההרגשה, כי כתבת על פתרון בעיות ביניכן. כנראה התעייפת או התייאשת ...אני כותבת לך פה בתקווה לעודד אותך.

זה קשה, וסגנון החיים המיוחד (חינוך ביתי, מיטה משותפת וכו') כנראה מבליט את זה- אבל הוא לא הגורם לקושי. קשר בין אמא לבת הוא מורכב מאוד, אבל לדעתי הוא גם מאוד מאוד חשוב, וממש בונה את התפיסה שלי את עצמי כאדם, כאשה וכאם.

חשבתי על זה במיוחד סביב הלידה של בתי- כאילו שהמקומות בהם אני פותרת דברים עם אמא שלי נותנים לי בסיס רחב יותר לגדל ממנו אשה חדשה.

כל זה לא בא לשלול את מה שאת מרגישה, להפך, לדעתי הכעס הזה מצביע על מקומות שקוראים להתייחסות, לעבודה עצמית ומשותפת של שתיכן, לתיקון.

כמו שקראתי בשיר של מאיה בז'רנו, ששמו "היופי הוא כעס"- "פשר הכעס יודע מה לתקן". (שאני מרשה לעצמי "לתרגם" משירית ל-"ברור של הכעס ופרושו, מציאת ההסבר שלו, מראים מה צריך לתקן").

אלונה, כתבת "איך לספר לה שאני לא מתכוונת להיבדק בהריון הזה, על לידת בית, על התלבטותי בקשר לברית".
השאלה מה היחסים ביניכן. קראתי עכשיו ספר על יחסים בין אמהות לבנות, שבו מתוארים כל מיני דפוסים לא בריאים של התנהגות אמהות כלפי בנותיהן (מה שנקרא בספר אחר "אמהות מרעילות"). למשל, אמהות שמתחרות בבנות שלהן, או אמהות שתלטניות שלא הרשו לילדה לפתח אישיות משלה, כל מיני.
אחת העצות הבולטות בספר הזה לבנות, שרוצות לפתח יחסים בריאים יותר עם אמן, ושרוצות גם "לתקן" את עצמן ואת מה שנפגע אצלן מילדותן כתוצאה מההתנהגות הלא בריאה של האם כלפיהן (חוסר תמיכה, חוסר קבלה, אי מילוי צרכים ילדיים בסיסיים וכו') -
להפסיק לספר לאמא דברים.
אם התגובה של אמא איננה להתעניין, לחשוב, לקבל, לתמוך, להסכים שזו דרכך ושהיא שונה מדרכה, או כל תגובה אחרת ש מכבדת אותך ומגלה כלפייך אהבה ורגישות - אז אין שום צורך ואין שום טעם לספר לה על התוכניות שלך.
ממה שאת אומרת, את מניחה כרגע שהתגובה שלה תהיה לא אוהדת.
אם כן, אולי תשאלי את עצמך מדוע, למרות הידיעה שהיא תגיב בביקורת עלייך ובניסיון לשנות אותך, את מרגישה צורך לחשוף את עצמך לתגובה השלילית והלא תומכת שלה?
מתוך דברייך אני מסיקה שהיא מבקרת, כי "היא תמיד צודקת" (לדעתה) ואת קטנה וטיפשה וטועה (המסקנה מ"אמא תמיד צודקת"), כי קשה לה לקבל דברים חדשים או אחרים או שונים מדעתה (השליליות שלה) וכי היא מניפולטיבית (ה"שבריריות" שלה, בעינייך, איננה אלא מניפולציה - אם היא לא מצליחה להכריח אותך לעשות מה שהיא רוצה ולחשוב מה שהיא חושבת שנכון בעזרת גישה שלילית ובעזרת ביקורת ברורה, כלומר: בעזרת המשחק "אני חזקה ואני אמא שלך אז תצייתי", אז היא מנסה להכריח אותך לעשות מה שהיא רוצה בעזרת יצירת רגשי אשמה אצלך או משהו דומה, כלומר, בעזרת המשחק "אני חלשה ושברירית, אז תרחמי עלי ואל תעשי דברים שמגבירים את מצוקתי").
האם את שוב ושוב מנסה להיות "ילדה טובה" שמספרת הכל לאמא ומחכה שסוף סוף תקבלי אישור ממנה?

אולי יש סיכוי יותר גדול לקבל את האישור ברגע שאנחנו מפסיקות לרצות אותו כל כך, ומוותרות על התקווה שאמא אי פעם תבין אותנו, תתמוך בנו ותקבל אותנו כפי שאנחנו.
אולי מהסיפור של מיץ פטל אפשר לראות שהיא היתה בטוחה שתבוא ביקורת, ובכל זאת אמרה את דעתה בצורה זהירה, אבל בלי תקווה לרַצות או לקבל אישור ומתוך התכוננות פנימית "לחטוף" את הביקורת. ואולי זה מה ששיחרר את אמא שלה להגיב באופן מפתיע בקבלה רבה.

וזה פתאום מזכיר לי מה הצליח לי פעם אחת עם אמא שלי :
יום אחד, לפני המון שנים, אמא שלי באה לדירתי (אירוע נדיר ביותר לפני הולדת הנכדה). היא התבוננה סביב בביקורתיות, כהרגלה, והתחילה לטרטר לי שאני צריכה שטיח. מובן שמייד הרגשתי מותקפת, מבוקרת, מואשמת, טיפשה, וכמו מישהו שמנסים להשתלט ולכפות עליו ולמחוק את האישיות שלו. אבל, במקום להתחיל להתגונן, להסביר, להתקיף, לצעוק, להתעצבן וכו' כהרגלי, הסתכלתי לה לעיניים (מדהים כמה אנחנו נמנעות מלהסתכל לאמא ישר בעיניים!!!) ואמרתי בשלווה ובדיבור מדוד, ברור, איטי וניטראלי: "אמא, את אוהבת שטיחים. אני לא אוהבת שטיחים. את אוהבת שטיח בבית. אני לא אוהבת שטיח בבית. לך זה נעים. לי זה לא מתאים כרגע. אם ארצה שטיח, אשיג שטיח מייד. אבל אני שונה ממך. אני בן אדם אחר . אני לא רוצה שטיח". אמא שלי הופתעה, שמעה, והפסיקה. מייד.
ואני, במקום להרגיש שוב עוד יותר רע (כי הרי הויכוחים לא מועילים, ההסברים לא נקלטים, ההתגוננות לא מגינה וההתקפה רק הורסת) - הרגשתי כל כך טוב, שאני גאה בהצלחה הזאת עד היום.
וזה עוד בקטע שבו רק הייתי צריכה להגיב נכון לביקורת, שלא אני חשפתי את עצמי אליה.
יש משהו שקשור בחשיפה שאנחנו חושפים את עצמנו למכה שאנחנו יודעים שתבוא, שאנחנו צריכים לשנות בנו בלי קשר למי שאנחנו חושפים בפניו.
סליחה שיצא ארוך ואולי קצת מבולבל, אבל אני מקוה שבסוף הצלחתי להבהיר את מה שרציתי להגיד.

מיץ פטל,קראתי והתרגשתי כמו כולן,
יש דברים שמודחקים אצלי ואני משתדלת לא לחשוב עליהם כמו למשל,העובדה שאמא שלי לא מסוגלת כרגע
לקבל את השונות שלי לא בגלל עצמה בהכרח,אלא דווקא בגלל שאבא שלי ואחיי,מתנגדים.
כולם חושבים שהשתגעתי,וקיוו שזה שגעון חולף,והנה מתברר שגם בשנה הבאה הוא לא הולך לבית ספר.
בהתחלה כשאמרתי לה היא הגיבה יפה ,אחרי כמה זמן היא התחילה להתנגד גם כן.
בשבועות התארחתי אצל הוריי לשבוע,ושאלתי אותה איך היא רואה את בני כעת,האם היא מרגישה בשינוי?
רואה אותו?ואם כן האם היא יכולה לפרגן לי ולזקוף זאת לזכות השהיה המשותפת בבית?
היא לא ענתה.רק איזה מלמול רפה.
אני אוהבת מאוד את אמא שלי ,אבל אינני מצפה ממנה עוד לתמיכה כל שהיא,למרות שכילדה אני עדיין זקוקה
לאישור שאני בסדר.אני מנסה להתגבר על כך ולחיות את חיי גם בלי האישור הזה.

שליחה על ידי גילה* » 31 מאי 2002, 22:40

אלונה,
זוכרת מה שסיפרת לי במפגש על אמא שלך?
לדעתי, אם תבקשי ממנה שתתמוך בך (פשוט כי את בהריון, עושה את הבחירות שלך, ורוצה ממנה רק את החיבוק), היא תבין ותקבל.
יכול להיות?

בשמת - מה שם הספר?

ונושא קצת אחר -
חשבתי היום שעובדה שהורי חינכו אותי וב"כז דרכי כה שונה מדרכם, די תמוהה.
יתר על כן - כשאני מדברת עם אמי היום, היא מסכימה אתי, ואומרת בעצמה דברים על "כבוד לילד", "לא להציק לילד, לתת לו שקט כדי שיוכל להתרכז בדבר אחד".... אבל עם הילדים היא בדיוק הפוך.
איך זה? יש קשר בין דרכי השונה לסתירה בין תאוריה ומעשה, אצלה?

גילה, לצערי אני לא זוכרת את שם הספר וכבר החזרתי אותו, אבל כתבתי עליו ב המלצות ספרים
מעניין מה שאת אומרת.
יכול להיות שדרכך תואמת את התיאוריה שלה - ואילו המעשה שלה לא נובע אצלה מה"שכל" או מהתיאוריה, אלא ממצוקות רגשיות שאין לה שליטה עליהן. לכן, כשהיא מדברת מהמקום של ה"שכל" היא מסכימה איתך, אבל כשהיא מוצאת את עצמה בסיטואציה שבה אין לה זמן לחשוב, לנהל דיון מושכל ושכלתני, לבדוק את הבעד ונגד, אלא היא צריכה להגיב "מהבטן" - יוצאת הילדה הקטנה שבתוכה, שלא בהכרח פועלת מתוך בחירה או שליטה...
סתם רעיונות, גילה. אולי אני טועה בגדול.

כשהייתי צעירה אחרי ההריון הראשון, נפגשתי באוניברסיטה עם מנחת המסטר שלי.
היא אישה מבוגרת, אמא לשלושה, סבתא לשניים אז. שמחתי לספר לה על ביתי, תוכניותי לעתיד, חינוך בייתי, וכו'.
היא הגיבה בצניות וציינה כי: "הורים אף פעם לא עושים את הדבר הנכון". ילדים, לטענתה, מוכרחים לצאת מתוך נקודת הראות הזו, כדי שיוכלו להשתחרר מהצל הכבד, או האור המסנוור, שהוריהם מעמידים בו את צאצאיהם. זה צורך השרדותי היא טענה. לכן כהורה אתה אף פעם לא צודק.
אותי זה מנחם לפעמים. גם בשעת משבר עם הורי, וגם בכאלה עם ילדי.
נקודה למחשבה.

