אמא מפוזרת אחת

אז זהו, גם אני קפצתי למים, ואת הנעשה אין להשיב. ראשית אציג את עצמי: אני אמא מפוזרת אחת, אמא לשלושה בנים: הפרופסור בן ה 8.5, המנומש בן ה-5.5 והנסיך הקטן, בן ה 5 חודשים. והמפוזרת על שום מה? יש בי דברים לא סגורים ולא פתורים, מחשבות משוטטות, נפש פצועה וחבוטה, וילדה אחת קטנה ועצובה.
מרגישה שמספיק לי בנתיים. אסביר מחר.

ברוכה הבאה
מחכה להמשך

ברכות להצטרפותך מכל האמהות המפוזרות @}

ברוכה הבאה! @}

ברכות להצטרפותך מכל האמהות המפוזרות

@}

ואוו איזו קבלת פנים! חן חן.
קראתי את מה שכתבתי אתמול....גלשתי קצת לקלישאות הא?אז אני מצטערת, ומבטיחה להשתדל לא ליפול למלכודת הזו יותר מדי פעמים, אבל מצד שני, היי, זה הבלוג שלי ואם אני רוצה להיות קיטשית מותר לי לא?
רצות לי מיליוני מחשבות בראש, בא לי פשוט להקיא את כל מה שמפוזר אצלי בראש, אבל אני מכריחה את עצמי לקחת נשימה עמוקה, ומסדרת את מחשבותי. ממה נתחיל? דווקא מהאמצע. גיל 17. פוגשת את האהוב שלי, הנפש התאומה שלי, ומי שיהיה בתוך שנתיים בן זוגי ובעלי ואבי 3 בני.
התחתנתי בת 19.5. עוברית ממש. הבת הכי מוצלחת במשפחת נחת. מחוננת, אף קפצה כיתה, למדה באחד התיכונים הטובים בעיר. ברגע החתונה לומדת ל BA בפסיכולגיה. שנה אחרונה. נכנסת להריון.

ההריון: תמיד אמא שלי אמרה, בהריונות שלי הרגשתי הכי זוהרת שבעולם, פרחתי והייתי מאושרת. לכן, כשנכנסתי להריון, ציפיתי לאבק פיות שעוטף אותי עם קומי בבוקר, ואבקת כוכבים מלווה אותי בערב. לא הבנתי למה אני כזאת כבדה, פיזית ונפשית, למה יש לי קוצר נשימה, למה לעזאזל העלתי 30 קילו עד שבוע 30, כשבאמת לא הפרזתי באכילה, למה יש לי בצקות עד שהעלתי 4 מידות בנעל, ולמה לעזאזל העובר שלי לא גדל?????
עכשיו אני גדולה, עכשיו אני חכמה. עכשיו אני יודעת שזה היה IUGR חמור עם רעלת הריון. במהלך ההריון עצמו ראו צמיחה מאוד קטנה של העובר, ורופאת הנשים האינטליגנטית אמרה לי "אולי יהיה לך ילד גמד"...אתם יודעים מזה להגיד לאשה הרה שאולי יהיה לה ילד גמד? על סמך מה ולמה? יצאתי יפה מהחדר שלה, ואני זוכרת הרגשה של חוסר אונים.
לא רציתי ללכת הביתה ולהיות לבד, כולם היו בעבודה, לא רציתי להתקשר לאהובי, ורגלי נשאו אותי אל בית סבי וסבתי. סבא שלי איש קטן כזה, כולו 1.55, הסתכלתי עליו, חיבקתי אותו ופשוט התפרקתי לחתיכות, נשנקת מבכי...סבתא שלי נבהלה, ושאלה מה קרה. סיפרתי לה ברוסית הרצוצה שלי מה שהרופאה אמרה, והיא אמרה לי, מה, אם יהיה לך ילד כמו סבא זה לא טוב??? תודה סבתא, עד סוף ימי אזכור לך את האמת הפשוטה הזו.
גמלה החלטה בליבי לא ללכת יותר לרופאה, ומה שיהיה יהיה.

