אמא דתית

שליחה על ידי יעל* » 07 מאי 2006, 09:04

בשבת הזמנו חברים. היה נעים .ישבתי עם חברה ודברנו- בסוף הגענו ללידות. נשים, את יודעת..
למחרת בצהריים הלכתי עם שלם לגן המשחקים..היה נעים ורגוע.. דברנו ודברנו, צופות בילדים על הספסלים.. בסוף אחת האמהות סיפרה על לידה בבית של חברה..וישר אחריה שלל סיפורים על לידות, התלבטויות, הריונות ועוד..

התחיל להמאס קצת..מה קורה? נגמרו כל הנושאים בעולם? (למרות שזה עדיף על פוליטיקה..)

בסעודה שלישית כבר נשברתי כשזה היה הנושא המדובר..
אז הלכתי על זה ואמרתי.. "תמיד נשים ידברו על לידות"
והתגובות היו נפלאות ומרגיזות כאחד..
החברות שלי אמרו שזה ברור כי זו גאוותינו בתור נשים.. אלו הם חיינו..ושהזיכרון מגביר עוד ועוד את הכמיהה וההשתוקקות לחוויות כאלו עוצמתיות, רוחניות..

נאלמתי דומיה.
הן צודקות, לפני הכל.
אבל אחרי הכל עדיין קשה לי על הספסלים, בביקורים ,במפגשים אקראיים...

"מה את רוצה, להעלות ניצוצות?" שאלה אותי חברה....
כן.עניתי.
אבל הניצוץ שלי כבר כבה.

שלום יעל! אני מבינה שזה דף בלוג? ברוכה הבאה!

קוראת...

קוראת...

שליחה על ידי יעל* » 07 מאי 2006, 20:45

נחמד לראות שאתן קוראות. נותן לי מוטיבציה להמשיך.

קיץ! איך אנחנו אוהבים את הקיץ.. הדלת פתוחה ושלם מטייל לו בחוץ. מציץ בפרחים קורא לפרפר, האו האו לכל חיה שעוברת..
איזו בריאה נפלאה!

יש ימים כאלו של כייף לא מתוכנן, של טוב מהסתם, הפשוט , השליו...
ויש לי חברה תאומה שהיא אני פעם והיא אני לפעמים גם עכשיו. מחפשת תכלית.
והיא שואלת אותי "בסוף היום אחרי הכייף, מה התכלית?" והיא מוסיפה "בן אדם צריך לשאול את עצמו בכל יום מה הוא עשה בשביל הגאולה"..

ואני מחייכת. נזכרת בפעם. מבינה את המקום הזה כל כך.
שמחה שהתגברתי שהתבגרתי.
הרי רציתי להיות שלמה עם עצמי, עם מקומי, עם ייעודי _(עם יהודי... )(:

ואני עונה: היום הלכנו לגן המשחקים לכבוד הגאולה. היום הכנו אוכל טעים בשביל הגאולה. היום צחקנו. כעסנו. התאפקנו לכבוד הגאולה.

ומתנגן לי השיר גאולה הו גאולה , חבקי אותי עכשיו נשמה...

חבקי אותי . באמת. נשמה.
רק כך אזכה להיות שלמה.

שליחה על ידי יעל* » 09 מאי 2006, 13:58

לישון או לסדר? לנקות או להכין אוכל?
שעה באינטרנט או שעה לגיהוץ?

התלבטויות כאלו קטנות שמלוות אותי (אותנו)

כולם קוראים לי ולמי אגש?
לבית- שרוצה להרגיש נקי, מסודר ונעים?
לשלם-שרוצה תשומת לב,אהבה וחברה?
אל עצמי- שצריכה קצת מרגוע לנפשי, קצת זמן בשבילי, לבדי?

הגוף והרגש מתבלבלים..מתערבבים..

יום השואה היום. אצלינו לא מציינים אותו כי זהו חודש ניסן ובניסן אסור להתאבל
מה הסתירה?
כל הדתיים שאני מכירה מציינים את יום השואה, עומדים בצפירה, משתתפים בטקסים וכו'. לא שמעתי אף פעם על התנגדות של הרבנות או כל גוף אחר.
אשמח להבין

שליחה על ידי יעל* » 10 מאי 2006, 20:31

כמו שהסברתי. בגלל חודש ניסן שהוא חודש של שמחה וגאולה ואסור להתאבל בו.
במקום זה אנו מציינים את יום השואה בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי.

וכרמל יש ה מ ו ן סוגים של דתיים. המון.
זו לא התנגדות ולא סתירה זו פשוט העדפה.

מקווה שהצלחתי להסביר לך.
יעל

יעל כדתיה קצת קשה לי עם ההסבר של חודש ניסן,שהרי מנהגי האבלות של ספירת העומר כן חלים בניסן.
יום השואה אינו יום אבל ,זהו יום של התבוננות והתיחדות עם האסון שהעם שלנו עבר.

אבל כמו שאמרת-
יש ה מ ו ן סוגים של דתיים. המון.
אני מוצאת את עצמי נשאלת שאלות סטראוטיפיות רק משום שאני דתיה ומכסה את הראש,
"אם יש לך מטפחת את חרדית ,לא?
אהה,חרדים זה רק עם פאה..."

שליחה על ידי יעל* » 11 מאי 2006, 21:44

ל"ג בעומר. יום שלישי. אבא שלי מתחתן.
"מזל טוב! מזל טוב! את בטח מאושרת....." לא. אני לא. אמא שלי בודדה מאוד .
קשה לה. קשה לנו. ובעיקר קשה לנו כי קשה לה.
אמא מתמלאת בכל יום מחדש בהאשמות כלפי יציריה-ילדיה.
היא מרגישה תחושת בגידה. עיזבון. נטישה.

אז ללכת או לא ללכת לחתונה הזאת?
לא כי...לא מגיע לו כל כך טוב..לא מגיע לו להרגיש מלך. ליום אחד.
והצביעות והכבוד...כל המלחמות של פעם חוזרות אלי ואני כל כך לא רוצה אותן בחזרה.

ויש דבר גדול שנקרא כיבוד הורים אבל עכשיו הוא מתפצל
ואין כיבוד ואין הורים כי מה שאעשה יפגע באחר.

"משכני, אחריך נרוצה. הביאני המלך חדריו" (שיר השירים)
ועכשיו באמת אני לא יודעת מה הקב"ה הטוב רוצה ממני.
למה הוא מתכוון?

מזל טוב.

שליחה על ידי טלי* » 11 מאי 2006, 22:48

הנה, נכנסתי.
כדאי לך לנקד את השם של בנך.
ואפשר גם לקפוץ לבקר......
שבת שלום.

לא פשוט עם מה שיש לך להתמודד,
תזרמי עם הלב.
שבת שלום!

שליחה על ידי טלילה* » 13 מאי 2006, 08:56

אז ללכת או לא ללכת לחתונה הזאת?

אני כן הלכתי לחתונה השניה של אבי. את כל המשקעים והמרירות והכאב על שניהם - אמא שלי ואבא שלי - עזבתי בצד. להרבה מאוד אנשים האושר בא בתדירות נמוכה כל כך. אם כבר מצא אהבה שניה ואירגנו לעצמם יום של אושר, לא רציתי להרוס בגלל משקעים אישיים שלי.

ועכשיו באמת אני לא יודעת מה הקב"ה הטוב רוצה ממני.

אני לא חושבת שיש מישהו שבאמת יודע. אנחנו חיים ועושים את מה שחושבים לנכון.

שליחה על ידי יעל* » 14 מאי 2006, 00:19

שבוע טוב!
לא יודעת מה היא עושה לי בדיוק. אבל היא עושה לי רק טוב.
מקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם. סדר בראש, בגוף, בנשמה.
פתאום אני רוצה להיות בבית. עבר שבוע, עברה שבת וטוב לי בבית ונעים לי,
משהו גדל כאן, משהו פורח.
אני מרגישה רגועה עם שלם. בטוחה.מחושבת וזורמת (מן שילוב מדהים שכזה..)

ויותר מזה-
אני מרגישה שאני מתקרבת לבוראי. היום דברתי עם ה~!(התבודדות..)
רבע שעה! אחרי שנים של נסיונות, ביישנות וחוסר אמונה.

לא יודעת למה אבל פתאום הרגשתי מספיק מכובדת כדי לפנות אליו. להודות, לספר ולבקש..
שלם נרדם ומלאכי הלך לתפילה והיה מן זמן בין ערביים מקודש.

אחר כך הלכנו לטייל לראות ארנבות ותוכי, ואכלנו סעודה שלישית אצל חברים.

