אני שונאת את אחותי

פלונטרית*

אני שונאת את אחותי. אנחנו לא בקשר כבר 6 שנים. לאחרונה היה עוד ריב בינינו שהוציא אותי מדעתי, צרחתי וניסיתי לרוץ לעברה ולהכותה אך בעלה ובעלי תפסו אותי, וכל זאת לעיני הבת שלי.
לפני 6 שנים נסענו שתינו לחו"ל, שם רבנו ונפרדנו. כשחזרנו לארץ היא התנפלה עליי פיזית ומאז לא דיברנו. כמה חודשים לאחר מכן נכנסתי להריון. אבינו ניסה לפייס בינינו באופן כפייתי וחלק מההריון שלי היה מלווה במתחים ובצעקות על רקע הסיפור הזה. מיותר לציין שהיא לא ראתה לנכון לבוא לבקר אותי בהריון ולא אחריו.
לפני כשנה נולדה לה ילדה וגם אני נהגתי כלפיה באותה צורה, למרות שזה נגד את הרגשות שלי. אני לא מסוגלת לסלוח לה. אני מתעוררת כל לילה כשהיא מציקה לי במחשבות. זקוקה לטיהור.

פלונטרית*

פעם הייתי חזקה, המילים הנכונות היו נפלטות לי מן הפה בלי מאמץ, לא הפריעה לי מערכת היחסים עם אחותי. היום, לאחר שנפערה התהום הזו בינינו, ולאחר כל מה שעברתי, היחסים המעורערים מאוד מפריעים לי. כמעט שכל הקשרים שהיו לי נמחקו ומפריע לי שגם עם אחותי אני לא מסתדרת. מעבר לכך אני כמובן כועסת על ההורים.

פלונטרית*

ברור שיש לי חלק נכבד, אך אני מרגישה שמשהסכסוך המשפחתי כל כך חריף, אנשים פשוט מתרחקים ממני. הם חשים את הזעם הזה שבי. כואב לי מה שהבת שלי צריכה לעבור ולחוות. במקום לדעת אהבה שיתוף תמיכה וקבלה - היא מתמודדת עם אמא ששונאת את אחותה ולא מצליחה להתגבר על השנאה, ולא מצליחה לחמול או לקבל אותה כמו שהיא.

פלונטרית*

תודה לך על ההקשבה ועל העזרה.
אני פשוט לא רוצה לראות אותה. רוצה להתרחק ממנה ולשכוח אותה. זה מה שיועיל לי. הבעיה היא המפגש אצל ההורים שלנו וגם הריחוק שנוצר בין הבנות דודות (לצערי הרב, הבת שלי מאוד רוצה יחסים עם הבת דודה, למרות שאורח החיים שלהם שונה לחלוטין משלנו). הפעם הבהרתי את עצמי חד-משמעית - לא מסכימה לראות אותה, פעם היא תבוא ופעם אני אבוא. היא לא הסכימה ואמרה שהיא נמצאת שם כל יום שישי, לכן איבדתי את השליטה. אני חושבת שגם מערכות היחסים שלה עם אנשים נמחקו. הייתי מאוד שמחה למצוא שבט שחי את אורח החיים שלנו ושיהיה המשפחה שלי.

פלונטרית*

ברגע שאנו עושים תהליכים ופועלים אחרת מאשר דרך הפעולה שלנו עד עתה, גם האחרים מיישרים קו
גם אני בסך הכל יישרתי קו עם הפעולות שלה. כמובן שלא הלאתי אותך בכל הפרטים, אך עמך הסליחה, ואעשה זאת עכשיו: הריב האחרון היה בעקבות כך שמאוד נפגעתי שלאף אחד לא היה אכפת שלא יכולנו להופיע ליום ההולדת של הבת שלה (זה בדיוק נפל על יום הולדת אחרת של חברים מהקבוצה שלנו - מקריות מדהימה בקרב משפחות החינוך הביתי), ואף על פי כן האירוע לא נדחה. מדובר באירוע מאוד מצומצם ולא מושקע, שמהותו העיקרית היא בעצם הנוכחות והמפגש של האנשים, שהם בסך הכל: הוריי, אחי ומשפחתו ואני ומשפחתי. כששאלתי אותה אם קשה לה לתאם מועד שיתאים לשני אחיה בסך הכל, היא ענתה בצורה מאוד מרגיזה ופוגענית. זה הספיק בכדי להוציא ממני את כל הזעם שנצבר בי כלפיה, השנאה הזאת מעוורת אותי.
אני רוצה פשוט להשלים עם עצמי, לברוח, להתרחק, לא לשמוע עליה וממנה, בקיצור - כנראה לנתק מגע גם עם ההורים שלי, שהם כרוכים אחריה, אבל אני לא יכולה להרחיק את בתי ממשפחתה. אני בבעיה קשה כי חלק לא קטן ממהות החינוך הביתי היא המשפחתיות, שממלאת את הצרכים החברתיים.
כנראה שאני משלמת היום על משהו שעשיתי בעבר. בסך הכל, אף פעם לא הייתי אחות בשבילה. לא ידעתי איך. היום אני עומדת מול המפלצת שיצרו טעויותיהם של הוריי ורק סופגת ממנה פגיעות.

בת_יחידה_ותוהה*

למען הגילוי הנאות, אין לי אחים או אחיות כך שאין לי ממש מושג על איזה עוצמות של רגשות מדובר.
איך את היית מרגישה אילו אחותך היתה מודיעה שלא תגיע ליום ההולדת של בתך כי היא מוזמנת ליום הולדת אחר של מישהו מקבוצת החברים שלה?

זה בדיוק נפל על יום הולדת אחרת של חברים מהקבוצה שלנו כלומר, בסדר העדיפויות הפרטי שלך יום ההולדת השני היה חשוב יותר. ואז את עוד נעלבת מכך שלא נופלים לרגלייך ומתחננים שתבואי, או עושים שמיניות באוויר כדי שבכל זאת תוכלי להיות שם? אם לך לא מאוד חשוב להיות שם, למה לאחרים צריך להיות חשוב שתהיי? או ש(רוב הסיכויים) שיום ההולדת הוא רק תירוץ למריבה?

פלונטרית:
תגידי לעצמך 20 פעם ביום:
"אני אוהבת אותה" וגם:
"אני אוהבת אותה מאד"
ותמצאי סיבה למה את מאד אוהבת אותה
its all about love

פלונטרית*

לבת היחידה,
תודה שאת קוראת ומגיבה אבל תגובתך מעידה על חוסר רגישות או הבנה מצידך. לא ביקשתי שיפלו לרגליי או שיעשו שמיניות באויר בגללי ובטח שלא נעלבת מזה. אני רק אחזור ואצטט את עצמי:
(זה בדיוק נפל על יום הולדת אחרת של חברים מהקבוצה שלנו - מקריות מדהימה בקרב משפחות החינוך הביתי)
וגם:
מדובר באירוע מאוד מצומצם ולא מושקע, שמהותו העיקרית היא בעצם הנוכחות והמפגש של האנשים, שהם בסך הכל: הוריי, אחי ומשפחתו ואני ומשפחתי.
כלומר: לא יכולתי לבקש מהחברים להזיז את היומולדת המושקע שלהם עם עשרות מוזמנים, שהודיעו עליו חודש מראש לפחות. אולי את לא מכירה את זה, אבל יום הולדת משפחתית מתאמים עם האנשים שחשוב שיהיו נוכחים באירוע.
וברור שיום ההולדת הוא רק תירוץ לכעס שיש לי כלפיה על כך שלא התעניינה בי במשך כל הריוני או הלידה או גידול התינוקת. על זה אני לא יכולה לסלוח לה לעולם. עכשיו כשלה יש תינוקת היא פתאום התקשרה יום אחד (לפני הפיצוץ) ושאלה אם אני רוצה לבוא אליה ושהילדות ישחקו ביחד. אין סיכוי שפתאום כשזה מתאים לה אז אני ארוץ אליה. אם יש לה כוונות טובות אז שהיא תופיע פה, אחרי שהיא לא היתה פה יותר משעה רצוף בחמש שנים האחרונות.

ל מיכל דנקנר: תודה על העצה היפה אך היא לא מעשית לגביי. את חושבת שאני אתחיל לאהוב אותה פתאום? נכון שאני רוצה לאהוב אותה וחולמת איך יכול היה להיות יפה אם הכל היה בסדר ושלבת שלי היתה דודה שבאה לבקר אותה. כשנולדה לה התינוקת ממש הרגשתי שאני יכולה לאהוב את התינוקת, אבל דיכאתי בי את האהבה הזאת כי רציתי שגם הבת שלה תסבול מהידיעה שיש לה דודה שהיא לא רואה ולא מכירה. גם קשה לי עם הגישות השונות בגידול ילדים.
אני חושבת שבמקום להגיד לעצמי את מה שאמרת אני אגיד לעצמי 20 פעם ביום: "אני אוהבת את עצמי" וגם "אני אוהבת את עצמי מאוד".

"אני אוהבת את עצמי" וגם "אני אוהבת את עצמי מאוד".
מצויין מצויין תתחילי מזה
ואח"כ רק בשביל שלך יהיה יותר טוב, תוציאי את השינאה מהלקסיקון
ותמיד תזכרי שרק אהבה מביאה אהבה
זה יכול לפעמים לעבוד שווה לנסות

שלום לכולם.
אני רוצה לשתף אתכם בחויה מאוד מרגיזה שהיתה לי היום עם האחיות שלי. היינו אמורים להצטרף לטיול שאחותי הכינה, ופתאום הסתבר לי שזה טיול לחברים שלהם (של הילדים ושלה ובעלה), ועצם נוכחותנו תביך אותה. שבעצם הזמנתי את עצמי, ולא הייתי מוזמנת בכלל. כשהתקשרתי לברר, נאמר לי שאני יכולה להצטרף אם בא לי, אבל שזה באמת לחברים, וזה יותר לילדים גדולים (לי יש תינוק) , וכו'. בקיצור- הבנתי שאין לי למה לבוא. מאוד מאוד נפגעתי מהרעיון, במיוחד שהתקשרתי קודם לברר (ודיברתי עם גיסי) על מהות הטיול - שהוא למעשה טיול יומולדת לאחיינית שלי.
בכלל הקשר עם האחיות שלי הוא מאוד מאולץ. כשסוף סוף נפגשים אז מדברים והכל כביכול נחמד ובסדר, אבל הם לעולם לא ירימו אליי טלפון ככה סתם. אם אני לא מתקשרת, אף אחת מהן (ויש לי 3 אחיות) לא תחשוב עליי לרגע. זה ממש מכעיס ומעליב!!!
אולי בגלל שהפערים ביננו כאלה גדולים (9 ו-7 שנים מאחיותי הגדולות, ו-7 שנים מאחותי הצעירה), יש מן ריחוק כזה. האחיות הגדולות שלי יותר קרובות אחת לשניה.
גם אצל בעלי יש סיפור. האחיות שלו אמנם הרבה יותר נחמדות ומתקשרות והקשר שלי איתם הרבה יותר טוב מהקשר עם האחיות שלי, אבל גם הם עושות לא מעט שטיקים.(גם הפער בינהן לבין בעלי הוא של 8 ו-10 שנים: כלומר הן קרובות אחת לשניה אבל רחוקות ממנו בגיל) בעלה של אחת האחיות הוא מדריך טיולים ומתכנן טיולים מיוחדים ומקסימים לילדים ולמבוגרים, אבל אנחנו לעולם לא מוזמנים. תמיד הם מתכננים ככה, שאנחנו לא נוכל לבוא. או שהמסלול קשה מידיי, או שהזמן לא מתאים (זמנים שבעלי עובד בהם). כאילו שכל כך קשה לארגן פעם אחת משהו לכולנו יחד.
פעם אחת ניסינו אנחנו לארגן, והיתה אכזבה אחת גדולה.
בעלי אמר לי לא להעלב. לא להתייחס. כשאני רוצה להתקשר, אתקשר, וכשלא- אז לא. לא להתייחס להתנהגות שלהם, אלא להחליט מה שטוב לי באותו זמן. משפחה לא בוחרים.., אבל זה כל כך מרגיז אותי (ומעליב נורא).!!!!!!!
אני לא יודעת אם יש איזשהיא עצה שתוכל לעזור, חוץ מלא להתייחס. רציתי בעיקר לשפוך את הלב....

