אלימות כלפי ילדים

אנונימי

אני כותבת ותיקה פה, הרשו לי להשתמש בשם בדוי כדי לתלות את הקישקעס בככר העיר.

פתאום קלטנו, אחי ואני, שאולי המכות שקיבלנו כילדים (סוף שנות ה 70, תחילת ה 80) חורגות מ"פליק מדי פעם".
ואנחנו תוהים - האם היינו חריגים בסביבתנו, בזמנו?
ומצד שני - האם עלינו לעשות משהו עם זה? טיפול פסיכולוגי לנו? עימות עם הורינו? לעודד אותם לחפור בעבר?

שנינו לא סיפרנו על זה (באופן מפורט) בחוץ. אז - שתקנו לגמרי - כל אחד והסיבות שלו, עכשיו - זו היסטוריה.
שנינו הורים.
שנינו "נורמליים", אינטיליגנטים, אקדמאים (או בדרך), גרים בסביבה "נורמלית", עם בני זוג "נורמליים" (כנ"ל).
הרקע - בית הספר, העיסוקים בילדות וכנוער - נשמעים מצוין.

אחנו משחזרים עכשיו, וברור לנו שמה שעברנו היה מצדיק, היום, ביקור של עו"ס (וצפונה). אם כי ברור לי שהורי היו עושים רושם מצוין - שקטים, נחמדים, טובי-לב וכו' - הכל נכון ומדויק - פרט ל"קשיחות עם הילדים" (לא רק המכות, אלא גם ציפיות, וניהול חיינו).

אז מה - האם באמת היינו חריגים? איך זה היה אצלכם? אצל חבריכם?

נושא כואב..
מדוע את רוצה לעשות עם זה משהו? זה מפריע לך? תמיד הפריע או רק מאז שאת הורה?
לגבי שיחה עם ההורים, מנסיון עגום שלי הם לא ממש מבינים על מה המהומה. אמא שלי לא זוכרת שהיו כל כך הרבה מכות (כל יום), היא לא זוכרת שימוש בנעליים, חגורה ומחבט שטיחים - אני זוכרת שהיינו צריכים ללכת ולהביא את האביזרים הללו. כשפתחנו את נושא המכות, אחי ואני, צחקו לנו בפנים ואמרו שאנחנו לא יודעים מה זה להיות מוכה וכנראה לא קיבלנו מספיק...
אני לא יודעת לגבי חברים כי לא היו לי. הייתי מאוד בודדה בתור ילדה. אבל תמיד היה נדמה לי שבתים אחרים יותר טובים משלי, רגועים יותר וחמים.
ולגבי עו"ס, הייתה אחת שביקרה אצלנו והיא המליצה לרשויות להוציא אותנו מהבית. ההורים שלי העמידו פני נופת צופים ואני זוכרת איך החרדות שלהם היו הופכים למכות קשות.
זה נושא מאוד קשה ובהחלט צריך הרבה כח "לצאת" ממנו ולהבין שהילדים לא אשמים אלא ההורים.

אז את לא אשמה אלו ההורים שלך.

אני זוכרת בתור ילדה שבבתים אחרים הרביצו לא מעט.
אצלנו בבית לא קיבלתי מכות (כמה פעמים כן אבל אני זוכרת אותן אחת אחת והן היו חריגות). אבל בבתים של חברות היו הרבה מכות. חברה אחת שלי היתה ממש ילדה מוכה וכלפי חוץ אי אפשר היה לדעת אבל אני ידעתי כי ראיתי. פעם אמא שלה הרביצה לה זוועה על כפכף עץ ממש לידי, הייתי בטוחה שהיא הולכת להרוג את שתינו וברחתי הביתה. אחר כך לא הסכמתי לבוא יותר לבית שלה.
אני חושבת שהמושג "חכה חכה עד שאבא יבוא הביתה" נשמע מאד מוכר מהילדות שלנו אבל היום אני לא חושבת שהוא עובד. משהו השתנה.
לגבי עימות עם ההורים צריך להיות בטוחים שגם הם מוכנים לכך אחרת זו יכולה להיות אכזבה קשה. עשויה להיות פתיחות מצידכם ואטימות מצידם...
באופן כללי אני לא חושבת שהם היו רוצים להיזכר בזה היום.
אבל אולי את ואח שלך יכולים לדבר על זה חופשי בינכם ולעזור אחד לשני ע"י העלה של זיכרונות או אפילו ללכת ביחד לטיפול עם פסיכולוג שיעזור לכם לעבד את החוויה ולהתמודד איתה נכון.

אני זוכרת סצינה מהפעוטון, שמטפלת (נדמה לי מחליפה) שמה ילד על הברכיים, מפשילה את מכנסיו ונותנת לו כמה מכות בטוסיק. אני לא זוכרת אותו בוכה. אני גם לא זוכרת אם זה היה משהו יוצא דופן או שזה קרה הרבה. אחרי כעשר שנים, התחלתי בעצמי לעבוד בפעוטון (ביום העבודה השבועי) ואז לא היו מכים בכלל (בבתי הילדים -- מה שההורים עשו זה סיפור אחר).

הילדות שלנו - שנות השישים, תחילת שנות השבעים - נשמעת מוכה.
הרבה מכות, אני חושבת שכמעט כל יום. אבל רק בידיים, לא בחגורות.
אמא שלי לא הכתה, רק כשהייתי בגיל ההתבגרות, אבל אלה היו שתי תקריות, עם כפכפים, לא יותר.
כשאחותי הקטנה היתה בת חמש (?) או שש, המכה שקיבלה סדקה לה את הזרת, ומאז לא היכו אותה.
אז היכו אותי. ועוד איך.
נעשיתי מאוד עמידה למכות.

אני חושבת, שכל אדם מפנים את דפוס יחסי המשפחה שבמשפחתו שלו. לכן יש חשש, שמי שגדל כילד מוכה, או סבל מסוג אחר של התעללות (נטישה, התעללות נפשית, למשל) יעביר את הדפוס הזה הלאה, למשפחה שהוא מקים בבגרותו.
מי שמצליח לא רק לזהות את הפגם בדפוס היחסים שגדל בו, אלא גם להשתחרר ממנו ולבנות דפוס יחסים חדש - הוא ודאי אדם מודע מאד, חזק מאד ואופטימי מאד.

גם אני חטפתי מכות שעברו את גבול הפליקים.
פעם אבא שלי נתן לי מכה כל כך חזקה באף שפרץ לי משם זרם של דם. הייתי בערך בת שמונה.
ופעם הוא הטיח אותי בקיר וכמעט איבדתי את ההכרה.
היתה פחות מודעות אז, אני חושבת.
ואבא שלי בא מבית הרוס.

דווקא בתור אמא, אני יודעת שלעולם לא ארים יד על הילד שלי.
כלומר, מאז שהייתי ילדה הייתי נחושה לעצור את הגלגל הזה שאמא של יונת מתארת.

היחסים שלי עם ילדיי מאוד פתוחים ואוהבים (ההורים שלי גם אף פעם לא הביעו אהבה). מעולם לא הפלקתי להם. ההתעללות הפיזית היחידה שהם סופגים בבית זה חיבוקים ונישוקים...

אני לא חושבת לעשות עם זה משהו,
רק תוהה - האם זו טעות?
האם אני מפספסת משהו (בעייתי) שנמצא אצלי עמוק בנשמה?

כאמור - חיי טובים, אני לא מרגישה שהמכות היו משהו מרכזי בחינוך.
את דעותי על החינוך הנוקשה (כמו זה שקיבלתי, נוקשות שהתבטאה בדרכים רבות) אני מיישמת במתן כבוד לילדי ולרצונותיהם.

אשרי וטוב לך.

אחות מוכה, לא סתם מוכה, גם כן אחות ומוכה גם

.
איך היחסים שלכן עם הוריכן כיום?
ויותר מזה, לאלו מכן שיש להן בני זוג וילדים -- איך מתייחסים הוריכן לילדיכן? לבני זוגכן?
_אני לא חושבת לעשות עם זה משהו,
רק תוהה - האם זו טעות?
האם אני מפספסת משהו (בעייתי) שנמצא אצלי עמוק בנשמה?_
אני בטוחה שאת אמא נהדרת. מהתיאור שלך עולה שיש הרבה דברים שהצלחת לפתור בעצמך, וכל הכבוד לך.
יחד עם זאת, אולי זה לא מקרה שדווקא עכשיו את ואחיך מרגישים צורך לעסוק בנושא הזה. הרי שתקתם 20 שנה! אם זה עולה דווקא עכשיו, זה כנראה חשוב מסיבה כלשהי.
"לעשות עם זה משהו" יכול להיות הרבה דברים. לא כולם כוללים עימות עם ההורים או טיפול פסיכולוגי דווקא (אישית אני בעד הדבר האחרון, אבל זה לא יכול ולא חייב להתאים לכל אחד). אפילו לפתוח את זה כאן באתר זה "לעשות עם זה משהו".
אגב, לכולנו יש דברים בעייתיים עמוק בנשמה, וזו הכרעה אישית של כל אחד, עד כמה הוא רוצה להיות בקשר ובמודעות לחלקים האלה, ובאיזה אופן. להרבה אנשים זה יכול להועיל, יש כאלה שלהם זה יכול להזיק.
הרבה אהבה והצלחה!

