אמא בלי אמא

אנונימי

_{ראו גם: צריכה את אמא / נפרדת מאמא / נשים שמחפשות דמות אם}

שליחה על ידי לימה* » 26 מאי 2004, 11:53

פותחת דף חדש בנושא כאוב:
האם יש כאן אמהות שאין להן אמהות או אמהותיהן נעדרות מחייהן מסיבה כלשהי?
מה הכי קשה לכן בסיטואציה?
איפה הכי חשתן את חסרונה?
איך העדרה עיצב אתכן כאמהות, לטוב ולרע?
העניין מאוד מציק לי. גם אני בסיפור הזה.

שליחה על ידי לב* » 27 מאי 2004, 18:17

גם אני בסיפור, לי אין אמא מגיל חמש וחצי, את חסרונה הרגשתי בכל רגע של חיי ובמיוחד ברגעים החשובים האלה, ימי הולדת, שמחות, נישואים, לידה....
תמיד ידעתי שהיא מלאך בשמיים ששומר עלי, תמיד דימיינתי אותה יורדת אלי לובשת בגדים שלה שנשארו בארון, צובעת את השפתיים בליפסטיק שלה, כדי שאוכל לראות אותה וכדי שתוכל לחבק ולנשק אותי, אני זוכרת לילות בגיל שבע,בערך שהייתי יושבת עם נר ומבקשת ממנה שתבוא אלי, היום, רק המחשבה על זה, מצמררת אותי, מגיל מאוד צעיר התעניינתי במיסטיקה, גילגולי נשמות, השתתפתי בסיאנסים, בהם דיברתי איתה וכו' וכו' מהרגע שהגעתי לבגרות מינית, חשבתי על זה שאני רוצה שתהיה לי בת, ושאמא שלי תחזור בגילגול בגוף שלה, ואז שוב נוכל להיות יחד... רק בגיל שלושים פלוס, בטיפול פסיכולוגי, שאלה אותי המטפלת, ומה עם יהיה בן? אני הסתכלתי עליה בפה פעור ואמרתי בבהלה, זה לא יכול להיות!!! ואז נפל לי האסימון והבנתי, איזה מסכנה יכלה להיות הבת שלי, אם היתה לי, היא היתה צריכה למלא לי את החסר הנורא הזה שאמא שלי השאירה.. כשסוף סוף הייתי באמת בהריון, רציתי רק בן, עדיין פחדתי מהמחשבה שזו תהיה בת, ואכן נולד לי בן, ולפי דעתי, הוא ישן איתנו עד גיל שנתיים, ינק עד גיל שנתיים ושמונה חודשים, והוא איתי בבית היום בגיל שנתיים ותשעה חודשים, כשאני מתלבטת לגבי להשאיר אותו גם שנה הבאה בבית, כל זה בגלל שאני רוצה למנוע ממנו, אפילו מעט מהחוסר שהיה לי!
בקיצור, לחיות בלי אמא זה נורא.. ולהיות אמא, בלי אמא זה מאוד קשה מבחינה נפשית וגם פיזית, אין מי שעוזר, את לבד אחרי הלידה, רק את והבעל שצריך להמשיך לעבוד,מצד שני, אין גם מי שינדנד, ויתן עיצות מעצבנות ויתערב, הנה, מצאתי גם משהו טוב בזה.

שליחה על ידי לאה* » 27 מאי 2004, 22:57

גם לי אין אמא וזה קשה. אני גם חד הורית ובשנים הראשונות הקושי היה כבד מאוד. גידלתי לגמרי לבד את הילדה ולצערי היא סבלה מזה, למרות שהשתדלתי לעשות למענה כמטב יכולתי. גם לא הייתי האמא שיכלה להיות, וגם לא היתה לה סבתא שתאהב אותה בלי תנאי. לכל הילדים (שאנחנו מכירות) יש לפחות סבתא אחת ואני חושבת שהיא מרגישה חסרה, למרות שהיא לא אומרת את זה מפורשות. גם היום שקצת יותר קל כי היא כבר לא תינוקת, לא עובר כמעט יום שאני לא כואבת על מה שהיה יכול להיות.. בזמנו היו לי כעסים על אימי, שנבעו כמובן מכעסים שלי על עצמי. התהליכים שאני עוברת לאחר לידת ביתי גרמו לי להשלים איתה, וחבל לי שהיא ואני לא זכינו להיות אם ובת בשלום. אוף, זה נורא כואב לחשוב על זה. האמת היא שאני לא יכולה לחשוב על משהו טוב שקשור להעדרה מחיי. היא דווקא לא היתה נודניקית או מתערבת.

גם אני בלי אמא, אבל מגיל 15 וחצי. והיה לי קשה מאוד, כל השנים, ובמיוחד חשבתי כמה קשה יהיה לי להיות אמא לבד, בלי אמא שלי ליד.
ודווקא עכשיו כשאני אמא, אז אני רואה כמו תמיד שיש להעדר של אמא שלי את הצדדים החיוביים שלו, זה שאין לי עוד משהי על הראש עם עצות הסבתא, זה שאני לא צריכה להצטדק מול אף אחד על הדרך שלי ואף אחד לא מתערב לי בהחלטות, וכולם כולם "מעריצים" אותי על העצמאות שלי ועל היכולת שלי להסתדר לבד. ואבא שלי בכלל לא מתערב, רק מעריץ ככה מהצד.

מה עדיף להיות בלי אמא...שלא בין החיים, או בלי אמא שבחיים?
בחוויה שלי היא קיימת, אבל לא ממש קיימת.
לפעמים נראה לי שסלחתי וקיבלתי את זה כך ושזה השיעור שלי.
ולפעמים גם לא.

כשילדתי את בתי הראשונה, זה היה הרגע שחסרונה של אמי היה הכי מורגש. הייתי בדיכאון אחר לידה
שנגרם בגלל חסרונה של אמי.
אבל בסופו של דבר הסתדרתי לא רע, ועם הילדה השניה ואח"כ עם הבן השלישי, כבר לא הרגשתי כך.
אמי כבר לא היתה חלק מהמשפחה שלי. נותרו לי רק געגועים עזים אליה, ותחושה שאם היא היתה בחיים היא היתה נורא
נהנית מהנכדים.

גם לי אין אמא. כבר שלוש שנים כמעט. בחטף ובפתאומיות נעלמה מחיי ומחיי ילדי (שהיו אז בני חמש וחצי ושנה ושמונה חדשים). ביתי הצעירה, שנולדה כעשרה חדשים לאחר מכן, לא זכתה כלל להכירה. העדרה של אמי מוחשי וכואב וחסרונה מורגש בכל יום שעובר. אני לא מדברת רק על הקושי, המובן, הכרוך בגידול 3 ילדים צעירים תוך כדי עבודה במשרה מלאה (כמעט ללא סיוע מצד משפחתו של בן-זוגי), אלא על הקושי הכרוך בניהול חיי שגרה ללא חיבוק, אמפתיה וחום אמהי.

היום קראתי שוב את סיפורה של סביון ליברכט "אמריקה". מדובר בסיפור נוגע ללב על ילדה שננטשה על-ידי אמה בהיותה בת שבע לטובת "אהבה". במלים שצבטו את ליבי וגרמו לי, שאיבדתי את אמי בנסיבות שונות לגמרי (בטוחה לחלוטין באהבתה כלפי), למרר בבכי, מתארת הילדה את הגעגוע לאמה:

"...מוקד הגעגועים אל אמי לא היה בלבי או בראשי אלא בעומק בטני, בקו ישר עם כפתור הטבור, במקום מדויק מאוד שפעם הצבעתי עליו לפני אבי. נראה שלפנות בוקר נרדמתי, יודעת שאני נידונה להתרגל לתנועת הקידוח הקבועה במעמקי בטני, שבתוך זמן קצר תהפוך להיות טבעית לגמרי וכל הדברים הטובים שייפלו בחיי יעמעמו את הדיה אך לא יצליח לעקור אותה מתוך גופי כפי שלא יצליחו להרחיק אותה מזיכרונותי. ומדי פעם, בהבלחות אושר עתידיות, אתפתה לבחון את דבר קיומה, אקשיב, אדמה שנעלמה, ותמיד אגלה תקתוק רפה במעמקי הגוף, כמוקש עתיק, טמון בקו ישר עם הטבור, קבוע כהלמות הלב.".

שבת שלום לכולם.

שליחה על ידי יעל* » 27 יוני 2005, 10:23

שגיליתי את הדף הזה כל כך שמחתי חשבתי שאני לבד בסירה הזאת מגדלת את ילדתי המתוקה בלי אמא שלי שככה נסעה לה לגור בחו"ל ולמרות שאני בעצמי כבר ילדה גדולה עדיין אני מוצאת את עצמי חנוקה בגרון ותוהה מדוע אמא שלי כזאת ולא אחרת? לפעמים נדמה שאני עדיין אותה ילדה שרוצה חיבוק גדול מאמא ובמקרה אמא שלי היא לא מהסוג המחבק... לקבל את אמא כמו שהיא זו העבודה הכי קשה שלי, הציפייה שתעטוף אותי די מיותרת כי היא לא יכולה לעשות זאת אבל אמא זה אמא בכל גיל אז מאיפה אני אזכה לחיבוק הנשי הזה שכל כך חסר לי?