רק שתדעי שקראתי ואין לי בכלל בכלל זמן להגיב עכשיו...קבלי

ואני מבטיחה שאחשוב על זה.
בינתיים חשבתי לי-האם פעם דיברת איתן על זה והבעת את תחושותייך בגלוי?
אולי יש סיבה שאינך מודעת לה שבעטיה לא זורם ביניכן כל כך?
לפעמים אחים כל כך שונים זה מזה וקשה לגשר על הפער.
ואולי אם תדעי מה זה אז יהיה לך קל להשלים עם זה או לשנות את זה?
<את מוזמנת לדפבית שלי @} >

רעננית,
מבינה אותך לחלוטין!
נשמע מאד מעליב, ומגעיל.
כך לא מתנהגים במשפחה.
בעלך לא מבין את המצב.

יכול להיות שהם מקנאים בך מאיזושהיא סיבה?

רעות,
מזדהה עימך מאד.
האם הדף עוד פעיל?
אשמח לכתוב.

אני רוצה לכתוב, יש לי מה לכתוב
אבל זה קצת כואב....
אני מקווה שיבוא לי האומץ בקרוב

אני מצרפת לכאן קישור
עוד לא הספקתי לקרוא הכל, אבל אני מתחילה להבין
http://www.voices.org.il/art3.asp

סוף סוף יש דיאגנוזה לכל המצב הזה, מצב שכמעט מוטט את המשפחה כולה.
אני לא מצליחה להבין איפה הייתה האמפטיה שלי במשך כל השנים? למה בחרתי להרגיש מאויימת?
גם עכשיו קשה לי להרגיש אמפטיה, ועדיין אני מרגישה קצת מאויימת, אבל עכשיו אני מבינה ממה אני מרגישה מאויימת.
הפחד הגדול הוא מהלא נודע, עכשיו כשיש לי ידיעה אז אני פוחדת קצת פחות.

ועכשיו? מה עכשיו?
איך מתרפאים מכל זה?

מגיל מאוד צעיר הייתה בי הרגשה שרק אני יודעת מי היא באמת, ורק אני אצליח לשנות אותה.
עכשיו שאני בעצמי עוסקת ולומדת תחומים טיפוליים, ההרגשה הזאת חזקה מתמיד.

בשבועות האחרונים היו המון התלחשויות בין ההורים שלי, משום מה הם מאוד לא רוצים לשתף אותי בכלום.
מה שהצלחתי להבין מהצד היה : עוד ניסיון התאבדות, מעצר הגנתי במשטרה, אשפוז במחלקה פסיכיאטרית, תרופות, קבוצת תמיכה....

ואז הגיע ההחלטה להחזיר אותה הביתה.
כל מה שההורים הסכימו לספר לי היה: תהיי נחמדה, אל תעשי שום דבר להרגיז אותה, אל תעוררי אצלה שום דבר.
אז הבנתי שסוף סוף הם הבינו שיש באמת בעיה אמיתית, ולא סתם התפנקויות, ומכך שצריך גם עזרה אמיתית.

עד היום בעצם לא ידעתי בדיוק מול מה אני עומדת.
עד שהיום, תוך שאני יושבת אצלה בחדר עם הבת שלי ואנחנו מתכננות ללכת לים ביחד, ואז נתקלתי במאמר מודפס מונח על השולחן.
הרמתי את המאמר, והתחלתי לקרוא, קראתי בשקט, בלי להגיב, בלי לשאול כלום, בלי לנסות לפתוח את הנושא, עד שהיא הייתה מוכנה ושאלה אותי: "את קוראת על ההפרעת אישיות שלי?"
ואני בשיא הטבעיות שאלתי: "זה שלך?, ההפרעה הזאת?"
אז היא אמרה: "כן"
אז אמרתי: "תיארתי לעצמי, זה מסביר המון"

אני חייבת לצטט את החלק מהמאמר שנגע בי בצורה החזקה ביותר:

הפרעת אישיות גבולית יכולה להיות המקבילה הנפשית של לעבור את החיים "בלי עור". הבורדרליין נאלץ לגונן על עצמו כשם שאנחנו מגינים על פצע בגופנו: כל מגע כואב, כל גירוי הוא בלתי נסבל. הדימוי הרווח ביותר לחיים עם BPD הוא "לחיות כאילו 90% מגופך מכוסה בכוויות מדרגה שלישית". הרגישות והכאב הופכים כמעט כל דבר לעינוי, או, במקרה הטוב, לסיכון.

עברה כמעט שנה בשקט יחסי תודות לטיפול תרופתי, ויחס מגונן מצד כל המשפחה, סוג של הליכה על ביצים.
עכשיו היא בהריון בחודש שישי או שביעי.
מזעזע אותי לחשוב, איך תשפיע עליה חווית הלידה, עם כל הקושי, הטרוף והדכאון שיכול לבוא אחריה.
ועוד יותר מזעזע אותי לחשוב איך תגדל התינוקת שלה שתוולד לאמא שלא סובלת את עצמה, עם קשיי התמודדות אדירים וחוסר יכול תפקוד עצמאי.

שליחה על ידי נטע* » 13 מאי 2007, 23:11

וואו.
רק מקווה שיהיו בך הכוחות לא להזדעזע ממנה, אלא להיות שם בשבילה. לסכל אבנים בדרך, להאיר את החושך.
שתהיה בך חמלה, שתימצא בך אהבה.
מגיע לה ולך.

<היום חבר אמר לי משפט מדהים: כשיש חושך, אנחנו מדמיינים מפלצות. מקווה שיהיה בך הכח להאיר. מעט מן האור מסלק הרבה מן החושך.
תזכורת: אחותך נבראה בצלם.>

שליחה על ידי בולי* » 15 מאי 2007, 18:55

אני פעם שנאתי את אחותי!!!
אמרתי לה את זה מול הפסיכולוג!
הלכנו לפסיכולוג כי הרבצתי לה בגיל23!
אחכ זה עבר לי
זה עובר
בעצם תמיד אהבתי אותה

אני כבר בת 27 וזה עוד לא עבר לי.
כל פעם שנדמה לי שזה אולי עומד לעבור לי, אני חוטפת ממנה סטירה בלחי/ סכין בגב/ פיצוץ לפרצוף וכדומה.

אפילו שאני יודעת שיש סיבה מוכרת ע"י ביטוח לאומי ללמה היא כזאת, זה לא עובר לי.

אף פעם לא אהבתי אותה.

שאלה,
את.
את רוצה לשנות את יחסך אליה או רק לשתף רגשות חוויות ותסכולים?
מתעניינת.
אם רוצה לשנות אז אשמח לספר על שיטת העבודה של ביירון קייטי שעוסקת בדיוק בדברים האלו...

ל רעות וצליל
כתבתי הודעה מאוד בוטה על הדברים שקראתי פה. אם את לא רוצה ביקורת, ביקורת בוטה - אז פשוט תמחקי את ההודעה. זו ביקורת בונה אגב, אבל בוטה לאללה, אני פשוט חושבת שבמצבים מסויימים, בעיקר של כהות חושים, אפטיות, זווית ראייה תחומה מדי וכו' - יש מקום לבוטות ואם לא היה באמת אכפת לי מהדברים שקראתי לא הייתי משקיעה כ"כ הרבה מלל. כך שאם ביקורת ממש לא מתאימה לך עכשיו - כדאי למחוק את ההודעה.

_מזעזע אותי לחשוב, איך תשפיע עליה חווית הלידה, עם כל הקושי, הטרוף והדכאון שיכול לבוא אחריה.
ועוד יותר מזעזע אותי לחשוב איך תגדל התינוקת שלה שתוולד לאמא שלא סובלת את עצמה, עם קשיי התמודדות אדירים וחוסר יכול תפקוד עצמאי._
. מסתבר שהיא הצליחה לגדול למרות כל "המחמאות שלך" ואפילו להינשא, ולהיכנס להריון, להחזיק בו ואוטוטו ללדת. אני מניחה שאחות שמטילה ספקות בה - לא תועיל לה בין אם היא באמת "טיפוס" ובין אם לא. אם את לא מתכוונת להועיל לה - תתרחקי ממנה, היא לא צריכה עוד אנרגיה שלילית וספקנות סביבה מעבר למה שקיבלה. זה ברמה הכי בסיסית שאני יכולה לחשוב עליה, ישנה גם אפשרות אחרת.

_אני כבר בת 27 וזה עוד לא עבר לי.כל פעם שנדמה לי שזה אולי עומד לעבור לי, אני חוטפת ממנה סטירה בלחי/ סכין בגב/ פיצוץ לפרצוף וכדומה.אפילו שאני יודעת שיש סיבה מוכרת ע"י ביטוח לאומי ללמה היא כזאת, זה לא עובר לי.
אף פעם לא אהבתי אותה_

. אז את לא חייבת להתחיל עכשיו. אני קוראת את ההודעות שלך מתחילת הדף, 4 שנים עברו. את אחותך אני לא קוראת, אבל אותך כן - וההודעות אותן הודעות. זה הולך להיות בוטה אבל גם את כזו אז נראה לי שזה יילך יופי - האחריות על מה שקורה לך עם אנשים מתחילה בך, לא תלוייה בהם, אלא בך. אם את כותבת "כל פעם שנדמה לי שזה אולי עומד לעבור בי" או "וזה עוד לא עבר לי" את בת 27, לא אחות בת 4. את יכולה לקחת אחריות על זה שזה "יעבור לך" ולא לצפות לרוח הקודש תשרה עליכן, או שאחותך תהפוך לנסיכה הקסומה. את לא בדיוק מגיעה מגישה בוגרת שבה את לוקחת אחריות על חייך.

את טוענת שאחותך לא בוגרת, אחותך לא מסוגלת לתפקד וכו', וכל שאני רואה כאן לפחות זה הצהרות מאוד מאוד קשות כלפיה מכיוונך מבלי לקבל או לחשוב על פיתרון. אבל יותר גרוע- וזה מה שכנראה שגורם לי לביקורת לנוכח קריאת ההודעות שלך - את בכלל לא רוצה להיות איתה בקשר, את לא רוצה ללמוד לאהוב אותה, את לא רוצה לעזור לה. את רוצה לומר כמה היא לא בסדר, כמה היא צריכה טיפול, כמה וכמה וכמה, את גם מנתחת אותה בלשון מרושעת ובמילים מתומצתות כאילו מדובר בספה בבית ולא באדם. למשל: "אף פעם לא אהבתי אותה" או כשהיא גונבת לך את הבגדים וזה מטריד אותך יותר מהיותה בעיצומו של משבר שלא לדבר על כך שבאמת יש לה מגבלה אבל היא מכונה על ידך "גנבת" - בלי להתנצל, להצדיק, להבין מה לא בסדר אצלך. הדבר היחידי מכל הדף הזה שאת כותבת ברמה של גילוי של רגש לא שלילי בעניין הוא:
_אני לא מצליחה להבין איפה הייתה האמפטיה שלי במשך כל השנים? למה בחרתי להרגיש מאויימת?
גם עכשיו קשה לי להרגיש אמפטיה, ועדיין אני מרגישה קצת מאויימת, אבל עכשיו אני מבינה ממה אני מרגישה מאויימת. הפחד הגדול הוא מהלא נודע, עכשיו כשיש לי ידיעה אז אני פוחדת קצת פחות_

אני לא יודעת, אבל נדמה לי שזה סיפור שאת מספרת לעצמך. אני אישית חושבת שבעוד שאת גינית את אחותך כל השנים בבעיה של חסך רגשי - את סבלת מזה לא פחות ביחס אליה. גינית אותה בנוגע לחוסר אחריות - וכמו שאמרתי מתחילת הדף - 4 שנים- שאת כותבת הודעות חדות בנוגע לכמה היא לא בסדר, כמה היא לא שפויה, ובנוגע אלייך - שום ניתוח שום כלום, פשוט ציון עובדות קריר מקפיא, את שונאת אותה, את לא רוצה קשר איתה...
אני מציעה לך לקרוא את זה שוב (אני מצטטת ממישהי אחרת שכתבה קודם לכן)
עוד דבר - אחותך עברה משבר עמוק, בעקבותיו ניסתה להתאבד. את בתגובה מצאת לנכון לשים לב להעלמות בגדיך ולעשות מזה ה-ענין (בתור קוראת: סיפור נסיון ההתאבדות הוא רק רקע למה שהיא העזה לעשות לך). תבדקי עם עצמך: מדוע את תמיד חייבת להיות במרכז העניינים

