אני בסדר כולכם אשמים

אנונימי

שלום לכולם,
רוצה לפתוח דיון שחשוב לי מאוד. עברתי על שמות רבים מהדפים כאן, ולא מצאתי אחד שנראה מתאים. אז דבר ראשון אני מבקשת הפניה לדף המתאים (קשה לי להאמין שאין כזה). בינתיים שואלת כאן, וכשיהיה לי לאן להעביר אמחק:
אנא ספרו לי, כל מי שיודע ומבין, מה גורם לי לרצות שאנשים שקרובים לי יחושו אשמים?
איזה חסר זה ממלא? מאיפה זה מגיע? מה הגורם לרצון האפל הזה?

עירית_לוי

אני מנסה לענות - תראי אם זה מדבר אלייך ורלוונטי לך:

מה הגורם לרצון האפל הזה?
קודם כל לא הייתי מכנה את הרצון הזה רצון אפל.
אמנם זה לא משהו שהיית רוצה להמשיך להתנהל איתו בעולם, אבל כרגע הוא טבעי, או יותר נכון, אוטומטי וכן ראוי להתבונן עליו מתוך משקפיים של הבנה וקבלה: זהו אחד מהמנגנונים שאימצת לעצמך באופן לא מודע בשביל לשרוד רגשית בג'ונגל הזה שנקרא החיים.

לכנות אותו אפל משאיר אותך בתוך עולם מושגים של אשמה/אשמים/מי אשם - ובמקרה הזה, את בעצם מפנה אצבע מאשימה כלפי עצמך: "יש לי רצון אפל, אני לא בסדר". ההלקאה עצמית הזאת לא משרתת אותך. היא מספקת אשליה של התקדמות ("אני מודעת, אני לא מרוצה, אני מגנה את התכונה הזאת, וכך אני בדרך הנכונה להעלמתה") אבל בפועל היא רק תוקעת, ולא מקדמת.

מה גורם לי לרצות שאנשים שקרובים לי יחושו אשמים?
אולי - זה יוצר אשלייה מרגיעה של - אם הם אשמים ו"לא בסדר", אז אני לעומתם "כן בסדר"?
ואם הם האשמים אז אני הקורבן שלהם, ואז מגיעות לי כל מיני "פריווילגיות": תשומת לב, השתתפות והבנה במצבי, פטור מלקחת אחריות בעצמי על מצב כלשהו.
בנוסף, אם הם בעצמם יסכימו לקבל את התפקיד הזה של אשמים ויחושו רגשות אשמה כלפייך, הם "בכיס שלך". זו דרך לשלוט בהם, ואולי לעשות כל מיני מניפולציות עם המצב. את כאילו יכולה "לשחק" להם על המצפון ולהשיג מהם דברים שסתם כך לא היית מקבלת.

תראי אם זה מדבר אלייך.
אם את רוצה לתת דוגמאות קונקרטיות של סיטואציות כאלה אוכל להמחיש לך את הרעיון קצת יותר.

הדברים שלך הם בול במקום.
אנא המשיכי.

עירית_לוי

אני אשמח להמשיך, רק תכווני אותי - לאן את רוצה לקחת את הדיון? מה המטרה שלך ביחס אליו?
אולי את רוצה לתת דוגמא קונקרטית של משהו שאת מתמודדת איתו עכשיו?

רק עכשיו אני רואה שקראתי לא נכון את המשפט האחרון בהודעה הקודמת שלך
אם את רוצה לתת דוגמאות קונקרטיות של סיטואציות כאלה אוכל להמחיש לך את הרעיון קצת יותר
משום מה הבנתי שאת מציעה שאת תדגימי את דברייך, אבל מהססת אם זה במקום ושואלת אותי אם אני מעוניינת בהרחבה הזאת. רק עכשיו אני קולטת שהצעת שאני אדגים.

טוב, אז בואי נחשוב.
חמותי שוטפת אצלי כלים, אחרי שאכלו אצלנו. אם הייתה שואלת אותי אם לשטוף - הייתי מסרבת. אבל זה התור של בעלי לשטוף, וזכותו להיעזר בה. שטפה גרוע, כהרגלה. אחרי שהם הולכים אני מסדרת את המייבש, מכניסה כלים לארונות, ומחזירה לכיור את המלוכלכים, לשטיפה חוזרת. מתה שבעלי יעבור ליד. מתה שיבחין בטעות. מתה שירגיש אשם. מיד אתנצל ואגיד לו שזאת לא אשמתו ושבכלל אין לי שום בעיה עם זה ואני אוהבת לשטוף כלים.

גיסי מתנדב לשחק עם הילד בזמן שאנחנו נחים צהריים. אני לא צריכה מתנדבים. אם יהיה לילד משעמם - גם הוא ירצה ללכת לישון, וזה יהיה לטובתו. אני לא מצליחה להסביר את זה לגיסי ברוגע, בנחת, בעדינות. אני מוצאת את עצמי אומרת לו רק "בסדר, אבל תדע שזה בסדר גמור גם אם לא תשחק אתו, הוא יסתדר". אחרי הצהריים, כשאקום, כשהילד יתרגז על משהו כבר אמצא איך להשחיל איזו הערת "כן, הוא רגיל לישון צהריים, עכשיו הוא נורא עייף".

עירית_לוי

כן, חשבתי שאולי ככה קראת את זה

בואי נסתכל על זה.
נדמה לי שמה שהדפוס הזה מאפשר לך זה לצאת כאילו תמיד "בסדר". בסדר עם כולם. את לא עומדת באופן ישיר על ההעדפות שלך, כי אז את יכולה לצאת בוטה/מגעילה/כפויית טובה/לא מתחשבת ברגשות של אחרים ועוד כאלה שמציעים לך עזרה כל כך נדיבה. את לא אומרת באופן ישיר ומנומס לחמותך ולגיסך שמה שהם עושים לא מתאים לך. את יוצאת נחמדה. "בסדר" כזאת

.

(מזכירה לך להביט על עצמך ועל הדפוס הזה - עד כמה שאת יכולה - ללא גינוי עצמי, ולעשות את ההתבוננות הזאת מנקודת מבט רכה וחומלת כלפי עצמך, בסדר? זה חשוב.)

אז את בוחרת לשתוק. לאפשר להם. וזה סבבה. זה בסדר לבחור ככה.
העניין הוא לבחון אח"כ מי את מול הבחירה שלך. את בוחרת לתת להם לעזור ואז את הופכת לקורבן של הבחירה שלך. את היא זאת שבחרת להגיד להם כן ולאפשר את הסיטואציות האלה. אבל באותו הרגע את שוכחת מי בחר כאן, שוכחת שאת היא זו שאיפשרת, ומתמקמת בעמדה של קורבן, עמדה שיש לה את כל הרווחים הנלווים שתיארתי אז. הם הרעים, הלא בסדר. את הסובלת, הכן בסדר.

מה שאפשר לעשות זה להתחיל לשחרר מהמערכת את האישו של בסדר - לא בסדר ואת חוויית החיים של "אני לא בסדר" או "אני חייבת חייבת בכל מחיר להיות בסדר", למוסס את כל ההתבוננות על העולם מתוך ההבחנה הזאת, מתוך המשקפיים האלה. כי כל עוד האישו הזה קיים בעוצמה כזאת בתוכך הוא לוקח אותך למקומות האלה, באופן לגמרי אוטומטי. השחרור הזה לא קורה ביום אחד אבל הוא לגמרי אפשרי.

אם זה בכיוון אני יכולה להציע לך דרך ליישם את זה.

שיהיה יום מבורך

אם זה בכיוון
לגמרי לגמרי בכיוון. את קוראת אותי בצורה ממש מעוררת התפעלות. מנסחת לי דברים שלא ידעתי איך לנסח.

מזכירה לך להביט על עצמך ועל הדפוס הזה - עד כמה שאת יכולה - ללא גינוי עצמי, ולעשות את ההתבוננות הזאת מנקודת מבט רכה וחומלת כלפי עצמך, בסדר?
כן. בסדר. מזכירה גם לעצמי. להיות חומלת כלפי עצמי. להבין. לקבל. לא ללעוג. לא לשקוע בתסביך אשמה. תודה.

מה שאפשר לעשות זה להתחיל לשחרר מהמערכת את האישו של בסדר - לא בסדר ואת חוויית החיים של "אני לא בסדר" או "אני חייבת חייבת בכל מחיר להיות בסדר", למוסס את כל ההתבוננות על העולם מתוך ההבחנה הזאת, מתוך המשקפיים האלה
זהו. זאת הנקודה. אלו הם חיי. בכל פעם אני מוצאת את עצמי חוזרת לנקודה הזאת. אני זוכרת שבעלי אמר לי לפני החתונה שהוא לא שופט אותי ולא בוחן אותי, והתקשיתי להאמין לו. ידעתי שמבחינתו הוא מדבר אמת, אבל מבחינתי זה כאילו לא מסתדר לי בראש - מה, רמת ה'בסדריות' שלי לא משפיעה על האהבה שלו? איך זה ייתכן?

אגב, ההתמודדות הספציפית הזאת (הדחף לתת לאנשים תחושות אשמה) צצה בעיקר כלפי המשפחה של בעלי. גם כלפיו עצמו, אבל יותר כשגם המשפחה שלו באזור או מעורבת איכשהו. כלפי אנשים אחרים אני לא כל-כך מפעילה את הדפוס הזה.

אני אתך. אנא עזרי לי להמשיך.

באתי כי קראת לי, אבל עירית לוי המופלאה הרבה יותר טובה ממני (-:
אני רק רוצה להציע הצעה אחת טכנית: להעביר את הדיון לדף עם שם דף מתאים,
והצעה שניה לא טכנית: את בעצם רוצה להפסיק להיות קורבן. יש לזה קשר גם ל הלך רוח כנוע - את נכנסת מצד אחד להלך רוח כנוע כלפי המשפחה של בעלך (רוצה לרצות, לא רוצה לסרב, לדחות, להגיד "לא") ומצד שני, אחרי שהכנסת את עצמך לפינה שבה, כמו שעירית ניסחה כה בדייקנות, בחרת לא להגיד מה את רוצה, אז את מאשימה אותם.

אני מציעה שהדף שלך יאונדקס בתת המדור:
צמיחה אישית והתגברות על בעיות
ושמו?
המממ. עירית? הצעות? יש פה "לקחת אחריות על הרצונות שלי", "אני בסדר, אתה בסדר" (-: (שם עם רמיזה), "לצאת מעמדת הקורבן", וגם סוגיות שקשורות לשיפוטיות.

אולי אני בסדר כולכם אשמים ?

>הולכת ללמוד איך מעבירים דיון לדף חדש ואיך מאנדקסים<

עירית_לוי

אהלן בשמת! תודה על הפרגון.
לגבי שם הדף - ההצעה שלך, עלומה, _אני בסדר כולכם אשמים נראית לי אחלה וגם אהבתי את לצאת מעמדת הקורבן. זה כולל בתוכו אחריות ושחרור של ה"בסדריות".
אם לא בא לך להתעסק עם העריכה אני יכולה לעשות את זה. תגידי.

בואי נמשיך:

מה שבעצם יוצר את המנגנון שמתוכו את פועלת זה הצורך שלך להמנע מלהקלע לחוויה של "אני לא בסדר".
את מסתובבת בעולם, עוברת באופן טבעי מחוויה לחוויה, כי החיים מזמנים לך כל הזמן כל מיני סוגים של חוויות, נעימות יותר ונעימות פחות. "עכשיו אני מרגישה אהובה, עכשיו אני מרגישה לא אהובה, כן בסדר, לא בסדר, מוערכת, לא מוערכת, ראויה, לא ראויה, דחויה, מקובלת, נחותה, שוות ערך" וכו' וכו'.

בחלק מהחווית יש לך חופש להיות גם אם הן לא הכי נעימות, ובחלק מהן זה בלתי נסבל עבורך, כמו במקרה של "אני לא בסדר". זו חוויה מכאיבה מאוד עבורך, שמציפה בך הרבה כאב ופחד, לא רציונלי, לא הגיוני, לא מוסבר, אבל מאוד מוחשי. יכול להיות אפילו שאת מעדיפה לא להיות, לחדול, מאשר לחוש לא-בסדר. כי זה עד כדי כך מכאיב.

ואז את משקיעה המון המון אנרגיה בלעקוף את הבורות האלה, שאם תפלי אליהם תיקלעי לחוויה המוקצית הזאת. את לא יכולה להסתובב חופשייה בעולם, את צריכה כל הזמן להזהר, לשמור מהם מרחק, ללכת מסביבם, ואם את בטעות כן נקלעת לכזה בור את מיד שמה "פלסטר" שמעמעם את הכאב ("פלסטר" זה למשל להפוך אותם לאשמים, ל-לא-בסדר).

זו עבודה מאוד קשה להזהר כל הזמן מכאב מסויים. רובנו עובדים באופן לא מודע במשרה מלאה בהימנעות מחוויה כלשהי, ומשנה לשנה משכללים את מנגנוני ההימנעות.

מה שאת בעצם שואפת אליו (תקני אותי אם לא

) זה להיות מסוגלת לצלוח בשלום סיטואציות בהן את עלולה להתפס כלא-בסדר. שיהיה לך החופש להיות לפעמים לא-בסדר. לקחת את הסיכון שמישהו אולי יחשוב עלייך שאת לא בסדר ולהיות מסוגלת להמשיך לנשום תוך כדי זה

. לעשות שלום פנימי עם החוויה הזאת.

ותראי מה זה: כשיש שלום - את בעצם כבר מסכימה להיות בחוויה. ההסכמה הזאת ממוטטת כמו מגדל קלפים את כל המנגנונים המשוכללים של ההימנעות. כי את כבר לא זקוקה להם יותר. ואז את חופשייה, את לא כבולה למנגנון כזה או אחר. את פשוט את.

כמובן שזה לא קורה ביום אחד, ולא תמיד באופן מוחלט. את לא תעברי בהכרח משחור ללבן, מאין חופש ל-יש חופש מוחלט. בכל זאת - את בנאדם, לא מכונה. אבל יש סקאלה שאת יכולה לנוע לאורכה. אני יכולה לשתף אותך, גם ביחס לעצמי וגם ביחס לאחרים, שזה עובד.

אוקיי, מקווה שזה עבר בהיר (את יכולה לבקש הבהרות אם לא).

אז איך עושים את זה בתכלס:

שלב ראשון הוא להיות ערה ומודעת בזמן אמת להימנעות הזאת. להתחיל להתבונן על עצמך ולחפש במהלך יום שלם את כל הרגעים בהם נמנעת מלהיקלע לחווית הלא בסדר. "עכשיו אמרתי לבעלי ככה וככה כדי לא להרגיש לא בסדר", "עכשיו לא הייתי ישירה עם חמותי כדי לא להרגיש לא בסדר" וכו' וכו'.

להתבוננות הזאת יש את הפוטנציאל לחשוף בפנייך לאט לאט את המנגנונים הפרטיים שלך. למשל, אחד היעילים אצלך הוא להפוך אחרים לאשמים. כשזה קורה את יכולה להזכיר לעצמך שאת עושה את זה כדי להמנע מהחוויה של לא-בסדר. לשים את האצבע בזמן אמת על הקשר בין השניים ובכך לחשוף את המנגנון לעינייך.

קחי בחשבון שבהתחלה את עשויה לחוש מוצפת, רגשית או מנטאלית. את עשויה להרגיש בזמן הקרוב באופן אינטנסיבי את חווית הלא-בסדר כי את מתחילה לנטרל את מנגנוני ההימנעות. אם את בוחרת לנסות את התרגול הזה, את צריכה להיות מוכנה לזה מראש. יקל עלייך אם תזכרי את ההקשר הרחב להתבוננות הזאת, כלומר לדעת שכל זה צף עכשיו על מנת להשתחרר.

איך את עם זה?

אני מבינה ש לצאת מעמדת הקורבן זה שם דף חיובי יותר, מעודד יותר, אבל חשוב לי שיישאר בשם הדף עניין הרצון להאשים, כי זה הבירור המקורי שממנו יצאתי (ורק מדברייך ומחשיבה עם עצמי הבנתי שהוא מתקשר לבירור גדול יותר של קורבניות). אז מעדיפה אני בסדר כולכם אשמים . וכן, אהיה ממש אסירת תודה לך אם תחסכי ממני את הלימוד הזה כרגע של איך מעבירים. רוצה להתמקד בלימוד המשמעותי לי יותר.

אני אוהבת בהצגת הדברים שלך שאת לא מנסה לנבור אתי בילדות ובסיבות שאימצתי לעצמי את הדפוסים האלה, ומתמקדת אתי בכאן ובעכשיו ובאיך יוצאים מזה. מאוד נכון בעיניי.

אז... כן. נראה לי שאני קופצת למים. מתחילה לנסות, ואחזור לדווח.

אבל קודם שאלה קטנה: יש לי תחושה עמומה שכל העסק הזה קשור גם להתנגדות עמוקה שאני חשה לאורחות החיים של המשפחה של בעלי. הם בכלל לא יודעים כמה שהם טועים בכל דבר. לא ככה אבא ואמא לימדו אותי! לא מפנים את המלח מהשולחן בסוף האוכל! לא לובשים כחול עם כתום! לא משקרים לילדים! לא משנים מילים בסיפור שמקריאים! לא עושים צחוק מהצבא! אני מרגישה חסומה מלהטיח בהם את כל הנ"ל, וזה איכשהו מתקשר לעניין הצורך שיחושו אשמים. לא יודעת בדיוק איך. אולי את יודעת?

עירית_לוי

יש לי תחושה עמומה שכל העסק הזה קשור גם להתנגדות עמוקה שאני חשה לאורחות החיים של המשפחה של בעלי. הם בכלל לא יודעים כמה שהם טועים בכל דבר. לא ככה אבא ואמא לימדו אותי! לא מפנים את המלח מהשולחן בסוף האוכל! לא לובשים כחול עם כתום! לא משקרים לילדים! לא משנים מילים בסיפור שמקריאים! לא עושים צחוק מהצבא! אני מרגישה חסומה מלהטיח בהם את כל הנ"ל, וזה איכשהו מתקשר לעניין הצורך שיחושו אשמים. לא יודעת בדיוק איך. אולי את יודעת?
גם אני חושבת שיש קשר.
זה נראה לי אחד ה"פלסטרים" שלך שהתפקיד שלהם הוא לעמעם את חווית ה"אני לא בסדר". כי אם הפוקוס שלך הוא על כמה הם לא בסדר וטועים, זה ממצב אותך - לעומתם - בעמדה טובה יותר : יותר בסדר מהם. זה כאילו שהם הסמן שלך. הצורך לחפש אתם, הצורך להטיח בהם את כל זה - הם מנגנונים שמסיטים אותך מהחוויה המאיימת.

יש לי הרגשה שאחרי שהאישו של לא בסדר ישתחרר מעט, את תגלי שגם ההתנגדויות האלה מיטשטשות. את לא תיזדקקי להן יותר.

נראה לי שאני קופצת למים. מתחילה לנסות, ואחזור לדווח.
יופי

. בהצלחה.

מהבוקר -

#
הסיטואציה הקשה: המוכר הראה לי שהעברתי לו חמישה שקלים פחות. בטח חשב שניסיתי בכוונה לרמות אותו.
ההתמודדות: קריאה מבוהלת: "אוי, מה קרה לי!"

#
הסיטואציה הקשה: בעלי קרא לי לקחת ממנו את הילד שהפריע לו כשניסה להשכיב את התינוק. בטח חשב שראיתי שהוא מפריע וסתם התעצלתי לבוא לעזור.
ההתמודדות: כלום. לא מצאתי איך להוציא את עצמי בסדר. לקחתי את הילד והרגשתי דפוק.