חלמתי חלום מאוד עצוב. זו התחושה שמתארת אותו.
בחלום אני רואה את עצמי ישנה במיטה כשאני-הישנה אוחזת בידי את אחת החרבות צעצוע של יונתן, הבן שלי, כשהיא ניצבת. אני-הישנה גם טרודה בשנתי, ממלמלת וזעה בחוסר נוחות.
מישהו שנמצא לידי אבל בלתי נראה אומר לי לנסות להרגיע אותי-הישנה. לי זה נשמע משונה ובכלל לא הגיוני, כי איך זה ייתכן שאני גם ישנה וגם בחוץ וגם מדברת אלי, אבל אני מחליטה לנסות. אני מקרבת את הראש שלי אלי-הישנה ולוחשת: "ששש... ששש... אמא כאן... אמא כאן..." כמו שאני נוהגת להרגיע את הילדים כשהם בוכים. לפתע אני רואה שאני-הישנה נעלמה, ובמקומה יש פתק קטן מקופל קטן, ואני מלטפת אותו (הקטע עם הפתק לא ברור לי).
נראה שאני-הישנה נעלמה בגלל הסתירה של הנוכחות הכפולה שלי שהטרידה אותי מלכתחילה (אני טיפוס מאוד ראציונלי

).
קל לי לפרש את החלום. קשה לי למצוא מנוחה, אני מרגישה שאני תמיד צריכה לעמוד על המשמר, וגם אני צריכה אמא שתנחם אותי ושאני אוכל להירגע (לישון במנוחה) תחת חסותה.

שכחתי לספר שכשכתבתי על החלום תכננתי לפתוח דף חדש בשם אמא בלי אמא. בכל זאת עשיתי חיפוש לפי "אמא", והנה... יש בדיוק דף כזה בשם הזה!
(אחלה דוגמא ל שם דף מתאים)

כמה טוב שיש דף כזה!
אני בלי אמא מאז שזוכרת את עצמי. מגיל שנה וקצת. לא יודעת מאיפה בכלל להתחיל לתאר את החוויה.... ביחס לאמהותי שלי, אני בעצמי אם לארבעה (לא מזמן נולדו תאומות ופתאום אני אם לארבעה בגיל 30). האמהות היא אושר גדול, ואני מרגישה פיצוי עצום בכל פעם שאני מתבוננת בעיניהן האוהבות של בנותי, ובכל פעם שאני זוכה לליטוף או מבט רגיש ומתחשב מהן. אושר גדול
עם זאת, הרחמים העצמיים גדולים. בעיקר כעת, שלושה חודשים אחרי לידת התאומות. כ"כ מרגישה שאני ראויה לעזרה ולסיוע של אם אוהבת, ואין....ישנו רק הבעל שעושה כמיטב יכולתו מבחינת פרנסה, מקלחות לגדולות, סנדוויצ'ים לביה"ס וכו'... אבל אין מי שיעזור רק כדי שאוכל להשלים שעות שינה, סתם כך. אין מי שירצה לפנק אותי, כי אין כמוני בעולם. אין סבתא שתתפוצץ מגאווה בנכדותיה היפות והחכמות. יש רק "סבתא חמות" (אמא שלו), גם היא נחמדה. אבל לא בדיוק מתפוצצת מגאווה ואהבה. וכמובן שאין מי שתיקח אותי לקניון לחנות בגדי מעצבים כדי לפוצץ כסף על בגדים עבורי, לכבוד הגזרה המשתנה או לכבוד מה שלא יהיה...אין. אין. אין
כרגע יש בעקר עייפות גדולה

חברות יקרות, אני כל כך מבינה את כאבכן, הוא נמצא אצלי עמוק בלב בצורה איומה שלא ניתן לתאר. גם אני איבדתי את אימי בגיל שנה ושמונה ומאז גדלתי עם אבי ואחי ובמעברים ממשפחות אומנה מאחת לשנייה וסופ"ש עם אבא. אבא שלי יקר וטוב אבל הוא לא אמא ואין מה להשוות. כל חיי חייתי בברחיה מהמציאות והתביישתי להודות שאני לא כמו כולם. העמדתי פנים של בוגרת-עצמאית שמסתדרת למרות ואף עלפי.... עד שנהייתי אמא לולי המתוקה שלי... לא היה לי יותר לאן לברוח החוסר האימהי ובגרות האימהית שנכפתה עליי הכניסה אותי לדיכאון והייתי שבר-כלי.
במקרה הגעתי לבחורה בשם שושנית מטפלת בקבוצה שנקראת "אמהות ללא אמהות" עברתי טיפול שמטרתו הייתה להפוך אותי לאדם ששלם עם חייו. אני מנהלת יומן אישי ובו אני מרשה לעצמי לשפוך מהלב ולבכות (שזה כבר הישג עצום. פעם חשבתי שאסור לבכות ,זה בושב וחולשה) בקיצור אני היום במקום קצת אחר , עדיין מתגעגע מאוד להיכנס מתחת לחסות אימהית שבקושי זכיתי לה, אני חווה זאת כל פעם מחדש בגן-שעשועים, סבתות עם עגלה וכו' אבל אני ממשיכה להיות מודעת לחוסר שלי ומשם להיות חזקה , במשפחתי המאוחדת והפיצפונת שלי. אין לקנות אמא-ביולוגית ואף אחת לא תוכל למלא את מקומה. הכי קשה זה לתת לביתי המלאכית חום ואהבה ולי אין איפה למלא את עצמי בחזרה. טוב שיש בעל עם כתף רחבה . אל תהיו קשוחות וביקורתיות כלפי עצמכן , תכילו ___ את עצמכם כאילו אתן האימהות שלכן ~
זה הלקח שלי מהטיפול שעברתי.

עברתי אובדן של אמא וסבתא כשהייתי בת 14 ועכשיו גם אני אמא ... וכל כך עצמאית שאני לא מוכנה לשמוע הערות וביקורת , כשחמותי מנסה להתערב או להציע הצעות אני משתגעת כי אני כל כך רגילה לעשות הכל בעצמי מגיל קטן , וכל כך גאה בעצמאות שלי אבל גם כל כך כועסת שאולצתי לחפש את עצמי ולגדול לבד. אני לא מפסיקה לחפש את אמא שלי , אני נשארת ערה בלילות ומחכה שהיא תחזור פתאום , אני חולמת כל הזמן איך היא פתאום קמה לתחייה , כאילו לא קרה כלום , ואנחנו מדברות ומתחבקות. הלוואי שהיא יכלה להיות כאן. לפעמים אני גם פשוט כועסת עליה כי היא הביאה אותי לעולם הזה והשאירה אותי לבד . אין לי אחים או אחיות וזה רק עושה את זה יותר גרוע , כי אין אפילו אחות גדולה שתחלוק איתי את החלל שהיא השאירה.

אמא בודדה אני ממש שומעת את הילדה שבך מדברת כשאת כותבת

היום כבר 6 שנים שהיא איננה.
נפצעה בתאונת דרכים, ונפטרה כעבור כמה שעות.
לשמחתי היא היתה לצידי בתחילת האימהות שלי, וזכתה להכיר את 4 ילדיי הראשונים.

אני חושבת שהחודשים הראשונים של מותה, היו הפעם הראשונה , שממש הרגשתי דיכאון בחיים שלי.
החורף שהגיע אחרי מותה היה ארוך מדי, ומילא את הלב שלי בקור הרגשתי בדידות ויאוש.

היא היתה אשה שקטה צנועה חכמה שעזרה להרבה אנשים, אבל בשקט.
לצידה היתה תחושה שהכל אפשרי, שהכל קל יותר זורם יותר ומואר יותר.
היא היתה סבתא צעירה ונמרצת שאירגנה קייטנות לנכדים, והשתוללה איתם, כפי שלא השתוללה איתנו.

לצערי היא לא נמצאת איתי היום בגידול ילדיי, ובאובדן בני.
יש רגעים שאני חושבת כמה היא חסרה לי דווקא עכשיו. כמה הייתי רוצה עכשיו אם לצידי.
בכל מצב בחיים. גם בשמחה וגם בצער.
אני זוכרת את השבועות הראשונים שממש אמרתי לעצמי בקול, אין לי אמא יותר, ואף פעם לא תהיה לי.
אין לי יותר אמא.

אין לי יותר אמא.
ורוצה להוסיף מחשבות נוספות.

פתאום הבנתי את אותה תחושה עמומה לא ברורה של חוסר שאיתה אני מסתובבת.
מרגישה שעכשיו שאין לי אמא , אין מי ששומר עלי.
אם איפגע אין מי שיצטער על זה כמו שרק אמא יכולה להצטער,
באיזשהו מקום אני בהפקר.
אפשר לקחת לי ילד, אפשר להעמיד אותי בסכנה, אין מי שיגונן עלי יותר,
יש איש וילדים, שאוהבים וזקוקים, אבל זה לא כמו שאמא מגוננת ודואגת...
במיוחד שאמא שלי עזבה אותנו בעודה צעירה צלולה וחיונית.