יש לך אחות שסובלת מהפרעת אישיות גבולית, היא תינוקת שמינית (!) למשפחה שלא ממש טיפחה אותה בינקות. אבל יותר גרוע מכך - ותסלחי לי מראש , אבל יש משהו בעייתי לא רק בחוסר היחס אליה אלא בחינוך בבית, הורים שמצליחים לייצר שתי אחיות כשהגדולה לא מצליחה למצוא בתוכה קמצוץ אמפטיה כל השנים הללו לאחותה, מצהירה שהיא לא אוהבת אותה ולא רוצה להיות במחיצתה- לא מגלה מינימום של סלחנות, חמלה, חיבה, גוננות, הנאה, רגשות של אחות גדולה ומגוננת ושאר התחושות שהועלו כאן ע"י קוראות ההודעות שלך מנשים שלא מכירות את אחותך ואינסטנקטיבית חשו חמלה וסלחנות - יש בעיה של ממש במרקם הזה שיצקו ההורים שלך והאחים הבוגרים לבית הזה. ואחותך, גם בלי ההפרעה שאובחנה לה - ספגה ספגה את כל הזוועה המשפחתית הזו לתוכה עד לרמה שהיא באמת מאמללת את עצמה - ואף אחד לא נראה שבאמת נמצא שם בשבילה.
יש מושג בפסיכולוגיה ששכחתי מה שמו אבל הוא נוגע לדינמיקה משפחתית שבה לכל אחד יש תפקיד, אחד מהווה שק החבטות של כולם, אחד המורד, אחד המנהיג, אחד המקור לגאווה, יש משחק שמשתנה בתפקידים, ויש תפקידים מגוונים והרבה יותר מדויקים שרלוונטים לכל משפחה והמקרה הפרטי שלה. אצלכם, יש לי תחושה שהיא גדלה להיות זו שסופחת אליה את השליליות בבית. בהתחשב בעובדה שאת מציינת מפורשות שהתייחסו רק אלייך כתינוקת ואליה כמעט ולא - אניתוהה, או שמשהו בהצגת המציאות שלך לוקה בחסר (באופן טבעי, לא היית שם ומידע שנמסר מגורם 3 לא אובייקטיבי) או שבאמת מדובר במשפחה שבאופן יוצא מגדר הרגיל על כל ששת ילדיה הבוגרים, שני ההורים - שאף אחד בה לא הצליח למצוא בתוכו את המשהו שאצל רובינו מעורר רצון אינסטנקטיבי לטיפוח של תינוק, לפינוק, לחום ואהבה - ואז הבעיה והפתרון שלה לא צריכים להתמקד רק באחותך - אלא בכם. אם רבע ממפחתך יכולים באותה הקרירות שאת מתארת את אחותך לדבר עליה- אני לא חושבת שיש מקום בכלל לחפש את הבעיה ואת הפתרון אצלה. סביר שגם אצלה יש בעיה (עם או בלי אבחנה, היית צריכה לחכות לאבחנה להבין שאחותך שניסתה להתאבד יצאה מאישפוזים, גונבת, לא מחזיקה את עצמה - סובלת ממשהו שגדול עליה ואינה פועלת בצורה רציונלית?) אבל סביבה אנושית מנוכרת אז- כמו גם היום רק מקבעת את הבעיה שלה ולא מועילה.

לכן כמו שפתחתי את ההודעה, אם כרגע את לא מוצאת כוחות בתוכך לבטא חמלה ולעשות תיקון מסויים שלך ביחס אליה - עם התינוק שיוולד לה, אם על ידי ניסיון לעזור לה בימים הראשונים לאחר הלידה, אם בשהות רק עם התינוק שלה (לא איתה) בחדר אחר, בבית אחר - אז לפי דעתי פשוט כדאי להתרחק ממנה. כי מילא שהיא מעצבנת אותך, את שפויה מספיק להישאר איתנה. נדמה לי שהמשבים השליליים שלך (וכנראה של שאר המשפחה) הם אלו שמוציאים אותה טוטלית מאיזון, ובהריון ואחריו - מלבד הכרח של ההורים המטפלים לא נראה לי שהיא זקוקה לתוספת של ניכור.

האפשרות האחרת היא באמת להתחבר לתינוק. לא לה, לתת לתינוק הזה את מה שאתם חסכתם ממנה. לנסות לעזור לה - במסגרת האפשר שאת יכולה להציע לה. וזה אומר שאם את מלאת סלידה ושנאה, ומה לא כלפיה - אז אולי פשוט תציעי לשמור על הילד מחוץ למרחב בו היא נמצאת. אולי לקנות לו מוצרים טובים ולצרף להם פתקי איחולים חמים. אולי לצלם אותה בערב שישי אצל המשפחה ולהביא אלבון חמוד שיהיה לו. מעניין אם גם התינוק של אחותך יעורר בך ניכור, או ששם יהיה משהו שיעורר תחושה של חום וחיבה מצידך - אליו, רק אליו. סביר שהיא תהיה במצב איום לאחר הלידה, עם כל ההורמונים הדכאון שציינת וכו' - דווקא אז התינוק הזה יהיה זקוק לחיבוק מנחם ולחום. זה לא אומר שאת צריכה לוותר על השינאה ומה שאת מרגישה לאחותך בכך שאת מחבקת אותו וכן הלאה- זה אומר שאת מעניקה לילד תמים, וזה אומר שאת מעניקה לעצמך את התיקון"הזה שאת כל כך מחפשת מצד אחד בינך לבין עצמך בקשר איתה (ולא בינך לבינה - זה נראה לי בכלל לא עומד על סדר היום שלך). מה שבטוח זה שזה יהיה צעד משמעותי בקשר איתה, שבאופן טבעי ואיטי יכול להוביל לריכוך שלך כלפיה וההיפך. אגב, כל זה יהיה נכון רק בתנאי שלא תהייה ממורמרת בכל פעם שהילד וחוסר הטיפול בו ירגיזו מי מכם.

אני פתאום נחרדת מהמחשבה שהניכור המשפחתי כלפי אחותך יעבור בירושה לילד שיהווה קורבן קל יותר.בהתחשב בעובדה שאחותך סופגת שליליות רבה מאביך, ממך וכו' - בלי קשר למוגבלות שלה (מגיל 0 כפי שציינת) אבלב של המוגבלות - פי כמה מונים, אניחוששת שתינוק שנדרש לטיפול סביב השעון - שהיא בטח לא תוכל לעמוד בו ותזדקק לעזרתכם - יעורר כמיטב המסורת המשפחתית שליחת חצים לכיוונו. אני לא סתם כותבת בבוטות, פשוט נראה לי שהכרה בסיסטמטיות, באיפיון ההתנהגות המשפחתי שחוזר על עצמו - יש בו מכדי לפחות לגרום לך לחשוב על זה ולעבוד על עצמך. במידה כמובן ודברים מסתדרים לך (אחרי הכל אני לא מכירה אותך ואת אחותך) . בעיניי יש על מה לחשוב - ובעיקר לעשות, הבחירה כפי שאני רואה היא בידייך, 4 שנים שהדף קיים והבעיה קיימת הרבה יותר - וכרגע קיבלת הזדמנות מצויינת, שגם תמנע במעט עוול כלפי הילד (אמא לתינוק, מוגבלת וסובלת נפשית ככל שתהיה מתפקדת אחרת כשהיא עטופה בסביבה חמה ותומכת).

תודה ג'ינ ג'ית על הכנות והאומץ לחשוף את עצמך ככה ולספר מה את מרגישה וחושבת בהתלהבות.
אני לא חושב שזה משנה כל כך אם אני או רעות מסכימים. קבלת משוב אמיתי וכנה יש בה חשיבות גדולה בהרבה מהתוכן עצמו.. זהו הליך למידה קולקטיבי שכזה - גם למשיב וגם למקשיב וגם למקשיבים כמוני. אני חושב שכנות מהסוג הזה תורמת להרגשה של חיבור וכשיש כל כך הרבה ניכור בתרבות שלנו.. זה מבורך. שוב תודה.

שליחה על ידי נטע* » 16 מאי 2007, 07:35

ג'ינ ג'ית יקרה,
כווצת את לבי והלמת בכל התופים הגדולים.
מוקירה אותך על תגובתך המדהימה.
נטע

שליחה על ידי קוראת* » 16 מאי 2007, 09:22

ג'ינ ג'ית , גם בעיני זו תגובה מדהימה. היא תורמת לכל מי שקורא אותה. תודה

בהמשך למה ש-ג'ינג'ית כתבה - יש שני סוגי תגובות לחולשה (חוסר אונים, אי-תיפקוד) - או חמלה או אכזריות. זה כנראה קיים בכל אחד מאיתנו באופן טבעי . כמו ב"בעל זבוב", האנשים הנורמליים ביותר יכולים להימשך לתגובה אכזרית, ללינץ', לסקילה, לשנאה. בעיקר כשיש לחץ חברתי (או משפחתי) לכיוון זה.

או כמו בסרט "דוגוויל".
מפחיד, מסוכן, אנושי, טבעי. ניתן לשליטה - אולי, במאמצים. מבקש נזיפה מוסרית - לא בטוח.

_{<שוכנת ממחשב אחר>}

ג'ינ ג'ית , תודה תודה על מה שכתבת.
אני אצטרך לחזור מאוחר יותר ולקרוא שוב. יש במה שכתבת לימוד אמיתי בשבילי, ברמה ממש של מה לעשות.

תודה תודה על הבוטות!
אני מחסידי הבוטות, וזו אחד השפות שאני מבינה יותר טוב.

אינטו איציה - לפי ביירון קייטי:

אני שונאת את אחותי

האם זאת האמת?

זאת האמת הסובייקטיבית שלי, משמע לא כל כך בטוח שזאת אמת מוחלטת

האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת?

לא בוודאות

איך אני מגיבה כשעולה בי המחשבה הזאת?

מתוסכלת קלות, וילדותית

מי אני אהיה בלי המחשבה הזאת?

אנ אשאר אני, אבל עם פחד להפגע שוב

היפוך 1 : אני לא שונאת את אחותי
היפוך 2: אחותי שונאת אותי
היפוך 3: אני שונאת את עצמי

עשיתי את זה נכון?

ג'ינ ג'ית

ואפילו להינשא, ולהיכנס להריון, להחזיק בו ואוטוטו ללדת.
היא לא התחתנה, היא נכנסה בטעות להריון, כנראה מאיזה בחור (היחיד שהסכים לקחת אחריות על הריון), אבל עלול לצאת תינוקת שממש לא דומה לו...

ותסלחי לי מראש , אבל יש משהו בעייתי לא רק בחוסר היחס אליה אלא בחינוך בבית, הורים שמצליחים לייצר שתי אחיות כשהגדולה לא מצליחה למצוא בתוכה קמצוץ אמפטיה
זה אחד הדברים שמציקים לי ביותר, החוסר תפקוד הזה של המשפחה כולה ביחס אליה.
אם היו נותנים לי את האחריות עליה, כבר שהייתי בת פחות מגיל 10, ידעתי חזק מאוד בתוכי, שהיא חייבת עזרה מקצועית.
גדלנו בקיבוץ, בבית ילדים עד שאני הייתי בת 9 בערך, כל האחים היותר גדולים אף פעם לא חיו בבית, והיו כבר עסוקים בחייהם שלהם, אני הייתי הכי קרובה אליה, אני זיהיתי את הזוועה כבר בגיל ממש מוקדם, אבל נגיד שהייתי אומרת להורים משהו כמו: "תשמעו, כדאי שהיא תראה פסיכולוג כי יש לה בעיה" אז במקרה הטוב היו אומרים לי להיות יותר סבלנית אליה כי אני הבוגרת, או שהיו צועקים עלי.
אני יודעת שלא בוכים על חלב שנשפך, אבל תארו לכם איזה הבדל עצום היה לי, ולה ולכל המשפחה, אם היא הייתה מטופלת בגיל צעיר יותר.
אבל האטימות הזאת שכלכך מאפיינת את ההורים שלי: "אצלנו הכל בסדר, אנחנו הכי נורמאלים ומה יגידו בקיבוץ"

נוגע לדינמיקה משפחתית שבה לכל אחד יש תפקיד, אחד מהווה שק החבטות של כולם, אחד המורד, אחד המנהיג, אחד המקור לגאווה,
כל כך בולט אצלינו במשפחה.
נאמר שהיא שק החבטות, אני המורד (שמעצם תפקידו גם נחבט), יש את האחות שהיא המקור לגאווה (שמרוב שהיא צריכה לשמור על הסטטוס, היא בעלת קשיים ביצירת אינטימיות), האחות המנהיגה (יותר נכון שטלתנית), האח המיוסר, האח הלא יוצח, האח המרוחק והאח ההומו.