דף עצוב.
חיבוקים לכל הילדים

באמת דף עצוב.
אני זוכרת רק פליק אחד ויחיד שקיבלתי מאבא. הייתי כבר בת יותר מ12.

גם אני זוכרת פליק בודד. אני מניחה שהיו כמה בודדים נוספים שאני לא זוכרת. הם היו בגדר מה שקוראים היום "פליק חינוכי" - עם כף היד ועל הישבן בלבד.
החברות שלי לא היו מבתים מוכים, אבל קומה מתחתי גרו משפחה עם שלושה ילדים, האמצעית בגילי. משם היו בוקעות לעיתים צעקות, ואף קולות של חבטה.

אני מניחה שהיו כמה בודדים נוספים שאני לא זוכרת
גמני

אבל קומה מתחתי גרו משפחה עם שלושה ילדים, האמצעית בגילי. משם היו בוקעות לעיתים צעקות, ואף קולות של חבטה.
לי הייתה חברה כזאת מבנין ממול. היא היתה אומללה. ואמא שלה היתה עצבנית והסטרית ברמות שאשפוז היה מיטיב עימה.
והילדה הזאת היתה משקרת לאמא שלה ורבה איתה. ואני אפפם לא הבנתי: איך היא מעיזה? איך היא לא פוחדת. היא הרי תחטוף שחבללזמן.

לנו היו שכנים שהבת היתה חברה שלי, וראיתי שמכים את האח שלה עם כף עץ של בישול והכף נשברה עליו, ואיתה היו עונשים לא הגיוניים על דברים שפעם הירשו ופעם לא. גם שם היתה שקרנות כרונית. היו מוכים מאד. היום ודאי היו קוראים למישהו שיבדוק מה הולך שם. בית מאד מאד משכיל, מתקדם, "ליברלי", פעילי זכויות אדם ועוד.. מאז אני מביטה בחשד מסוים על כל ה"צדיקים" משני העולם, לא פעם מתברר לי שבבית יש תמונה פחות שלמה. לפעמים פשוט היעדרות ההורים הפעילים בשירות האנושות ולפעמים יותר מכך...

לפעמים פשוט היעדרות ההורים הפעילים בשירות האנושות
זוכרים את האמא בסרט "מרי פופינס" שנלחמה למען שיוויון האשה אבל בביתה-שלה היא היתה אשה כנועה שהזניחה את חינוך ילדיה?

זוכרים את האמא בסרט "מרי פופינס" שנלחמה למען שיוויון האשה אבל בביתה-שלה היא היתה אשה כנועה שהזניחה את חינוך ילדיה
נו ומה על סימון דה בבואר האלמותית? הטיפה לפמיניזם רדיקלי ובביתה שלה פנימה, העריצה את האיש שאיתה, באופן מטורף, כולל ביטול עצמי שלה. סיפקה לו נשים לתאוותיו (כי הרי למה להסתפק רק בה?) ויש אומרים שאפילו רבות מהתאוריות המבריקות שלו הומצאו על ידה, אך היא העניקה לו את הזכות.

זה השקר הגדול. ילדים מוכים ונשים מוכות יש בכל מקום, בית "טוב" או "רע" .
ו

לכל אלה שנזכרים במרירות במכות שספגו. ניתן לשמוח שזה עבר נגמר לפחות פיזית.

מדוע מבוגרים מרביצים לילדים? מה מניע מישהו לעשות את זה? לנו בבית הספר היה מנהל סדיסט שהיה מכה ומשפיל את התלמידים.
עד היום אני לא מצליחה לשכוח (או לסלוח) על המעשים הנוראים שהוא עשה. אני פחדתי ממנו פחד מוות, אבל פחדתי גם לספר בבית.
לפני כמה שנים אמא שלי ואני נפגשנו עם משפחה שילדיה גם למדו בבית הספר, וסיפרנו מה התרחש בבית הספר. ההורים היו המומים!
ושלא תבינו לא נכון - זה היה בית ספר יהודי, פרטי ויוקרתי. גם המנהל נחשב לאדם מכובד מאוד בקהילה היהודית.

מבחינתי הרצון לחנך את הבן שלי בבית הוא הרצון להגן עליו.

הנה משהו שלדעתי שופך קצת אור על הנושא: Stanford]Stanford Prison Experiment Prison Experiment[/po]. אזהרה: מזעזע.

יונת, קראתי הרגע את הלינק שצירפת. אני מכירה את המחקר, ואולי באמת זה עונה על השאלה למה מרביצים. , או למה אותו אדיוט הרביץ. הוא באמת לא רק הרביץ, הוא היה מפיל, מכאיב, סתם כל מה שבא לו. ממש כמו במחקר - נותנים למישהו עמדה של כוח והוא לקח אותו! נכנס לתפקיד!

אגב, ייתכן והוא עדיין מנהל בית ספר
הוא מת. שנים חלמתי לשלוח לו מכתב, לספר לו כמה אכזרי הוא היה. ואף פעם לא היה לי אומץ. אבל הוא כבר כמה שנים מת. החבר של אמא שלי סיפר לי. אמרתי לו שהוא היה מניאק רציני והוא היה בהלם. כי אותו אדם נחשב לאיש מאוד מכובד בקהילה היהודית. כשהוא נפטר, ביקשו מהקהילה לתת תרומה כספית לאשתו, שנותרה עם קשיים כלכליים.

אבל מדוע פחדתם לספר להורים ?
זאת שאלה טובה. אני מניחה שזה קשור לכך שילדים לא מספרים על התעללויות מכל סוג. מה, אני אספר לאמא שלי, היא תבוא לדבר איתו, וכעונש הוא יכה אותי? אני לא בטוחה שזאת התשובה. אבל ילדים שמתעללים בהם בדרך-כלל לא מספרים על כך, וזה מה שכל-כך מפחיד ועצוב.

כבר מעל 25 שנה שאני לא לומדת בבית הספר הזה. אבל אני זוכרת שבכיתה ה' (השנה האחרונה שלי בבית הספר) הוא לימד את הכיתה שלי עברית בימי רביעי בשעה הראשונה. לקראת סוף השנה, כבר לא יכולתי להתמודד עם זה וליל שלישי אחד היו לי סיוטים. קמתי מהמיטה ובלחץ רב סיפרתי לאמא שלי שאני מפחדת ממנו כי הוא מרביץ לנו. היא אמרה לי שאם הוא אי-פעם ירים עלי שוב יד, היא תדבר איתו. (זה מאוד מצחיק, היום אמא שלי הייתה עושה מה-זה בלאגנים, בלי לחכות לפעם הבאה, אבל אז גם היא הייתה אחרת ממה שהיא היום). למחרת הלכתי לבית הספר באיחור, אחרי אותו השיעור, עם פתק מאמא שלי. מאוד פחדתי שהוא יכעס עלי שלא הייתי. חברה שאלה אותי למה לא באתי. אמרתי לה שכאבה לי הבטן. היה שיעור נחמד, היא אמרה, האזנו לתקליט.
בכל מקרה, כנראה שאמא שלי דיברה איתו, אני לא יודעת מה נאמר, אבל העבירו אותי ללמוד עברית עם הקבוצה החלשה.

מדהים, 25 שנה עברו ואני זוכרת את זה כאילו זה קרה הבוקר. (אני לא מצליחה לזכור מה אכלתי אתמול לארוחת ערב!).
כשעלינו לארץ לא האמנתי שלא מכים תלמידים בבתי הספר. פשוט לא האמנתי שיכול להיות דבר כזה.

אבל מדוע פחדתם לספר להורים ?
בבקרים הייתה תפילה משותפת לכל התלמידים. אני זוכרת שהייתי בכיתה ה' היה תלמיד חדש, בכיתה א'. הוא עשה משהו (זז?) והמנהל משך אותו ממקום הישיבה שלו והכה אותו. הילד היה המום, ואמר "אני אגיד אותך לאמא שלי". אני זוכרת שלא האמנתי שהוא באמת ילך הביתה ויספר את זה לאמא שלו. ולא האמנתי שככה הוא עונה למנהל.