שוב תודה לכן על שחלקתן איתי את הרגע....
את יודעת אלונה אני חושבת שמזמן ויתרתי לאמא שלי להבין אותי. מזמן אני לא עושה מה שהיא חושבת שטוב לי. למרות זאת הצורך שהיא תהיה גאה בי ותאהב אותי קיים בי תמיד. ובעצם זו לא רק היא זו גם המשפחה.
ולכן כאשר ויתרתי והשלמתי עם זה שמה שאני לא יעשה תמיד יהיה למישהו למשהו להגיד לי , אז כל שינוי וכל ניצוץ של קבלה מצידה. מצידם הוא מתנה.

Mizt Petel,
I thank you for waht you worte. It helped me to see my mother's reactions to me differently. With more acceptance and tolerance.
I think you put the words so beautiful and touching . My mither learned to accept most of what we do but sahe still thinks that have the kids at home with us is a temporary situation that needs to be corrected somehow.
Well, I found that the best way for me to deal with it and to get here off my back is to tell her - you know what, we will do exactly as you tell us and we will do it tomorrow because I appreciate your input. And the magic is working. I lought, she - understanding that again whe steped on a ground that not belongs to her is loughting too and it works until the next time and I hope I will remember to get humor into the situation again.

.

שליחה על ידי גילה* » 02 יוני 2002, 13:46

אלונה - אמרת שאמא שלך בקשה שלא תתוכחי אתה בנוכחות בתך.
זו נראית לי מודעות מסוג שתאפשר להבין "אל תריבי אתי כשאני בהריון".

אז היא היתה איתנו עשרה ימים והלכה.....ואנו כבר נורא מתגעגעיים.
משום מה בכל פעם שהיא באה כל שגרת הבית מתערערת. אני ובן זוגי חוזרים להיות ילדים, והילדים עוברים סדנאת חינוך ואפילו הכלבה יוצאת מדעתה.
הפעם באה לחגוג איתי את יום ההולדת. את המתנות כמובן שנתנה לילדים.ולמרות כל זאת בעשרת הימים הללו הרגשתי איך אני מתאהבת בה מחדש ....
שמעו והסכיתו ( זה שוה ארוך מאוד, אני מזהירה) :

היא הגיעה עם תיק עמוס לעייפה של מוצרי מזון, אוכל, מתנות, וממתקים.יודעת שאת האחרונים אני לא אוהבת אצלי אך בחיוך שובב הגניבה לאוהד שקית ענקית ואמרה " חתיי ' מדלום , תני לו רק עכשיו".
אח"כ הכינה קפה והתיישבה לה במרפסת והציתה סיגרייה. אוהד הצתרף אליה סוגר אחריו את שמשת הדלת , מתיישב לידה, לועס שקית של במבה..זהו.
הם דיברו ודיברו ודברו וצחקו וחייכו והתחבקו ושוב דיברו.רק הם . רק שניהם. סבתא ונכד.
יצרו להם הווי משותף מאותו רגע ועד שנסעה. היא עם קפה וסיגרייה , הוא עם יוגורט, מלון, אבטיח, במבה, ארוחה כלשהיא או סתם ארטיק. יושבים זה מול זה ומדברים.
על מה? על מה שבא. על היונות ( יונים ), על העיזות שעוברות למטה בואדי (עיזים), על הגננת (ואמא שלי ממש חיממה אותו על הגן כדי שלא ילך עד כדי כך שהילד בא ואמר לי שהוא ממש לא סובל את הגננת ושונא (ממי הוא למד את זה? מעניין ? ) אותה ואת הילדים שמרביצים לו). הם דיברו על הדייג ודג הזהב, ועל שלגייה ושבעת הגמדים, על כוכבים, ועל הקמר (ירח).
" את באה סבתא?"
"הכנת קפה?"
"הסגרייה שלך נפלה, סבתא"
"רגע אני מביא בטיח "(אבטיח)

והשובב מנצל את המצב : לא הולך לישון - רק עם סבתא. לא אוכל - רק אם סבתא מאכילה אותו. לא מתקלח רק אם סבתא מסתכלת עליו.
והיא כובשת חיוך מנצח ואומרת "מה רק אני? ומה אם אמא שלך? "

ואת נעמה היא ממש אילפה. תינוקת בת 5 חודשים שכבר שותה מכוס, אוכלת בכפית, מדליקה וסוגרת את האור, מצלצלת בפעמון, צורחת, צוווחת, מוחאת כפיים, משחקת ג'ור - גו'ר (משחק שבו הילד יושב על ברכי ההורה עם הגב לאחור והילד שומט את ראשו למטה.), אומרת אבו,אמו, ורוכבת על גב הכלבה האומללה.
וכשהיא רואה את אימי , אפילו מרחוק, כל כולה נמסה, צועקת , מחייכת, שתיקח , רק אותה.

מאז שהיא הגיעה כל הבית מבריק. הכלים רחוצים, הרצפה ממורקת ו האבק שכח להגיע ולרדת.
והאוכל.. אילו מטעמים.
והיא כל כולה דואגת : נו תאכלי, את נראת חוורת. חסר לך ברזל, תאכלי . אל תהיי מפונקת. ואתה (לבן זוגי)למה לא אכלת את הדג? מה לא היה טעים? מה אתה לא אוהב את האורז? תגמור את הסלט, חבל לזרוק.
אפילו בלילה אוהד עבר למיטתה. ישנים חבוקים חבוקים. ואם לא נרדם תספר ותספר או שיעברו שוב לבילוי ליילי במרפסת.
היא קנתה רק לו 8 שלשיות של חלב סוייה בטעמים שונים. ואמרה "שישתה עד שישבע. כואב הלב שאת לא נותנת לו חלב כמה שהוא רוצה. מדלום . חרם עליו. יגדל ויהיה רעב בעיניים ". ורק אחרי שקלטה שהילד לא אכל שלושה ימים פרט לשתיית חלב סוייה החלה לשדל אותו לאכול גם אוכל רגיל.

אך.........איזו אמא.

לא, אני לא מנסה לשנות אותה. אני לא מעירה לה ( רק בדברים חריגים במיוחד), אני לא מציקה לה, ולא אומרת לה דבר.
פשוט מקבלת אותה כמו שהיא.
ממש ככה. כמו שהיא. עם האופי, עם הקושי.
מקבלת , מחבקת.

והינה היא הלכה לה.
הבטיח חזר להיות אבטיח, אוהד חזר לבקש מאמא סיפור לפני השינה, הוא אוכל בעצמו כמו תמיד, ומתקלח גם בלי קהל.
הוא מתגעגע אליה ורוצה שהיא תחזור למרפסת ומיד. כי אבא קנה אבטיח חדש.
נעמה חזרה להיות תינוקת בת 5 וחצי חודשים למרות שהיא ממשיכה ליצרוח.
הכלבה נרגעה והפסיקה לנבוח בצרורות.
הכל נרגע וחזר וקדמותו.

והינה יום שישי קרב ואלינו תגיע סבתא אחרת.ו גם היא בדרכה שלה תמצא את הנתיב לחיק המשפחה.
אוהד יודע שאיתה אי אפשר לישון יחד מחובק במיטה. ועד שתתפנה לשחק איתו יהיה עליו להמתיו רבות (עד שתשתה קפה, ותלך לשרותים, ותרחץ פנים, ותמרח קרם ועוד קרם, ותוריד גרביים, ותרחץ ידיים, ותאכל פרי ותשתה מים, ושוב תבקר בשרותים, ותמרח אודם, ומסקרה בעיניים, ושוב תשים קרם ידיים).
ואני יודעת שגם אותה אוהד אוהב מאוד וגם ביניהם יש קשר מיוחד.
ואני בטוחה שהכל יחזור לקדמותו ביום ראשון לאחר שתחזור לביתה.

אז מה המסקנה, בנות?
אז נכון שדרכינו שונות. אבל אני אותן לא אצליח לשנות.
אני פשוט מאמינה שהילדים שלנו מאוד חכמים ויודעים אך נוהגים עם אנשים שונים.
אך מכבדים את האחר, ועל מה באמת אני לא אוותר.

אז שוב תודה על המקום
וזהו להיום...

מיץ, באמת שווה... תודה... כשתהיי גדולה תהיי סופרת?

שליחה על ידי גילה* » 03 יולי 2002, 08:44

מרגש מאוד מיץ.
ד"א - בגלל הביקור היית פחות ברשת?

מרגש עד דמעות... אפשר לאמץ אותה?

חחחח - מיכל. זה באמת חלום ילדות שלי.

וכן גילה. כשה'שבט' בבית הצורך בשבט וירטואלי קצת ירד. מה גם שהיו התרחשויות נוספות (אוהד היה איתנו כל השבוע ולא ביקר בגן).

ושגית - מצידה, היא מוכנה להיות אמא של כולם. רק תגידו.

שליחה על ידי גילה* » 03 יולי 2002, 10:12

היא תגיע גם לפארק הירדן?
ואתם?

מיץ, איזה כיף לך שיש לך כזו אמא אמיתית. (למרות הקשיים). איזו תבנית טובה של אמהות יש בתוכך וודאי.

יה, כמה נהינתי לקרוא! איזו מקסימה! ואת כבר סופרת.

סבתא שלי היא אשה חולה ומאוד מבוגרת. בכל פעם שאנחנו ניפגשים אצלה, לאמא שלי יש קטע כזה (אובססיבי) שאשים את ביתי בת השנתיים עליה כדי "שתרגיש אותה" ויהיה לה קצת "נחת" (מונח פולני מאוס). אני ניטרפת מזה. יעל מראה סימני התנגדות ואני אומרת בטון תקיף, בשמה, שהיא לא מעוניינת. את אמא שלי זה לא מעניין והיא בכל פעם מתבאסת מחדש שאני לא מאפשרת את "הנחת" הזו לאימה. לצערי, בעלי גם הוא בדיעה שזה לא כ"כ נורא אם יעל טיפה תתנגד (רק לשניה) ויגעו ויחבקו אותה נגד רצונה. הוא טוען שאני לא יורדת לסוף דעתה של אימי. אני דוקא כן, אבל לא על חשבון משהו שהוא בניגוד לדעתה של ביתי.
אני חושבת שלכפות על ילד חיבוק,נשיקה או מגע נגד רצונו, גם אם זה לשניה, זה דבר שלא יעשה.
האם אני השפויה היחידה באיזור?