גם אני מרגישה כך.
אמנם יש לי אמא בתעודת זהות ועל הנייר, "שקצת דאגה לנו בקטנות", אבל אף פעם לא חיבקה, לא נתנה תשומת לב
לא נתנה לי בטחון.
יש לי עוד אחיות, שהם גם לא בקשר איתי - "הם סחורה בדיוק כמו האמא" - אף פעם אמא שלי לא איחדה אותנו,
לא נתנה לנו יחס חם ואהבה אמיתית.
מי שאימי אוהבת הכי בעולם - זה את עצמה, ואת אחותי היותר קטנה (בת 32), שגרה עדיין איתה בבית, ומפנקת אותה.
יש לי בן בן 4, אני יכולה לספור בקושי על שתי הידיים, כמה היא ראתה אותו מאז שנולד,
יש לי תינוק בן 10 חודשים, היא בקושי ראתה אותו פעמיים-שלוש, שלא נדבר על אבי שהוא בכלל לא ראה אותו, ולא איכפת לו לא לראות אותו גם עוד שנה.
אף אחד לא מאמין שיש דבר כזה -
אחרי הלידה - הייתי צריכה עזרה, אמנם המשפחה של בעלי עזרה לי מאוד, אבל כמו מילה של אמא, חיבוק של אמא,
אהבה של אמא - אין.
אני אחרי ניתוח, ואין מי שיהיה איתי, אין מי שיעזור לי, מה גם שהיא לא עובדת, וכל היום בבית, לטענתה "אני גרה בסוף
העולם" - שתבינו - אני גרה בגבעתיים, והיא "בבת - ים" .
זהו - אני מרגישה נורא ויתומה - כמה שתמיד יהיה לי יחס חם וטוב מכולם, זה לא זה - זה כואב ומעצבן.
היא מפסידה
יבוא יום והיא תתעורר, והכל יהיה מאוחר -
הילדים שלי לא יכירו בה , ולא יאהבו אותה.
שתירקב עם עצמה ועם אבא שלי - אמן!

אין לי אמא, אין לי אבא, אין לי אחים (יש אחות על הנייר בלבד ויש לה ילדים, על הנייר בלבד הם אחיינים), אין משפחה קרובה (קצת דודים, בני דודים על הנייר), אין בעל וכך גם אין משפחה של.... יש שני ילדים מקסימים וקושי עצום לפרנס לחיות ולשרוד. אבל ככה זה, זו היתה הבחירה שלי. טוב שאני בריאה (בערך) ויש לי יכולת לעבוד ואני שורדת. אבל לפעמים נכנסת לדכדוך קל או קשה ...וגם לא מתפקדת כמו שהייתי רוצה...
ולעצם מה שהועלה בדף, מיום שנעשיתי אמא הבנתי עד כמה חסרה לי אימי. עד אז לא ממש הרגשתי בחסרונה. קשה לי כשאני רואה סבתאות, ומקנאה (אני בכלל נורא קנאית). כשאני מנסה להכנס לראש של הילדים שלי ומניחה שקשה להם שאין, שיש להם רק אותי.
כשאין מי שיטלפן וישאל מה שלומך, אין מי שיהיה בשבילי ללא תנאי, אין את מי לשאול
וזה לא שאין את מי לשאול, אבל זה לא זה. זו לא התשובה של אמא שממש אכפת לה ומרגישים את זה.
אני חושבת, יודעת, שאני אמא פחות טובה בלי אמא שלי. אני זקוקה לתמיכתה. לא נעשיתי אמא יותר טובה, זה בטוח.

הנה אני,יתומה,אמא,אישה,ומרגישה ריקנות איומה רק מעצם המחשבה על א-מ-א.
דווקא עכשיו,שיחסנו קיבלו תפנית חיובית ובונה,דווקא עכשיו,משהו מגבוה היה חייב לקחת אותה.
אמא שלי.

כיצד אפשר להמשיך ללא אמא?כאשר הבית הגדול,שומם?כיצד ניתן להתבונן במטבח החדש,שמימנו היא לא הספיקה כמעט להנות,ולדמין אותה מכינה עוד תבשיל,ואולי סתם עוגיות?למה לילדי שהם כה קטנים לא תיהיה האפשרות להכיר את סבתא ולהנות ממנה?
מי יקנה עבורם פיזמות כמו כל שנה,בחורף ובאביב?
פשוט לא רוצה לאמין שאמא שלי איננה,לא נראה לי הגיוני?!?!?!?
מה פתאום למות כך באמצע החיים?והיא רק בת 57.
כן,אני רוצה את אמא שלי,פה ובחזרה.
לא יכולה להיות אמא בלי אמא.

רק

החיבוק הזה לבדו נראה לי כל כך קטן אבל אין לי מילים. כל כך עצוב.

אל תהיו קשוחות וביקורתיות כלפי עצמכן , _תכילו ___ את עצמכם כאילו אתן האימהות שלכן

זה נכון גם לאלו מאיתנו עם אמא ביולוגית חיה וקיימת שלא ממש ידעה לקבל ולהכיל אותנו...
מזדהה עם המסר.

קוראת עכשיו את "אמא יקרה" של יהונתן גפן... יהונתן במסע אחרי חייה של אמו שהתאבדה... אמא שגם כשחייתה הייתה מתה והוא מרגש שמעולם לא באמת הכיר אותה...

גם אני הכרתי את שושנית! פתחתי מן קבוצונת קטנטונת משלי והזמנו את שושנית להנחות אותנו.
התייתמתי בגיל שנה וחודש, ומאוד מזדהה עם מה שכתבת החיים זה לא פיקניק יקרה.
גם אני אמא בעצמי ומבינה על מה את מדברת. והקנאה, הו הקנאה, בבנות בנות גילי שיש להן אמא, שהיא גם סבתא מתלהבת לילדיהן......מן הראוי שיהיה כאן גם דף כזה בנושא כזה. (אולי רק לערוך אותו טיפה כי הוא נראה כמו תשובה ספונטנית למשהו אחר.)

הזמן עובר,השמש זורחת ושוקעת והעולם כמנהגו נוהג.
ואני....אני לא מסוגלת להקים עצמי מהמיטה,לא מסוגלת לנחם את ילדי,הכאב גדול מידי.
ברור לי שזהו גלגל החיים,ומתי שהוא היינו אמורים להפרד,אבל למה כעת?ולמה מוות אכזרי כל כך?
אמא שלי.
אמא שלי,פעמים ביום דיברנו,ופעם בשבוע היתה מטריחה עצמה ומגיעה עד עלינו,עמוסה סלים לעיפה,ומתנות לכולם.
אמא שלי,קשה כמו קרח,מלאת עקרונות,חייה את חייה כמעט ללא חום ושימחה.
אמא שלי,שהיתה אמורה ללוות אותי בגידול ילדי,הם כה קטנים,איננה!!!!!!!!!!!!!!
למה?

קוראת אותך ומתמלאת עצב.

בדיוק חמי וחמותי באו לביקור (אנחנו כרגע בחו"ל). הבנות הגדולות שלי כבר שבועיים רובצות בבית בחופשת חורף, אני עסוקה עד מעל הראש בתאומות בנות עשרה חודשים. כ"כ הייתי רוצה שהם יקחו את הגדולות לטייל בעיר. בשביל הגדולות, אבל גם מתוך התחשבות בי, כי אני עייפה עייפה עייפה עייפה, ועסוקה עסוקה עסוקה עם הקטנות.
הם כמובן לא מבינים. הם הלכו לשופינג. אני מתמלאת כ"כ הרבה כעס, עצב ורחמים עצמיים. אין מי שעוזר לי. אין לי אמא!!!! אין לי אמא!!!!
אני האמא של בנותי. אבל לי אין אמא!
ועכשיו גיסתי בהריון, ואני כ"כ מאושרת בשבילה, אבל כ"כ מקנאת כשאני שומעת אותם משוחחים איתה בטלפון. דואגים לשלומה.....שומרים לה עיתון מהמטוס עם קטע על בגדי הריון...... עברתי הריון תאומים, ואיש לא דאג ככה. אף אחד לא דיבר אלי בקול מפנק ודואג. רק הבעל מדי פעם. כדרכם של בעלים. אין לי אמא. איזה מסלול מפרך בחרה לה הנשמה שלי......מסלול מפרך ביותר

ארבע חודשיים חלפו.... גם אני יתומה טריה...כשקראתי את השורות רציתי לספר על החסר הגדול שנפער על הגעגועים
ושזכתי לארבעים שנה של יחד- של אהבה גדולה של קרבה.
ופתאום הבנתי שבעצם כל חיי גדלתי עם אמא שהתייתמה בגיל צעיר ,שאני הייתי בשבילה האם ,האחות,החברה ולמרות כל ההכנות שלה:" את חייבת להיות עצמאית ,לי לא היתה אמא שתלמד אותי,תלמדי ,תצאי, תהני,,,תכתבי את המתכון
אולי תרצי להזכר בטעם פעם....סירבתי לא פעם לקבל את ההצעות ועכשיו אני משתדלת מתגעגעת ומשגעת את ילדי
שיזכרו ,שיהנו,שיכתבו את המתכון..............
ממש כמו אמא

שליחה על ידי דנדוש* » 27 מרץ 2007, 06:49

איבדתי את אמא לפני 5 שבועות,אומרים שעושים אידיאליזציה אחרי המוות, אבל קשה לי לזכור את הצדדים הקשים שלה, אני זוכרת אותה בכל דבר שאני עושה, חושבת מה אמא היתה אומרת מה אמא היתה עושה? מזדהה אתך יתומה טריה, רק שלי יש 5 ילדים וחייבים להמשיך ללכת, ,במיוחד עכשיו לפני פסח, אני רק שואלת את עצמי איך יהיה כשאני כבר לא אהיה עסוקה כלכך .

דנדוש-((-))

שליחה על ידי דנדוש* » 28 מרץ 2007, 15:41

יום קשה היום, דוקא בגלל שכמעט סיימתי לפסח ואין אולי משהו שיעסיק את המחשבה, מנסה להתרומם ויש רק דמעות, עושה סדר בארון ומוצאת את כיסוי הראש שאיתו נפטרה, הריח עוד שם, נושמת אותו לקרבי ומדמיינת רק לרגע שאני רוכנת אל ראשה של אמא, ומנשקת את הראש שעליו הכיסוי, והריח של אמא לרגע מציף, לרגע מנחם, עד להתפכחות, היא כבר לא פה, לעולם לא אריח את ריחה, לעולם לא אריח את הקרם שהיתה שמה, את בושם ה"קרטייה" או ה"אופיום" שאותו אהבה, ונמנעה מלשים כשבאה או כשבאתי אליה כי ידעה שלא אהבתי אותו, לעולם לא אריח את ההוואי שאיתו היתה חופפת, אז זהו מעכשיו יש רק ריחות שמזכירים, ואין את הדבר האמיתי.