(ותודה שהעברת)

וואו בא לי בזמן הדף הזה. חוויה מאוד חזקה אצלי. בעיקר הכעס על העבודה שעשו לי (כמו עם השטיפת כלים של חמותך) וכשמציאים עזרה ההתנחמדות, לא זה בסדר אני אעשה לבד..
תודה.

תראי
יש אנשים כמו האחים עופר שרוצים שנאשים את עצמינו במשבר המיים ועוד נשלם קנסות
למה?
כי זה טוב לעסקי ההתפלה שלהם והפרטת המים
איך?
אם הם מזהמים(והם כן)את מקורות המים
ומבזבזים את מקורות המים(קישרי הון שילטון גורמים לתעשיות לצרוך במקומות מטופשים ולבזבז את רוב המים על סיבות מפוקפקות בלי שום קנס להיפך עם סובסידיה!)
וגורמים לך להאשים את עצמך
וגם את הממשלות שהם קונים
אז הם בעצם לא רק שלוחצים להחלטות הבעיתיות מראש
הם דורשים את כל השליטה על הגופים כמו צים בז"ן קרקעות לעצמם ועכשיו גם המים והתפלתם כי השילטון הקנוי מושחת
ככה הם ממש עושים מאיתנו צחוק
ככה זה גם בחיים האמיתיים
אנשים מנסים להראות שאחרים טיפשים כדי להשיג טובות הנאה נוירוטית או אחרת ושליטה
טעות אנוש עתיקת יומין

להכיר בכך שהבעיה היא לא רק אצלינו אלא נחלת הכלל יכול להוות התחלה של תהליך התמודדות מפוקחת

עלומה, רק רציתי להגיד לך כל הכבוד: על הכנות עם עצמך ועל האומץ לספר ולבקש עזרה. גם לי היה את הדפוס הזה, וכשזיהיתי אותו, וכשהיה לי האומץ להודות בזה בפני עצמי, הצלחתי לשנות אותו. לכן אני מתפעלת ממך.
איך שיניתי?.. אני צריכה לשחזר. אם אצליח לסנתז מסקנות שיכולות לעזור, אבוא לחלוק.

עדיין כדאי
להעביר את הדיון לדף עם שם דף מתאים. שם הדף הנוכחי לא ממש מעיד על תוכנו. רצוי: הרצון לגרום תחושות אשמה , להפוך אחרים לאשמים

עלומה,
תודה על הדף המענין. השם מוצלח לטעמי. קשה לתת שם מדויק לדפוס נפשי, ותמיד יש צדדים שונים. השם הנוכחי מבהיר בצורה מאד קליטה את הלך הנפש. אחרי מיצוי הדיון, ומעבר הדף "לאגף הארכיון" אולי מישהו ירצה לתת לדף שם מילוני יותר

ותרשי לי ניחוש. קראי בבקשה את web]הדף הזה articles list[/po].php?category id=174 . האם הוא מדבר אליך?
זה ניחוש. אבל אם קלעתי, את עשויה לקבל חבילה מפתיעה של תובנות לגבי עצמך.

מעניין שכשאני למדתי על האניאגראם, טיפוס מס' 1 היה "הפרפקציוניסט". זה נראה לי כינוי מתאים יותר (-:

עירית_לוי

מהבוקר -
איך את מרגישה עם ההתבוננות הזאת עד כה?
את יכולה לשתף ואז נוכל לחדד או לכוונן אותה אם נדרש.

בינתיים רציתי להוסיף שחשוב שאת ההתבוננות תשתדלי לעשות עם כמה שפחות שיפוטיות עצמית על עצם קיומו של הדפוס הזה בתוכך.
זה טבעי שהיא תעלה, ברור וצפוי שהיא תעלה.
אבל כדי שתוכלי באמת ליצור שינוי חשוב שנקודת המוצא שלך לא תהיה הפעלת שרירים שלך נגד עצמך. בכוח זה לא עובד.

לכן, מה שאת יכולה לעשות ברגעים כאלה זה להזכיר לעצמך כל הזמן להתבונן על עצמך במבט כמה שיותר נקי: "ככה זה כרגע וזה בסדר. הכל בסדר. אני נחושה לשנות אבל כרגע זאת נקודת המוצא ואין בה שום דבר שהוא לא בסדר. מותר לי." זה, כמו שכבר כתבתי לך, מנגנון ההישרדות שלך בעולם. לכל אדם באשר הוא יש מנגנון כלשהו אחרת הוא לא היה אדם

.

שוב ושוב ושוב להזכיר את זה לעצמך.

אם אצליח לסנתז מסקנות שיכולות לעזור, אבוא לחלוק
מחכה לך!

עורכת - מוצאת חן בעיניי ההצעה של דני. בינתיים להיצמד לשם הזה, ו אחרי מיצוי הדיון, ומעבר הדף "לאגף הארכיון" אולי מישהו ירצה לתת לדף שם מילוני יותר . מקובל? ובאותו הקשר: בשמת הציעה לאנדקס ב צמיחה אישית והתגברות על בעיות . אנדקסתי עכשיו, נכון?

דני - המממ... קרוב, אבל לא ממש זה. תודה (-:

בשמת,
הנקודה שמפליאה אותי באניאגרם זה הקיבוץ של תכונות שהקשר ביניהן כלל לא ברור מאליו, לכדי חבילה אחת. ממילא כל שם יבטא צד מסוים ויפספס צדדים אחרים. (כמובן ניתן לחפש את הנקודה ממנה כל התכונות יונקות, אבל לא תמיד קל לבטא אותה במילת כותרת אחת).

לקוראי הדיון: אניאגרם היא טיפולוגיה, שיטה לסיווג אנשים לטיפוסי אישיות. היא טוענת שקיימים תשעה מבנים נפשיים בסיסיים, שונים מאד זה מזה, ולכל אחד יש דפוסי התנהגות, מחשבה, ורגש שאופיניים לו. הקישור שהצעתי לעלומה לעיין בו, הוא הפניה לאחד הטיפוסים, שהתאורים שתארה על עצמה הזכירו (לי) מאד.

מהיום:

הסיטואציה הקשה: חמי נכנס אליי הביתה בלי לדפוק (לא בדיוק בלי לדפוק אלא בשיטה הקבועה - דופק ופותח תוך כדי). כרגיל אני משאירה נעול כי אני לא יכולה לשאת את הפלישה הזאת. הפעם שכחתי. להגיד לו שאני מבקשת שלא יתפרץ אליי ככה? אי-אפשר. הוא ייפגע. זה לא יהיה בסדר מצדי.
ההתמודדויות הרגילות שלי במצב כזה: 1) לבלוע ולשתוק. להזכיר לעצמי לנעול בפעם הבאה. 2) לעתים רחוקות - לקפוץ מבוהלת. להיראות כאילו הוא נורא הפתיע אותי והבהיל אותי. שירגיש אשם.
ההתמודדות הפעם: "ברוך הבא! כן, בסדר גמור. רק אם אתה יכול אני מבקשת שאני זו שאפתח את הדלת. לפעמים אני פה במצב שלא מתאים לי שיראו אותי, ואני צריכה להתארגן קצת לפני שאני פותחת. יופי, תודה. איך הייתה הדרך?"

מאיפה זה בא לי? אין לי מושג. לא הרגשתי איזה שיפור פנימי. בקושי המשכתי איזה חצי צעד קדימה מאז שעירית הסבירה לי על השלב הראשון בדרך להירפא.

נו, כבר אמרו שלפתוח דף בבאופן זה הפתרון.

_מאיפה זה בא לי? אין לי מושג. לא הרגשתי איזה שיפור פנימי. בקושי המשכתי איזה חצי צעד קדימה מאז שעירית הסבירה לי על השלב הראשון בדרך להירפא.
נו, כבר אמרו שלפתוח דף בבאופן זה הפתרון._
D-:

את גדולה.

וואו. תוך כדי הקריאה ניסיתי לחשוב מה יכולת לעשות ולא הצלחתי לחשוב על כלום ואז ראיתי איך הגבת ופשוט יצא לי וואו!!!!!
כל הכבוד.

סחתיין עלייך! קראתי עכשיו מההתחלה.
שאלת "מאין בא הרצון הזה", ולי נדמה שהוא בא מהתנהגות שאת חווית כלפייך. כנראה שאותך האשימו בדרכים כאלה, עקלקלות וסמויות. אחר כך זה נהיה מין "ארגז כלים רגשי" שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום, ודי קשה להתנתק ממנו. אז באמת כל הכבוד לך על היישום המרשים.
לינק אחד ממני:
http://www.hebpsy.net/community.asp?id=55&article=466
יש כאן כמה תובנות חמודות. וגם כמה בדיחות טובות.

מדהים! כל הכבוד!

תודה לכולם.
מארז אהבה - וואללה. הדף הזה קולע בול. אגב, ראית שהפניתי לשאלה שלי גם בסוף הדף פולניות כאן ועכשיו ? ורק כדי לנתק את הדיון מכל אמירה גזענית ומכל העלבה עדתית אני רוצה לציין שפחות מ-25% מהדם הזורם בעורקיי הוא פולני. האופי שתואר שם - זו אני. העדה שנוטים להדביק לה את האופי הנ"ל - לא אני.

יש עוד תהייה שכבר העליתי, אבל אני עוד לא מרגישה שקיבלתי עליה תשובה שלמה: למה הדפוס הזה מופעל כל-כך בעוצמה דווקא כלפי המשפחה של בעלי?
מהדף של מארז אהבה :
הפולניה שואפת, באופן לא מודע, להתכחש לכל הזדקקות, שכן הצורך שווה בעיניה לחולשה,היא מתביישת מאד כאשר היא מרגישה שזקוקה למשהו ומחפשת כל דרך כדי שלא להודות בכך
זה כל-כך נכון לגביי - ביחס למשפחה של בעלי. אסור שיחשבו שאני זקוקה מהם למשהו. מאנשים אחרים אני ועוד איך זקוקה, ואין לי שום בעיה עם זה. רק לא מהם. למה?

אולי כי הם - יותר מכל אחד אחר - כל-כך בטוחים שאני זקוקה לעזרה שלהם ושלא אצליח לתפקד בלעדיהם.

אין לי תשובות, רק כל הכבוד על ההתנהלות מול חמיך!

עירית_לוי

מאיפה זה בא לי? אין לי מושג. לא הרגשתי איזה שיפור פנימי. בקושי המשכתי איזה חצי צעד קדימה מאז שעירית הסבירה לי על השלב הראשון בדרך להירפא.
ואוו. כל הכבוד! ממש מרגש לשמוע.

את לגמרי יכולה לקחת קרדיט על השינוי. הוא לא מקרי.
לתחושתי הוא נובע מההסכמה המודעת שלך לפגוש בחוויה המפחידה. להביט לה בעיניים. מהמוּכנוּת והבשלות שלך לזה. מהאומץ.

עצם ההסכמה מתחילה למוסס המנגנון האוטומטי הישן שלך. כי מהו המנגנון אם לא דרכי מילוט והימנעות מהחוויה ההיא? ואם את מסכימה, את כבר לא צריכה להימנע, והמנגנון מתחיל לקרוס. ואז את מתחילה להשתנות, ובהתאם - חוויית החיים שלך בעולם משתנה, ובהתאם - גם ההתנהלות שלך במציאות משתנה.

מאיפה זה בא לי? אין לי מושג
את בעצם עושה עבודה שמתחילה ברובד המנטאלי, הרציונאלי (הבנת וחשיפת המנגנון), והעבודה הזאת לאט לאט מחלחלת לרובד הרגשי-החווייתי. שם היא מתרחשת.
השינוי התחיל בהבנה אבל קרה בחוויה, וחוויה זה לא תמיד משהו שאפשר להסביר ולא תוצאה של החלטה, ואולי לכן את מרגישה שאין לך מושג איך עשית אותו. אבל זה לגמרי את עשית

.
פשוט הסכמת, הסכמה אמיתית וכנה. זה המפתח.

_יש עוד תהייה שכבר העליתי, אבל אני עוד לא מרגישה שקיבלתי עליה תשובה שלמה: למה הדפוס הזה מופעל כל-כך בעוצמה דווקא כלפי המשפחה של בעלי?
מהדף של מארז אהבה :
הפולניה שואפת, באופן לא מודע, להתכחש לכל הזדקקות, שכן הצורך שווה בעיניה לחולשה,היא מתביישת מאד כאשר היא מרגישה שזקוקה למשהו ומחפשת כל דרך כדי שלא להודות בכך
זה כל-כך נכון לגביי - ביחס למשפחה של בעלי. אסור שיחשבו שאני זקוקה מהם למשהו. מאנשים אחרים אני ועוד איך זקוקה, ואין לי שום בעיה עם זה. רק לא מהם. למה?_
זורקת רעיון. תבדקי אם הוא נוגע בך איפשהו:
האם זה באמת מולם?
אולי זה מול בעלך, והם הקיר עליו זה משתקף? אולי יותר קל להשליך את זה עליהם?

(דבר אחרון: כתבנו אתמול בערב הודעה באותו הזמן ולכן אולי לא קראת את שלי. אם במקרה לא - אז תסתכלי, היא בדיוק מעל שלך).

אולי כי הם - יותר מכל אחד אחר - כל-כך בטוחים שאני זקוקה לעזרה שלהם ושלא אצליח לתפקד בלעדיהם.
אז יש משהו שהתלבטתי אם לכתוב לגבי התהליך שלי, כי לא הייתי בטוחה אם הוא רלוונטי אליך, אבל עכשיו אני חושבת שאולי כן: חלק מהתהליך אצלי היה להבין שאנשים מסויימים סביבי מוציאים את זה ממני. זה באופי היחסים שלי איתם וזה באופי שלהם. במילים אחרות, אני בסדר והם אשמים... מכאן, שחלק מהתהליך היה לשנות את היחסים שלי עם אותם אנשים. לזהות ולשנות.
אני לא רוצה לשחק ב"מי יותר אשם" ולצבור "נקודות בסדריוּת". אני רוצה לתת באהבה ולקבל בשמחה. ובמקום שאין לי אהבה, אין לי גם צורך לספור נקודות. אלה נקודות שמתפוגגות לחלל, הן לא נרשמות ברזומה. מי שרוצה לשחק איתי במשחק החדש שלי - מוזמן בשמחה.

גם מול המשפחה של הבעל נורא חשוב להיות בסדר כי הרי אם הם לא מקבלים אותך זה יכול ליצור מלא בעיות לא?
לי תמיד היה מובן מאליו שמול חמותי אני חייבת להיות בסדר כל הזמן- כמה צרות שזה עשה לי...P-:

בארוחת ערב אמרתי לבעלי שהירקות מקולקלים. הוא קם לזרוק אותם לפח. אוי לא! הוא חושב שזה מה שהתכוונתי - שיקום באמצע הארוחה ויילך לזרוק אותם? הוא חושב שאני עד כדי כך עצלנית ונצלנית? אז קראתי, ובמצוקה: "לא! לא התכוונתי שתזרוק! רק אמרתי! סתם, רציתי שלא תאכל מהם!".

חשוב לי לציין שלדעתי 'החיצונית' תחושת האשמה הזאת שבינינו באה ממני בלבד. אני נשמעת לעירית ולא כותבת את זה בהאשמה עצמית, אבל כן כתיאור מצב. מבחינת בעלי לא היה שם סיפור רגשי גדול כשהוא קם לזרוק את הירקות. זו לא הייתה קורבניות. מבחינתו הוא סתם התנהג כמו אדם סביר. הפרשנויות - אצלי. דנתי אִתו לא פעם ולא פעמיים בפרשנויות השגויות האלה שלי, והוא משתדל לעזור ולתמוך, ובעיקר - להעביר את המסר שהוא לא שופט אותי. אבל אצלי זה לא נקלט.

צדקת, עירית, באמת פספסתי את ההודעה שלך. עכשיו קוראת אותה.
את יכולה לשתף ואז נוכל לחדד או לכוונן אותה אם נדרש
הנה, אני אשתף: אני חשה שבהרבה סיטואציות (לא בכולן) איום הלא-בסדריות הוא לא על העבר אלא על העתיד. אני חסומה מלהגיד משהו כי אז לא אהיה בסדר.

אולי זה מול בעלך, והם הקיר עליו זה משתקף? אולי יותר קל להשליך את זה עליהם?
אני חושבת שלא. יש העניין של החסימה - אִתם אני מרגישה חסומה מלהגיד הרבה דברים שצועקים בי. עם בעלי אני לא חסומה. גם אם קשה לי וגם אם זה מתעכב - בסוף אני תמיד אבטא את עצמי. אני מרגישה שזה קשור.
למען האמת, אני מרגישה שאולי זה קצת הפוך - היחסים הבעייתיים שלי עם המשפחה שלו מקרינים על היחסים האוהבים אִתו. כשאנחנו בקרבתם נדמה לי (ואולי באמת) שהוא דורך לי על אותם מקומות כואבים שהם דורכים עליהם. ואז השפה שלי בתקשורת אִתם הופכת להיות גם קצת השפה שלי בתקשורת אִתו.

המילים המעודדות שלך ריגשו אותי מאוד. תודה.

אלטר אגו - לא כל-כך הבנתי אותך. את מוכנה להרחיב?

>פורשת לשישישבת<

בעצם רגע. אני עוד פה. רוצה לעשות הפרדה בין כמה מרכיבים. ביחסים שלי עם המשפחה של בעלי יש שני דברים שרלוונטיים לבירור הזה, ואני לא יודעת עד כמה הם קשורים זל"ז:

1) המון התנהגויות שלהם מקוממות אותי ופוגעות בתבנית העולם שהבאתי אִתי מהבית. מהכי קטן ולא-באמת-חשוב (לא מפנים את השתייה לפני מנה אחרונה!) עד הכי גדול ומשמעותי (לא משקרים לילדים!). אולי תשומת הלב שלי מופנית גם לקטן ולא חשוב מרוב שאני בהתקוממות על הגדול והחשוב.
אז ההתנהגויות האלה מקוממות אותי, ומעלות בי צורך למחות. אבל ברור לי שהמחאה שלי תהיה איוולת, חסרת טעם ולא במקום. בעיקרון אני יודעת שזכותם לנהל את חייהם שונה ממני. אבל בפנים אני עדיין מוחה, והמחאה הזאת נחנקת בי, ואני מוצאת את עצמי מנסה לגרום להם שיחושו אשמים על דרכיהם הנלוזות.

2) הם חשים שאנחנו תלויים בהם, ושתפקידם ההורי הוא לפלס את דרכם של ילדיהם בחיים. אם עדיין אין לנו בית - האחריות עליהם. אם אין מי שישמור על הילד - האחריות עליהם. הם לא מציעים את עזרתם מתוך כבוד כלפינו, אלא מרגישים מחויבים לעזור כמו שאני מחויבת להיניק. הם הביאו את ראש המשפחה לעולם - הם אחראים לשלום כל המשפחה. התפיסה הזאת שלהם מקוממת אותי, ואני נורא מנסה שיראו שאנחנו מסתדרים טוב בלעדיהם, ושאנחנו לא באמת זקוקים לעזרה שלהם. ובכל-זאת נעזרת (כי אנחנו באמת כן צריכים קצת עזרה, וכי אנחנו יודעים כמה שחשוב להם הקשר) - ונותנת להם תחושת אשמה על שעזרו.

ביחסים עם בעלי יש מרכיב אחר משני אלה - כאן יש ביטוי חזק לפחד מהלא-בסדריות (בניגוד למה ש אינדי אנית כתבה שאצלה זה הגורם החזק מול החמות). אִתו אני מרגישה שאין הצדקה לאהבה שלו אם אני לא בסדר. וזה נורא נורא מפחיד אותי. ומכאן אני מגיעה לתת גם לו תחושות אשמה כדי להפוך את היוצרות.

