יאללה, פוסט על הלמדה, ואחר כך אלך.
טוב, אז הכל התחיל בגיל שנה וחצי של הבכור. שם היה המפץ הגדול.
אבל לפני כל מפץ יש גם טרום-מפץ... טרום המפץ שלנו היה שהתינוק שלי שם לב למספרי הדירות שעל קיר הבניין בכניסה שלנו (5,6,11,12), וכל פעם שהגענו הביתה הוא היה מצביע עליהם, ואני הייתי אומרת לו את המספרים.
שגרה שחזרה על עצמה המון פעמים. כמעט טקס. אנחנו מגיעים הביתה, הוא מצביע, אני אומרת (היתה לי דילמה משעשעת עם המספרים הדו-ספרתיים, האם להתייחס למספר או לספרה. כלומר האם להגיד לו 12 או 1 ו- 2? לא נראה לי שהייתי עקבית במיוחד), הוא מחייך ואנחנו עולים הביתה.
כיוון שהינו אז בקטע של שפת סימנים, או יותר נכון שפה נתמכת-סימנים, אז גם הייתי מסמנת עם האצבעות.
אחר כך הוא גם גילה שהמספר 5 מופיע גם על דלת הבית שלנו - אותו מספר כמו על הקיר למטה! איזה יופי.
לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות, למעשה בקושי שמתי לב שאנחנו עושים את זה.
ואז....
יום אחד אנחנו עולים מהפארק (שנמצא במין בקעה), ודידי שם לב שהבית הראשון בקצה הרחוב שמוביל לפארק הוא מספר חמש.
היתה ספרת 5 גדולה ומפוארת על תיבת המכתבים.
איזה יופי! הוא מצביע על התיבה בחיוך. 5! (מסמן עם האצבעות)
נכון, אני אומרת לו. חמש, כמו בבית שלנו.
ואז אני אומרת לו: רוצה לראות עוד משהו?
בטח שהוא רוצה. אז אני מובילה אותו ארבעה מטר ימינה, אל פח המחזור של הבית (שגם הוא נושא את מספר הבית), ואומרת לו: תסתכל. עוד חמש.
פוייייינננגגגגג!
אאוריקה.
חצי שעה נשארנו שם. אולי אפילו יותר. דידי רץ אל תיבת הדואר, הצביע על המספר וצהל: "חמש!" ואז אץ-רץ אל פח הזבל, הצביע על המספר וצהל: "חמש!" ובחזרה לתיבת הדואר, וחוזר חלילה, שוב ושוב ושוב...
בסוף הוא התעייף, נשאר קצת ליד תיבת הדואר, ואז שם לב למילה Letters שהיתה כתובה עליה, והצביע על אחת האותיות, והסתכל עלי בציפייה.
אז עניתי לו. זה לְ. לְלְלְלְלְלְללל.
הצביע על אות נוספת.
אה, זה רְ. רְרְרְרְרְרְררררר
וזה? הוא שואל.
סְ. אני אומרת לו. סְסְסְסְסְססססססססססססססססססססססססססססס
הוא מאוד אהב את ה- ססס.
וחזר אחרי על כל הצלילים.
[בסוגריים: כן, אמרתי לו את הצלילים. לא את שמות האותיות. בהשראת מונטסורי והשכל הישר]
בקיצור, פתאום אני קולטת שהבנאדם אוטוטו יתחיל לזהות וללמוד אותיות. באנגלית. ושכל הולם כולו, כלומר מסביבנו, הוא מגרש משחקים אחד גדול ללימוד אנגלית, עם מיליוני-ביליוני אותיות ומילים בכל חור ובכל מקום, תיבות דואר ותמרורים ותחנות רכבת ושלטי רחוב וחנויות ומה לא - ושום דבר בעברית.
האליעזרית-בן-יהודאית דה מיקולו שבי נכנסה ללחץ רבתי.