כולם שפויים כנראה...
אני מכירה את זה. גם לאימא שלי יש שריטה כלשהי עם סבתי.
אבל אני דווקא מבינה היטב את הצורך לתת נחת לאדם זקן, שימיו אינם רבים עוד, ושנין עבורו זה חלום מדהים שהתגשם- בין אם סבתך ניצולת שואה, או שעלתה לפני כן לארץ וגידלה פה ילדים בתנאים קשים מאוד. וכלים כוחותיה- בתך תישכח את אי הנעימות אחרי שניה ...ואימא שלי מספרת שימים רבים סבתי מדברת על הריח והמגע של נין, גם אם הוא התנגד לכך.
אולי זה לא פופולרי להגיד "לרצות" את הסבתא, אבל אנחנו ממילא מרצים כל הזמן כל מיני.. אולי עדיף , אם כך, לרצות משפחה ולא מישהו אחר?
גם ילדים יכולים להבין שלעיתים צרכים של אחרים (אחרים משמעותיים...)יכולים לדרוש מהם אי נעימות כלשהי- (ואני לא מתכוונת חס וחלילה לאונס או אלימות משום סוג)
חוץ מזה- את החלטת שתדברי בשמה - זה גם משהו שכדאי לחשוב עליו...
ובסוף זה בא מהם- כשהם מבינים שהבסיס אהבה אמיתית- הבן שלי שכבר גדול יותר בהרבה- היה "מתנגד" לעיתים לנשיקה וכו' מסבא וסבתא שלי- והיום הוא מיוזמתו מושיט להם יד ומנשק - הוא מצא את האיזון בין ההבנה שלו - שלכבד אותם זה אומר לנשק וכו' לבין הנעימות שלו ואמר לי שהוא מנשקם על המצח כי אז אין את "הריח הזה"...
אנחנו לא אסקימוסים ולכן צריכים להיות קשורים לזקנים גם בטפינו...

בדרך כלל אני חושבת שאכן מגע שילד לא מעונין בו הוא דבר שלא יעשה,
אבל בסיטאציה כזו רגישה אני חושבת שהייתי נותנת את בני לסבתא תוך כדי השארות קרובה אליו...

התלבטתי אם לכתוב את זה בדף של היציאות הפולניות, אבל ראיתי שהוא משועשע כזה, ומדובר ביציאות די מבאסות של אימא שלי.
היא הגיעה אלינו לביקור בדיוק כשהוא נרדם (הוא בן חודש) והתעורר לשמע הצלצול בדלת. היא מיהרה לקחת אותו בידיים וכשהצליחה שוב להרדים אותו, היא פנתה אליו בדיבור תינוקי "בידיים של סבתא אתה נרדם צ'יק צ'ק, נכון?" כשהתעורר ובכה היא אמרה לו "אנחנו לא אוהבים שאתה בוכה, זה לא טוב לבכות" וגם "אתה מעייף את אימא שלך, זה לא יפה!", והפנינה: "מה יחשבו השכנים? הם יחשבו שאתה סובל, אבל אתה בכלל לא סובל!" והכול בדיבור תינוקי מאוהב כזה שלא משאיר לי מקום להתייחס ברצינות ולהעיר לה.
כשהיא אמרה לו שהיא "מאוכזבת ממנו" שלא שיחק בצעצוע שקיבל מתנה (הוא בן חודש!!) הערתי לה שלא תשתמש במילה הזאת. והיא אמרה "מה את לוקחת אותי כל כך ברצינות?"
אני לא חושבת שהוא כבר מבין את תוכן המילים, והטון איננו בעייתי, אבל זה גורם לי לחשוב עליי ועל התסביכים שלי בקשר לביטוי של רגשות...

ענת, לדעתי זה נפלא שאת יכולה להתבונן בדברים האלה! מתוך זה תוכלי להבין טוב יותר איך את רותה או לא רוצה להתנהג עם עצמך, עם הסביבה ועם יותם (יותם, נכון?). אני בדיעה שיש דברים שאפשר בעדינות רבה להסביר להורים שלנו, לגבי דברים שחשובים לנו בהתייחסות לתינוק, למשל על מה אפשר לוותר כשמדברים אליו, על כל התפיסה של הילד במרכז, אולי לתת לה לקרוא ספר שאת מתחברת אליו (אני נתתי לאמא שלי ולחותנת לקרוא את עקרון הרצף עוד בהריון כדי להכין אותן לרעיון, לא שאנחנו אדוקים, אבל זה ממש עזר. כך יכולנו לדסקס על זה בנינוחות. אמא שלי התלהבה ממנו בטירוף ועד היום לא מסכימה להחזיר לי אותו, כי "זה ספר שצריך להיות על המדף!"

).
אני גם דיי מההתחלה הבהרתי להם שלדעתי אומני מבינה מה שקורה מסביבה, שומעת וכו' ולא צריך לומר לה דברים פוגעים (עליה, עליי, על החלב, על הידיים כל הזמן וכו') וגם אין צורך לדבר בדיבור תינוקי. אבל מה שהכי עוזר זה שהם רואים שאנחנו בעצמנו (טוב, נו, לא תמיד) מדברים אליה רגיל.
וגם אל תשכחי שזו רק ההתחלה ושהיא וודאי מרוגשת מעניין הנכד (ראשון?) ומביעה את זה בדרך שלה ושבאמת לא תמיד צריך לקחת הכל ברצינות.
אחי האהוב קלט שכל פעם שאומרים לי משהו "לא בסדר" על אומני אני ישר קופצת ומגינה עליה, אז הוא התחיל לעשות לי את זה בצחוק כדי לראות איך אגיב (יש לנו קטע כזה לצחוק אחד על השני במשפחה) והאמת שזה דיי נתן לי פרופורציה על הקופצנות שלי, כי הוא ממש ממש ממש אוהב אותה ולא מתכוון לכלום!
אז גם חוש הומור חשוב.
אבל אני לחלוטין מבינה על מה את מדברת.
בהצלחה!
ותמיד אפשר לקטר עליה (ם) בחזרה

יש לי שאלה:
ראיתי כמה פעמים כאן התייחסות לא חיובית לדיבור תינוקי.
אני לא מבינה מה לא בסדר בזה.
כשאני מדמיינת דיבור תינוקי אני מדמיינת דיבור בטון גבוה יותר (ההפך מבס) מה שגורם לתפיסת תשומת לב התינוק.

אני מוצאת את עצמי מדברת ככה אל הכלבים שלנו (מה לעשות זה מה שיש בינתיים...) ואז הם באמת מתלהבים ושמים לב שמדברים אליהם.
אשמח אם תסבירו לי למה לא לדבר דיבור תינוקי אל תינוק. (כמובן שלא כל הזמן!)

מהתחושה שלי, זה לקחת את התינוק ולשים אותו כל הזמן במרכז, מבלי שהוא יוכל לחוות איך באמת מתנהגים בעולם שמסביבו. אם הוא כל הזמן באמצע תשומת הלב הוא מעין בובה ש"משחקים" איתה וקשה לו יותר לחוות את מצב ההתבוננות הפסיבית המלמדת שאח"כ תהפוך לאקטיבית יותר (עם הגיל).
חוצמזה, אני אף פעם לא אהבתי שדיברו אליי בטון ילדותי, זה הרגיש לי בוטה ולא מכבד (בזכרון הילדותי שלי).

ילד של חברים שלנו הגיע עם אביו למקום עבודתו, הוא היה בן 6-5, עכשיו זהו ילד גאון, מבריק ומקסים ביותר. ניגשה אליו אחת הבנות שעובדות שם וממש התלהבה ממנו בדיבור ילדותי, איטי ביותר.
הוא מייד ענה לה באיטיות רבה ל-מ-ה א-ת מ-ד-ב-ר-ת א-ל-י-י כ-כ ל-א-ט ?
הוא ישר קלט ת'קטע ולא התחשק לו על זה.
אני מרגישה שגם תינוק הוא בן אדם (אמנם קטנטן וחמוד לאללה) ויש להתייחס אליו בכבוד רב ולאפשר לו לתפוס את מקומו בסביבה בכבוד.
זה לא חייב להיות כ"כ נוקשה כמובן. יש ויש מקום למשחקים, שירים, עיוותי מלים, דיבור בקולות שונים וכו'. אבל בפרופורציה ולא לתת לו כל הזמן את התחושה שהוא קטן יותר, יודע פחות ו"צריך להקשיב לגדולים וללמוד מהם".

לי דווקא לא מפריע הטון התינוקי (אולי כי עבר רק חודש), אבל נגנבתי מדברים שאמרה אימי שהיו לא מפרגנים כלפיי, ונאמרו אל יותם בטון הזה. דוגמא: "תראה איזה כיף בעגלה. אתה אוהב את העגלה! אפשר להסתכל על העולם! לא חייבים להיות מקופלים כל הזמן" וזה אחרי שיחה שבה אמרתי לה שאני משתדלת לקחת אותו כמה שיותר במנשא. אם
היא הייתה אומרת לי את הביקורת, היה לי אולי מה לעשות עם זה, אבל ככה... היא אפילו לא תודה שמדובר בביקורת.

בכלל יש איזה פער בין איך שהיא תוספת את יחסינו לבין איך שאני רואה אותם. היא חושבת שהיא סופר מפרגנת, ואילו אני יוצאת ממפגש איתה ומרגישה מה זה קטנה (הזדהיתי עם מה שאלונה כתבה במעלה הדף).
למשל: בשבת האחרונה היינו אצל הוריי שהחזיקו את יותם בהמון אהבה (הם מאוהבים מעל הראש, זה באמת נכד ראשון). וכשהלכנו אמרתי בצחוק "להשאיר אותו פה?" והיא אמרה "בטח, תשאירי לי אותו עם בקבוק סימילאק". זאת הערה ששמעתי ממנה המון פעמים מאז הלידה (וגם זה שאצלם יש מיטת תינוק למקרה ש"ימאס לנו העניין הזה שהוא ישן איתנו"). היא מודעת לעבודה שקשה לי להניק, וכמה זה חשוב לי (היא לא הניקה אף פעם). הפעם סוף סוף העזתי להגיב ואמרתי לה "את משהו. איזה פרגון!" והיא אמרה "את יודעת שאני גאה בך שאת מניקה" אז אמרתי לה "זה מה שאני צריכה לשמוע, לא את כל השאר."אני מקווה שנפל איזה אסימון, אבל נדמה לי שלא.

כשאני מספרת לה על קשיים שלי היא נעשית מודאגת ורצה לחפש לי פתרונות "אני מכירה מישהי שהיא אחות בטיפת חלב, אולי תרימי אליה טלפון..." ואז היא מתקשרת כל שעתיים לשאול "אם המצב כבר השתפר" או "איך היה הלילה, ישנתם כמו שצריך?"
ורד, בעניין "עקרון הרצף": לפני שנים קראתי את הספר והתרגשתי מאוד. עד כדי כך שהרגשתי צורך לשוחח איתה (את מבינה כבר שאצלנו לא מדברים הרבה על עניינים שבלב). מצד אחד היא הזדהתה, ומצד שני היא נכנסה למגננה מטורפת. ש"ככה גידלו אותה ומה היא יכלה לעשות" ו"אני כל כך השתדלתי לשלב את הקריירה והאימהות ועשיתי ויתורים בקריירה ובסוף זה הגמול שלי..." היו גם דמעות. לא חזרנו לנושא עד לפני הלידה. מאז, כשאני מקבלת הרבה החלטות שנראות לה מוזרות, יש לה תגובה ראשונית אחת: "לא צריך להיות קיצוניים". אני מרגישה שהיא חושבת שאני עושה
"הכול" שונה כדי לעשות דווקא, והרבה פעמים מוצאת את עצמי מתגוננת על הבחירות שלי בפניה. לפני כמה ימים היא באה והיה מונח על המדף הספר "הורים גם בלילה" של ד"ר סירס (על המיטה המשפחתית). היא עלעלה בו כשלא הסתכלתי, אבל לא אמרה לי על זה כלום.

