אמא מלמדת

צריך לשאול את השאלה, האם יש משהו שהילד רוצה ולא מצליח ללמוד, ולכן הולך למקומות האלה
מעניין מאוד מאוד מאוד. תודה על החומר למחשבה!

ומוסיפה, מאצלי, שלפעמים הבחירה בנתיב מושפעת מהאחים וממה שממעניין אותם, וגם שם לא בטוחה שזו היתה הבחירה הטבעית לילד.
ואם הילד בגן או במעון אז גם שם יכולה להיות הכוונה שלא תמיד לפי דרכו ומושכת אותו בכיוון מסוים.
רוצה לומר שהבעת רצון פשוטה בלמידה כלשהי יכולה להיות יותר מורכבת ממה שנדמה. כן, בטח. שני, שוב תודה!

_צריך לשאול את השאלה, האם יש משהו שהילד רוצה ולא מצליח ללמוד, ולכן הולך למקומות האלה
מעניין מאוד מאוד מאוד. תודה על החומר למחשבה!_

תמרוש, חשבתי להציע לך לשנות את השם של הדף ללמידה טבעית.
גם בגלל, שכמו שאמרת בעצמך, זה ממש לא רק אמא, וגם בגלל שהמונח הזה כל כך יפה, כל כך קולע, כל כך מתאים לאתר, שממש נחוץ לו דף

ולעצם העניין, הנה הרהור - אולי ילדים עד גיל מסוים פשוט חייבים להיות בלמידה אינטנסיבית כלשהי, ולכן אם הם מתקשים ללמוד את מה שהם "אמורים" ללמוד, הם יבחרו במשהו אחר שנגיש להם. כלומר, שאולי הסיפור המחכים של שני, מלמד משהו לא רק על הבחירות בלמידה, אלא ממש על הצורך בלמידה. ואם זה נכון, זה משנה קצת את הגדרת הטבעיות שלה, ממשהו שפשוט קורה למשהו שהוא צורך של ממש.

שלפעמים הבחירה בנתיב מושפעת מהאחים וממה שממעניין אותם, וגם שם לא בטוחה שזו היתה הבחירה הטבעית לילד.
או מההורים.או מהסביבה הרחבה יותר.
בני, ממש מאז שהיה פעוט, רצה ללמוד לנגן על כינור. רצה בהתמדה ואכן מימש את זה כשגדל קצת.
המוסיקה - היא בטוח מהנפש שלו.
אבל המשיכה הספציפית לכינור - זה מהשכונה. יצא לו לשמוע ולראות הרבה כנרים וזו היתה הדוגמה שלו, למרות שנחשף להרבה כלים אחרים ולדברים אחרים במוסיקה.

תפילה_לאם

_לשנות את השם של הדף ללמידה טבעית.
גם בגלל, שכמו שאמרת בעצמך, זה ממש לא רק אמא_
אני לא מספיקה לעקוב אחר כל הדיונים פה, אבל לפי מה שהספקתי חושבת שהדף הזה מאגד את הנושא של למידה טבעית ובד בבד תוהה על מקומה של אמא בתהליך (ה-אמא שפתחה את הדף וגם שאר האמהות וכל הסביבה במעגלים ההולכים ומתרחבים), על "ההלמדה", ובעצם זו התמקדות בזוית מסוימת של הלמידה הטבעית.

ל הצורך בלמידה. ואם זה נכון, זה משנה קצת את הגדרת הטבעיות שלה, ממשהו שפשוט קורה למשהו שהוא צורך של ממש.

לי די ברור שהלמידה זה אחד מהצרכים הבסיסיים של ילד, ואולי של מבוגר. זה משהו שבני אדם עושים כל הזמן, כמו לנשום.

אני דווקא חושבת ששם הדף מתאים לו

..

למידה טבעית בעיני זה לא החלק שאני מסבירה לילד משהו או מתכננת שהוא ידע משהו,
אלא הקטע הזה שהוא יושב עם עצמו וחושב על זה, בלי שום קשר אלי.
כשבלי קשר לכלום ואחרי שתיקה רועמת בנסיעה ארוכה הוא פתאום קורא בשמחת הגילוי - "קדימה, אחורה, למעלה, למטה, ולצדדים - אלו הכיוונים!!"

_למידה טבעית בעיני זה לא החלק שאני מסבירה לילד משהו או מתכננת שהוא ידע משהו,
אלא הקטע הזה שהוא יושב עם עצמו וחושב על זה, בלי שום קשר אלי.
כשבלי קשר לכלום ואחרי שתיקה רועמת בנסיעה ארוכה הוא פתאום קורא בשמחת הגילוי - "קדימה, אחורה, למעלה, למטה, ולצדדים - אלו הכיוונים!!"_

אני מתה על הרגעים האלה ומוכרחה להודות שככל שיש יותר ילדים הרבה יותר קל לאפשר להם למידה טבעית פשוט מבפאת היותך עסוקה הרבה יותר בעבודות הבית ואז גם רגעי הקסם האלה מתרבים. מה שעוד עוזר לחוות את רגי הקסם האלה הוא ההתרחקות שלנו מכל מנ=יני ידיעות לגבי נורמות התפתחותיות (בעברי כקלינאית תקשורת נדרשתי לשלוט בחלקן ) יש לך הרבה יותר ממה להתפעל כשאתה פשוט מסתכל על הילד עצמו בלי להשוות אותו לבני גילו וכו'...

חוצמזה תודה על הדף המשתף והמעניין הזה

לי די ברור שהלמידה זה אחד מהצרכים הבסיסיים של ילד, ואולי של מבוגר.
זה בדיוק מה שאני מרגישה. אנחנו לא אמורים להפסיק ללמוד. "כל יום לומדים משהו חדש". אם מישהו חושב שהוא סיים ללמוד, לא משנה באיזה שלב בחיים הוא, אז הוא סוגר את עצמו בפני אפשרויות למידה חדשות.
אצל הילדים פשוט הצורך הזה הרבה יותר בולט. בכל זאת הם צריכים ללמוד את הבסיס. והכל קורה כל כך מהר אצלם. לפעמים השינויים הם יומיומיים.

למשל אצל כלבים (ושאר חיות טבע טורפות, פשוט לא חייתי מספיק קרוב אליהן כדי לחזות). הם לא נולדים עם היכולת לצאת לקרב, הם משחקים עם אחיהם, והמשחק מוביל אותם ללמידה שחשובה להשרדותם. מדובר בלמידה ובתרגול באופן טבעי, על מנת להפוך לבוגר עצמאי.
האינסטינקטים שלהם מובילים אותם לאן שהם צריכים.
שביתי עשתה את הצעדים הראשונים שלה, אני מדברת על שני הצעדים הממש ראשונים, זה נראה כאילו משהו בתוכה דחף אותה לעשות את זה בלי שהיא בכלל מודעת לאפשרות לכך. הם היו שני צעדים, מאוד בטוחים ויציבים, ומשם התחיל התהליך של הניסיונות שלה לחזור על כך, ולקח לה זמן לחזור לאותה יציבות שהיו באותם שני צעדים. הידע הוא בתוכנו, ולפעמים הוא זועק לנו, להיות קשובים, לפתוח ולפתח אותם.

למשל אצל כלבים (ושאר חיות טבע טורפות,
אצל חיות הטבע הטורפות שחיות בביתי - הילדים שלי... זה בדיוק אותו דבר! הם בדיוק כמו גורים שנלחמים זה בזה כל היום כדי ללמוד לשרוד בג'ונגל שבחוץ.

אלא הקטע הזה שהוא יושב עם עצמו וחושב על זה, בלי שום קשר אלי.
כל כך מסכימה עם זה! וגם אני מתה על הרגעים האלו! שפתאום הבנתי שמה שהוא מלמל לעצמו מהבוקר זה לספור מ1 עד 1000... או שהשיחה הופכת להיות משהו כמו - אמא (זה מתחיל בא' נכון?), תביאי (זה מתחיל בת' נכון?) לי (זה מתחיל ב-ל, נכון?), רגע... מה רציתי?
ויש גם את - הא! אם אחרי 1 מגיע 2 אז אחרי 11 מגיע 12!
אפשר ממש לדמיין את הנורה מהבהבת להם מעל הראש.

