על ידי קוראת* » 23 יולי 2007, 22:04
שלום רעות.
קודם כל מזל טוב להולדת אחייניתך וביתה של אחותך.
יופי שאת תומכת בה. יוצאים ממך דברים טובים. לפעמים יש הזדמנויות בחיים שאפשר לבחור בשבילים אחרים משהכרנו, אולי זו הזדמנות שכזו. לרדת מהעץ...
קראתי את כל הדף הערב. כמה שנים שעפו להן ביעף... וחשבתי להוסיף את דעתי. מקווה שתתרמי.
אולי הדף שלך משך את תשומת ליבי משום שאחיותיי רבו בינהן ולא דיברו כ-8 חודשים. (אין להן את העבר שלכן וגם לא הפרעה זו או אחרת). אך מה שכן, אבא שלי התערב והודיע רשמית שאם הן לא פותרות את זה הוא לא מגיע לעזור עם הנכדים, לא לאירועים, השכיר את שירותיה של יועצת משפחתית... בקיצור היתה לו אמירה.
וזה בדיוק מה שנראה שחסר אצלכם. ההורים אינם תומכים בה, בך ובקשר העתידי בינכם. מעולם לא עשו זאת. זו דרכה החולנית של משפחתך, להשתיק את כל העניין ואחותך לקחה על עצמה את המחלה בדמות הפרעה.
היא אמנם ילדה שמינית במשפחה ולא קיבלה תשומת לב (שעד היום למדה להשיג אותה בדרכים כאלו ואחרות) ואת ילדה שביעית, אך הראשונה למיזוג שהיה כנראה מאד חשוב להורים. אין ספק שה"מעמד" של שתיכן חי עוד היום, גם בתוך המשפחתולוגיה.
דבר שעלה לי מאד חזק מלקרא את הודעותייך. כתבת שמגיל מאד קטן הרגשת אותה, ידעת שמשהו לא בסדר, ניסית בדרכך להתריע ובעיקר הרגשת שאם תרצי תוכלי לשנות אותה, שזה תלוי בך, שתוכלי להציל אותה או לגרום לה להיות אחרת. זה מאד ברור תחושת הכעס שלך עקב זה. את, הילדה הקטנה, רואה את אחותה בזוועותיה, ובטוחה (בטחון ילדותי ומגלומני) שתוכלי לשנות אותה. והנה - לא רק שלא השתנתה אלא אף החריף הענין. ולא רק החריף הענין - ההורים מעלימים עין ולא רוצים לראות את שאת רואה כ"כ בבהירות.
וכך שנים של כעס, מרמור, זעם וכו' שיוצאים על אחותך ש"לא מסכימה" להשתנות.
ומעל הכל אני חווה אותך פה, לאורך שנות כתיבתך - אישה ילדותית. הילדה הפנימית שלך, זו שכעוסה שאחותה לא משתנה, שאביה ואמה לא שומעים לה, שמשתיקים כדי שלא יראו וידעו - היא מכתיבה ומנהלת את מהלך היחסים שלך איתה. האמפטיה שיש בתוכך לא שייכת לילדה הזו. הילדה הזו, כמו כל הילדים - רואים באופן חד צדדי את עצמם.
לאורך כל הכתיבה שלך פה (פרט לזמן הזה שאת תומכת, וגם זה חלקי) הרגשתי כיצד אותה ילדה היא זו שחיה לצד אחותה. את רואה את עצמך בלבד, ומנתחת אותה מנקודת ההסתכלות של הנוחות של אותה ילדה. את לא מפגינה שום יכולת של פנים אחרות שלך ובך, לראות דברים מנקודות מבט אחרות. הבוגרת שבך, האמא שהפכת, החברה שאת לחברותייך - אף אחת מהפנים הללו - את לא מגייסת ליחסים איתה. הרי, אם היא היתה נכה, נאמר ללא רגל, או עיוורת, לא היית כועסת עליה שאינה רואה או אינה יכולה לרוץ. אך כאן, מכיון שהילדה הפנימית שלך מנהלת את העניינים, אינך יכולה לראות אותה בפגיעותה.
לא ראו אותה מאז שנולדה ועד היום. ומה שראית בה בילדותכם, היתה רק ההפרעה שלה. זה לא פשוט לחיות ליד הפרעה, אבל זיכרי, שלראות הפרעה זה עדיין לא לראות את האדם.
ולסיום, אשתף אותך. כשהייתי בת 26 ניתקתי קשר עם אימי. 7 שנים לא ראיתי אותה או דיברתי איתה. היו כמה אירועים משפחתיים אך בפתולוגיה המשפחתית שלנו, אפשר להיות באותו מקום מבלי לדבר. ושנאתי אותה. כ"כ שנאתי אותה עד שרציתי את מותה. לא היה אכפת לי כלום. גרתי מאד קרוב אליה, אבל למרות חיזוריה לא התרציתי. הרגשתי שלמה מאד עם עצמי ועם הנתק הזה.
גם אני גיליתי שהיא אחת מההפרעות האלו שאפשר לתת להן שם. וגיליתי שהיא לוקחת תרופות פסיכיאטריות.