תכננתי כבר בדיוק איך אדבר איתה על זה. שאגיד לה שאני זקוקה לתמיכה שלה. דווקא שלה ולא של אחרים ושאני רגישה מאוד לביקורת ושתנסה לעזור לי דווקא מהכיוון הזה (ולא מהכיוון של לשאת לי עצות). שתגיד לי שוב ושוב כמה שהיא גאה בי גם אם זה מרגיש לה מוזר בפה. שתגיד לי שהיא בטוחה שאצליח להתמודד, ושיש ימים קשים ולא לקחת קשה כל כך... כבר כמעט אמרתי הכול כמה פעמים, אבל תמיד הכול היה כל כך מבודח, והיא הייתה כל כך ב"היי", שהשתפנתי. אני מפחדת לפגוע בה ושהיא תרגיש שאני כפויית טובה ולא מעריכה את כל מה שהיא עושה עבורי.

וכן, לפעמים (בעיקר כשאני במצב רוח מרומם) נורא כיף לי איתה ויש הומור כיפי ונחמד לי שהיא מחזיקה אותו ומתקשקשת איתו והיא גם באה לעשות כלים לפעמים והכינה לי צהריים. אבל היא לא כל כך מכילה אותי.

ענת, אולי היא לא יכולה להכיל אותך, כי היא גדלה וגידלה אחרת.
נשמע לי ממה שאת כותבת שהיא ממש משתדלת וזה נפלא שהיא מעלעלת בספרים שבמקרה נמצאים בבית, תדאגי אולי שיהיו עוד דברים זמינים בשבילה ככה פתאום להיתקל בהם. זו שיטה מעולה! אני מאד אוהבת לעשות את זה, זה ממש עובד!
בדיוק לפני כמה ימים אמרתי לדודו איזה כייף זה שיש לי סופסוף תקשורת אמיתית יותר עם אמא שלי. היו לנו תקופות של המון תקלים, במיוחד בסוף ההריון, עם הרבה רגשות לא טובים שיצאו. והייתה לי הרבה ביקורת עליה בתחילת אמהותי (לא שאני כזו ותיקה, כן?), אבל איכשהו הדברים מצאו את המסלול והאיזון שלהם והיום גם אם אינה באה הרבה וגם אם היא רואה דברים אחרת לפעמים, יש בה כן את המקום של התמיכה, שהוא שונה לגמרי ממה שהייתי רוצה שיהיה כן? אבל אני כבר יודעת לזהות אותו ולקחת מהדברים שלה את מה שאני צריכה לשמוע! אפילו אבא שלי התחיל להתעניין יותר וזה ממש ממש ממש מדהים!
נראה לי גם שלהורים שלנו ובמיוחד לאמהות קשה יותר לראות את המקום הבטוח הזה שלנו, עם זה שאנחנו אמהות חדשות, עדיין יש לנו דרך שהיינו רוצות ללכת בה והיא מכוונת אותנו באיזשהו אופן (לא תמיד זה יוצא, אה?). אני ממש הבנתי שאמא שלי הייתה חסרת אונים לחלוטין בהיותנו פיצקעלך (ביני ובין אחי יש שנה ו-8, כך שגדלנו דיי ביחד). היום אני אפילו מזהה את חוסר האונים הזה שלה, לפעמים כשהיא עם אומני, אפילו שזו לא הילדה שלה ממש.
זה לא פשוט לעמוד מול אדם שיודע פחות או יותר לאן הוא רוצה ללכת, אם אתה לא מכיר את המסלול הזה בכלל.
קטע שהיה לי עם חמותי השבוע: השבוע אומני הייתה חולה בפעם הראשונה ( המחלה הראשונה שלנו ) אז הזעקנו את חמותי לעזרה ובאיזשהו שלב היא סיפרה לי על מחלות של ילדיה ואיך היא הייתה חסרת אונים וריחמה עליהם כ"כ עד שבכתה איתם. אמרתי לה שגם אני עשיתי את זה בלילה הראשון, אז היא אמרה משהו כמו 'יופי, אני שמחה שאת אנושית'. לא נעלבתי, כי הבנתי שהיא רואה מולה בחורה צעירה, אם בפעם הראשונה שדיי יודעת מה לעשות (אחרי הרבה עזרה מחברים, עצות וכו'

) ובוטחת בתינוקת שלה שהיא תדע להתמודד עם מה שעובר עליה ושהכל לטובה.
ואגב אנחנ ביחסים ממש טובים!

אחותי ואני צופות כבר חמש שנים באמא שלנו עם הנכדים, שהיא אוהבת נורא נורא.
זה שידור חוזר (רק פחות לחוץ וקשה) של הילדות שלנו.
לצד הקושי לראות את זה, יש בזה גם משהו מרפא:
פתאום, לנו הבוגרות (יעני בוגרות...) ברור, שזאת היא. זה לא אנחנו. זאת היא. זה מה שהיא יכולה. ככה היא. זו לא היתה אשמתנו. לא היינו יכולות לעשות כלום אחרת.
אנחנו נעשה אחרת!
ואנחנו עושות.

ענת - מה שאת מספרת מזכיר מאוד את הורי.
הכל מדאגה, מאהבה, אבל בא עם הרגשה חזקה של "למה היא חייבת להיות שונה?".

כשאת מספרת שיש בעיה, ברור לה שהיא חייבת לעזור לך, לפתור לך את הבעיה. אצלי למשל - הם פשוט לא יודעים לתת חיבוק תומך שלא כולל עשיה. גם אני בקושי /-: ו"עשיה" מבחינתם זה לקחת את המושכות, ושאעשה מה שאומרים לי. למשל "אז למה שאלת, אם את לא מקבלת את העצה שלי?". ורק עכשיו אני קולטת שמותר. אני שואלת הרבה אנשים, מקבלת הרבה עצות, ובוחרת את העצה שמתאימה לי. ולפעמים אני בכלל לא שואלת.

ורד. אתמול היה לנו קטע שמזכיר את מה שתיארת עם חמותך. היא באה לבקר אותנו בעיצומה של "מתקפת גזים": בכי, התכווצויות ובכי. אני כבר הבנתי שאין יותר מדי מה לעשות בעניין, חוץ מלהחזיק ולחבק, קצת עיסויים, מה שמרגיע אותו באותו הרגע. אני לא מתרגשת (עד גבול מסוים). היא התחילה להגיד לו "די לבכות, די!" ואפילו (אללה איסתור) "אתה נודניק עם הבכי הזה!" (ואני בקול ענות חלושה: הוא לא נודניק, רק כואבת לו הבטן). באיזה שהוא שלב היא אמרה לי "את נראית ממש רגועה. אני לא מצליחה לשמור על שלווה כשהוא בוכה ככה". החלטתי לקחת את זה כמחמאה. והבנתי את המקום שלה, והבנתי איפה היא הייתה כשאני ואחותי היינו קטנות (וגם ביני לבין אחותי הקטנה יש שנה ו-7 חודשים). גם מסיפורים שלה על התקופה הבנתי שהיא הייתה נורא לבד.

ללידה שלי (כלומר כשאני ילדתי) היא הגיעה ב10 דקות האחרונות (ילדתי בבית והזמנתי אותה להיות שם). הייתי בלחיצות, שאגתי ויללתי בתוך הבריכה. כולם סביבי אמרו לי כמה שאני נפלאה וחזקה והיא אחזה בידי ובכתה ואמרה "אוי מסכנה שלי, מסכנה שלי..." האמת, נשבר לי הלב מזה. אני רוצה לתת לה קצת מהכוח הזה שאני מגלה בעצמי.

מי שממש מתחרפן ממנה זה בעלי. היא מעירה לו "צריך לתמוך יותר בראש שלו" "אולי תנסה לשים אותו בעגלה" והוא מרגיש שהיא ממש מציקה (גם לו יש נטייה לקחת דברים קצת קשה

). אני במקום של לנסות לקחת את זה בקלות והוא כועס עליי שאני לא עומדת מולה ומעירה לה יותר. הוא גם מתעצבן שיותם צריך להיחשף לאמירות מהסוג שתיארתי. אגב, בדרך כלל הוא לא נמצא כשהיא באה. הוא מתעצבן מהסיפורים שלי.

ענת - אני חושבת שאם תגידי לאמך שבעלך נלחץ מההערות שלה, היא כן תשתדל להתאפק (כי היחסים שלה עם בעלך הרבה יותר חופשיים ממטענים). אולי אפילו תגידי לה את זה מייד. משהו כמו "אמא, את סתם מבלבלת, בסוף הוא יפחד לגעת בתינוק".
(אני מקווה שאני לא טועה, ולא תפתח מלחמת עולם בגללי...)

שליחה על ידי מור* » 21 דצמבר 2002, 16:27

ענת, אני ממש רוצה לחבק אותך ולהגיד לך קודם כל שאת לא לבד..... אני חווה גם המון דברים קשים עם אמא שלי מאז שאני אמא (3 שנים)
הקטע הזה שאני מסבירה לה שוב ושוב ושוב את דרכנו, למשל בעניני תרופות ואקמולים ורופאים ועדיין בכל פעם שמישהו מהילדים או מאיתנו קצת לא מרגיש טוב אז היא... "אז מה את עושה?... לא תתני אקמול קצת רק להוריד חום,,,, חום זה לא טוב... תלכי לרופא שרק יראה.... אולי לטיפת חלב,,, רק להתייעץת לשמוע...." שיגע אותי שאחרי הסברים על הסברים על גישתנו ותפיסתנו והומאופתיה וכו' היא עדיין עם היציאות האלה, עד שהבנתי שהיא חסרת אונים, רוצה לעזור ולא יודעת איך גם כי היא רחוקה פיזית וגם כי כל הכלים שהיא מכירה אינם מקובלים עלינו אז אפילו בעצות תאורטיות בטלפון היא לא יכולה לעזור.......
אני לא מקבלת את מה שורד כתבה למעלה שאם נסביר, נשתף, נדבר, נעמת אותם (ההורים שלנו) עם תפיסותינו זה יעזור... עם אמא שלי זה דיבור שנמשך כבר שנים (תפיסותינו לגבי החיים השתנו עוד לפני הילדים) והיא כאילו מהנהנת בהבנה אבל זה לא עומד במבחן המציאות למשל, בדרך שהיא מתנהלת עם הגדול, בעצות שלה....
ניסיתי לגרות אותה בכמה חומרי קריאה, אבל אין לה זמן וסבלנות לקרוא, ואם היא כבר כן קראה, מדהים לראות את הדברים שהיא לקחה איתה מאותם חומרי קריאה, שהם לגמרי אחרים ממה שאני התכוונתי כשהבאתי לה את אותם דברים לקרוא...
מה שאני רוצה להגיד זה שקשה עד בלתי אפשרי לשנות אותה... היא נעולה על מה שלמדה באורנים לפני 20 שנה ולא מצליחה בכלל להכיל משהו אחר... ןלדעתי זה מה שקורה לרוב.... אולי אנחנו פשוט צריכים להשלים עם זה כבר כמו שכתבו פה למעלה, ולנסות בכל הכח- לסלוח, לקבל ,לאהוב ולהשלים עם מה שיש גם אם זה לא בדיוק מה שראינו בעיני רוחנו.......
אוף!!!! אבל כמה זה קשה, כמה מתסכל..... אני מקנאה במיץ פטל שמצליחה לראות כ"כ הרבה יופי וטוב בסיטואציה של אוהד וסבתא גם כשהוא אוכל שוקולד ומפר את כל סדרי החיים כשהיא בסביבה.....
אני רק חייבת להוסיף לזכות אימי שהיא באמת באמת באמת משתדלת ומנסה ללמוד "אותנו", ויחסית היא די פתוחה, אבל כאילו זה נתקע באיזושהי מגבלה של יכולת להשתנות אחרי כ"כ הרבה שנים וילדים (אנחנו חמישה) ותאוריות מוכרות.....
ועוד אני חייבת לציין שקרה לא אחת ששיחררתי עליה את הקיטור, בעיקר בקשר לאיך שהיא מתנהלת עם הגדול, ושום טוב לא יצא מזה... היא נעלבה, טענה שאנחנו מסרסים אותה שהיא כבר לא יודעת מה להגיד לו איך להתנהג איתו, מפחדת שכל מילה שלה היא לא בסדר, שהיא לא טבעית איתו מהפחד מהתגובה שלנו.....
אז לגבי הטלויזיה, השוקולד, השריטה הזאת שלה של להקריא גם את שם הסופר בכל סיפור שהיא מקריאה לו , הלחזור אחריה כשהיא מלמדת אותו משהו( איזו דידקטיות מבחילה)ועוד ועוד... אני מנסה להתעלם, לשכנע את עצמי שזה לא נורא, לשחרר, לזרום, להגיד שההשפעה שלה עליו זה כמו "2
טיפות בבקבוק" כמו שמישהו כתב פה פעם....
ואני רוצה גם להגיד שעם הזמן זה מתאזן ונרגע, אנחנו לומדות לקבל אחת את השניה, והיא כבר שואלת אותי:"תסביר לי שוב למה חום זה טוב?" או
"איך זה לפי השיטה שלכם? (או השיטה החדשה)" ו..."זה את יכולה לעשות כי הוא איתך בבית..."