אז ארגז הכלים קבוע, אבל הוא בא לשרת מצוקות שונות.

אולי תשומת הלב שלי מופנית גם לקטן ולא חשוב מרוב שאני בהתקוממות על הגדול והחשוב. את זה אני מכירה...
בעיקרון אני יודעת שזכותם לנהל את חייהם שונה ממני. אבל בפנים אני עדיין מוחה
נכון. אלא אם כן הם משקרים לילדים שלך. במקרה כזה, צריכה להיות קיימת איפשהו בעולם הנימה הנכונה שבה אפשר להגיד: "אני מבקשת שלא תשקר לילדים שלי" תוך מינימום העלבה ומקסימום פשטות וישירות. אמרתי פעם לאבא שלי: אני מבקשת שלא תגיד לבן שלי שהוא ילד רע. פשוט ככה. נעלב? - כן, קצת. וגם התוכח, ואז הסברתי לו, שוב בפשטות, למה אני מבקשת את זה. מאז העלבון עבר נשכח, והוא מעולם לא אמר את זה שוב.
(דרך אגב, ברור שלא מפנים את השתיה לפני המנה האחרונה!

)
הם אחראים לשלום כל המשפחה.
כן, זה באמת מעצבן...
כאן המקום להסביר את מה שכתבתי קודם בצורה לא מובנת, אבל מאוחר ואני עייפה. אז בפעם אחרת?.. נהניתי לקרוא את מה שאת כותבת על בעלך ועל הזוגיות שלכם.

עירית_לוי

חשוב לי לציין שלדעתי 'החיצונית' תחושת האשמה הזאת שבינינו באה ממני בלבד.
זה מעולה בעיני שאת יכולה להיות נוכחת לזה.
החוויות הן תמיד סובייקטיביות. אנחנו חיים בסרטים שלנו אבל מתייחסים אליהם כמו אל האמת שמתרחשת במציאות ושכולם שותפים לה, והרבה פעמים גם מתמקמים בעמדה קורבנית מול המציאות (שאנחנו המצאנו במו ידינו!

) או מול האנשים. וכאמור - אנחנו לא המצאנו את הסרטים האלה כי אנחנו אנשים רעים או טיפשים אלה כי הם מנגנוני ההגנה ששומרים עלינו שפויים. תארי לך שאת היית מוצפת 24 שעות ביממה בחוויה של "אני לא בסדר" בלי שום מנגנון שיעמעם את הזוועה הזאת. אי אפשר לשרוד רגשית ככה (ולכן, אגב, גם אי אפשר לעשות שינוי אינסטנט בבת אחת. את לא יכולה לתלוש מעצמך את ההגנות ברגע אחד).

החוויה שלך היא של "אני לא בסדר" וכל המציאות שלך נצבעת בצבע שלה. את תקחי אותה לכל מקום אליו תלכי ולא משנה אם האנשים שמולך הם אנשים שיש להם נטייה (=מנגנון אוטומטי כמובן) לתת לך את התחושה שאת לא בסדר או אנשים כמו בעלך שלא חולקים את הנטייה הזאת.

ולכן, נקודת המבט שאימצת לעצמך היא בסיס נהדר ופורה לשינוי: את לוקחת אחריות (ולא אשמה) על החוויה שלך ולא זורקת אותה על העולם. בלי זה זה לא היה מתאפשר.

אני חשה שבהרבה סיטואציות (לא בכולן) איום הלא-בסדריות הוא לא על העבר אלא על העתיד. אני חסומה מלהגיד משהו כי אז לא אהיה בסדר.
זה יכול להמחיש לך עד כמה המנגנון הזה נוגס בחוויית החופש בחיים שלך. יש אזורים שלמים שאת לא צועדת בהם כי הם מסוכנים ואת גם צריכה לנתב אנרגיה כדי להזהר שלא להכנס אליהם.
תארי לך מצב בו יש בעולם כל מיני אנשים שאין לך חופש לפגוש. את יודעת שאם תראי אותם הם יציפו בך חוויות לא נעימות מהעבר או סתם ייתנו לך תחושה לא נעימה בגלל הדרך שבה הם נוטים להתנהג. ואז בכל פעם שאת רואה אותם ברחוב את עוברת למדרכה שממול. ותארי לך שיש לא מעט כאלה. ואת כל הזמן עם עין אחת פקוחה, נזהרת, על המשמר.

זה משהו שאם תבחיני בו בזמן אמת - בזהירות ובאנרגיה שמנותבת לשם - לעצם ההבחנה בכך יש פוטנציאל ליצור שינוי ולתמוך בתהליך השחרור הפנימי שלך.
יש סיכוי שאם תבחיני בזה לאורך זמן, בזמן אמת, את לא תוכלי להמשיך לשתף עם זה פעולה. לא תוכלי גם להיות מודעת לזה וגם להמשיך לתת יד לעוול העצמי הזה. משהו בתוכך יתחיל להתקומם, ויחד עם הדברים האחרים שאת עושה כרגע, הוא יעזור לך לשחרר לאט לאט את הפחד מלהיות לא-בסדר.

התפיסה הזאת שלהם מקוממת אותי, ואני נורא מנסה שיראו שאנחנו מסתדרים טוב בלעדיהם, ושאנחנו לא באמת זקוקים לעזרה שלהם. ובכל-זאת נעזרת (כי אנחנו באמת כן צריכים קצת עזרה, וכי אנחנו יודעים כמה שחשוב להם הקשר) - ונותנת להם תחושת אשמה על שעזרו.
נדמה לי שהמרכיב הנוסף שתיארת כאן, וגם כבר קודם, קשור לחווית חיים נוספת שאין לך חופש להיות בה והיא בלתי נסבלת עבורך, והיא (יהיה צריך לדייק במילים אז תכוונני אותן) החוויה של "נזקקת", "קטנה" ו"חסרת אונים". ואז, אנשים או סיטואציות שגורמים לך לטעום מהחוויה הזאת הם מאיימים ומקוממים ומוציאים אותך מאיזון.

בדרך כלל יש לנו יותר מחוויה אחת כזאת, ולרוב גם יש קשר כלשהו בינהן. יכול להיות שסיטואציה אחת תעורר את שתי החוויות בו זמנית.

בכל מקרה אם כבר קפצת למים, יש לך כאן הזדמנות לזהות עוד חוויה ולעבוד על יצירת חופש מולה.
(יחד עם זאת אולי עדיף כרגע למקד את ההתבוננות רק לחוויה הראשונה. זה עלול להיות מבלבל מדי וגם מציף מדי לעבוד על שתיהן יחד. אני חושבת שכשזה יהיה לך נכון להתחיל לעבוד איתה את תדעי וזה יקרה. אבל זו הצעה, ותבדקי מה הכי נכון עבורך).

שתהיה שבת מבורכת

שבוע טוב.
עירית, חשבתי על זה בשבת, וקלטתי איזו עבודה משמעותית את עושה אִתי, וכמה שזה לא מובן מאליו. אני אסירת תודה לך. (ותודה גם לקהל האוהד, כמובן.)

אז אני רוצה שוב לנסות לעשות סדר, כי אני מרגישה שקצת התבלגנתי.
נכנסתי לפה במקור בעקבות שבת עמוסה אצל משפחת בעלי, ומסקנה פנימית שלי שמשהו בקשר חייב להשתנות.
אני שאלתי, עירית זרקה כמה הצעות, ואני נתפסתי ל "אני חייבת חייבת בכל מחיר להיות בסדר" . זיהיתי בזה התניה שאכן קיימת בי. אבל הרגשתי שמשהו עדיין חסר, ושביחס למשפחה של בעלי יש עוד דבר חזק שמשבש את הקשר. את הדבר החזק הזה קלטתי מהדף שהביאה מארז אהבה :
הפולניה שואפת, באופן לא מודע, להתכחש לכל הזדקקות, שכן הצורך שווה בעיניה לחולשה,היא מתביישת מאד כאשר היא מרגישה שזקוקה למשהו ומחפשת כל דרך כדי שלא להודות בכך
והוא התברר לי עוד יותר אחרי החידוד של עירית:
לחווית חיים נוספת שאין לך חופש להיות בה והיא בלתי נסבלת עבורך, והיא החוויה של "נזקקת", "קטנה" ו"חסרת אונים". ואז, אנשים או סיטואציות שגורמים לך לטעום מהחוויה הזאת הם מאיימים ומקוממים ומוציאים אותך מאיזון
אחרי החידוד הזה (שכרגיל, קולע בול) קלטתי שבעצם זה העניין עם המשפחה של בעלי. עניין ה'בסדריות' נמצא שם על אש קטנה, כמו בכל מגע שלי עם העולם, אבל לא הוא המרכיב העיקרי ביחסים הבעייתיים.
ואיפה עניין ה'בסדריות' הוא המרכיב העיקרי?
ביחסים שלי עם בעלי. שם זה העניין עצמו. כמעט כל חיכוך בינינו חוזר לנקודה הזאת. היא שורש הדברים. האמת היא שאני די מודעת לזה וזה לא חדש לי. בפשטות: אני מפחדת שהוא לא יאהב אותי אם לא אהיה בסדר. או מרגישה לא הוגנת, שאין הצדקה לאהבה שלו אם אני לא בסדר. ואני אכן לא, כמובן. מראש אני חייבת לו, כי באמת אין הצדקה לאהבה שלו. הרי אני לא מספיק יפה, לא מספיק מוכשרת, לא מספיק זיריזה, לא מספיק חרוצה... אז הניסיון לצאת בסדר נכשל מראש, ובכל זאת כל פעם אני מנסה בנואשות. ושוב נכשלת. זו היא תמצית הדברים.
אז עכשיו, אחרי ששמנו אצבע על שתי הנקודות האלה, שתי סוגי ההתניות ( עוול עצמי ) - מה עושים? מצד אחד שתיהן בוערות לי כרגע. בשתיהן אני רוצה ברגע זה לטפל. להירפא מהן. מצד שני - אולי זה לא נכון. אולי זה מעמיס יותר מדי. קשה לי להחליט. אני מבינה שאת, עירית, ממליצה להפריד?

לפני החלטה אני רוצה לאפיין עוד קצת את כל אחת משתי החוויות האלה:
1) בחוויית הלא בסדריות חשוב לי הרבה יותר לטפל, כי היא משפיעה בעיקר על הקשר הכי חשוב לי בחיים - הקשר עם בעלי.
2) בחוויית איסור ההזדקקות חשוב לי הרבה יותר לטפל, כי היא מעיקה הרבה יותר. נמצאת שם כל הזמן. כשאני עם בעלי - יעברו כמה ימים עד שאשים לב לאיזו שהיא סיטואציה שנשלטה בידי ההתניה הזאת. כשאני עם משפחתו בכלל לא צריך להטות אוזן באופן מיוחד - ברור שכל הזמן רוחש שם משהו מתחת לפני השטח. כל משפט רווי מתח. הכול מין תחפושת. האדמה בוערת.
3) לחוויית הלא בסדריות אני הרבה יותר מודעת. עירית אמרה זה מעולה בעיני שאת יכולה להיות נוכחת לזה_ וגם _נקודת המבט שאימצת לעצמך היא בסיס נהדר ופורה לשינוי: את לוקחת אחריות (ולא אשמה) על החוויה שלך ולא זורקת אותה על העולם_ .זה נכון ביחס לקשר שלי עם בעלי. אני מסוגלת להפריד שם בין החוויה הסובייקטיבית שלי לבין המציאות. למשל, ברור לי שהוא דובר אמת כשהוא אומר לי שהוא לא שופט אותי ושהאהבה שלו לא תלויה בדבר, אבל לרובד החוויה שלי זה לא נכנס. לעומת זאת לחוויית 'אסור לי להזדקק' אני עיוורת יותר, כנראה. _אנשים או סיטואציות שגורמים לך לטעום מהחוויה הזאת הם מאיימים ומקוממים ומוציאים אותך מאיזון אני באמת רואה את המציאות דרך החוויה הזאת. בהכול 'הם' אשמים. לא אני. מה הם ככה נטפלים?

(ואלטר, תודה על דברייך. יש לי מה להגיב, אבל קודם אני רוצה לראות אם אני באמת ממשיכה 'לטפל' בעניין הזה, או שאני מתמקדת בעניין השני.)

עירית_לוי

תודה לך
ובשמחה ובאהבה

.

אז עכשיו, אחרי ששמנו אצבע על שתי הנקודות האלה, שתי סוגי ההתניות ( עוול עצמי ) - מה עושים? מצד אחד שתיהן בוערות לי כרגע. בשתיהן אני רוצה ברגע זה לטפל. להירפא מהן. מצד שני - אולי זה לא נכון. אולי זה מעמיס יותר מדי. קשה לי להחליט. אני מבינה שאת, עירית, ממליצה להפריד?
מעולה! ההבחנה שעשית בין הדפוסים והטריגרים שמציפים לך כל אחד מהם היא חשובה ותיצור לך בהירות בהמשך העבודה על השחרור שלהם.

אין כאן כללים אם להפריד או לא להפריד. אם שתי הסוגיות בוערות לך - עשי עבודה עם שתיהן במקביל, ומקסימום - אם תחושי הצפה רגשית גדולה מדי או בלבול - קחי צעד אחורה. ההפרדה היא רק כדי לא להעמיס עליך וכדי לעשות את העבודה ממוקדת ויעילה. בגלל שאנחנו באינטרנט קשה לי להיות עם האצבע על הדופק לגבייך וזה משהו שאת תצטרכי לעשות ולחוש אם המסה והקצב נכונים לך. אז תתחילי ותראי איך את מרגישה. בסדר?

מה שיכול לתמוך בך כאן ולשמור עלייך זה שתהיי ערה למידת ההסכמה שלך לפגוש את החוויות שבאוטומט את נמנעת מהן. ראית כבר שההסכמה היא אחד המפתחות לעבודת השחרור (כי המנגנון הוא במהותו התנגדות, אז הסכמה ממוססת אותו). את יכולה מדי פעם לשאול את עצמך אם את מסכימה לפגוש אותן היום. כן כן, לא לא, בלי לחץ והתנגדות לעצמך. תני כבוד לקצב הפנימי שלך.

לעומת זאת לחוויית 'אסור לי להזדקק' אני עיוורת יותר, כנראה. ... בהכול 'הם' אשמים. לא אני. מה הם ככה נטפלים?
בסדר גמור. זה גם משהו להיות ערה אליו ולהתבונן עליו בזמן אמת.
ביחס לדפוס של לא-בסדר את לימדת את עצמך במשך השנים שזה סרט שלך. בעלך אמר לך שוב ושוב ושוב עד שהמוח קלט. עכשיו המוח יודע, אבל הגוף והרגש לא יודעים. אצלם עוד צרוב משהו אחר. אבל בגלל שהמוח כבר יודע, את פנויה לטפל ברגש, בחוויה.

ביחס לדפוס הנזקקת-קטנה-חסרת אונים, את יכולה להתחיל קודם כל ללמד את עצמך שזה לא אמיתי, שזה סרט סובייקטיבי שלך, כלומר להעביר את הפוקוס ואת האחריות אלייך. התרגול שאני מציעה הוא - שבכל פעם שאת מוצאת את עצמך בסיטואציה שמציפה את החוויה הזכירי לעצמך "זה לא אמיתי, זה שלי". גם אם התזכורת הזאת נעשית באופן טכני בהתחלה ואת לא מאמינה לשום מילה בה, תתמידי בה. זה יאפשר לך להגיע למצב בו את כל כולך בתוך החוויה אבל יש פינה קטנה בתוכך שיודעת שזה לא אמיתי. ולאט לאט הפינה הזאת של הידיעה תתרחב. כווני את עצמך בתרגול הזה לידיעה הזאת. איך את עם זה? זה נגיש לך?

החלטתי שאני בגישה ההוליסטית (אם כבר אני במוכנות לתיקון - לא להתמקד רק בחוויה אחת שצריכה תיקון).

איך את עם זה? זה נגיש לך?
כן. בהחלט רוצה ונלהבת לנסות.

משננת לעצמי שוב ושוב את יכולה מדי פעם לשאול את עצמך אם את מסכימה לפגוש אותן היום. כן כן, לא לא, בלי לחץ והתנגדות לעצמך. תני כבוד לקצב הפנימי שלך.

זהו, חוץ מזה אין עדכונים מהיומיים האחרונים. ייתכן שהתדירות של הדפוסים הבעייתיים האלה נמוכה משהיה נדמה לי?

עירית_לוי

ייתכן שהתדירות של הדפוסים הבעייתיים האלה נמוכה משהיה נדמה לי?
כן, יכול להיות שלפני כן המציאות נצבעה לך בעומס והשתלטות של הדפוסים האלה עלייך, ואולי הם הופיעו באופן פחות אינטנסיבי משהיה נדמה לך. אולי...

בנוסף, מה שקורה בדרך כלל, ויש לי תחושה שגם אצלך (תבדקי עם עצמך אם אכן כך) - מאוד יכול להיות שבעבודה שעשית בשבוע האחרון את כבר קילפת את השכבה העליונה שלהם ושחררת אותם בסיטואציות מסויימות. כלומר, התדירות ירדה כי את עושה עבודה

.
כמו שכתבתי - ההסכמה ממוססת חלק גדול מהם, כמו גם החשיפה של המנגנון לעינייך והעלתו למודעות בזמן אמת. בשני אלה טמונה עוצמה רבה ליצירת שינוי.

ברגע שתהיי מוכנה להיכנס עמוק יותר, ברגע שתבשילי לשחרר עוד רובד של הפחד מהחוויות האלה, את כבר תמצאי את עצמך בסיטואציות רלוונטיות שיציפו אותך ויאפשרו לך תרגול נוסף. החיים יקחו אותך לתוכן. כך קורה בדרך כלל. את לא צריכה לעשות שום דבר מלבד להיות עם עצמך בתקשורת לגבי ההסכמה. ואת זה את כבר עושה.

מה שאת כן יכולה להתחיל להוסיף בשלב הזה זה התבוננות על המקום החדש שאת בוראת בתוכך: החופש להיות לא-בסדר (ובהמשך גם על החופש להיות נזקקת וחסרת אונים).
המקום הזה נברא במקביל לשחרור של הפחד מלהיות לא בסדר. הוא נברא ואפשר לטפח אותו ולהרחיב אותו באמצעות התמקדות והתבוננות בו. המקום הזה בתוכך צריך עכשיו שתראי אותו ותכירי בו.

מה שזה אומר בפועל זה - במקביל לזיהוי מנגנוני ההימנעות - לזהות גם את כל הסיטואציות בהן לא חששת להיות לא-בסדר ועברת בתוך החוויה מבלי שאף מנגנון אווטמטי, אף מנגנון הגנה לא הסיט אותך ממנה. בדיוק כמו בסיטואציה שתיארת עם חמך. ככל שתחפשי אותן את תמצאי יותר כאלה. שימי את תשומת הלב אפילו על רגעים קטנטנים של חופש. אל תקחי כמובן מאליו אף רגע כזה.

וחוץ מזה – כל הכבוד. ממש! על האומץ וההתמסרות והכנות והנחישות.

וחוץ מזה – כל הכבוד. ממש! על האומץ וההתמסרות והכנות והנחישות תודה (-:

אני נוטה לחשוב שלפני כן המציאות נצבעה לך בעומס והשתלטות של הדפוסים האלה עלייך, ואולי הם הופיעו באופן פחות אינטנסיבי משהיה נדמה לך
ולא ש התדירות ירדה כי את עושה עבודה . אבל אולי.