שבוע 31. בחינות סוף סמסטר. חוסר יכולת להתרכז, לחץ דם גבוה, חלבון בשתן, בצקות, קוצר נשימה, טשטוש ראייה. מיון "הקריה". היום האחרון שלהם לפני המעבר ל"ליס". רופא עייף בודק אותי, מצווה על מנוחה מוחלטת בבית "אם החיים שלך חשובים לך את לא הולכת לבחינות של האוניברסיטה". אני הולכת, אלא מה? לאחר יומיים, התמוטטות. לחץ הדם מזנק, לעמוד אני כבר ממש לא יכולה, להשתין כבר לא השתנתי אולי יומיים. "ליס". המחלקה להריון בסיכון גבוה. הערכת משקל של העובר 1200 גר', כמעט שבוע 32. הרופא אוסר על מבקרים, אבל הם מציפים אותי....אני זוכרת ביום הקריטי, שהלחץ דם הדרדר כל כך שלקחו אותי לזרוז, הגיע חמי אבא של אהובי, ודיבר וליהג ופטפט, והמוח שלי ספוג. לא קולט. דימדומים.

הרופא מגיע, בודק לחץ דם. את עוברת לזירוז. מה זירוז, מי זרוז? אני בחודש שביעי! לא יכולה למחות יותר מדי, אני שוקעת.....חדר לידה, מפשקים אותי, תוחבים לי דברים, לא נוח, לא נעים, רועדת, קר לי....אהובי מתרוצץ, מביא לי שמיכות, שמיכות, גרביים, עוד שמיכות, מחבק....קר לי כל כך....אני רואה ריצודים מסנוורים מול העיניים....הלכתי.....באתי....מפרכסת....דימדומים....שוקעת....פאניקה.....עם כל ציר העובר שלי מאבד דופק......פאניקה...המון רופאים פתאום.....מעבירים אותי...

חדר קר. אני קשורה. מוצלבת. רופא מרדים מלטף לי את הלחי (כנראה שמלאכים באמת קיימים), מרגיע "לא תרגישי כלום....העובר קצת במצוקה...ניתוח חירום...לא לדאוג....תספרי מעשר אחורנית...."עשר...תשע...שמונה...שמונה...שמו....שמונה...." שוקעת.
_

קשה קשה לחזור לזה.
הפסקה עד מחר.

אמא מפוזרת השלום והברכה

,
נו, דווקא עכשיו? ככה להפסיק באמצע???? אני במתח המשיכי לספר!

מאוד מזדהה....כמעט אותו סיפור.
עובר קטן (995 גרם שבוע 31)
iugr
ניתוח בהרדמה מלאה...
ספרי עוד...מחכה...

באתי לתת לך @} ולברך אותך על הדף, וככה את מחזירה לי? עוזבת בשיא המתח? לא יפה!

ספרי עוד...מחכה...

הפרופסור נולד ב 7.7.97 בשעה 20:10 במשקל 1070 גר' אפגר 4 ללא דופק ונשימה. כמובן שאז הוא לא היה הפרופסור, הוא היה שקית חלב. שקית חלב דמיינתי לי אותו כששכבתי לי במשך שלושה ימים במיטה בבית החולים וסירבתי לראות אותו. כמובן שלאחר יומיים הוא היה עוד פחות משקית חלב, הגיע ל 900 גר. בכל כמה שעות היתה נכנסת אחות ושואלת בעדינות אם אני רוצה שיקחו אותי לראות את הילד. לא לחצו עלי, הכל בעדינות אין קץ....גם אמא שלי וגם אהובי היקר, במשך שלושת הימים האלה באו בהתלהבות וסיפרו לי עליו, כמה שהוא מתוק וכמה שהוא חמוד, וכמה שהוא עירני, ואת כל העוויות הפרצוף החמודות שלו. ואני שוכבת וחושבת "מה הם מטומטמים? הם לא רואים שהוא רק שקית חלב?" ורואה בעיניים כלות את כל הנשים עם התינוקות הרכים שלהם, מניקות, מחבקות....ואני מרגישה האמא הכי מחורבנת בעולם. איך הגוף שלי בגד בי כך??!!! בסוף הגיע אהובי ואמר לי בעדינות האופיינית לו שאם אני יכולה, ואולי יש לי אפשרות לשאוב לו קצת חלב, כי כרגע מקבל סימילאק, והרופא אמר לו שחלב אם זה ממש תרופה בשבילו.....

מה? אני יכולה לשאוב לו? מה זה בכלל? איך מתחילים?