אז, בקיצור (שלא היה כ"כ מקוצר) ענת, גרמת לי לשפוך את ליבי כפי שאת רואה..... הקטע עם האמא, לפחות אצלי הוא מהיותר קשים וטעונים שבאמהות שלי.....
מה נותר לי להגיד? הרבה הרבה סבלנות וסליחה.... ושיהיה בהצלחה...גם לי.....

מור, אז קודם כל זה תמיד תמיד טוב שיש איפה לשפוך. אז מה אם זה יוצא ארוך? זה יושב בפנים, אז זה צריך לצאת איכשהו...
רציתי רק לספר לך שעם ההורים שלי (במיוחד עם אמא) זה באמת תהליך מאד איטי, שדורך על הרבה יבלות. אבל אני מנסה להסתכל על ההצלחות הקטנות, כמו שכתבת
_:"תסביר לי שוב למה חום זה טוב?" או
"איך זה לפי השיטה שלכם? (או השיטה החדשה)" ו..."זה את יכולה לעשות כי הוא איתך בבית..."_
ככה גם אני משתדלת להסתכל על כל העניין. כי זה לא יעזור, לשנות לא נוכל אף אחד, בטח שלא את הורינו ואת אמהותינו... אבל עם הזמן והפרספקטיבה יש בכ"ז התפתחויות ושינויים קטנים ככל שיהיו.. אם מסתכלים על משהו מלמעלה, אז קשה יותר לראות מגמה כלשהי, אבל אם יורדים לדקויות ומסתכלים נמוך וקרוב יותר, רואים שכן יש שינויים והרי חייבים להיות, כי אנחנו נותנות להן משהו והן נותנות לנו בחזרה. זו איזושהי מערכת יחסים (גם אם היינו רוצים שהיא תראה אחרת). במקום הזה אני תמיד מרגישה שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות זה פשוט לחיות לפי מה שאני מאמינה. אז נכון, יש מצבים שאני צריכה להסביר את עצמי שוב ושוב, גם אם אלו דברים שקודם לכן הייתה התלהבות גדולה מהם (כמו עם אמא שלי ועקרון הרצף. בכ"ז היא עדיין לא תמיד "מבינה" למה אומני כ"כ "אוהבת" להיות על הידיים). זה חלק מהמחיר שאני מוכנה לשלם, גם כדי לחיות את חיי באופן שמתאים לי וגם כדי כן להשאיר ערוץ פתוח של תקשורת ומעורבות של הוריי (והורי בעלי, ואחיו וכל מיני חברים שלא תמיד באותו ראש וכו').
בכלל אני בגישה של always look on the bright side of life

(זה פרצוף שורק, נכון?)
בזמן האחרון גם הגעתי למסקנה שאני צריכה יותר לתת לה חיזוקים חיוביים בכל מיני סיטואציות, לעומת אלו השליליים שהייתי נוהגת לתת בעבר. אז זה עוד רחוק מלהיות מושלם, אבל למשל היו כמה פעמים, בזמן האחרון, שהיה לי ממש כייף ונעים להיות עם ההורים שלי, או רק עם אמא שלי. אם זה כשהם באו אליי, או שאני הייתי אצלם. אז התחלתי לומר לאמא שלי את זה. היא כמובן, בדרכה הפולנית, ישר מבטלת את זה, אבל אני "מתעקשת" לומר לה את הדברים, את מה שאני מרגישה ואת מה שזה עשה לי. אני לא מצפה לתגובה שלה, רק חולקת מעצמי. בפעמים שלא היה טוב, אני לא אומרת. בינתיים זה בהחלט משרה אוירה נעימה יותר. נראה מה יהיה בהמשך, כי באמת הפעמים האחרונות היו נחמדות.

ענת, אני לגמרי מבינה על מה את מדברת עם בעלך. אולי יעזור לזכור שאתם רק בהתחלה ושייקח זמן עד שתתרגלו לאמירות האלה ~-) סתם, נראה לי שגם זה וגם הן קצת יפסיקו להיות בתדירות גבוהה. אבל, זה כמו שאמרת, נראה לי, הם מנסים לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב. מה נעשה שזה ממש לגמרי אחרת מאיך שאנחנו רואים את זה...?
בעניין של לחשוף את יותם לאמירות האלה- גם לי זה מפריע לעתים, אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שאין לי את היכולת לקחת אחריות על האישיות של אנשים אחרים, גם אם הם קרובים ויקרים לי, גם אם הם הוריי וכו'. הרי הוא ייחשף אליהם בכל מקרה, כי אלו סביו. מה שחשוב בעיניי זה לתת לילדודס שלנו בסיס חזק מראש, כדי שיהיה להם center משלהם ולא כל אמירה בסגנון כזה (בעתיד, כמובן) תיגע בהם ותעיק עליהם. חוצמזה אני בטוחה שלילדים יש את הדרכים שלהם להוציא את סבא- סבתא משיווי משקל וגם לצפצף עליהם, אם זה לא יתאים להם. לא הייתי משקיעה בזה יותר מדיי אנרגיה (שוב, זו דעתי, כן? אתם ממש לא חייבים לקבלה), אפשר לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם. וכן...מותר להתבאס, להתעצבן, להתלונן (אולי הוא יכול להגיד לאמך משהו לפעמים...

) גם אם זה רק בינכם לבין עצמכם. ככה לפרוק מתח...

אני רוצה להתיחס לזה מצד אחר - של הילדים שלנו.
פתאום שמתי לב שבני הבכור הפך נורא... דומה לי.
נכון שזה לא כל כך רע

ולפעמים אפילו מחמיא אבל...קיוויתי וניסיתי שיהיה קצת יותר - אסרטיבי? בטוח בעצמו? וקצת פחות... פרפקציוניסט? ועם הרגשה ודעה טובה יותר על עצמו... ופתאום אני שומעת את אותם הדברים המוכרים עד כאב ("אני לא אוהב להיות אני")... וההערכה העצמית שלו יחסית להערכת המורה היא באופן עקבי נמוכה יותר...
האם זה אומר שאני מחנכת אותו, בסיכומו של עניין, כפי שחינכו אותי? או שזו הגנטיקה שחזקה מכל דבר?

חבצלת - זו שאלת השאלות.

אתמול מישהו הסביר לי שהוא מחנך את בתו בנוקשות, כי אחרת היא תהיה אדם נוראי, כי היא בבסיס אגואיסטית, בדיוק כמוהו.
שתקתי שאם הוא חושב על בתו כאלה דברים רעים אז...
ואמרתי (בעדינות, לא?) שככה בתו מנתנהגת כדי לשרוד אצלו, וככה (סיפרתי קודם שהם ממש עוזרים לי לפעמים) ילדי מתנהגים כדי לשרוד אצלי.

זה שייך לדף על מעצבן לראות מסביב , אבל זה התחבר לי לשאלה האם אופי מורש ככה ישר בגנים, או באמצעותנו כסוכנים (שבויים).

השריטה הזאת שלה של להקריא גם את שם הסופר בכל סיפור שהיא מקריאה לו.
למה שריטה? זה מצוין בעיני!

מצטרפת. למה שריטה? מור מזהה יפה ספרים של מרים רות, מיריק שניר ועוד. אני חושבת שזה נחמד, עושה קשר בין כל הספרים של אותו הסופר/סופרת.

אני חושבת שגם עם אימי יעבוד העיקרון של חיזוקים חיוביים. כי ביקורת, ולו הקטנה ביותר, תכניס אותה למגננה של "אסור לי כבר להוציא מילה מהפה?!"
אני כבר יותר חיובית כלפיה, וגם בעלי כבר אמר שהוא קצת הגזים ושהעצבים שלו עליה באים גם ממקום של חוסר ביטחון ביחס להוריי.
אבל בכל זאת, עוד יציאה אחת פולניה להפליא: "למה אתה בוכה? אתה יודע שיש ילדים שאין להם אוכל וקר להם? ואתה אכלת ויושב ליד התנור... אז אין סיבה לבכות..."
תודו שזה כיף לרדת עליהן מאחורי גבן...

בהחלט כייף לרדת עליהן מאחוריי הגב. לפעמים, אם יש לי קהל מתאים, אני גם יורדת (על שתיהן, אמי וחמותי) בפניהן. בצחוקים כזה כאילו...