עכשיו לעניין האתגר החדש שזרקת לי: יש לי חוויות כאלה שאני יכולה להיזכר בהן, אבל חלק מהעניין שלהן הוא שאז לא חוויתי את עצמי כלא-בסדר (זה נכון גם לסיטואציה עם חמי). כלומר לא שהיה לי חופש להיות לא-בסדר, אלא שהרגשתי בסדר גמור עם דברים שבזמנים אחרים הייתי מרגישה שאני צריכה להיזהר מהם כי הם לא בסדר.

אתאר זיכרון אחד: המיילדת ניגשת אליי ומודיעה שהיא עומדת לעשות לי עירוי. אני שוברת את הראש איך היא הגיעה למסקנה שחסרים לי נוזלים, ולאילו רמות מופרכות של פרוצדורות-לידה עוד יגיעו יום אחד, וברור לי, ברור לגמרי שאין מצב. אני לא הולכת לקבל עכשיו עירוי בלי שיש בעיה. הקול שלי מאוד שקט ושלו כשאני אומרת "אני לא מעוניינת", ו"אני חושבת שההחלטה היא שלי" ועוד אי-אלו אמירות כאלה במהלך ההידיינות אִתה. אני מרגישה שלראשונה בחיי אני קולטת מה זו באמת אסרטיביות: לרגע אחד לא אמרתי לעצמי 'עכשיו אני צריכה לענות בקול אסרטיבי'. כל העניין הוא פנימי לגמרי.פשוט ברור לי מבפנים שאין שום מצב שזה יקרה, וזה ממש לא משנה באילו מילים ובאיזו נימה אעביר את המידע הזה למיילדת. הבהירות הזאת רחוקה מאוד מהתגובות הרגילות שלי לשאר התערבויות בלידה.
אה, ומה התברר בסוף? שהיא התכוונה בסך הכול לפתיחת וריד. לפרוצדורה הזאת דווקא אין לי התנגדות.

עירית_לוי

יש לי חוויות כאלה שאני יכולה להיזכר בהן, אבל חלק מהעניין שלהן הוא שאז לא חוויתי את עצמי כלא-בסדר (זה נכון גם לסיטואציה עם חמי). כלומר לא שהיה לי חופש להיות לא-בסדר, אלא שהרגשתי בסדר גמור עם דברים שבזמנים אחרים הייתי מרגישה שאני צריכה להיזהר מהם כי הם לא בסדר.
בדיוק לזה אני מתכוונת! רגעים בהן חוויית הלא-בסדר פשוט לא קיימת במערכת. זו המשמעות של חופש ממשהו. את לא סתם מתגברת על הדפוס ומצליחה להיות לא-בסדר. את חופשייה מהעיסוק בזה בכלל.

חפשי אותן מעתה בהווה שלך, ועם תשומת לב יתרה להן באינטראקציות עם בעלך, אבל לא רק איתו.
מאחר והיחסים שלכם, לדבריך, הם הטריגר הכי חזק להצפה של החוויה ושל דפוס ההתגוננות מפני ההצפה - חפשי אותה בעיקר מולו. גם אותה וגם את החופש ממנה.

מאתמול:
חמי מתקשר אליי ומציע שיבוא היום לשחק עם הילדים. אני יודעת שהוא כבר סגר את זה עם בעלי, והוא מתקשר שוב רק כי חשוב לו לוודא שלא שכחנו, שלא השתנו התוכניות שלנו וכו'. אני אומרת בתמיהה: כן, כבר קבענו, לא? למה, יש איזו בעיה עם זה?
אני יודעת שאין שום בעיה. אני יודעת שפשוט חשוב לו לאשר דברים, אבל יש לי דחף לתת לו תחושת אשמה על שהתקשר.
אני לא מבינה למה.

מהיום:
אני עוברת בסלון בדיוק כשחמי מספר לילדים על סינדרלה. בעידודו, הם מתחילים להרביץ לתמונה של האמא החורגת, להעניש אותה על פשעיה כלפי הילדה הטובה.
אני נעצרת לידם ומבקשת שלא ירביצו. מזכירה שכשמישהו עושה דבר שאסור לעשות מדברים אִתו ומסבירים לו למה אסור, ולא מרביצים.

יכולתי לפתוח את זה לדיון אִתם בהזדמנות מתאימה. יכולתי גם להגיד להם שככה אני מבקשת אחרי שסבא הולך. הגבתי על-המקום לא כי בער לי, אלא כי בעצם דיברתי אִתו דרכם. יותר קל מלפנות אליו ישירות. אפילו לא האמנתי שיש בזה תועלת כלשהי. בפעם הבאה הוא ישתדל שאני לא אשמע כשהוא מעודד אותם לאלימות.

רק כי רציתי לתת לו תחושת אשמה.

המממ. בשני המקרים את מנסה לחנך אותו.
את בטוחה שהפוקוס הוא על הרצון לגרום לו להרגיש אשם? או שפשוט חשוב לך להגיד לו "לא עושים את זה ככה. תעשה את זה כמו שאני רוצה"?

ייתכן שאת צודקת.
אבל
1) במקרה הראשון, אין בעייתיות במעשה שלו עצמו. כשזה בא מאדם אחר זה לא היה מרגיז אותי.
2) בשני המקרים ברור לי שאין תועלת ב'חינוך'. אני יודעת שהוא לא יתקן את דרכיו אם רק אראה לו את האור. זו יותר מין נקמה.

שתי העובדות האלה גורמות לי לראות את זה לא כרצון לחנך אלא כרצון לפגוע בו.

עירית_לוי

שתי העובדות האלה גורמות לי לראות את זה לא כרצון לחנך אלא כרצון לפגוע בו.

יכול להיות שיש כאן שני דברים:

האחד הוא, כמו שכבר הבחנת עד כה, הצורך האוטומטי וכרגע הבלתי נשלט לעמעם את החוויות הכואבות שלך. מאוד יכול להיות שמול חמך צפות כרגע שתי החוויות שדיברת עליהן: ה"לא-בסדר" (ומולה עולה הרצון לגרום לו לחוש לא-בסדר. ש הוא יהיה הלא בסדר כאן), וה"קטנה" (ומולה עולה הרצון שהוא יחוש טועה, לא מבין, לא מספיק טוב).

הדבר השני שאולי קורה לך פה הוא שמול חמך, בגלל שהוא משמש כטריגר להצפת החוויות האלה, מולו עולים בך גם הרבה מאוד כעס וכאב ותסכול שנצברו בתוכך משנים של מפגש עם החוויות האלה ורק מחכים לערוץ המתאים דרכו יוכלו להתנקז החוצה. באותו הרגע, בגלל מה שהוא מייצג עבורך, הוא מופיע לך כמי שגורם לך לסבול ולכן עולה בך ה רצון לפגוע בו. להחזיר לו. להחזיר למישהו. לבטא את התסכול הזה.

אם הנקודה הזאת רלוונטית עבורך, מה שאת יכולה לעשות כאשר זה קורה, זה להזכיר לעצמך שהכעס הוא שלך. הוא בתוכך, הוא בכלל לא קשור אל חמך. הוא היה קיים בתוכך עוד לפני שהיכרת את חמך וכרגע הוא רק טריגר שעבר במקרה בסביבה. לגיטימי שהכעס יהיה, ועוד יותר לגיטימי לתת לו ביטוי (השאלה איך ומול מי

) אבל במקביל גם להבין את המנגנון שפועל כאן. והתזכורת לזה בזמן אמת היא חשובה.

נקודת מבט כזאת מאפשרת לך לקחת את מלוא האחריות על הדפוס שלך, ובמהשך גם את היכולת להשתחרר ממנו. כאשר הפוקוס שלך נשאר בחוץ (הוא הגורם) אין לך בעצם גישה לשנות את הדברים בתוכך פנימה.

_אני יודעת שפשוט חשוב לו לאשר דברים, אבל יש לי דחף לתת לו תחושת אשמה על שהתקשר.
אני לא מבינה למה._
אני רוצה להציע לך לא ללכת לכיוון של לנסות להבין למה. ניסיון להבין למה, או לומר לעצמך "אני לא מבינה..." הוא לא פרודוקטיבי. כבר הבנת פעם אחת למה. כלומר, הבנת את המנגנון שמפעיל אותך, ועכשיו פנייך מועדות לשחרור שלו. ממקום של - "למה הוא נוצר?" את עוברת ל- "כיצד אשנה אותו?"
ומהמקום הזה כל מה שנותר הוא רק להתבונן בו בלי גינוי ובלי עמדה. פשוט ללמוד אותו לעומק. לצפות בו.

שתפי איך הולך לך

אני רוצה להציע לך לא ללכת לכיוון של לנסות להבין למה
מאוד יפה ונכון בעיניי. דומה קצת לעיקרון של חשיבה הכרתית (ימימה), לא? (אני לא מכירה לעומק.)

אז כן, נראה לי ואנסה ליישם.

לגיטימי שהכעס יהיה, ועוד יותר לגיטימי לתת לו ביטוי (השאלה איך ומול מי)
באמת איך ומול מי אפשר לבטא את הכעס בצורה בריאה?

עירית_לוי

דומה קצת לעיקרון של חשיבה הכרתית (ימימה), לא? (אני לא מכירה לעומק.)
יכול להיות, לא יודעת...

בכל אופן, זו נקודת מבט שקיימת בעולם האימון, שמכוונת לניתוב דפוסי המחשבה, הפעולה וההוויה לכיוונים פרודוקטיביים.

באמת איך ומול מי אפשר לבטא את הכעס בצורה בריאה?
הדבר הראשון, עוד לפני איך ואיפה, זה לתת לזה לגיטימציה. לא לגיטימציה להשתלח באנשים אלא לגיטימציה לעובדה שיש בתוכך כאב ויש בתוכך כעס.
אז קודם כל - מותר שיהיה. זה לא לא-בסדר. זה הגיוני וטבעי שכאב שלא קיבל מענה כל כך הרבה שנים יהפוך בתוכך לכעס. זה חלק מהעיסקה שנקראת לחיות את החיים האלה בגוף אנושי.

עצם זה שתתני לכעס מקום, רשות, במקום להבהל ממנו ולנסות לקבור אותו עמוק - כבר מקדם אותך ואפילו כבר מפחית ממנו. זה צעד ראשון וחשוב של ביטוי, לא הביטוי המקובל אבל בהחלט ביטוי, פנימי. זה שתדחיקי אותו פנימה ותתנגדי לו לא יעלים אותו. להיפך. בקיצור - הכי "בריא", לדעתי, זה לתת רשות לעצם קיומו במקום לגנות אותו (זו לא הנחייה ללכת ולהוציא את התסכולים שלך על כל העולם. זה רק לא לשנוא את עצמך אם זה קרה לך). נקודת המוצא שלך צריכה להיות שכעס זו לא מילה גסה

.

הדבר השני, שכבר הזכרתי, זה לקחת עליו אחריות (וזהירות - לא אשמה!). כלומר להבין בזמן אמת שהכעס הוא שלך. זה לא האדם שמולך שמכעיס אותך. הוא רק טריגר להצפה של משהו שבין כה מבעבע בתוכך. הצעד הזה לא מתייחס לשאלתך לגבי ביטוי ישיר שלו, אבל לאורך זמן הוא כן מאוד מקדם את ההתמודדות שלך איתו. זה סוויץ' שבעיני מהותי ללמוד לעשות.

ולגבי דרכי ניקוז "בריאות" - זה כבר מאוד אישי, יש כל מיני דרכים יצירתיות (פעילות גופנית מכל סוג שהוא, ציור, דמיון מודרך, מדיטציה, לסגור את החלונות ולצרוח

, וכו' וכו'...) . אם אחרי שני הצעדים שפירטתי עדיין יש מה לנקז (הרבה פעמים כבר אין) חפשי מה נכון לך.

אני יוצאת לרגע מהמשבצת של המטופלת, ועוברת להיות סתם משתתפת בשיחה (אבל תכף אחזור להיות מטופלת, יש לי המון מה להגיד גם בכובע הזה).

_זה יכול להמחיש לך עד כמה המנגנון הזה נוגס בחוויית החופש בחיים שלך. יש אזורים שלמים שאת לא צועדת בהם כי הם מסוכנים ואת גם צריכה לנתב אנרגיה כדי להזהר שלא להכנס אליהם.
תארי לך מצב בו יש בעולם כל מיני אנשים שאין לך חופש לפגוש. את יודעת שאם תראי אותם הם יציפו בך חוויות לא נעימות מהעבר או סתם ייתנו לך תחושה לא נעימה בגלל הדרך שבה הם נוטים להתנהג. ואז בכל פעם שאת רואה אותם ברחוב את עוברת למדרכה שממול. ותארי לך שיש לא מעט כאלה. ואת כל הזמן עם עין אחת פקוחה, נזהרת, על המשמר._

הקטע הזה הזכיר לי משהו, ועברו כמה ימים עד שהבנתי מה. ראי, קטע מהספר יש ילדים זיגזג של דויד גרוסמן:
'"מי יודע?" רטן השוטר. שמתי לב שהוא נוהג להניח ידו מעל עיניו, כאילו כדי להאהיל עליהן מפני השמש, ובעצם כדי להסתיר מאיתנו את הפצעונים שעל מצחו.'
ובהמשך:
'"פורים בקייץ," גיחך השוטר ורכן אל חלון המכונית, כך שיכולנו לראות את פניו רק עד לגבות. הוא היה צריך להתאמץ ולתכנן כל תנועה שלו כדי לנסות להסתיר את הפצעונים האלה. להסוות ולרמות בלי הרף.'

(קטעים דומים יש בדמות של מצליח מספר אחר שלו - מישהו לרוץ אתו.)

בבית הכנסת שלנו יש פינת הנקה. לא רשמית, אין שלט, אבל ברורה לכולם לגמרי. כל המיניקות הולכות תמיד לשם, ואחרים לא מתקרבים לאזור. היום, כשניגשתי עם הדרדקית, גיליתי שם זוג - בעל ואישה לומדים. היה זמן של לימוד קהילתי, והם בחרו ללמוד דווקא שם. החלטתי שאני מבקשת מהם לעבור ללמוד במקום אחר. זה היה כרוך באומץ מסוים, לא בא ממש בקלות, אבל החלטתי שזו רמת לא-בסדריות שאני מסוגלת לה. ניגשתי והתחלתי להסביר בהיסוס שהמקום הזה הוא היחיד בבית-הכנסת שמתאים להיניק בו, אבל באמצע ההסבר נקטעתי - פתאום הבחנתי שהם לא סתם התיישבו שם. גם היא מיניקה. מכוסה, לא בולטת, אבל מיניקה.
עכשיו.
ברמת הרציונל - אני עדיין מרגישה שלגיטימי לבקש ממנו שיזוז. שייפרד מאשתו, מה לעשות. הפינה הזאת מיועדת למיניקות. אין לי מקום אחר להיניק. אבל מבחינת היכולת שלי - פה נחסמתי. כי זה בכל זאת קצת פחות מובן מאליו משאבקש משניהם לעבור אם הם סתם התיישבו שם ללמוד.
קיוויותי שלמרות שהמשפט נקטע, ולמרות שאי-ההבנה התבררה - בכל-זאת הוא יציע מעצמו לעבור. כי הרי ברור שכך הוא צריך לעשות. אבל הוא לא הציע - אז גם אני לא. התנצלתי על ההפרעה והלכתי. וציינתי לעצמי - תלמידה טובה - שאני מצייתת כרגע למגבלה פנימית שמונעת ממני לחוש לא בסדר.

כלומר להבין בזמן אמת שהכעס הוא שלך. זה לא האדם שמולך שמכעיס אותך. הוא רק טריגר להצפה של משהו שבין כה מבעבע בתוכך
ההבנה הזו קשה לי בעיקר מול חמי. זה מאוד מאוד מנוגד לרגש הטבעי שלי. את יודעת, אם אני פרנואידית זה לא אומר שלא רודפים אחריי...

עירית_לוי

להסוות ולרמות בלי הרף
מעניין לקרוא את דויד גרוסמן בהקשר הזה.
הציטוטים האלה מעלים עוד זווית שאת יכולה להסתכל ממנה על עצמך, והיא הזווית של המסכה והזיוף. הניסיון להימנע מלהיות לא-בסדר הוא גם ניסיון לעטות על עצמך מסכה - גם מול עצמך וגם מול העולם של אני-בסדר או אני-תמיד-בסדר או אני-הכי-בסדר. כל אחד והמסכה שלו. וכמו השוטר של גרוסמן גם אנחנו משקיעים הרבה אנרגיה בהסתרה ו"עובדים" בלהיות מישהו אחר, כדי שאף אחד לא "יעלה עלינו" ויגלה חס וחלילה שאנחנו לא מושלמים...

התבוננות על עצמנו, על האמת המסתתרת מתחת למסיכה דורשת קודם כל אומץ, ובנוסף גם כנות רבה. כי הרי את לא כל הזמן "בסדר" והשאלה היא עד כמה את מוכנה להיות אמיתית עם עצמך ולראות את זה. לראות שאת לא מושלמת, מבלי לשפוט את זה. לראות שלפעמים את לא מתחשבת באחרים כי לא מתאים לך, וזה בסדר. מותר לך. כי לפעמים את חסרת סבלנות, גם זה מותר. כי לפעמים את מרוכזת בעצמך וגם זה אנושי לחלוטין. להסתכל על הדבר הזה בפשטות: פשוט כי ככה זה, וזה חלק מהמכלול הנהדר והייחודי שהוא את

.

בהקשר הזה אני רוצה להציע לך להתחיל עכשיו להתבונן על עצמך ולבדוק בהדרגה עד כמה זה בסדר בעיניך להיות לא-בסדר. עד כמה את מסכימה לקבל את התכונה לא-בסדר כאחת מכלל התכונות שמאפיינות אותך. עד כמה את מוכנה להגיד לעצמך (עדיין לא לאחרים) - "אני לא-בסדר וזה בסדר גמור בשבילי"

. עד כמה בכלל, ועד כמה היום לעומת לפני כחודש. זה משהו לחזור ולבחון לעיתים.

עוד דרך לבחון מדי פעם לאורך המסע שלך את מידת הקבלה וההשלמה שלך לגבי התכונה הזאת (או כל תכונה אחרת) היא אילו תחושות, רגשות ומחשבות מעוררים בך אנשים "כאלה". אנשים שהם לא-בסדר, שאין להם בעיה עם זה והם מרשים לעצמם להיות לא-מתחשבים, בוטים וכו'. יכול להיות שאת סולדת מהם / כועסת עליהם / חוששת מהם / מתרחקת מהם וכו'. מה שאנשים כאלה מעוררים בך יכול להיות עבורך מדד לעד כמה יש בתוכך מקום לתכונה הזאת. ככל שלך יהיה יותר חופש להיות "כזאת", כך יהיה לך יותר חופש להתנהל בשלווה מול אנשים "כאלה".

ודבר אחרון - אני רוצה להציע לך למקד מחדש את ההתבוננות הזאת גם בתוך היחסים שלך עם בעלך, משום שלדברייך הוא הטריגר הכי חזק להצפת המנגנונים. תבדקי אם זה מתאים לך.