רציתי רחוק רחוק ממנה, וכמה שיותר.
במהלך אותן7 שנים ובסופן המתוק, עברתי שינוי מהותי בתוך עצמי. נסיעה להודו, מדיטציה, הבשלה פנימית וכו'. זה היה תהליכי ומפתיע בעת ובעונה אחת.
חזרתי אחרת. חזרתי מפוייסת. הילדה בתוכי התפייסה עם אימי. לא ציפיתי שתהיה כך או אחרת. הילדה, שנתתי לה מעצמי, ועשיתי איתה איזה שהוא מהלך, כבר לא ניהלה אותי. ומעבר לזה. כנראה שמשהו בתודעה שלי נפתח ויכול היה לראות את הדברים מעבר לעצמי, עצמי, עצמי. כך זכיתי לעוד 6 שנים איתה. אף פעם היא לא היתה ולא תהיה האמא שדימיינתי כל השנים שרציתי. אך זה כבר לא הפריע לי. נהנתי ממה שיש לי ליהנות איתה, וכל השאר לא. כך גם יכולתי לתת ולקבל, וגם לשמור על שפיותי.
ותוך כדי כך המקום המפוייס יכול היה להמשיך להתקיים.
והנה, ילדתי את ילדתי הראשונה לפני 11 חודשים, וכשהיא היתה בת 3 חודשים אימי נפטרה מסרטן.
ליד מיטתה, כשגססה, שאלתי את עצמי אם אני מצטערת על 7 השנים הללו. וידעתי שלא. זו היתה חלק מההתפתחות שלי. אמירה שלי שהיתה צריכה להאמר ולהעשות וזה היה חלק מהתהליך. מה שכן, אני יודעת שללא האמירה הזו, גם לא היתה ההתפייסות הפנימית.
ואת, שיש לך הרבה מחשבות שאת לא אומרת - תשאלי את עצמך: אם זה שווה... את חייבת להגיד וגם במחיר המריבה או ההאשמה שאת לא מבינה וכו'. האמירה היא לא כדי שדברים ישתנו, אלא כדי להגיד אותם. להשתחרר מהם ולשחרר לאויר משהו שאולי אחרים יוכלו לגדול ממנו גם אם זה לא נעים לשמוע.
שתיקה
אלם
שורש האלימות.
רעות, מקווה בשבילך שתמצאי את הדרך לראות את היחסים בינכן מנקודות מבט שונות. שתוכלי לגייס מולה צדדים נוספים שיש בך (למרות שהיא לוחצת בעיקר על כפתור הילדה הכעוסה ופגועה). מאחלת לך לגדול.
שלום רעות.
קודם כל מזל טוב להולדת אחייניתך וביתה של אחותך.
יופי שאת תומכת בה. יוצאים ממך דברים טובים. לפעמים יש הזדמנויות בחיים שאפשר לבחור בשבילים אחרים משהכרנו, אולי זו הזדמנות שכזו. לרדת מהעץ...
קראתי את כל הדף הערב. כמה שנים שעפו להן ביעף... וחשבתי להוסיף את דעתי. מקווה שתתרמי.
אולי הדף שלך משך את תשומת ליבי משום שאחיותיי רבו בינהן ולא דיברו כ-8 חודשים. (אין להן את העבר שלכן וגם לא הפרעה זו או אחרת). אך מה שכן, אבא שלי התערב והודיע רשמית שאם הן לא פותרות את זה הוא לא מגיע לעזור עם הנכדים, לא לאירועים, השכיר את שירותיה של יועצת משפחתית... בקיצור היתה לו אמירה.
וזה בדיוק מה שנראה שחסר אצלכם. ההורים אינם תומכים בה, בך ובקשר העתידי בינכם. מעולם לא עשו זאת. זו דרכה החולנית של משפחתך, להשתיק את כל העניין ואחותך לקחה על עצמה את המחלה בדמות הפרעה.
היא אמנם ילדה שמינית במשפחה ולא קיבלה תשומת לב (שעד היום למדה להשיג אותה בדרכים כאלו ואחרות) ואת ילדה שביעית, אך הראשונה למיזוג שהיה כנראה מאד חשוב להורים. אין ספק שה"מעמד" של שתיכן חי עוד היום, גם בתוך המשפחתולוגיה.
דבר שעלה לי מאד חזק מלקרא את הודעותייך. כתבת שמגיל מאד קטן הרגשת אותה, ידעת שמשהו לא בסדר, ניסית בדרכך להתריע ובעיקר הרגשת שאם תרצי תוכלי לשנות אותה, שזה תלוי בך, שתוכלי להציל אותה או לגרום לה להיות אחרת. זה מאד ברור תחושת הכעס שלך עקב זה. את, הילדה הקטנה, רואה את אחותה בזוועותיה, ובטוחה (בטחון ילדותי ומגלומני) שתוכלי לשנות אותה. והנה - לא רק שלא השתנתה אלא אף החריף הענין. ולא רק החריף הענין - ההורים מעלימים עין ולא רוצים לראות את שאת רואה כ"כ בבהירות.
וכך שנים של כעס, מרמור, זעם וכו' שיוצאים על אחותך ש"לא מסכימה" להשתנות.
