האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
אני יודעת שהוא מתנה לחיים וכל ההתמודדות הזו היא משהו אנחנו צומחים ממנה כל הזמן.
איזו תובנה גדולה !
אני קוראת המון אשמה בתיאור שלך,אבל מצד שני אני מרגישה שלמרות שהפלקת לו,קרה כאן משהו טוב,
נכון, לא מונעים אלימות ע"י אלימות.אבל לפעמים שאת נמצאת בקצה ,אולי אין ברירה...עובדה שאח"כ הרגשת שיש עם מי לדבר.יש הרבה מקומות בחינוך שאפשר להבליג,לוותר.
שילד מתנהג באלימות,ובמיוחד כלפי הוריו חיבת להיות פעולה חד משמעית שתבהיר לו :עד כאן! זה לא יקרה יותר!
אלימות אינה שפה שמקובלת כאן.
יכול להיות שהסטירה הזאת מונעת אלימות,אולי דווקא היא תגרום לו להבין שיש גבול,יש קו אדום שאותו את לא מוכנה לעבור.
מה שכן,לדעתי כדאי להתחיל טיפול משפחתי בו תוכלו לקבל כלים ומשוב על פעולות שתעשו בבית,אם הגעת למחשבה שהיית רוצה שהילד יצא מהבית,זה סימן שכולכם במקום קשה,אתם זקוקים לעזרה.
עוברים עוד יום יומיים. השינוי שהוא עבר מאז הפליק ממשיך. הילד הפנים משהו. הוא מחבק אותי ללא הפסקה, רך ולא שלא היתה לו התקפת זעם אבל זה היה על משהו שתסכל אותו כשהוא לא הצליח, וזה נושא אולי לדף חדש כי אני חושבת שזה ממש קשור לכל הזעמים שלו...
אני רוצה לציין שאני ממש לא במקום של לרצות להוציא אותו מהבית. זו רק תחושה, הרגשה שאני מודעת אליה ונותנת לעצמי להרגיש אותה אבל לא משהו שאני מחפשת את הביצוע שלו.
זה משהו שהיה לפני איזה שנתיים שלוש אבל עכשיו זה ברור לי שזה לא פתרון לכעסים שלו.
אבל אני רוצה לשתף מה כן קורה לי בעקבות כל זה. אחרי שעברו לי רגשות האשם או החרטה או הבלבול ונכנסתי אל עצמי, ביקשתי הדרכה, ביקשתי שינוי.
ותאמינו לי שאני יודעת שהשינוי צריך להיות כמעט רק בי. לא יודעת באחוזים אבל מדובר אולי ב 95% שינוי שלי ואז עוד 5% שינוי שהילד נדרש לו. כי ברגע שהדברים משתנים אצלי אז כל הבית משתנה.
ולא כי אני אשמה, אלא כי אני גם שיקוף לבית כמו שהבית הוא שיקוף לי.
אני קוראת לזה אחריות...
בכל אופן, גם מהקריאה של הדברים בדף הזה, גם בדף של משפחה תחת טרור וגם מהסתכלות על הילדים שלי ראיתי את סגנון הדיבור שלי.
זה לא משהו שקפץ לו פתאום מול העיניים, זה משהו שמתבשל הרבה מאד זמן וקיבל עכשיו עוד פוש לטובת השינוי.
לכן אני אומרת שהתהליך הוא מבורך כי הוא גורם לי ולבעלי להסתכל על עצמינו בעיניים ולראות מה אנחנו יכולים לעשות לעצמינו כדי להיטיב עם המצב.
וראיתי סגנון דיבור שלנו. של שנינו.