ההבנה הזו קשה לי בעיקר מול חמי. זה מאוד מאוד מנוגד לרגש הטבעי שלי. את יודעת, אם אני פרנואידית זה לא אומר שלא רודפים אחריי...
ברור. זה לא אומר שהוא לא עושה פה כלום. זה לא אומר שהכל קיים רק בראש שלך וששום דבר לא מתרחש במציאות.
העניין הווא שהמציאות החיצונית מהדהדת עם זו הפנימית, שלך. והעניין הוא גם שמה שרלוונטי אלייך זה רק מה שקורה במציאות הפנימית שלך. לשים את הפוקוס בחוץ זה בדרך כלל עיסוק לא פרודוקטיבי

.
יחד עם זאת, אם זה מעלה קושי גדול מדי - אז אני ממש לא בעד להתנגד לעצמך. להיפך. אם כך את מרגישה, אני מציעה להניח את הדבר הזה בצד לעת עתה ואולי לחזור אליו מאוחר יותר.

הילד הלך היום די קרוב לקצה המדרכה, ואני הייתי כמה צעדים לפניו. ידעתי במאה אחוז שהוא לא יתקרב עד לקצה ממש, ועל-אחת-כמה-וכמה שהוא לא יירד לכביש. שום סיכוי. נהג שחלף על-פניי במהירות צפצף קלות, ועשה לי תנועה של כעס ביד. במשך עשר דקות אחר-כך ניהלתי אִתו דיאלוגים בראש והסברתי לו כמה שאני בסדר, ושהוא לא צריך לשפוט אותי על-סמך מראה עיניו.
זו אני. זו המצוקה שלי. הוא רק הטריגר. לי קשה להיראות לא בסדר. לא צריך עכשיו לחזור הביתה ולספר לבעל כמה מעצבן שאנשים ברחוב מתערבים לי בהורות. הבעיה היא לא ההתערבות. זה שלי.זו המצוקה האישית שלי.

אילו תחושות, רגשות ומחשבות מעוררים בך אנשים "כאלה"

האיש שעוקף בתור לרופאה מרתיח אותי. אני מבעבעת רק מתחת למכסה, כמובן. שעות אני לא אצא מהתסכול הזה. וזו גם לא-בסדריות שאין לי שום שאיפה או חשק - אפילו לא פנימי ביותר - להיות בה. בשום רובד אין בי צער על שאני לא מסוגלת לעקוף.

האיש שעומד על זכותו שלא יעקפו אותו מעורר בי התפעלות עזה: הלוואי ויכולתי להיות כזאת. אני עומדת נפעמת כשאני רואה אסרטיביות במקומה הנכון. הרבה פעמים אפילו ניגשת בשקט ומשבחת.

אז לאיזה "כאלה" להתייחס?

אני רוצה להציע לך למקד מחדש את ההתבוננות הזאת גם בתוך היחסים שלך עם בעלך, משום שלדברייך הוא הטריגר הכי חזק להצפת המנגנונים
מהתבוננות בימים האחרונים - אני לא ממש בטוחה שהוא הטריגר הכי חזק להצפה. מה שכן בטוח - כשהמנגנונים האלה עולים מולו זה הכי כואב. היחסים אִתו הרי חשובים לי יותר מהיחסים עם הנהג בכביש. כשתבניות כאלה מעכירות אותם אני מרגישה ייאוש.
אבל זה לא קורה המון.

לשים את הפוקוס בחוץ זה בדרך כלל עיסוק לא פרודוקטיבי
נכון (-: תודה.
אז אני באמת לא יודעת. מצד אחד - אולי באמת גדול עליי עכשיו לשפר את היחסים עם חמי. מצד שני זה כל-כך בוער לי... קשה לי לחוש שאני באווירה של תיקון - ורק על המקום הכי בעייתי לדלג. אם התרגלתי לנתח לעצמי סיטואציות ולהזכיר לעצמי לקחת אחריות ושות' - איך אמנע מזה במפגשים אִתו? אבל אם אנסה לקחת אחריות - איך אצליח? הרי כל-כך ברור לי שאני הקורבן, והוא זה שעושה כל דבר הפוך משצריך לעשות. אני כל-כך עמוק בתוך החוויה הזאת.

אני חשה דכדוך. נראה לי שהזהרת אותי שזה עלול לקרות.

עירית_לוי

לא צריך עכשיו לחזור הביתה ולספר לבעל כמה מעצבן שאנשים ברחוב מתערבים לי בהורות.
ואוו.
גם את, כמוני, רואה את הצעד שעשית פה? את השינוי?
זה כבר לא אני בסדר כולכם אשמים, אלא זה קשה לי להכיל חוויה של אני לא בסדר.
העברת את הפוקוס, את הזרקור שקודם כיוונת החוצה - פנימה.
זה צעד מהותי וחשוב בדרך שאת עוברת עם עצמך. איזה יופי!

אז לאיזה "כאלה" להתייחס?
גם וגם.
אלה שני צדדים של אותו מטבע, של הקושי להכיל לא-בסדר: סלידה עזה מצד אחד, התפעמות עמוקה מצד שני.

מהתבוננות בימים האחרונים - אני לא ממש בטוחה שהוא הטריגר הכי חזק להצפה. מה שכן בטוח - כשהמנגנונים האלה עולים מולו זה הכי כואב. היחסים אִתו הרי חשובים לי יותר מהיחסים עם הנהג בכביש. כשתבניות כאלה מעכירות אותם אני מרגישה ייאוש.
כן, כי היחסים הכי אינטימיים שולחים ידיים הכי עמוק לתוכנו.
יש להם את הפוטנציאל הכי גדול להציף כאב (מצד שני גם את הפוטנציאל הכי גדול לצמיחה...).
ואולי לכן עולה הייאוש, כדי קצת לטשטש את הכאב הגדול.
בנוסף, ממה שתיארת, עשית כבר דרך משמעותית מולו עד היום, ואולי לכן זה לא עולה בתדירות גבוהה.

מצד שני זה כל-כך בוער לי... קשה לי לחוש שאני באווירה של תיקון - ורק על המקום הכי בעייתי לדלג.
אז מציעה לא לעשות בכוח שום דבר. לא לקחת אחריות בכוח (לא שזה אפשרי

) ולא לעצום עיניים בכוח. מה שתראי, תראי. את כבר בשלב שיש דברים שלא תוכלי שלא-לראות. תני לזה לקרות מעצמו. ורק תתבונני על כל התכולה הרגשית שעולה מתוכך. כשיבשיל שם הרגע לשינוי - את תדעי ותראי את זה.

אני חשה דכדוך. נראה לי שהזהרת אותי שזה עלול לקרות.
כן, זו תגובה טבעית להצפה הרגשית שהסכמת לחוות. ירידה לצורך עליה. בבקשה היי קשובה לעצמך לגבי המינונים והקצב.

וואו, הדף הזה ממש מעניין אותי, ומאוד נוגע לי במקומות אישיים שלי. (וגם ציטטתי ממנו לעצמי בדפבית).
תודה עלומה ועירית !

אני מאוד מאוד מזדהה עם הפחד להיות 'לא בסדר'.
אולי כדאי לחדד ולומר - עם הפחד להיתפס כ'לא בסדר'.

עירית, הזדהיתי במיוחד עם:
_בחלק מהחווית יש לך חופש להיות גם אם הן לא הכי נעימות, ובחלק מהן זה בלתי נסבל עבורך, כמו במקרה של "אני לא בסדר". זו חוויה מכאיבה מאוד עבורך, שמציפה בך הרבה כאב ופחד, לא רציונלי, לא הגיוני, לא מוסבר, אבל מאוד מוחשי. יכול להיות אפילו שאת מעדיפה לא להיות, לחדול, מאשר לחוש לא-בסדר. כי זה עד כדי כך מכאיב.
ואז את משקיעה המון המון אנרגיה בלעקוף את הבורות האלה, שאם תפלי אליהם תיקלעי לחוויה המוקצית הזאת._

והתחברתי גם ל:
להתחיל להתבונן על עצמך ולחפש במהלך יום שלם את כל הרגעים בהם נמנעת מלהיקלע לחווית הלא בסדר. "עכשיו אמרתי לבעלי ככה וככה כדי לא להרגיש לא בסדר"

***********

בהקשר לזה, אספר משהו מהשבוע -
חיכיתי ברמזור לחצות את הכביש כדי לתפוס אוטובוס מצדו השני.
וברגע שהרמזור התחלף רצתי מהר, כדי להספיק לרמזור של הצד הנגדי. (אם לא רצים לא מספיקים וצריך לחכות, ואני מיהרתי)
בלי כוונה נתקלתי במישהי, הסתובבתי אליה תוך כדי ריצה ואמרתי סליחה, והיא ענתה בכעס.
המשכתי לרוץ, ותוך כדי זה עברו לי מחשבות של 'את לא בסדר. דוחפת אנשים. יכולת לצאת יותר מוקדם מהבית במקום להצטרך לרוץ ולדחוף את כולם' וכו'.
שכנעתי את עצמי שלא עשיתי את זה בכוונה, ומה כבר קרה.
אבל עדיין היה לי קשה המחשבה שההיא חושבת שאני 'לא בסדר'.

גם אם אני מצליחה להשתכנע שאני 'בסדר' - קשה לי לשאת את ההרגשה שמישהו אחר חושב שאני 'לא בסדר'.
ואז, כל זמן שאותו בן אדם נשאר בסביבה שלי - הכול נצבע בצבע הזה.
אני בטוחה שבגלל שהוא כועס עליי, עכשיו על כל דבר שאעשה הוא יבקר אותי. ואז אני שומעת את הביקורת 'שלו' (כלומר, שאני מייחסת לו) בראש שלי בלי סוף - כל זמן שהוא נמצא שם.

למשל, הבחורה ההיא נעמדה לידי בתחנה.
ואז על כל תנועה שעשיתי חשבתי לעצמי מה היא חושבת עליי עכשיו. ואם היא עדיין כועסת עליי.
ואם תבוא המונית שירות ואני ארוץ אליה - אז בטח הבחורה תחשוב לעצמה שאני שוב 'נדחפת'.

הייתי יותר מודעת לכל זה בגלל הדיון שלכן שקראתי פה.

ולפחות באותו רגע היה נראה לי שאני מצליחה להתמודד עם זה יותר טוב בעקבות הדיון.
אמרתי לעצמי 'אז שהיא תחשוב עליי שאני לא בסדר. מה קרה?'
והיה נדמה לי שזה באמת בסדר בשבילי.

אבל במבט לאחור אני מבחינה שלא באמת הייתי רגועה. ושעדיין הטריד אותי הפחד שהיא ממשיכה לחשוב עליי שאני לא בסדר.
חשבתי שעשיתי צעד, אבל כנראה לא באמת.

************

כמו כן, כתבתי שמה שמפריע לי זה לא שאני 'לא בסדר' אלא שיחשבו עליי שאני 'לא בסדר'.

אבל אני חושבת שבעומק של זה - נראה לי, שאם הייתי בעצמי חושבת שאני בסדר, לא היה אכפת לי שיחשבו עליי שאני לא.
אז כנראה שזו קודם כל אני שחושבת שאני לא בסדר.
('דוחפת את כולם כדי לדאוג לאינטרסים שלה !', למשל)

אז גם אם אני אומרת לעצמי 'שיחשבו עליי שאני לא בסדר'.
איך אצליח להיות רגועה, בזמן שנדמה לי שהם צודקים?
(רק בחלק ממני כמובן. ברור שהחלק השני שלי לא חושב שהם צודקים)

***********

התבוננות על עצמנו, על האמת המסתתרת מתחת למסיכה דורשת קודם כל אומץ, ובנוסף גם כנות רבה. כי הרי את לא כל הזמן "בסדר" והשאלה היא עד כמה את מוכנה להיות אמיתית עם עצמך ולראות את זה.

אז שוב.
השאלה אם אני באמ-ת לפעמים 'לא בסדר'?
או שאני תמיד בסדר - וה'לא בסדר' זו רק פרשנות - של עצמי, של הסביבה?

לראות שאת לא מושלמת, מבלי לשפוט את זה. לראות שלפעמים את לא מתחשבת באחרים כי לא מתאים לך, וזה בסדר. מותר לך. כי לפעמים את חסרת סבלנות, גם זה מותר. כי לפעמים את מרוכזת בעצמך וגם זה אנושי לחלוטין. להסתכל על הדבר הזה בפשטות: פשוט כי ככה זה, וזה חלק מהמכלול הנהדר והייחודי שהוא את.

אבל האם להתחשב בעצמי במקום באחרים זה באמת 'לא בסדר'?!

אז אולי במקום לנסות לקבל שאני 'לא בסדר' - להבין שזה לא באמת 'לא בסדר'?*

בהקשר הזה אני רוצה להציע לך להתחיל עכשיו להתבונן על עצמך ולבדוק בהדרגה עד כמה זה בסדר בעיניך להיות לא-בסדר. עד כמה את מסכימה לקבל את התכונה לא-בסדר כאחת מכלל התכונות שמאפיינות אותך. עד כמה את מוכנה להגיד לעצמך (עדיין לא לאחרים) - "אני לא-בסדר וזה בסדר גמור בשבילי"

אבל אם 'זה בסדר להיות לא בסדר' - אז בעצם אין כאן שום 'לא בסדר', נכון?

*************

עוד דרך לבחון מדי פעם לאורך המסע שלך את מידת הקבלה וההשלמה שלך לגבי התכונה הזאת (או כל תכונה אחרת) היא אילו תחושות, רגשות ומחשבות מעוררים בך אנשים "כאלה". אנשים שהם לא-בסדר, שאין להם בעיה עם זה והם מרשים לעצמם להיות לא-מתחשבים, בוטים וכו'. יכול להיות שאת סולדת מהם / כועסת עליהם / חוששת מהם / מתרחקת מהם וכו'. מה שאנשים כאלה מעוררים בך יכול להיות עבורך מדד לעד כמה יש בתוכך מקום לתכונה הזאת. ככל שלך יהיה יותר חופש להיות "כזאת", כך יהיה לך יותר חופש להתנהל בשלווה מול אנשים "כאלה".

אני חושבת שאצלי דווקא יש הערכה וקינאה כלפי כאלה שמרשים לעצמם להיות 'לא בסדר'.
למשל, לדאוג לאינטרסים שלהם לפני אחרים.

לדוגמא, לפני כמה שנים עשו לטובהל'ה מתיחה בתוכנית מתיחות, הפגישו אותה עם מישהו שכאילו הייתה אמורה להכיר כדי לגרום לה לחשוב שהיא מכירה אותו (למרות שלא באמת) - איזה בעל שנורא הודה לה על שנתן לאשתו שמלה במתנה לפני שהיא נפטרה.
ובניגוד לאחרים שהפגישו אותם עם אנשים לא מוכרים כאילו שהם אמורים להכיר אותם - טובהל'ה לא שיחקה את המשחק, ואמרה 'אני לא מכירה אותך, ואין סיכוי בחיים שנתתי לאשתך שמלה במתנה. אפילו לבנות שלי אני לא נותנת שמלה במתנה'.

מאוד אהבתי את ה'אגואיזם' הזה.
את היכולת שלה להרשות לעצמה להיות 'אגואיסטית' או 'שקועה בעצמה' וכדומה, ולא 'אלטרואיסטית'.
אהבתי את האמיתיות הזאת. הישירות.
בשבילי היא דוגמא.

אני ממש מקנאה באנשים שמרשים לעצמם להיות 'לא בסדר'.

(כמובן, שיש הבדל בין זה לבין אנשים אטומים שממש פוגעים באחרים וכדומה)

************

_הילד הלך היום די קרוב לקצה המדרכה, ואני הייתי כמה צעדים לפניו. ידעתי במאה אחוז שהוא לא יתקרב עד לקצה ממש, ועל-אחת-כמה-וכמה שהוא לא יירד לכביש. שום סיכוי. נהג שחלף על-פניי במהירות צפצף קלות, ועשה לי תנועה של כעס ביד. במשך עשר דקות אחר-כך ניהלתי אִתו דיאלוגים בראש והסברתי לו כמה שאני בסדר, ושהוא לא צריך לשפוט אותי על-סמך מראה עיניו.
זו אני. זו המצוקה שלי. הוא רק הטריגר. לי קשה להיראות לא בסדר_

עלומה, איך הזדהיתי עם הדוגמא הזאת.

************

זה כבר לא אני בסדר כולכם אשמים, אלא זה קשה לי להכיל חוויה של אני לא בסדר?.

אז שוב אני שואלת, האם זה לא יותר נכון לנסח: קשה לי להכיל חוויה של אני נתפסת כלא בסדר?

***********

אני ממש מקווה שזה בסדר שהוספתי כלכך הרבה טקסט מהגיגיי בנושא.
פשוט, כי לפחות בתחום ה'לא בסדר' - זה מאוד נוגע לחיי.

אני מרגישה שאני 'מתכופפת' המון בחיים, כדי לא להיתפס כ'לא בסדר'.
(בין שזה 'לא בסדר' במובן של 'אגואיסטית', 'רעה' וכדו', ובין שזה 'לא בסדר' במובן 'לא שפויה' ועוד ועוד)

עירית, אשמח להארותייך.

אני ממש מקווה שזה בסדר שהוספתי כלכך הרבה טקסט מהגיגיי בנושא
פתאום שמתי לב שהמשפט הזה נשמע מצחיק בהקשר כל ההודעה שכתבתי

.

עירית_לוי

פתאום שמתי לב שהמשפט הזה נשמע מצחיק בהקשר כל ההודעה שכתבתי
לגמרי

_אבל במבט לאחור אני מבחינה שלא באמת הייתי רגועה. ושעדיין הטריד אותי הפחד שהיא ממשיכה לחשוב עליי שאני לא בסדר.
חשבתי שעשיתי צעד, אבל כנראה לא באמת._
אני חושבת שאת כן יכולה לסמן את זה לעצמך כצעד.
השינוי קורה בכמה רבדים. קודם כל ברובד המנטאלי-תפיסתי, אח"כ ברגשי-חוויתי ואח"כ גם ברובד הפיזי (אני מאמינה שהחרדה מלהיות לא-בסדר צרובה ממש בגוף). ועם עבודה כמו זו שהתחלת לעשות זה מחלחל לאט לאט פנימה מהרובד המנטאלי אל הרבדים העמוקים יותר. אז גם סוויץ' כזה ברמה המנטאלית הוא חשוב. הוא אבן דרך ראשונה וחשובה. אחריו יוכל לבוא גם הסוויץ' ברמה הרגשית.

_אבל אני חושבת שבעומק של זה - נראה לי, שאם הייתי בעצמי חושבת שאני בסדר, לא היה אכפת לי שיחשבו עליי שאני לא.
אז כנראה שזו קודם כל אני שחושבת שאני לא בסדר
('דוחפת את כולם כדי לדאוג לאינטרסים שלה !', למשל)
אז גם אם אני אומרת לעצמי 'שיחשבו עליי שאני לא בסדר'.
איך אצליח להיות רגועה, בזמן שנדמה לי שהם צודקים?_
אני מסכימה איתך.
נראה לי שכל עוד אצלך מתנגנת ברקע המנגינה "אני לא בסדר", הביקורת של האנשים מבחוץ, אם קיימת כזאת, מהדהדת עם זו הפנימית שלך.

(רק בחלק ממני כמובן. ברור שהחלק השני שלי לא חושב שהם צודקים)
נכון.
יש פער בין הרציונל, ההבנה - לבין החוויה הרגשית. המוח התקדם, צבר ניסיון חיים, למד, הבין עניין

. הרגש לא טופל ונשאר איפשהו מאחור.
וכאן עבודת שכנוע רציונלית לא מספיקה. היא לפעמים מרגיעה, היא סוג של פלסטר, אבל היא לא משחררת את החוויה.
בכל אופן כרגע טוב להבחין בפער, לראות אותו, גם בזמן אמת. לשים לב שיש חלק שיודע וחלק שלא.