שבוע טוב שבוע טוב שבוע טוב
רענן כגן רטוב...
שלא נתייבש לעולם!
יעל

שליחה על ידי יעל* » 14 מאי 2006, 00:24

לא רציתי להרוס בגלל משקעים אישיים שלי.
טלילה, הלוואי שהם היו משקעים אישיים שלי
כל העניין שאלו בעיות שלהם שאני מכניסה את עצמי או מכניסים אותי בלית ברירה אליהם.....

אני לא חושבת שיש מישהו שבאמת יודע. אנחנו חיים ועושים את מה שחושבים לנכון.
כן, אני יודעת...בשכל זה נכון..
אבל ,יש רגעים קסומים שאני ממש מרגישה שאני יודעת.
שבוע טוב!

נהנית לקרוא אותך... תוכלי בבקשה לקשר אותי למדריכת מגירות באיזור הדרום (נתיבות)?

אתמול קמתי במצברוח אפרורי, קודר ולא מובן.
ימים שלמים את עובדת על עצמך להסתדר, להיות שמחה בחלקך ושלמה עם תפקידך ופתאום: בום! עצור! יום אפור!
פשוט ככה, ולא משנה כמה ריקודים רקדתי, כמה שירים שרתי, מילי דשטותא בפעם אחרת. היום אני עצורה.

שלם נרדם והתקשרתי לרבקה, מדריכת המגירות המדהימה שלי, כרגיל מגירה ללא הגדרה , תפילות,ניתקתי. קבענו שאתקשר אם אזדקק לעזרה. ריקון המגירה, ניקיון..
ולא יכולתי להמשיך. כאילו זה הדבר הכי הכי קשה בחיים. וחשבתי איך עשיתי את זה קודם.לא היה לי מושג. לא הייתה לי בהירות.
עננים אפורים כיסו את המגירה שלי ואת העיניים.
התקשרתי לרבקה :"אני מרגישה ש ה~ לא איתי עכשיו"
והיא צחקה .ופתאום הבנתי- "הכל בגלל החתונה מחר"
הכל מתערבל לי. הרחמים והזכרונות והמסירות הבגידות והנאמנות. הרוגז והפיוס האמת והשקר. הכל.
ולא יכולתי. אני צריכה למיין ולהפריד. תפל ועיקר. לדעת לשמוע ולא להקשיב. ואני מקשיבה. מחליטה להחליט בפעם אחרת. מנסה להרגע. עזבתי את המגירה ריקה ושמחתי.
יש מקומות שצריכים להשאר ריקים בינתיים. כנראה.

שליחה על ידי יעל* » 16 מאי 2006, 12:36

משום מה נהייתי פלוני אלמונית. זו אני, אם לא ניחשתם.

יעל אני חולמת ללמוד מגירות אבל...קצת חוששת לעמוד מול האמת שלי.
כתבת שיש לימודים בירושלים?- ד"א אולי תפתחי לך דף בית שלא נהרוס לך את הרצף של הדף.
אני צריכה למיין ולהפריד. תפל ועיקר. זה עיניין אמיתי!

שליחה על ידי יעל* » 18 מאי 2006, 08:45

יש גם את שיטת המגירות שכתבתי שם פרטים טכנים על השיעור
(מתחיל בשבוע הבא! )

לידיעתך, ציפציף

יעל ,אפשר גם אחת לשבועיים?
בבקשה תכתבי לי בדף שלי פרטים או במייל,
כתובת מדויקת,שעה ועלות.
תודה@}

שליחה על ידי יעל* » 21 מאי 2006, 12:47

במגירה הריקה שמתי מנורה .שיהיה אור. שיאיר.
ובאמת הצלחתי. לקבל הכל באיפוק ובסבלנות, באמונה בדרך שבחרתי בה (כן ללכת לחתונה אבל בלי הרבה רוח מסביב ולספר על זה לאמא בלב שלם מלא ובטוח)

בשבת היינו אצל אמא.אחותי ואני ושני הקטנטנים ובעלי. אח שלי הגדול הוסיף מרשמיו על הארוע ויחד ישבנו ודברנו, שיתפנו, התווכחנו. אהבנו אהבנו אהבנו.
ואמא שלי אמרה בסוף שיש כוחות להכל . עם הכל אפשר להתמודד. ואני ברכתי וידעתי שהכוחות הגדולים שאנו מקבלים בחיים הן המסקנות מהתמדדויות כאלו,
"כל הסוד הוא מה שפעם אמרתי לעצמי".

אז אפשר ברוך ה לסכם את סוגיית החתונה המרעישה, עד העונג הבא..אפשר לשלוח תודה ל-ה שנותן לנו כוחות לאחר העיוורון שלנו, לאחר הנכויות שלנו.
לאחד את כל הכוחות בנו. לשמוח מחוסר התמודדות, לשמוח מקושי ולהאמין ששמחות קטנות עוד יהפכו לתכלית ורגעים קטנים ויפים יהפכו לעולם גדול וגדוש בטוב.

שבוע טוב וקדוש!

יעל

שליחה על ידי יעל* » 23 מאי 2006, 21:07

שלם.
ילד שלי.יקר שלי.

אין שום מילה בעולם שתוכל לתאר את הרגע הזה ובכל זאת אני כותבת לך ,
ופתאום מבינה ילד. ופתאום מבינה שלי.
לחיות איתך מהרגע שאתה פותח את העיניים בחיוך עליז ושובב ועד שלבי העייפות האחרונים. שלב אחרי שלב.
להיות אתך בימים שאין חשק. בימים שהכל נוצץ ואתה עצמאי מתרוצץ.
איך בכיתי כשהתחלת ללכת .איך בכיתי אחרי הניתוח ואחרי העוול שגרמו לאצבע שלך רופאים גאוותנים וטיפשים.איך אני בוכה עכשיו.
אתה נושם לידי , כבר ישן. נקי וריחני ומסורק.
ואני אוהבת אותך ילד שלי.מנשק מחבק מתפנק. בוכה . נצמד לרגלים של אמא.
ואיך שאבא בא אתה כבר לא רוצה את אמא.
אני אוהבת לגדול אתך. להבין אתך. לבכות אתך משעמום מטימטום, מחוסר אונים.
לצחוק אתך.אהבה שלי. בלי שנצטרך להסביר לאף אחד בעולם. צחוק טרי, בריא .רגעים של צחוק סתם.

ילד יפה שלי.
אני מודה לקדוש ברוך הוא היקר שנתן לי אותך.
אני מודה לך על כל הטוב שבו אתה ממלא את החדר ואת חדריי

לילה טוב!חלומות נעימים ומתוקים..
אמא

בס"ד
יעל, איזה יופי. הכל. אבל הקטע האחרון נגע לי כל-כך. וריגש אותי, באמת שלו, ובפשטות, ובאהבה הכל-כך נקיה שבו. שבך, בעצם.
הוי, שה' יעזור לך לאהוב גם כשקשה.לא לאהוב, אלא להיות מחוברת לאהבה, ושהקושי לא יאפיל עלי'ה.

תומכת בך גם בקונפליקט חודש ניסן! יודעת את כוונתך, ומבינה מאוד. אבי גם ניצול שואה. אז אני אומרת לו, שאנחנו צמים לזכרם, בעשרה בטבת. וזה מפייס אותו. הוא עומד בצפירה, ורואה סרטים, ונזכר. אני לא אוכלת. כל אחד ודרכו. איך אמרת? המוון סוגים של דתיים. המון סוגים של אנשים.
עוד מעט שבת. אז שבת שלום, מחכה לשמוע עוד ממך.

שליחה על ידי יעל* » 27 מאי 2006, 23:41

חן. איזה כייף שאת כותבת לי. ומזדהה.
אני מבקרת מדי פעם בדף שלך ונהנית.

שבוע טוב

שליחה על ידי יעל* » 27 מאי 2006, 23:57

אני חולה. כבר שלושה ימים. חום ,כאב ראש ודלקת גרון חמורה.
בעלי הטוב טיפל בבן שלנו ובישל (פעם ראשונה!) לסעודות השבת. לא אכלתי.רזיתי בטירוף.
לא מצליחה להכניס לפה שום דבר. אולי בגלל הגרון אולי בגלל הוירוס.

אז ללכת לרופא? אני רואה שהמחלה חוזרת עוד יום ועוד יום
ונגד מי אני כאן? אני סובלת.
(ותודו שיש איזושהי נחמה רק בלדעת מה יש לך..)

ה~ רוצה ממני מנוחה, כנראה. אבל אני בתפקיד. אין סופי. תפוקה מלאה. מפחיד להישאר ללא כוחות .
אני צריכה להוסיף לחיים שלי נטלה מלאה אמונה

באמת להאמין שאין פחד ואין תיכנון ויש מציאות אחת. גדולה. רצינית. נושמת.

אבל עכשיו לנוח. לשקוט.
לא לייסר את עצמי על מה שאני לא. לאהוב את עצמי.
להאמין ש ה~ אוהב אותי. וזה המון.