סגנון שיוצא תמיד עם אהבה אבל סגנון. של ציווי. של החלטיות. סגנון של "אם תעשה ככה וכככה אז..." סגנון של "לא" מהר מידי. סגנון של כעס על דברים שנעשים לא כמו שאנחנו מצפים להם, סגנון של שידור אולי אכזבה מהילדים שבסך הכל לומדים להיות יעילים, חולמניים, גוזרים, מדביקים, שופכים, לא שופכים, לומדים להיות בתקשורת בריאה, לומדים להיות אחראיים, לומדים לפשל ולשבור, לומדים לעשות עוגה ושופכים קמח, לומדים לעשות משהו ולא מסדרים אחריהם כי הם לומדים תוך כדי זה להיות מסודרים, כי הם לומדים תוך כדי הטעויות בשפה לדבר נכון, כי הם לומדים תוך כדי זה שהם לא עושים דברים עד הסוף איך כן לעשות את זה.
זה לא שאנחנו יורדים לחייהם מהבוקר עד הערב, לא ממש לא, אבל יש משהו בסגנון שלנו שהוא מאד כוחני.
ככה אנחנו מתקשרים. יש בנו עוצמה שיוצאת ככה
ואני חושבת על הילדים, ואולי הבכור משקף את זה יותר מהכל, שהוא נפש מאד עצמאית ויוזמת ומנהיגה, איך הוא צריך ללכת בתוך הקירות האלו ולחצוב לעצמו את הדרך. אז הוא מתנגד כי הוא לא מקבל את הדרך שלנו והוא קורא לנו לדבר ברכות. זה לא אומר לא גבולות. עובדה, הוא מאושר שהוא קיבל גבול. אני אומרת לכם, הוא מתנהג אחרת.
אתמול למשל אחיו היה זה שדיבר אלי לא נעים. לא קילל ולא זעם אבל הטיח בי איזה כעס שאולי אם לא הייתי כבר מלאה מהבכור הייתי יכולה להכיל בתור כעס לגיטימי שיוצא מילד על אמא. מותר לכעוס.
בכל אופן הייתי כבר בלי יכולת להכיל.
שמתי להם לשלושתם גבול מאד ברור שגרם להם לשתוק איזה חצי שעה. כל אחד נכנס אל עצמו. הם הרגישו שאני מתכוונת לגבול ששמתי.
ואני לא הייתי בכעס. הייתי עם רגש וזה מה שאמרתי להם - אמא זה לא קיר, אמא זה אדם עם רגשות ואיך שהם דיברו אלי או לא הלכו עם דברים שביקשתי פשוט פגע בי מאד ואני לא מוכנה ליחסים כאלו.
זה היה מסר מהלב.
משהו בהם עצר והפנים.
אחרי חצי שעה או שעה של שקט שאני עסוקה בלעצב את הבית וליצור והם עסוקים כל אחד בעצמו, הם רצו לבטל את הגבול ששמתי להם. והבכור יזם שיחה. עשינו שיחה משפחתית, אני והם, שיחה שבה הבכור פשוט היה מדהים.
לראשונה אני חושבת הוא הקשיב לי, השיב מהמקום של ההבנה שיש לי רגשות, ביקש סליחה, הרגשתי שהוא שומע אותי ומפנים. גם הקטנים בדרכם.
אבל מעבר למה שקרה להם - קרה לי. אני יצאתי מהשיחה הזו עם ההפנמה שאני היא זו שצריכה לשנות את סגנון הדיבור שלי.
בעלי שהסגנון שלו הוא עוד יותר מצווה ועוד עם קול הבס שלו זה בכלל נשמע כמו פקודה מאיימת אמר שהוא ישתף פעולה איתי אבל ברור לו שאני, בתור האישה בבית, צריכה להוביל את זה.
נו טוב, שיהיה, אני אוביל, אני באמת המרכז של הבית הזה ולטוב ולרע אני יודעת שכשאני משנה - כל הבית משתנה.
בהתחלה רציתי תמיכה משפחתית וכ"ו אבל אז הבנתי שלמדתי את כל הכלים שאני צריכה, אני פשוט הגעתי למקום שאני חייבת לשנות את איך אני מדברת.
והרי בשניות, כמו הומאופטיה,כמו תמציות באך - כשזה מדוייק זה עובד בשניות.
אז ככה זה.