וגם שמתי לב - אצל ילדי הפרטיים - שאם נותנים להם לגמרי לבד, אז הם כל פעם מתרכזים במשהו אחר - תקופה ארוכה ציורים, ואז תקופה ארוכה רק מספרים בכל המקומות וכל הזמן, ואז תקופה ארוכה אותיות, ואז בכלל משחקי דמיון. בכל פעם שהם עוברים תקופה, הם כמעט לגמרי לא נוגעים בנושאים האחרים. מעניין.

ומוכרחה להודות שככל שיש יותר ילדים הרבה יותר קל לאפשר להם למידה טבעית פשוט מבפאת היותך עסוקה הרבה יותר בעבודות הבית ואז גם רגעי הקסם האלה מתרבים
לגמרי! אנחנו כל כך יכולות להפריע בנוכחות שלנו שזה מעליב לפעמים...

וגם שמתי לב - אצל ילדי הפרטיים - שאם נותנים להם לגמרי לבד, אז הם כל פעם מתרכזים במשהו אחר - תקופה ארוכה ציורים, ואז תקופה ארוכה רק מספרים בכל המקומות וכל הזמן, ואז תקופה ארוכה אותיות, ואז בכלל משחקי דמיון. בכל פעם שהם עוברים תקופה, הם כמעט לגמרי לא נוגעים בנושאים האחרים. מעניין.
אותו דבר נצפה גם אצלנו

שליחה על ידי nomad* » 14 ינואר 2014, 10:28

למשל אצל כלבים (ושאר חיות טבע טורפות

אני כבר כמה חודשים באפריקה, זוכה להתבונן בהרבה חיות שונות. אחד הדברים המעניינים ביותר הוא לראות את הגורים השונים לומדים ומתרגלים את היכולות שלהם, לבד ועם האחים שלהם. שיא החמידות הוא (ללא כל ספק) לראות פילון קטן לומד את פלאי החדק שלו. הם יכולים להעביר ממש הרבה זמן במשחקים ותעלולים שונים עם החדק (שאין להכחיש שהוא אכן איבר מופלא).

אביגדור שלי הוא אבא מלמד בכל הווייתו.
לפעמים הייתי דואגת שזה יותר מדי... שהוא כופה או יכפה את עצמו על הרך הלא-מכבר-נולד בהרצאות שיעיקו וירחיקו.
מסתבר, עד כה (אופטימיות זהירה

) שזה לא קרה.
הם פשוט מדברים על דברים, והשיחה קולחת.
ואז פתאום מתברר שהם כיסו כל מיני אזורים של הפיזיקה, אסטרונומיה, מיקרוביולוגיה ואבולוציה. ומתימטיקה.
כמה לא מפתיע - אלה דברים שהאיש אוהב ומעוניין בהם.
מזכיר לי את מה שעמוס עוז כתב (מופת של חיבור בעיני, בית הספר, מתוך "באור השמש העזה". מומלץ), על הבעיה במערכת חינוך שבה תכניות לימוד נקבעות מגבוה:
"שבעה חכמים מירושלים מדליקים, כביכול, מדורה, ושבעים מפקחים נושאים מן האש אל שבעים מחוזות או אזורים, ושם נמסרת הגחלת לשבעת אלפים או שבעים אלף מורים, ואלה מחדירים אותה לשבע מאוד אלף לבבות חלקים ורכים, מכוסים כולם בתלבושת אחידה ונושאים קולם במקהלה מדן ועד אילת....
...ומי שמם, את חכמי המשרד, להכריע מה חשוב ממה? ספרות עברית - חשובה יותר או פחות מפיזיקה גרעינית? מתימטיקה או תולדות יוון ורומא? פיזיקה או בקטריולוגיה? ... ובתוך כל מקצוע מה קודם למה? וכמה בדיוק מכל מה? הלא מוטב שנניח למורה ללמד מה שאהוב עליו, מפני שהאהוב עליו יש סיכוי שיהיה אהוב גם על תלמידיו, מכיוון שהאהבה וההתלהבות וכלות הנפש עשויים לסחוף, ואילו ההטפה והשינון כבר אמרנו מה הם עושים"

אמרנו אהבה והתלהבות? פעם אחת ממש התפרצתי עליו. באתי הביתה, והוא הראה לי פיסת נייר מקושקשת ומקומטת ואמר: "תסתכלי!"
מה זה? אני שואלת.
דיברנו על איך משתמשים ב- X במתימטיקה.
אתה נורמלי? נבחתי. תפסיק כבר! הוא צעיר מדי! הוא קטן מדי! מה אתה רוצה ממנו?
אבל מה אני יכול לעשות? זה היה נורא כיף!!!
יהיו אשר יהיו חסרונותיו של בעלי, לשקר הוא לא משקר. (כמעט) אפיל לא לעצמו. אם הוא אומר שהיה כיף אז היה. ואם הם מכייפים ביחד עם איקסים ונעלמים, מה אגיד? לך תכייף...

כאן הקוראת הבאופנית עשויה להתפתות ולחשוב שזה כל הכיף שהם עושים - מתקשקשים עם מספרים ומתימטיקה. ומה עם הבוץ? ומה עם הגוף? והרגש? והיצירתיות? ולמה רק כיף מאזור ההווייה האקדמי / אינטלקטואלי? צק צק צק.
השבח לאל, אני חיה בבית הזה, ויודעת כמה סוגי כיפים יש שם, בין בעלי לבני. על המוסד של משחקי ערב כבר שמעתם? "ריצת-כובעים"? "ילד מקולקל"? "לזרוק לפח בחרוזים", קיפוצים ממכונת הכביסה, שִיקְפּוּצִים על המיטה, גלגולים, "נומה נומה מצחיק" ו"הרמת משקולות", ועוד כהנה וכהנה אווילויות שכוללות הרבה מאוד נפילות וצחקוקים היסטריים. הכל שם
(בשמת פעם חלקה לאביגדור את אחת המחמאות הגדולות של חייו, אפילו בלי לדעת, כשהיא דיברה בדף ילד שני שונה על כך שעדיף, רצוי ונחוץ לשים את האינטלקט במקום שני, ולהתרכז באהבה. בתור איטלקטואל כרוני-כמעט, הוא יודע נהדר לעשות את זה כשהוא עם הילדים שלו.

מכל משחקי הערב, אני הכי אוהבת את ריצת הכובעים, כי הוא היה הראשון. זה הלך ככה: אי שם כשדידי היה בן שנתיים וקצת, אני יוצאת ערב אחד מחדר האמבטיה, ורואה מולי שניים שובבים, אחד ארוך ואחד קצר. הקצר עירום כביום היוולדו אבל עם כובע צמר על הראש, והשני כמעט עירום (רק תחתוני בוקסר), ועם כובע הקש שלי על הראש. מוכנים? שואל הגדול. היכון, צא! וכבר שניהם שועטים להם במורד המסדרון, לתוך חדר השינה, ומתרסקים ברעש גדול על המיטה.

יש עוד דבר שאני אוהבת אצל אביגדור.
הוא מאוד מודע למגבלות ה"תעשה מה שאתה אוהב ונוטה לו".
הוא אומר שהוא מאוד היה רוצה שהבן שלו ירגיש נוח ו"בבית" עם כל מלאכות היד לסוגיהם. לשבת ולקרוא ספרים, להתקשקש עם מוסיקה או ביולוגיה, יש בבית די והותר. אבל מה עם תבונת כפיים? סבא שלו היה מסגר (הין השאר) והיה מאוד כיף להסתובב אצלו בחצר בין הקרשים. אבא שלו מטפח גינה וגם עושה עבודות מסגרות פה ושם בבית. פה, להמון גברים בעלי משפחות יש מוסך צמוד-בית עם כל כלי העבודה והם עושים שם דבר זה או אחר. לי אין את זה, הוא אומר, אני לא נוטה לשום דבר כזה, אין לי ידיים טובות, תמיד תיעבתי שעורי מלאכה ויצירה, לא סובל פלסטלינה וצבעי גואש, וגם אין לי מקום (מוסך קטן, חדר עבודה, משהו) בשביל לנסות ולהתנסות וללמד את עצמי תוך כדי שאני מלמד את הילד. מה עושים?