האפשרות האחרת היא באמת להתחבר לתינוק
בצהריים כשקראתי את זה, בדיוק חזרתי מביקור חברה שילדה 12 שעות קודם, עזרתי לה לקחת את התינוק ולהניק בפעם הראשונה.
זה היה מדהים, אחרי שביליתי במחיצתו (החזקתי אותו על הידיים מלא) של תינוק בן יומו.... (ממש דיגדג לי לשלוף שד)
פתאום ההודעה הזאת - לא יכולתי לקרוא את זה בזמן יותר מתאים.
אן לי מילים - האם אני אצליח? נראה לי שכן.
אולי רק במקום שבו היא תקרוס ולא תתפקד, ואולי יותר.

ג'ינ ג'ית - תודה רבה רבה על הבוטות.
את פשוט מדהימה

ג'ינ ג'ית - תודה רבה רבה על הבוטות.
טוב שזה עבד.

מה שכן, לא ברור לי למה את מאשימה את עצמך במה שאמרת או לא אמרת להורים שלך בילדות, זה פשוט בולשיט. ילדה בת 10, עם אבחנות טובות יותר או פחות לא מכירה בכלל את המושג אחריות על בריאות של מישהו אחר, בטח ובטח שלא על בריאות נפשית. והאמת, לפי איך שזה נשמע - גם אם היית תולה שלט באמצע הקיבוץ "אמא, אבא יש לכם בת חולה" הורים שלך היו מקפלים את הסרט יפה יפה לריבועים סימטריים קוברים עמוק בפח ומתנצלים בפני חברי הקיבוץ - על הילדה שהצליחה לספר בדיחה מוצלחת... בקיצור - הם היו שמים עלייך ***, לא את ולא אחותך יכולתן להפר את הסיפור שהם סיפרו לעצמם, על זה שהם משפחה למופת.

אגב, לפעמים ההשראה גורמת לנו לחשוב שממחר אנחנו מושלמים. אז לא צריך להחליט שאת הולכת להיות הדודה המושלמת והאחות האובדת שמעולם לא היתה לה כי את לא תעמדי בזה. אם תצליחי לעזור לה בהתחלה בצורה אינטנסיבית ובהמשך אחת לכמה ימים או בדברים קטנים (קניית צעצועים, צילום של הילד לאלבום, הרמת טלפון רק לומר שאת חושבת עליה וסומכת עליה כאמא, ורוצה לדעת אם היא צריכה משהו מהסופר, וכו') כאלה מן - זה יהיה לה המון. *

מה שחשוב זו העקביות. עדיף לעשות קצת ועקבי מאשר הרבה במשך שבוע, ופתאום בקריזה להתנתק לברוח לא להיות מסוגלת להכיל את השינאה.

לפחות שיהיה לה עוגן יציב אחד, קטן ומשתדל וטועה - אבל עוגן. לאט, בקטן, ותמיד.

ממש דיגדג לי לשלוף שד

יואו יואו יואו איך אני זוכרת את התחושה הזאת...
אחרי הלידה הראשונה הייתי בתינוקיה עם 50 תינוקות צווחים
ראיתי תינוקת קטנה (במשקל) ליד התינוקת שלי - היה כתוב מעליה:
אמא יצאה לעשות שבת בבית
ליבי נמחץ כ"כ רציתי מיד להרים ולהניק אותה
מפדח לספר את זה עכשיו אבל ממש עמדתי כמה עשרות שניות
והסתכלתי אם מישהו יכול לראות אותי מרימה אותה...
בסוף ההגיון ניצח את האינסטינקט

אבל זו הייתה מלחמה פנימית לא קלה!

לאט, בקטן, ותמיד
כ"כ נכון
לפעמים מספיק פשוט להיות שם, לא חייבים "לעשות"

אחות_שעשתה_שינוי*

מה שחשוב זו העקביות. עדיף לעשות קצת ועקבי מאשר הרבה במשך שבוע, ופתאום בקריזה להתנתק לברוח לא להיות מסוגלת להכיל את השינאה.

חשוב חשוב חשוב!
לכי צעד צעד, אבל למרחק ארוך ולא קפיצה ענקית, אבל לשבוע.

בעיני חשוב להדגיש שהתמיכה צריכה להיות בה ובאמהות שלה ולא לקחת את התינוק כדי לטפל בו "כי היא מג'וננת ולא מסוגלת",
צריך לחזק אותה ולשבח אותה.
להתאמץ לראות את הכוחות שיש בה ולחזק אותם. לשים את עצמך קצת בצד.
אולי לשאול אותה במה אפשר לעזור לה.

אני בטוחה שאת תרוויחי מזה לא פחות ממנה.

רעות וצליל, אולי תמשיכי את החקירה?
אם לא אשנא את אחותי אני אפגע.

האם זאת אמת?

וכן הלאה...
ולגבי ההפכים- האם את מרגישה שהם נכונים יותר מהקביעה: אני שונאת את אחותי?
גלי את התשובות שלך בפנים, ואם עולה עוד אמירה תחקרי גם אותה, זה עובד מדהים
בהצלחה..

רעות וצליל, מה בעצם את רוצה? אני שואלת ברצינות

אני חושבת שמה שאני צריכה זה לפרוק, ולהוציא, ולהגיד את כל הדברים שאסור לי להגיד במציאות.

כשאני נמצאת עם המשפחה שלי, אני נמצאת תחת משטר איפוק קפדני (עכשיו כשאני חושבת על זה, נראה לי שבגלל זה כשאני שם, אני מוצאת את עצמי זוללת).
אפילו עכשיו שאני גדולה, אסור לי לדבר על המון דברים עם המשפחה. רמת המתח שם היא ממש גבוהה, וכל מילה שלא במקום עלולה להביא לפיצוץ.

בשיחות בין המשפחה לרוב מגיע השלב שבו אומרים לי משהו כמו :למה את לא עונה, למה את לא מתייחסת, למה את כלכך אדישה.
עד כדי כך הם לא קולטים!

אני לא עונה כי אם אני אגיד את מה שיש לי יפרוץ ריב משפחתי גדול שכמובן יסתכם בזה שאני לא בסדר.

שיחה לדוגמא מהיום:
(המילים המודגשות הן מה שרציתי לומר ולא יכולתי)

אבא: כבר כמה זמן יש לי כאב בכתף ובצלעות, מה את יכולה לעשות?
אני: אני צריכה להבין ממה זה נובע. למישהו אחר הייתי מציעה עיסוי, אבל מאוד מוזר לי לעשות עיסוי לאבא שלי, יש איזו אינטימיות שנוצרת בטיפול
אבא: מה זאת אומרת לבדוק? את לא יכולה לעשות משהו?
אני: אני צריכה לברר באיזה שריר בדיוק מדובר. זה ממש מוזר לי לטפל באבא שלי, במיוחד שרמת המתיחות במשפחה היא כלכך גבוהה, ויש כלכך הרבה כעס כלפיו שאני צריכה לפתור
אחות: נו למה את לא מציעה לעזור?
אני: דממה למה בכלל את מתערבת בשיחה?
אחות: למה את לא עונה?
אני: דממה מי בכלל שאל אותך? מי את בכלל שתדברי על לעזור להורים אחרי שהפלת עליהם חובות של בערך 50 אלף שקל, והפכת את החיים שלהם לסיוט, ונפלת להם על הבית ואת מתקיימת להם מהוריד?
אחות: איך את יכולה להיות אדישה כלכך? אחרי כל מה שעושים בשבילך?
אבא: אז תגידי שאת לא יודעת לטפל!
אני: אז אני לא יודעת לטפל בכל אחד, ומסרבת לטפל תחת אש

למה אני לא אומרת בפשטות לאבא שלי שמוזר לי לטפל בו בגלל שהוא אבא שלי, והרבה יותר נוח לי לטפל באנשים זרים מאשר באנשים שאני מכירה, ובכלל יש עניין של אינטימיות מסויימת בטיפול שקשה ליצור אותה עם אבא שלי, במיוחד כשיש בנינו כל כך הרבה מתחים על רקעים שונים?

כי זה פשוט לא מקובל במערכת היחסים בנינו שתתקיים שיחה כזאת.
דבר כזה נהוג שאני אסביר בשקט, בסוד לאמא שלי, והיא כבר תמצא את הדרך שלה להעביר לו את המסר בלי שאף אחד יעלב, אבל אמא שלי נסעה בדיוק לחו"ל.

וככה מתנהלת משפחה........

חוץ מלפרוק, אני יודעת, שכמו שאמרה שרי אריסון, השינוי בתחיל בתוכי.
אני יודעת שאם יש לי קונפליקט עם מישהו, אני לא יכולה לשנות אותו, אני צריכה לשנות משהו בתוכי, ואז זה יסתדר.
אז אני בעצם מבקשת: תמיכה, מקום לפרוק, פרספקטיבה, הכוונה, בוטות ורכות.

הכל הולך.

שוב תודה ל ג'ינ ג'ית שהעלתה את הבעיה לרמה המשפחתית.
ו אינדי אנית אשמח לתובנות/ הכוונות מבית ביירון קייטי.

שליחה על ידי מישהי* » 19 מאי 2007, 14:13

את יודעת, את צריכה ללמוד לדבר דיפלומטיה. למה הכוונה?

_אבא: כבר כמה זמן יש לי כאב בכתף ובצלעות, מה את יכולה לעשות?
אני: אני צריכה להבין ממה זה נובע. אולי כדאי שאתייעץ עם X שאני מאד מעריכה את דעתו.
אבא: מה זאת אומרת לבדוק? את לא יכולה לעשות משהו?
אני: אני צריכה לברר באיזה שריר בדיוק מדובר. ולהתייעץ איך הכי כדאי לפעול.
אחות: נו למה את לא מציעה לעזור?
אני: את צודקת, אני צריכה לבדוק איך יהיה הכי כדאי. מחר דבר ראשון על הבוקר אתקשר ל X ואתייעץ איתו.

אני מניחה שמפה השיחה תהייה שונה, ודבר ראשון על הבוקר, תדברי עם אמא שלך, תסבירי לה, ותגידי שתשמחי לשלוח אותו לאיקס, שאת כ"כ מעריכה את המקצועיות שלו...

צריך להתאמן בזה, זה כמו להתאמן כדי להיות בכושר...

אני לא חושבת שזה קשור למיומנות בדיפלומטיה. אני חושבת, רעות וצליל שאת נהנית להיות קורבן. בהתחלה היית קורבן ביחס לאחותך, אומנם אותך אהבו והיא הוזנחה, אבל לכל אורך הדף את עוסקת בך ובכעס שלך עליה ובמה שהכעס שלך עושה לך- כלומר כמה את סובלת כמה את קורבנית של האומללות של אחותך ובכלל לא עוסקת באמת במערכת היחסים ביניכן.
אח"כ כשהעליתי את הנקודה המשפחתית - את שוב עסוקה בך ובקורבנות שלך.
לדוגמא גם מול אבא שלך את בעמדה של קורבן. קראתי את השיחה שלכם והיו לך הרבה הזדמנויות לעצור את הידרדרות השיחה. הוא שאל אותך למה את לא יכולה לעזור, יכולת לומר מאה ועשרה דברים בעניין בשביל לצאת מזה (כואב לך הראש, תתייעצי עם עמית כמו שנאמר, את רוצה לחשוב לעומק, לגעת לו לפחות באזור שהוא מצביע עליו - לגעת מותר יו נואו- ועוד) . אני חושבת שבחרת לא להגיב כי את משותקת לידו מחרדה. אני חושבת שלא בוחרים חרדה אבל בוחרים להישאר בה. מרוב שהתרגלת לא להילחם את כבר לא יודעת איך אז את בוחרת במילוט - בשתיקה, ואח"כ מגיע התסריט הידוע מראש - אחותך שמעירה לך ואבא שמחליט שאת לא יודעת. קיבלת את התסריט הנח - את לא נלחמת, לא מקשיבים לך, רומסים אותך, את קורבן וזהו - אפשר להיות רגועים ולהתחיל לנתח את זה. עכשיו כשאת שוב מקבלת אישור לקורבנות שלך את רגועה. רק שמשהו בתוכך אומר לך שזה לא המצב הטבעי לך ולכן את כותבת פה ואת כועסת ומבטאת בשחור את המילים שכן רצית לומר.
ברגע שתאזרי אומץ ותגידי משהו, לא משנה מה, משהו, בהמשך לכל הערה כלפייך - את תתחילי לצאת מזה.את לא חייבת "להיכנס" באבא שלך או לשתול אותו במקום, סתם משהו העיקר לענו, שתצאי מהמצב הזה שבו ככל שאת כועסת - את יותר דוממת.