יש לי תהליך של הפנמה של השינוי שלי. הייתי בשלה שזה יגיע לי השינוי. אז זה בא ככה. הטריגר שלו. אבל אני יודעת שלי יש עבודה עם עצמי, לי יש היום דרך חדשה ואני יודעת שהיא תשפיע על כל הבית.
אולי בדרך יהיו עוד נפילות, אכזבות, אולי המטוטלת תנוע עוד מצד לצד, עד שהיא תתייצב במקום החדש שלה, המקום של תקשורת רכה יותר, תקשורת שמבטאה לא רק את המילים אחרת אלא התייחסות אל הגדילה של הילדים שלי אחרת.
כי אני גודלת מכל זה.
אם יש מצבים שבהם אני לא יכולה יותר עם החינוך הביתי האינטנסיבי הזה זה ימים כמו שהיו לי לפני כמה ימים.
אם יש מצבים שאני ניהית חסידה עוד יותר גדולה של הדרך הזו, אם יש ימים שאני אסירת תודה לכך שככה אנחנו חיים, זה היום, המצב של התודעה אחרי המשבר.
וכן, אני זוכרת את כל המצבים כל הזמן. לכן אנחנו עוד פה...
ואני יודעת שאם אנחנו פועלים כל הזמן מתוך הנכון לנו, בלי השיפוט הזה של למשל "אלימות זה לא" אז רק טוב קורה.
אני לא יודעת, אבל אולי אם לא היינו מגיעים כל כך נמוך אז לא היינו מגיעים למקום של להפוך את הגלגל.
אני כן יודעת שצריך ללכת עד הסוף לפעמים כדי להוציא את המוגלה.
אמא לילד מקסים,
תודה על כך שכתבת.
זה עוזר לי ומלווה אותי בימים האחרונים, והקטע האחרון ממש מרגש ומשמח.
אני מזמינה אותך לדף תהליך החלמה משפחתי שבו כתבתי על תהליך דומה שעברתי (ועדיין עוברת, רק לא כל כך כותבת לאחרונה ) - של לקיחת אחריות לתהליך שינוי במשפחה.
מאחלת לך שנה של צמיחה, עוצמה וקבלה עצמית (שהכרחית לתיקון) @} .
נו טוב, שיהיה, אני אוביל, אני באמת המרכז של הבית הזה ולטוב ולרע אני יודעת שכשאני משנה - כל הבית משתנה.
את נשמעת לי כל-כך מדהימה עם כל-כך הרבה חוכמה וכוחות. כתבת בעצמך: אולי בדרך יהיו עוד נפילות, אכזבות, אולי המטוטלת תנוע עוד מצד לצד, עד שהיא תתייצב במקום החדש שלה, ונסי לזכור את זה ברגעים הקשים, שבהם ירגיש לכאורה כאילו חזרתם לנקודת ההתחלה או אפילו למשהו מתחתיה.
מאחלת לך, כמו קודמותיי, שנה טובה, שנה של שלווה פנימית וחיצונית, של צמיחה וגדילה והתפתחות.
ושולחת לכם הרבה הרבה אהבה
(המרגיעון שיצא: "המציאות היא החלום האולטמטיבי" - הלוואי ! )
אחד הדברים שהכי קשים לי בכל הסיפור הזה של התעללות במשפחה (ולדעתי עברתי התעללות, בעיקר נפשית, אך גם פיזית) הוא, שהרגשתי שהמשפחה המורחבת, (הסבים והסבתות, הדודים והדודות) כאילו לא ראו מה שהיה.
ואם ראו, אז למה לא התערבו?
הרגשתי מופקרת. במובן של מופקרת לציפורניה או חסדיה של אמי. (מעניין מבחינה לשונית-פסיכולוגית, אם אשה שאנו מכנים "מופקרת", באמת עברה התעללות שהביאה אותה להתנהגות "מופקרת"...)
היא יכלה לעשות לי מה שהיא רצתה. והיא עשתה. התנפלה עלי במכות, צביטות וקללות.
ובכלל, ההרגשה היתה שההורים שלי, יכולים לעשות לי ובי, מה שהם רוצים. ולי- אין לגיטימציה להתנגד להם.