יוחננ ית
זה פשוט נורא! התעללות איומה!

אני מכירה את תחושת האימה שאת מתארת. פחד מוות.

שולחת לך חיבוק גדול ומחזק בתהליך הזה שאת עוברת כאן בדף.

כל הכבוד!

יוחננ ית

And all this time I thought El-Gavish was the scariest thing alive^^^^^^

בררר....
מזכיר לי בכיתה א' היתה לנו מורה-חיילת מ-ז-ע-ז-ת (אח"כ המשיכה ללמד, בלי להיות חיילת...). קראו לה שולה.
אימת כל הילדים. צורחת בטירוף ומשפילה את הילדים.
היה ילד אחד בכיתה שלי, ביישן ושקט. היא היתה משפילה אותו מול כולם שהוא טיפש וכדומה. אחר כך הןא היה ב"כיתה מקדמת". אני בטוחה שאם היתה מורה אחרת, זה לו היה קורה.
שנים על גבי שנים היא היתה המורה של כיתה א'. ילדים חמודים באו מהגן ישר לזרועות המפלצת הזאת.
למה אף אחד מההורים לא עשה כלום? המנהל? זה לא היה סוד. כולם ידעו שהיא נוראית.

אי, טרה, ממש נורא. אני חושבת שיונת צודקת, המורים מקבלים כוח ועושים איתו מה שהם רוצים.
ואם כבר מדברים על כיתה א'... המזל הגדול היה שהמורות לא הרביצו לנו. ואותי הן מאוד אהבו, מה שהיה מצוין עבורי - לפחות זה

אבל בכיתה א' הייתה לנו מורה מחליפה מאוסטרליה שכנראה לא הכירה את ה"כללים". אני עוד לא הייתי בת 5 כשהתחלתי כיתה א', הייתה הפסקה ואכלתי תפוח. אני זוכרת עד היום כמה נהניתי מהתפוח, וכמה היה לי כיף. נגמרה ההפסקה, והתפוח עדיין לא אכול לגמרי. לא הייתי היחידה. המורה הנפלאה הזאת לקחה את כל התלמידים שלא סיימו לאכול, העמידה אותנו בשורה ליד הלוח, עברה אחד-אחד, זרקה לנו את האוכל, אמרה להושיט את היד, והופ - מכה על היד!
מפגרת!!!

מנטי, גרמת לי לצחוק

מאוד

אפרסקים, תודה!

והנה אני מוכרחה לכתוב את הסיפור האמיתי שכל-כך מעיק עלי ומלווה אותי. אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש שלי.
ישבנו בארוחת צהריים, מחצית בית הספר. אני הייתי כנראה בכיתה ד' ואחותי ב-ו'. פתאום, ככה סתם באמצע הארוחה, המנהל תפס איזה ילד, נבעך מסכן כזה שהמורים תמיד הציקו לו, הוא תפס אותי ביד, הרים אותו באוויר, השכיב אותו על הברכיים של המנהל והכניס לו מכות, מכות, מכות בישבן. אתם לא מאמינים, אולי 10 או 20 מכות. אין לי מושג כמה. מבחינתנו זה לא נגמר. זה היה נצח נצחים.
איזה מסכן הילד הזה. איזה כאבים פיסיים. ואיזו השפלה מול חצי בית ספר. מסכן, מסכן, מסכן.
הסיפור הזה לא מלווה אותי 27 שנים. הוא מציק לי מאז שהתינוק שלנו נולד. מאז שיש לי ילד משלי, אני כל הזמן חושבת, איך אפשר לפגוע בילד קטן.
בכל החלפת חיתול אני שוטפת אותו מתחת לכיור. והתנוחה הזאת, שאני מחזיקה אותו באוויר עם הטוסיק שלו למעלה, פשוט עשה לי פלאשבק נוראי לאותו יום נוראי בבית הספר. אותה תנוחה. התינוק בן 8 חודשים וזה מלווה אותי כבר 8 חודשים. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לדבר על זה בכלל. עכשיו סוף סוף אני מצליחה לכתוב על זה.
למחרת הילד לא הגיע לבית הספר. אני משוכנעת שההורים שלו שמעו מה קרה. אחותו סיפרה לאחותי שיש לו עדיין סימן רציני על היד מאיפה שהמנהל תפס אותו.

אני תוהה איפה הילד הזה. אילו חיים יש לו היום. איפה הוא נמצא. ביקשתי מאמא שלי לנסות לברר. אני זוכרת את שמו. אבל היא לא מצאה אותו. אני רוצה לדעת היום גם לו יש סיוטים על מה שקרה לו. או שהוא המשיך הלאה. האם הוא מאושר. האם הוא נשוי.
ומה היה קורה אילו זאת הייתי אני שחטפה ככה את המכות? או אחותי? איך הייתי יכולה לחיות עם דבר כזה???

זה לא עוזב אותי.

יונת, חשבתי הרבה על המחקר שציינת. בעצם אם זה נכון, אז אותו מנהל לא היה אדם רע מטבעו. ולכן בקהילה הוא נתפס כאדם מאוד מכובד. אבל כשהוא היה "בתפקיד", הוא היה בן-זונה רציני. סדיסט אמיתי. יכול להיות?

אותנו היכתה מפלצת בגן הילדים ( קיבוץ ) היא היתה מאיימת, צועקת ומפחידה.
זה היה לפני יותר מ-30 שנה והצליח ( ומצליח ) להישאר טרי כל השנים שכן בקיבוץ ממשיכים להיפגש עם כולם.

לא יודעת אם העירו לה או אם בכלל ידעו על כך. כשגדלתי פשוט הבנתי שהיתה לא נורמלית.
איך נתנו לה לעבוד בבית-ילדים? כל אחד שלא היה לו איפה לעבוד או שלא היה לו מקצוע נתקע בבית-ילדים.
היום זה לא כך ( אני מקווה )
היום דיברתי עם מישהי שהיא מעל לגיל 60 וגדלה גם היא בבית-ילדים בקיבוץ, היא סיפרה שאת האוכל שלא היו גומרים היו שמים להם מתחת למיטה ( היה לה שם הרבה סלק! )
גם אותנו הכריחו בבוקר לשתות חלב. שנים לא יכולתי להתקרב לחלב.

אוי

מה מניע מישהו לעשות את זה?
מצוקה מאוד גדולה! בתוך כל איש 'גדול' מסתתר לב של ילד מאוד קטן.

הצורך להשליט סדר מוציא מאיתנו המון כעס.
אני רואה את עצמי מנסה להגיד לביתי - "לא" ועוד פעם ועוד פעם, על משהו שחשוב לי. בסוף אני מרימה את הקול. כאילו מה? היא לא שמעה? בטח ובטח שמעה והיא גם ממשיכה לחייך. ז"א לא מזיז לה. וזה מרתיח.

נתנו לו עמדה של כוח והוא לקח אותו! נכנס לתפקיד יש את אלו שחושבים שצריך להשליט סדר, והרי זה נוגד את מהותו של הילד.
לי כל השנים יש בעיה עם השאלה - איך מכניסים ילד ( סמל החופש ) לתוך מסגרת. ואני עבדתי שנים 'בחינוך'.

אין לי מילים. לשמחתי לא התנסיתי בדבר דומה, אבל ליבי איתך.

מזעזע. צמרמורת ברגליים. צמרמורת בידיים.בחילה. מחנק.

מה יש לי להתבייש? אין לך במה להתבייש. אני מקווה שהכתיבה תנקה חלק מהמשקעים ותקל עלייך בהמשך.

מצמררים הפלאשבקים שיש לך ומצמררים הפלאשבקים שעוררת אצלי.
אני עוד מתביישת לספר.
אולי בהמשך...

שולחת חיבוק.

לכו לראות את הסרט "כשהנערים שרים".
הוא התקשר לי מיידית לנושא הדף.

מעבר לכך שהוא צרפתי ומקסים בנאיביות שלו,
הוא מציג מוסד לנערים, בעצם ילדים, בעייתיים, בו המנהל המתוסכל פורק את זעמו על התלמידים
באלימות ועל המורים באמצעים אחרים. למוסד מגיע מורה חדש, מוזיקאי כושל שכותב למגירה, שמצליח
לנער את המערכת, למרות שהוא נפלט ממנה החוצה, בסופו של דבר.
כאמור- הסיפור באמת תמים וצפוי ומנחם. הרעים באים על עונשם והעלילה נסגרת יפה.
יש שם רגעים שנגעו אפילו לליבי הציני .
והם שרים נפלא.