אבל אם 'זה בסדר להיות לא בסדר' - אז בעצם אין כאן שום 'לא בסדר', נכון?
בדיוק!
ואני חושבת שהאתגר הפרטי שלך הוא קודם כל להיות בסדר עם זה שאת לא-בסדר. לפעמים. קורה. שזה בסדר להיות לא מושלמת, טועה, וולגרית, אגואיסטית, לא מתחשבת. את יודעת - אנושית. לחיות בשלום עם האנושיות שלך. להבין ש"לא-בסדר" זו לא מילה גסה, לא מילת גנאי. לנקות אותה מהמטען השלילי המאוד-כבד שיש בה עבורך.

מה שזה אומר זה לעשות קודם כל מהפך תפיסתי בתוכך: להפסיק לחלק את העולם לשחור ולבן, להפסיק להתבונן על העולם במונחים של בסדר ולא-בסדר. טוב ורע, נכון ולא-נכון. במובן מסויים זה לשחרר את השופט הפנימי ולהתחיל לחיות את החיים בלעדיו. תתארי לך איזו מעמסה תשחררי מעל כתפייך אם תחיי את חייך ללא החלוקה הזאת.

_אני חושבת שאצלי דווקא יש הערכה וקינאה כלפי כאלה שמרשים לעצמם להיות 'לא בסדר'.
למשל, לדאוג לאינטרסים שלהם לפני אחרים._
אכן קנאה היא גם מדד לקושי להכיל את האישו של בסדר/לא בסדר.
קנאה/סלידה/התפעמות. כל תגובה שרחוקה ממה שאפשר לקרות לו "שוויון נפש" יחסי מול האישו הזה יכול להיות עבורך מדד בדרך שלך.

_זה כבר לא אני בסדר כולכם אשמים, אלא זה קשה לי להכיל חוויה של אני לא בסדר??.
אז שוב אני שואלת, האם זה לא יותר נכון לנסח: קשה לי להכיל חוויה של אני נתפסת כלא בסדר??_
יכול להיות. אבל לתחושתי מה שאולי רלוונטי יותר בשבילך להסתכל עליו זה לא אם את חושבת שאת לא בסדר או את חושבת שאת נתפסת כלא בסדר,
אלא על מה יאפשר לך לנקות את המושג הזה מהמטען הדואלי (טוב/רע) שיש בתוכך ביחס אליו. להיות שוות נפש מול "רע", וגם מול "טוב". הרי כרגע הרע מפיל אותך ("איזו אגואיסטית אני! אני בנאדם רע!"), הטוב מרים אותך ("איזו מתחשבת אני! אני בנאדם טוב! או יופי, <נרשמת הקלה> ככה אני יכולה לאהוב אותי"). להיות משוחררת מהשיעבוד לחלוקה הזאת ומאיך שהיא מטלטלת אותך למעלה או למטה.

אם זה מדבר אלייך/רלוונטי/נוגע אני יכולה להציע לך איך להתחיל לעשות את זה,
ואם לא – כווני אותי...

עלומה, מה שלומך?

אהבת עולם , אני חושבת שיש הרבה קרבה בין הרגשות והמחשבות שלנו. ההצגה של הדברים מהכיוון שלך הובילה אותי להבנה מחודשת של מנגנונים אצלי. אולי אחר-כך אתייחס בפרוטרוט @}

עירית.
אני שוב חוזרת ל ייתכן שהתדירות של הדפוסים הבעייתיים האלה נמוכה משהיה נדמה לי? כל היום אני תרה אחרי החוויות שכל-כך הסעירו אותי לפני כשבועיים כשפתחתי את הדף - ולא מוצאת משהו ממשי. בעיקר עכשיו בחופש, אני בכלל לא יוצאת הרבה מהבית ולא פוגשת אנשים, אז אין לי הרבה הזדמנויות לתרגל (-; אז היום ואתמול מצאתי את עצמי מתלבטת אם אולי זה לא בסדר שאני כבר יומיים לא כותבת פה כלום, ומיד נזעקת לשנן לעצמי בזמן אמת שהנה אני מזהה אצלי פחד מחוויית הלא-בסדריות... בקיצור, כמו הסיומת המתנצלת של אהבת, קישור ישיר לנושא הדף.

_קשה לי להכיל חוויה של אני לא בסדר
השם הזה מאוד מוצא חן בעיניי. במעלה הדף הבטחתי למישהו שאחרי שהרוחות יירגעו והדף יתחיל להעלות אבק אמצא לו שם יותר מאפיין כדי שיהיה מועיל גם לאחרים, והנה נתת לי את השם. אבל אני דוחה את ההחלפה בכמה חודשים. ואני מקווה שיצא ברור שכל הקטע שכתבתי לפני-כן ( זו אני. זו המצוקה שלי. הוא רק הטריגר. לי קשה להיראות לא בסדר ושות') היה תרגול, ניסיון לשנן לעצמי את מה שחשוב לי לזכור.

אלה שני צדדים של אותו מטבע, של הקושי להכיל לא-בסדר: סלידה עזה מצד אחד, התפעמות עמוקה מצד שני
ההתפעמות היא אותה התפעמות שחשתי ביחס לעצמי כשסירבתי לעירוי בלידה או כשביקשתי מחמי שידפוק. תחושה כזאת של 'תמיד ידעתי שבעצם זה בסדר גמור להתנהג כך, אז גורם לי ממש עונג לפגוש מישהי שגם חווה את זה כבסדר גמור' (ובעיקר כשהמישהי היא אני).
לעומת זאת הסלידה היא מהתנהגות שנכון, אין לי חופש להיות בה, אבל מבחינתי העניין המרכזי הוא לא שאין לי חופש להיות בה אלא שאין לי שאיפה להיות בה. כאילו - אין לי חופש גם לקשור חתולים לעצים, אבל לא חוסר החופש הזה הוא שדחף אותי לבקש עזרה (-:

בנוסף, ממה שתיארת, עשית כבר דרך משמעותית מולו עד היום, ואולי לכן זה לא עולה בתדירות גבוהה נכון, וגם הוא עשה דרך משמעותית בכמה שנות היכרותנו: הוא נזהר מאוד לא לדרוך איפה שכואב. אז חצי מהעימותים-בכוח האלה מנוטרלים מראש.

שוב ושוב אני מודה לך. את נפלאה.

עירית_לוי

אז היום ואתמול מצאתי את עצמי מתלבטת אם אולי זה לא בסדר שאני כבר יומיים לא כותבת פה כלום, ומיד נזעקת לשנן לעצמי בזמן אמת שהנה אני מזהה אצלי פחד מחוויית הלא-בסדריות...
מעולה!

שני דברים שאת יכולה להוסיף עכשיו ל"תבשיל":

זיהוי כמה שיותר מדוייק של מנגנון ההימנעות מהחוויה. מה אמרת לעצמך/חשבת/הרגשת כשעלתה החוויה? אם את לא מצליחה לזהות את המנגנון, כתבי את המחשבה או הרגש או הפעולה ואנסה לעזור לחדד את זה.

הגברת "הווליום". אם את מרגישה מוכנה לכך, ואת שמה לב שהתדירות נמוכה (לא משנה כרגע למה) את יכולה להגביר ווליום באופן מכוון, ממש להזמין הצפה. זה כמו לבקש ממנגנוני ההגנה לקחת צעד אחד אחורה כדי שתוכלי להסתכל פנימה טוב יותר. דרך אחת לעשות את זה, למשל, היא לומר לעצמך או לכתוב לעצמך בכל בוקר כשאת קמה את המשפט: "אני מוכנה לפגוש היום את חווית ה-אני לא בסדר" או "אני מוכנה לפגוש היום את הפחד של להיות לא בסדר". יכול להיות שבהתחלה רק תגידי את המשפט, ואח"כ תצטרף לו גם כוונה אמיתית. תרגול כזה יאפשר פתיחה של הסכר, במינון שיהיה נכון לך, כאשר את מזכירה לעצמך שפתיחת הסכר היא כמובן לצורך שחרור, ולא מתוך מזוכיזם. בדקי אם זה מתאים לך כרגע, או בהמשך.

_קשה לי להכיל חוויה של אני לא בסדר?
השם הזה מאוד מוצא חן בעיניי. במעלה הדף הבטחתי למישהו שאחרי שהרוחות יירגעו והדף יתחיל להעלות אבק אמצא לו שם יותר מאפיין כדי שיהיה מועיל גם לאחרים, והנה נתת לי את השם. אבל אני דוחה את ההחלפה בכמה חודשים._
נראה לי שזה עבר כך, אבל רק ליתר ביטחון - (כדי להיות ב-ס-ד-ר

) הכוונה שלי כמובן לא היתה להציע להחליף שם, אלא לחדד לך את המקום בו את נמצאת כרגע לעומת היום בו פתחת את הדף.

ותודה לך

איזה דף מצויין, ועירית - שאפו! אני לומדת המון.

עלומה, האם זה מתאים לך שאתכתב עם עירית בנושא הזה כאן, או שאת מעדיפה שאעשה זאת בדף אחר?
(כי זה יהיה כרוך בלהביא דוגמאות ותרגילים וכדומה. ואולי זה ברובו או בחלקו קשור לנושא הדף, מצד שני, זה הדף שלך...)

אהבת עולם - כן, זה מצוין. אני אשמח מאוד אם הדף הזה יהיה מועיל לציבור. אבל מה, נראה לי שאני עצמי כרגע לא אעקוב גם אחרי ההידיינויות שלך - זה מעמיס לי יותר מדי. אולי אחרי שארגיש יציבה יותר אחזור ואקרא. גם מה שכן קראתי במפורט ובהזדהות גדולה והבטחתי לך שאחזור להתייחס - נראה לי שאני מפרה את ההבטחה ומעדיפה להתמקד כרגע בחפירות העצמיות שלי. אבל שמחה בך מאוד, ומבטיחה להיות שכנה טובה ולשלם ועד בית.

נראה לי שזה עבר כך עבר, עבר (-:

הדרדקית קיטרה כשאכלנו. בעלי אמר "...שים אותה בעגלה, שתשב לידנו". כלומר, לא שמעתי את תחילת המשפט. אולי 'אני אשים' ואולי 'כדאי לשים' ואולי 'את יכולה לשים'. קמתי בטבעיות לעשות כדבריו, ופתאום קלטתי שיש מצב שזה נתפס כקורבניות, כהאשמה, כ'אתה רק מדבר ואני עושה'. אני מרגישה נבוכה קצת לכתוב את זה. אנחנו לא זוג מתגוששים - אנחנו אוהבים. בכל-זאת איכשהו לפעמים דברים מתפרשים לנו ככה. ולא רציתי שיתפרש ככה. במודעות לחוסר הרצון הזה, בכוונה תחילה, אמרתי "הנה, אני אשים אותה". איכשהו הרגשתי שהאמירה הזאת משדרת ידידות, במקום ביצוע שקט של ההוראה. אז מה יש כאן? לא 'ההתנגדות התמוססה' בהחלט היה אישו. אולי אם בכלל לא הייתי חשה שזה עלול להצטייר בעייתי, אולי אם זה בכלל לא היה במרחב המחשבה שלי, אז גם אצלו זה פשוט לא היה עולה על הדעת. אבל הרגשתי שטוב שתפסתי את זה ושקצת במלאכותיות הוצאתי את העוקץ המאשים.

"אני מוכנה לפגוש היום את חווית ה-אני לא בסדר"
היום קלטתי שאני באמת תקועה בנקודה הזאת, שהיא ה-נקודה. אני מחדדת לעצמי שוב ושוב את מה שכתבתי אתמול:
לעומת זאת הסלידה היא מהתנהגות שנכון, אין לי חופש להיות בה, אבל מבחינתי העניין המרכזי הוא לא שאין לי חופש להיות בה אלא שאין לי שאיפה להיות בה
ותוהה לעצמי פתאום עד כמה המשפט שכתבת "אני לא-בסדר וזה בסדר גמור בשבילי" הוא רציני ו'עד הסוף'. כלומר, לא. זה לא בסדר גמור להיות אדם רע. אני לא רוצה להיות אדם רע. מפחיד אותי להיתפס כאדם רע, אבל אני לא באמת חושבת שהשחרור מזה הוא שלא יהיה אכפת לי לעשות מעשים רעים. או - אם זה השחרור אני מעדיפה להישאר בעבדות. אז זהו, אכלתי אותה?
ברור לי שלא, אבל לא ברור לי מה אני מפספסת.

עירית_לוי

_ותוהה לעצמי פתאום עד כמה המשפט שכתבת "אני לא-בסדר וזה בסדר גמור בשבילי" הוא רציני ו'עד הסוף'. כלומר, לא. זה לא בסדר גמור להיות אדם רע. אני לא רוצה להיות אדם רע. מפחיד אותי להיתפס כאדם רע, אבל אני לא באמת חושבת שהשחרור מזה הוא שלא יהיה אכפת לי לעשות מעשים רעים. או - אם זה השחרור אני מעדיפה להישאר בעבדות. אז זהו, אכלתי אותה?
ברור לי שלא, אבל לא ברור לי מה אני מפספסת._
בואי ננסה לעשות סדר:
את לא אדם רע ולא תהיי אדם רע. והעניין הוא ממש לא ללכת לכיוון בו את מתחילה לתת לגיטימציה למעשים "בזויים" או "שליליים". ממש לא. זה לא על איך להפוך אותך לישות שלילית שחיה עם עצמה בשלום ובסבבה.

העניין הוא כן שאם את טועה, אם מתפלק לך משהו שאת לא אוהבת, או אם את עושה משהו שעבורך הוא נפלא אבל במקרה הוא לא משמח מישהו אחר או מכעיס אותו - אז לא תהרגי את עצמך בתוכך, לא תשנאי את עצמך כל כך. שלא תאבדי את החופש שלך על כל צעד ושעל, כי אין מצב שלעולם תצליחי להיות "בסדר" עם כולם, שכולם כל הזמן יהיו מרוצים מההתנהלות שלך.

החופש זה לא חופש להיות מפלצת מהלכת. החופש הוא לא להתקע על זה. להביט קדימה במקום אחורה.

ולבסוף, מתוך מה שכתבת עולות לי שאלות שעשויות לפתוח עבורך משהו.
תבדקי אותן:
מה המשמעות עבורך של להפסיק "להתקע" על זה? כלומר - מה יקרה אם לא? בעיקר מה זה ידרוש ממך לא "להתקע"?
על מה את צריכה לוותר, על איזו "פריווילגיה", אם את מסתכלת רק קדימה?
אילו "רווחים" יש לך מלהישאר בעמדה של "אני לא בסדר"?

עוד משהו שיכול אולי לעזור לך לעשות סדר זה לקרוא את מה שכתבתי ל-אהבת עולם בהקשר של חלוקת העולם לטוב ורע. זה לקחת את השיחה לכיוון אחר לגמרי, כיוון שהרגיש לי נכון מול המקום ש-אהבת עולם נמצאת בו. תבדקי אם את מתחברת לזה כרגע. אם לא - דלגי. הנה הקישור: אני בסדר כולכם אשמים (2009-08-05T21:06:13)

טוב, אחרי שהתלוננתי שאין לי הזדמנויות לתרגל, קיבלתי וואחאד שיעורי בית. כמעט מרתון-בגרות.
התברר שמשהו בתעסוקה שאני בונה לעצמי לחודשים הקרובים לא מסתדר. נושא שסיכמתי עליו עם הנוגעים בדבר ואני חייבת לשנות את הסיכום. כלומר לא לעמוד בהתחייבות. לבקש את רשותם לא לעמוד בהתחייבות. או זה או שכמעט כל העסק יקרוס. אין הרבה ברֵרות.
תחושה של מלכוד.
אני לא יכולה ללכת לאנשים שסגרתי אִתם על א' ולהגיד שצריך לשנות לב'. איך אפשר? זה כל-כך לא בסדר.
אבל אני לא יכולה להישאר על א'. שיקולי משפחה וילדים ופרנסה סבוכים שפשוט לא מאפשרים את זה. תחושת השפלה ועליבות כלפי הבעל. אני לא מצליחה להתקבע על עבודה מכניסה. הסיכומים שלי עם העובדים אִתי לא עומדים במבחן המציאות. זה לא יילך. אני לא אצליח לשכנע אותם אחרת. אני דופקת את הכול. אני אישה כלכך לא מוצלחת. מה בכלל משאיר אותו אִתי?
כבר היו לי בעבר פלונטרים כאלה שמשלבים בעיות של פרנסה ומשפחה ועוד. אני פוחדת מהם. אני מרגישה במלכוד. אבל הפעם, לראשונה לדעתי, הייתי מודעת שיש כאן יותר מסיבוך שצריך להתיר איכשהו. הפעם הבנתי שהמצוקה שלי נובעת בעיקר מהפחד להצטייר לא בסדר - בפני העובדים אִתי ועוד יותר בפני בעלי. כלומר שהעניין במציאות לא כזה נורא כמו שאני חשה אותו. מה שגורם לי להרגיש כל-כך אומללה וחסרת אונים הוא הצורך להתעמת עם הקושי הפנימי, לא הקושי החיצוני. אמרתי את זה לעצמי כל הזמן.

לאט לאט התייצבתי. דנתי עם בעלי באפשרויות השונות. הגענו להסכמה. הוטל עליי לנסח פנייה מסוימת למי שצריך. לעמוד בזה ולהיות מסוגלת לבקש לשנות תנאים. ליטשנו את הבקשה כך שתורגש אצלי הכי סבירה ולגיטימית. למנה אחרונה קיבלתי הבטחות אהבה שאינה תלויה בדבר.
ועבר. קיבלתי הסכמה מכל מי שהייתי צריכה. עברנו את המשוכה.
היה סוער (פנימית). מנסה להירגע.
בהמשך אחזור אל הדברים שכתבת לי.

עירית_לוי

הפעם, לראשונה לדעתי, הייתי מודעת שיש כאן יותר מסיבוך שצריך להתיר איכשהו. הפעם הבנתי שהמצוקה שלי נובעת בעיקר מהפחד להצטייר לא בסדר - בפני העובדים אִתי ועוד יותר בפני בעלי. כלומר שהעניין במציאות לא כזה נורא כמו שאני חשה אותו. מה שגורם לי להרגיש כל-כך אומללה וחסרת אונים הוא הצורך להתעמת עם הקושי הפנימי, לא הקושי החיצוני. אמרתי את זה לעצמי כל הזמן.
ואוו.
ליכולת לראות את זה באופן כללי ובסיסי, ובנוסף גם להבחין בזה בזמן אמת - יש כוח עצום לשנות. עשית צעד מאוד משמעותי לדעתי.
איזה יופי!

עשיתי כעצתך, וקראתי יותר בעיון את דברייך ל{{}}אהבת עולם
_להיות שוות נפש מול "רע", וגם מול "טוב". הרי כרגע הרע מפיל אותך ("איזו אגואיסטית אני! אני בנאדם רע!"), הטוב מרים אותך ("איזו מתחשבת אני! אני בנאדם טוב! או יופי, <נרשמת הקלה> ככה אני יכולה לאהוב אותי"). להיות משוחררת מהשיעבוד לחלוקה הזאת ומאיך שהיא מטלטלת אותך למעלה או למטה.
אם זה מדבר אלייך/רלוונטי/נוגע אני יכולה להציע לך איך להתחיל לעשות את זה,_
אהבת נאלמה דום, אבל אליי זה מדבר ונוגע מאוד, ואשמח להתקדם אתך. ומאיך שהיא מטלטלת אותך למעלה או למטה כמה שהיא טלטלה אותי בימים האחרונים. אני לא בסדר! אני לא אצליח להשתתף בפרנסה של המשפחה! כל מה שאני עושה לא מצליח לי! אני לא יפה ולא אופה ואפילו לא מצליחה להשתתף בנטל. מזמן לא חוויתי טלטלה כזאת.