אנונימי

שליחה על ידי דנדוש* » 30 מרץ 2007, 13:13

הצד האחר שלא הקדשתי לו לב, אלו הילדים שלי, אתמול אחרי סיוד הסלון פתאום הגדולה (16) מתחילה לבכות, מבכה את הסבתא שהיתה ואיננה עוד, מזכירה זכרונות שלה עם אימא שלי, אני זכיתי לסבתא שנפטרה בגיל 98 הזיכרון שלי ממנה מעורר בי מעט עצב והמון שמחה וצחוק, אבל הזיכרון של הבת שלי מאמי הוא זיכרון של עצב והמון כאב,כי תחילת הסוף ארך 4.5 שנים,ועד הזמן האחרון בטיפת כוחותיה האחרונה התעקשה לבשל לנכדים את המאכלים האהובים עליהם. אז בכינו אתמול יחד, בכי קורע, בכי מהלב, בכי של געגועים ואובדן, בכי על אימא וסבתא שלעולם לא תחזור.

שליחה על ידי דנדוש* » 30 מרץ 2007, 14:45

לטליה, הילה,ומיכל, תודה על התמיכה, אני רוצה רק לאמר שהעצב למרות שהוא תמידי, ולמרות שהעקצוץ בעיניים נמצא שם כל הזמן, יש המון דברים שכשאני נזכרת באמא הזיכרון מלווה בחיוך, היא היתה אשה שמאד אהבה לצחוק, ואף פעם לא היה משעמם לידה, אני מקווה ששמחת החיים שלה הוא הזיכרון שילווה אותי בהקשר לאימא ולא מה שכבר לא יהיה.

גיליתי את אימהותי, כשצריך לפרוש כנפיים ולעשות דברים לבד.

זהו, מחר הולכים הבגדים של אמא בארונות, לאט לאט מחולקים הכלים שאיתם אהבה לבשל,אבא לא מסוגל להתמודד עם מראה דבר שאין בו צורך,(הכלים שנותרו מיותמים), עם הבגדים בארונות המהווים הוכחה לאין של הרעיה,(ואני חושבת שהם בשבילו עכשיו גם בבחינת דבר שאין בו צורך) הוא בוכה את בדידותו, ומחפש כבר את ישועתו, ואני אומרת עם כל הכאב והלוואי שימצא.... מחר אני הולכת משנה תוקף למילים היא איננה ושוב לא תחזור...
(עוד ב נפרדת מאמא)

השקים של הבגדים שמיינו ושבחרתי לקחת\לשמור כבר שבוע בבגאז של המכונית, האיש כבר מחכה שאפנה את הבגדים, אבל אני ,קשה לי לפתוח שוב את השקיות אחרי הפינוי מהמדפים, לנסות לנשום את הריח של אמא, אבל הוא כבר לא שם, רק הריח של מרכך הכביסה שהשתמשה בו, להוציא את הבגדים להניח על המדף או בבוידם,להגיד לעצמי זה מה שנשאר מאמא.כל השאר נגמר.נטמן במעמקי הזיכרון, יוצא בקרעי זכרונות וחותך בבשר השכחה,טיפות של דם הכאב,בין פרצי זמני הרגע.

שליחה על ידי אמא* » 28 מאי 2008, 01:08

הייתי חייבת לציין שאני גדלתי ללא אם מגיל 4, אמי נפטרה ומרגע שבני נולד אני חווה חויות רגשיות עצומות אך תוך כדי שיחה עם אמהות נוספות אני מרגישה יותר ויותר אמא אני מבינה שאת תחושת השונות שאיתה התהלכתי כילדה ללא אם מילאתי בחויית ההורות . כאשר אני מתפקדת כאם אני לומדת להכיר מהי אהבת אם ומשום מה דרך הענקה לבני אני מרגישה נאהבת בחזרה. אני חושבת על מה שהוענק לי ומתמלאת אהבה כי גם המעט שהוענק לי לא יכול להיות קצת . דרך הענקה לבני אני יכולה לדמיין את האהבה שאני לה זכיתי לפני מות אימי ואני מרגישה שלמה הרבה יותר מאי-פעם-או שזה סתם הורמונים אופורים בחצי שנה ראשונה לאחר הלידה?!

מוזר להחיות את הדף הזה...

נו, הסתיו מביא איתו את הרוחות האלה שלו מהעבר...
וכבר עברו כ"כ הרבה שנים..
ופתאום הלב שלי, בימים האחרונים נצבט, פעם ועוד פעם ועוד פעם.
וקשה לי עם הילדים. עמוסה מאוד. עייפה. הבטרייה ריקה לחלוטין.
ומרגישה שאין לי עם מי לדבר- כולם (בעיקר כולן) נורא עסוקים וגם לא ממש יודעת מה להגיד.
הייתי כ"כ רוצה שהיא, או בת דמותה, כי ברור לי שאני חזק בפנטזיות, תבוא ותניח יד
ותשאל מה שלומי ואם אכלתי היום, ושאני נראית עייפה אז אולי היא תקח את הקטנים אליה אחה"צ
ותספר לי שיש ימים ותקופות קשות אבל שזה זמני ועוד רגע הקושי עובר
ושהיא שם בשבילי
ושאני אמא טובה
גם אם נגמרת לי הסבלנות
ושהכל בסדר.

תודה שהקשבתם.

אתמול חגגנו יומולדת שלוש לשחר.
וימי ההולדת האלה, הם תזכורת גדולה עבורי. והיה לי לא פשוט.

(ובצהוב כתוב: כולנו משפחה אחת" - תודה צהוב!!)

מקשיבה לך, רותם
ואפילו חושבת שזוכרת אותך מהיסודי
שנה טובה

עכשיו הסתקרנתי...
תודה על ההקשבה.
שנה טובה גם לך, מקווה שאת במקום טוב.

(ובצהוב "כולנו זקוקים לחסד")

מצאתי ברשת:
פורום בנות ללא אם
פורום אמהות בלי אמא
כתבה בYNET - להיות אמא בלי אמא
כתבה - הריון ראשון בלי אמא - טיפים (מתוך בלוג שלם שחלק גדול מהפוסטים שלו קשורים לנושא)

אהבת עולם תודה !!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני הייתי האמא של אמא שלי עד יום מותה---בגיל 44---היא היתה האשה הכי מפחידה שהכרתי--חקרתי את המשפחה עד כמה שהיה איפשרי--כולם הסתירו---הסודות במשפחה--הכחשות--התעללןיות מיניות מכות..מה לא--זה הבור השחור שאנשים עדין עושים בבתים---אני באתי עם כוחות של חמלה ואהבה אצילות שקבלתי מאמא של אבא שלי--והיא אשה נוצריה פשוטה...טוב לב...היא ידעה שבנה בחר באשה חשוכה עם פנטזיות---למה נשים כאלה ילדו ילדים וממשיכים את ההתעללות בבת שלהן??כי הבריאה מחכה כבר לנשמות הטהורות כמוני לשים לזה סוף!!!אלוהים לא יעזור לשקרנים והמכחישים!!אמא שלי---התאכזרה אלי ואיפשרה למפלצות להתעלל בי מינית--אנשי החושך יודעים מה הם עושים!!-המלאכים שמעו את הבכי שלי---והיום אני אשה עוצמתית שלמדתי מלא קורסים---שיטות ריפוי אינסוף וחוגגת את היצירה שלי---תתעוררו!!שימו סוף להתעללויות בבתים---אלוהים רואה ומחכה--שאנשים ישתנו ויקבלו עזרה----העולם החרידי---מסתיר פי 4---מה שקורה שם בבתים---סיפורים של חושך---ושותקים ושותקים....הטוהר ינצח!!!"לב טהור ברא לי אלוהים...."השינוי פה----אין ללכת אחורה---הבריאה נתנה הזדמנות להשתנות אלפי שנים---הבריאה זו אהבה טהורה....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין לי אמא
ואני פוחדת להיות אמא !

נסיון להחיות את הדף מזוית טיפה אחרת

אני משתתפת בצער של כל מי שכתבה כאן. לי עצמי אין אמא, לפחות נפשית אני מרגישה שמעולם לא הייתה לי. אמא שלי התעללה בי ונטשה אותי, אני מאוד מזדהה עם תחושת המחסור ועם החלל הריק שכמו טופח על הפנים כל כך הרבה פעמים במהלך החיים, אבל הצער והגעגועים לאמא, ההרגשה שאמא זה מקום חם ומעניק, שאמא זה הכל, עצם ההבנה מה זה אמא זה דבר שאין לי. אני לא אומרת את זה בצער, בשבילי זה פשוט ככה. תמיד היה.

אני לא באמת מבינה בלב מה זה אמא ומה המשמעות של זה לילדיה. אמרתי לעצמי שמספיק שהילד שלי כן יידע מה זה אמא, כדי שזה כבר יהיה שיפור עצום ממה שעובר עליי בחיים האלה.

עכשיו אני בעצמי אמא. עברתי לבד את ההריון, לידת ואקום מחרידה וכל מה שאחריה. תמיד כשהייתי חולה חשבתי שאם אמא הייתה קופצת להעמיד סיר מרק ולעשות כביסה, היה לי יותר קל... אבל האמת שכבר לא איכפת לי.