הסבא רבא, בן 80 שיחיה, אמר לי בעת ביקור בביתו תוך כדי שיחת חולין :" ברור לך שבקרוב תיאלצי להכות על מנת לחנך את הילד ".
אמרתי שאני מאמינה בדרכי חינוך שונות, והוא השיב שזו הדרך היחידה וזה לטובת הילד.

באתי הביתה ותהיתי האם זו הסיבה שחמתי ( בתו ) אישה כה קרה, נטולת רגשות, בעלת נטיה התאבדותית ( כיום היא על תרופות ).

אומצתי בגיל 4.5 שנים, עד אז שהיתי במוסד ( מגיל 3.5 חודשים ).
כאשר עברתי לביתי החדש, אבי סיפר לי שכל פעם שרצו לצאת מן הבית, הייתי נשכבת על הרצפה ומסרבת לזוז מחשש שכוונתם הינה להחזיר אותי למוסד.
יום אחד, כאשר נשכבתי כך על הרצפה, הוא היכה אותי ואמר " את יוצאת מכאן וחוזרת לכאן ", ומאז לא התנגדתי.

הוא סיפר לי זאת בגיל העשרה כאשר הסברתי לו את עמדתי הברורה כנגד מכות. ואז הוא הוכיח אותי ואמר לפעמים זו הדרך היחידה - עובדה.

אח... איזו התחלה של מערכת יחסים בין ילד מאומץ להורה מאמץ.

ומאז לא התנגדתי אולי סתם פחדת ששוב יכה אותך?

לפעמים זו הדרך היחידה לעולם לא! פשוט זו הדרך הקלה והמוכרת.

אני לא בטוחה שזה קשור לדף הזה, אבל זאת אסוציאציה שעלתה לי כשקראתי את הקישור של יונת.

הקדמה: הקורסים הטרום צבאיים של המודיעין מתקיימים במתקנים אזרחיים.
אחד התרגילים הקבועים, מעין 'מורשת קרב', אמור לטפל בהלם בנושא של שמירה על כללי בטחון שדה.
התרגיל עובד ככה: באחד הימים הראשונים של הקורס, התלמידים מקבלים מבחן מתמטי מאוד מסובך, שמטרתו להוציא את התלמידים מתוסכלים. בתיסכולם, הם אמורים ללכת לארוחת ערב ולהשוות ביניהם את תוצאות השאלות. מאוחר יותר באותו ערב, מכנסים המדריכים בקורס את התלמידים, ונוזפים בהם באופן חמור על זה שדנו מחוץ לכיתה, בדברים שקורים בתוך הכיתה. הזעזוע אמור לישר את כולם.
לא מקסים, אבל ניחא.

אני הדרכתי באחד מהקורסים האלה. וגם הייתי חניכה בקורס כזה. תקופת החניכות בקורס זכורה לי כתקופה נוראית. סבלתי נורא. לא הצלחתי בקורס, הרגשתי טיפשה ואומללה. לקח לי כמה שבועות כדי להבין שאני לא חייבת באמת לרצות שם אף אחד. שכל הלחץ שמופעל עלינו,הוא תרגיל פסיכולוגי שמטרתו להשכיח מאיתנו שבעצם אנחנו משרתים מטרות של מישהו אחר ולא של עצמנו. עד היום אני לא מבינה למה לא קמתי והלכתי, אחרי הכל, התנדבתי לקורס הזה, עוד הייתי אזרחית!

אבל הסיפור שרציתי לספר הוא אחר. פחות משנה אחרי שהייתי חניכה בקורס, הגעתי להיות מדריכה. הבטחתי לעצמי שאני אהיה מדריכה אחרת. אני זוכרת את היום שבו הגיעו החניכים שלנו. אנחנו כבר היינו במתקן מספר ימים קודן לכן. הם הגיעו ונראו כל כך שמחים ומבסוטים. הייתה אוירה מאד חיובית. ואני זוכרת שזה מאוד הלחיץ את הצוות. מפקדת הקורס הייתה מזועזעת מאווירת הסבבה ששרתה שם. היינו חייבים לעשות משהו. אז החלטנו לעשות להם וריאציה על התרגיל הידוע. בנינו מבחן מגוחך, עם שאלות מגוחכות, המון שאלות, מבחן שהיה גורם לכל אחד להרגיש חסר בטחון. וזאת הייתה המטרה. הכותרת של המבחן הייתה "מבחן התאמה א'. העברנו אותו בכיתה, וזה עבד. הבהלה אחזה בכיתה, והאוירה נעשתה מתוחה. ככה יכלה מפקדת הקורס להכנס לכיתה ו'להרגיע את הרוחות', למתן את האפקט של המבחן, אבל מבלי לפרש מה קרה כאן ולמה. התוצאה הושגה. שפלות הרוח שביקשנו להשיג הגיעה. הם לא ידעו. אנחנו כן ידענו.

אני עמדתי בעקרונות של עצמי, ובהמשך סירבתי לשתף פעולה עם משחק הרצינות התהומית ששיחקו אנשי הצוות. אני לא בניתי את עצמי כחצי אלוהים, וניסיתי כל הזמן לתת לחניכים שלי פרופורציות. אבל אני בהחלט זוכרת גם, את הפחד שלי מול החניכים האלה, הילדים האלה, ביום הראשון שבו הם באו שמחים ומבסוטים, ואני זוכרת שבאותו יום הייתי שותפה לרצון 'להוריד להם את הראש'. התחושה הזאת, זרה לי כל כך, אבל אי אפשר לשקר או לשכוח. היא הייתה שם לרגע אחד.

תודה רבה לכל מי שכתבה כאן בדף הזה. זה כל-כך עוזר.
לקחתי פסק זמן מאז שפתחתי את הדף. שנים שלא יכולתי לספר על מה שקרה בבית הספר. והנה פתאום אני מספרת, כותבת. זה היו יותר מדי בשבילי. לא יכולתי להכיל את זה. אז התנתקתי. עכשיו חזרתי ושוב קראתי את מה שכתבתם.
נועה, כשכתבת על המורה המזעזעת בקיבוץ לא יכולתי לקרוא את זה. זה היה לי קשה מיד. אבל היום שמחתי לקרוא את זה. טוב, שמחה זאת ממש לא המילה. אבל זה הקל עלי לדעת שלא רק אני עברתי דברים נוראים ושלא רק אני פחדתי לדבר. אני מרגישה קצת פחות מטומטמת.
אם יש לכם עוד סיפורים, חוויות, דעות, או סתם חיזוקים, בבקשה תכתבו כאן. זה מאוד, מאוד עוזר.

ביום הראשון שבו הם באו שמחים ומבסוטים, ואני זוכרת שבאותו יום הייתי שותפה לרצון 'להוריד להם את הראש'. התחושה הזאת, זרה לי כל כך, אבל אי אפשר לשקר או לשכוח. היא הייתה שם לרגע אחד.
אמא לרגע אחד, הכנות שלך עוזרת לי בכל זאת לנסות ולהבין למה התעללו בנו ככה. אף פעם לא חשבתי שהמנהל פחד לאבד שליטה או נלחץ מאיתנו.

עכשיו אני מצליחה גם לנתח את האופן שבו אני לימדתי בשנים האחרונות. הייתי רכה מדי עם התלמידים, לא כעסתי עליהם, לא צעקתי עליהם. עכשיו אני מקשרת גם למה. אבל גם לא הצלחתי ללמד. עד שלמדתי - וזה לא היה קל - כיצד ליצור משמעת והקשבה בכיתה תוך התייחסות מכובדת כלפי התלמידים.

למה ילדים מוכים כל-כך מתביישים במה שקורה להם?
ולכל המוכים והמוכות, אתם לא מפחדים שהילדים שלכם יהיו בקרבת הוריכם המכים?

למה אנחנו כל-כך מתביישים במה שקרה לנו?
1 - כילדה תמיד נבוכתי כשהשוותי את ביתי לבתים של חברים. אני לא לגמרי יודעת למה. לכן, בפרט, לא דיברתי עם חברים שלי על מכות בבית.
2 - יש לי בעיה קלה עם החשיפה שלי פה. בהתאם, יש לי בעיה גדולה יותר עם חשיפה של בני משפחתי.

אתם לא מפחדים שהילדים שלכם יהיו בקרבת הוריכם המכים?
אני לא מאמינה שאבי יכה את ילדי.
כן מטריד אותי שהורי "קשוחים אתם" (דוגמה קיצונית: "אם לא תפסיקי לבכות, אני לא מכין לך בקבוק", בעיני זה היה בן דוד של "אני אתן לך סיבה לבכות!").
חברה אמרה לי על זה (על הוריה, אבל זה תקף גם פה) - אין להורי ארגז הכלים שיש לי (והם לא די נכונים ללמוד), אבל אני מצפה מהם לעמוד בסטנדרטים שלי (לא להכות, להיות קשוב, לא ללחוץ, לא להציק...). בעיה.