_מה המשמעות עבורך של להפסיק "להתקע" על זה? כלומר - מה יקרה אם לא? בעיקר מה זה ידרוש ממך לא "להתקע"?
על מה את צריכה לוותר, על איזו "פריווילגיה", אם את מסתכלת רק קדימה?
אילו "רווחים" יש לך מלהישאר בעמדה של "אני לא בסדר"?_
להיות הקרבן, אני מניחה. כאילו - אם אני כל-כך לא מוצלחת ואין לכם שום סיבה הגיונית לאהוב אותי, אז תאהבי אותי לפחות מתוך רחמים כשאראה לכם כמה כל העולם מתעמר בי.
אבל אני לא סגורה על זה לגמרי.

אהבת נאלמה דום
הנה, חזרתי

.

קודם כל עירית, תודה על הדברים שכתבת. אני הולכת איתם ומנסה לראות מה קורה ביומיום.
אני רוצה לספר על עוד כמה מקרים שהרגשתי בהם לא בסדר (עם המודעות לכך בעקבות הדף הזה), ואז אשמח לשמוע ממך, עירית, מה לדעתך כדאי לעשות.

ובכן,

עליתי על מונית שירות ב12:15 בלילה. כיוון שאני יודעת שבזמן שהאוטובוסים פועלים זה עולה מחיר רגיל 5.5 ש"ח וכשכבר אין אוטובוסים עולה יותר 8 ש"ח, ומכיוון שלפי חישוביי האוטובוס האחרון שיוצא ב-12:00 עדיין לא עבר, העברתי לנהג 6 ש"ח על מנת לקבל עודף (ישבתי מאחורה וביקשתי להעביר את הכסף). הנהג אמר שעכשיו עולה יותר. אמרתי לו שעדיין לא נגמרו האוטובוס. הדיון הזה היה כשאני יושבת מאחורה וכל הנוסעים שומעים. חשבתי לעצמי שאם הנהג יאמר שאני צודקת, אז כל הנוסעים ירצו החזר.

בכל אופן, אם הנהג היה מתעקש - הייתי משלמת. אבל הוא הפסיק להתווכח, אז החזרתי את הארנק לתיק. אמרתי לעצמי 'אני צודקת בזה, ולכן אני מרגישה בסדר לא לשלם עוד, ולא אכפת לי מה הנהג חושב'. בכל זאת, כמה פעמים ראיתי אותו מתבונן בי דרך המראה, והרגשתי לא הכי נוח. שאלתי את עצמי אם הוא שונא אותי עכשיו, ואם ימשיך לשנוא אותי עד עולם. היו אפילו רגעים שחששתי שכשאבקש לרדת הוא לא יסכים להוריד אותי 'עד שלא אשלם' !!!

באופן יחסי לעצמי בד"כ, הייתי יותר שלמה עם ההתנהגות שלי מבפעמים אחרות, ואולי כלפי חוץ שידרתי יותר ביטחון עצמי, ועדיין - לא הרגשתי הכי נוח.
הכי מבאס היה, שפתאום עלה בדעתי שאולי עשיתי חישוב לא נכון, ובעצם האוטובוס האחרון כן עבר (כי הבנתי שחישבתי רבע שעה מהיציאה לפי תחנה אחרת שנמצאת רחוק יותר מהתחנה שבה עליתי).
ואז כמובן שתחושת ה'לא בסדר' חזרה אליי בגדול. ומה יהיה אם סתם 'עשקתי' את הנהג? ועכשיו באמת יש לו סיבה לשנוא אותי. וגם איזו קארמה רעה זאת !
אז לפני שירדתי, עברתי ליד הנהג ואמרתי לו: 'אם אתה נשבע שהאוטובוס האחרון כבר עבר - אז אשלם לך את ההפרש'. הוא אמר: 'זה לא משנה אם האוטובוס עבר, כי אנחנו לוקחים יותר משעה 12:00.' ואת זה בכלל לא ידעתי. אז הצעתי לשלם לו את ההפרש, ואמר שלא צריך.

בכל זאת, אני לא יודעת איך אפשר לא להרגיש 'לא בסדר' בסיטואציה כזאת, כשאני חושבת שאולי אני טועה.

אבל לא תמיד אני יודעת אם אני טועה או צודקת, אז אני יכולה להעביר נסיעה שלמה (או יום שלם או מה שזה לא יהיה) בניסיון לחשב אם אני טועה או צודקת - ועל סמך זאת, אם הייתי 'בסדר' או 'לא בסדר'* (לפעמים זה על דברים יותר גדולים מ-2 שקלים).
ולפעמים כשאני לא מצליחה להגיע למסקנה ברורה מי צודק - אני מעדיפה 'ליתר ביטחון' נגיד לשלם, כדי לא להישאר עם ההרגשה שהייתי 'לא בסדר' (ועוד יותר מזה, עם 'קארמה רעה' )

היה יום הולדת לאחותי במסעדה עם כל המשפחה ומשפחה של חבר שלה. אני לא הכי אוהבת מסעדות ואירועים משפחתיים, אבל החלטתי בכל זאת לבוא (אולי בגלל האוכל? , וגם קצת כדי לנסות להיות קצת יותר 'חברתית'). חיכינו מלא זמן עד שכולם הגיעו, וכבר מתתי מרעב (אמא שלי התעצבנה שרציתי להזמין לפני שכולם הגיעו - עוד 'מוסכמה' שאני לא בטוחה מה דעתי עליה. ובמיוחד שהם איחרו באיזה שעה!). אחר כך האכילה נמשכה זמן רב. ואז כבר הרגשתי שאין לי סבלנות יותר לשבת. כאב לי הגב, והרגשתי לא נוח שאכלתי יותר מדי, והייתי חייבת תנועה (ישבנו איזה 3 שעות בלי לקום). אז למרות שהם עמדו ללכת בקרוב, לא הייתה לי כבר סבלנות לחכות ואמרתי שאני הולכת.

בבית כשאמא שלי הגיעה, היא שאלה למה הלכתי. והרגשתי שאולי מפריע לה שכאילו 'באתי רק לאכול', ולא בגלל שאכפת לי מאחותי או מהמשפחה. ועוד שהיא שילמה את זה.
האמת, אכפת לי מאחותי, אבל אני באמת לא מחזיקה מאירועים. ומה לעשות, אם לומר את האמת, באמת עניין אותי האוכל. (אבל אם זה לא היה נמשך כ"כ הרבה זמן, אולי היה לי כוח עוד להישאר).
אז הרגשתי שאמא שלי חושבת שאני 'לא בסדר', וגם חששתי שזה 'יתנקם' בי מתישהו. (לא יודעת איך, אבל איכשהו).
האם מותר לי להרגיש שאני 'בסדר' גם אם אני באה לאירוע יותר בגלל שבא לי אוכל טעים ופחות בגלל שמעניין אותי האירוע? (הרבה אנשים יגידו שזו התנהגות סוציומטית).

כנראה בגלל הדיון בדף כאן, ומה שהיה עם המשפחה, חלמתי באותו לילה משהו על כך שהצטברה כביסה בארון, שאמא שלי לא יכלה לכבס בזמן (אולי המכונה התקלקלה?), אז אני לקחתי את הכביסה שלי וכיבסתי בעצמי. ואז אמא שלי באה אליי זועפת - למה אני חושבת רק על עצמי?

ואמרתי לעצמי, באמת אולי אני 'לא בסדר'. בכלל לא חשבתי לקחת לכבס את הכביסה של כולם.

בדף חוויה מפחידה בקניון מישהי כתבה על חוויה מפחידה של ילד של חברתה שהלך לאיבוד, ואחרים כתבו עוד סיפורים כאלה, ואז אני כתבתי 'חוכמה' שלי מהילדות שקשורה להליכה לאיבוד. וחשבתי שאולי זה 'לא בסדר' לכתוב משהו קצת מצחיק, כאשר מישהי כותבת כאן בסערת רגשות על משהו מאוד מפחיד שקרה לה היום. ושאולי יכעסו עליי שכתבתי את זה.

אחותי עומדת להתחתן ויש לה הרבה חרדות מהעניין (יש לה נטייה לחרדות בלי קשר). כל פעם שהיא מתחילה לדבר איתי על זה, אני מתחרפנת, כי קשה לצאת ממנה. כל דבר שאני אומרת לה שמנסה להרגיע אותה - או שלא מגיע אליה, או שהיא מוצאת בו סיבה להיבהל יותר, ואז היא שוב מבקשת שארגיע אותה. ואני מוצאת עצמי כל הזמן במאמץ עילאי לחשוב 'מה היא רוצה לשמוע?'. אני ממש צריכה להיזהר עם כל מילה, ובסופו של דבר גם לא מרגישה שעזרתי לה, רק מרגישה סחוטה, אחרי שעה של שיחה.

אז ביום שישי היא התקשרה, והתחילה שוב לדבר על החרדות שלה. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת לשמוע, העברתי את הטלפון מצד לצד, החזקתי אותו רחוק מהאוזן, הרגשתי שמתחילים לי 'קליקים' בצוואר וכאב ראש - ולא היה לי נעים לומר לה שאני לא יכולה לשמוע. כי הרי היא בחרדות וצריכה עזרה - אז איך אפשר?
בסוף שאלתי אותה אם אכפת לה שנדבר יותר מאוחר מהטלפון שלי (לא מהנייד). היא התחילה להתעצבן, ואמרה שכבר תקופה היא מרגישה מאוד בודדה, ואף אחד במשפחה לא עוזר לה, ושאם לא מתאים לי אז בסדר. (כמובן שלא התכוונה שזה באמת בסדר)
אני הרגשתי מצד אחד רגשי אשמה - כי אם היא באמת צריכה עזרה אז איך אפשר להגיד לה לא. מצד שני - זה שהתחלתי לקבל כאב ראש היה סימן חזק בשבילי שאני לא צריכה להיות שם. וגם - שאני ממש לא מרגישה חזקה, והחרדות האלה מלחיצות אותי בעצמי. וגם - שבמילא כל מה שאני אומרת לה לא עוזר, וזה רק סוחט אותי.
חוצמזה, כמובן שעלו לי מחשבות כמו *שאם אני לא עוזרת לה עכשיו - אז כשאני אצטרך עזרה גם היא לא תעזור לי.
וגם פחדים - שאם אני לא עוזרת למישהו שנמצא בחרדות - אז בתור עונש גם לי יהיו חרדות ואף אחד לא יעזור לי, ואז אני 'אראה מה זה'.*
כן הרגשתי שהיה נכון לי לא להיות בסיטואציה הזאת, אבל לא יכולתי להרגיש עם עצמי שאני 'בסדר'.

************

זה לקט של מקרים מהימים האחרונים.

עכשיו, אני מזהה בתוך העניין הזה של ה'לא בסדר' כמה דברים עיקריים שמהם אני פוחדת:

יש קודם כל, המחשבה שאני פשוט 'לא בסדר' בתור בן אדם, שאני 'אגואיסטית, קמצנית, נצלנית' וכו' וכו'. פחד מההלקאה העצמית. ומלהרגיש ראויה לשיפוט, וראויה לגינוי או לעונש וכו', או פשוט - לא ראויה לטוב.

מעבר לזה, כשאני מסתכלת יותר פנימה, אני רואה שיש עוד כמה דברים:

פחד שאני באמת טעיתי בבחירה שלי, וה'יקום' יזהה שהייתי לא בסדר - וזה יחזור אליי בתור קארמה רעה.
פחד שמה שעשיתי 'יתנקם בי'. ש'יחזירו לי'. שאנשים שנהגתי כך כלפיהם יתנהגו איתי באותה מטבע. שאם לא עזרתי - אז גם לא ירצו לעזור לי. או כל דבר אחר.
שאנשים יכעסו עליי או ישנאו אותי - ויישארו עם הכעס והשנאה האלה כלפיי לנצח נצחים (במיוחד אם זה אנשים שלא מכירים אותי, וזו הייתה ההיתקלות היחידה שלהם איתי). ואז, הכעס שלהם והשנאה ישפיעו עליי, אפילו מטאפיזית, בצורה של אנרגיה שלילית.
שה'יקום' ישלח לי את אותו הדבר - כדי ללמד אותי לקח. (כמו שכתבתי בדוגמא עם אחותי, שאם לא עזרתי לה עם חרדות - אז גם לי יהיו חרדות)

***********

עירית, אשמח לשמוע מה דעתך על הדוגמאות שהבאתי, ועל מה שכוללת מבחינתי תחושת ה'לא בסדר'.

כתבתי כאן הרבה, ואולי זה לא בכיוון ש'עלומה' רוצה ללכת אליו.
אז שוב, עלומה, אם זה מפריע לך - אפשר לחשוב לאן להעביר את זה.

עירית_לוי

עלומה,

אהבת נאלמה דום, אבל אליי זה מדבר ונוגע מאוד, ואשמח להתקדם אתך. ומאיך שהיא מטלטלת אותך למעלה או למטה כמה שהיא טלטלה אותי בימים האחרונים. אני לא בסדר! אני לא אצליח להשתתף בפרנסה של המשפחה! כל מה שאני עושה לא מצליח לי! אני לא יפה ולא אופה ואפילו לא מצליחה להשתתף בנטל. מזמן לא חוויתי טלטלה כזאת.
אוקיי, מה שאת יכולה להתחיל להבחין בו, כרגיל בזמן אמת, זה במטוטלת הזאת שאת לכודה בתוכה. הדברים "הרעים" שמפילים אותך, והדברים "הטובים" שמרימים אותך.
להבחין כאשר את למטה אבל להבחין גם כאשר את למעלה. זה לא פחות חשוב. גם אז מצב הרוח שלך ניזון ממשהו חיצוני.
שני המצבים הם "סרטים", זו לא המציאות אלא זו פרשנות סובייקטיבית שלך אליה, שנוצרת באמצעות הפילטרים שלך. ההבדל בינהם הוא שאחד נעים והשני לא נעים. זה הכל.

מה שזה יאפשר לך, בהדרגה כמובן, זה להשתחרר מהמטוטלת ולהתחיל לבסס בתוכך חוסן פנימי. שמחה פנימית, יציבה יחסית שאינה מיטלטלת בעוצמות כאלה כתוצאה מאירועים חיצוניים. ברור שעדיין יהיו דברים שישמחו אותך ודברים שיבאסו אותך, אבל עוצמת הטלטלה תפחת. זה בעיני חופש. זה אולי נראה לך מצב דמיוני ורחוק אבל אני יכולה לספר לך שעם סבלנות ונחישות זה הופך, לאט לאט, לאפשרי.

אז:

להבחין בשני המצבים.
כשאת מבחינה בהם לציין לעצמך את עובדת היותך לכודה בתוך סרט. בלי לנסות להוציא את עצמך מהסרט ובלי לגנות אותך על שום דבר (מזכירה לך שכולנו, רוב הזמן, חיים בסרט ). רק להבחין.

_מה המשמעות עבורך של להפסיק "להתקע" על זה? כלומר - מה יקרה אם לא? בעיקר מה זה ידרוש ממך לא "להתקע"?
על מה את צריכה לוותר, על איזו "פריווילגיה", אם את מסתכלת רק קדימה?
אילו "רווחים" יש לך מלהישאר בעמדה של "אני לא בסדר"?
להיות הקרבן, אני מניחה. כאילו - אם אני כל-כך לא מוצלחת ואין לכם שום סיבה הגיונית לאהוב אותי, אז תאהבי אותי לפחות מתוך רחמים כשאראה לכם כמה כל העולם מתעמר בי.
אבל אני לא סגורה על זה לגמרי._
קורבן נשמע לי בהחלט "רווח" נאות

. במצב הוויה קורבני יש הרבה סבל אבל גם לא מעט תגמולים נעימים.

העמדה האחרת שאת עוברת אליה ברגע שאת מוותרת על עמדת הקורבן היא עמדה של אחראית, מישהי שעומדת מאחורי המילים שלה ומכילה את ההשלכות שלה. למשל מכילה את האפשרות שמי שמולך (אולי!) יעלב או אולי לא יהיה לו נעים לשמוע את מה שאת אומרת או אולי יצא לא מרוצה ("לא מתאים שתשחק עכשיו עם הילד. אני מעדיפה לתת לו אפשרות לנוח").

בנוסף, העמדה של אחריות דורשת ממך לקחת אחריות על כל המכלול שאת. לעמוד גם מאחורי החלקים הפחות "יפים", אלה שעלולים להיתפס כפחות מתחשבים בזולת, או פחות נעימים לו, ולחיות מתוך עמדה שזו מי שאת, מבלי להתנצל על כך.

כרגע, בגלל שזה כל כך מטלטל ובלתי נסבל עבורך, הביצה העכורה של קורבנות מתגלה חמימה משהו. (זהירות מוקש

. מזכירה לך - משקפיים של חמלה!)

אהבת עולם,

באופן יחסי לעצמי בד"כ, הייתי יותר שלמה עם ההתנהגות שלי מבפעמים אחרות, ואולי כלפי חוץ שידרתי יותר ביטחון עצמי, ועדיין - לא הרגשתי הכי נוח.
זה בדיוק מה שקורה בתחילתו של תהליך. השינוי מתחיל לקרות ברובד הרציונלי, ולרגש לוקח יותר זמן לעשות את הסוויץ'. לגמרי טבעי ולגיטימי.

_בכל זאת, אני לא יודעת איך אפשר לא להרגיש 'לא בסדר' בסיטואציה כזאת, כשאני חושבת שאולי אני טועה.
אבל לא תמיד אני יודעת אם אני טועה או צודקת, אז אני יכולה להעביר נסיעה שלמה (או יום שלם או מה שזה לא יהיה) בניסיון לחשב אם אני טועה או צודקת - ועל סמך זאת, אם הייתי 'בסדר' או 'לא בסדר' (לפעמים זה על דברים יותר גדולים מ-2 שקלים).
ולפעמים כשאני לא מצליחה להגיע למסקנה ברורה מי צודק - אני מעדיפה 'ליתר ביטחון' נגיד לשלם, כדי לא להישאר עם ההרגשה שהייתי 'לא בסדר' (ועוד יותר מזה, עם 'קארמה רעה' )_
נראה לי שמה שקורה לך במקרים כאלה (מה שאכתוב עכשיו מתייחס גם לדוגמא הזאת וגם לשאר הדוגמאות שתיארת) זה ניסיון לטפל באופן מנטלי - בפצע רגשי.

כלומר: את חווה חוויה פנימית עמוקה וחזקה מאוד של "אני לא בסדר". שהיא כאמור בלתי נסבלת.
כדי לפתור אותה ולהעלים אותה את מגייסת את החלק המנטאלי שלך. זה כלי חזק שלך ובו את משתמשת. ואז המוח מתחיל לפרפר ללא הרף, באופן חזרתי ובלתי נשלט: "רגע, אז אני כן צודקת או לא צודקת?" מעין ניסיון לשכנע את עצמך מנטאלית שאת כן בסדר. אבל גם אם תצליחי לרגע להשתכנע זה לא בהכרח יחזיק מעמד כי עוד רגע יבוא טיעון נגדי. כל עוד הפצע הרגשי של "אני לא בסדר" קיים, הפלסטרים המנטאליים לא באמת יעזרו לו.

הניסיון לגשת לפצע הזה באופן מנטאלי הוא קודם כל אוטומטי לגמרי, טבעי וברור, ושנית - חסר תוחלת. את מוצאת את עצמך בדיונים פנימיים מ-א-ו-ד מתישים ו-עקרים.

מה שאת יכולה לעשות כאן זה לציין לעצמך בזמן אמת - "הנה המוח נכנס לפעולה בניסיון לפתור כאב רגשי. אני אתן לו, אני לא אעצור את זה כי זה אוטומטי וחזק ממני כרגע, אבל אני מבינה את חוסר התוחלת של המנגנון הזה". כרגיל - מבחינה במה שיש ללא שיפוט.