משתדלת לשמור על העשתונות, ולזכור שהילד הוא עולל, ושהחיים הם משחק, ושלא תעזי להעיק עליו, את שומעת?! - הגענו הביתה ושאלתי אותו, בנימה הכי אגבית שיכולתי להפיק, האם הוא רוצה לראות את הצלילים של השם שלו.
בטח רצה.
אז אמרתי לו: טוב תיכנס לאמבטיה, אני אכין את זה.
וניכסתי את קצהו של מזרון טיולים, אתם יודעות, הדקים האלה מגומי שטוח, וכזרתי ממנו את אותיות השם, והכנסתי אותן לאמבטיה, וכל אות, לימדתי אותו את הצליל שמתחבר אליה.
הוא מאוד אהב את י', כי ציפצפתי את החיריק בקול גבוה כזה.
והוא מאוד נהנה לשחק אתן באמבטיה, ולהציף אותן במים, ולהצמיד אותן לקיר, ולכרסם אותן פה-ושם (הרבה לא נשאר מהן כעבור ששה חודשים...), וכשראיתי שהוא שמח עלה במוחי רעיון אמהי-נבזי-גאוני מאין כמוהו.
כי, אתן יודעות, בתור פעוט נורמלי בן שנה וחצי, הוא אמר "אבא" בלי חשבון (כלומר "בא"), אבל "אמא" - יוק.
כל ההווייה שלו היתה רווייה בי, אבל להגיד "אמא", או חצי אמא, או משהו - מה פתאום? הוא הכחיש כל קשר.
אבל באותו יום באמבטיה, אמא רבת המזימות והתחבולות אמרה לו: רוצה לראות עוד משהו?
נו, בטח שהוא רצה.
אז מהר-מהר גזרתי לו את האות מ', גדולה ויפה, ואמרתי לו: תראה, מה.
הוא הסתכל.
מה, אמרתי.
מה, הוא אמר.
נכון!! אמרתי לו. מה כמו אמא!
ואז הוא הסתכל עלי בעיניים, וחייך כמי שנפל לו האסימון, ואמר לי: "
מא!"
כן!! מא! אמא!
מא!!
או, איזה אושר.
וכך זה התחיל:
א. הבן-בלייעל הזה למד לקרוא לפני שלמד לדבר (טוב, לא ממש, אבל עובדה שמאותו יום הוא אמר אמא)
ב. ואני זיהיתי ללא ספק את מה שחשבתי עוד קודם: שיש לו ערוץ למידה חושרלולה ויזואלי
ג. ומאותו יום, העולם פשוט התפוצץ ממספרים. מספרים, מספרים, מספרים. לכל מקום שאליו הוא פנה - הוא ראה מספרים, ועוד מספרים, ועוד ועוד מספרים. והוא הצביע עליהם, וסימן אותם, וגילה עוד ועוד ועוד ולא התעייף מזה איזה חצי שנה לפחות. זה היה מדהים. יום אחד אביגדור חוזר אתו מהסופרמרקט, ואומר לי: את לא תאמיני כמה מספרים יש ברחוב שלנו. על הבתים ותיבות הדואר ופחי האשפה ולוחיות הרישוי של המכוניות כבר ידענו, אבל מה עם תחנת הרכבת והתמרורים והמדרכות ועמודי חשמל ו- לא תאמיני - יש מספרים על מכסי הביוב! וגם אותם הוא מנה והצביע וסימן.
פעם אני הייתי איפשהו ואביגדור לקח אותו בטיול בעגלה, בתקווה שיירדם צהריים, ומה מתברר? הילד לא הפסיק לציין את מספרי הבתים. הכל היה בסימנים, לא במילים, אז אבא שלו לא שם לב בהתחלה, אבל פתאום הוא רואה על המדרכה את הצל של היד של דידי. מסמן. שמונה, שש. שמונה, ארבע. שמונה, שתיים. שמונה, אפס. שבע, שמונה... כל בית ובית. היי, הוא נאלץ לומר לו, עכשיו מספיק לסמן מספרים. עכשיו פשוט תשב... ותנסה להירדם
יאללה, סוף. להתראות בפוסט הבא.
>
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