צריכה תמיכה!:-P
אמא שלי וסבתא שלי אצלי מיום שלישי עד יום שישי. ידעתי שזה יהיה אירוע בעל פוטנציאל לקושי מסויים אבל ממש שכחתי כנראה עד כמה. ועוד היה נדמה לי שקשה לי לבד עם 4 ילדים. זה כלום לעומת הארטילריה הכבדה שאני עומדת במתקפתה כבר 24 שעות, ויש לי עוד הרבה.
כמה דוגמיות רק כדי שתרחמו עליי;-)וכדי להדגים על מה אני מדברת:
"זה נורא מסוכן שהוא ישן איתך במיטה. לנכדה של בת דודה של חברתי קרה שהתינוק שלה" וכו'.
למה שלא תשימי להם קצת וידאו
למה הם רואים יותר מדי וידאו
למה את לא יושבת עם הגדול על השיעורים
למה החלון/התנור/המזגן פתוח/דלוק/סגור
קר לו (לתינוק) - אני חושבת שזאת ההערה שמנצחת היום.
למה את לא נותנת לו מים (לתינוק)
למה הם לא אוכלים (כל היתר)
כבר הנקת מהצד הזה לפני כמה דקות, לא? למה את לא מעבירה אותו לצד השני? יהיה לך דלקת!
למה הוא כל הזמן על הידיים, יתעקם לו הגב, הוא צריך לשכב על משטח ישר.(?!)
חבר'ה, זה כבר לא הערות או הבדלים בחינוך. זה נקרא אנשים חולים במחלה שקוראים לה "קונטרוליטיס".הכל צריך להיות תחת הקונטרול- שלהם. אני יודעת ששתיהן במצב נפשי קשה אחרי שסבי נפטר אבל גם אני אחרי לידה, ורבאק, סליחה, אין לי בכלל סבלנות לכל זה! אבל הן כל כך רצו לבוא "לעזור" לא יכולתי להגיד לא.
אני לא מחפשת פתרון אלא הזדהות...

מסכנה.
אני בכ"ז אנסה לתת לך ארטילריה - תנסי בדרך הבאה:
תמייני למה שאכפת לך (באמת! כמו לא לתת מים ליונק) ומה שלא אכפת לך.
מה שלא אכפת לך - תגידי להם "אז תעשי". למשל "אז תציעי להם לאכול", "אז תכבי את המזגן" ...
מה שכן אכפת לך להתעלם או לענות מגעיל, למשל "כי אני רוצה שתהיה לי דלקת" (הולך טוב עם מבט רצחני) ...

החזיקי מעמד!
כמה נשאר לך? עד שישי? חצי עבר!

הנה קצת משלי:
היום הורי באו לביקור קצרצר. שעה וחצי בהן אמי לא הפסיקה לנקות. זה מילא - היא כל הזמן אמרה "איזה בלגן!" "מה זה?" ושאר פנינים. אנחנו כל הזמן מסדרים, הילדים כל הזמן מחרבים (קיבלו לגו - שלא יפזרו אותו? הדס גילתה יכולות קילוף ומקלפת הכל: בצל, טישיו, ספרים... אני לא עומדת בקצב שלה. שום דבר מזה לא גורם לי לריב עם הילדים). כמה מתסכל לשמוע כל הזמן שמאמצי הרבים (ואני יודעת איך הבית יכול היה להראות!) לא מספקים אותה!
והכי מהכל - היא לא הספיקה להחליף מילה עם הילדים. מה עשינו בזה? (לפחות אבא שלי כן הצליח להתעלם מהסביבה ולתקשר עם הילדים).

שליחה על ידי מור* » 25 דצמבר 2002, 23:14

שגית, לדעתי שם הסופר הוא אינפורמציה לא רלוונטית במיוחד לילד בן 3 וסתם מעמיסה עליו עוד ידע לא נחוץ (שוב, לדעתי) מה עוד שהכל נאמר בטון איטי ודידקטי ומצפה להפנמה מיידית, כאילו הילד עכשיו בהתאספות בוקר בגן..... אני לא אוהבת את זה.... אולי בגיל מאוחר יותר זה ייראה לי יותר לעניין, כרגע זה ממש ממש לא! וכמובן שהיא התחילה עם זה לפני שהוא היה בן 3 ...

חבצלת, ליבי איתך..... נסי להסתכל על זה כמו סרט.... (סרט אימה, אבל בכ"ז סרט..........)

גילה, איך הזכרת לי..... זאת עוד נק' שמשגעת אותי אצלה.......
כשאנחנו באים אליהם לסופ"ש, היא כל הזמן עסוקה בלבשל, לערוך, לחסל, להגיש....... עם הנכדים בקושי יוצא לה להיות, אז פלא שכשהיא מקריאה
כבר סיפור ליהונתן היא תנסה גם לדחוף לו את שם הסופר?....... (כן, אני יודעת שאני נשמעת מגעילה....)
היא לא מתכוונת להתקע במטבח כל השישבת, אבל ככה יוצא, וכל פעם מחדש אני נגנבת איך שוב היא החמיצה הזדמנות להיות איתם, ואנחנו מתראים בסה"כ אחת לחודש....
אני אומרת את זה בכאב, כי אנחנו קרובים יותר פיזית לסבים השניים ולכן הילדים מכירים אותם יותר, אז כל מפגש עם הוריי עד שהם מתניעים ועד שנוצר שוב הקשר, והיא עוד רב הזמן עסוקה.... ומצד שני היא חייבת לבשל ולארח וכו'......
בקיצור, הקטן (בן שנה) כבר קורא לסבתא השניה "טטה" ולאמא שלי הוא לא מוכן אפילו ללכת.... מה זה מבאס... כואב הלב כי נאי יודעת כמה לה זה מכאיב וכמה היא מתייסרת בגלל המרחק והכל......
ואני שוב רוצה להבהיר שהיא באמת משתדלת..... שלא תחשבו שהיא כזאת על הפנים.......
היא פשוט גננת...... (פרצוף עם לשון בחוץ.....)

ו....כן, ורד, צריך לעבוד עם חיזוקים חיוביים, אני גם הבנתי את זה כבר.....
ובכלל תחשבו איך אנחנו נראים בעיני הורינו: כאלה בטוחים בעצמנו, כאלה ידענים, מתנשאים...... כאילו שאנחנו המצאנו את הגלגל......

חבצלת,
אולי פחות לדבר, פחות לספר וכל הזמן לחייך אליהן ולהטות את נושא השיחה לנושאים פחות טעונים.
נסי גם, "זה ממש מעציב אותי שכל פעם שאת באה, אני נלחצת ממה תגידי" השתדלי להגיד רק מה את ולא מה היא. כי עם מה שאת אי אפשר להתווכח.
אני מכירה את זה היטב. אבל מאחר והיא כבר חושבת שאני חסרת תקנה ממילא היא הפסיקה להעיר. וגם כי נולדו עוד נכדים אז אני לא בקו האש. חיבוק.

ובכלל תחשבו איך אנחנו נראים בעיני הורינו: כאלה בטוחים בעצמנו, כאלה ידענים, מתנשאים...... כאילו שאנחנו המצאנו את הגלגל......
מאז שאני קטנה, אמא שלי תמיד אמרה לי: "תמיד אתם חושבים שאתם יודעים הכל". אני בטוחה שגם כאן, לחלקכם המשפט מוכר, וההוכחה במשפט של מור. לא במילים האלו, אבל המסר ברור.

חבצלת, כולי הזדהות!
יש לי גם עוד סיפורון (לי זה עוזר לשמוע סיפורים של אחרים):
אמרתי לאימי אתמול שיותם מאוד חסר מנוחה ואני לא יודעת למה. היא שאלה "מצאתם כבר רופא?" ועניתי שעדיין לא ואני מחפשת מישהו מתאים. "זה לא חכם שעדיין אין לכם רופא" היא אמרה. הייתי כבר כל כך סחוטה שלא יכולתי לבלוע ואמרתי לה: "אני לא צריכה שתגידי לי מה חכם ומה לא, רק שתפרגני לי. תגידי לי שיהיה בסדר, זה הכול." היא כמובן התגוננה: "לא צריך לקחת כל דבר בכזאת רגישות תמיד, לא התכוונתי שזה לא חכם..." קטעתי את דבריה ואמרתי "אני יודעת כמה את רוצה לעזור לי והנה אני מסבירה לך איך הכי טוב לעזור לי" ואז היא אמרה "אל תדאגי, יום אסל יום בסל וכו וכו'" (ובאמת היום יום אסל

)
ובעניין העזרה בבית: גיליתי אצלי תופעה מוזרה. אימא שלי עושה כלים בכל פעם שהיא באה ומשום מה זה משגע אותי. התחלתי לעשות כלים ולהבריק את המטבח לפני שהיא באה... זה די דפוק, לא? היא רוצה לעזור ואני מוכרחה להוכיח לה שאני סופר וומן לא פחות ממנה ובכלל לא צריכה עזרה. כשהיא מעירה: כמה נקי פה, אני גאה, כאילו ניצחתי באיזו תחרות. (ותוך כדי זה אני אומרת לעצמי: ענתי, את צריכה טיפול דחוף!)
ומחר יום שישי, מחר יום שישי...

אז עברנו בשלום את המתקפה...תודה לכל העידוד

אני חושבת שמה שמשגע אותי זה שהן בכלל לא מבינות שהיינו יכולים כל כך להנות מהביקור שלהן אילו רק היו משאירות את הביקורת לעצמן! או לפחות חצי ממנה...
סבתא שלי הכינה פיליפלים ממולאים וקיפלה איזה 10 מכונות כביסה, אמא שלי שטפה את הרצפה פעמים, והן כל הזמן עזרו עם הילדים, אז בעצם הן כל הזמן שאלו "איך את מסתדרת מסכנה כשאנחנו לא פה?" אבל אני יודעת שכשהן לא נמצאות אז הבית אמנם נראה כאילו עברה בו סופת טייפון, הכביסה נערמת עד התקרה, אנחנו אוכלים לרוב מקרוני או מרק ואחרי הצהריים שלי נראים כמו קרקס כשאני יושבת על המזרון בסלון , אלישע צמוד לחזי וסביבי ערימות משחקים ספרים בגדים מלוכלכים וילדים, אבל...
אני רגועה! (לפחות עד שהגדולים מצליחים לשגע אותי עם המריבות;-)) ואני מעדיפה את זה ככה...עצוב, לא? איך הסתדרו פעם הנשים שהיה להן שבט שלם של סבתות ואמהות 24 שעות ביימה מסביבן? איך הן שרדו בדיוק? כלומר, זה הרבה יותר קל מבחינת הטיפול בילדים ובבית אבל כמה שזה קשה נפשית...באיזהשהו שלב התקשרה חברה ואמרתי לה שאני באה אליה מיד כי אני כבר ממוטטת וחייבת לברוח...

השבוע הבכורה היתה חולה ונשארה איתי ועם הינוקא בבית, והחלטתי שסוף סוף נעשה שקדי מרק. הבכורה כבר מחכה לחוויה החוזרת הרבה זמן. הינוקא היה חולה, וישן הרבה, ומתוך זה פעמיים "הסכים" לישון במיטה (נרדם על כתפי ולא התעורר כשהשכבתי אותו במיטתנו). אבל באמת חילקתי את המשימה לחלקים, והיו הפסקות, וחלק משקדי המרק נעשו כשהוא במנשא עלי, ער או ישן. קשה.
דיברתי עם סבתא שלי לספר לה שעשינו שקדי מרק (זה המתכון שלה, ואני למדתי לעשות שקדי מרק כשאחותי ואני עזרנו לסבתא במטבח שלה לעשות, כשהיינו קטנות. מהחוויות החמות והאהובות של ילדותי), ושאלתי אותה:
תגידי, איך הצלחת לעשות דברים כאלה עם תינוק? איך אפשר גם לבשל, גם לרחוץ את הבית, גם לכבס, כשיש תינוק קטן?
אז היא אמרה:
פשוט לא עשיתי מה שאת עושה. עובדים כשהתינוק ישן (תמיד במיטה או בלול או בעגלה, כמובן), ואם הוא מתעורר ובוכה - אז שיבכה. אין ברירה.
וחמותי מה אמרה?
שהיא שמה את התינוק בעגלה, שהסתובבה איתה לכל מקום בבית, והיתה מבשלת תוך כדי נדנוד בלתי פוסק של העגלה עם הרגל. ברגע שהפסיקה לנדנד - התינוק התעורר... ולנקיון היתה לה עוזרת. ועם שני הראשונים, היא גרה אצל אמא שלה בחודשים הראשונים אחרי הלידה, ועם השלישי אמא שלה באה אליה לתקופה כדי לעזור לה.