אני זוכרת כסא גלגלים סוחב אותי לחדר השאיבה. אחות חמודה שמראה לי איך לשאוב....יצא לי הרבה חלב. לפחות בזה לא הייתי צריכה להאבק.

חדר השאיבה צמוד לפגייה. אהובי אומר לי "בא לך לראות אותו?" לא בא לי. "כן, למה לא אם אנחנו כבר פה".
"טוב, את צריכה לחטא את הידיים, ולשים חלוק. יש פה 3 חדרים: כיתה א', כיתה ב' וכיתה ג' התינוק שלנו בכיתה א'."
כיתה א' היתה טיפול נמרץ.
_
אוף זה מזה קשה לי לחזור לזה.....אמשיך עוד מעט. תודה על ההקשבה. אתם לא יודעים כמה שזה חשוב לי.

שפכי את הכל החוצה אמא מפוזרת, זה עוזר לסדר את הכל!
ולנו מעניין מאוד לקרוא!!! אנא המשיכי את כותבת נפלא!

הרהור על אהובי: לפעמים אני חושבת שכנראה בגלגול הקודם הייתי ממש ממש ממש טובה, ובגלל זה אלוהים נתן לי כזה פרס, את האהוב שלי בגיל כל כך צעיר
(17), ולהיות מאוהבת בו עד עצם היום הזה, כמעט 13 שנם אחר כך.
_

כיתה א' : כשהייתי קטנה נורא פחדתי להחטף ע"י חייזרים. דמיינתי לעצמי שחייזרים נוחתים על יד החלון שלי בקומה השנייה של בלוק תל אביבי ממוצע, ושולחים אלומת אור אשר מוציאה אותי ממיטתי ושואבת אותי אל החללית, ללא יכולת להתנגד. שם הייתי נקשרת אל מיטה והחייזרים היו מבצעים בי ניסויים.
נכנסת לפגייה/חללית החייזרים. רצה הגורל ובדיוק כשנכנסתי ערכו הרופאים בדיקה פולשנית כלשהיא לפגית במשקל 500 גר. הגוף הקטן, השקוף, ומעליו רוכנים רופאים ואחיות, מחוברת לכל כך הרבה מכשירים וחוטים, והיא, אמיצה שכמוה (אח"כ אמא שלה סיפרה שקוראים לה שירז, נולדה בשבוע 26 עקב צירים), נלחמה כמו נמרה, צווחה וצרחה עליהם, נופפה בגפיה הקטנים לכל עבר, ואני....מה אני? מתמוטטת, קורסת, בוכה "לא רוצה, לא רוצה לראות אותו" אחות עוזבת את שירז, רצה להביא לי כוס מים קרים. רוצה לצאת מהחללית, לברוח מהחייזרים שעוטפים אותי, לקחו לי את התינוק. רע לי, עצוב לי, חור שחור לי בנשמה, אני רוצה למלא את החור בתינוק הריחני שלי, כמו התינוקות האלה שראיתי רק כמה מטרים מחוץ לחללית. אני רוצה להיות אמא טובה, להניק אותו מתוכי, לשמור עליו ולגונן....ובמקום זה מסרתי אותו במו גופי לעבמי"ם....

אני לא כל כך זוכרת איך עברתי את המטרים הבודדים עד לאינקובטור שלו, אבל כשהגעתי אליו - אי של שקט בתוך הרעש שמסביב. קטן כזה, שוכב על הבטן, עיניים פקוחות, מסתכל במבט חקרני על העולם. שקט. מחוברים אליו כמה מכשירים שבודקים דופק ורמת חימצון בדם, וחוט קטן שקוף בתוך האף משמש להזנה.
והאהוב שלי קורן - "נכון שזה הדבר הכי יפה שראית?" <עד סוף החיים אזכור לך אהובי, שבמקום העובר שאני ראיתי, אתה ראית ילד

>

כמה ימים לאחר שהתחיל לקבל חלב אם (7 סי סי כל שלוש שעות!), עבר הפרופסור לכיתה ב'.

את כותבת מקסים ומרגש.