אז מה הוא עושה? כל פעם שכן מזדמנת לו עבודת כפיים, הוא תיכף מזמין את דידי להצטרף.
התקנת רגלית על האופניים, הסרת הרגלית, ניפוח גלגלים, תיקוני פנצ'רים והחלפת פנימית, התקנת שידה מאיקאה, תפירת כפתור במכנסיים, החלפת מיתר בגיטרה, הכל הולך.
מפה לשם, זה יוצא די הרבה.

אני תורמת את חלקי הצנוע עם קצת פלסטלינה וגואש פה-ושם, הכנת כרטיסי ברכה לכל ארוע, וספר "הכן מתנות במו ידייך" שקניתי פעם בחנות צדקה והשארתי זרוק בבית, שיסתובב.

וזה עובד. בגיל שש, הנחת היסוד של דידי היא "אם אני רוצה משהו אז כדאי שאצור אותו" והוא מניח מראש שהיצירה הזאת אפשרית.

יאללה, הולכת לשחק קלפים עם הילד

תפילה_לאם

מכל משחקי הערב, אני הכי אוהבת את ריצת הכובעים, כי הוא היה הראשון. זה הלך ככה: אי שם כשדידי היה בן שנתיים וקצת, אני יוצאת ערב אחד מחדר האמבטיה, ורואה מולי שניים שובבים, אחד ארוך ואחד קצר. הקצר עירום כביום היוולדו אבל עם כובע צמר על הראש, והשני כמעט עירום (רק תחתוני בוקסר), ועם כובע הקש שלי על הראש. מוכנים? שואל הגדול. היכון, צא! וכבר שניהם שועטים להם במורד המסדרון, לתוך חדר השינה, ומתרסקים ברעש גדול על המיטה.
משום מה זה הזכיר לי את עליסה בארץ הפלאות.
נשמע ממש כיפי אצלכם.

עכשיו אני נזכרת שהמצאתי פעם את המונח "בית מלמד". אצלי זה היה בהקשר של - הדבקת מספרים על המדרגות, הדבקת שמות על פריטים בחדר האמבטיה. אצלכם זה במובן של האנשים שמרכיבים את הבית.
נורא כיף ומעניין לקרוא אותך.

ואצלנו - אחד הנושאים שעל הפרק לאחרונה (אם כי כבר שנים שהוא על הפרק בעצמות משתנות) הוא סגירת פערים של אחת מתאומותינו ביחס לבני גילה.
מצד אחד, אני מאמינה כל כך בלמידה בקצב טבעי, למידה הזדמנותית. אני אפילו אוהבת את המונח הזה. אני מאמינה בהבשלה. אני מאמינה בלמידה מתוך עניין, בלמידה בתוך הקשר.
אבל מה לעשות כשהילדה מתחילה להביא הביתה מבחנים שמתנוסס עליהם "59"?
והרי יש לזה גם השלכות רגשיות. ובייחוד כשהיא משווה את הציונים עם אחותה.
הן בנות 8.
הילדה מטופלת כבר כמה חודשים אצל קלינאית תקשורת מצוינת. במהלך התקופה הזאת היו פרקי זמן לא מבוטלים של התמקדות בזיכרון עבודה, והיו זמנים אחרים של עיסוק במודעות פונולוגית, בארגון שפתי.
כשהן עבדו הרבה על זיכרון עבודה ובמקביל גם אני הצלחתי לתרגל בבית פה ושם, הייתה איזושהי קפיצה כללית בתפקוד של בתי, קפיצה בולטת, שהתבטאה בציונים טובים בחשבון, ביכולת לספר בבית באופו רציף וברור מדרש מורכב שהמורה סיפרה בכיתה. כל מיני שיפורים והצלחות שלא בהכרח נראים קשורים לטיפול בקליניקה, אבל איכשהו הופיעו בעקבות העבודה ודעכו כשהן פנו לאפיקים אחרים. לכן בעצה אחת עם הקלינאית הן חזרו לעבוד בתחום הזה, אבל הקלינאית מדגישה כמה חשוב שנתרגל גם בבית. וזה נורא נורא קשה. הנה, הבוקר, בוקר שבת, היו כמה רגעים בין קימתי המאוחרת מאוד לבין סעודת השבת. ישבתי עם הילדה ושיחקתי אתה, אבל מעבר לזה שהתרגול הזה היה ע"ח מבצע סדר קטן ליד המיטה שלי (מילא), אחיה בן השלוש וחצי הופיע בחדר, והיה חשוב לו מאוד לשתף אותי בתכונות של המכונה שהמציא, בפעלה של משאית הזבל שלו וכן הלאה. אז בסדר, אפשר להתייחס להפרעות האלה כלמידה "על רקע רעש", שגם היא חשובה עבור אנסטסיה (מעבירה מהבלוג שלי את הכינוי שלה), אבל כמובן שהיה עדיף אחרת, שתשומת הלב שלה תופנה אליה.
ובמשך השבוע קשה עוד יותר: ארבע פעמים בשבוע הבנות חוזרות מביה"ס אחרי 15:00, עייפות מן הסתם, ולרוב יש גם איזו מידה של שיעורי בית. ויש יום של חוג כזה, ויום שנוסעים לחוגים במתנ"ס, ויום שנוסעים לקלינאית, ופה נסיעה לספרייה, ושם יום הולדת. כך שגם אם אני איכשהו פנויה (או מתפנה), לא יוצא לשבת בצורה מסודרת.
ואז בעלי אומר לי: הרי את מאמינה כל כך בלמידה פה ושם מתוך הקשר. תשלבי את זה בהתנהלות היומיומית. אם באמת היית רוצה - היית מוצאת איך.
ואני חושבת שזה אחרת.
כאן זו מיומנות ספציפית מאוד, ויש מעין דד-ליין (אתמול?). זה לא מספיק, שכשהיא מתקשרת פעם בשבוע או יותר לסבתא, אגיד לה בע"פ את מספר הטלפון, והיא תצטרך לזכור אותו, ושלפעמים אבקש ממנה להוציא ארבעה ירקות שונים מהמקרר. צריך עבודה שיטתית.
אוף!
תמרוש רוש , אני יכולה בקלות להעביר את כל ההשתפכות הזאת לדף אחר. הנושא קשור למה שאת כותבת, ואני מאמינה שהראייה שלך (ושל המבקרות הנוספות בדף) תוכל לתרום לי, אבל כיוון שזה בכל זאת סוטה ממה שאת מעלה, רק תגידי אם זה תקוע לך...

נראה לי דף מעניים אמוד. אני גרה בברצלונה עם ילד בן 3 שיושב איתי בבית ורוב הזמן לומד ממני. יש לי עוד תינוקון בן שנה וחודש כבר. אני גם מנסה ללמד אותו בבית כמה שאפשר. עוד לא התחלנו אותיות אבל כן מספרים. עדיין לא יצא לי לקרוא את כל העמוד... אבל אני אעשה זאת בתקווה שהילדים ילכו לישון מוקדם היום!

תפילה לאם, זה לא תקוע בכלל.

_היו פרקי זמן לא מבוטלים של התמקדות בזיכרון עבודה
אבל הקלינאית מדגישה כמה חשוב שנתרגל גם בבית. וזה נורא נורא קשה._
אז בואי נדבר על זה.
_ואז בעלי אומר לי: הרי את מאמינה כל כך בלמידה פה ושם מתוך הקשר. תשלבי את זה בהתנהלות היומיומית.
ואני חושבת שזה אחרת.
כאן זו מיומנות ספציפית מאוד. זה לא מספיק, שכשהיא מתקשרת פעם בשבוע או יותר לסבתא, אגיד לה בע"פ את מספר הטלפון, והיא תצטרך לזכור אותו, ושלפעמים אבקש ממנה להוציא ארבעה ירקות שונים מהמקרר. צריך עבודה שיטתית._
נשמע מעניין מאוד.
אני עם בעלך, באופן כללי, על הלמידה כחלק מהחיים, אבל אני מבינה גם את הצד שלך, שכרגע זה נראה כמו מיומנות ספציפית שלא מס]פיק קשורה לסיטואציות יומיומיות.
בואי נחפור קצת, בא לך?
קודם כל אני הייתי רוצה שתספרי לי יותר מה זה זכרון עבודה, איך הוא עובד, מה התפקיד שלו. תני לי חמש-שש דוגמאות איפה זה מתבטא ומתי צריך את זה.
ואז נוכל לחשוב איך זה מתחבר ליומיום שלכם.