שבוע טוב נשמות קדושות.
רפואה שלמה קרובה לבוא.....

בס"ד
_אבל עכשיו לנוח. לשקוט.
לא לייסר את עצמי על מה שאני לא. לאהוב את עצמי.
להאמין ש ה~ אוהב אותי. וזה המון.
שבוע טוב נשמות קדושות.
רפואה שלמה קרובה לבוא....._-אמן.
לא לייסר את עצמך על מה שאת לא. אהבי את עצמך. הרשי לעצמך רגליים למעלה, עוגה טעימה... או סתם מרק משובח מעוף מים ומלח- מליארד פולניות לא טועות. (ואם תנסי להגיד להן... אל תנסי. פשוט.... תאכלי ותשתקי!

)
לא לייסר את עצמך. את מושלמת?
תרפי. תקשיבי לגוף, תשתי הרבה חם- הוא יודה לך על כך... במיוחד הגרון.. נכון- חם מאוד עכשיו-
התה מרכך את הגרון, מרחיב את נימי הדם, עוזר לשחרר את החסימות שהצטברו שם, ומזרים את המחלה ומפוגג אותה... מה שנקרא סירקולצי'ה של הדם... סירקולצי'ה של אנרגי'ה.
ותסתכלי על עצמך במראה- ותשאלי-
מה אני רוצה כל-כך להגיד, אבל חונקת שלא ישמעו?
כי הגרון- זה מקום ביטוי.
תבכי אם צריך, ציירי, כתבי, תצעקי לכרית באוזן.
אולי ה' רוצה ממך מנוחה, וזהו. אז תני לו. לך.
נוחי. וזהו.

שליחה על ידי יעל* » 30 מאי 2006, 21:19

מתוקה אחת!
תודה! כמה שאת צודקת.
ברוך ה אני כבר בריאה. חוזרת לאיתני בשלבים

ומצפה למתן תורה
טעים וממלא(תרתי משמע...)

בס"ד
שמחתי לקרוא שאת מבריאה ומתחזקת!
שיהי'ה שבוע טוב!

היי יעל, כמה אנחנו קרובות פיזית, אבל כאן אני מרגישה קרובה למחשבות שלך.
ונעים לי לכתוב כאן מחשבות שלא הייתי אומרת לך ישירות...

נגע ללבי להשאיר את המגירה ריקה.
זהו לדעתי השלב הכי פותח, אז באות התשובות ישר מהקב"ה, ללא מעצורים - וזה מדהים!!

הנה, בסוף הצלחת ללכת לחתונה של אבא שלך - היית מאמינה שכך זה יהיה בסוף?

נסי לעשות "מגירה" עם רבקה לידך ולא בטלפון - עולם אחר!!!
אקפוץ בלי"נ מחר לבקר.
ד"א - מתי עושים שיעור בעינייני משיח וגאולה?

פפריקה הונגרית, איך הצלחת לכתוב את השם שלך ללא סימן שאלה?

בס"ד
טלי- תלחצי על השם שלך שמופיע על הפס הירוק- ותגיעי לדף בית שלך.ברגע שתשתמשי בו ירד ה ? - אם אני מבינה נכון את השתלשלות העניינים.
אגב, גם אני מתכוננת לביאת המשיח! שיבוא כבר ויגאלנו! תכף ומיד ממש!

מתי עושים שיעור בעינייני משיח וגאולה?
איפה אתן גרות? בעמנואל במקרה?

שמעת על לימודי ימימה ? ממליצה בחום, במקרה שאת בוחרת לא ללמוד מגירות.
זה גם עובד עמוק מאוד.

שליחה על ידי יעל* » 06 יוני 2006, 13:51

אחרי שאתה בטוח שהכל ברור ומובן, אתה קולט שאתה לא יודע כלום. לא מבין כלום.
אתמול - הלכתי בגדול.מגירת החצאיות שלי. הגדרה יש, אפילו מדוייקת מאוד אבל משהו אחר הציק לי. אין ריכוז.אין חיבור למה שמתאים לי כאן ועכשיו(ולא דקה אחת אחרי)
והיה לי קשה. (תמיד הכי קשה זה עם בגדים) היה לי קשה לזרוק חצאית צבעונית וקצרה שהיא סמל לחופש, היה לי קשה להיפרד מחצאית מאוד נוחה ופרקטית שדהתה ויש בה חור, היה לי קשה לחשוב על עצמי בלי הסרפן שבחרתי בו בגלל הטבעיות והזרימה שהוא מייצג...

"הכהן הגדול היה מסתובב במקדש עם בגד כזה?" רבקה הדהימה אותי שוב. "מה?" ופתאום הבנתי את המקום הזה של הבית=המקדש שלי, שלנו. ופתאום הבנתי את הכבוד הזה, כמה הוא מכובד.
"את בת מלך" "מסתובבת במקדש", ואחרי הסלידה באה ההבנה הישרה, העמוקה, הטובה.

יש המון חצאיות שהחלטתי להגיד להן ביי,
יש המון שהחלטתי להשאיר אתי , להגיד היי -עכשיו אתן ממש שלי .בלב שלם.

איזה כייף להיות יהודי . לעשות מקדש מעט.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

אשרינו מה טוב חלקינו.

אויש, כמה את חמודה, תודה לך...יש הרבה מה לחלוק אתך, אבל העייפות....
הרבה טוב. ולילה טוב.

בס"ד
_איזה כייף להיות יהודי . לעשות מקדש מעט.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
אשרינו מה טוב חלקינו._
כל מילה!!

שליחה על ידי יעל* » 15 יוני 2006, 17:27

חזרתי.
היינו בטיול בצפון רגוע ושקט והיה מקסים. החלטנו לקחת אתנו את שלם ולא התחרטתי לשנייה. היה לו טוב באמבטיית ג_קוגי מלאה זרמים, לראות המון חיות האו האו, במים , בכנרת עם הדלי והגלגל -סירה ובנחל הקיבוצים. גם בקרנו את סבתא החולה ועשינו אותה מאושרת ליום אחד..

אתמול שיעור מגירות עם ענת. איזו עוצמה.
דברנו על הדיבורים של אמהות על ילדיהן, על תלונות ללא הפסקה ועל סיפורים והשוואות בלי סוף.
הילד שומע אותנו. נעלב.מרגיש נבגד.

"נודניק. לא נותן מנוחה. היפר אקטיבי. לא יישן טוב. לא אוכל טוב..."

אמא.איך את מדברת עליי? אני כל עולמך ,אני יצירך.
זוכרת איך התפללת עליי? שאגיע כבר? שתזכי לראות אותי, להרגיש אותי.

ואני חזרתי אחורה, לאמא שלי. לזיכרון מאוד כואב שלא נזכרתי בו שנים. תחושת בגידה לא בדיבור אלא במעשה.
ונשארתי בו .דמעות בזוויות עיני, ואז החלטתי לתקן.
בעז"הית.

בסוף השיעור ענת ביקשה ממני שאקבל על עצמי משהו קטן ובלבי התפללתי ל-ה~ שאזכה ללמוד לכבד את בני
באופן שהייתי רוצה שיכבדו אותי.

אמן.

בס"ד
_... ובלבי התפללתי ל-ה~ שאזכה ללמוד לכבד את בני
באופן שהייתי רוצה שיכבדו אותי._ - אמן!!!
וואו!! איזו תובנה!
שה' ית' יתן לך ברכה והצלחה ברצונך זה! שתזכי לתקן בדיוק את מה שהכאיב לך כשהיית שם...

שליחה על ידי יעל* » 26 יוני 2006, 20:57

הכל מתערבב לי עכשיו. קשה לי להחליט. קשה לי לומר לא. דווקא כשאני מרגישה שאני מתחילה להתקדם מבחינה מודעות והכרה \ שם בא הקושי . הניסיון. התיקון.

איזה חיים מדהימים . איזה בעל מתוק וילד שלי נפלא.
אז מה קשה לי? האישה הזו קשה לי. ביחד אנחנו חולמות להחזיר בתשובה כשאנחנו כל כך לא בתשובה. וזה נהיה קשה ולא כייף.
רצינו אורות רוחניים, סיפורים מרגשים ,ריקודים וחיבוקים ואני עושה טלפונים, היא שולחת הודעות, אני מסדרת שתייה, היא מסדרת כיסאות.
איזה תיסכול. בסוף כל שיעור כזה יש אור ויש התקרבות ושמחה וממש הרגשה של שליחות אבל עד לשם....הדרך כזו ארוכה..כל כך מייגעת..עמוסה בפרטי פרטים ואין לי כוחות אליהם. אין לי. אבל אני גם לא רוצה לוותר.פוחדת לברוח מהחלום הזה, פוחדת להכיר בחולשות האלו שלי.

הכי קשה להסתכל במראה...