מה שעוד עולה לתחושתי מאוד חזק מהדברים שאת כותבת זה השיפוט העצמי חסר הרחמים שלך

. כל מה שכתבת מכוון שוב ושוב לנקודה הזאת.
כל תפיסת העולם שלך מעוצבת באמצעותו. באמצעות מישהו ששופט אם מה שיש פה הוא טוב או רע. השופט צובע בצבע מסויים את כל המחשבות והרגשות שלך, ואת הדרך שלך להגיב לעולם.
הנתיב שלך לחופש עשוי להתחיל מלפטר את השופט הפנימי, ולהתחיל לחיות בעולם פנימי בו טוב או רע הוא לא רלוונטי. אני יודעת שזה עלול להישמע דמיוני כרגע. רק תדמייני לרגע איך זה יהיה לחיות את החיים בלעדיו.

בשלב ראשון אני מציעה לך לנסות לענות על השאלות האלה כדי להתחיל לחשוף את המנגנון (וריאציה על שיעורי הבית הקודמים של עלומה):
מי תהיי בלעדיו?
מה מפחיד בחיות בלעדיו?
מה זה ידרוש ממך לחיות בלעדיו?
על מה את צריכה לוותר, על איזו "פריווילגיה", אם תפטרי אותו?
אילו "רווחים" יש לך מלהשאיר אותו בתוכך?

ספרי לי איך את עם כל זה.

אבל להבחין גם כאשר את למעלה. זה לא פחות חשוב. גם אז מצב הרוח שלך ניזון ממשהו חיצוני
נכון. מהרגע שהתגברתי על אי-הנעימות והצלחתי לשנות את הסיכום עם מי שצריך אני לא מפסיקה לחשוב על זה ולחשב לעצמי שוב ושוב בראש כמה אני אהיה מועילה לפרנסת המשפחה בשנה הבאה. באמת שמתי לב היום שזה עיסוק קצת אובססיבי - אני מתמכרת לתחושה שאני בסדר. תורמת, מועילה.

זה בגדול מאפיין את כל החיים הבוגרים שלי, לדעתי. אחרי ילדות מלאת עלבונות והקטנות מצאתי כמה תחומים שאני ממש מוצלחת בהם, ואני מלטפת בהם את האגו כל הזמן. בהחלט סרט שלי.

אשתדל לעשות שיעורי בית כמו שצריך.

עירית, אני מודה לך מאוד מאוד.

אני מאוד מסכימה איתך שיש כאן כאב רגשי, שאני מנסה לטפל בו באופן מנטאלי.
אבל לפעמים החשיבה המנטאלית הזאת - גורמת לי להחליט בסופו של דבר לנהוג אחרת (למשל כן לשלם לנהג) - ואז יורדת ממני מעמסה של להישאר עם תחושת 'לא בסדר'.
במיוחד אם כן הגיע לו הכסף, שאז זה כנראה באמת לא בסדר לא לשלם, ופה אני לא יכולה לומר ש'אין טוב ורע'. ואם לא אשלם - אז לא אוכל לסלוח לעצמי.

אז מה, איך אני הייתי יכולה שלא לנהל בתוכי את הדיאלוג הזה? ואם באמת אפְגע במישהו שלא בצדק?
מה, נניח שכן הגיע לו הכסף - אז את חושבת שגם כאן לא שייך עניין ה'לא בסדר'? ושאין כאן טוב ורע? שלא הייתי צריכה לדאוג ללבן עם עצמי אם מגיע לו או לא?

***********

כמו כן, רשמתי לי את השאלות שלך. ואשתדל לעבור עליהן בימים הקרובים.

אני רק רוצה לציין להגנתי שאני מבית פולני

.
כמו כן - מבית דתי (במקור, לא עכשיו). מה שנראה לי מאוד מסביר את הפחד ממה שאני קוראת לו 'היקום', 'קארמה רעה', 'שישיבו לי כגמולי' - נראה לי כל מיני שמות אחרים לפחד מ'אלוהים' ומלעשות 'חטא'. וכמו כן, הפחד לטעות אפילו במשהו הכי קטן - למשל אם לקחתי כסף, אפילו שקל, שלא בדין, אז בעצם זה אומר ש'גזלתי ועשקתי' - ואני אשלם על כך, וכל העניינים האלה כמו שלא יהיה בלבו של מישהו עליי כי זה מהווה 'קיטרוגים' וכדומה...

בטח זה לא רק זה. אני יכולה לחשוב על עוד הרבה דרכים שבהן יכולתי לספוג בילדות (במיוחד מההורים) את תחושת ה'לא בסדר'.
אבל לתחושתי כל המשקע 'הדתי' הזה מאוד מוסיף.
זה מוסיף לתחושת ה'לא בסדר' עוד הרבה רבדים נסתרים ומאיימים.

את חושבת שזה רלוונטי?

_אבל לפעמים החשיבה המנטאלית הזאת - גורמת לי להחליט בסופו של דבר לנהוג אחרת (למשל כן לשלם לנהג) - ואז יורדת ממני מעמסה של להישאר עם תחושת 'לא בסדר'.
במיוחד אם כן הגיע לו הכסף, שאז זה כנראה באמת לא בסדר לא לשלם, ופה אני לא יכולה לומר ש'אין טוב ורע'. ואם לא אשלם - אז לא אוכל לסלוח לעצמי.
אז מה, איך אני הייתי יכולה שלא לנהל בתוכי את הדיאלוג הזה? ואם באמת אפְגע במישהו שלא בצדק?
מה, נניח שכן הגיע לו הכסף - אז את חושבת שגם כאן לא שייך עניין ה'לא בסדר'? ושאין כאן טוב ורע? שלא הייתי צריכה לדאוג ללבן עם עצמי אם מגיע לו או לא?_

את מייצגת גם אותי נאמנה (-: וגם זה חלק ממה שגורם לי 'להיתקע' - אני חשה שלשחרר את ההתנגדות לתחושת הלא-בסדר זה כרוך גם בלשחרר את המצפון ממחויבות מוסרית, וזה דבר שלא הייתי רוצה שיקרה.

אני חשה שלשחרר את ההתנגדות לתחושת הלא-בסדר זה כרוך גם בלשחרר את המצפון ממחויבות מוסרית, וזה דבר שלא הייתי רוצה שיקרה.

נכון.
ואני מנסה לחשוב: כמה מתוך זה באמ-ת אכפת לי מהבן אדם שמולי, וכמה מתוך זה אני פוחדת להיות 'לא בסדר' בעיני עצמי ובעיני 'אלוהים'?

ברור שגם אכפת לי מאנשים. זה לא שרק שאני דואגת לצאת 'בסדר'.
אבל לו נניח לא היה לי הפחד הזה להיות 'לא בסדר' (נגיד שאני יודעת בוודאות שאני לא נשפטת בשום מקום על מה שאני עושה - לא למעלה ולא למטה) - אז כמה מה'מחויבות המוסרית' הזו היה נשאר?
בטח עדיין היה אכפת לי מהנהג. אבל האם למשל הייתי מלקה את עצמי באותה מידה על פספוס של שני שקל?

אין לי מושג מה המשקל של הפחד מלהיות 'לא בסדר' לעומת האכפתיות האמיתית בתוך הסיטואציות האלה.

עירית_לוי

עלומה,

באמת שמתי לב היום שזה עיסוק קצת אובססיבי - אני מתמכרת לתחושה שאני בסדר. תורמת, מועילה.
כשזה עולה שוב, נסי לזהות את כל הדברים האלה בזמן אמת: גם את המטוטלת שהזכרתי, את זה שזה סרט/פרשנות, וגם סמני לעצמך את העיסוק האובססיבי הזה כעוד "פלסטר" שמעמעם את חוויית הלא בסדר שהוצפת בה.

אהבת עולם,

_אז מה, איך אני הייתי יכולה שלא לנהל בתוכי את הדיאלוג הזה? ואם באמת אפְגע במישהו שלא בצדק?
מה, נניח שכן הגיע לו הכסף - אז את חושבת שגם כאן לא שייך עניין ה'לא בסדר'? ושאין כאן טוב ורע? שלא הייתי צריכה לדאוג ללבן עם עצמי אם מגיע לו או לא?_
תראי, אני חושבת שזו אשלייה. אשלייה ששומרת עלייך מבחינה רגשית, אבל אשלייה. נכון שבאמת עד נקודה מסויימת ההיגיון משרת אותך ואת מקבלת החלטות לפיו, בוחרת בחירות, ופועלת במציאות.
מרגע מסויים, כשהלופים הפנימיים מתחילים, והמחשבות הופכות לאובססיביות, אז הדיאלוג הפנימי הזה לא באמת מביא אותך לשום מקום. הוא לא נעשה באמת כדי לגלות מי צודק. הוא נועד להרגיע. הוא נועד להסיט את הכאב שאת חשה מעצם זה ששוכן בתוכך שופט חסר רחמים שכזה.

את חווה את המציאות באופן סובייקטיבי, מתוך תפיסת עולם ששולט בה שופט פנימי חסר רחמים, שכבר מראש מתייחס אלייך כאל לא-בסדר. זו ברירת המחדל. במציאות הלא-סובייקטיבית יש הרבה ה-ר-ב-ה פחות חשיבות לאם כן היית בסדר או לא היית בסדר. לצדק באופן כללי. ובמציאות ההיא מותר לטעות. מותר להיות לא בסדר. זה נסלח וזה לא נרשם בשום מקום

.

הדבר היחיד שאני מציעה לך לעשות עם זה כרגע הוא לשקול את האפשרות הזאת. "למדוד" אותה לרגע ("למדוד לא עולה

).

מה שמוביל אותי היישר לשאלתך השניה לגבי הדת.
אני מסכימה איתך שהנושא הזה רלוונטי. יש בך תפיסה מסויימת של הדת ושל אלוהים, שחילחלה אלייך בילדות, מסיבות דתיות-תרבותיות, ואני מאמינה שכמו שציינת, גם מסיבות אישיות-רגשיות.

ואני מנסה לחשוב: כמה מתוך זה באמ-ת אכפת לי מהבן אדם שמולי, וכמה מתוך זה אני פוחדת להיות 'לא בסדר' בעיני עצמי ובעיני 'אלוהים'?
יש כל מיני דרכים להתייחס לאלוהים וכל מיני סוגים של אמונות באלוהים.
אני מאמינה שהיחסים שלך עם אלוהים משקפים את היחסים שלך עם עצמך, וכמובן שגם להיפך. זה היינו הך.
ולכן, אני רוצה להציע לך לשקול את הרעיון שאולי ריפוי פנימי שלך, שינוי פנימי, ישפיע גם על שינוי היחסים שלך עם אלוהים, או לפחות יצטרך לעבור דרך שם.

מי זה האלוהים הזה שבתוכך? האם הוא אלוהים של שכר ועונש? האם הפנקס שלו פתוח? האם הוא סולח? האם יש אצלו מקום לטעויות אנושיות? האם הוא אוהב עם תנאים או שהוא אהבה ללא תנאי? יש כל מיני דרכים לתפוס את האלוהות.

אין לי חס וחלילה כוונה להטיף לך על אמונה ויחסים עם אלוהים. אני יכולה לשתף אותך על היחסים שלי עם אלוהים (אני לא דתיה אבל ביחסים עמוקים איתו

). עבורי אלוהים הוא האהבה השלמה, אהבה ללא תנאי.
אני מאמינה שהדרך הזאת לא רק שלא מובילה אותי להיות אדם רע (כי כאילו הכל מותר, הכל לגיטימי), אלא שהיא מאפשרת ותאפשר לי לנוע מהר יותר לעבר היותי אדם שלם, חומל, מקבל, והרבה פחות - שונא ושופט את העולם. נדמה לי שקל הרבה יותר לבחור בטוב ובנעלה ממקום כזה מאשר ממקום של טוב ורע, אהבה ושנאה. ונדמה לי שזה מוביל לשם באופן טבעי והרמוני.

עלומה, בחזרה אלייך

את מייצגת גם אותי נאמנה וגם זה חלק ממה שגורם לי 'להיתקע' - אני חשה שלשחרר את ההתנגדות לתחושת הלא-בסדר זה כרוך גם בלשחרר את המצפון ממחויבות מוסרית, וזה דבר שלא הייתי רוצה שיקרה.
אני רוצה להציע לך, לשתיכן, לשקול שגם כאן מדובר בסוג של אשלייה.
זו האשלייה שגורמת לנו להשתמש בשוט של הלקאה עצמית, מאחר ואנחנו שבויים בתוך טעות לוגית מסויימת.
האשלייה לדעתי היא שאם למשל טעיתי, והוצאתי את השוט כדי לכפר על כך, הענשתי את עצמי, ולכן - יצאתי ידי חובה. טעיתי – ושילמתי. זהו. האמת היא שאני לא באמת עושה עם זה משהו אח"כ. אני חושבת שאנחנו מספרים לעצמנו ש זו העשייה כי זו התרבות שבתוכה גדלנו וכל הורגלנו לחשוב, אבל ההקטנה העצמית הזאת איננה באמת עשייה חיובית. היא רק תוקעת, חוסמת ולוקחת אותנו אחורנית.
לעומת – טעיתי – מותר לי, אני אנושית. הרי לא התכוונתי להרע. מה אני עושה עם זה מעכשיו? (מתנצלת/מחליטה לפעול אחרת בעתיד/מחליטה לעשות שינוי רגשי פנימי/לא משנה מה). זה בעיני לפעול מתוך המחוייבות המוסרית של המצפון.

אני יודעת שזה עלול להשמע פרדוקסלי – שדווקא הקבלה של ה-כ-ל היא זו שתצמיח אותנו. הרי זה נדמה שאם לא נעמוד על המשמר עם השוט ביד – אז נתדרדר. אני מאמינה שזה בדיוק להיפך. שהשלמה וקבלה ואהבה ללא תנאי הן המצמיחות.

מה דעתכן?

אני קצת מנותקת מהרשת לשבוע שבועיים הקרובים, לוקחת לי את הזמן לעבד ולתרגל.
הרבה אהבה לכולן.
עלומה.

עירית_לוי

שלום שלום.
זה היה ניתוק - ניתוק. והאמת שהיה לטובה. יפים החיים בלי רשת.
ועכשיו - לצלול בחזרה. על כמה וכמה עניינים יש לי לדבר.

הרגשתי את ההשפעה של ה'אימונים' עליי. הרגשתי קלילה יותר. למשל כשבטיול משפחתי תעיתי בדרך הרגשתי שהרבה יותר בקלות אני מציגה את זה למשפחה, בלי התפתלויות ובלי 'הלך לי היום'. לא, הכישרון לנווט טוב אינו מסגולותיי, ולא, אני לא מרגישה עכשיו צורך עמוק לטשטש את זה או להעמיד פנים שזה לא כך. הקלה.
או עניין אחר לגמרי: אני מרגישה שינוי על עצמי כשאני מעלה באוזני בעלי הצעות. למשל: אנחנו עומדים לנסוע רק שנינו ולהשאיר את הילדים אצל סבא וסבתא. לפני שאנחנו יוצאים אני מרגישה צורך לגשת אל הילדים ולהיפרד מהם. לפני כמה שבועות הייתי מחכה שבעלי יציע שניגש אליהם להיפרד, ואם הוא לא מציע אולי הייתי אולי אומרת "אז נצא מיד, לא נתעכב להגיד שלום לילדים?". לא הייתי מודעת לזה, אבל סגנון כזה היה כאילו נותן לי פתח מילוט. אם בעלי יגיד "כן, רעיון טוב, בואי ניגש אליהם לרגע" - מצוין, ואם הוא יגיד "כן, בואי נצא כבר", או אפילו לפני שיגיד את זה רק יהסס לרגע, ייראה לי מהבעת פניו שהוא לא רוצה להתעכב או כל דבר אחר שהופך את הבקשה שלי ל'לא בסדר' - מיד אקפוץ ואגיד מהר: "כן, גם אני חושבת שעדיף כבר לצאת".
אז עכשיו אני מרגישה הרבה יותר משוחררת. הצעתי ממש. עמדתי מאחורי ההצעה שלי: "אני רוצה לקפוץ רגע להגיד שוב שלום לילדים, בסדר?"
זה טוב ככה.

חוץ מזה היו לי עוד המון הזדמנויות להתאמן ולאבחן ולהגיד לעצמי שהקושי שאני חווה כאן וכאן וכאן הוא בגלל התניות פנימיות שלי ולא בגלל המציאות החיצונית, ולקחת על עצמי אחריות, ולא להאשים אחרים ולא את עצמי.

אבל באמירה "זה הסרט שלי" לא תמיד היה ברור לי מה הסרט שלי.

כי יש את עניין ה"קשה לי להרגיש לא בסדר" וה"קשה לי להרגיש נזקקת" שכבר אבחנּו אותם, אבל אני מבינה עכשיו שאלו רק שניים מבין המון המון התניות שמושרשות בי חזק ומגבילות את צעדיי. עד כמה חשוב שאגדיר לעצמי בכל פעם בדיוק מה חוסם אותי? האם זה מספיק טוב אם רק אבחין כל פעם בעצם העניין שכאן וכאן וכאן נתקלתי בחומה בצורה פנימית ולכן אני מגיבה כך וכך?

מי זה האלוהים הזה שבתוכך? האם הוא אלוהים של שכר ועונש? האם הפנקס שלו פתוח? האם הוא סולח? האם יש אצלו מקום לטעויות אנושיות? האם הוא אוהב עם תנאים או שהוא אהבה ללא תנאי?
אני נענית לאתגר וכותבת כמה מילים על א-להים שלי:
הוא חנון ורחום, סולח ומוחל, אך בשום פנים ואופן אינו ותרן. וההבדל בין 'סולח' לבין 'מוותר' הוא בחזרה בתשובה (לא במובן הישראלי של הביטוי). אם צר לי על שנהגתי שלא כשורה, ואני מחפשת דרך לשוב אל א-להים - הוא יושיט לי ידו ויעזור לי להתקרב. אבל אם לא צר לי, אני ממשיכה הלאה בלי לתקן - אין מה לצפות שהא-ל יוותר לי על העניין.
ובחזרה בתשובה יש כמה שלבים: הכרת החטא, חרטה, קבלה לעתיד.
הכרת החטא, שנראה לי שזה בעצם להיות ערה ומודעת בזמן אמת להימנעות הזאת. להתחיל להתבונן על עצמך ולחפש במהלך יום שלם את כל הרגעים בהם נמנעת מלהיקלע לחווית הלא בסדר העניין העיקרי הוא להיות כנה עם עצמי. לא לטשטש. להגיד לעצמי בפה מלא: כן, עשיתי כך וכך.
גם לקבלה לעתיד יש לי סימוכין מדברייך: אני נחושה לשנות - שהרי אם לא כן לא הייתי פותחת את הדף הזה. ואני יודעת שהשינוי לא יכול להיות מהיום למחר, וזה בסדר בעיניי.
אבל לגבי שלב הביניים, החרטה, כנראה שיש מחלוקת בינינו. בתפיסה הדתית שלי, שחונכתי עליה ועודני מאמינה בה בלב שלם, לא ייתכן תיקון בלי צער על המקולקל. רק צער 'נכון', כזה שאינו מכוון למאיסה עצמית ושאר רעות חולות, יכול להביא לשמחת התיקון. אני צריכה לומר לעצמי: 1) עשיתי כך וכך, 2) חבל מאוד שכך עשיתי, 3) אני משתדלת להגיע למצב שלא אעשה זאת שוב.