_{(בינינו, שיחה כזאת זה משהו ששווה לעשות עם הקלינאית תקשורת. סליחה על השיפוטיות, אבל כאשת מקצוע זה לא מספיק להגיד להורים "חשוב לתרגל את זה בבית". צריך (באידיאל, ומי מאתנו מגיע לשם...) לשבת עם ההורים ולברר איך בדיוק אפשר לתרגל את זה בבית, באופנים שונים, ולהגדיר בהקשר הזה מטרות ריאליות. שיחה כזאת יכולה להתרחש כחלק משעת הטיפול, ואם היא נעשית כמו שצריך, היא שווה כל גרוש שאת משלמת עליה)}

תפילה_לאם

אני עם בעלך, באופן כללי, על הלמידה כחלק מהחיים
כמובן שגם אני עם בעלי (לפחות בעניין הזה). הוא בסך הכול מצטט לי את עצמי...

בואי נחפור קצת, בא לך?
בא לי מאוד מאוד מאוד!
(אבל לא פנויה עכשיו להעמיק. עוד אשוב. תודה על הנכונות!)

תפילה_לאם

מה זה זכרון עבודה, איך הוא עובד, מה התפקיד שלו. תני לי חמש-שש דוגמאות איפה זה מתבטא ומתי צריך את זה.
אני מרגישה שבעצמי אני לא יודעת מספיק וקשה לי עוד יותר אם אני מנסה להגדיר בצורה מסודרת, לכן אני מעתיקה הנה כמה סעיפים מתוך מצגת של הקלינאית, ואני מקווה שזה ישפוך אור על המונח:

זיכרון עבודה פועל על מידע שזה עתה נתפס ומאפשר לנו לבצע עליו מניפולציה בזיכרון לטווח קצר.

זיכרון העבודה מייצג את היכולת שלנו לזכור את המידע, שזה עתה נתפס, ולחשוב עליו במושגים של מה שאנו כבר יודעים.
זיכרון עבודה הוא מערכת זיכרון לטווח קצר, שמאפשרת לנו לשמר ולעבד מידע בו זמנית.

PHONOLOGICAL WORKING MEMORY
זיכרון עבודה כולל בתוכו מערכת, שעוסקת בשימור ושינון יחידות פונולוגיות.
הלולאה הפונולוגית אחראית על עיבוד ושימור מידע פונולוגי, ותפקידה לשמש מחסן פונולוגי לזמן קצר.*

תפילה_לאם

מה זה אומר בעצם?

אם אני מבינה נכון, אנחנו נזקקים לזיכרון העבודה הפונולוגי (וכאן הפוקוס), כשאנחנו נחשפים למידע שמיעתי, שאנחנו צריכים לעבד בתוך זמן קצר.
למשל, כשמישהו מכתיב לנו מספר טלפון, ואנחנו צריכים לשנן אותו רגע או שניים עד שנוכל לכתוב אותו.
למשל, כשהמורה מבקשת להוציא מהילקוט חוברת X ומחברת Y, לפתוח בעמוד Z ו...
למשל, כשמישהו מבקש שנלך לחדר הסמוך, נמצא שם ונביא כמה פריטים שנמצאים במגרה הימנית בשידה החומה ובמדף העליון בארון שליד החלון....
למשל, כשקוראים טקסט קצר וצריך לענות על שאלות בקיאות והבנה שנוגעות אליו: "האם בטקסט נכתב ש...?", "האם הגיבור רצה ל...?"

קניתי דיסק שאמור לתרגל את המיומנויות האלה דרך משחקים שונים. ההתלהבות לשחק בהם דעכה עד מהרה, אבל אם אשחזר כמה מהם, אולי זה יסביר טוב יותר מהי המשמעות של זיכרון עבודה:

נשמעת הקלטה של רצף מספרים, ובסיומה צריך ללחוץ על רצף המספרים העוקבים (8,2,5 -> 9,3,6)
נשמעת הקלטה של רצף שמות בע"ח, ובסיומה צריך ללחוץ על צבעיהם של בעה"ח לפי הרצף הנכון
נשמעת הקלטה של כמה מילים, ובסיומה צריך ללחוץ על ציורים המתקשרים אליהן אסוציאטיבית (דג, מכשפה -> אקווריום, מטאטא)

צריך (באידיאל, ומי מאתנו מגיע לשם...) לשבת עם ההורים ולברר איך בדיוק אפשר לתרגל את זה בבית, באופנים שונים, ולהגדיר בהקשר הזה מטרות ריאליות.
הקלינאית שלנו מצוינת בעיניי. היא משתפת אותי (או את בעלי) בטיפול, מדגישה ומסבירה על מה היא עובדת, מתי להכניס פאוזה ברצף המילים שאנחנו אומרים, האם לבחור מילים חד-הברתיות או דו-הברתיות וכל השיקולים. היא משחקת עם אנסטסיה משחקים מגוונים ולעתים משאילה לנו מהם הביתה.
ההמלצה שלה בדרך כלל היא לשבת ולשחק ולתרגל באופן דומה לעבודה בחדר הטיפולים, והיא סיפרה שמחקרים הראו שחשוב לתרגל ביממות שונות, כך שתיכנס הפסקה של שינה בין פעם לפעם לצורך הטמעת התרגול.
היא מחמיאה לי ומחזקת אותי על הורות טובה ומעניקה רגשית וכד' ומבינה את הקושי להקדיש לאורך השבוע פרקי זמן מוגדרים לתרגול, ובכל זאת מכוונת אותי בעיקר למצוא כמה דקות בשבת, למשל. כשאני יושבת שם, זה נשמע הגיוני, אבל איכשהו בשבתות אני מעבירה פיקוד לאבא וכמעט לא עושה כלום עם הילדים.
יצא שהיא הציעה שאושיב את הילדה מול משחק המחשב ורק אציץ מדי פעם לראות באיזה שלב היא, או שהציעה שתוך כדי עבודות המטבח אכתיב רצף ספרות, והילדה תשב ותכתוב. הרעיונות האלה ישימים יותר, ואיכשהו בפועל גם הם לא מגיעים לכלל מימוש: גם בגלל חוסר חשק של הילדה, גם בגלל שכחה שלי וגם בגלל עיסוקים שונים שמונעים אפילו את המעט הזה. ניסיתי לומר רצף של מילים בזמן שאני מסרקת את אנסטסיה ולבקש ממנה לחזור עליו, אבל גם כאן - לא תמיד אני מסרקת אותה, וכשאני מסרקת אותה לא תמיד יש לי כוח מיד בהשכמה להתאמץ לתרגל (קלטתי שגם לי יש קושי בתחום...

), וגם היא מצדה לא תמיד נלהבת.
אולי הסיכום של כל המלל הזה הוא בעצם שכל התרגול שהיא מציעה הוא תרגול שמחקה את העבודה בקליניקה, גם אם היא מנסה קצת להציע איך לשלב אותו בסדר היום בלי "לשבת במיוחד", ואני הייתי רוצה למידה כחלק מהחיים_ ש _קשורה לסיטואציות יומיומיות , גם כי אני מאמינה שהתרגול מופנם טוב יותר כך, וגם כי כך יהיה סיכוי שבכלל נתרגל...

<מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.>

מעניין. תני לי לחשוב על זה.