לילה טוב נשמות קדושות
יעל

שתזכי לתקן בדיוק את מה שהכאיב לך כשהיית שם...

חן, ישנה אפשרות קצרה יותר, בבחינת דילוג, (מהמגירות, כמובן)
"שתזכי ללמוד ולהתקדם מאותו מקום"
לא תמיד אפשר (ושווה מבחינת השקעת זמן ומאמץ) להתעכב על המקום הכואב...
הרבה פעמים עקיפת הכאב (התעלמות ממנו - לכאורה) והתמקדות בעשיה כאן ועכשיו מגלה יותר מאוחר, שהכאב נמס מעצמו... כיוון שגמר את תפקידו ללמד אותך מסר מ-ה' יתברך....
חודש טוב ובשורות טובות.
טלי.

בס"ד
שתזכי ללמוד ולהתקדם מאותו מקום זאת היתה הכוונה- אולי המילים יצאו לא נכון, או בצורה שלילית....

להתעכב על המקום הכואב זה נראה לי לא נכון כל-כך להתעכב... אבל להיות מודע שזה המקור לכל מני, ולדעת שבמקום להתעכב צריך לצמוח, ולתקן-בעצם, כי כוונתי היא לא לחזור על אותם דברים שהכאיבו לנו... - לזה כיוונתי.
עייפה נורא...
שיהי'ה לנו רק טוב, בשורות טובות תמיד.
שנזכה לראות את המסר ולהפנים אותו בפעם אחת...
כל טוב!

יעל יקרה, קשה לתקן את מה שלא רוצים להסכל עליו. להסתכל במראה זה כולל קודם כל לראות את הטוב שכבר בנית, ורק אחר כך את החסר. כשזה הסדר אז קל יותר לקתן כי המשקל הוא על השמחה לתקן ולא על המאבק ממה שעוד לא מצליחה לתקן.

רצינו אורות רוחניים, סיפורים מרגשים ,ריקודים וחיבוקים
בוודאי יש בך אור, אור של לב חם שרוצה להשפיע מהטוב, כדי שישפיע בלי להתעייף צריך בשביל האור הזה כלי. אור בלי כלי מתפזר. מאחלת לך שתבני את הכלי הזה ע"י התקרבות לעצמך ולחיבור שמיים וארץ. כל טוב

שליחה על ידי אני* » 07 יולי 2006, 15:30

נושא כ"כ חשוב. החלטתי להתחיל את הדף. להפיח לפחות בזה רוח חיים.
במשך תקופה ארוכה די הצקתי לבתי בקשר ללבוש צנוע, עד שהחלטתי להניח לזה. בתי תלמד ממני לבוש צנוע מכוח הדוגמה האישית, מה גם שהרבנית קוק אמרה לי פשוט לספר לה הרבה סיפורי צדיקים ואכן ברוך שמו זה עבד.
לא אוכל לומר שהיא לבושה למהדרין אבל הפנמתי לעומק את המשמעות של חיי אמונה וחסידות בכך שמה שחשוב זה מה עושים ולא ה"לא". אני בכלל לא משתמשת במילה אסור אלא אם כן זה אסור לאף אחד לפגוע בך וכו"...

שליחה על ידי יעל* » 30 יולי 2006, 09:34

אני אמא כל הזמן. דתית רוב הזמן וקשה לי המון.
קשה להתחיל שבוע ריק, קשה למלא אותו בתעסוקה לי ולשלם, קשה לי עדיין בלי להרגיש היום אני עושה משהו! איזה חידוש, נסיעה, ביקור מעניין. פשוט כלום. ככה מתחיל לו השבוע ואני-לא כאן ולא שם, לא בשום מקום כי אני לא שלמה עם מה שאני עושה, עם מה שאני בוחרת.

ושוב המחשבות על שנה הבאה- מה יהיה טוב ביותר לילד שלי ולי, אחרי שאת כבר בטוחה לגמרי שאת יודעת, מרגישה ושלמה עם הבחירה שלך (להשאיר אותו אתי בבית) שוב הכל מתערבב. ואולי לא?

ואת, אמא שלי הטובה כל הזמן אומרת שאת לא רוצה שארחם, אבל הדמעות שלך מתל אביב מגיעות עד לכאן-ההתנחלות השוממה הזו, המלאה והריקה הזו.
אני שומרת אותן בבקבוק מיוחד, שכשאבוא אוציא אותן ונוכל לבכות ביחד.

זה מה שהייתי רוצה עכשיו, רק לבכות איתך.

חודש וחצי.הודו.וראנסי.דלהי.רישיקש.
טירוף מעורב בקדושה, המון המון רצונות קטנים, שמחות קטנות.
בכי, עצבים,כאב, חוסר אונים לרוב.
הבית היהודי.

הבטן שלי גדלה ותופחת ושלם גדל גם, מחבר כבר שתי מילים ביחד ומתוק מתוק-כמו שוקולד חם ביום הקר הזה.
ארץ ישראל שלי -אני שרה לך מכאן, לא ידעתי עד כמה אני אוהבת אותך, מחבקת אותך ,מתגעגעת.

היום ראש חודש חשוון. נגמרו החגים. חגים בלי משפחה או חברים, שבתות ארוכות שמחות ועצובות מלאות חלומות.
ועכשיו חודש מרחשוון. רגיעה בנפש ובגוף .אנחנו מריחים את הבית בדרך חזרה ונושמים לרווחה

חוויה מתקנת, ממלאת,מתנגנת
אני רוצה לחבק את אמא ואבא חזק חזק ולכתוב לכל קיר בבית שיר מיוחד.

שיהיה חודש טוב,מלא בברכה.

חודש טוב ומבורך יעל,
וואו, הייתם בהודו לתשרי? מעניין, גמני הייתי... לפני 7-8 שנים... במקומות שהזכרת (בקונטקסט מעט שונה... עבודת הברורים...)
אתם בדרך הביתה אז נסיעה טובה
אהבתי לקרוא מה שכתבת

חודש טוב!

אני אצל אמא. מנסה לעקל, להקל, לקבל.
מה שקשה לי אצל האחר- מפריע לי אצלי. מאמינה בזה מאוד מאוד. הכל ראי, הכל בעיניים שלי
אבל מהאמונה ועד ההבנה הרבה מים זורמים כאן, נשפכים כמו השעות האלה, מלאות החלומות.

גדלתי עם קושי להסתפק במועט, בפשוט, ברגיל... יש בי כל הזמן הרצון לצאת לאור גדול, לעשייה יצירתית סוחפת, לחיים מלאים ושלמים ברוחניות ובגשמיות וקשה ביום יום.
קשה לי עם חוסר גיוון, חוסר יצירתיות.

בעלי הוא התיקון שלי. ההפך הגמור. טוב לו עם ארוחה פשוטה, עם יום שהוא לגמרי לא חגיגי, טוב לו בלי רעיונות מדהימים שאני מצפה שיזרים בלי הפסקה.
ואני לא מצליחה להתגבר, להתבגר . להתבשל ולהשלים עם הטבע השקט והלא יצירתי שלו והכל שוב חוזר אלי במעגל קסמים..

זו אני.יעל.

עוד יום התחיל. כוחות חלושים. קשה לי. הוא נוסע לומד עובד חוזר, אני כאן. תמיד כאן. בשביל שלם.
חודש שביעי- התחלה עגלגלה, שלם כל הזמן מרביץ לבטן של אמא ואחר כך עושה טובה

אני חולמת חלומות על פרנסה בשפע ועל שלמות .
ומתפללת שאדע באמת באמת את התפקיד שלי בעולם, בזמן הזה, שאשכיל להרגיש בדיוק מה שלם צריך עכשיו, למה אני ולמה אישי זקוקים עתה
רוחב או צימצום, שיגעון או שיגרה, מוסכם או משונה .

השם אוהב אותי כמו שאני. באמת להאמין בזה.

סבתא.
עזבת אותנו היום. הפסקת לנשום.
הריאות האלו, השפתיים והעיניים האלו חדלו לחיות.פתאום.
מחלה ארורה וידועה הפרידה גם אותך מהחיים, אלו שטיפחת באומץ בשתי ידייך, אלו שנבנו בעמל ,יזע והמון דמעות.
דמעות על יצחקלה האהוב, על סבא שלנו וגם דמעות שהיו צצות מרוב צחוק- עכשיו אני נזכרת בסקרנות המופלאה שלך, איך ישבנו ולמדנו סיפורי מעשיות ורצית להבין הכל, איך הצטרפת אלינו לריקודים בסוכה של אבא.
ובקיבוץ, הריח של הבית החמים, הנקי תמיד ומוכן לכל אורח, לכל נכד או מכר שיעבור בסביבה ואיך שמחת תמיד לספר על כולנו- הנכדים ואיך שהתרגשת עם הנינים. שלם שלנו זכה להכיר אותך, להתפנק ולהרגיש אהבה של סבתא רבה מופלאה, נאמנה,אצילית כל כך.