הרגשה של כפייה. הרגשה ש אני לא מוגנת.
וגם היום, אני מרגישה שאותם קרובים (מי שנשאר) לא יכולים באמת להבין את הבדידות הזאת בה חייתי.
לא באמת מבינים את הפגיעה, ואת השלכותיה. את ההפקרות. את הפגיעות החמורות מצד מי שאמור בעצם להגן עליך יותר מכל.
עד היום אני ואחותי, לא נשואות, וללא ילדים.
גם אני קיבלתי פליקים שהייתי קטנה.
לא הרבה ולא חזקים,אך ורק בטוסיק או ביד.
והיום יש לי המון כבוד להוריי. אני לא חושבת שזה צריך להיות בדרך קבע,
אך לעיתים גם אני מחטיפה לילדיי בטוסיק כשאין ברירה.
לפני כחצי שנה-ילדי קילל אותי (בפעם הראשונה). איבדתי את העשתונות,וכדי שידע שלא חוזרים על זה-
הרמתי את ידי ונתתי לו פליק בטוסיק. הוא בכה ובדיוק בעלי הגיע,כשהוא שאל מה קרה ענה לו בני-אשתך המניאקית הזאת הרביצה לי
ואז גם בעלי איבד את העשתונות והחטיף לו 2 פליקים על הטוסיק..
מאז הוא לא חזר לקלל אותנו.
הם לא עושים את זה מרוע לב הם נותנים בשביל חינוך. הבעיה שזה מקום מאוד רגיש וכואב וברור לי שזה לא מקום שאמורים לחבוט בו בשביל חינוך.
זה לא בסדר להכות בשום מקום בגוף.
ככה לא מחנכים.
אלימות לא מביאה שום תוצאות טובות אף פעם. גם אם בטווח הקצר נדמה שהפחד קצת מרסן אתכם, זה לא באמת גורם לכם להיות טובים יותר.
ובכלל, מי אמר שאתם לא טובים.
איך ילד שמקבל מכות אכזריות כאלה והשפלות כאלה לא יהיה קצת "מופרע"?
איך אני יכול לגרום להורים שלי להבין שהם טועים?
זאת שאלה קשה.
קודם כל זה טוב שאתה כותב פה ומחפש עזרה.
נראה לי שאתה מתחיל להבין שאתם ילדים מוכים. שגם אם ההורים שלכם אוהבים אתכם, המעשים שלהם לא בסדר. זו למעשה התעללות, מה שאתם עוברים.
האם גם אח שלך מבין את זה?
לדעתי כדאי לפנות לגורם מקצועי כלשהו, שיעזור למשפחה שלכם. בעיקר להורים שלכם להבין איך לחנך בלי אלימות ואיך להשתחרר מהזעם בלי להוציא אותו עליכם במכות. ושיעזור גם לכם, כי המכות יותר משהן כואבות בגוף הן מצלקות את הנפש.
אפשר לשאול באל"י - האגודה להגנת הילד 1800-22-39-66
חשוב לי להסביר לך שההורים שלך פועלים בצורה לא נכונה. הם מפעילים כלפיך אלימות.. המצב הוא מסובך יותר ממה שילד יכול לטפל בו בעצמו. גם אם אתה בוגר וחכם - אתה עדיין ילד, ואתה צריך עזרה של מבוגרים שיעזרו לך ולכל המשפחה לצאת מהמצב הקשה שנכנסתם אליו. ההורים שלך לא רעים, אלא הם במצוקה, והם צריכים עזרה. אני מתארת לעצמי שגם אותם היכו הרבה, והם לא יודעים איך להתנהג עם ילדים כשהם כועסים.
חשוב מאוד שתפנה לקבלת עזרה - שתי הודעות מעלי אמא.אחת נתנה את הטלפון.
ואז נשמח מאוד אם תחזור ותעדכן אותנו עוד.
העזרה כאן דרך האתר לא תספיק - צריך שאנשי מקצוע יגיעו אליכם וישוחחו איתכם ועם ההורים.
) - של לקיחת אחריות לתהליך שינוי במשפחה.