גיא אומר שהרבה פעמים קורבן מזדהה עם התוקף - הוא מבין את המניעים שלו (הייתי ילד רע ולכן מגיע לי לקבל מכות) וכו'.
טוב, עכשיו אני מתחילה להבין קצת יותר את נושא האלימות - בבית, בבית הספר, בין ילדים. זה משנה לי את כל התפיסה.
אבל עדיין אני חושבת שהרצון לא להיחשף קשור יותר בבושה שלנו כקורבן מאשר ברצון לא לחשוף את הפוגע. זה כמו בדף על הטרדות מיניות, נשים כתבו שם בעילום שם או שלא ציינו את שם המטריד.

גם אני חטפתי, וגם כמעט כל יום. גם מאמי ועל אחת כמה וכמה מאבי. אני הייתי מתכנסת ובוכה. אחותי הבכורה היתה מעיזה ועונה, והיא חטפה הרבה יותר. זה היה בשנות השישים.
היום כשאני מדברת איתה, היא לא רואה את הענין כמוני. אולי קשה לה להתעמת עם נושא כה כאוב, ואולי העובדה שהיא ענתה ופרקה את זעמה בזמן עזר לה להתגבר.
אני בכל אופן נושאת עימי את הצלקת. ניסיתי בעבר לדבר עם אמי, והיא בתחילה הכחישה ולא הבינה בכלל על מה אני מדברת. לבסוף, היא אמרה שכך היה נהוג.
משיחות שלי עם חברים, לא היה נהוג ולא נעליים.......... אצלינו היכו, ואצל אחרים לא.
הרבה כוח והשפלה מעורבים בזה. יש משפטים שמהדהדים לי בראש כל הזמן, ועכשיו בפרט עם הילדים שלי הדברים עולים שוב ושוב, אני מדמיינת מה אמא שלי היתה אומרת במצב כזה או אחר: "את עוד תשמעי ממני", "אני אתן לך סיבה לבכות", "חכי עד שאבא ישמע את זה", "אם לא...., אני אחטיף לך" ועוד. אני זוכרת את אבא שלי רודף אחרינו במדרגות עם נעל ביד, או מכה את אחותי עם חגורה, ואת אמי משליכה נעל לכוון אחותי וזו הצליחה להתחמק והנעל פגעה במראה ונפצה אותה לרסיסים.
למרבה הפלא אחותי הקטנה שנולדה בהפרש די גדול מאיתנו, זכתה לשמחתי ליחס אחר.
אין לי הרבה זכרונות ילדות. למעשה הזכרונות הממשיים שלי הם מגיל 15 בערך (כאשר בגיל 16 סוף סוף עזבתי את הבית). אחרי שנולדו ילדי, התחלתי להזכר.
אני רק מקווה שאנחנו דור הורים אחר, מודע, ומסוגל לשנות............ ושלילדינו תהיה ילדות יפה, ולא מחוקה כפי שלי היתה.
ו-

גדול לכולם.

חיבוק

וואו, ממש עצוב!

אחרי שנולדו ילדי, התחלתי להזכר
הם כנראה עושים לנו את זה, אני לא שכחתי אף פעם את האלימות בבית הספר שבו למדתי, אבל אחרי שהתינוק נולד, זה הציף אותי מאוד.

אבל אני לא קונה את זה שזה היה "נהוג", כי גם אם כל החברים שלי היו מכים את הילדים שלהם (ויש לי כאלה), לא היה עולה על דעתי להכות את הנסיך שלי.

לא דיברתי עם חברים שלי על מכות בבית
אצלנו דווקא כולם קיבלו מכות, לא כפי שאתם מתארים כאן, לא עם חפצים וחגורות. אלא פליקים, סטירות, מכה בישבן. אבל זה היה אצל כולם. אני זוכרת פעם שהיינו בבריכה עם עוד כמה משפחות, ואחת הבנות, בת 12 אולי, עצבנה את אמא שלה, ואמא שלה נתנה לה כזאת סטירה מצלצלת. עד עכשיו אני זוכרת. הייתי בהלם, איזה פאדיחה, ליד כולם. הייתה לי גם חברה שהאבא החורג שלה היה מכה אותה ואת אחותה כל הזמן. מעניין היה שבבן שלו הוא מעולם לא נגע. עכשיו בעצם אני נזכרת בעוד חברה שהאבא החורג שלה היה מכה אותה והיא הייתה כבר בתיכון. הלו - אמהות - למה אתן לא מגנות על הילדים שלכם???

מסיפורים של חברים שהיכו אותם בבית הספר (סרגל על היד, כאלה דברים) הבנתי שהסיבה שלא התלוננו להורים לא היתה פחד וגם לא תחושת אשמה. פשוט נראה להם שככה הדברים עובדים - ככה זה בית-ספר ואין מה לעשות בעניין הזה, גם לא להורים שלהם. כמו שיש הפסקות ושיעורים ושיעורי בית, יש גם מכות וזה חלק מההווי של בית הספר.
ייתכן שהדברים שונים כשמדובר בהורים מכים. שם כבר יש לילדים המוכים עם מה להשוות.

לכל הילדים המוכים חיבוק גדול.
כיצד אתם מתנהגים כלפי ילדיכם? האם הדחף להכות קיים ואתם מדכאים אותו או שאין אפילו דחף?

שיניתי, מחקתי, איחדתי... והנה החזרתי את מה שכתבתי מההתחלה. חברות טובות שאיכפת להן ממני (באופניות מקסימות, כמובן:-)) התקשרו אלי וכתבו לי, לשאול למה מחקתי. תודה לכן

מחקתי כי לא רציתי להשאיר כתוב את הזכרונות הקשים. ומחקתי כי לא חשבתי שמישהו קורא את דבריי, לא חשבתי שזה מעניין מישהו. ותהיתי האם זה בכלל קשור לבאופן טבעי. והייתי במבוכה.

שואלת, לפני הרבה, הרבה שנים החלטתי שאני לעולם לא ארים יד על ילדי. במהלך השנים דיברתי על זה הרבה עם גיא. לפני כמה שנים, כשהכלבה הייתה מעצבנת במיוחד, הייתי מעיפה לה פליק. אבל זה היה מזמן. עכשיו לא משנה כמה מעצבנת היא (אפילו אם היא מעירה את התינוק שזה עתה נרדם

) אני לא חושבת בכלל על להכות אותה. זאת לא אופציה בכלל. לגבי הנסיך, אני מסתכלת לעתים קרובות ומנסה להבין איך אפשר לפגוע פיסית ביצור כל-כך קטן ומושלם. אז לא, אין לי בכלל את הדחף להכות. יש לי דחף לאהוב, ללטף, לחבק ולנשק.

לפעמים, הדחף קיים, ומדכאים אותו

לפעמים (כלומר - גם באותם מצבים שהורי היכו/נזפו), הדחף לא קיים, כי כל כך הרבה דברים פחות חשובים לי מלהם.

יוחננ ית, זו לא חוכמה להרגיש כמו שאת מרגישה לתינוק (מעולם לא התקרבתי ללכעוס על תינוק). כשתינוק גדל ונהיה לילד, יש הרבה יותר מצבים בהם מגיעים לנקודה הזאת של העצבים הבלתי נשלטים. שם אני צועקת, ושם אני מגיעה ללהצטרך לשמור על הידיים שלי.
אני מאחלת לך מכל הלב שתמשיכי להרגיש כך גם הלאה.

אגב, כשאני כותבת דברים אלה אני נזכרת בשאלתך על השמות הבדויים. הנה עוד חלק מהתשובה.

אחות מוכה, זה מאוד עוזר לי שאת כותבת.

זו לא חוכמה להרגיש כמו שאת מרגישה לתינוק
ברור לי שההתמודדות עם ילדים גדולים יותר היא אחרת. אבל תתפלאי, אנשים מרביצים גם לתינוקות. אני מכירה כאלה. תינוקות מכעיסים, בוכים, לא מדברים, לא שותקים, לא ישנים... ראיתי גם בטלויזיה אשה שרצתה לחנוק את התינוקות שלה כשבכתה בלילה ולא נתנה לה לישון. היא סיפרה שהיא רוצה לחנוק אותה עם כרית.

כל כך הרבה דברים פחות חשובים לי מלהם
זה נכון גם לגביי אבל רק בזכות באופן טבעי ובזכות יונת ורועי. אז התינוק מלכלך, קורע, נוגע, מבלגן. ופתאום אני חושבת, אז מה? אני אסדר אחר-כך. למדתי מיונת ורועי שתינוקות עושים את מה שהם עושים כדי לחקור את הסביבה, כדי ללמוד אותו, ולא כדי לעשות דווקא ולהתנהג לא יפה.