עכשיו אני שואפת ונזכרת בריח שלך. השיער הלבן המלכותי.
אני מעריצה אותך סבתא וגאה להיות דומה לך, להיות נכדתך , חלק ממך לעולם.

יעל

תנוחמו מן השמיים. איזה כאב זה פרידה מסבתא אפילו כשזכתה לחיים ארוכים.

שליחה על ידי יעל* » 04 דצמבר 2006, 21:59

איזה מוזר. כל כך חיכיתי ששלם ירדם ויהיה לי את הזמן שלי. לעצמי.
והנה, הוא נרדם.. האיש שלי בעבודה ואני...פתאום אין לי כלום.
הבית מסודר, מטלות בוצעו, הצעצועים פחות או יותר במקומם, הכלים שטופים, בקבוק מוכן. ואני? רוצה תמיד את הבלתי מושג..החלום לחופש..דימיון..

עד לפני שבוע שמרתי בבית המקדש שלנו- חדר השינה את אלבום התמונות שלי מפעם, כבר בלי החברים הבנים אבל עם המון המון פוזה . על חוף הים עם כל החברה עם שרוול ובנדנה, נרגילה ועוד ועוד...
כשנשאלתי ממה קשה לי להפרד ידעתי. התמונות מסמלות לי חופש. חיצוני. תפל, אבל משהו בי מסרב להפרד ממנו.

בנחמת ציון וירושלים תנוחמו
היא נשמעת אישה מיוחדת

יעל שלום רק פידבק קטן עד שקראתי את הדף שלך סלדתי משיטת המגרות, לאחר שקראתי אני מוצאת את עצמי חושבת על התובנות שלך (שנובעות מהמגירות)סתם כך באמצע היום ובודקת "מה איתי?" אשרייך שאת משפיעה...

שלום , יעל הפנתה אותי לפה.
טוב אז נתחיל,אמא דתית, מה זה? איזו הגדרה!!!!, אני אמא שכמו כולם מחפשת להיות האמא הטובה ביותר, יש דבר כזה? ההתמודדויות קשות, מה גם שגם אני מחפשת תשובות לא הכל תמיד מובן בבחינת כזה ראה וקדש שלא נדבר על היצר הרע שמחכה לנו בפינה, 5 ילדים הגדולה בת 15.5 נראה כאילו רוצה לבעוט בכל המוסכמות על כל דבר יש לה תשובה, לא מוכנה לקבל כל דבר כמובן מאליו, הויכוח האחרון הוא על עוד חור האוזן (השלישי) על הנזם באף היא התייאשה או מחכה לתקוף אותי כשאני במצב רוח שגם לי יש תהיות, הכי מסוכן....!!!!, יש לי הצלחה בעניין המכנסיים,(אני אומרת באופן מאד מאד זהיר...) הכל מושתת על משא ומתן ואמון, ( טפו טפו...), אני בלאגניסטית תהומית ומנסה שזה לא יעבור בגנים , הצלחתי רק עם אחת, וזה בזכות חמותי.(פולניה , נו מה לעשות?) היום עשיתי תראפיה בניקיון קראו דף האישי של ציפ ציף .

דנדוש כתבה בבלוג ולא בדף האישי,רוצה לגדול באמת.

גם בי יש רצון גדול ללמוד מגירות,אבל לא מצליחה להיערך לזה טכנית...
בע"ה גם זה יגיע.
לרצות זה גם משהו!

שליחה על ידי יעל* » 31 דצמבר 2006, 11:30

היום צום. אני כל הזמן שותה ואוכלת, שבוע 34 וכבר גדולה גדולה..
היינו בשבת אצל אמא ובלילה- אחרי שהגענו הביתה, בכיתי המון. היא העליבה אותי. שוב. והכל חוזר אחורה, כאילו לא נפרדתי, לא בניתי משפחה, כאילו אין לי אחריות וילד יפה וחכם ובעל מתוק ומקסים ואוטוטו עוד תינוקי בעזרת ה .

הכל חזר וצעקתי שלא תעזי!שלא תעזי להכניס אותי שוב אל המעגל הזה שבעמל רב הצלחתי (כמעט) לצאת ממנו, מעגל של רגשי נחיתות, של התפרצויות , של חוסר היגיון וחוסר כבוד לדעתם של אחרים, אמונתם ואורח חייהם.לא רוצה את זה! וצעקתי כל כך חזק שאמא שלי נבהלה וגם שלם נבהל ואחר כך רק היה שקט, בדיוק מוצאי שבת, הזמן הקדוש הזה, הזמן ששלם נולד בו. רצון הרצונות. הרצון שלי.

אחר כך ארזתי את התיקים ומהרתי לצאת ואמא ירדה אתנו, קצת כפופת גב מכל המאמץ של השבת,רצתה לתת לשלם ספר "ציפור הנפש" והוא "לא רוצה" "לא רוצה"...
וככה היא חזרה הביתה ממלמלת שבוע טוב עצוב עצוב והתמונה הזו נשארת בי חזק, עמוק ,כואב לי.

לפעמים אין ברירה,כדי לשמור על השפיות והאיזון שלנו אנו חיבים לצאת לרגע מהאיזון.
יכול להיות שאמך היתה זקוקה לניעור הזה,למרות שזה כואב כל כך,הידיעה שאת פוגעת בכבודה של אימך,אחרי שנים של חינוך שאסור לנו משום כבוד הורים לבטא את העצמאות שלנו...
קונפליקט לא פשוט.
אני בטוחה שתצלחנה לישר את ההדורים,זמן של שקט,הוא זמן איכות.
תני לה קצת זמן למחשבה,ולך...

שליחה על ידי יעל* » 31 דצמבר 2006, 15:03

תודה מתוקה. את נהדרת ומקסימה!

וואו... נשמע קשה...אמא זאת התמודדות לא פשוטה..אולי ה-התמודדות...
שיהיה לכן טוב...אני קוראת פה מידי פעם.

היא העליבה אותי. שוב. והכל חוזר אחורה, כאילו לא נפרדתי, לא בניתי משפחה, כאילו אין לי אחריות וילד יפה וחכם ובעל מתוק ומקסים ואוטוטו עוד תינוקי בעזרת ה .
את כל כך בסדר!
אין מה לעשות, יחסי אמא ובת יכולים להיות מתוסבכים ומעצבנים...
מניסיוני, אני פשוט עונה באופן ענייני ואומרת לה מה אני מרגישה, זה נקרא 'שיקוף' כמו : ' את מדברת כאילו שאני לא אדם בוגר ואחראי. אני ילדה גדולה ומגדלת ת'משפחה בעמל רב. זה לא נכון וזה מעליב'.
ככה נראה לי...

שליחה על ידי יעל* » 07 ינואר 2007, 09:41

בוקר טוב שבוע מצויין. מעתיקה מ אוטוטו יולדת את מה שכתבתי:

היי... איזה כייף למצוא את הדף הזה ולהבין שבדיעבד זה מה שחפשתי... אנחנו בעוד חודש ..... לידה שניה בעזרת ה..
לא התעסקתי בלידה כמעט עד עכשיו, רק דברים כלליים אבל בשבוע שעבר התחלתי לקרוא את הספר לידה פעילה שמצאתי בספריה לגמרי במקרה (........) והוא משפיע עלי בטירוף.
אני פתאום מבינה שאני ושלם (אוטוטו שנתיים) עברנו טראומה בבית החולים, בחדר הכל כך לא אישי, בלחץ הכפייתי, באור חזק, חתכים והמון מכשירים.
פתאום אני מבינה שברחתי מההתמודדות הזו ועכשיו זה הזמן לתקן (ולא סתם נשלח לי הספר הזה עכשיו)...
האמת שיש לי רצון עז לחוות את חווית הלידה בבית ויש לי גם אמא בתל אביב מאוד קרוב לאיכילוב אבל ממש ממש אין לנו כסף בשביל זה...דלפונים... ):
מבררת על לניאדו, שמעתי שהם מאוד בגישה טבעית ובריאה, מקווה לא להתאכזב
והכי מקווה למלאך שיוריד לי במעטפה מקושטת עם סרט 1000 דולר........ אבל נראה לי שהמלאך הקרוב יגיע דווקא מהבטן..

שבוע טוב. נשתמע.
לידות טובות ונעימות.
תספרו לנו חוויות.