ובהמשך לשאלה ששאלת בדף שלי, התשובה היא פשוטה: יש דף שנקרא מה חדש. שם ניתן לראות את כל הדפים שהיתה בהם תנועה כלשהי ב - 3ימים האחרונים (או לפי כמות הימים שאת בוחרת). בצורה כזאת, אפשר לדעת אם מישהו כתב פתאום משהו חדש בדף ותיק, או פתח דף חדש.

אני ראיתי את הניק שלך בבלוג שלי, ומכיוון שלא ראיתיו בעבר, נכנסתי לראות מי את, גיליתי שאת באמת חדשה, ולכן בירכתי אותך. מאד מקובל פה, שכשמישהו ]ותח דף בית, מברכים אותו. אם את מעדיפה, את יכולה להעביר את הבלוג שלך לדף נפרד מדף הבית שלך, אפילו בשם אחר, אם את רוצה פרטיות.

ממליצה לך לקחת סיור מודרך באתר.

התכוונתי דף בית אישי.
ואת מן הסתם כבר יודעת שמלים שמופרדות בקו תחתי משמשות קישור בתוך האתר.

ברוכה הבאה.... זאת את מפוזרת?
רגשת אותי בסיפור עד עכשיו...
תכתבי עוד.
@}
רצה ,יונתן עושה לטל את מה שהצחיק אותך...

מעלה בי נישכחות מהחייזריה הזו (פגיה)...

גם אנחנו ביקרנו בפגיה-כמעט שתי שקיות חלב- 1.780 ק"ג...
היום הציפלון בן 9 עדיין גוזל אבל מה זה מתוק.

בבקשה תמשיכי,לא עומדת במתח.

ברוכה הבאה!!!

<אני מחליף ל מבקש מתרגש

)

אהלן
כן,לשאלתך אני מניקה עד היום.
עברתי מסע גדול עד שהצלחתי...שאבתי חלב ארבעה חודשים גם כשלא יצא כלום עדיין שאבתי,נתתי לה בבקבוק.
רק בגיל 7 חודשים בערך היא התרצתה לעבור לציצי שחיכה לה כל כך הרבה זמן.
יונקת עד היום. מכורה בגמילה.. (שנתיים וחמישה חודשים).
לצערי בבית חולים שאני שהיתי בו אסרו עלי להניק אותה עד 3.5 קילו לעומת בתי חולים אחרים שמסכימים אפילו מקילו להניק ואז אין את הסיפור המייגע הזה של שאיבה,סרבנות לציצי ועוד...

מאוד מרגש... תמשיכי

@}

זכרון: אבא ובת רבים ומתווכחים. אבא מטיח בבת "את כל כך אגואיסטית שאפילו את הילדים שלך לא הצלחת להחזיק בבטן כמה שצריך"
מסקנה: מילים יכולות להשלח כחץ מורעל לתוך הלב.

כיתה ב' בחללית: הפרופסור עדיין באינקובטור, כמה ימים אחר כך כבר מתחיל להיות מוזן מבקבוק. בתקופה זאת, היינו 24 שעות בחללית מסביב לשעון בתורנויות. זאת עקב דברים שראינו קורים לפגים כשההורים לא היו:

תינוקות מוצאים מהאינקובטור כשהם עטופים ברישול בחיטול טטרה להאכלה, כי לחייזרית אין זמן/חשק/כוח להלביש
מאכילים תינוקת בזונדה בצורה הבאה - מזריקים לה את כל הכמות בהשפרצה במקום לטפטף לאט לאט. שוב אין לה זמן.
תינוקת "בעייתית" שאוכלת לאט מאוד מבקבוק - מחברים לה זונדה ו-הופ - הכל בפנים (אח"כ מקיאה).
תינוק אחר בעייתי - חוצנית מאכילה מבקבוק. השעה 02:00 בלילה. התינוק נשנק, אח"כ קצת נרדם, אח"כ אוכל לאט. החוצנית עושה "אוווווו" והופ - חלב האם היקר נשפך לכיור, התיונוק מוחזר לאינקובטור.

עד היום אני זוכרת את שעות ההאכלה: 8:00 11:00 14:00 17:00 20:00 23:00 02:00 05:00

לא פספסנו אף לא האכלה אחת. לא מזונדה ולא מבקבוק.

ולשאלה שלא נשאלה - לא. אף פעם לא הערנו לשום חייזרית, לא סיפרנו לשום אמא, לא הלשנו לשום רופא.

התינוק שלי היה שם, אתם מבינים?

