And I ache in the places where I used to play
(ואין לי כרטיס)
(ואני לא בדיסקונט)
(דו דם דם דם דה דו דם דם)
ההורים שלי לקחו את הילדים אליהם לשבוע. נפרדתי מהם בהרבה חיבוקים, עד שחמש וחצי אמר, כמו שאני אומרת לו כשהוא לא נותן לחברים ללכת הביתה: את לא נפרדת מאיתנו יפה!
בערב התקשרה שמונה, עצובה.
שמונה: מה שלומך?
אני: בסדר, מה שלומך?
שמונה: בסדר.
אני, שומעת שלא בסדר: מה קרה?
שמונה: ניסיתי ללמד משהו את חמש וחצי, וציפיתי ממנו ליותר מדי, ועכשיו אני מאוכזבת יותר מדי.
התחלתי לנסות לחשוב בקול רם איך אפשר לעודד אותה...
שמונה: אמא, אני אוהבת לשמוע אותך מדברת.
סיפרתי לה כל מני סיפורים שקיויתי שיצחיקו אותה, והיא נרגעה.
שמונה, מתעניינת: מה את עושה?
אני: אני נוסעת לפגוש את (לצורך העקביות בבלוג אני צריכה לקרוא לו) ארבעים, כי הוא נוסע עוד מעט לחוץ לארץ ואני רוצה לראות אותו לפני שהוא נוסע.
שמונה, בהשתתפות: שתי פרידות ביום אחד...
(רגע, איך עושים...)
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}