שליחה על ידי מור* » 28 דצמבר 2002, 21:33

חבצלת, לשאלתך: איך פעם הסתדרו הנשים עם שבט של סבתות ואמהות כל היממה? אני חושבת שכשזה היה כך הן פשוט כולן היו בראש דומה בעניני הבית וגדול הילדים, הם חיו יחד למדו זו מזו, בטח הכל גם היה יותר פשוט, טבעי ומחובר לאיזה חוכמה ואינסטינקטים טבעיים, בריאים כאלה....
אני גם שואלת הרבה את השאלה הזאת....
ועוד יותר נדהמת לראות היום נשים שהפכו לאמהות ונעזרות באמותיהם באופן שוטף וצמוד כ"כ, מצד אחד אני לא מבינה איך אפשר: מה להן אין הבדלי גישות תיאוריות ויכוחים על כל דבר.... ומצד שני אני קצת מקנאה שאני לא יכולה להכניס כך את אימי לחיי, ללא מיצרים, פשוט להתרפק עליה, "לזרוק" את עצמי עליה, להתחלק קצת באחריות......
אני כ"כ מבוצרת בעמדותיי, כ"כ זריזה להטיל פגם בעמדותיה, כ"כ חשדנית....... אוף! כמה זה מעייף לפעמים... שהכל כ"כ קריטי וחשוב ואם רק תאמר איזו מילה לא במקום מה יהא על הילד.....
ואני לא יכולהאחרת, כנראה....

גם לא צריך לשכוח שנשים נעשו אימהות מוקדם יותר בחייהן והיה פחות מקובל "למרוד" ולחפש דרך אחרת ממה שהורינו עשו. אנחנו לרוב מגיעות להורות עמוסות ברעיונות (שלא לומר אידיאלוגיות שלמות) שרכשנו ממקומות שאינם בית הורינו, ולפעמים חיות את ההתנגשות הזאת יותר מכל דבר אחר בקשר.
גם לי חבל שאיני יכולה לשתף את אמי באמת ולהיעזר בה יותר, אבל אני מתנחמת בזה שלנשים פעם (ובחברות מסורתיות כיום) אמנם היה קשר, או רצף בין דורי איתן יותר,אבל גם היה פחות חופש בחירה (מתי להביא ילדים לעולם, למשל, ועם מי).

שליחה על ידי ענת* » 29 דצמבר 2002, 16:09

בנות, בנות ליבי איתכן. מכיוון שאין לנו עדיין ילדים והניסיונות להרות טרם נשאו פרי - אני מתנחמת במחשבה שמזל, אם היו לנו ילדים החותנת היתה מטריפה אותי. גם כך קשה איתה, מתערבת בכל, על הכל יש לה ביקורת ועם ילדים (אני רואה אצל אחיו של בן זוגי) בכלל חבל על הזמן. על אף שאנו גרים בצפון הרחוק והם במרכז - היא מנהלת את החפ"ק ביעילות וכך את חייהם של כולם. מכיוון שאני שואבת מהאתר המופלא הזה המון תיאוריות לגבי איך ארצה לגדל את ילדיי, והוא מחזק דעות שהיו בי קודם - אני לא מעזה לחשוב על תגובותיה לכשיוולד לנו עולל/ית.
כל שנותר לי לאחל לכן - חיזקו ואימצו.

מחדשת את הדף הזה בשאלה על נושא המחלות. איך גורמים להורים להבין שהתיחסות שלהם למחלות עברה מהעולם? ואני לא מדברת על זה שאנחנו "באופן טבעי" אלא שאפילו הרפואה ה"רגילה" היום הרבה פחות אגרסיבית-שלא-לצורך ממה שהיא הייתה כשעוד האמינו במדע הכל-יכול?

הרקע לשאלה היא מחלה של הפעוט שלנו, בן השנתיים- דלקת ריאות. היינו דווקא "ילדים טובים", הזמנו רופא (אחרי 5 ימים של חום 39 + אפילו בעלי נלחץ) ששלח אותנו למיון. התלבטתי אם ללכת למיון, אבל אמא שלי הייתה פה, אז מה שהרופא אמר זה קודש הקודשים. הלכנו וגילינו שיש לו דלקת ריאות. היתרון היחיד בנסיעה הלילית והסיוט של מיון, הוא שעשו לו את כל ההתעללויות במהירות וביחד, ולא היינו צריכים להגרר ברחבי השרון מרנטגן למעבדה וכו'. קיבלנו אנטיביוטיקה, לא מצאנו באזור כולו בית מרקחת שעובד בלילה (כן, זו חוצפה והגשנו תלונה, אולי זה יעזור להורים אחרים שתרים בלילה אחר תרופה) וחזרנו בלילה. אמא שלי כמעט דרשה שנחזור לבית חולים, "כי מה זאת אומרת ששחררו אותנו אפילו בלי אינפוזיה, ובלי שנתנו לו אנטיביוטיקה לוריד?!" הסברנו לה שלא ראו צורך. לא עזר. בסוף צעקתי שיעזבו אותי בשקט והלכתי לישון.

היום הלכנו (אמא שלי התלוותה אליי כי היה לי קשה לבד עם 2 התינוקות, והיא כבר ממילא היתה אצלנו) לרופא ילדים המקסים שלנו ששמע, הרגיע, ושינה את המינון של האניטיביוטיקה. איך שנכנסנו הקטן התחיל לבכות, הוא פוחד עכשיו מרופאים ואני מבינה אותו. הרופא שלנו באמת בן אדם מקסים, והוא אמר שאין צורך לבדוק אותו שוב אם הוא כל כך פוחד. הרי הכל רשום. עשו צילום וזהו. אמא שלי כמעט הרגה אותו במבט. אחרי זה היא אמרה, "למה הוא לא רשם עוד תרופה (?!) למה הוא כל כך רגוע, למה הוא חושב שהקטן לא מיובש כשהוא לא שותה כלום, למה לא בדק לו את האוזניים גם" (אנטיביוטיקה הזו כל כך חזקה שגם אם יש לו דלקונת אוזניים היא תחוסל), "ובכלל זה פשע שלא אישפזו אותנו". היא שאלה את הרופא איזה סיבוכים יכולים להיות, ואיך אפשר לדעת אם יהיו. מזל שעברתי כבר את הגיל של להתבייש בהורים שלי:-).

השורה התחתונה: מילא היא היסטרית, אבל היא עשתה הכל אבל הכל כדי שגם אני אהיה היסטרית (זה מה שאני צריכה לא?) ולא נרגעה עד שלא צרחתי בהיסטריה שאני לא מוכנה יותר לשמוע אותה ושתשתוק. (אני יודעת שזה היה רע מאוד אבל העצבים שלי לא עמדו בזה.) רק זה הרגיע אתה, כשהיא ראתה שאני בעצם מאוד מתוחה, אבל מנסה סתם לעשות את עצמי רגועה.

טוב אולי זו רשעות להגיד דבר כזה אבל אני כועסת. ואני כבר לא רוצה לחשוב על מה תהיה התגובה אם במקרה כזה בכלל נלך לדיקור במקום לרופא.

לא יודעת. אני זוכרת, מילדותי, ש"דלקת ריאות" = "עם רגל אחת בקבר", אז אני יכולה להבין את ההיסטריה שלה. לא את ההלחצה P-:
אנחנו עברנו בלי סוף מסכות של טלפונים בסגנון "נו - למה אתם יושבים בבית ולא עושים כלום? אני במקומכם הייתי הולך ל 10 רופאים" (2 יועצות הנקה ראו את הילד, רופאי המשפחה היה מועורבים, הייתי בתכתובת אימייל עם עוד כמה מומחים בעולם).
מותר לשאול למה בכלל לקחת את אמך אתך למרפאה? (בפעם הבאה, היי פרקטית: "אני רוצה שתנוחי, וכשנחזור שפוכים, אני אוכל לישון ואת לשמור על הילד").

אבל יש גם נקודות אור בחזרה לטבעי:
יש לנו תולעים, וכשסיפרתי לאבי שאנחנו לא מתכוונית לתת את התרופה, ופירטתיאת כל הדרכים הטבעיות לטיפול בתולעים, הוא פתאום נזכר ש"כן, ככה עשו ברוסיה", התעדכן על בסיס יומי תוך המון רחמים (גלויים! שכללו הבהרה שהוא חושב שאני מתעללת ושקשה לו לשמוע את זה) על כך שאנחנו לא עושים טיפול "זבנג וגמרנו", אבל בסוף, שהם הבריאו, אני מרגישה ש"יש לי קבלות".

למה אני מקשקשת את כל זה? הדרך היחידה שהורינו יקבלו את הדרכים שלנו היא אם הם ידעו על כמה שיותר מקרים בהם זה עבד: למשל, לספר להם איך המדקר עזר לך - גם אם במקור בכלל לא התכוונת לספר שהיית חולה. אז, גם אם הם יביעו תמיהה, הם יאמינו שזו דרך מוזרה שעובדת.

אני רוצה להוריד כמה אבנים כבדות מהלב, אני מזהירה שיתכן ויהיה ארוך...
אני אמא כבר ארבע שנים לדור, ולפני שבועיים ילדתי את נטע. בהריון עם נטע התחלתי לחשוב המון על היחסים שלי עם אמא שלי, ולהבין יותר את הילדות שלי. גדלתי בחינוך נוקשה במידה מסויימת, שבו צריך להקשיב בקול אמא ואין להביע רצונות עצמאיים. מאד השתניתי מאז שהפכתי לאמא, אבל בעיקר בהריון של נטע התחלתי לחשוב בצורה מודעת על האמהות שלי. ומפה צמחו הרבה מחלוקות.
שני אירועים קריטיים בעיני:

בהריון, אמא שלי באה לשמור על דור אחה"צ כשהייתי ביוגה, והגישה לו ארוחת ערב. היתה מחלוקת בנושא שתיית ה"לבן". אמא שלי אמרה לדור איך לשתות והוא אמר לה שככה הוא לא רגיל. היא אמרה לו שהיא מבקשת יפה שישתה, ושהיא עושה דברים שהוא מבקש ממנה (מכירים את ההתחשבנות הפולנית הזו?). ובכל זאת זה לא עבד, ואז היא אמרה לו שהיא לא חברה שלו ולא כיף לה איתו. (היא בעצמה סיפרה לי מה היא אמרה לו, והוסיפה שכאשר היא קילחה אותו היא לא שיחקה איתו כמו תמיד כדי להראות לו שלא כיף לה!!!). הגירסא של דור לאירוע היתה בוגרת יותר (לשמחתי): סבתא כעסה עלי ואני לא כועס עליה. אמרתי לו שהכעס יעבור לה עד שתגיע הביתה, ושאני בכלל לא מבינה למה לכעוס בגלל "לבן". שבוע התבשלתי במיץ של עצמי עד שהזמנתי אותה לבית קפה לשוחח על מה שקרה. הסיכום שלה לדיון היה שהיא ואני לא רואות את הדברים באותה צורה (בכלל לא נראה לה חמור מה שהיא אמרה לו) ולהבא היא תמשיך להגיד לו באותה צורה, אבל שאני לא אגיד לו מה שאמרתי כי זה מערער את המעמד שלה בעיניו.