היי יעל.
יש לי חולצות, סווצ'רים וסוודרים לבן שנתיים. חלק למסירה וחלק למכירה.
מתאים לך להגיע לרמת-גן ?
אם כן, צרי קשר בטלפון 054-6606639

יעל,
חלק מבגדים נראים קצת ישנים ואחרים במצב ממש חדש.
אני לא מגיעה לת"א הרבה. אמא שלך תוכל להגיע אלי? בכל אופן, בואי נמשיך בטלפון? 054-6606639

בוקר טוב יעל
עריסה מיוחדת שהיתה של הבן של השכנה, הוא בן 35....
מין סל עם רגליים וגלגלים. אני הורדתי ת"רגליים אבל אפשר להבריג חזרה.
השכנה המיליונרית שהילדים והנכדים עטופים בדברים הכי יקרים.
קיבלתי לקראת הלידה האחרונה.
הפיצ כבר בן 9 חודשים, ומזמן הכנסתי אותה למחסן.
אני גרה בכרכור והעריסה במכמורת, במחסן בחצר של ההורים.
אז בואי נראה איך זה מגיע אליך.
יום טוב.

שליחה על ידי יעל* » 09 ינואר 2007, 11:10

תודה רבה. אני לא מגיעה לאזור בקרוב אבלאולי...
נהיה בקשר.

יום נעים לך

שליחה על ידי יעל* » 16 ינואר 2007, 14:28

אוף. עד עכשיו הרגשתי ממש מעולה. ממש כייף כזה
ועכשיו, מאתמול יש בי תחושה של כבדות כזו ושל רעב כל הזמן ובמקביל חוסר חשק לאכול.
השיניים התחילו לכאוב לי ממש ואני מתלבטת אם לקחת כדור או לסבול... בלילה לקחתי אקמולי של הבן שלי וזה קצת הקל.
דווקא השינה עכשיו יותר נעימה ורצופה, אני קמה הרבה פחות אבל תשושה ועצבנית רוב הזמן.
מפנטזת על מסעדת גורמה משובחת
ולא יודעת אם כבר בא לי להרגיש את ההתחלה או שדווקא טוב לי שעדיין לא...
סוף שבוע 36.

יעל
יש מיילדת נפלאה שמגיעה כמעט לכל מקום ולוקחת מעט כסף יחסית לאחרות. לדעתי היא תסכים ליילד אותך גם אם תיפגשו רק עכשיו. אם זה מעניין אותך תחזרי לדף הבית שלי. (ואגב, את מכירה אותי באופן חלקי לפחות, ואשמח לתת לך פרטים נוספים...)

שיהיה בשעה טובה!

ילדתי בלניאדו לפני שנה ותשעה חודשים, אחרי הרבה הכנה עצמית (שכללה יוגה, דמיון מודרך, קריאה, אפי-נו, פטל וסרפד, ליווי נשים בחדר לידה ובלידת בית). חודש לפני-כן נפתח שם המרכז ללידה טבעית.
היתה לידה מעולה. פשוט חוויה מעצימה. ליוו ותמכו בי בן זוגי ואמא שלי (שהיא רפלקסולוגית ומטפלת במודעות, ושתי מיילדות מקסימות של בית החולים (השניה פשוט לא התאפקה ונכנסה לתמוך לקראת הסוף). החדר היה נעים היחס היה נפלא, והמחיר סביר! (אז 700 ש"ח שכלל מיילדת צמודה רק עבורי). היה נפלא, מיד אז וגם כיום אני מרגישה כך.

אבל, וזה אבל גדול-
מסיבות בלתי ידועות היו לקטנציק בעיות שחייבו הכנסה מיידית לאינקובטור לתוספת חמצן (למרות שכל הלידה הוא היה בסדר- לא היו בעיות של דופק ולא היו מים מקוניאלים או כל סימן אחר לבעיה, וההריון היה בסדר גמור) פשוט כי הוא לא הפסיק לגנוח והצבע שלו לא הפסיק להיות כחלחל.
ולכן הוא עבר לפגיה.
פה הסיפור היה שונה לחלוטין.
לא קיבלנו מידע מהרופאים. זה היה נורא. כולל מתן תרופות או הפסקתן בלי לידע אותנו (לפני או אחרי) למרות שנישארתי בבית החולים באישפוז על מנת להיות עם התינוק כמה שאפשר כולל הוראה לידע אותי בכל שינוי בכל זמן, ובלי לאבחן בעיה באיבר המין שלו (שדודה שלו, שהיא רופאת ילדים מתמחה, איבחנה במבט חטוף).

היום אני בהריון שני, וזה ברור לי שלשם לא אחזור.
נכון שלרוב הילודים אין צורך באישפוז, אבל כאשר יש צורך כזה זה נורא לרדוף אחרי הרופא במסדרונות כי אף פעם אין לו זמן למסור מידע, או לשמוע באקראי מאיזו אחות שכבר הפסיקו לו את האנטיביוטיקה (מה! לא ידענו שנתנו לו!) וכדומה.

מה שתבחרי, שיהיה רק טוב, ושפע בריאות!
(המרגיעון- זה גם אישי וגם אנושי)

מקווה שהגעתי לדף הנכון.. לגבי אימון אישי, אמא שלי מסיימת עכשיו קורס מאמנים של מכון אדלר, היא או אחת החברות שלה לקורס מחפשות אנשים לסטאז'. אם רלוונטי כתבי לי למייל rotemgld בג'ימייל.קום.

אשמח לתת לך טל' שלה אבל במייל שלי או שלך, לא כאן. אנא כתבי לי למייל בהוד' למעלה. תודה

באתי להמליץ לך על מאמנת, נראית לי מתאימה להגדרותייך ומקסימה-
052-6266766 שלומית
בבקשה מיחקי את פרטיה אחרי שתקבלי את ההודעה.

שליחה על ידי יעל* » 25 ינואר 2007, 22:23

ימים מתישים. מתפקעת מרוב אהבה, מרוב ציפייה, מרוב אושר.
הפתיל שלי קצר וכל דבר קטן מרגיז אותי, אמרתי לבעלי שאני מנסה בכל הכוח לכעוס עליו אבל לא מצליחה, פשוט אי אפשר..מלאך. ושלם היום עלה על כיסא ולקח כוס זכוכית מהכיור, מילא בה מים והיא נפלה ונשברה לרסיסים.כעסתי כי הוא לא שמע לי ולשנייה אחת נמלאתי זעם שרק חיכה להתפרץ אבל בשנייה אחר כך ראיתי איך הקטן הזה נבהל מכל המהומה אז רק שלחתי אותו לספה עם נשיקה. מתוק שלי.

יודעת שזה הזמן שלנו ביחד לפני שיגיע קטן חדש ומתענגת על הרגעים הקסומים האלו.

תודה לך אבא יקר ואהוב על כל האושר, על עבודת המידות שאתה מלמד אותי, על צניעות, על פשטות, על רחמנות. על כל הטוב שעשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי ועם כל בריותך.
לילה טוב.

הי יעל
הגעתי לדף בעקבות ההודעה שכתבת לי
וקרתי אותך בשקיקה
איזה כיף שכתבת לי
כך התודעתי אל נשמה חדשה, אדם חדש, אישה .
הבית כרגע לא רלוונטי מכיוון שבסוף אנחנו נאלצים להשאר פה עוד קצת.
אני אעדכן.

שליחה על ידי יעל* » 28 ינואר 2007, 09:31

מלאכי. בעל איש שלי.
תודה.לימדת אותי לאהוב את השבת.
להתגבר על הפחד, על הטראומה, על החששות. לשמוח באמת, בפשטות. איזה מתוק אתה עם כל הסבלנות שלך, מקבל את כל הקריזות באהבה אמיתית, נכונה ובונה.

איך ה שלח לי אותך. המחדש בטובו בכל יום תמיד- אומרים על הקדוש ברוך הוא ועכשיו אני מבינה, איך השמש מאירה כל בוקר מחדש.

שבוע טוב. טוב. טוב.

הנה ארבעה מתכונים, מהקשה לקל:
חיתוכיות פירות יבשים
את העוגיות אופים בתבנית גדולה, ולאחר שהן מתקררות חותכים לריבועים קטנים.
לבצק:
200 גרם חמאה
100 גרם אבקת סוכר
1 ביצה
300 גרם קמח
כפית תמצית וניל
קורט מלח
לציפוי פלורנטין:
200 גרם שמנת מתוקה
300 גרם סוכר
60 גרם גלוקוזה או דבש
60 גרם חמאה
200 גרם פירות יבשים קצוצים (תמרים, משמשים, דבלים)
100 גרם אגוזי מלך קצוצים
100 גרם פלחי שקדים מולבנים
מכינים את הבצק: במיקסר עם וו גיטרה מערבלים את החמאה עד לריכוך. מוסיפים אבקת סוכר, וניל ומלח, ומערבלים עד למירקם קרמי. מוסיפים ביצה טרופה ו-1/4 מכמות הקמח. מעבדים עד לאחידות המסה ומוסיפים את יתרת הקמח. מערבלים עד שמתגבש כדור בצק. עוטפים בנילון ומעבירים למקרר. מרדדים את הבצק לריבוע בעובי 3 מ"מ. את שאריות הבצק מגלגלים ל"נקניקים", שאותם מצמידים לשולי ריבוע הבצק, ליצירת 'גבולות' מוגבהים (מסגרת הבצק תמנע מהמילוי להתפשט בעת האפיה). מחממים תנור ל-175 מעלות. בעזרת מזלג מחוררים את הבצק ואופים 10 דקות בלבד (הבצק לא אמור להשחים). מצננים היטב.
מכינים את הציפוי: בסיר מרתיחים שמנת מתוקה, סוכר, גלוקוזה וחמאה. מורידים מהכיריים ומוסיפים את שאר החומרים.
מורחים את הציפוי על הבצק הקר ומחזירים לתנור (175 מעלות), אופים עד שהמלית מבעבעת והבצק זהוב. מצננים לחלוטין. חותכים לריבועים של 4 ס"מ.