הקלינאית שלנו מצוינת בעיניי.
כיף לך

שלום! אני מאוד רוצה להכנס לדיון. אני, כמו שציינתי לפניכן, אמא ל-2 כשהגדול בן 3 והקטן בן שנה. שניהם איתי בבית. עם הגדול אני מנסה לעשות פעילויות שילמדו אותו דברים כמו מספרים או אותיות (זה קצת קשה ללמד אותיות בעברית לדעתי. במקרה יש לנו את "אותיות במיץ שטויות" אבל הוא לא ממש לומד כלום מזה לדעתי ולא מקשר, אבל זה בסדר) מצד שני נראה לי יותר פשוט להתחיל עם אותיות הניקוד AEIOU. אנחנו גרים בספרד אז הוא יכול למצוא אותן בכל מקום.
מצד שני אנחנו מתכננים חזרה לארץ ואז אני חוששת שזה סתם יבלבל אותו כשיתחיל ללמוד לכתוב עברית.
אני מבינה מה שאת אומרת תמרוש, מבחינת האכזבה שלעתים מרגישים מול השפה המקומית. אמנם הגדול לא הולך לבית הספר אבל אני מעבירה איתו ימים שלמים והוא מדבר עברית טוב מאוד. יותר טוב מכל שפה אחרת. אבל מצד שני הוא נמצא 3 שעות עם חמותי (מקומית) וחוזר מדקלם דברים בשפה המקומית (לא הרבה, אבל הוא מודע לגמרי שכולם סביבו מדברים כמו אביו ואני לא בטוחה אם הוא לא מעדיף את השפה הזאת על העברית... והוא עדיין קטן...). אין בכלל צורך לציין שהוא משחק רוב הזמן בשפה המקומית... אבל זה נורמלי.
בכל מקרה, גם כשנגיע לישראל אני רוצה להמשיך ללמד אותו בבית ספרדית (השפה שאני ובעלי מדברים וכאן עוד אנשים) וקטלונית (שפת אביו) שאותה הוא ימשיך לדבר כשידבר עם אביו.
אשמח לרעיונות ולחוויות על גידול ילדים ישראלים בגולה. ובכלל חינוך ילדים בבית.

כשהגדול בן 3 והקטן בן שנה. שניהם איתי בבית. עם הגדול אני מנסה לעשות פעילויות שילמדו אותו דברים כמו מספרים או אותיות
אני חייבת לציין ולומר, שלדעתי זה מוקדם מדי בשביל אותיות.
האם זה נראה כאילו אני סותרת את מה שכתבתי קודם, על ההתנסות האישית שלי?

ובכן, אני מודה שיש בעולם ילדים שרוצים, מוכנים ויכולים ללמוד אותיות בגיל הזה.
יצא במקרה, שהבן שלי הוא אחד מהם.
והיה די קל לראות את זה, כי היוזמה ממש באה ממנו, וברגע שאני הגבתי ועשיתי צעד אחד בכיוון - תיכף הוא נענה ליוזמה, אםשר לומר שהוא קפץ עליה עם שתי הידיים.
אבל רוב הילדים לא בשלים לזה בכלל בגיל הזה.
עניין ה"בשלות לקריאה" יכול להגיע בגיל 4 או בגיל 7 או 8.
ועדיף לא לדחוף.

זה קצת קשה ללמד אותיות בעברית לדעתי. במקרה יש לנו את "אותיות במיץ שטויות" אבל הוא לא ממש לומד כלום מזה לדעתי ולא מקשר.
יותר הגיוני בעיני שזה משקף את זה שהוא לא בעניין עדיין, וחבל לבזבז על זה זמן.
ניסית? סבבה. לנסות תמיד אפשר

ראית שאין תגובה (לימוד, קישור, הנאה גלויה, רצון לחזור על הפעילות)? אז עדיף לשכוח מזה לאיזה זמן.
זו דעתי האישית, וכל הורה הטוב בעיניו יעשה.

<מזכיר לי איך כשהפעוט שלי היה בגיל הזחילה, ואנחנו בילינו די הרבה זמן בנסיעה ברכבות, ניסיתי ללמד אותו את משמעות הפס הצהוב המצויר על הרציף, שאסור לחצות אותו כי זה קרוב לשוליים. זה היה פשוט מגוחך - אחרי שני ניסיונות ראיתי שהוא ממש ממש לא מבין ולא מסוגל להבין על מה אני מדברת. אז שכחתי מכל העניין, וניסיתי שוב כעבור שנה.
ואז, לא רק שהוא תפס בצ'יק את עניין פס האזהרה, הוא גם הפנים ויישם אותו על "פסים" אחרים, למשל הפס של שפת המדרכה. מיוזמתו הגמורה הוא החליט שגם זה פס שאסור לחצות, ואז כל פעם הוא היה דוהר בשיא המהירות לכיוון שפת המדרכה, באופן שגרם לכולנו להיות בטוחים שהוא רוצה לעוף ישר לכביש, גורם לי להתקף לב גמור, עוצר בחריקה ממש על השפה, לפני הירידה לכביש, מצביע על הפס בחיוך גאה, מנופף באצבע בתנועה ההורית הקלאסית ואומר לי: "זהירות!!!"

>

בכל מקרה, גם כשנגיע לישראל אני רוצה להמשיך ללמד אותו בבית ספרדית (השפה שאני ובעלי מדברים וכאן עוד אנשים) וקטלונית (שפת אביו) שאותה הוא ימשיך לדבר כשידבר עם אביו.
שתי שפות-מיעוט נשמע לי קצת קשה ליישום אם רק שניכם בעסק.
המצב שונה אם יש בארץ איזו קהילה ספרדית ווגם קהילונת קטלונית - עוד כמה אנשים שמדברים את השפות ושאפשר להיפגש אתם באופן קבוע ולדבר אתם בשפות האלה). אם אין כאלה, וזה רק את, בעלך והילדים, אני הייתי בוחרת או ספרדית או קטלונית, כי גם כך השפות האלה יהיו שפות מיעוט, הזמן וההזדמנויות שמדברים בהן מוגבל יחסית (ויילך ויהיה יותר ויותר מוגבל ככל שהילדים יהיו יותר מעורים בחברה), ואולי לחלק את המשאבים המוגבלים האלה על פני שתי שפות זה יוצא מעט מדי לכל שפה.
בעצם, אולי אני טועה. לא חייבים לבחור, אפשר לנסות את שתיהן. אבל נראה לי שהבחירה פשוט תתרחש מאליה באיזשהו שלב.

עד כמה שידוע לי, ילדים בהחלט יכולים לגדול רב-לשוניים ולרכוש כמה שפות במקביל - יותר משתיים. זאת לא בעיה, וזה קרה וקורה בהרבה מקומות בעולם. אבל זה קורה בדרך כלל במקום שחיות בו, זו לצד זו, כמה קהילות שפתיות, כך שיש לילדים הזדמנות לדבר כל שפה עם כמה וכמה אנשים שונים, בגילאים שונים ולצרכים שונים. זה אחרת בקהילה חד-לשונית שבה מדברים עם כו-לם בשפה א' ורק עם אבא (ומקשיבים לדיאלוגים של אמא ואבא) בשפה ב'.

אני לא ממש מתעקשת על לימוד אותיות או קריאה. הוא נהנה לשחק כאילו הוא כותב או קורא אבל אנחנו בעיקר משחקים עם אותיות מגנטיות שקניתי בישראל כמו מן משחק זכרון.
לגבי עניין שתי השפות הזרות. אני ובעלי נמשיך לדבר ספרדית בבית. עכשיו הוא מבין ויכול לדבר אז אני משערת שהוא ימשיך להבין. אני רוצה למצוא קבוצות דוברי ספרית בארץ (לא נראה לי שזה יהיה קשה למרות שאני משערת שבין הילדים ידברו עברית אלא אם כן הילדים לא יבינו). את הקטלונית אני מאוד מקווה שהוא יוכל להמשיך לדבר. זה דבר חשוב מאוד לאביו (כמו שגם לי יצאה אובססיית העברית מאז שהילדים נולדו). בכל מקרה הספקדית והקטלונית אינן שפות כל כך שונות ויש דמיון רב. בכל מקרה זה דבר שנצטרך לראות. אני מקווה שעם סקייפ, יוטוב ונסיעות לכאן זה יהיה אפשרי כי בכל זאת, עברית וקטלונית הן שפות שמעט אנשים מדברים בהן לעומת הספרדית שהיא השפה השנייה הכי מדוברת בעולם...