זה משקף את האופן שבו גדלתי: היא תמיד צודקת ואני צריכה תמיד לעשות כדבריה.

ארבעה ימים אחרי הלידה של נטע אמא שלי באה לבקר אותי. היו הערות על ההנקה (זה אוכל או מוצץ?!) והיתה התנפלות עלי בעקבות הערה שאמרתי (אמרתי שלא נוח כששולחים זרי פרחים לבית החולים, ועדיף ישלחו הביתה - במיוחד עציצים כבדים): 53 שנה ואף פעם לא שמעתי דבר כזה! בסוף שתקתי והסתרתי דמעות בעיניים. בסוף הביקור ביקשתי ממנה לא להתקשר מוקדם בבקרים. ו ל מ ח ר ת - בשעה 7:15 היא התקשרה כדי לאחל לדור מזל טוב ליום ההולדת שלו. היא העירה את כולנו ואני הרגשתי שאני מתפוצצת: מילא שלא חשבה בעצמה להתחשב בי אחרי הלידה, אבל גם יום אחרי שבמפורש ביקשתי ממנה לא להתקשר מוקדם בבוקר??? הסברתי לה בעדינות שהטלפון שלה העיר את כולנו ודור לא חייב לקום כ"כ מוקדם ולהגיע ראשון לגן (אחד מהחוקים הרשומים בספר שלה). היא מיד סגרה איתי את השיחה ויותר לא התקשרה אלי בכלל ולא דיברה איתי כשהתקשרתי אליה. כמובן שזה הדבר האחרון שציפיתי לו אחרי הלידה, כי למרות חילוקי הדעות ביננו ציפיתי שהיא תהיה עבורי קצת אמא בתקופה כ"כ קשה!

האירוע הזה נבלע בהסטוריה העשירה שלנו כעבור 10 ימים בערך שבהם התקשרתי אליה בכל יום ועשיתי את עצמי כאילו לא הרגשתי שמשהו מוזר קורה.
היום היא הגיעה לשמור על נטע (כשיצאנו לגן של דור לחגיגת יום ההולדת שלו), ובישלה לנו אוכל (וזה בדיוק מה שהיינו צריכים ממנה). אמרתי לה תודה רבה על הפינוק ושהיה כיף.
נדמה לי שדוקא כאשר אנחנו הופכות לאמהות (וגם בלידות חוזרות) אנחנו זקוקות לאמא משלנו, ופתאום צצות כל הבעיות מהילדות שלנו. עכשיו אני לא זקוקה למשמעת וחינוך, אלא לכתף תומכת ורכות. וזה עוד לא קיים בלקסיקון שלנו. אולי אם אני אראה רגשות ואתן חיזוקים, אני אלמד אותה על הקשר שהייתי רוצה איתה.

אין ספק שהאמהות שלנו לא תמיד יודעות איך ומה לעשות ולהגיד!
אני מרגישה שלעתים אנחנו כאמהות צריכות למצוא דרכים "להגן" על הילדים מפני השפעות ודברים שלדעתנו הם מזיקים. למשל במקרה שלך, אישית אני הייתי מנתקת את הטלפונים, כדי שלא יתפלק למישהו (גם לאמא) להתקשר. כאילו אנחנו צריכים לחזור לדברים הכי בסיסיים, להגדיר אותם לעצמנו ולדאוג להם לבד. אח"כ כשאנחנו כבר מבוססות מספיק, יש מקום להכניס עוד אנשים. זו תחושתי.
היום חמותי הייתה אצלנו לכמה שעות. היא הגיעה כשעוד ישנו וחיכתה עד שאני קמתי. אומני התעוררה אחריי ולוקח לה זמן "להגיע לעולם" כמו שאני מכנה זאת. בעבר היו נוהגים ישר להסתער עליה איך שמגיעים. היום היא הסתכלה עליה ואמרה שרק כשארגיש שנראה לי שהיא התעוררה והתאוששה מספיק, היא תיקח אותה. זה היה לי מקסים לשמוע, כי הבנתי שהיא הפנימה משהו שלפני כן ניסיתי להסביר לה!
אז מה שאני מנסה לומר הוא, שזה אכן לוקח זמן ולעתים גם קצת struggle, אבל אם זה מספיק חשוב (ל-2 הצדדים), זה יקרה באישזהו קצב.
וכל הכבוד לך שהמשכת להתקשר אליה ובעצמך לא עשית דרמה מההיפגעויות שלך! וכל הכבוד לדור על ההבנה שלו!

רעית - תארת יפה את המצב. השאלה מה את רוצה לעשות בהמשך? אולי את לא רוצה לעשות משהו בכלל?
השיחה בבית קפה מראה שאת ממש יודעת איך "להתנהג" עם אמא שלך...
חיבוק.

קודם כל, מזל טוב להולדת נטע!
אני מגלה מאז הלידה כמה אמי זקוקה לאישור וכמה היא חסרת ביטחון. היא כל כך רוצה להסביר לי, להראות לי שהיא יודעת. שהיא תצליח להרגיע או להרדים אותו. שהיא תצליח להצחיק אותו. היא כל פעם שואלת אותי אם נראה לי שהוא מכיר אותה, מזהה אותה. במיוחד לנוכח הדברים שאנחנו עושות קצת אחרת הן זקוקות לאישור ונשאר להן כל כך מעט מקום להכיל את הצרכים שלנו (ושל הנכדים).
אני משתדלת לבוא לזה ממקום אמפטי, אבל לפעמים זה מרתיח אותי.
כל הכבוד לך שאת מעיזה לדבר על זה ולהגדיר גבולות, גם אם את מרגישה שהיא לא קשובה, משהו בטח מחלחל.

רעית, אני מזדהה לחלוטין עם מה שכתבת. החלטתי להיכנס לדף הזה ברגע שיהיה לי קצת זמן. אבל עד אז- נהניתי לקרוא ואפילו הרגשתי אלייך איזו קירבה משפחתית... (בגלל האימהות התאומות שלנו!!).
ומזל טוב לרגל הלידה

הבן השלישי שלי לימד את הוריי (בעיקר את אמי) שלא מתנפלים על תינוקות אלא מבקשים מהם קודם רשות (הוא פשוט היה צורח בהיסטריה)
ילדיי האחרים לימדו אותם דברים אחרים, שלא הצלחתי להעביר בשיחה (למשל כשאמי ניסתה להקליט את בתי כדי להשמיע לה שהיא שרה משובש ולתרגל דיבור נכון - איזה רעיון מזוויע...- בתי החביאה את הקלטת ברגע שהיא הפנתה את הגב. מצאנו אותה רק אחרי כמה חודשים!)
מה אני רוצה להגיד בזה? ילדים שמרגישים גיבוי ואהבה רוב הזמן מסוגלים להתמודד עם כמה תופעות אצל סבא וסבתא, גם אם אנחנו נכשלות בללמד את הורינו מהי הדרך לדעתנו. כמו למשל התגובה של דור של רעית.
אז לא להתייאש...

הילדים באמת יודעים בעצמם איך להתנהג עם סבים וסבתות בהתאם לשגעונות שלהם. היתה תקופה שהרגשתי שאני צריכה להגן על דור מהשגיונות של כל הארבעה (גם להורים של בעלי לא חסר...), וכעת אני סומכת עליו שהוא מסתדר. הבעיה היא פנימית שלי, ולכן היא מתמקדת בעיקר עם אמא שלי. כי פה המעורבות הרגשית שלי חזקה, ואני רואה את השתקפות הילדות שלי. על האחרים קל לי להבליג, ואיתה זה קשה.
ורד, שגית, ענת, חגית וחבצלת - תודה על התגובות החמות. זו הפעם הראשונה שכתבתי בפורום, וזו הרגשה מצויינת!

או אימא שהיא גם בת...

דיברתי עכשיו עם אימא שלי. איזו אמיצה אני. כל הכבוד לי. (אין כרגע מי שיגיד לי את זה אז אני אומרת לעצמי ומצפה לתשואות מכולכן)
הרגשתי שב5 החודשים מאז שהוא נולד בלעתי צפרדעים ממנה על ימין ועל שמאל.
כאילו היא מגמדת אותי, כאילו היא לא נותנת לי מקום להיות האימא. היא אומרת לו לפעמים בטעות "בוא לאימא" ומתקנת "לסבתא, לסבתא". מדברת איתו מעל הראש שלי "הכי טוב לך עם סבתא, נכון?" או "אתה אוהב להיות בעגלה, נכון?" ותמיד "נו, מתי כבר ניתן לו אוכל שתוכלי להשאיר אותו אצלי?"
ואני חוששת לדבר, רק לא לפגוע, רק שלא תיפגע.
עכשיו היא הייתה פה ועזרה לי מאוד: רחצה אותו והרדימה ושטפה כלים, ומפעם לפעם הפריחה לחלל האוויר אמירות מהסוג הזה, כמה היא נפלאה ואיך היא מצילה אותי. ההערות האלה עושות לי חוסר חשק לקבל ממנה עזרה! אבל העזתי ודיברתי.

אני לא תמיד בטוחה שאני כזאת אימא נהדרת, אמרתי לה. יש לי לבטים וספקות ואני זקוקה לאישור ולפעמים אני מרגישה שאת חושבת שאני אימא לא טובה מספיק. מה פתאום, היא נזעקה. את אימא נהדרת! רק רציתי לשחרר אותך קצת! הכול מכוונות טובות! אז תגידי לי את זה לפעמים. ותדעי שכמה שאני רוצה שתהיי איתו, לוקח לי זמן לפנות מקום לאחרים. תכבדי את המקום שלי כאימא. תכבדי את הקשר שיש לי איתו. לאט לאט החבל בינינו מתארך ויכולים עוד אנשים להיכנס להיות איתו, להרדים, אולי להאכיל מתישהו. זה לוקח זמן ותני לי לבקש ממך את העזרה, בקצב שלי. בקצב שלנו.
היא קיבלה את זה. לא אמרה סליחה לא התכוונתי (לא צריך להגזים) אבל אמרה גם אותי עשו בני אדם, אני לא מושלמת.
נראה איך יהיה הלאה. אבל אני כבר אהיה הרבה יותר רגועה ופחות אקח ללב.
|הקלה|

כל הכבוד על האומץ! זה לא קל! חיבוק!