סליחה.

וואי..היית שם 24 שעות ביממה. כל הכבוד.
אני הייתי מהבוקר ועד הלילה ועד היום אכולת רגשות אשמה שאת הלילות היא העבירה שם לבד...אילו יכולתי לחזור לאחור זה הדבר היחידי שהייתי משנה בחיים שלי.

התינוק שלי היה שם, אתם מבינים?

סליחה.
)':
אני לא מאמינה שאני קוראת את מה שאת כותבת... אני לא יודעת אם לכעוס על החייזרית/חוצנית או לבכות איתך, אני לא מאמינה שדברים כאלה קורים... אני רוצה לחבק אותך חזק חזק.

קוראת ונעצבת איתך, את כותבת בצורה מרגשת ונוגעת.
תודה לך.

ותתחדשי{@

כל יום בחללית היה נראה אותו הדבר. מגיעים בבוקר, להחליף את י', מתעדכנים אצל שאר ההורים - מי אכל כמה, כמה עלה במשקל זה, ומי לא החזיק מעמד בלילה. ככה בוקר אחד הגעתי, וראיתי את הוריה של שירז, הפגית שראיתי כשנכנסתי לראשונה לחללית. כל יום האמא הייתה מעדכנת אותי, היא תמיד היתה כל כך אופטימית, ואף פעם לא הרגשתי שקשה לה. הילדה הגיע לאחר שנים ארוכות של טיפולי הפרייה, נולדה עקב צירים מוקדמים בשבוע מוקדם, אבל לא החזיקה מעמד ונפטרה לאחר כשלושה שבועות. היא היתה נמרה אמיתית ועד היום צובט לי בלב לחשוב על זה, כמעט 9 שנים אחרי.
כמה שנים לאחר מכן, י' ראה אותה ברחוב עם עגלה ובה פעוט חייכן, בלונדיני וכחול עיניים. מכיוון ששניהם היו יוצאי עדות המזרח, המסקנה ההגיונית היא שטיפולי ההפרייה כשלו, והם אימצו תינוק.
אמא של שירז - אני יודעת שאת בטח לא קוראת אותי, אבל שתדעי שאני חושבת עליך המון, ומתפללת שמצאת שלווה בחייך.

משהו שרציתי לעבד: המנומש שיחק היום בחוץ. ירד עם אחותי והפרופסור וגם הנסיך הקטן. בשלב מסויים הפרופסור עלה הביתה, נמאס לו, אחותי היתה עסוקה עם הנשיך, ואז המנומש נעלם לה. עלה הביתה, הביא "חבר". המנומש בן 5.5, ילד מוזהב, חייכן, חינני, כריזמטי, מנהיג. מלטף כל חתול עזוב וכלב מוכה ברחוב, נשמה טהורה ונתינה אינסופית. ואנחנו גרים בשכונה קשה בתל אביב, עובדים זרים, נרקומנים, משתפ"ים וסתם זרוקים ותמהונים. עולה המנומש עם ה"חבר" החדש. החבר סוקר את הבית, טורף אותו במבטו. נכנס לחדרים "יש לך מחשב!!!" ו"יו..... כמה צעצועים". חולץ נעליים. אני "ילד איך קוראים לך?" "אמרת להורים שאתה כאן?" הוא עונה "להורים שלי לא איכפת. יצאתי בבוקר ואני חוזר מתי שאני רוצה. הם נותנים לי לעשות מה שאני רוצה!"

בן כמה אתה ילד?
בן 8

מסתכל שוב מסביב. יוצא מחדר הילדים, נכנס לחדר שלי!!!!

אפשר לראות פה טלוויזיה?

המנומש: בטח!!!
אני: לא אני לא מרשה.