אולי המפתח לשינוי אצלי הוא לזכור שגם ילד הוא תינוק.

מצד שני, קל (לי) לזכור שתינוקות עושים את מה שהם עושים כדי לחקור את הסביבה, כדי ללמוד אותו, ולא כדי לעשות דווקא, וקשה לי לזכור ש"ילדים עושים דווקא כי...(קשה להם, הם במצוקה, הם זקוקים למשהו) ולא מתוך רוע".

אחות מוכה, זה מאוד עוזר לי שאת כותבת.
[-:
גם לי הדיון הזה טוב.

שם אני צועקת
אחותי (שיניתי לך את הניק למשהו חיובי יותר

), מה, גם לצעוק אסור??? אני אוהבת לצעוק לפעמים!
הגדולה שלך זה שאת מצליחה לשמור על הידיים שלך. אני מתארת לי שהתמודדות עם ילדים גדולים זה אחרת.

נזכרתי בעוד ארוע. כבר גרנו בארץ, ויצאנו לטיול משפחות (אנגלו-סקסיות) לעין גדי. הייתי בערך בת 10. במהלך הטיול, אחת הילדות החזיקה מקל ביד. היה ילד שלקח לה את המקל וזרק אותו לואדי. הילדה רצתה ללכת בעקבות המקל ולחפש אותו, מה שהיה קצת מסוכן. אחת האמהות שעמדה ליד הילד הזורק, נתנה לו מכה בישבן. היא לא הייתה אמא שלו.
אני זוכרת שהארוע מאוד העציב אותי, ושאלתי את אמא שלי למה אשה שהיא לא אמא שלו הרביצה לילד שהוא לא הילד שלה. אמא שלי הסבירה לי, שמה שהילד עשה היה מסוכן בגלל שהילדה ניסתה ללכת בעקבות המקל.
אותי הפחיד שבעצם אי-אפשר לדעת איפה אתה בטוח. למשל, בבית הספר המנהל היה מרביץ והמורות לא - אז היה בטוח להיות איתן. ילדים שהוריהם מכים אותם, מרגישים בטחון בקרבת מבוגרים אחרים. אבל כאן זה הפך להיות שוק חופשי - כל מבוגר יכול להרביץ לכל ילד.

עכשיו זה קצת מצחיק אותי לחשוב על עשרות הפעמים שהייתי עם חברים שיש להם ילדים. אף פעם לא הייתה סיטואציה שהייתי חושבת לעצמי, הממממ... מותר לי להרביץ לילד שלהם P-:

ושאלתי את אמא שלי למה אשה שהיא לא אמא שלו הרביצה לילד שהוא לא הילד שלה
וברור שזה בסדר שאמא תכה ילד שהוא כן שלה.

וברור שזה בסדר שאמא תכה ילד שהוא כן שלה.
ברור!!! /-:

טרה רוסו שאלה למה פחדנו לספר להורים מה שמתרחש בבית הספר. והשאלה הזאת לא עוזבת אותי. אני חושבת שבמעגל ההתעללות יש גם אלמנט של הפחדה. לא היה סיכוי שאני אספר לאמא שלי. קודם כל, אולי היא תכעס עלי על הדברים שעשיתי שבגינם המנהל הרביץ לי. אז עדיף לא לספר. ואם היא דווקא תכעס על המנהל, תיגש לדבר איתו, הוא יתעצבן עלי... זה עלול רק להחמיר את המצב. זה מה שכל-כך עצוב, בהמון מקרים ילדים לא מספרים בגלל שהם פוחדים מההשכלות. ילד שמציק לילד אחר, עלול להציק לו עוד יותר אם הוא ילשין עליו וכד'. "מעגל קסמים" שכזה, מילכוד 22.

ועכשיו אני נזכרת שפעם אחת הייתי אצל חברה בבית שלה. אבא שלה היה איתנו בחדר, והחברה סיפרה לי על המכות שהיא חטפה מהמנהל. ואבא שלה עמד מהצד ושמע את השיחה, וכנראה שלא בפעם הראשונה. הנה הייתה ילדה שסיפרה, וההורים לא עשו עם זה כלום. (אני זוכרת שחשבתי שהיא בטח משקרת לי, כי אחרת היא לא הייתה מעיזה לספר את זה ליד אבא שלה). אולי הם חשבו שככה זה וזהו, שאין מה לעשות. אני לא יודעת. אין לי תשובות.
אבל אני רוצה להגיד לכם כאן, תשמרו טוב טוב על הילדים שלכם.

מה, גם לצעוק אסור??? אני אוהבת לצעוק לפעמים!
יש צעקות ויש צעקות.
אני מתיחסת לצעקות הכועסות, היוצאות משליטה, אלה שהן בדיוק כמו מכה (מפחיד, מרתיע, מזעזע את כל האוירה באותו רגע), רק נמצאות רחוק (קרוב?) יותר על הסקאלה, מחוץ לתחום המכות.
לא מודדים את הצעקה בדציבלים, אלא בהשפעתה, שדומה לזו של מכות (אבל כנראה חלשה יותר).
(היום הילדים צעקו כל הערב בהנאה גדולה. אלה צעקות מצוינות!)
אני קוראת את מה שאני כותבת, ומשתכנעת שאני צריכה שינוי.
תודה על הליווי.

אחות, אני קוראת את דברייך ומזדהה עם כל מילה. דברייך כל כך נכונים ומעשייך כל כך מוכרים.
קבלי חיבוק וחיזוק. ריגשת אותי ממש.

אני לא כל-כך יודעת איך להמשיך מכאן. אני עסוקה בלהתמודד עם הזכרונות, ובעצם השאלה היא: מה הלאה? יש שני אספקטים. האחד, להפסיק עם הכעס על מנהל שכבר מזמן מת כי חבל על האנרגיות שאני משקיעה בלכעוס עליו.
והשני, לוודא שאני נוהגת אחרת כלפי ילדיי.
אני זוכרת פעם לפני 10 שנים בערך שעשיתי ביביסיטר לשני ילדים, והגדולה עשתה משהו לקטן, אני לא זוכרת מה, ואני צרחתי עליה. אותה ילדה הסתכלה עלי במבט מפוחד כל-כך, מבט שאני מכירה כל-כך טוב מהצד השני. היה לי כל-כך עצוב שגרמתי למישהו לפחד ככה.
היום התפיסה שלי אחרת לגמרי, אני מקווה שגם ההתנהגות שלי. אולי בגלל זה היה לי קשה "להשליט" סדר בכיתה כשלימדתי, כי לא הייתי מוכנה להפחיד את התלמידים ולא מצאתי דרך חלופית.
יש לי סחרחורת מהמחשבות האלה. לא זה מה שתכננתי לכתוב כשניגשתי הערב למחשב, אך דבריה של אחות זרקו אותי למקום אחר לגמרי.

מאז שהתחלתי להעלות את הזכרונות האלה אני חולה. נונה בי אמרה שהגוף שלי מנקה את עצמו מכל הזבל. נשמע לי נכון. היה לי התקף אסטמה קשה, כמו שלא היה לי שנים, התקררות, פתאום לחץ דם נמוך, סחרחורות, כאבי ראש...
אבל בתוך כל זה - שקט. ממש שקט.
כל פעם שכתבתי משהו, נזכרתי בעוד משהו. כל לילה כשישנתי, נזכרתי בעוד "חוויות". ופתאום עכשיו שקט. שלווה. תחושה טובה, נעימה.
אני הולכת לדרכי עכשיו, כי לעת עתה הזכרונות פסקו. אני מקווה שהם תויקו אצלי במגירה המתאימה, כזכרון מעורפל מהעבר הרחוק ותו לא. ואם הזכרונות שוב יעלו ויציקו, אני אחזור לכתוב כאן.
תודה שקראתם. תודה ששיתפתם. תודה שתמכתם.

בתקופה שפתחתי את הדף הזה (נדמה לי), הייתי עם דלקות גרון שהלכו ובאו. אולי גם איזה כאב-גב.
אם אני זוכרת נכון, זה עבר אחרי שחיפשתי איך לעזור לעצמי.
בעצם - מה שעזר זה ההבנה שהחוליים האלה שלי קשורים, ככל הנראה, לילדותי וליחסי עם הורי שעלו אל פני השטח.
אופס. זה בדיוק לפני שנה. (תוהה אם יש קשר לשינויי מזג האוויר או ליום ההולדת החורפי-מלנכולי).
איפה נועה ברקת שתגיד איזו מילה חכמה?