אבל את יודעת, מעבר לזה, נראה לי שאת נורא אוהבת להתפלסף. את כותבת שאת מחפשת מקום לקטר - זה יופי. אבל עובדה שהדף קיים שנים... מעבר לזה שזה טוב לשחרר קיטור מדי פעם יש רושם שההתפלספות מחליפה את ההתמודדות. את מנתחת את היחסים בינך ובין אחותך שוב ושוב ושוב מכל מיני זוויות, ואני בעוונותיי תרמתי עוד זווית - הזווית המשפחתית. אז יופי שזה פותח את העיניים - אבל אל תצללי לשם. תקחי כעובדה שאת לא משנה את המשפחה שלך עכשיו - וגם לא את עצמך. זה מורכב מדי ואיטי מדי מכדי לחשוב שמשהו ישתנה מניתוח כתיבה בפורום או תגובה כן/ לא לאבא שלך. צעדים קטנים ו ה מ ו ן זמן משנה אינטראקציות.

תקחי צעד צעד. תתמקדי באחותך ההרה. אומרים שמה שעוזר לאנשים לחזק את עצמם - זה דווקא עזרה לאנשים אחרים שסובלים מבעיות דומות לשלהם. למשל אישה שחוותה התעללות מינית - חונכת נערה שעברה התעללות לא מזמן. את ואחותך בותה זירה, כל אחת אכלה את החרא שלה מהמשפחה (תאור מעודן משהו...) תנסי לאט לאט להושיט לה יד, בעיקר סביב ההריון הוילד. תתמקדי במה שאת עושה, לא במה שאת חושבת. את רוצה לכתוב ולקבל הכרה, לקבל מקום לפרוק מחשובת, את יכולה, אבל הרבה יותר, לדעתי, עדיף לך, עם כל היכולת הזו לנתח ולהתפלסף להתמקד בלקבל הכרה ושיתוף בעשייה. אם תתמקדי במה שאת עושה בשביל או עם - ותכתבי את זה (כי יש לך את הצורך לשתף) את תצרי "הלך רוח" של עשייה ופרודקטיביות וזה ישים אותך במקום אחר מהנבירה הזו שלא מובילה אותך לשום מקום - מלבד לעוד אפיק של בריחה מהתמודדות.

בהצלחה.

תובנות מבית ביירון קייטי יכולות להיות רק לך כשתעשי את העבודה.
יש לה דף עבודה שנקרא "שפוט את האחר", אפשר למצוא אותו באתר שלה לדעתי.
בכל אופן הדבר הראשון שעושים זה רושמים: אני (פה את מוסיפה שונאת כועסת מודאגת או כל מה שמתאים למצבך) את ___ (שם) כי __
ואז את צריכה להיות הכי קטנונית ילדותית ואמיתית שאת יכולה ולרשום את כל הדברים שאת שונאת באחותך (במקרה שלך)
ועל זה לעשות את השאלות וההיפוכים. אבל הכי טוב שתנסי לחפש את הדף המלא כי יש שם עוד דברים שממש עוזרים.
אם את רוצה תתחילי ואני אשתדל לעזור, למרות שאגב אני לא מומחית כזו גדולה...

היי יקירתי
הנה אני כבר 3 שבועות רוצה לכתוב לך בדף הזה אבל המחשבות לא מתגבשות למשהו ורבאלי
ודווקא ביום ההולדת שלך יש לי ההזדמנות והמוזה
אז תסלחי לי אם זה לא במקום או חסר טעם,
אני בכל זאת מנסה...

נראה לי שמעבר לקונפליקט עם אחותך, יש נושא יותר חשוב
נושא של האנרגיה הגברית שאיננה (אין דמות גברית משמעותית ופעילה בחייך)
יש לך מערכת יחסים מפותחת ומגוונת עם אימך, עם אחותך, עם ביתך, עם עצמך.
נראה לי (מהצד) שאת ננעלת על ה"שנאה" לאחותך כדי לא לפתוח את המועקה האמיתית והעמוקה-
היחסים עם אבא שלך, שם נבנה המחסום שלא מאפשר את האנרגיה הגברית.

השיחה שכתבת למעלה, שיחה שבה הוא לחץ ואת שתקת,
שיחה שהתקיימה בכלל רק בגלל שאמך הייתה בחו"ל,
אפשר לראות איך שני הצדדים זועקים לעזרה (ואיך את לוקחת את כעסייך כלפי אבא שלך
והופכת אותם לכעסים על אחותך).
_אבא: כבר כמה זמן יש לי כאב בכתף ובצלעות, מה את יכולה לעשות?
אני: אני צריכה להבין ממה זה נובע. <למישהו אחר הייתי מציעה עיסוי, אבל מאוד מוזר לי לעשות עיסוי לאבא שלי, יש איזו אינטימיות שנוצרת בטיפול>_

הוא איש מבוגר, חולה, פגיע. ועם כל זה הוא לא מהסס לפנות לעזרה דווקא אליך - בטוחה שגם לו זה לא הכי טריויאלי, אך אולי הוא מחפש את האינטימיות איתך?
את שתמיד היית ביתו האהובה והיום את כ"כ רחוקה ממנו, לא הגיע הזמן להתחיל לקבל אותו, להשלים איתו?אולי הגיע הזמן שתתחילי לדבר איתו, לגעת בו. יש לך ילדה, תראי כמה את אוהבת אותה. ודמייני לעצמך כמה הוא אהב אותך, כמה הוא נתן לך, כמה הוא עדיין מצפה לקרבתך. הוא שואל, מעז, מבקש, את בונה חומות, משתדלת לא להפגע. אבל הוא כבר איש מבוגר, ואת גם לא ילדה קטנה. היוצרות מתהפכות, את זו שצריכה לקחת אחריות עליו והוא זה שייכנע.
אני חושבת שההזדמנות שבאה לך ממנו, ההזדמנות לטיפול, לא משהו אינטנסיבי, משהו בקצב שלכם - זאת הדרך בה תמצאי את אהבתו והוא את אהבתך. בטיפול יש לך את הסמכות להוביל, הוא יודע זאת, והוא רוצה שתובילי. תשאלי אותו על הילדות, לא שאלות כלליות, שאלות ספציפיות, משהו שיעזור לך בעבודתך (תשאלי איך אמא שלו הייתה קוראת לו, למשל). תכירי אותו באמת, מאיפה הוא בא, למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג, תראי שהוא תמיד רצה בטובתך.
נראה לי שחלק גדול מהשנאה לאחותך קשור ביחס "לא שווה" לה ולך, בזה שהיא תמיד יצאה החלשה וזכתה בכל הרחמים - ואת החזקה, זו שתמיד צריכה לוותר ולהבליג. הגישו לך נעליים גדולות ותמיד השתדלת לא לאכזב, אבל אינך צריכה להוכיח עוד לאיש - את יודעת שאת מוכשרת ומדהימה, והנה את גם מתקיימת בזכות עצמך. תגידי לו את זה, תתני לו להציץ לעולמך. תרשי לו להתגאות בך.
אינך זקוקה למטפל/ת מהצד, את היא המטפלת, יש בך מספיק מודעות לשניכם, יש לך את כל הכלים הדרושים. פשוט תקחי את ידו בידך.

ימים טובים הגיעו.
כמו בלון המתמלא לו לאיטו באויר, התמלאה לה ביטנה של אחותי במים ותינוקת.
המתיחות במשפחה הלכה וגברה, כל נקודת חולשה אצל מי מבין בני המשפחה איימה להוות נקודת משבר ופיצוץ.

עכשיו מגיע לי מזל טוב.
לפני שבוע נולדה לי אחיינית חדשה, קטנה ומתוקה (וגם אחיין, אבל הוא לא קשור לסיפור).
מייד יבוא המשך...

עם הלידה, כאילו כל האויר יצא מבלון המתיחות שריחף במשפחה, ועל כולם ננסך רוגע והקלה.
הייתה לידה קשה מאוד בשבוע ה41 להריון, לידה שהתחילה ע"י התערבות רפואית של פיטוצין, נמשכה כמעט שלושה ימים והסתיימה בניתוח קייסרי דחוף.
וכך מצאתי את עצמי באה לבקר את אחותי בבית החולים כשהיא מותשת לאחר לידה, ואני עוזרת לה, משקה אותה בזמן שהיא מניקה, עוזרת לה לתמוך בתינוקת כשהיא מניקה, מחזיקה את התינוקת, ומפציצה אותה בתעמולה "באופנית".

מדהים איך תינוקות מצליחים להסיר ממני (ובטח מכולם) את כל הציניות, המגננות, התוקפנות, הכל הכל יורד ממני, אני מצליחה למצוא בי רכות ועדינות.

אני חייבת להיות כנה, ולחדד, הרגשות שלי אל אחותי נותרו קשים, אני לא מצליחה לראות את עצמי למשל נותנת לאחותי חיבוק או ליטוף, או אהבה.
אבל עם התינוקת יש הכל, אני מרימה אותה ומחבקת ואפילו (זה ממש ממש קשה לי להודות) אוהבת.

אל אחותי אני מצליחה להגיע דווקא מכיוון אחר.
בתור הילדה המוזרה במשפחה, אני הסמכות העליונה בעניין גידול תינוקות וילדים באופן טבעי ולפי עקרון הרצף כך שאני מוצאת את עצמי מייעצת ומלמדת, ותומכת, ומסבירה לאחותי איך לעשות את זה נכון...

הי רעות
רציתי לומר שגם לי יש קשר מרוחק עם אחותי.
ואין שם אהבה גדולה. אני מרגישה שהיא "אוהבת" אותי כי אני אחותה אבל לא כאדם.
מצבים קיצוניים שונים בחיי המשפחה שלנו מובילים להתנגשויות ביננו, ובשאר הזמן יש שלום קר. (מה שלא גורע כמו במקרה שלך, אהבה גדולה ומלאת חום עם שלושת האחיינים שלי).
אנחנו מאוד מאוד שונות באופיינו ומשם בא גם הקושי להתחבר.
בשנה האחרונה ההורים שלי היו חולים ונזקקו לתמיכה צמודה בבית ובבי"ח (אמא שלי לקתה בסרטן ועברה חצי שנה של טיפולים כימותרפיים, אבא שלי עבר כמה ארועי מוח)
אני סעדתי אותם כל הזמן, גם בגלל שאני גרה קרוב יותר וגם בגלל שקשה לי מאוד לראות את אהוביי סובלים מבלי לעשות משהו. הפסדתי ימי עבודה וכסף והיא, עשתה כשהיה נוח, וכשלא היה נוח אמרה, אני לא יכולה - מה שהשאיר שתי אופציות: או שאני אעשה, או שזה לא יעשה כלל......
בשלב מסויים הגעתי לתובנה, שהיא הסיבה לכתיבה שלי כאן: ברגע קשה מסויים שחשתי תיסכול עז מחוסר הרגישות שלה, שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אם היא לא היתה קיימת? ועניתי לעצמי שסביר שהייתי עושה אותו הדבר רק בלי התסכול. ובו ברגע החלטתי שאני מדמיינת כאילו היא לא נמצאת. (אני יודעת שזה נשמע קשה ועצוב, להעלים במחשבה את אחותי, אבל באותו רגע זה היה הדבר הנכון לעשות). זה מאוד עזר לי לתפקד באותה תקופה.
כשהיא יכלה לתת, היא נתנה, ובשאר הזמן, פשוט תימרנתי כאילו אני בת יחידה, מה שממילא הייתי במה שנגע לטיפול וההתנהלות בזמן ההוא.
התקופה ההיא, הלא רחוקה כ"כ, היתה חוויה מעצבת בשבילי. וגם היום אני יודעת שהיא המשפחה שלי, וכנראה לא תהיה מהאנשים הקרובים אליי בעולם.
וכך אני מקבלת אותה. מנסה לנהוג ברוך, להיות אמפטית איפה שאפשר, ואיפה שלא פשוט מנקה עצמי מציפיות.