ויש לי תחושה מגעילה שכזאת....מצד אחד - ילד קטן, בן 8 בסך הכל. מצד שני, הילד זרוק, מסתכל על הכל, מי יודע מהם הוריו......ויש לי תחושה כזאת של רתיעה לגביו, אפילו שהוא ילד מלאכי ויפה, הוא מקרין לי מן חוסר נוחות וחוסר שלווה, ואני רק רוצה שהוא יצא לי מהבית ולא יגע לי בילד......ומיד אני נוזפת בעצמי "הרי הוא תינוק ממש....." ואח"כ נזכרת שילדים בגילאים דומים לגילו ביצעו כל מיני מעשים מגונים בקטנים מהם....המחשבה הזאת הכריעה את הכף. אמרתי לילד "המנומש עכשיו בעונש ואסור לו להביא חברים הביתה" (בחיים לא היה עונש כזה!!!). והמנומש המתוק שלי מתחיל להתחרפן ו "אמא, זה החבר החדש שלי! הוא אמר שמשעמם לו בחוץ! אני רוצה לשחק איתו" ומהומות אלוהים. לא עזר כלום. העפתי אותו מהבית.

המנומש שלי הסתכל עליו מהמרפסת עצוב, והילד בועט לו באבנים בחול ממול הבית. הלב שלי פשוט נשבר....
וזו לא הפעם הראשונה שהוא מביא כל מיני כאלה הביתה. כבר מספר פעמים הוא פוגש אנשים ברחוב ומתחיל לדבר איתם, וגם עם מבוגרים, ואומר להם |אתה רוצה להיות חבר שלי?" ומראה להם איפה הבית שלנו. ואני מתה מתה מפחד. מצד אחד, רוצה להשאיר אותו תמים ומוגן, ומצד שני יש כל כך הרבה רוע בעולם, והוא כזה מלאך טהור......

ואז י' חזר הביתה, וסיפרתי לו מה קרה והוא היה נרעש ביותר, שוחח איתו ארוכות, ואמר לו שיש אנשים רעים בעולם שיכולים לעשוות לו דברים, ושאסור לו ללכת בלי להגיד לנו (או לאחותי שהיתה שם איתם למטה), והילד היה המום, ואני מרגישה שעשיתי לו נזק.....אוף אני מרגישה מה זה חרא עכשיו.

הלוואי והיה לי אומץ פשוט לעבור מכאן, ולהיות עם אנשים שיותר מתאימים למשפחה שלי, אנשים שאני יודעת שהייתי יכולה לסמוך עליהם, ועם ילדים טהורים כמו הילדים שלי.....אוף!

את מגינה על הילד שלך וזה חשוב, גם במחיר של אובדן התמימות.
עדיף שיהיה המום ממך, ולא ממעשים קשים של אחרים.

מסכימה עם יסמין. את צודקת ב-100%. גם ילדים צעירים יותר יכולים לפגוע קשות בילדים אחרים, מזל שאת רואה לנגד עיניך את התמימות של בנך ויכולה לעדן אותה ולהגן עליו. אולי זה לא politicaly correct, אבל אין ברירה-אלה החיים.

עברנו לכיתה ג'. כיתה למתקדמים, אשר כבר יודעים למצוץ היטב מהבקבוק, יצאו מהאינקובטור, ובעיקרון זוהי ה"מפטמה". מחכים שהעוברון שלנו יגדל למשקל של 2500 ואז הביתה. שם במפטמה היתה תופעה מוזרה. תינוק מגודל מאוד, שוכב כל היום בתנוחה אחת, על הגב, כמו קרש, לא מזיז גפיים, מואכל מזונדה. אף אחד לא בא לבקרו. יום אחד האחות הוציאה אותו מהעריסה, הורידה לו את בגדי בית החולים והלבישה אותות במדים אחרים (לא יודעת של מה), ולקחו אותות משם. האחיות סרבו למסור לנו, ההורים, פרטים על התינוק, אבל שמועות אמרו שהוא נולד עם מום כלשהו, פיזי ומוחי, וכי הוא ננטש ע"י הוריו בבית החולים. העבירו אותו באותו יום למוסד שיקומי לשארית חייו.
דמעה שמורה לו בליבי.

הפרופסור השתחרר מבית החולים בתאריך 15.8.97 בדיוק 5 שבועות לאחר בצבוצו לאוויר העולם במשקל 1650 גר. כן כן, שקית חלב וחצי בערך. חתמתי על כל מה שצריך, רוב הרופאים היו נגד, אבל לא הרופאים הקובעים, ואני מודה להם על חוסר הקבעון המחשבתי. כנראה שכבר לא יכלו לסבול אותי שם בחללית (-:

ילד שלי, אתה עוד מעט בן 9, עולה לכיתה ד'. ילד ממושקף וחכם, מלא בציניות והומור שחור, כמו אמא שלך, ולפעמים אנחנו מחליפים בדיחות כל כך מקבריות עד שכל הסובבים אותנו מתפלצים! אתה כל כך חכם ורגיש, הבאת לי אושר לחיים, וכשהיית ללא אחים עדיין, לא רציתי להביא עוד ילדים, כי לא ידעתי איך יכול להיות בליבי מקום להכיל עוד מישהו מלבדך.