כן קשה לי עם העובדה שאין לי מודל לחיקוי, גם כאדם וגם כאמא. המעט שיש לי זה זכרונות על אלימות, השפלה, הזנחה ונטישה. יוצא שאני צריכה כל הזמן להחליט באופן מאוד מושכל איך אני מגיבה לכל מה שקורה עם התינוק. כאילו שההבנה שהוא טוב, שהוא רוצה להיות טוב וזקוק להמון עזרה, שהוא לומד כל הזמן, שהקשיים שלו הם לא נגדי והוא לא מנסה 'לטפס' עליי באיזשהו אופן, לא תמיד באה לי בטבעיות.

אני תמיד עם התינוק שלי. אני מניקה אותו, מנחמת אותו, מפשפשת אותו, נושאת אותו במנשא. בחרתי לו את האבא הטוב בעולם, איש מדהים. איש יקר. אני יודעת שאני עושה טוב ונכון, אבל כשיש מודל כ"כ גרוע להשוואה, זה מאד קשה. אני מוצאת את עצמי מגדירה מחדש מה זה היצור הזה שנקרא אמא.
יצור אוהב ומנחם, יצור מזין ומעניק. יצור קר רוח ואחראי. יצור מוצא פתרונות ותשובות. יצור מחבק ומנשק וטורף וצוחק ושר וממציא שטויות. יצור קם בלילה כמו זומבי, השד יודע איך אני מצליחה לעשות את זה

יצור, לעיתים, עייף וטרוד.

אני רוצה לנסות להבין איך זה יכול להיות אחרת.
יש איזו תמיכה, או אפילו תחושה של תמיכה של אמא שהיא משמעותית, קריטית לכן כנשים?
נשים שיש להן אמא - האם היא באמת משמשת לכן מודל לחיקוי או לפחות להשוואה? האם זה עוזר לכוון אתכן כאמהות?
נשים שאיבדו את אמא. האם היא עדיין שם, עוזרת לכן לדעת איך להיות אמהות לילדים שלכן?

שליחה על ידי צוף* » 28 ינואר 2016, 11:29

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני גם בלי אמא
עם אמא ובלי אמא
אמא שלי חיה ונושמת תודה לאל
אך ברגש שלי כבר מזמן נפרדתי ממנה
ולא בגלל שהיא הייתה רעה, מכה או חלילה זרקה אותי
היא אישה נורמטיבית
אך מעולם לא הבינה אותי
כמעט כל צעד שצעדתי בחיים
צעדתי בלעדיה
כל בחירה
בחרתי בלעדיה
כשקשה לי אין לי במי להתייעץ
אין למי להשמיע את הכאב

אני כותבת בדמעות

בנערותי גיליתי
כי בכל אישה טובה
אני מחפשת אמא
אמא אוהבת
תומכת
שרואה אותי

התחתנתי כיתומה מאב ומאם
בלי תמיכה רגשית
עם התנגדויות והתנגחויות
עם אמא שבחרה או בשחור או בלבן
או בעלה או ביתה
ולא השכילה ליצור את האפור

אני עוברת תקופה מאוד קשה
בעלי חולה
כבר מספר שנים
ואין לי טיפת תמיכה
מפרנסת עובדת
מגדלת את שני ילדנו האהובים

וברגש
מרוסקת

צוף |חיבוק|

עצוב שנשים כמונו שהאמהות שלהן בחיים נאלצות להתמודד בלי החום והתמיכה של אמא, ברגעי צער ורגעי אושר, בימים שהכל הולך חלק ובכאלה שאנחנו בקושי מצליחות לתפקד.
את חייבת לדעת שאת עושה מעולה! עובדת ודואגת למשפחה, לא נשברת למרות הקשיים. אשת חיל

אשמח לשמוע על החוויה שלך של להיות אמא לילדים שלך כאשר לך עצמך אין אמא.
רפואה שלמה |לב|

שליחה על ידי אפרת* » 03 מרץ 2016, 11:35

לסדרה דוקומנטרית חדשה בת שלושה פרקים שתעסוק באימהות על כל מורכבותה
ותשודר בערוץ 10, בבימויה של שרית חיימיאן, אנו מחפשות אישה בהריון ראשון שעתידה ללדת
בחודשים מרץ/אפריל/מאי הקרובים והיא יתומה מאם. המטרה לעמוד על חשיבותה ומהותה של האם עבור
בתה בייחוד בצומת חיים בו אנו זקוקות לאם יותר מכל.
לפרטים נוספים ויצירת קשר: אפרת 0504402965

מה לעשות כשיודעים ומהינים ובכל זאת יש בעיה
בנרמול יחסיםמען הבת אולי בגלל שגדלתי בלינאמא

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בהריון ראשון. בלי אמא. זה לא שהיא נפטרה, היא חיה ונושמת.. חיה חיים אומללים עם בעלה ואחי למחצה. מגיל קטן חוויתי איתה השפלות, אלימות פיזית ומילולית מעולם היא לא קיבלה אותי כמו שאני.. אני לא הייתי טובה מספיק. כל פעם שנתתי לה צאנס קיבלתי "סטירה בפנים"..היא חיה בצורת חיים אומללה ומתחשבנת.. מעולם לא קיבלתי חום אהבה ותמיכה.. אני מסתכלת סביבי ורואה נשים בהריון עם אמא שלהן.. ואני מקנאה.. משהו בי נשבר כל פעם מחדש.. איך מתגברים על זה? מצליחים להתגבר על זה מתישהו? קראתי כאן דברים דומים שכתבו הבנות.. ופשוט התחלתי לבכות

פלונית,
אם תמצאי לעצמך כינוי אולי זה יעורר חשק לענות לך.

בקשר למה ששאלת:
אמא שלי גדלה עם אמא מתעללת (בעיקר רגשית, אם כי היא גם חטפה מכות).
בשלב בוגר בחייה (אני כבר הייתי ילדה גדולה, אולי כבר נערה) היא נתקה קשר פיזי והפסיקה להפגש עם אמא שלה. היא למדה הרבה ובשלב מסויים התמקדה בטכניקות שונות של ריפוי טבעי. בשבילה פרחי באך עזרו מאוד לצאת מבורות ושריטות. היא גם מצאה שכנה קשישה חמה וטובה שאיתה רקמה יחסים אוהבים ותומכים. כל זה מילא אצלה חוסר עמוק, ועזר לה להבין שבבגרות היא יכולה לבנות את ׳האם הפנימית׳ אצלה, כי האמא החיצונית פגועה, נכה רגשית, ולא יכולה לתפקד. היא אמנם עשתה זאת, והיא חיה מצויין. עד כדי כך שהיא מודה לסבתא שלי כל בוקר. היא אומרת שבזכותה היא צמחה (כמובן עקב הבעיטות של האמא שלה ובעיקר עקב העבודה הפנימית הבלתי נפסקת שלה בגלל הסבל).
כלומר- יש תקווה, אבל הכל בידיך. ואין מה לצפות מהאמא הביולוגית להשתנות. היא לא יכולה (לפחות כל עוד שאת נשארת באותו מצב, ואולי לא בחיים האלה).

בהצלחה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגדול ללא אם
אני יתומה האמא שלי מגיל שנה וחצי
לידע הכללי
אני ילידת מדינת עולם שלישית
ואבי היא נשוי ל2 נשים בארץ מולדתי.
שהייתי בת שנה אבא שלי עלה ארצה עם אישתו השנייה וילדיה
אימי ואני נשארנו בארץ מולדתי.
אחרי חצי שנה אמא שלי נפטרה
ומגיל שנה וחצי גידלו אותי אנשיי הכפר שלי.
אבא שלי שהייה בארץ גילה שאימי נפטרה רק שנה וחצי אחרי
שאני כבר הייתי בת 3
ובגיל 6 עליתי ארצה והתאחדתי עם משפחתי בארץ
הייתי בטוחה שזהו נגמר כל הרע בחיי.
הגעתי למקום שלויי אני שייכת..
אך העולם שלנו מלא בהפתעות.
מאז שהגעתי לארץ עברתי חויות נורא קשות
גדלתי עם אמא חורגת שבלשון המעטה לא אהבה את הרעיון שאני הולכת להיות חלק מחייה.
מי שגדלה עם אמא חורגת כנראה יכולה להבין מה עברתי..
ואז התחלתי להבין ןלהרגיש מזה לגדול בלי אמא.
אבא שלי גם לא עשה לי חיים קלים.
הייתי ילדה מוכת.מאז שאני זוכרת את עצמי.
קשה לי להגיד מה בדיוק הסיבות למכות שחטפתי מאבא שלי
והאמת שהפסקתי לנסות להבין
בגיל 12 הבנתי שאם אני לא עושה מעשה. אני נשארת בתוך כלוב כל חיי.
אז הגשתי תלונה במשטרה
שאבא שלי מכה אותי.
ובערך מאז לא חזרתי "הביתה"
גדלתי כילדת רווחה בפנימיות והוסטלים.
ובחיים לא היא לי רגע של שקט בחיי..
היום אני בת 26 אישה קטנה
ואני מבינה כמה המוות של אמא שלי שינה לי את החיים.
בחיים לא קיבלתי חום ואהבה של אמא או בכלל מהמשפחה
לא קיבלתי חיבוק לעולם
לא קיבלתי נשיקה
ואף אחד לא הקריא לי סיפור לפני שינה.
כל חיי הייתי נרדמת בבכי
מבקשת רק חיבוק של אמא
פעם אחת.
מאמא שלי אין לי כמעט אף זכר
תמונה אחת ישנה בשחור לבן שאני שומרת מאז ילדותי.
אין לי זיכרונות מאמא שלי
אני אפילו לא יודעת איזה ריח יש לה
ואיזה קול
והכי עצוב אין לי אפילו קבר שאני יכולה ללכת ולבכות אליה.
{משום שהיא לא קבורה בארץ}
המשפחה שלי מסרבת לדבר על אמא שלי ולתת לי פרטים אליה
והקשר עם המשפחה עם השנים נותק לחלוטין.
תמיד אני בחיפוש אח אמא שלי..
אחרי כל פיסת מידע
וכמה שעובר הזמן הבור הזה של המחסור של אם גודל ומתעצם
בשנים האחרונות אני מרגישה את זה ממש.
נורא קשה לי לסמוך על אנשים
אין לי מגע עם אנשים
אני לא מתחבקת עם אף אחד
לא מנשקת אף אחד
אפילו לא לשלום
משהו כאילו בגוף שלי נמנע ממגע
אני מוצאת את עצמי נכנסת לחרדות
ולתסכול כל כך עמוק
שרק אמא יכולה להציל
ואין אותה.
וזה הולך ומתעצם
והפחד להקים משפחה.
תמיד רציתי משפחה משלי.
היום זה נראה לי כמו סיוט
הפחד שיקרה לי משהו בזמן שאני אמא
הפחד ממחויבות
הפחד מלגדל ילדים.
כל כך קשה
חיים ללא אמא זה לא חיים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יום הולדת ראשון בלי אמא. בלי אמא. אני לא מעכלת את זה. כותבת ולא מאמינה. יום הולדת בלי אמא. בלי אמא שתתקשר בבוקר להגיד מזל טוב. בלי אמא. ואני מבינה שככה זה יהיה תמיד. לעולם. היא אף פעם כבר לא תתקשר אלי יותר. אף פעם. היום הבת שלי פתאם שאלה אותי. אמרה שיש לה סבתא מרים. הבת שלי כבר שכחה אותה. היא בת 3.5 ואמא נפטרה בנובמבר וגם לפני כן היא לא ראתה אותה די הרבה זמן. והיא שכחה אותה כבר. אף פעם לא מזכירה אותה ופתאם היום היא אמרה שיש לה סבתא מרים. שאלתי אם היא זוכרת אותה והיא אמרה שלא. הרגשתי כאילו אמא מנסה לומר מזל טוב. ואני מתגעגעת. כואבת את כל ההחמצות.חבל. חבל. חבל. אויש אמא. אני מתגעגעת אליך.