שליחה על ידי נטע* » 23 יולי 2007, 16:10

ברכות להולדת אחייניתך.
מקווה שהחיבוק, הליטוף והאהבה לתינוקת יחד עם הרכות והעדינות שאת מוצאת בך ימשיכו להיות אפשרות.
את תומכת. וזה הרבה.
רק דבר קטנטן - איך לעשות את זה נכון - משפט שמעורר מחשבה, יש נכון לכל אחד ואחת, אחר, משלו.
ימים טובים של גילויים משפחתיים.

רעות - מזל"ט לאחותך ולקטנה!
וגמלך! כן ירבו ימים טובים

שליחה על ידי גולי* » 23 יולי 2007, 21:00

ומסבירה לאחותי איך לעשות את זה נכון...

רעות, יש לך הרבה מה ללמוד על עצמך דרך המשפט הזה.
אם את באה לאחותך (ולעולם בכלל) עם גישה כזאת, את רק מזיקה ומפסידה ונתקעת במקום.

שלום רעות.
קודם כל מזל טוב להולדת אחייניתך וביתה של אחותך.
יופי שאת תומכת בה. יוצאים ממך דברים טובים. לפעמים יש הזדמנויות בחיים שאפשר לבחור בשבילים אחרים משהכרנו, אולי זו הזדמנות שכזו. לרדת מהעץ...

קראתי את כל הדף הערב. כמה שנים שעפו להן ביעף... וחשבתי להוסיף את דעתי. מקווה שתתרמי.

אולי הדף שלך משך את תשומת ליבי משום שאחיותיי רבו בינהן ולא דיברו כ-8 חודשים. (אין להן את העבר שלכן וגם לא הפרעה זו או אחרת). אך מה שכן, אבא שלי התערב והודיע רשמית שאם הן לא פותרות את זה הוא לא מגיע לעזור עם הנכדים, לא לאירועים, השכיר את שירותיה של יועצת משפחתית... בקיצור היתה לו אמירה.
וזה בדיוק מה שנראה שחסר אצלכם. ההורים אינם תומכים בה, בך ובקשר העתידי בינכם. מעולם לא עשו זאת. זו דרכה החולנית של משפחתך, להשתיק את כל העניין ואחותך לקחה על עצמה את המחלה בדמות הפרעה.

היא אמנם ילדה שמינית במשפחה ולא קיבלה תשומת לב (שעד היום למדה להשיג אותה בדרכים כאלו ואחרות) ואת ילדה שביעית, אך הראשונה למיזוג שהיה כנראה מאד חשוב להורים. אין ספק שה"מעמד" של שתיכן חי עוד היום, גם בתוך המשפחתולוגיה.

דבר שעלה לי מאד חזק מלקרא את הודעותייך. כתבת שמגיל מאד קטן הרגשת אותה, ידעת שמשהו לא בסדר, ניסית בדרכך להתריע ובעיקר הרגשת שאם תרצי תוכלי לשנות אותה, שזה תלוי בך, שתוכלי להציל אותה או לגרום לה להיות אחרת. זה מאד ברור תחושת הכעס שלך עקב זה. את, הילדה הקטנה, רואה את אחותה בזוועותיה, ובטוחה (בטחון ילדותי ומגלומני) שתוכלי לשנות אותה. והנה - לא רק שלא השתנתה אלא אף החריף הענין. ולא רק החריף הענין - ההורים מעלימים עין ולא רוצים לראות את שאת רואה כ"כ בבהירות.
וכך שנים של כעס, מרמור, זעם וכו' שיוצאים על אחותך ש"לא מסכימה" להשתנות.

ומעל הכל אני חווה אותך פה, לאורך שנות כתיבתך - אישה ילדותית. הילדה הפנימית שלך, זו שכעוסה שאחותה לא משתנה, שאביה ואמה לא שומעים לה, שמשתיקים כדי שלא יראו וידעו - היא מכתיבה ומנהלת את מהלך היחסים שלך איתה. האמפטיה שיש בתוכך לא שייכת לילדה הזו. הילדה הזו, כמו כל הילדים - רואים באופן חד צדדי את עצמם.
לאורך כל הכתיבה שלך פה (פרט לזמן הזה שאת תומכת, וגם זה חלקי) הרגשתי כיצד אותה ילדה היא זו שחיה לצד אחותה. את רואה את עצמך בלבד, ומנתחת אותה מנקודת ההסתכלות של הנוחות של אותה ילדה. את לא מפגינה שום יכולת של פנים אחרות שלך ובך, לראות דברים מנקודות מבט אחרות. הבוגרת שבך, האמא שהפכת, החברה שאת לחברותייך - אף אחת מהפנים הללו - את לא מגייסת ליחסים איתה. הרי, אם היא היתה נכה, נאמר ללא רגל, או עיוורת, לא היית כועסת עליה שאינה רואה או אינה יכולה לרוץ. אך כאן, מכיון שהילדה הפנימית שלך מנהלת את העניינים, אינך יכולה לראות אותה בפגיעותה.

לא ראו אותה מאז שנולדה ועד היום. ומה שראית בה בילדותכם, היתה רק ההפרעה שלה. זה לא פשוט לחיות ליד הפרעה, אבל זיכרי, שלראות הפרעה זה עדיין לא לראות את האדם.

ולסיום, אשתף אותך. כשהייתי בת 26 ניתקתי קשר עם אימי. 7 שנים לא ראיתי אותה או דיברתי איתה. היו כמה אירועים משפחתיים אך בפתולוגיה המשפחתית שלנו, אפשר להיות באותו מקום מבלי לדבר. ושנאתי אותה. כ"כ שנאתי אותה עד שרציתי את מותה. לא היה אכפת לי כלום. גרתי מאד קרוב אליה, אבל למרות חיזוריה לא התרציתי. הרגשתי שלמה מאד עם עצמי ועם הנתק הזה.
גם אני גיליתי שהיא אחת מההפרעות האלו שאפשר לתת להן שם. וגיליתי שהיא לוקחת תרופות פסיכיאטריות.
רציתי רחוק רחוק ממנה, וכמה שיותר.
במהלך אותן7 שנים ובסופן המתוק, עברתי שינוי מהותי בתוך עצמי. נסיעה להודו, מדיטציה, הבשלה פנימית וכו'. זה היה תהליכי ומפתיע בעת ובעונה אחת.
חזרתי אחרת. חזרתי מפוייסת. הילדה בתוכי התפייסה עם אימי. לא ציפיתי שתהיה כך או אחרת. הילדה, שנתתי לה מעצמי, ועשיתי איתה איזה שהוא מהלך, כבר לא ניהלה אותי. ומעבר לזה. כנראה שמשהו בתודעה שלי נפתח ויכול היה לראות את הדברים מעבר לעצמי, עצמי, עצמי. כך זכיתי לעוד 6 שנים איתה. אף פעם היא לא היתה ולא תהיה האמא שדימיינתי כל השנים שרציתי. אך זה כבר לא הפריע לי. נהנתי ממה שיש לי ליהנות איתה, וכל השאר לא. כך גם יכולתי לתת ולקבל, וגם לשמור על שפיותי.
ותוך כדי כך המקום המפוייס יכול היה להמשיך להתקיים.

והנה, ילדתי את ילדתי הראשונה לפני 11 חודשים, וכשהיא היתה בת 3 חודשים אימי נפטרה מסרטן.
ליד מיטתה, כשגססה, שאלתי את עצמי אם אני מצטערת על 7 השנים הללו. וידעתי שלא. זו היתה חלק מההתפתחות שלי. אמירה שלי שהיתה צריכה להאמר ולהעשות וזה היה חלק מהתהליך. מה שכן, אני יודעת שללא האמירה הזו, גם לא היתה ההתפייסות הפנימית.

ואת, שיש לך הרבה מחשבות שאת לא אומרת - תשאלי את עצמך: אם זה שווה... את חייבת להגיד וגם במחיר המריבה או ההאשמה שאת לא מבינה וכו'. האמירה היא לא כדי שדברים ישתנו, אלא כדי להגיד אותם. להשתחרר מהם ולשחרר לאויר משהו שאולי אחרים יוכלו לגדול ממנו גם אם זה לא נעים לשמוע.
שתיקה

אלם

שורש האלימות.

רעות, מקווה בשבילך שתמצאי את הדרך לראות את היחסים בינכן מנקודות מבט שונות. שתוכלי לגייס מולה צדדים נוספים שיש בך (למרות שהיא לוחצת בעיקר על כפתור הילדה הכעוסה ופגועה). מאחלת לך לגדול.

שליחה על ידי נטע* » 23 יולי 2007, 22:30

קוראת, כתבת מרתק ומרגש.
הדף הזה מהפנט בשפע תובנותיו.

שליחה על ידי אחות* » 24 יולי 2007, 08:11

_קוראת, כתבת מרתק ומרגש.
הדף הזה מהפנט בשפע תובנותיו_

הדף הזה מהפנט בשפע תובנותיו

בלי ספק.

מדהים כל פעם מחדש לחזור לפה כדי לקרא את הסיפורים מלאי התובנות, הצמיחה, הקבלה והסליחה שאנשים מביאים לפה.

מדהים לא פחות לראות, מצד שני, עד כמה סיפור הנושא של הדף הזה נשאר בעומדו.

לפעמים, כשאני קוראת פה, אני שואלת את עצמי מה בעצם את, רעות, רוצה ממני. ממני, כקוראת.

אני לא חושבת שאת באמת רוצה ליצור שינוי.

עם התינוקת יש הכל, אני מרימה אותה ומחבקת ואפילו (זה ממש ממש קשה לי להודות) אוהבת.

קשה להודות בזה כי אז מה? אחותך תנצח בתחרות ביניכן? או אולי בעינייך ה"להודות" הוא על זה שאת (לבושתך) אוהבת מישהו שהוא בעינייך נחות ממך? באמת לא הבנתי מה הוא הדבר הבעייתי כל כך באהבת אחיין, ש"ממש ממש" קשה להודות בו.

מה שכן, ותסלחי לי שאני אומרת את זה, אבל לדעתי חבל על כל המילים והכוונות הכל כך יפות שאנשים מניחים פה למרגלותייך.

ומעל הכל אני חווה אותך פה, לאורך שנות כתיבתך - אישה ילדותית. הילדה הפנימית שלך, זו שכעוסה שאחותה לא משתנה, שאביה ואמה לא שומעים לה

נכון, אני מודה. כל הדף הזה נכתב על ידי הילדה רעות, או אם תרצו, רעות הילדותית.
מאז שהתחיל הדף הזה ועד היום התבגרתי כל כך הרבה, השתניתי וגדלתי, אבל אי אפשר להבחין בגדילה הזאת בכלל כשעוברים על הדף, כאילו החיים שלי התקדמו, ופה הזמן עומד מלכת, במציאות גדלתי, ופה נשארתי ילדה.

הדף הזה מלווה את הגדילה שלי, אפילו שנראה שהכל אצלי נשאר אותו הדבר.
מדהים לראות איך מסיפור אחד באמת יוצאים כלכך הרבה תובנות ושיעורים ושאלות, כמו השאלה הראשונה שמוצבת בראש הדף- האם אחיות אמורות לאהוב אחת את השניה? ומשם הדרך לא רחוקה לשאלה - האם ילדים חייבים לאהוב את ההורים שלהם? או האם הורים חייבים לאהוב את הילדים שלם?

אפשר להגיד שהדף משמש כמעין טיפול קבוצתי בבעיות משפחתיות.....

אני מקווה שהדף ימשיך לעזור לי ולמי שיעזר בו.

רעות, התבגרת ובכל זאת השארת פינה לילדה. לקטר, לשנוא, לכעוס, להתאכזב.
הילדה לא רוצה להשתנות בכלל...

אבל מסקרן אותי, באיזה אופן את רואה את ההתבגרות שלך, משפיעה על היחסים עם אחותך?
או ששם זה גם כמו בדף, נשאר "תקוע" עם רעות הילדה הקטנה, ולא מצליח לגדול...?