עוגת פירות יבשים
המרכיבים:
1/2 כוס תמרים יבשים, מגולענים וקצוצים לריבועים
1/2 כוס שזיפים מיובשים, מגולענים וקצוצים לריבועים
1/2 כוס משמשים מיובשים, קצוצים לריבועים (ניתן לקצוץ את הפירות ביתר קלות, בעזרת סכין גדולה שמקמחים מידי פעם)
2/3 כוס צימוקים
1/2 כוס רום כהה
1/4 1 כוסות קמח
2 כפיות אבקת אפייה
1/4 כפית מלח
125 גרם חמאה, רכה
2/3 כוס סוכר
2 ביצים טרופות
2/3 כוס חלב
1 כפית תמצית וניל טהור
3/4 כוס אגוזי מלך קצוצים גס
הכלים:
תבנית "קוגלוף" בקוטר 22 ס"מ, משומנת ומקומחת או 2 תבניות אינגליש קייק
אופן ההכנה:שמים את הפירות היבשים ואת הרום בקערה בינונית, ומשרים בצד 1/2 1 שעות, תוך עירבוב מדי פעם. בתום ההשריה, מסננים את הפירות היבשים מהרום שנותר, ומשאירים בצד 2 כפות רום (אם אין מספיק, מוסיפים מעט רום). מחממים את התנור לחום בינוני (180 מעלות).
מנפים את הקמח עם אבקת האפייה והמלח.
בקערת מערבל מקציפים את החמאה עד לריכוך. מוסיפים את הסוכר בהדרגה, ומקציפים לתערובת תפוחה ואוורירית. בהדרגה ובמהירות נמוכה מוסיפים את הביצים, מעט בכל פעם, ומקציפים לתערובת תפוחה ואוורירית. מערבבים את החלב עם הרום שנותר בצד, והווניל. במהירות נמוכה מוסיפים את תערובת הקמח לסירוגין עם תערובת החלב, כאשר מתחילים ומסיימים בחומרים היבשים, ומקציפים רק עד שהתערובת אחידה.
מקפלים פנימה את הפירות היבשים ואת האגוזים בעזרת מרית.
יוצקים את התערובת לתבנית, מפזרים באופן אחיד, מחליקים ואופים כ- 40 דקות עד שקיסם הננעץ במרכז יוצא נקי. מצננים בתבנית על רשת. כעבור 15 דקות מעבירים סכין קטנה מסביב לגליל המרכזי והופכים על צלחת הגשה. ניתן לשמור את העוגה כמה ימים בטמפרטורת החדר, עטופה היטב.

פירות יבשים ממולאים גבינת עיזים
10 תמרים יבשים
10 דבלים
10 משמשים מיובשים
1 גליל פרומעז
1 קופסא גבינת שמנת עיזים
שומשום/קצח
ברנדי
מגלענים את התמרים ויוצרים כיס במישמשים ובדבלים. מערבבים את הגבינות והזרעים. ממלאים את הפירות בתערובת הגבינה. שמים בתבנית משומנת מעט, ומטפטפים ברנדי מעל הממולאים. אופים בחום של 180 מעלות 10-15 דקות. לאכול חם.

פטיפורים של שוקולד ופירות יבשים
ממתק שוקולד משכר, פשוט וכל כך קל להכנה. גם ילדים יאהבו להתעסק בהכנתו. חומרים ל-25 כדורים:
200 גרם שוקולד מריר קצוץ
50 גרם חמאה
300 גרם תערובת פירות יבשים ואגוזים קצוצים דק
ממיסים חמאה ושוקולד במיקרוגל או על ביין-מארי ומערבבים לתערובת אחידה. מניחים תערובת פירות יבשים בקערה ויוצקים עליה את השוקולד המומס. מערבבים. מחלקים את התערובת למנז?טים קטנים בעזרת כפית ומקפיאים. מגישים ישירות המקפיא (אין צורך להפשיר).

שלום יעל

כל הדברים שפירסמתי בככר השוק כבר נחטפו, מצטערת...
אולי תכתבי בככר שאת מחפשת? נדמה לי של-תבשיל קדרה יש תלת אופן למסירה
בכל אופן - מזל טוב ליום ההולדת!!!

לבן שלך קוראים שלם (נדמה לי שראיתי את זה באיזשהו מקום פה)? שם מדהים. אחרי שקראתי את האוהל האדום אמרתי שלו היה לי בן הייתי קוראת לו שלם...

לא דיברנו על זה כבר? יש לי תחושה...
אתם מוזמנים להתקשר 0528527755 ורד 0524732347 דודו

אני רואה שאין פה הרבה תנועה...כותבת מתחת להודעתי הקודמת.
אתם עוד בעניין? כי לא יצרתם קשר...

איפה הישוב שאת מעוניינת ליצור בו מעגל?
גם אני חושבת על זה ומשום מה שתמהמהת ולא מבצעת
יש לי מלא רעיונות
יום טוב

שלום יעל, אני עורכת מעגלי נשים בנושאים שונים, ביניהם אימהות, ואשמח לשוחח איתך.
אני בפרדס חנה אבל ניידת.
הנה קצת עלי:
http://www.caster.co.il/liron/ האתר שלי
http://lironcaster.blogli.co.il/ בלוג פרטי
http://www.local-blog.co.il/home/?p=815 מושבה חופשית

להתראות / להשתמע
לירון
050-4433511

חשבתי שחזרתי... הדירה כבר לא להשכרה.....
המרגיעון כותב לי : מה את רוצה?
אז ככה אני רוצה לעזוב את ביתי ואת בעלי לתקופה קצרה ולצאת עם ביתי התינוקת למסע נדודים במדבר
זהו אני הולכת לעשות את זה!

אולי זה יעזור לך: http://www.local-blog.co.il/home/?p=821
לא בעניין הנקיון אבל כן בעניין הסדר (כבר הגיעו אלי תגובות של לקוחה מרוצה מאוד).
בהצלחה.

יש לי קצת זמן. איזה כייף. כבר חודש עבר מאז הלידה המופלאה של אהוביה. אני אמא לשני בנים יפהפיים ומתוקים , סיפור הלידה עדיין נכתב בחלקים, כל פעם קצת.
הזמן יותר לחוץ בעיקר לפני פסח והניקיונות, אני משתדלת לנצל כל דקה ולחזור לעצמי לאט לאט, היום זה היום הראשון שהצלחתי! בזכות כל הגברברים שלי ובעיקר בזכותי, נזכרתי מה המטרה שלי, מה אני רוצה ולמה אני שואפת, נזכרתי מה חשוב לי ומה פחות וכמה חשוב להיות רגועה (זה באמת עובר בחלב!)

מזל טוב !!!
@} @} @}

הי, לגבי עזרה בבית כדאי לך לפרסם בפורום הורות ומשפחה בכיפה

סיפור הלידה של אהוביה.
ביום שני בערב אחרי השיעור מגירות התחילו צירים קטנים קטנים, עוד לא אמרתי למלאכי כי לא הייתי בטוחה, פחדתי מדמיונות שמשתלטים על התחושה.
נרדמנו או יותר נכון מלאכי נרדם ואני נמנמתי עד שהייתי בטוחה שאלו צירים של התחלה. נורא התרגשתי וכנראה גם מלאכי כי ברגע שקמתי לשירותים הוא קם ושאל מה קורה ואמרתי לו.
התחלנו להתרגש ולהתכונן, פתחתי את הדוד וחיכיתי לכל ציר שיבוא. שלמי ישן ולא יודע כלום, לא מבין מה הולך לקרות.נשמה . מתוק שלי.
נכנסתי לאמבטיה .מלאכי נותן לי לשתות מיץ ענבים מרווה והצירים נחלשים עד שכמעט אני לא מרגישה אותם. נשארתי באמבטיה החמה , נרגעת, מתפנקת, נותנת לעצמי את הזמן הזה בנחת, בדיוק וברגיעה. מרגישה את התינוקי ומדברת אליו (עוד חשבנו שזו בת בועטת ומתגלגלת...)
יצאתי מהאמבטיה והצירים חלשים עדיין מאוד, נכנסנו לישון בכוונה לקום ולנסוע כשהצירים מתחזקים, לפנות בוקר כבר ונרדמנו...
יום שלישי. בוקר חדש וכאילו כלום. מתסכל נורא ומבאס.. התחלתי באטרף לנקות את המקרר ואת החלון בחדר של שלם, כביסות אחת אחרי השנייה. אמא מתקשרת, אבא וגם חמותי, לא. עדיין כלום. היומולדת שנתיים של שלם תתקיים כרגיל. מלאכי הכין מרק ואני עוגה וקנינו בלונים וחטיפים לילדים והבנתי שהקדוש ברוך הוא אומר לי- המתיני. סבלנות. שלם עוד צריך אותך, אתכם, את תשומת הלב הזו ואת הזמן הזה לחגוג. והיינו עם שלמי ,עם המון מתנות ואופניים חדשות, הדבקות וציורים והמון שמחה כשברגע הם התחילו שוב, קטנים קטנים, פעם ב, צירים.