שליחה על ידי שואלת* » 10 מרץ 2017, 04:13

ואני מתגעגעת. כואבת את כל ההחמצות.חבל. חבל. חבל. אויש אמא. אני מתגעגעת אליך.

אני בטוחה שהיא איתך גם פנימה וגם שם מלמעלה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני אמא בלי אמא. אמא שלי הייתה לא משהו בכלל ועכשיו אני לפעמים מזכירה לי את אמא שלי וזה נורא. אני מלאה כעס ושנאה בזכות אמא שלי וכואב לי כל יום כמעט. מפחדת שאשרוט את ילדיי כמו שאמא שלי שרטה אותי למרות שאנחנו שמיים וארץ אחת מהשנייה... בעיקר קשה לי ביום יום שאין לי אמא לבוא ולספר לה כמה קשה לי ואין מי שיגיד לי שזה בסדר ושאני בסדר ושהכל יסתדר... כל מה שקשור לאמא אצלי זה לא ממש נורמאלי. מקנא מאוד כל הזן בבנות ונשים שיש להם אמא נורמאלית

אולי ׳תאמצי׳ לך אמא?
יש שכנות ומכרות מבוגרות שישמחו שיתקרבו אליהן ויקדישו להן זמן, ואת תוכלי לקבל קשר משמעותי עם אשה במבוגרת.
אמא שלי סבלה מאם מתעללת, ובשלב מסויים נתקה אתה קשר, ואחר כך התקרבה מאוד לשכנה מבוגרת חמה ואמהית (שהיו לה ילדים, אבל הם היו רחוקים גאוגרפית, אז גם לה היה צמא לקשר יומיומי). זה פעל נהדר לשתיהן. מקום של ריפוי וצמיחה.

אין לי אמא. אין לי אמא. אין לי אמא. זה לא נקלט. אני כל כך מתגעגעת אליך אמא. איפוא את אמא? בבקשה בואי אמא. קשה לי. קשה לי. הגעגועים לא עוזבים. כבר חלפו 8 חודשים. 8 חודשים שאת לא כאן איתנו. ואת חסרה לי. חסרה כל כך. לא תמיד היה קל איתך. בכלל לא. ואפילו לפעמים כעסתי, ולפעמים התרחקתי, ולפעמים הרגשתי שדי, נמאס לי מהקשר הזה. אבל עכשיו כשהלכת, אין רגע שאני לא חושבת עליך. חושבת באהבה ומתגעגעת. ואני לא מבינה. לא מבינה איך זה. תמיד רבנו. אז למה אני כל כך מתגעגעת? לפעמים היו עוברים שבועות בלי שאדבר איתך. היה קשה לי לדבר איתך. כל שיחה כמעט היתה עם ריב, או מלאה בטענות שלך על כל העולם, במיוחד על אבא. ואני כבר לא יכולתי להכיל אותך. הייתי עייפה מדי, כואבת מדי בעצמי. הבן שלי מת, ואחר כך כבר לא יכולתי להכיל כלום. אז התרחקתי. אבלי מי חשב שתלכי ככה? מי חשב שתלכי כל כך מהר? למה לא היינו חברות? למה לא הבנת אותי אף פעם? למה תמיד הייתי צריכה להסתיר ממך הכל? למה לא יכולתי לספר לך שום דבר? לא היית אמא שיכולתי לשתף אותה, לספר לה. אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, אכזבה ראשונה. לא היית לידי. זאת אומרת היית באותו בית, אבל לא היית אמא כזו שאפשר לספר לה ולשתף אותה ולהתייעץ איתה, ולבכות על כתפה. היית כל כך מיושנת, וכל כך שיפוטית, והדבר היחיד שרציתי זה שלא תדעי מכלום. לא מהשמחות שלי ולא מהצער שלי. מכלום. לא היית כתובת עבורי בשום נושא. כל כך חבל. מגיל צעיר גידלתי את עצמי. את אפילו אמרת את זה פעם. את היית שם רק עבור אחותי ואחי. לא עבורי. אף אחד לא היה שם עבורי. ופעם כששאלתי אותך, אז אמרת שאני לא הייתי צריכה אותך, שאני גידלתי את עצמי, אבל הם היו צריכים אותך יותר. איזה חוסר הבנה היה לך. גידלתי את עצמי לא כי רציתי. . פשוט לא היה מי שיגדל אותי. היית כל כך קשה, כעוסה, פרימיטיבית ולא מבינה. צועקת על כל דבר. לא אהבתי את הדעות המיושנות שלך. לא אהבתי. על כל דבר צעקות וצרחות. אז התרחקתי. נסגרתי לנצח בפניך. כבר מגיל צעיר מאד. הקמתי חומות. גירשתי אותך מתוכי מגיל חמש בערך. אבל כנראה לא גירשתי לחלוטין, כי הנה את איננה, ואני מתגעגעת. אליך? אל מה שיכול היה להיות? לא יודעת. רק יודעת שאני מתגעגעת. היה לי יום הולדת לפני כמה חודשים וזאת היתה הפעם הראשונה בלי טלפון ממך ביום ההולדת. וכאב לי עד מוות. ואין יום שחולף בלי שאני אתגעגע. איך זה? בחיי שאני לא מבינה. פגעת בי כל כך הרבה פעמים. לא עזרת לי גם כשיכולת לעזור, גם לא הנחת לאבא לעזור כשהייתי צריכה. לאחי ולאחותי לעומת זאת עזרת בלי סוף. ואני שכל חיי התאמצתי ועבדתי קשה כל כך, לא עזרת לי כשבאמת הצטרכתי עזרה. ולהם שלא עשו כלום, נתת הכל. וכעסתי. כמה כעסתי. לא סלחתי על זה אף פעם. נתת להם כל כך הרבה וכלום בשבילי. ורק כשהתחתנתי עזרת לי. בסכום קטן מאד יחסית למה שהם קיבלו. קיבלתי ממך 130,000 או 150,000 ש"ח. זה נשמע הרבה. אבל הם קיבלו מיליונים. ולי סירבת לעזור עד שהתחתנתי. להם נתת מיליונים גם כשלא היו נשואים. הפסדת גם בבורסה המון. העדפת לשרוף את הכסף בבורסה ולא לעזור לי. וכל הסכום שביקשתי שתעזרי לי בו היה קטן עד כדי גיחוך. בקושי 20,000 דולר. כלום בשבילך. ולא נתת. וגם מנעת מאבא לתת. עלי כעסת כשלא התחתנתי צעיר. אבל עליהם לא. עד היום הם לא נשואים. לא רצית שאתחתן בשבילי. רצית שאתחתן בשבילך. בשביל הגאווה והכבוד שלך. שתוכלי לומר שיש לך בת נשואה. זה מה שהיה חשוב לך. לא אני. לא עניין אותך אם אהיה מאושרת או לא. רק שאהיה נשואה. התחתנתי בסוף לא בשבילך. בשבילי. כשהכרתי את בעלי ועברנו לגור יחד, התרחקתי ממך. מיד. מיד שעברנו לגור יחד, הדבר הראשון שעשיתי היה לנתק איתך קשר. לא לשמוע ממך. כעסתי עליך. כעסתי על כל היחס שלך לאורך השנים. אז ניתקתי קשר. לא צלצלתי אפילו וגם לא באתי לבקר. אחרי תחנונים רבים מאחותי התקשרתי, אבל בקטנה. פעם או פעמיים בשבוע. בקושי. תמיד קצר. לא רוצה לשמוע, לא רוצה את הקיטורים והתלונות שלך. את בעלי לא ראית כמעט עד החתונה. וגם אחר כך לא הפגשתי ביניכם הרבה. לא יכולתי לשאת את הקשר איתך. ואחר כך הגיעו שנים ארוכות של טיפולי פוריות. ולא היית שם בשבילי. לא יכולתי אפילו לספר לך. מילה לא אמרתי. לא חלקתי, לא שיתפתי, לא בכיתי על כתפך. את הדמעות שמרתי לעצמי. כי מה פתאום שאראה לך חולשה? התייסרתי וכאבתי ודאגתי, ומילה לא שמעת ממני. ואז אחרי שבע שנות נישואים, ועשרות טיפולים מתישים, הגיעה המדהימה והיפה והאהובה שלי. הבת המקסימה שלי. כל כך יפה היא היתה. מרגע לידתה היתה יפה. התינוקת הכי יפה בתינוקייה. כשהייתי יושבת איתה בחדר הנקה, לא היתה אף יולדת שלא לטשה בה מבטים. תינוקת יפה להדהים. לא היה מישהו שלא התפעל ממנה. וכששאלת אותי בטלפון איך היא? אמרתי לך שהיא מאד יפה. ושמחת. ואז באת לבקר אותנו וראית אותה. ומה אמרת? זאת יפה? היא בכלל לא מה שציפיתי. ככה אמרת. יש לה אף גדול, והיא כהה. כהה? כהה? הבת הצחורה והבלונדינית שלי? כהה? וגם אם היתה כהה אז מה? לא הסתרת את אכזבתך מהמראה שלה. והיא היתה כל כך יפה. איפוא שהלכתי איתה היא עוררה התפעלות. עד היום היא מעוררת התפעלות. אין מי שלא נדהם מהיופי שלה. אז חטפתי לך אותה מהיד. ולא נתתי לך להחזיק אותה. הסתכלתי לך בעיניים. במבט הכי קשה שיש לי. ואמרתי לך שלעולם, אבל לעולם לא תעזי לומר מילה על הבת שלי. ואני כל כך שמחה שעמדתי מולך. ולא שתקתי. ולא העברתי את זה כדי לא לשמוע אותך. עמדתי מולך, והייתי מוכנה להתעמת. גם לפני בעלי, שזה משהו שנמנעתי ממנו עד אותו יום. ולא העזת יותר. אף פעם. והמילים האלה שלך, המילים האלה, מעולם לא נשכחו או נסלחו. ולא שכחתי או סלחתי על כל הרע שעשית לי בחיים. גם עכשיו כשאת לא איתי אני נושאת איתי את כל הצער שגרמת. ועכשיו יש גם צער נוסף. הצער על מותך. ואני לא מבינה מאיפוא זה בא. למה הצער הזה? לא היית טובה אלי. לא הענקת לי אהבה, לא אהבתי אותך. אז למה אני אוהבת ומתגעגעת אליך עכשיו? לא מבינה. הלידה של הילדה שלי העלתה כל כך הרבה כאבי לב אצלי. כשהאכלתי אותה, זה היה הכאב הכי גדול. זכרתי את האלימות שאת היית מאכילה אותי. זכרתי איך היית מאכילה אותי בכוח, באלימות, בצעקות. זכרתי את זה ובכיתי. בכיתי כשהאכלתי ברוך אינסופי את הבת שלי. כי ככה מאכילים תינוק. וכאב לי שאותי אף אחד לא האכיל ככה. ואמרתי לך את זה. אמרתי לך שאני כועסת על הצורה שהאכלת אותי. שאני זוכרת איך האכלת אותי. ואמרת שככה לימדו אותך להאכיל תינוק שלא רוצה לאכול. לימדו אותך? איך יכולת לקבל את זה? לעולם לא הייתי מניחה למישהו ללמד אותי משהו כזה. ובכל זאת עם כל הכעסים שיש לי בלב עליך, אני מרגישה אהבה וחמלה היום. ואני מתגעגעת והייתי רוצה כל כך שתהיי כאן איתי. ואין לי תשובה למה. מהיום שהלכת, אני חולה מגעגועים. למה? למה? לאמא שלא היית לי? למה? הלוואי שיכולתי לראות אותך שוב. לחבק. למרות הכל, אני מתגעגעת. למרות הכל אני נושאת אותך בליבי לכל מקום. כמה איתך, הולכת לישון איתך. נושאת אותך בתוכי ולא משנה מה אני עושה. את בתוכי. ואני ממוטטת לגמרי מגעגועים. אני אומר לך במותך את מה שלא אמרתי לך בחייך : אני אוהבת אותך אמא. יהי זכרך ברוך. אני אוהבת אותך.