תפילה_לאם

מה זה זכרון עבודה, איך הוא עובד, מה התפקיד שלו. תני לי חמש-שש דוגמאות איפה זה מתבטא ומתי צריך את זה.
חוזרת לזה.
היום חשבתי שזיכרון עבודה יכול להיות רלוונטי מאוד בזמן קריאה, כשהקריאה עדיין מצרפת ופחות גלובלית, ונראה לי שבתי בשלב כלשהו בדרך.
אם קוראים כל עיצור ותנועה בפני עצמם, צריך לאחסן את כל רצף הצלילים עד השלמת קריאת המילה ואז ליצור מילה בעלת משמעות מכל הרצף, בתקווה שלא השמטנו או שיבשנו חלק מהרצף.

כל מקרה הספקדית והקטלונית אינן שפות כל כך שונות ויש דמיון רב.
נכון, שכחתי. זה באמת עוזר.
נשמע שיש לך תכנית טובה

נקווה שבאמת יצליח. יהיה נחמד אם הם ידעו גם ספרדית. ואם לא, לפחות העברית מובטחת, גבר שהדאיג אותי מאוד בשנה האחרונה, מאז שהגדול הגיע לגיל שנתיים והתחילה מן מלחמת שפות קרה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היום חשבתי שזיכרון עבודה יכול להיות רלוונטי מאוד בזמן קריאה, כשהקריאה עדיין מצרפת ופחות גלובלית, ונראה לי שבתי בשלב כלשהו בדרך.

מסכימה בהחלט. אצלי זה היה ככה.

אישה במסע

העם דורש עדכונים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_הילד שלי למד את כל אותיות האלף בית ודי הרבה מהABC לפני גיל שנתיים. הוא אפילו ידע לזהות מילים קצרות (עם שתי אותיות).
זה לא בא ממני, זה בא ממנו. זה התחיל בחנוכה כשהיה בן שנה וחצי, כשלמד את האותיות על הסביבון. והמשיך והתגלגל.
הוא הצביע, הוא שאל, שוב ושוב ושוב ושוב. עד שלמד. וזיהה אותיות במשחקים שלו וגם ברחוב, על שלטים וכן הלאה.
הוא גם היה ילד עם רגישות חושית גבוהה מאוד. איחור בהתפתחות מוטורית וקשיים התנהגותיים.
ובאופן כללי נטיה להתנהגות אובססיבית. אפשר לומר שהיה קל לו ללמוד אותיות (וגם מספרים).
אבל הרבה דברים אחרים היו מאוד קשים לו. הרבה יותר קשים מלילד ממוצע.
למזלי הוא טופל מגיל שנה עד שלוש בערך. בשיטת יעל אופיר, בעיקר אצל טל שרת וקצת אצל יעל.
כבר אחרי הטיפול הראשון אצל יעל (בגיל שנתיים וקצת), הילד פשוט הפסיק להתעניין באותיות.
לעומת זאת הוא עבר לנתיב התפתחותי הרבה יותר נורמטיבי.
הוא עוד זכר את האותיות זמן מה, אבל בשלב מסויים שכח חלק.
הילד עדיין אינטלקטואל ולא ספורטאי אבל הוא הרבה יותר נורמטיבי משהיה.
מבחינתי, במקרה שלנו, הלמידה ההיא, היתה נתיב שהוא עלה עליו בלית ברירה,
מחוסר יכולת לעלות על הנתיב הרגיל. ברגע שיכל, הוא התרכז במיומנויות רלוונטיות יותר._

מהמם אותי, מהמם אותי, עם כל מה שאני יודעת ולומדת המילים האלו גרמו לי להפסקת נשימה קצרה.
במיוחד בגלל שאני מרגישה בפנוכו שזה נכון.

עדכונים?

בזמן האחרון אני מגלה ששחררתי הרבה מאוד סביב עניין הקריאה בעברית.
חלק זה כי אני מלמדת עכשיו קבוצה של ילדים בקהילה היהודית שלי, בחוג עברית/יהדות אחה"צ. אחרי זה, ממש אין לי פנאי וחשק לשבת לילד שלי על הראש, וזה דווקא טוב

חוץ מזה זה גם בגלל שהקריאה הגיעה לשלב המבורך שבו הוא אשכרה יכול לקרוא חלק מהספרים שיש בבית, אז ירד ממני העול של להקריץ חומרים מתאימים. לפני השינה הוא בוחר איזה ספר שמתחשק לו, ואם זה ברמה גבוהה מדי לקריאה, הוא קורא רק את העמוד הראשון, ואני מקריאה את השאר. אם זה ברמה מתאימה (למשל, "הילד הזה הוא אני", ספר מצוין לקריאה בגלל האחוז הגבוה של מילים נפוצות) הוא קורא הכל. ולפעמים אנחנו מתחלקים חצי-חצי.

אצל הילד הזה, אני מגלה שאני תמיד מספקת לו הסברים מדעיים לתופעות. זה הוא: ילד שמתעניין ב"איך הדברים פועלים". זה המוקד העיקרי שלו. הוא נחמד וחברותי וכולם אוהבים אותו, אבל אנשים זהלא המוקד שלו - חומרים ומכשירים ותהליכים ותופעות טבע כן.
אופס, צריכה ללכת לישון. אמשיך מאוחר יותר.

בעוד כחודשיים אנחנו יוצאים לתקופה ארוכה במרכז אמריקה עם שלושה ילדים, בן שבע, בת חמש ובן שנתיים וחצי.
אף אחד מהם לא יודע לקרוא.
אני תוהה אם דווקא בגלל שנשהה בארץ זרה יהיה לי חשוב ללמדם קריאה. בעברית כמובן.
בינתיים זה התעורר אצלי, תודה על הדף

וגם, אני אמא מלמדת, מאוד, אבל לא אותיות.
לפעמים אני לא מסוגלת לעמוד ברצף השאלות של הבכור, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנים על גבי שנים

איך אתן עומדות בזה?

גם אצלנו השלישי נהנה מאד לתרגל את הקריאה בעזרת "הילד הזה הוא אני" ובתקופה האחרונה יש ממש ממש התקדמות, הוא כאילו גילה את עולם המילים האותיות והצלילים ומנסה לקרוא כל מיני דברים שהוא רואה. מצחיק, שהיה ממש צריך לגרות אצלו את העניין הזה (למרות שבעצם הבקשה להתחיל לקרוא באה ממנו...). רושמת את זה לעצמי גם כדי לזכור שכל ילד הוא מאד אחר ואנחנו צריכים להיות מספיק רגישים וגמישים מחשבתית להתאים את עצמנו לכל ילד.

אני בדיוק חושבת על איך לחשוף את אורי לאותיות - דרך מדבקות גדולות? כרטיסים? המשחק הזה נשמע טוב, אבל האם לדעתך כרטיסי האותיות מספיק גדולים בשביל ילד בגיל שנתיים-וחצי -שלוש?

לגלן דומן יש ספר שנקרא "למדי את תינוקך לקרוא".
מתוארת שם בפירוט שיטה שמתאימה מאוד ללימוד של ילדים קטנים, ובסופו יש הסברים מאוד פרקטיים איך ליישם.
בזמנו הכנתי מספר כרטיסיות לפי ההנחיות אבל לא התמדתי. דווקא הילדים מאוד אהבו והיו מבקשים "לשחק במילים" למשך די הרבה זמן.