ילד שלי, אני יודעת שעשיתי בשבילך המון, ועודני, אבל על דבר אחד לעולם לא אסלח לעצמי, והוא שלא התעקשתי מספיק לנסות להניק אותך. כמה שזה דוקר לי בלב, כמעט 9 שנים אחרי......

מדהים,יש לי ילד בן 9,שנולד קצת יותר משקית חלב - 1.780 ק"ג ...
עברתי תסריט דומה והיום הגוזל נלחם עם דרקונים ופיראטים כל היום,ילד מדליק מלא הומור ודימיון.
אתם צריכים לראות אותו עם בנדנה על הראש רטיה על העין וחרב מצינור ישן ביד,יוצא לקרב כל יום,
ועדיין יש לו גם קרבות השרדות מסוגים שונים שאיני יודעת אם הם שאריות מהחללית
או שסתם התמודדויות שה' שלח דווקא לו.

הי מפוזרת
רגשות האשמה באים בעיסקת חבילה עם האימהות...אני לפעמים תוהה בליבי אולי עשיתי טעות בהתעקשות על הנקה ואולי אם הייתי מאכילה אותה מטרנה ודייסות היא לא היתה כל כך קטנה גם היום...

י' ואני רבנו. מילים מושחזות היטב, מכוונות לפגוע היכן שכואב, נשלחות על ידי בSMS היישר לנייד שלו. בול! פגיעה במטרה.
אני מנסה, בודקת, עד כמה הוא אוהב.
ברגעים כאלה אני ועצמי לא מסתדרים כל כך טוב.

יקירה...
מה שלומך?
ברגעים כאלה אני ועצמי לא מסתדרים כל כך טוב.
מוכר...
ד' טוען שאני נובחת עליו... יש פעמים שהוא צודק...
אוףףףף, טל התעורר משנת בוקר שנמשכה עשרים דקות בדיוק! מה זה הדבר הזה? אני עולה אליו...
ולגבי שמחת החיים? על מה את מדברת?! אני פשוט שוכחת נורא מהר דברים רעים, יש לי מחיקון כזה או ליתר דיוק מדחיקון שעוזר לי לחצות את החיים...
נשיקות אהובה.

י' ואני רבנו. מילים מושחזות היטב, מכוונות לפגוע היכן שכואב, נשלחות על ידי בSMS היישר לנייד שלו. בול! פגיעה במטרה.
אוי, כמה שזה מוכר. בוודאי ב SMS , או יותר גרוע, כשאנחנו סוף סוף מדברים אחרי שלא השגתי אותו במשך שעות.

ברגעים כאלה אני ועצמי לא מסתדרים כל כך טוב._

תודה שחשבת עלי.

בני הקטן היום בן חצי שנה. 6 חודשים קסומים של הנקה, שהם המשך ישיר להריון.
גוזל קטן שלי....כשידעתי לראשונה שאני בהריון, קבעתי תור לרופאת הנשים כדי לעשות הפלה....הלכתי לבד כי אישי התנגד, בסוף הוא אמר לי תעשי מה שאת רוצה, אני לא רוצה לדעת מזה.
התאהבתי בך בשנייה שראיתי אותך באולטרא סאונד. אמרתי לרופאה...."לא לא תוציאי לי את זה (וגינאלי), אני לא רוצה...מתחרטת..." הרופאה גיחכה ואמרה "בן כה לא הייתי עושה, את בשבוע 16". כן, כן, אמא ל-2 נכנסת להריון לא מתוכנן, וכמו איזה טינאייג'רית מפגרת לא יודעת מזה עד שכבר גל הקבס שאחז בה למראה העוף בגריל הותיר אחריו מעט מאוד מקום לטעויות....