גם לי אין אמא היא נטשה אותי ואמרה לי שהיא לא אוהבת אותי ושהיא לא רוצה לשמוע עליי והיא לא רוצה קשר איתי היא אמרה שהיא לא רוצה משפחה והיא לא רוצה אותי בכלל ואני כל הזמן עצובה בוכה וכועסת ומאכזבת ואני מקווה שאלוהים מעניש אותה על מה שהיא עושה לי וגם היא לא רוצה לבלות איתי ולא רוצה שום דבר שקשור עליי

ואני מאוד כועסת על זאת שחושבת שכי יכולה לרשות לעצמה ליהיות אמא והיא ביכלל לא ואני חושבת שצריך רשיון בשביל להיות הורים ובדיקות פסי פסיכולוגיות ו פסיכיאטריות בשביל לראות את עליי שקוראים לעצמם ״ הורים טובים ״ הם בעצם רעים !!!!!!!!!!

שלושה חודשים עברו מאז שכתבתי. והרגשות השתנו כל כך.
כל הכעס נעלם. נמוג ואיננו.
כעס שליווה אותי שנים.
כעס שחשבתי שלא יפוג לעולם.
וראה זה פלא : הוא נעלם.
נעלם בלי להותיר סימן.
הוקל לי אמא.
אני כבר לא כועסת עליך אמא. מזמן לא.
נשארו רק הגעגועים הנוראיים האלה. שפוצעים את הלב.
אני קמה איתם והולכת לישון איתם.
אין רגע אחד שאת לא בלבי ובמחשבותיי.
יש לי היום הרבה חמלה עלייך. על לכתך כה מוקדם.
על כך שלא היו לך חיים טובים.
שלא נהנית מחייך.
על כך שלעולם לא תחבקי את נכדתך המתוקה.
אני מרגישה אותך לפעמים. יודעת שאת מסתכלת עלינו.
כמו אתמול כשילדתי הקטנה אמרה פתאום משהו שאת היית אומרת.
מילה שלא הייתה לה דרך להכיר או לשמוע, או בכלל להבין את פירושה.
היא אמרה את זה אתמול. בבית הכנסת.
באזכרה שלך אמא.
והבנתי שאת שם מסתכלת עלינו.
ושאת שולחת דרכה סימן. שנדע שאת שם מסתכלת.
גם אחותי ששמעה הבינה שאת שם.
ושתינו התפעלנו וצחקנו מהדרך שלך לסמן לנו שאת שם.
תודה אמא שסימנת לנו.
חייכנו על השובבות שלך. על הדרך שלך לשלוח לנו סימנים קטנים. שנדע שאת מלווה אותנו.
והיתה אותה פעם שנתקלתי בבעיה איומה כל כך. בעיה שלא ידעתי איך לפתור.
בעיה ששברה את רוחי. שנדמתה ללא פיתרון.
בעיה שכמעט שברה את חיי.
בכיתי אמא. וביקשתי את עזרתך.
והבעיה נפתרה כבמטה קסם. עוד באותו יום.
בעיה שהייתי בטוחה שאין לה פתרון.
לא הייתי צריכה לעשות דבר. היא נפתרה מאליה,
על הצד הטוב ביותר האפשרי.
זה היה בגדר נס.
ואין לי ספק שאת צפית וכיוונת מלמעלה הכל.
שמרת עלי מלמעלה אמא.
תודה אמא יקרה שלי.
תודה.
תמשיכי בבקשה ללוות אותנו מלמעלה.
אנחנו זקוקים לך כל כך.
אוהבים אותך כל כך.
חבל שאת לא כאן איתנו.
אנחנו לא מפסיקים להתגעגע.
זה נורא אמא.
נורא כל כך.
אני כל כך מתגעגעת.
כל כך קשה בלי אמא.
אמא הלוואי שהיית נשארת אתי עוד קצת.
שולחת לך חיבוק חם חם חם.

אמא אמא אמא.
מתגעגעת אליך אמא.
זה אמיתי?
אף פעם לא אראה אותך?
אף פעם לא אחבק אותך?
אף פעם לא אקבל חיבוק ממך?
זה באמת אמיתי כל זה?
באמת נשארתי בלי אמא?
איך זה יכול להיות?
אני לא מאמינה.
אין לי אמא.
אין אין אין.
נשארתי כאן מתגעגעת כל כך.
שבת שלום אמא
נשיקות
יהי זכרך ברוך
אוהבת אותך
הבת שלך.