ניסיתי לא להראות לאף אחד, אבל אמא שלי הרגישה והתחלנו לתכנן תוכנית מי נשאר, מי הולך ומי בא לשמור על שלם. לכולם ברור שזה יקרה הלילה. כולם הולכים ומאחלים בהצלחה ולידה קלה והבטחות להתקשר ולהודיע על כל התפתחות.
ושוב עייפים הלכנו לישון כשברור שאוטוטו קמים, מתארגנים ונוסעים...
קמנו בבוקר בהלם. לילה רגוע ושליו עבר על כוחותינו והיה לי קשה. קשה.קשה. להמשיך כאילו כלום בלי כלום כשהאדרנלין בדם כבר כמעט מתפרץ.
הגוף אומר את שלו ואני כותבת הודעה למלאכי שהלך לעבוד והבטיח לחזור בכל רגע נתון: איזה כיף. יש לנו עוד קצת זמן איכות עם שלם.כנראה הוא צריך את זה וככה אספתי את הקטן ואכלנו צהריים והלכנו לישון.. ישנתי טוב וחזק אבל קמתי עם כאבים קטנים שבהתחלה נראו לי דמיוניים אבל התגברו עם הזמן בשקט בשקט... שלמי קם ואני מתרגשת ומספרת לו ראשון, מנשקים מחבקים וצוחקים...
כשהתחיל קצת לכאוב התיישבתי על הכדור הגדול ושלם הצטרף למשחק החדש ( כן, הוא היה בטוח שזה צעצוע חדש בשבילו כ-ד-ו-ר ג-ד-ו-ל) וזה זכור לי היטב, רגע של אושר, נדיר , כביר.
אני כואבת ושלמי מבין, לא מבין וממש ממש אתי. אני מתקשרת לאבא וליאיר אח שלי שיכינו את עצמם להגיע, הוחלט שהם ישמרו על שלם ואני מסבירה לו שתכף יגיע סבא טרקטור ודוד יאיר .
הגוף מתקדם לאט, עוד ועוד בהדרגה , עושה את מלאכתו ואני מרגישה את ההתקדמות ושמחה בה מאוד.
מלאכי מסיים את ההצגה ומתקשר- מה קורה? זה התחיל והפעם זה נראה לי רציני....הוא מתרגש ומבטיח למהר כמה שיותר.
יאיר מגיע , אבא ומלאכי ואני מושכת מושכת מדליקה דוד ועושה מקלחת ארוכה ונעימה, נשיקות ויוצאים לדרך.

רחל הדולה החברה כבר מחכה לנו בכיכר. " מי יותר מתרגשת"? שאלתי אותה וצחקנו, בדרך היא אמרה לי שמוזר שלא שומעים את הכאב, שאני שקטה מדי ואני עניתי שככה אני, סובלת בשקט... ( אח"כ , כשהרעדתי את כל המחלקה, צחקנו על זה המון..) והייתה אווירה מיוחדת, חגיגית, מדהימה.
(מדי פעם הסתובבתי לראות ששלם בסדר ואז נזכרתי שהוא לא אתנו)

הגענו ללניאדו והחלטנו עוד לא להיכנס, המוטו של הלידה הזו היא למשוך כמה שיותר..מלאכי הלך להתפלל ערבית ואנחנו עשינו שני סיבובים כשאני רוקדת וקופצת, מתמודדת עם הצירים ועם המבטים ברחוב. מלאכי סיים והחלטנו לנסוע לאיקאה, כמו בלידה של שלם, הייתי חייבת לסגור מעגל. הגענו והיה סגור, התבאסנו קצת והחלטנו להיכנס לבית חולים, כבר ממש ממש כואב ומתחילים לשמוע אותי כואבת.

נכנסנו ואיזה סרט, מה שחששתי ממנו הכי הרבה קרה, באה אחות ובדקה, "את בכלל לא בלידה". מה? איזה פתיחה אני? 2. "את יכולה להישאר או לחזור כשהלידה תתפתח" (אני עפה מכאן. אני הולכת ללדת בבית. שוב אותו סרט. בית חולים.מבאסים. כואב לי.)
מיכל אחותי הטובה הגיעה, השאירה את שני הילדים הקטנים והגיעה במיוחד מצפת. נשמה. מתרגשת נורא. החלטנו לעוף משם, להשתחרר ולנסוע לאמא שלי. כבר 11 בלילה ואנחנו מתקשרים, כבר בדרך לתל אביב. הנסיעה מהירה והכבישים די ריקים, הצירים מתחזקים ואני משביעה את רחל שלא זזים מהבית של אמא עד שמרגישים את הסוף בטירוף. מגיעים. איזה כייף. אין כמו אמא ( רק לא בלידה..)
חדר טבעי בבית של אמא וישר אני נרגעת. לאמא קשה לראות אותי סובלת, אני קמה ונשענת על הקיר בכל ציר ובין לבין אוכלים ושותים וצוחקים.
רחל עושה לי רפלקסולוגיה נעימה. שלם כבר מזמן ישן ואנחנו בודקות תנוחות נוחות לקראת הלידה.
תנוחה של כריעה ואני מרגישה פתאום לחץ נוראי כאילו משהו עומד לפרוץ מבין הרגליים ורחל נבהלת נורא " נוסעים עכשיו", "את לא יולדת לי פה". בוא נחכה עוד קצת, אני אומרת. כמה צירים מטורפים ואמא כבר מאוד עייפה, אנחנו נוסעים. מתרגשים ואני מאוד שמחה להשאיר את אמא בבית. שמחה שנסענו.
השעה כבר שתיים לפנות בוקר, " את בלידה" (....), אני מבקשת ללדת באופן טבעי ומצמידים לי מיילדת מקסימה שמושיבה אותי מיד על כדור, מעסה טוב בגב בכל ציר ומקסימה ממש.
רופא נכנס, מציע לי לקחת אפידורל. " למה לסבול? אני לא מבין את זה" ואני ורחל צוחקות. עוברת שעה ואז צירי לחץ, רחל אומרת שאני גיבורה ומתמודדת מדהים ואני לא מבינה מה גיבורה בי, אני צורחת ומתייפחת מכאבים. הדופק של התינוק יורד בכל ציר והם רוצים לחבר אינפוזיה, אני מספרת שגם בלידה הראשונה זה היה והסתדר אבל חייבים ואני מחוברת לאינפוזיה הכואבת והמציקה והמגבילה כל כך. כל שניה יש לי פיפי ואז צירי לחץ.(יאללא שיגמר כבר), מנסים תנוחה על המיטה עם האיפוזיה שלא כל כך נוחה לי, בסוף אני בחצי שכיבה, חצי ישיבה.

אני צורחת בקולות משונים של חיות ואמבולנס וכלי הקשה, מלאכי נכנס מדי פעם לחדר מתוק מתרגש וקצת לחוץ- מבטים של עוצמה ואהבה בינינו.
וזה הגיע "אני לא יכולה יותר. לא יכולה" וידעתי שזה הסוף. הנה הראש. הוא כבר ממש פה ולמרות שהחלטנו לא ללחוץ כבר אין לי כוחות ואני לוחצת ולוחצת בטירוף. רחל עושה לי סימנים שהכל בסדר והיא רואה את הראש שנשאב פנימה כל פעם. עוד פעם ועוד פעם ואני בוכה וכואבת. צורחת בטירוף.

זהו. אהוביה יצא. בן. יש לי עוד בן. אח לשלם. יפהפה וטהור כולו ואני עם דמעות בעיניים. מלאכי מחזיק אותו והוא עלי יונק ויונק בערך שעה. מתאהבת בו.

תודה ל-ה?.