אני מניקה אותו ומרגישה כל כך קסומה, כל כך גאיה, אמא אדמה אולטימטיבית, כשחלבי ניגר לו שמן ומתוק אל תוך גרונו...
אני מרגישה שההנקה היא מתנה שאני נותנת לגוזל שלי, נחיתה המרככת את יציאתו מן הרחם....איזה כיף.

אני מאושרת כמו שלא הייתי מזה זמן רב.

בוקר אחד נכנסתי לפגייה והסתכלתי טוב טוב על גופו העירום של בני. כהרגלי בדקתי כל מילימטר מעוקב של עור זרוע נימים וורידונים, ואז זה היה שם. על גב כף ידו, שריטה ארוכה, אדומה ומכוערת. סקרתי במבטי את כל האחיות שהיו במחלקה וניסיתי לנחש מי גרמה למחדל. הגעתי למסקנה שזו היתה האחות עם הציפורניים המטופחות, שתמיד נאנחה כשהיתה צריכה להחליף טיטול לכל הפגים בגלל שהיתה בהריון מתקדם ביותר. קראתי לאחד הרופאים והראיתי לו את השריטה.
למחרת בבוקר, כשהגעתי שוב אני זוכרת את פרצופו המוזר של אותו רופא...עשינו לו בדיקת דם, והיא יצאה לא כל כך טובה, אנחנו חוששים שהוא קיבל זיהום מהשריטה, היינו חייבים לתת אנטיביוטיקה. זה בעירוי. אל תידאגי השיער יצמח.
לא הבנתי למה הוא מתכוון עד שלא ראיתי את הפרופסור שלי. שוכב לו עם ראש גדול וקרח באינקובטור שלו ומחט עירוי תקועה לו בראש.
הם לא מצאו לו כבר וריד.
האחות אמרה לי תגידי תודה שזה לא בצוואר.

{אמא מפוזרת אחת (2006-06-28T22:36:41):
חשבתי להסתפק בילד אחד.
אהבתי אליו גדלה וצמחה עם כל יום שעבר, בו הוקסמתי ממנו מחדש. לא ידעתי מה זה חינוך ביתי, ונשארתי איתו בבית עד גיל 4.
לא ידעתי מה זו מיטה משפחתית, אבל הרגיש לי נכון לישון כולנו באותה מיטה (אוי אוי אוי פרצופה המזועזע של חמותי כשנודע לה!)
לא הבנתי - איך ליבי יוכל להכיל אהבה לילד וסף? ואז נכנסתי להריון עם המנומש שלי. האור של חיי. שמש.
הפעם היינו חכמים. מיד הפרופסור בעל השם הטוב ביותר בתחום הגניקולוגיה, קיבל אותנו במשרדו המהודר בכיכר המדינה. הבטיח שהכל יהיה בסדר, והפעם זה לא יקרה.
הכניס אותי למחקר.
לחץ מנטלי מתון מראשי מחלקה ופרופסורים נכבדים, והופ, אני בפנים. מסכימה להזריק לעצמי כל יום לבטן תרופה נסיונית
הפרופסור השני, זה שהיה אחראי על קרישתיות, הבטיח שאני אקבל טיפול של מלכה. הייתי רק בת 24.
שבוע 32, לחץ דם.
עוד הרבה לפני כן פיגור בצמיחה.
שבוע 33 מחליטים לילד.
אני מתחננת שלא יתנו זירוז, אבל הם מתעקשים.
מזריקים לי פיטוצין. אני מתפתלת מצירים סדירים, המוניטור משתגע.
אין פתיחה. מתחננת לשיכוך כאבים.
נותנים טשטוש.
אני מרגישה את הכאבים, אבל לא יכולה להגיב. מרגישה NUMB.
העובר נכנס למצוקה. תודה לאל! הפסיקו את הזרמת הפיטוצין.
לוקחים אותי לקיסרי חירום.
יש זמן לאפידורל. לוקח להם שעה וחצי להרכיב אפידורל. יש לי מבנה בעייתי כלשהו בגב.
אני שוב קשורה. מפושקת. מחוללת. מה, ככה יולדים, לא?
_

המנומש שלי, השמש של חיי נולד בשבוע 32+5 במשקל של 1699 גרם. קטן קטן, אבל צורח כמו משוגע.

תודה על האיחולים

כשיחזור לי האינטרנט אני אחקור לעומק ואגלה מי את

(טליה אלמתן ממחשב אחר)