ומעל הכל אני חווה אותך פה, לאורך שנות כתיבתך - אישה ילדותית. הילדה הפנימית שלך, זו שכעוסה שאחותה לא משתנה, שאביה ואמה לא שומעים לה, שמשתיקים כדי שלא יראו וידעו - היא מכתיבה ומנהלת את מהלך היחסים שלך איתה. האמפטיה שיש בתוכך לא שייכת לילדה הזו. הילדה הזו, כמו כל הילדים - רואים באופן חד צדדי את עצמם.
לאורך כל הכתיבה שלך פה (פרט לזמן הזה שאת תומכת, וגם זה חלקי) הרגשתי כיצד אותה ילדה היא זו שחיה לצד אחותה. את רואה את עצמך בלבד, ומנתחת אותה מנקודת ההסתכלות של הנוחות של אותה ילדה. את לא מפגינה שום יכולת של פנים אחרות שלך ובך, לראות דברים מנקודות מבט אחרות. הבוגרת שבך, האמא שהפכת, החברה שאת לחברותייך - אף אחת מהפנים הללו - את לא מגייסת ליחסים איתה. הרי, אם היא היתה נכה, נאמר ללא רגל, או עיוורת, לא היית כועסת עליה שאינה רואה או אינה יכולה לרוץ. אך כאן, מכיון שהילדה הפנימית שלך מנהלת את העניינים, אינך יכולה לראות אותה בפגיעותה.
לא ראו אותה מאז שנולדה ועד היום. ומה שראית בה בילדותכם, היתה רק ההפרעה שלה. זה לא פשוט לחיות ליד הפרעה, אבל זיכרי, שלראות הפרעה זה עדיין לא לראות את האדם.
ולסיום, אשתף אותך. כשהייתי בת 26 ניתקתי קשר עם אימי. 7 שנים לא ראיתי אותה או דיברתי איתה. היו כמה אירועים משפחתיים אך בפתולוגיה המשפחתית שלנו, אפשר להיות באותו מקום מבלי לדבר. ושנאתי אותה. כ"כ שנאתי אותה עד שרציתי את מותה. לא היה אכפת לי כלום. גרתי מאד קרוב אליה, אבל למרות חיזוריה לא התרציתי. הרגשתי שלמה מאד עם עצמי ועם הנתק הזה.
גם אני גיליתי שהיא אחת מההפרעות האלו שאפשר לתת להן שם. וגיליתי שהיא לוקחת תרופות פסיכיאטריות.
רציתי רחוק רחוק ממנה, וכמה שיותר.
במהלך אותן7 שנים ובסופן המתוק, עברתי שינוי מהותי בתוך עצמי. נסיעה להודו, מדיטציה, הבשלה פנימית וכו'. זה היה תהליכי ומפתיע בעת ובעונה אחת.
חזרתי אחרת. חזרתי מפוייסת. הילדה בתוכי התפייסה עם אימי. לא ציפיתי שתהיה כך או אחרת. הילדה, שנתתי לה מעצמי, ועשיתי איתה איזה שהוא מהלך, כבר לא ניהלה אותי. ומעבר לזה. כנראה שמשהו בתודעה שלי נפתח ויכול היה לראות את הדברים מעבר לעצמי, עצמי, עצמי. כך זכיתי לעוד 6 שנים איתה. אף פעם היא לא היתה ולא תהיה האמא שדימיינתי כל השנים שרציתי. אך זה כבר לא הפריע לי. נהנתי ממה שיש לי ליהנות איתה, וכל השאר לא. כך גם יכולתי לתת ולקבל, וגם לשמור על שפיותי.
ותוך כדי כך המקום המפוייס יכול היה להמשיך להתקיים.
והנה, ילדתי את ילדתי הראשונה לפני 11 חודשים, וכשהיא היתה בת 3 חודשים אימי נפטרה מסרטן.
ליד מיטתה, כשגססה, שאלתי את עצמי אם אני מצטערת על 7 השנים הללו. וידעתי שלא. זו היתה חלק מההתפתחות שלי. אמירה שלי שהיתה צריכה להאמר ולהעשות וזה היה חלק מהתהליך. מה שכן, אני יודעת שללא האמירה הזו, גם לא היתה ההתפייסות הפנימית.
ואת, שיש לך הרבה מחשבות שאת לא אומרת - תשאלי את עצמך: אם זה שווה... את חייבת להגיד וגם במחיר המריבה או ההאשמה שאת לא מבינה וכו'. האמירה היא לא כדי שדברים ישתנו, אלא כדי להגיד אותם. להשתחרר מהם ולשחרר לאויר משהו שאולי אחרים יוכלו לגדול ממנו גם אם זה לא נעים לשמוע.
שתיקה [h=4] אלם [/h] שורש האלימות.
רעות, מקווה בשבילך שתמצאי את הדרך לראות את היחסים בינכן מנקודות מבט שונות. שתוכלי לגייס מולה צדדים נוספים שיש בך (למרות שהיא לוחצת בעיקר על כפתור הילדה הכעוסה ופגועה). מאחלת לך לגדול.