אשר יגורתי בא לי.
הילד שלי, בן שש, שעד עכשיו היה מרוצה שיגעון מביה"ס שלו, כבר לא.
לפני כמה שבועות התחלתי לראות סדקים.
ואתמול, הוא חוזר מביה"ס במצברוח שפוף ומודיע לי שהוא לא לומד כמעט כלום בבית הספר.
למה לא? אני שואלת.
כי כמעט כל מה שאנחנו עושים שם זה דברים שאני גם יודע.
המממ. אני אומרת. ידעתי שזה יגיע מתישהו, ומבחינה מסוימת אני מופתעת שזה הגיע רק עכשיו, ולא הרבה קודם (הוא התחיל בי"ס בגיל חמש, בכתת "פרפ" שהיא כיתת הכנה לכתה א', כמקובל פה), אבל מצד שני אני מתבאסת שזה קרה כבר עכשיו - קיוויתי שהרגע הזה יגיע רק בכתה ב' או ג'.
אז הזדהיתי אתו ואמרתי לו שלי היתה בעיה דומה, והמורה שלי בכתה א' ניסתה מאוד לתת לי באופן ספציפי לעשות דברים שאני לא ידעתי.
וזה הצליח לה? הוא שואל
אה, לא ממש.
אז גם אצלי זה לא יצליח! הוא קורא ומתבאס עוד יותר.
רגע, חכה, אל תתרגש. אנחנו נדבר עם מיס A ונראה מה היא תציע. בית הספר שלי היה לגמרי שונה משלך, יכול להיות שהיא כן תדע מה לעשות.
אנחנו ממשיכים ללכת הביתה, ואז במדרגות אני שואלת אותו: מה דעתך, איך אפשר לפתור את המצב?
הוא מקדיר ועונה: הדרך היחידה שאני חושב עליה זה שאני אפסיק בכלל ללכת לבית הספר!
אני מבליעה חיוך (כי המחשבה על חינוך ביתי חביבה עלי), מבליעה "אוי ויי זמיר" (כי אני ממש לא מרגישה מוכנה לחינוך ביתי כרגע) ואומרת לו: "זה נשמע פתרון קצת דרסטי. מה תעשה כשלא תהיה בבית הספר?"
ואז באמת מתכרכמות פניו והוא אומר בקול בוכים "אוי, על זה לא חשבתי!!"
נשמה שכמותו.

בקיצור, אמרתי למורה שלו שאנחנו צריכים לדבר והיא ענתה לי שבדיוק היא רצתה להגיד לי את אותו הדבר, וקבענו ליום שני הבא, לפני תחילת הלימודים. ואס נראה מה בית הספר יכול להציע לו - ומה לא...

<רקע: הוא כבר מקבל תכנית לימודים ברמה גבוהה יותר בחשבון ובקריאה במסגרת הכתה - הם קוראים לזה Extention , וחוץ מזה המליצו לנו לשלוח אותו לתכנית בשם Gateways - העשרה לילדים מחוננים. הצרה עם ההעשרה הזאת זה שאלה סדנאות שמפוזרות על פני כל העיר, בתאריכים ומקומות שונים, לפעמים זה יום אחד, לפעמים כמה בקרים, ולא תמיד נוח להגיע לשם. זה גם לא זול. רשמנו אותו לסדנה אחת של ארבעה מפגשים שעסקה במשוואות, ארבעה מפגשים בימי שני בבוקר, והוא נהנה מאוד ורוצה עוד כאלה, אבל כרגע אין עוד באזור שלנו עד הסםסטר הבא. בשורה התחתונה - זה מעט מדי. התכנית הזאת מפעילה גם מפגשים סדירים יותר, כל שבועיים בשבת בבוקר, דווקא קרוב אלינו, אבל כיוון שזו מחויבות רצינית וגם כי זה בשבת, לא שקלנו את זה ברצינות עד עכשיו. ובכל מקרה זה לא יפתור את הבעיה שהבנאדם פשוט מתחיל להשתעמם חמישה ימים בשבוע, ארבע או חמש שעות ביום (לא כולל ההפסקות)>

אה, כן. הוא עדיין לא סולד מספיק מבית הספר ברמה של "תנו לי לצאת מכאן, ולא חשובה האלטרנטיבה". הוא בהחלט רוצה ללכת לביה"ס, אבל גם רוצה שתכנית הלימודים תתאים לצרכים שלו.

הערות והארות?

אחר כך סיכמתי אתו ואמרתי לו את מצב העניינים: קודם כל אנחנו נדבר עם מיס A ונראה מה אפשר לעשות במסגרת ביה"ס. זו תכנית א'.
ואם זה לא יילך - הולכים על תכנית ב', ומחפשים לך משהו מחוץ לביה"ס.
שום פרטים, שום התחייבות, אבל המסר הוא שיש אופציות, ושהכל פתוח... אני מקווה שהגישה לשלי נכונה

מה הוא אוהב לעשות?
איך אפשר לעזור לו לעשות את הדברים האלה בזמן/במקום השיעורים?

בלי לקרוא את כל הדף, אוקיי?

נראה לי שהגישה שלך נכונה לגמרי. והשאלות של יונת מצויינות. לא מצליחה לחשוב כרגע על שום דבר להוסיף

חוץ מזה שהילד, אח, ללקק אצבעות ממנו.

מה הוא אוהב לעשות?
הממממ.
הוא אוהב לקרוא. הוא די אקלקטי בקריאה, אבל במיוחד אוהב דברים עם הומור ותומס הקטר וספרי מדע ועיון.
הוא אוהב לעשות דברים - מאוד Hands on, הילד הזה. הוא תמיד ירצה לעשות משהו בתגובה למה שהוא נחשף אליו. למשל, עשיתי לו מנוי על "אצבעוני" והוא הכי אהב את מדור הבדיחות, וברגע שהבין שהם מזמינים את הקוראים לשלוח בדיחות לעתון, הוא פשוט היה חייב להמציא בדיחה ולשלוח אותה.
הוא אוהב להמציא דברים, ויש לו ספר המצאות - מחברת שבה הוא כותב ומצייר את כל ההמצאות שלו (למשל, גלימת סוּפֵּר שיכולה לעשות הכל, מיטת קפיץ שזורקת אותך בבוקר ישר לעבודה, מיטת אמבטיה, כלי נגינה חדש עם דוושות ויד מכאנית... כאלה דברים)
הוא אוהב מתמטיקה.

עדכון: שלחתי פתק למורה שלו שאנחנו צריכות לדבר, והיא חזרה אלי עם "בדיוק אני רציתי לשלוח לך את אותו פתק" וקבענו שיחה ליום שני בבוקר, לפני הלימודים. כמובן ששתינו שכחנו שיום שני הקרוב הוא יום הולדת למלכה ויש חופש, אז מן הסתם ניפגש ביום שלישי... בינתיים שמעתי מבעלי שגם דידי עצמו דיבר אתה על הנושא, והיא הזכירה לו, מסתבר, שהיא כבר ניסתה לתת לו חומר במתמטיקה ברמה גבוה יותר, אבל זה כנראה היה קצת יותר מדי מאתגר בשבילו והוא נהיה מתוסכל. אז עד כמה שהבנתי הסיכום ביניהם הוא שהיא תנסה לתת לו את זה שוב פעם, והוא נסה לא להיכנס ללחץ כל כך מהר...

_אני מבליעה חיוך (כי המחשבה על חינוך ביתי חביבה עלי)...
ואז באמת מתכרכמות פניו והוא אומר בקול בוכים "אוי, על זה לא חשבתי!!"_

(אין על האתר הזה, המרגיעון שיצא לי- כאשר חוסר מתמלא, נוצר חוסר בחוסר עצמו)

השנקל שלי:
רק רציתי להגיד שגם בבית יהיה צורך למצוא פתרון, אז אולי אפשר לחשוב על הפתרון ולבדוק אם אפשר לשלב אותו אל תוך מה שקורה אצלכם עכשיו. נניח, אם את חושבת שיהיה לו כיף לקבל שיעורי העשרה במשהו או למצוא איזה איש טכני שיבנה איתו המצאות וכו', אולי כדאי לנסות ולאתר אנשים כאלה כבר עכשיו, ולשלב אותם בלו"ז שלכם, ולהתקדם משם. כמו שעושים שינויי תזונה- קודם להוסיף סלט, אחר כך להוריד צ'יפס.

אפרופו יום הולדת למלכה... בשנה שעברה, הוא חזר הביתה עם הודעה שביום שני הקרוב יהיה יום הולדת למלכה, ותיכף ומיד, לגמרי לגמרי ביוזמתו, ישב וכתב וצייר למלכה כרטיס ברכה, בו בירך אותה ביום הולדת שמח, איחל לה שתקבל מתנות נחמדות, צייר אותה עם עוגה וכתר נוסף (זו אחת המתנות שהיא אמורה לקבל - עוד כתר), שלף את אחת ממעטפות דואר אויר שלנו, ועם קצת עזרה מההורים שלו שהתווכחו זה עם זה על הכתובת (אבא: "נראה לך שזה יגיע?" אמא: "ברור שכן. כמה ארמונות באקינגהם כבר יש בלונדון?"), כתב את הכתובת ושלח.
אה, כן, וגם זכה לתשובה מה - Lady in Waiting של המלכה, שהודתה לו באופן אישי על ברכותיו.
איזה מצחיק להיות נתינים

כמו שעושים שינויי תזונה- קודם להוסיף סלט, אחר כך להוריד צ'יפס.
אוי, אהבתי את זה!