כל כך טוב שהוצאתם את זה מחוץ לארון .
הרבה פעמים כשאני מספרת שאבא שלי היה מכה אותי אנשים מסתכלים עלי בתדהמה נוראית .
למרות שכאמור זה כנראה היה הסטנדרט בימים ההם .
והיום הסטנדרט הוא לא להזכיר אתזה .
ואני חושבת שכמה שנדבר ונספר על זה אולי לאנשים מסביבנו ,שאין להם עדיין החלטה כל כך ברורה שאסור להכות ילדים לא משנה מה,
יכול להתבהר העניין .
מעבר לזה שכשמדברים ומספרים מבינים שבעצם אני לא אשם .
אשם המרביץ.
איתכם בזכרונות ובתחושות הרעות שעולות מתוכן תוך כדי תהליך ההתנקות

איפה נועה ברקת שתגיד איזו מילה חכמה?
אוי ואבוי איזו הזמנה מחייבת...
מעניין שבכלל לא נכנסתי לדף הזה. כאילו הנושא אינו נוגע כלל אלי וכמובן שהוא נוגע ועוד איך.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרתי לילד שלי להסתובב לקיר. ככה אמרו לנו כל מנוחת צהריים ונשבעתי כילדה שלא אעשה את זה. והנה, זה מה שיצא ממני, בעת לחץ, כשהילד שלי לא נרדם. מאז, אני רק מגלה עוד ועוד איך מה שהוטבע בתוכי על ידי הסביבה שלי בגיל צעיר הוא חלק חי ממני. אני תוהה איך נדרים, שבועות והחלטות לא לעשות את מה שעשו לי באמת משפיעים. האם הם לא פועלים כך שהם מנוגדים למה שבאמת חי במעמקים? אם אני כל הזמן במאבק לא לעשות את מה שעשו לי, מה אני באמת מעבירה לילדי בסופו של יום? החלטות גורפות כאלו מפחידות אותי. הן חונקות במעמקים מפלצות שהחושך רק הופך אותן למפחידות יותר.
אלימות מילולית ופיזית כלפי ילדים רכים מטביעה חותם בל יימחה על גופם ונפשם. את החותם הזה הילדים שלנו מעלים על פני השטח כהזדמנות למפגש עם הכאב שלנו. לפעמים האפשרות היחידה לתיקון היא הסכמה לקבל את הכאב (בעצם זה תמיד תנאי הכרחי) בלי לדעת אם אי פעם יהיה ריפוי מלא.
מישהו חכם כל כך אמר לי שהרפוי האמיתי מתחולל כשהקורבן מוכן לסלוח לתוקפן. רק אז כשהתוקפנות של התוקפן הופכת להיות רק חלק מהאדם השלם שתקף, היא משחררת את שני הצדדים מהמעגל ההרסני. הקורבן יכול להכיל בתוכו גם תוקפנות כלפי האחר, הוא מקבל בחזרה את הזכות להגן על עצמו ומפלצת הפגיעה מתפוגגת.

יוחננ ית ו אחות מוכה -

גדול.
<ליזה ליזה ממחשב לא לה>

השבוע שמעתי על מקרה שגננת היכתה ילד, אבל ההורים אמרו שהיא כזאת גננת טובה אז הם ממש לא כועסים ומבקשים לא לפטר אותה מהעבודה.
נו, מה תגידו על זה???

אבא שלי היה מכה אותי בחגורה באופן קבוע ואמא שלי הכתה אותי בפנים בכפכפים שלה. מסיבות מגוונות, למשל אי יכולת לשמור על שקט מוחלט בשבתות בבוקר כאשר הורי רצו לישון עוד ועוד, אם אחי הקטן למשל שפך לגו, שנינו חטפנו, אפילו שזה לא היה באשמתי. כי אבא שלי ציפה שאשמור על אחי שיהיה בשקט. אבל לא היתה לי שליטה על מה שהוא עשה.

ועד היום הזה אבא שלי בטוח שזה היה בסדר להכות ככה, ושהייתי ילדה מאד רעה שבעצם היה צריך להרביץ לי יותר מכות

תמונת מצב:
ארוחת ערב של יום שישי. הדלקת נרות. סבא וסבתא, ילדים ונכדים. אני והתינוק.
בכי של אחת הנכדות (כי-לא-חיכו-לי-להדלקת-נרות או משהו כזה). בת חמש.
הבכי ממשיך גם בעת הקידוש. וממשיך.
אבא מתעצבן. די לבכות. מספיק לבכות. די!!!
שבי במקומך.
לא רוצה! בכי.
לוקח ומושיב בכוח. היד לופתת בחוזקה.
בכי.
קומי וצאי החוצה. פותח את דלת הכניסה. כשתגמרי לבכות תכנסי.
מציץ בחור המנעול.
סבתא: עכשיו יהיה סופר-שקט.
שקט. שקט. שקט.
רק הלב שלי הולם בפראות. האוכל תקוע.

קמה לצאת. האבא לא מסכים.
מסננת: תן לי לצאת
יוצאת. תופסת את האחיינית, מחבקת חזק.
האבא יוצא מהבית נסער. ממלמל משהו כמו אני-לא-אבא-מספיק-טוב. אשתו אחריו.
אני שואלת למה את בוכה. כי אין לי איפה לשבת שלא יציקו לי.
בואי.
נכנסות הביתה. מתיישבות לשולחן. מגישה לה אוכל לצלחת.

שקט.שקט.שקט.
אני אומרת: עכשיו הוא לא ידבר איתי בחיים.
גיסתי (לא אישתו) אומרת: בצדק.

אני קמה. לוקחת את התינוק מכסא האוכל. נסערת.
אתם לא נורמלים אם אתם יכולים לשבת בשקט.
הולכת הביתה.

צועדים. התינוק ואני. הוא, עטוף בסינור האוכל. מחייך וממלמל.
אני, עטופה בסערה, ממלמלת לעצמי הם-לא-נורמלים-הם-לא-נורמלים-הם-לא

אבל הם משפחתי. משפחתו של בן-זוגי (שדוקא היום לא נמצא ולא זמין לי לשיחה).
מה עושים????

נ.ב. - אשתו עובדת סוציאלית. מטפלת בנשים מוכות.

בדרך, וואו! את מקסימה. כל הכבוד לך שניגשת אל הילדה. איזה אומץ

מאוד גאה בך!

עשית את הדבר הנכון. יש דף, אם אני זוכרת נכון זה מתי להתערב לטובת ילד זר. וכתוב שם שהילד לא ישכח כל החיים את ההתערבות הזאת לטובתו.

תודה.

היא לא זרה. היא אחייניתי האהובה.
עד היום התאפקתי. היו פעמים שרציתי ללכת ולא העזתי.
היו פעמים שמלמלתי משהו ואמרו לי: חכי חכי שיהיו לך ילדים משל עצמך.
והנה - יש לי ילד. והנה - אני אחרת.

ועדיין - התערבתי בהחלטה חינוכית (?) של מישהו אחר. באיזו זכות?

כל הכבוד, בדרך.
עשית את מה שהרגשת לנכון!
תני לרוחות להרגע..

באיזו זכות?
זאת דילמה קשה אבל עשית את הדבר הנכון. כמו שאנשי הרווחה מתערבים לטובת הילד, גם את התערבת.
היום הם כעסו, אבל אולי הם למדו ממך משהו, אולי בעתיד הם יפנימו משהו ממה שהיה.
וגם אם לא, אותה אחיינית אהובה קיבלה ממך המון: אהבה וקבלה.

אם את עוד נסערת, תתקשרי - אני ערה.

אם את עוד נסערת, תתקשרי - אני ערה.
הסערה שככה. נשארה המועקה.
תודה מתוקה על ההצעה.

<ב דרך כבר גייסה את הנונה והליזה להרגעתה>

לילה טוב!

ב דרך, כל הכבוד. פעלת באומץ.
אולי כשתחלוף הסערה תוכלי לתת להם את הספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו..." לפעמים אשים פשוט לא יוגעים איך להתנהג אחרת.

שרה,

נשמע עצוב.