היי רעות,

אצלי במשפחה המצב קצת אחר, אבל דומה.
לא אכנס למשפחתולוגיה שלי, אבל דבר אחד הצלחתי להבין מכלך הסיטואציה שלי שאולי יהיה רלוונטי גם אלייך:

כולנו פגועים. כל הנוגעים בדבר. וכולנו צריכים הרבה אנרגיה ועזרה כדי לצאת מזה.
אבל אני לא מוכנה שהאנרגיה הזאת תהיה האנרגיה שלי. אני צריכה אותה לעצמי. וברגע שאמא שלי (במקרה שלי היא ה'בעייתית') מביאה אותי למקומות שלוקחים ממני את הכוחות והאנרגיה שלי, אני אומרת 'עד כאן. אם את רוצה להמשיך בכיוון הזה, תמשיכי בו לבד, אני הולכת עכשיו ועושה הפרדת כוחות'. ואכן מנתקת מגע לכמה זמן.

אני לא המטפלת של אמא שלי או המשפחה. אני לא מוכנה להכנס למקום הזה, לא חושבת שזה בריא לאף אחד. אמרתי את זה לאמא שלי (ולכולם, בעצם) וההתמודדות היא שלה. לא שלי. מבחינתי, אלו העובדות הנתונות, אלו כללי המשחק. אני יכולה רק להמליץ על מטפלים אחרים.

אני שומרת מאוד בקנאות על המקום הפרטי שלי והיכולת לחמוק אליו בכל רגע נתון, כי אם אגרר למטה עם השאר, אני רק אגרור אותם עוד יותר למטה, כאילו כולנו מחוברים יחד בחבל. לעומת זאת, אם אשמור על עצמי ואהיה בסדר יחסית, אפילו במחיר של חוסר נימוס או אכזריות לעתים (בעלי טוען שאני מאוד לא נחמדה לאמא שלי, ומטיחה לה דברים בפרצוף בצורה שלא הייתי עושה עם מטופלים שלי, למשל, אבל בעיניי אלו דברים שהיא חייבת לשמוע ואין אף אחד אחר שיגיד לה אותם), התוצאה הסופית תהיה שגם השאר ייגררו קצת למעלה איתי. הם יצטרכו להתאים את סטנדרט האומללות שלהם אליי כדי ליצור איתי דיאלוג.
והאמת? בינתיים זה עובד. אני מרגישה יותר טוב, אמא שלי מביעה נכונות ללכת לטיפול, והכי חשוב - נהיה קצת יותר נחמד ללכת לבקר אותם בלי לחשוש שמישהו ייפול עליי ויבכה לי כמה רע לשנינו יחד.

כתבתי הרבה על עצמי, ואני בטוחה שלא הצלחתי להעביר את התמונה במלואה, אולי נשמעת כמו איזה סנובית שיודעת הכל ומאוד מרוצה מעצמה כרגע, אבל מן הסתם היו פרטים שהשמטתי (בעיקר בגלל חוסר יכולת להעביר אותם לכתב) ויש עוד הרבה על מה לעבוד.
זה מה שקרה וקורה אצלי, מקווה שתקחי את מה המתאים ועוזר לך (אם יש כאן משהו כזה). הדבר העיקרי שהתכוונתי להגיד הוא שהטוב של אחרים לא צריך לבוא על חשבון הטוב שלך, ושזה הדבר העיקרי שאת צריכה לדאוג לו. כשאת תהיי בסדר תוכלי למשוך את האחרים למעלה איתך. אי אפשר לדחוף מלמטה.

[מצטערת על החפירה]

עומרי, מחקתי את הודעתך כיוון שלא עמדה בכללי דרך ארץ בצ'יק צ'ק . אם יש לך מה להגיד בצורה עניינית ומכבדת את/ה מוזמנ/ת לעשות זאת.

דף מרתק...
קראתי את כולו בנשימה אחת.
גם לי יש אחות עם בעיות רבות שמופיעות כאן בדף, ולדעתי הלא מקצועית היא אכן סובלת מהפרעת אישיות גבולית.
גם אני מחליפה את כל קשת הרגשות כלפיה, לפרקים מנסה לעזור, לפרקים מתייאשת ומתרחקת וחוזר חלילה.
היא עכשיו שוב בנפילה ולא עושה כלום חוץ מלשאר בבית הורי ולהעיק על כולם.
מצד שני מרחמת עליה וכן מנסה כשמסוגלת, לתת לה יחס ותמיכה.
כשמרגישה ששאבה בי כל טיפת אנרגיה מתרחקת.
אם היה לי את כל הכסף בעולם הייתי מכניסה אותה למסגרת טיפולית תומכת.
הדף גרם לי להרהר בלבטים שלי כלפיה, למרות שאני לא שונאת אותה, פשוט לעיתים ההכלה שלה עושה לי כל כך רע ומעוררת בי כעסים על שהיא כזו, דפוקה וחולה ותלותית.

האם מישהו מכיר טיפול מתאים להפרעת אישיות גבולית?
האם מישהו שמע על המרכז הטיפולי "אחד על אחד" בחיפה?
לפי מה שהבנתי אין לזה טיפול תרופתי (אולי רק יכול לעזור בהפחתת דיכאון וחרדה) אלא בעיקר טיפול התנהגותי, שלפי כל המחקרים אחוזי ההצלחה שלו נמוכים מאוד.

תודה

אדם עם הפרעת אישיות גבולית בדרך כלל לא מאושפז.
מעבר לזה, מסגרת טיפולית סגורה רק מורידה את התפקוד העצמאי של מי שכן מסוגל אליו.
עדיף מסגרת טיפולית פתוחה או בקהילה.
תרופות יעזרו "לייצב" את המצב קצת, רגשית.

היא לא דפוקה.
היא אולי חולה ותלותית אבל אם הייתה לה סוכרת או מחלת לב לא היית קוראת לה: "דפוקה".

את יכולה למחוק אם בא לך, זה פשוט צרם לי.

מעבר לזה, אם את רוצה המלצה על איש מקצוע, את יכולה לפנות אליי בדף הבית.

הי או רורה

אכן התכוונתי למסגרת טיפולית פתוחה או משולבת בקהילה( ולא סגורה), כפי שהבנתי שמתקיים במרכז "אחד על אחד" בחיפה. אשמח אם מישהו שמע, מכיר, התנסה במקום הזה או במקום אחר בסגנון מאיזור המרכז.

מבינה שהמילה דפוקה צרמה לך, אבל זו המילה שמתארת הכי נכון את מה שאני מרגישה כלפי התסכול ממנה. כמובן שזו לא אשמתה שהיא כזו, למרות שבגישתי אני מאמינה שאדם אחראי על גורלו ועל צורת ההתמודדות שהוא בוחר כדי להתמודד עם בעיותיו.
אפשר כמובן להמיר את המילה הזו ל" מעיקה" - שזו ההרגשה הכי קשה לי, שאני מרגישה חוסר אונים, שמה שאני או בני משפחה אחרים לא עושים בשבילה, זה אף פעם לא מספיק ולא משביעה את רצונה והיא ממשיכה להדרדר ולדכא את כל מי שסביבה באנרגיות השליליות שלה ולבוא בטענה להורים שלי שבגללם היא כמו שהיא.
רק לפעמים היא איכשהוא מוצאת כוחות ומרימה את עצמה לכמה ימים ושוב חוזר חלילה.

אני שוב פונה בבקשה - אשמח מאוד לשמוע ממישהו שחווה את זה עם מישהו קרוב, כיצד הוא מתמודד עם הבעיה והאם הוא מצליח לעזור לסובל מההפרעה או מצא עבורו מסגרת טיפולית מתאימה.

מאוד מדאיג אותי מה יקרה בעוד 5-10 שנים שהורי יהיו פנסיונרים ולא יוכלו לתמוך בה כלכלית כמו עכשיו,

איך היא תתמודד וממה תחיה, שלא לדבר על פנסיה, חסכונות וכו'.

תודה

אמא לעתיד,
אני לא מכירה את המרכז "אחד על אחד" אישית, אבל שמעתי ממישהי שזה הציל אותה.

בכל מקרה, הייתי מתייעצת עם ד"ר עודדה פלד מהמרכז לטיפול אינטגרטיבי והולכת על מה שיש לה להציע.

אם את רוצה את מספר הטלפון שלה - תכתבי.

הי רוזה לי

אשמח לדעת על עודדה פלד והמרכז שלה, במה בדיוק היא עוסקת והאם יש לה אתר אינטרנט? וגם לקבל את הטלפון.

תודה

עודדה פלד היא ניורו-פסיכולוגית, מומחה לפסיכולוגיה שיקומית ועובדת עם ילדים שנפגעו מוחית או שסובלים מבעיות התפתחויות. יש לה המון (מהזה המון, אוקיינוס) ניסיון, מקצועית ונחמדה.
היא גם מנהלת את המרכז לטיפול אינטגרטיבי בכפר אורנים, וזה האתר של המרכז (יש לד"ר פלד דף שם):
http://www.integrativi.co.il/home/doc.aspx?mCatID=26103
הטלפון שיש לי הוא 08-9262062 (לא בטוחה שזה מעודכן. אם לא - אפשר להשיג אותה דרך המרכז).

אשמח מאוד לשמוע ממישהו שחווה את זה עם מישהו קרוב, כיצד הוא מתמודד עם הבעיה והאם הוא מצליח לעזור לסובל מההפרעה או מצא עבורו מסגרת טיפולית מתאימה

אני שמעתי על טיפול DBT שנמצא כיחיד שממש עוזר להפרעת אישיות גבולית. תחפשי ברשת.

_מאוד מדאיג אותי מה יקרה בעוד 5-10 שנים שהורי יהיו פנסיונרים ולא יוכלו לתמוך בה כלכלית כמו עכשיו,
איך היא תתמודד וממה תחיה, שלא לדבר על פנסיה, חסכונות וכו'._

האם היא מקבלת קיצבה מביטוח לאומי? אם לא, ייתכן שהיא זכאית. הפרעת אישיות גבולית לא מזכה אוטומטית, אלא אם כן היא תוכיח שהתפקוד שלה ירוד, בעיקר בתחום הפרנסה. זה לא הרבה כסף, אבל זה משהו.

<המחכימון: כולנו משפחה אחת

>

דרך אגב, הפרעת אישיות גבולית זה סבל עצום.
את לא חייבת להכיל מעבר למה שאת יכולה, אבל רק שתדעי.
לא בטוח שהיא מסוגלת לנהוג אחרת.

לא בטוח שהיא מסוגלת לנהוג אחרת.
אולי, אבל שווה לנסות ולעזור לה, לא?
בכ"ז הן משפחה אחת

_לא בטוח שהיא מסוגלת לנהוג אחרת.
אולי, אבל שווה לנסות ולעזור לה, לא?_

ברור. התכוונתי שאין טעם לכעוס עליה. אם אפשר לעזור - אז לעזור. אם לא - אז לא.
אבל קשה להבין מבחוץ את הסבל שעוברים עם דבר כזה, אז לא לשפוט.

רוזה לי - תודה על הפרטים של עודדה. היא מטפלת גם במבוגרים או רק בילדים? אחותי עוד מעט בת 30.

אהבת עולם - תודה על ההמלצה על DBT, התחלתי לבדוק באינטרנט, אם את יודעת מה בדיוק עושים בטיפול כזה אשמח שתפרטי.
אחותי היתה פשוט אצל כל כך הרבה מטפלים ופסיכולוגים וברחה מכולם, שחשוב לי להציע לה טיפול שבאמת יכול לעזור לה ולגרום לה להישאר בטיפול.

אין לי ספק שהיא סובלת מאוד, העניין שאנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה במשפחה, נראה שכלום לא ממש עוזר לאורך זמן וזה גורם גם לכל אחד מאיתנו (ההורים והאחים) סבל ותסכול וגם המון כעס כלפיה, כי לעיתים קרובות היא מאוד תלותית, מעיקה, כפויית טובה ובלתי נסבלת בהתנהגות שלה.

אנחנו אומנם משפחה אחת אבל כל אחד צריך גם לחיות את החיים שלו ולכל אחד יש אנרגיות ומשאבים מוגבלים.
אני לא יכולה (וגם לא רוצה) לעצור את החיים שלי ורק להתגייס לטיפול בבעיות שלה ואין לי יכולת לתמוך בה כלכלית כאילו היא הבת שלי.
בתקופות שנשאבתי לזה הרגשתי שזה ממש עושה לי רע ולוקח אותי אחורה, וגם שזה ממילא לא עוזר לה והיא רק נעשית יותר ויותר תלותית בי, אז למה לי לשלם כזה מחיר.