העניין הוא, שכרגע אני לא רוצה להוסיף שום-דבר בכלל ללו"ז שיש לנו.
הוא עמוס גם ככה.
אתן מכירות את כל סיפורי האימה האלה האלה על הילדים (וההורים) שרצים מחוג לחוג ומהעשרה לפעילות ואין להם בכלל זמן בבית?
בטח שאתן מכירות.
עכשיו, אתן מכירות את האמהות ששומעות את הסיפורים האלה, נדות ברחמים על ההורים, הילדים והתרבות ההישגית הפסיכית כולה, ונשבעות בנקיטת חפץ (מה זה למען השם נקיטת חפץ? הולכת לגגל) שהן בחיים לא יגיעו למצב כזה?
בטח שכן. סיכוי טוב שאתן בעצמכן כאלה

אז גם אני בנשבעות. בי נשבעתי, נשבעתי לעצמי, שאני לא רושמת אף ילד שלי ליותר מחוג אחד בשבוע.
ומה יצא?
יצא שביום שלישי יש חוג עברית-ויהדות בקהילה היהודית ה(כי) קרובה אלינו, וכמובן שרשמתי אותו לזה כי בדיוק בשנה שעברה הרגשתי צורך עצום לחלוק עם מישהו את הנטל המסוים הזה, ובאמת הרגשתי תחושת רווחה אחרי שרשמתי אותו, שלא לדבר על זה שגם הוא נהנה מאוד ורוצה ללכת. והשנה הם כבר ביקשו ממני ללמד שם

ואז גיליתי שיש בביה"ס שלו, אחרי הצהריים, חוג ריקוד, ולא אלאה אתכן בכל הנימוקיאדה - (רק אגיד שפעם, לפני שנתיים, הוא הוזמן למסיבת יום הולדת עם הפעלת טאיקוונדו. היה שם מסלול מכשולים, ובעוד כל הילדים האחרים רצים וקופצים ובועטים, פיזז לו דידי שלי בין התחנות בקלילות פרפרית כזאת, שאחר כך חתן היומולדת עצמו אמר לאמא שלו: "אני רוצה לשחק היום עם הילד שרקד במסיבה שלי") - הוא הולך גם לזה. בימי חמישי.
בקיצור, בי"ס מ- 9 בבוקר עד 3:30, ימי שלישי נגמרים כרגע בשבע בערב (בי"ס=>חוג עברית=>לאסוף את פונפון מהבייביסיטר+להישאר אצלה לארוחת ערב+משחק עם הילדה שלה), ימי חמישי נגמרים בחמש...
זה הרבה, זה המון.
די והותר, ואף אולי יותר מדי. בסוף הסמסטר הזה נעשה חושבים, אולי בכל זאת נעיף את חוג הריקוד.

אה, הנה זה. כמה פשוט, הייתי צריכה לדעת:

"שבועה בנקיטת חפץ: כשהדיינים משביעים אדם, הדבר נעשה תמיד כשהוא אוחז תשמיש קדושה בידו, כגון ספר תורה, ונשבע. במעשה זה כביכול הוא מעיד עליו את הקדוש ברוך הוא - שמכוחו נתקדש אותו חפץ - ששבועתו אמת."
מתוך אנציקלופדיה יהודית - אתר דעת של מכללת הרצוג

(-:
את פשוט מקסימה ועושה רושם שדידי שלך מקסים כמוך. זהו, הייתי חייבת פשוט לומר את זה

מאוד Hands on, הילד הזה.
בנקודה הזאת אני יכולה להתרווח אחורה בכסאי ולהגיד "הא!"
ולמה? כי אי שם בעבר הרחוק (לפני שלוש-ארבע שנים), אחד הנושאים שעלו בשיחות ההורות האינסופיות בין זוט וביני, היה הנושא של ליצור, לעשות דברים בידיים.
זוט תמיד היה מעלה את זה. הוא היה פותח באמירה הנדושה (ולא לגמרי מדויקת) שהו עצמו בעל זוג ידיים שמאליות וללא כל נטייה לאמנות ומלאכת יד, וכן - עקב העובדה שאנחנו מתעקשים על סגנון דיור ישראלי בעליל (דירה בבלוק, שומו שמיים, ולא בית-עם-גינה) הוא נטול כל גראז' עם משטח עבודה נורמלי ומערכת כלי עבודה נורמלית שכל גבר מקומי שמכבד את עצמו מחזיק, כדי לתקן, לשבור ולקשקש שם כל מיני דברים גבריים בעליל -
ועם נתונים כאלה, איך הוא יוכל לעזור לבנו עצמו ובשרו להיות במגע עם עולם היצירה/בנייה/תיקון/שפצור - שהוא עצמו מאוד מעריך וחושב שזה חשוב ביותר ואחת מחובותיו ההוריות?
ואני תמיד הייתי אומרת לו את ה"אבל הרי כל פעם שאתה מתקן משהו, ולו קטנטן, אתה קורא לדידי שיבוא לראות ולעזור, לא? ומה בקשר לתחזוקת אופניים שאתה עושה? ומה עשיתם לפני שבוע ביחד, לא ישבתם ותפרתם כפתור ביחד? וההתקנה של השידה החדשה?" שעל זה הוא היה משיב באיזה "כן, אבל" תבוסתני, שהיה מאלץ אותי להיכנס באמת לוויכוח ולהגיד לו "תפסיק לדאוג", כי הרי גם אני, פה ושם, עושה אתו דברים, ומתקנת אתו דברים, וכולי.

נו. הצלחנו מעבר למשוער. ואני מתכוונת ממש מעבר למשוער, ואולי אפילו מעבר לסביר - היום, כל פעם שאנחנו מגלים שהוא צריך או רוצה איזה משהו, דידי קופץ ואומר "אולי נוכל לעשות אחד כזה? את תתפרי את זה מבד שחור ואני אגזור את הצורה המתאימה" וכאלה, ואז אני צריכה לשכנע אותו שאת הדבר המסוים הזה עדיף לקנות בחנות

<חנות צדקה יד שניה, כמובן. מה, באמת חשבתם אחרת

>

הבנאדם מתכנן את מסיבות יום ההולדת שלו חודשים מראש. כמובן שאני אחראית על הרבה דברים, אבל את ההזמנות הוא ישב וכתב וצייר לבד (כל הזמנה עם ארבעה בלונים על הכריכה, בארבעה צבעים שונים), אף לא עלה על דעתו לקנות חבילה של הזמנות-יום-הולדת. הוא הכין פעם סדרה של תחפושות מיקי-מאוד-וחבריו (אוזניים בגדלים ובצבעים שונים), והכין מסכה להצג-וספר האחרון בבית הספר, ועשה לעצמו מצלמת צעצוע מקופסת קרטון (נורא פשוט - רק לגזור חור בגודל ובמיקום המתאים, ולשפצר בסלוטייפ), וכל מיני כאלה.

איי, בשמת, דידי שלי מקסים הרבה יותר ממני. אין בנאדם אחד שלא אוהב אותו.
הנה, אמרתי גם אני @}

(הילד הזה! הוא מתעקש שפונפון - אח שלו הקטן - הוא הכי חמוד בעולם. וכשאבא שלו, אביר השיוויון והסימטריה, אומר לו "אבל גם אתה חמוד" דידי אומר "לא, פונפון הרבה יותר חמוד ממני!" בשכנוע פנימי כה שבע רצון, לך תתווכח אתו...)

אני צריכה להעביר את כל זה לבלוג שלי. כזאת התבסמות עצמית בדף ציבורי, זה כבר גובל בשערוריה

זה כבר גובל בשערוריה
פה קוראים בהנאה

תודה