ועדיין - התערבתי בהחלטה חינוכית (?) של מישהו אחר. באיזו זכות?
לא כל אחד (וכמעט אף אחד...) היה עושה את מה שעשית, אבל - זה לא אומר שאת לא בסדר, אלא שחלק מהסטנדרטים שאנחנו, כחברה, חיים בהם - הם לא בסדר. ממש לא בסדר.
זוהי נורמה, לצערי, לבטל רגשות של תנוקות וילדים, והם - שלא מסוגלים ועדיין לא יודעים איך לעמוד על שלהם ועל זכותם להתבטא ולקבל יחס הוגן והתחשבות בצרכים וברצונות שלהם, נאלצים לספוג אלימות מסוג זו שספרת עליה.
תארו לכם : מבוגר כועס, מתוסכל,לא מרוצה - מבטא זאת ומוצא החוצה להרגע... וכולם ממשיכים להתנהל כאילו כלום.... לא יעלה על הדעת, נכון?!
אז למה ישבו שם כמה וכמה מבוגרים ורק את הגבת?
כי את בסדר, את אנושית, את אמיצה ואת לא נכנעת לנורמות בלתי אנושיות .
אני לא מאמינה שאת היחידה שחשה ברע, אלא שאת היחידה שהעזה להתקומם ולעשות מעשה.
אולי גרמת לכמה אנשים לתת את דעתם למשהו שלפני רגעים ספורים נראה להם לגיטימי, ולראות אותו אחרת. הם לא יגלו לך... אבל בליבם הם לא חשים ממש בנוח עם מה שקרה. לכעוס עליך, זו התגובה הכי פשוטה ,במיוחד עבור מי שבן רגע הפנית כלפיו את זרקור הביקורת .
עשית לילדה חסד גדול, גם היא עלולה היתה לפרש את המעשה כלגיטימי ואותה כ"ילדה רעה". והינה, מישהי חשבה אחרת. את.
והנה - יש לי ילד. והנה - אני אחרת
זכות גדולה נפלה בחלקו .
שתהיה לכם שבת יפה.

תודה.

<נושמת עמוק ומרפה את הכתפיים לקראת שיחה עם החמות מחר בבוקר>

ב דרך , כל הכבוד!
עשית את הדבר הנכון או הדבר שראוי היה להעשות.

כואב הלב. הילדה זכתה בדודה כמוך

ב דרך, כל הכבוד!!!
ממש כל הכבוד לך. מעורר השראה.

מסכימה מאוד עם
_אני לא מאמינה שאת היחידה שחשה ברע, אלא שאת היחידה שהעזה להתקומם ולעשות מעשה.
אולי גרמת לכמה אנשים לתת את דעתם למשהו שלפני רגעים ספורים נראה להם לגיטימי, ולראות אותו אחרת._

ו-
כואב הלב. הילדה זכתה בדודה כמוך

מחזקת את ידיך לקראת השיחה עם החמות.

התערבתי בהחלטה חינוכית (?) של מישהו אחר. באיזו זכות?
לא מסכימה, ובגדול:
ראשית, לא החלטה "חינוכית". החלטה לא חינוכית בעליל. אפילו לא "החלטה" - תגובה כעוסה, בלתי נשלטת, של מבוגר חסר אונים ומוטרד (לא הרגיש בנוח בגלל ההתנהגות של בתו בבית אחר?), שעושה את מה שהוא יודע, מה שהוא רגיל, מה שעשו לו. זו לא "החלטה".
שנית, לא התערבת בהחלטה שלו. בכלום. הוא החליט, הוא ביצע - את לא הפסקת אותו באמצע, לא אמרת לו כלום, לא הגבת למבוגרים בכלל בכלל בכלל.
זה מאוד חשוב לי להדגיש לך. חשוב לעשות פה סדר: את בפירוש לא התערבת בהחלטה שלו.
מה את כן עשית?
את יצאת לנחם אחיינית אהובה בוכה וסובלת, ילדה קטנה וכואבת.
אם לחמותך תהיה מלה רעה אחת להגיד, את יכולה להגיד לה שזה ממש עצוב שאף אחד לא חושב על הרגשות של הילדה הקטנה, ושבמקום לעזור לילד במצוקה - מתייחסים אליו בגסות.

_שקט.שקט.שקט.
אני אומרת: עכשיו הוא לא ידבר איתי בחיים._
הפקת לקחים:
זה משפט שלא צריך היה להיאמר. בפעם הבאה אל תגידי אותו.
אם הוא יתנהג לפי "לא ידבר איתי בחיים" - זו בעיה שלו.
את צריכה להתנהג - אבל גם להרגיש (העובדה היא שאת לא מבינה עד הסוף איפה המקום של מה שעשית, ולכן את לא מרגישה שהיתה לך הצדקה מלאה ומוחלטת) - כאילו עשית טובה ענקית לו, לילדה ולכל המשפחה.
עשית מעשה נפלא, מבורך, אדיר, וגם מראה בפרצוף של כולם ("אוי כמה אנחנו מגעילים וכמה לא נעים שהיא גורמת לנו לראות את זה"), ואת לא צריכה להתכחש לזה או להרגיש אשמה.
אני מקווה שתקחי את התובנה הזאת לשיחה מחר עם חמותך.
חשוב לשתוק בשיחה הזאת כמה שיותר ולתת לה להגיד כל מה שהיא רוצה.
ובסוף להגיד לה, אצלי לא עושים ככה לילדים, ואני מודיעה לך שמעכשיו והלאה, כל פעם שיתנהגו בצורה קשה לילד לידי, אני אהיה זאת שתשתדל להתנהג כמו בן אדם (למה "תשתדלי" ולא תבטיחי? כי יש לך תינוק. את לא תמיד תצליחי להגיב מייד).

הם מרגישים רע בגלל ההתנהגות שלהם .
פשוט, כל עוד יש הסכמה שבשתיקה לשיתוף פעולה - הם יכולים להמשיך להעמיד פנים שהם "נורמלים" ושמה שהם עושים הוא "בסדר" אף על פי שהם יודעים היטב שהוא ממש לא בסדר.
ברגע שבא מישהו שמפר את שתיקת המשת"פים - הם נאלצים להכיר באמת. הכי קל להרוג את מי שגורם להם לראות את עצמם.
אבל לא עלייך הם כועסים, אלא על עצמם.

את תמשיכי בדרכך זו, ותאמיני בה.
עשית מעשה גדול של צדקה וחסד, וככל שתאמיני יותר בדרכך, ככה תביאי יותר אור גם למשפחה.
כי אני חוזרת: גם הם יודעים בלבם שזה היה עוול.
ככל שתשתקי יותר (לא תדברי איתם על זה, זה נותן להם הזדמנות להתקיף אותך וככה להכחיש את מה שהם יודעים) ותעשי יותר (עוד פעם ועוד פעם תמיכה ואהבה לילדים הכואבים) - ככה תעזרי להם יותר. ולך.

אגב, לכי לראות את "צלילי המוסיקה". ארוחת הערב הראשונה של מריה עם הקפטן והילדים. הנאום שלה "כמה יפה קיבלתם את פני" (בעקבות הצפרדע שהם החליקו לה לתוך הכיס...).

ההיתה שיחה עם החמות?
טרם.

הלכתי לשם בבוקר למטרה זו. אבל לא ממש התפתחה שיחה בנושא.
החלטתי שלא אני אהיה זו שאפתח בה, ושאתן להם עוד זמן.
אבל היה קשה שלא לחוש ברוח הקרירה שנשבה לעברי.

בינתיים גייסתי לי תמיכה בדמות חברות טובות והורי, ובדמותכם הוירטואלית שמאד ממשית בליבי. תודה.

גם אני לפעמים צועקת על הילדים, מתעצבנת, לא מתחשבת ברגשות שלהם ועושה עוד כל מיני דברים נוראים. כשזה קורה, אם מישהו נכנס "באמצע" ובא לעזור לילד -- הוא בעצם עוזר גם לי, הוא עוזר לפתור את המצב. אם תדברי עם חמותך/גיסך, אני חושבת שכדאי לזכור שלא עשית שום דבר כנגד האבא. להפך: עזרת במצב שבו הוא היה חסר אונים. זה לא שעברת מהצד של המבוגרים לצד של הילדה, אלא שלא קיבלת את החלוקה הזאת לצדדים יריבים.

היתה לי שיחה עם אמא לילד בן שלוש .
היא אמרה לי שעד היום היא נהגה להעניש את ילדה , אך זה כבר לא מזיז לו , לפיכך היא נאלצת להכות אותו ( מכה " קטנה " בטוסיק ).

שאלתי : למה להכות ?
היא ענתה : כי לא ייתכן שהילד ילך לישון בלי אמבטיה .

שאלתי : למה להכות ?
היא ענתה : כי הוא שיחק בגן בבוץ , והוא צריך ללמוד שיש דברים שאסור לעשות .

נכחתי באירוע עם מס' רב של אנשים ,לפתע הבחנתי בנער בן 15 שאביו נזף בו על דבר מה שעשה .
מעיני הילד ניבט פחד .
הפחד היה כה ברור , כה בולט .
היה ברור לי שזהו ילד שקיבל מכות .
לאחר בירור קצר ועדין אימתתי את חשדותיי עם קרוב משפחה .