היום הלכנו לבקר את אבא. באנו לבית ילדותי ואת לא היית שם אמא. חסרונך שבר את ליבי.
התגעגעתי כל כך. איך זה ייתכן שאני בבית שלך ואת אינך? איך זה ייתכן שלא תהיי יותר? איך זה אפשרי אמא?
איך אפשר בלעדייך?
הסתכלתי באלבומים הישנים.
את יודעת שכל האלבומים מונחים בסלון? על השולחן?
איפוא שאבא יושב.
הוא בטח מסתכל הרבה.
הסתכלתי בתמונות ילדותי,
ובתמונות שלך.
את כל כך יפה אמא.
אבא אמר תסתכלי כמה היתה יפה.
והלב נשבר לי.
החזקתי את עצמי אבל מבפנים בכיתי.
מתגעגעת אמא.
איפוא הימים ההם?
אני צריכה אמאאאאאאאא

כל האור מזמן הלך לו
אל תלכי מפה גם את
בואי אמא
בואי אמא
בואי שבי אתי מעט
בואי אמא
בואי אמא
בואי שבי אתי מעט
מתגעגעת אליך אמא
מתגעגעת מלכה שלי
אף אחד לא אמר לי כמה יהיה קשה בלעדייך.
אם רק הייתי יודעת
הכל היה אחרת
אמא בואי
אל תעזבי אותי אמא
בואי

שניהם הלכו. שניהם. אין יותר לא אמא ולא אבא.
ואני כל כך מתגעגעת.
מרגישה שבורת לב.
אמא אבא איפוא אתם?
למה הלכתם כל כך מוקדם?
למה?
אני מתגעגעת.
איך אעביר חיים שלמים בלי הורים?
עמוד השידרה שלי נשבר.
מתגעגעת אליכם.
איך אחיה את כל חיי בלעדיכם?
איך?

שלושים של אבא.
לא ייאמן כמה מהר זה הגיע.
כבר חודש מאז הצטרפת לאמא.
נותרנו המומים ושבורים.
אני נכנסת לבית ילדותי, וזה רק קירות. קירות בלי לב ובלי נשמה. ההורים הלכו משם ולעולם לא ישובו.
לעולם.
נורא להיכנס לבית שבעליו הלכו ממנו. הלכו ללא שוב.
נשמת הבית הסתלקה.
הבית בו גדלנו, השמחות המריבות, הצלילים, הקולות, הכל נמוג ללא שוב.
אין נשמה בבית. אמא איננה.
גם אבבא הלך.
זהו.
נותרנו להתגעגע ולכאוב כל ימינו.
איך ממשיכים מכאן?
איך?
הורים אהובים אתם חסרים כל כך.
נוחו על משכבכם בשלום.
תודה על כל מה שנתתם.
אוהבת אתכם.
אתם במחשבותיי תמיד.

שלום נשים יקרות, שמי יעל, אני סטודנטית לחינוך בתואר שני ובימים אלה עורכת מחקר על נשים שגדלו ללא נוכחות של אם. בין אם מדובר בנוכחות פיזית/נפשית/מנטלית. לצורך השלמת המחקר עלי לקיים מספר ראיונות אישיים. אז מישהי מעוניינת לקחת חלק במחקר או סתם לעזור לי..ובכן זה יהיה נפלא!
יעל 0547982070

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיום ליום האבל גובר
לא מתגברת
מרוקנים את הבית לקראת המכירה.
והצער מתפרץ והלב מתפוצץ
לקחתי כמה דברים למזכרת
הבאתי אותם לביתי
בעיקר את ספרי ילדותי
ומיום שהם כאן הצער גובר
מסתכל עליהם ובוכה
נזכת בימים שלא ישובו יותר
פעם היתה לי משפחה
היה בית עם אמא ואבא ואח ואחות
בית ילדות מלא חיים, צחוקים ומריבות
וכעת הכל דמם
והקולות האהובים לא ישובו לעולם
והלב נשבר
בתוכי אני יודעת שמתו האנשים שאהבו אותי ללא תנאים
מתו האנשים שאהבו גם אם רבנו וכעסנו
מתו האנשים שהיו המשפחה האמיתית שלי
הם מתו ולא ישובו לעולם
ואני מתגעגעת
ופיסה מלבי כל יום נקרעת
הלוואי שיכולתי לספר לכם כמה אני אוהבת אתכם
נוחי על משכבכם הורים אהובים
שולחת לכם הרבה נשיקות וחיבוקים
כאן אתם מאד חסרים
אין רגע שאתם לא נמצאים בלבי ובמחשבותיי
מתגעגעת עד בלי די
בוכה ומתאבלת
יודעת שעד מותי אתאבל ואכאב אם היעדרותכם יקרים שלי
אהובים
אמא ואבא שלי
יהי זכרכם ברוך

אבא כבר שנה איננו. הצטרף לאמא שם למעלה.ואני לא מפסיקה להתאבל ולהתגעגע.
אין דקה שהם לא בראש שלי. במחשבות שלי בלב שלי.
אני עצובה גם כשאני צוחקת. הלב בוכה מבפנים.
שבור לרסיסים.
ואין שום דבר שיירפא אותו.
אני יודעת שלעולם לא אחלים. זהו.
האבל לעולם לא יעזוב את הלב.
אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליהם ולהפסיק להתגעגע.
מי היה מאמין?
כשאמא הייתה בחיים חשבתי שהיא נודניקית.
לא אהבתי לדבר איתה. הייתי מתעצבנת כשהייתה מתקשרת
השתדלתי לקצר את השיחה.
לא היה לי חשק לשמוע אותה.
תמיד מתלוננת על כל העולם.
לא היה לי מה לומר.
העיק עלי.
ועכשיו? הלוואי שהיתה כאן.
והיתה ממשיכה להתקשר ולהתלונן.
הייתי מאמצת אותה לליבי. מחבקת ומקשיבה.
אני מתגעגעת אליכם הורים שלי.
מתגעגעת כל כך הרבה.
נוחו על משכבכם בשלום.
תשמרו עלי מלמעלה.
אין לי נחמה.

אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליהם ולהפסיק להתגעגע
ואת רוצה?
אני זוכרת שאישה חכמה שאלה אותי את השאלה הזו, והיא יצרה אצלי בהירות:
אני לא רוצה. בכלל לא.
רוצה להמשיך לאהוב, להתגעגע, לכאוב. זה סימן שחסר, זה סימן שהיה, זה כואב לי טוב.

כשנפל לי האסימון הזה,
שיחררתי.
את הרצון לא לכאוב יותר, שהגעגוע יגמר, שאתרגל, שאשכח.
להיפך: למדתי לתת לו מקום בחיי: לגעגוע, לחסר, לכאב.
למדתי לחיות איתם כבני לוויה, כחלק ממני.
בלי סבל.

אני לא רוצה להפסיק להתגעגע.
מתגעגעת עד כלות.
ועכשיו החגים.
נשבר לי הלב.
מה יהיה?
איך חוגגים בלי הורים?
בלי שניהם?
לא נתפס.
איך זה שהחג הפך לאבל?
אני מתגעגעת כל כך. אין נחמה.
אני סובלת.
מתי מפסיקים לכאוב?
אני לעולם לא אהיה הבת של מישהו.
לעולם לא אראה עוד את ההורים שלי.
לא אשמע את קולם.
לא אחבק אותם.
הם לעולם לא יראו את הילדה המדהימה שלי.
לא יראו איך היא מתבגרת והופכת לנהדרת מיום ליום.
אני לעולם לא אוכל לספר להם.
לאן מובילים את הגעגוע האין סופי?
הורים : אתם חסרים.
שולחת לכם חיבוק ונשיקות.
ממני
באהבה

בימים האחרונים עולים בי זיכרונות רעים וכואבים. אחותי אמרה משהו שמיד העלה את הזיכרונות הרעים היא אמרה שההורים מאד התאכזבו שלא הזמנתי אותם לטקס הענקת התואר. הזיכרון של הסיבה שלא הזמנתי, מכאיב מאד. זה לא היה מקרה. זה היה חץ שכוון בדייקנות. נקמה קטנה שלי על כל הפגיעות שפגעו בי. בהתחלה החלטתי לא ללכת בעצמי כדי לא להזמין אותם, אבל ביום האירוע החלטתי שאני אלך, למה שאמנע מעצמי ללכת לטקס שלי רק כדי להימנע מלהזמין אותם? אני אמנע מהם לבוא אליו. לא אזמין. וידעתי שהיא מחכה. ידעתי שהיא רוצה להיות מוזמנת, שהיא רוצה להתגאות. לא בי. בעצמה. שהנה הבת שלה, סיימה תואר. והחלטתי לא לתת לה את זה. לא לתת להם את זה. מעולם לא עזרו לי. בכלום. לא נתנו כלום. ולא בגלל שלא היה. היה הרבה מאד. לאחי ואחותי חילקו מיליונים במצטבר. וזאת לא הגזמה. אבל בשבילי אף פעם לא היה. אפילו בשקל אחד לא עזרו לי לממן את הלימודים, כשלאחי ואחותי נתנו בשפע, מגיל אפס אני מממנת את עצמי. תמיד שביקשתי משהו שמעתי שאין. אבל אחי ואחותי לא היו צריכים לבקש פעמיים. תמיד קיבלו בשפע. אז החלטתי שאם עבדתי וקרעתי את עצמי והצלחתי לסיים את התואר ועוד בהצטיינות, אז ההישג הוא רק שלי, והם לא יישבו שם וייהנו מהרגע. כי הרגע הזה לא שייך להם. הוא שייך רק לי. וככה עמדתי שם וקיבלתי את התואר לבד לגמרי, כי אם לא הזמנתי אותם, בכל זאת לא הייתי מסוגלת להזמין מישהו אחר. וזה כואב. כואב שנדחקתי למקום כזה, כואב להיזכר בחוסר הנתינה, כואב לזכור שלא הזמנתי אותם, כי רציתי להעניש אותם על חיים שלמים של חוסר נתינה. כואב. חבל. עצוב לי כל כך.