לגבי ההתמודדות עם הקושי שלי- אני כל הזמן שואלת את עצמי מה הגבול, כמה להיות מעורבת בסיפור הזה, כמה לשמור על עצמי ולהתרחק.

מה היכולת שלי בכלל לעזור לה? אולי גם מעצם הסיבה שהיא כל כך מקנאה בי אני לא ממש יכולה לעזור.
מצד שני אני אומרת לעצמי שזה תירוץ להשתמש בטיעון הזה, כי זה פותר אותי מההתמודדת עם זה.
כי יחד עם הקנאה אני יודעת כמה שהיא אוהבת ומחזיקה ממני ומצפה ליחס.

אני גם כל הזמן שואלת את עצמי למה זה בעצם בסרט שלי? למה יש לי אחות כזאת? מה השיעור שאני צריכה ללמוד כאן?
איך אפשר לא להיות מתוסכלת מזה שהיא כזו? האם לא מגיע גם לי להיות מתוסכלת מהאכזבה שאין לי אחות יציבה נפשית שיכולה להיות חברה טובה שלי ולעזור גם לי לפעמים?
למה רק אני צריכה כל הזמן להתחשב בצרכים שלה? איפה הצרכים שלי בסיפור הזה?

ואז אני עונה לעצמי שהיא לא אשמה והיא כמו ילדה ואין לה יכולת כנראה עקב הבעיה שלה לראות את צרכי האחר.
מצד שלישי זה מאוד מכעיס אותי מבפנים, שהיא יצאה כזו חלשה ותלותית, מה ששוב גורם להרגשה של רצון רק לברוח ממנה.
גם עקב העובדה שאני בהריון, אני מנסה להיות בסביבה חיובית ותומכת וכל שיחה טלפונית איתה מבאסת אותי ולא מעצימה אותי.

לא יודעת, מסובך.

אולי בימים שאני מרגשיה פיזית טוב, אזמין אותה שנלך לסרט או הרצאה או משהו נחמד כזה, שיויא אותנו מהבית ויגרום לה לשנו תאוירה ופחות לטחון בלי סוף את הסיפורים המדכאים שלה. אולי באמת לעשות איתה דברים וליצור חוויות חיוביות יעזור במקצת.

אמא לעתיד, עודדה פלד מאבחנת מבוגרים וממליצה על המשך הטיפול עם אנשים אחרים. לטפל ממש במבוגרים - היא לא עשתה את זה שנים.

למה רק אני צריכה כל הזמן להתחשב בצרכים שלה? איפה הצרכים שלי בסיפור הזה?
אמא לעתיד,
לא רק את צריכה להתחשב בצרכים שלה. גם ההורים שלכן צריכים (והיא הרי גרה אצלם, לא? אז הם כן מנסים לפחות)
ואם יש עוד אחים - אז מה איתם? הם לא מתחשבים בה?

אני חושבת שאת בכיוון הנכון. אם אני מבינה אותך, את חפשי לה את המטפל\ת הכי טוב שאפשר, תעזרי לה קבל קיצבת נכות אם מגיע לה, ואז תחליטי אם את מסוגלת לעזור לה או שזהו. נגמר בינתיים.
ואת אמיצה בעיניי שאת מנסה לעזור לה.

רוזה לי - תודה על התגובה האמפטית שלך (-:

אתמול הצעתי לה שניפגש שבוע הבא ונעשה משהו כייפי ביחד. היא שמחה.

ההורים שלנו לצערי לא אנשים מספיק חזקים ומבינים עניין ולכן לכל היותר אפשר יהיה להציע להם לעזור במימון טיפול, הם לא יזמו יותר לדעתי חיפוש פתרון לאור כל כשלונות ניסיונות העבר לטיפול בה.

אחי לקח אותה כפרויקט שלו בחודש האחרון ומנסה לעזור לה ולבלות איתה זמן חיובי ביחד.
אני רק דואגת שלא ישאב לזה יותר מידי שלא יעשה לו רע, מעודדת אותו על האיכפתיות שלו כלפיה ומזכירה לו לשמור על עצמו.
אחי השני לא קרוב אליה בכלל ואין לו סבלנות אליה.

כרגע אנחנו בודקים אופציה לשלוח אותה לקורס מקצועי ולהתחלק ביננו בתשלום שלו, כדי שידרבן אותה להיות בעשייה, ללמוד, לרכוש מקצוע ובתקווה למצוא עבודה בפחות חרדות כשיש לה כבר תעודה.

לגבי ביטוח לאומי היא מתלבטת, בגלל הסטיגמה אני חושבת. אבדוק איתה אם היא צריכה עזרה בהגשת הטפסים.

תודה על המיקוד באיך אני בעצם עוזרת לה, אני קולטת פתאום שזה לא שכל הזמן היא צריכה את אותה עזרה,
עד לפני כחודש היא למדה ועבדה לפרקים והיה לה חבר וגם פסיכולוגית לכמה חודשים, כך שפחות או יותר תיפקדה ולא היתה זקוקה לאותה עזרה כמו עכשיו.
עכשיו, אחרי הפרידה, סיום מה שלמדה, התפטרות מהעבודה, הפסקת הטיפול - היא בעצם בלי שום מסגרת תומכת ולא בעשייה ולכן זקוקה מחדש לעזרתנו במציאת הדרך.

יותר מרגיע אותי להסתכל על זה ככה, שיש לעזרה התחלה וסוף ולא להסתכל על זה שבעצם תמיד היא צריכה עזרה, מחשבה שמעיקה ומתסכלת אותי.

תודה רבה (-:

ההורים שלנו לצערי לא אנשים מספיק חזקים ומבינים עניין ולכן לכל היותר אפשר יהיה להציע להם לעזור במימון טיפול, הם לא יזמו יותר לדעתי חיפוש פתרון לאור כל כשלונות ניסיונות העבר לטיפול בה.
זה בעייתי, כי כמו שאמרת, כשהם יצאו לפנסיה יהיה להם יותר קשה לתמוך בה.
אני חושבת שאת צריכה לדבר עם עודדה פלד (או פסיכולוג שיקומי אחר, אני פשוט מכירה וסומכת עליה לגמרי) לבד, אפילו טלפונית, לתאור את אחותך במדויק ואז תוכלי לקבל רעיונות נוספים איך לעזור לה או להביא אותה לטיפול. וגם לקבל רעיונות איך הוריך יכולים לעזור לה. (לעזור לאו דווקא מבחינה כלכלית. גם עזרה נפשית מאוד יכולה לקדם אותה).

כרגע אנחנו בודקים אופציה לשלוח אותה לקורס מקצועי ולהתחלק ביננו בתשלום שלו, כדי שידרבן אותה להיות בעשייה, ללמוד, לרכוש מקצוע ובתקווה למצוא עבודה בפחות חרדות כשיש לה כבר תעודה.
רעיון נהדר! תמיד טוב שיש מקצוע. זה בהחלט יכול להעלות לה את תחושת הביטון והערך העצמי, ואולי אפילו להתפרנס.

לגבי ביטוח לאומי היא מתלבטת, בגלל הסטיגמה אני חושבת. אבדוק איתה אם היא צריכה עזרה בהגשת הטפסים.
איזו סטיגמה? היא בוחרת למי לספר על הקיצבה. אין חובת דיווח של הקיצבה בשומקום. אממה, לרוב ביטוח לאומי דורש מכתב מרופא או מאיש בריאות הנפש על נכות. והם לא מקבלים חוות דעת של כל אחד... וזאת סיבה נוספת למה המלצתי לך על עודדה פלד - חוות הדעת שלה מקובלות על ביטוח לאומי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא סובלת את אחותי,כל פעם שאני אומרת לה להפסיק לחרפן לי עים השירים המעצבנים שהיא לומדת בגן,ושהיא מדברת עם החברות שלי ואומרת עליהם כל מה שאני מספרת
על חברות שלי בפרטיות לאמא,ובקיצור מתערבת בכל דבר ודוחפת את האף שלה לכל העניינים הפרטיים שלי.... קשה לי איתה אין לי מה לעשות.
הצילו!!!!!!!!!!!!

ואוו,נשמע שיש לך אחות סופר דופר מאתגרת!!
אם אני הייתי צריכה לסבול ולו שיר גן אחד ביום- הייתי מתחרפנת!

העלית כמה מוקדי בערה:1.שרה לה בבית שירי גן

מדברת עם החברות שלך
לא די שהיא מדברת עם החברות שלך, היא גם מדליפה מידע שאת היית מעדיפה שישאר חסוי אצל אמכן.
דוחפת את האף לעינינך.

אם יש עוד נושאים- כדאי מאוד שתעלי אותם על הכתב.קטנים כגדולים.

גם אם הרשימה הזו חלקית,אני מציעה לך לטפל בדברים .
מאוד קשה לחיות באותו בית עם אדם שעושה דברים כמו מה שכתבת ועוד ישנה איזו ציפיה (ברוב המשפחות שאני מכירה ,לפחות),שאתן תהיו אחיות ,משמעו,תאהבו זו את זו, תגלו התחשבות,מסירות ובקיצור : פוצי ומוצי כל היום.

אני חושבת שגם אם אחותך בגיל גן ,ניתן לנסות להסביר לה שישנן שעות שבהן זימרתה רצויה ושעות שפחות.
בלי לצרוח עליה ובלי לאיים.אפשר שתגידי לה שבשעות הבוקר את חייבת להתרכז באירגונים שלך ולכן דרוש לך שקט, אבל בערב(אולי בשעת המקלחת),ממש לא איכפת לך,במילא את יוצאת עם החברות ושתעשה בבית מה שכיף לה.

יותר קשה לילדה קטנה להמנע מלספר דברים שדווקא השתיקה יפה להם.אני יכולה לספר לך שהילדים שלי יצרו בתמימותם כמה תקריות דיפלומטיות מביכות.
אם את לא רוצה שמשהו יגיע לאוזנים הלא נכונות, פשוט תמנעי מלספר את הדברים כשהיא נמצאת.
אולי תוכלי לספר לאמא שלך שיש כל מני עינינים בוערים (עם ילדים שאת נמצאת איתם)ושאת זקוקה לזמן איתה בפרטיות.אולי אתן יכולות לשוחח בשעות שאחותך ישנה או לשבת בחדר עם דלת סגורה ,לשים לאחותך דיסק עם שירים כך שזה יעסיק אותה בנתיים.אולי תצאו שתיכן לצעידה ותדברו תוך כדי.בקיצור ,המצב הזה מחייב יצירת פיתרונות יצירתיים.

עוד דבר שהייתי מציעה לך זה ,לספר להורים שלכן על התחושה שלך שהיא מתערבת בעיניני החברות שלך.זה מאוד נפוץ לראות אח צעיר ש'מאמץ' את החברים של האח הבוגר,פשוט זה יותר נוח וקל , כי כבר ילדים כאלו נחמדים באים לבקר,אז למה לא לשחק איתם?
מצד שני,חשוב שגם ילד צעיר ימצא לעצמו חברים או ילמד איך להעסיק את עצמו כשלא באים חברים משלו.אבל זו כבר הבעיה של אחותך כנראה ולא שלך.מי שיכול להחליט אם זהו המצב זה היא והוריך וגם הם ימצאו את הפיתרון לעינין.חשוב רק שאת תספרי להם על רגשותיך ולהבהיר להם שהחברות שלך הן החברות שלך ואת זקוקה לזמן בפרטיות לעינינים שלכן.

אבל,
תביני אני מאד אוהבת לישון וכל בוקר היא מעיר אותי ומגבירה את התוכנית האהובה עליה:"חבורת החצר'' ואני לא יכולה לישון , גם לי יש חיים!!
אני מסבירה לה 1000000000000000000000000000000 פעמים שתפסיק עם זה והיא אומרת כן אוקי ובשבת הבאה היא ממשיכה עם זה כאילו לא קרה לה כלום!!!
זה מטריף אותי!!

בטח מטריף!
יכול להיות שהסיכום איתה זה שהיא תשמע באוזניות?

דיברת עם ההורים שלכן על המצב?
חשוב שהם ידעו כמה מפריעים לך דברים מסוימים ואם הסיכום שאת מסכמת איתה שווה כקליפת השום-שיתערבו הם בעצמם.
מאוד יכול להיות שאחותך מביעה את הצורך שלה בתשומת לב דרך ההצקות (מטריפות ככל שיהיו )ברווחתך.אבל את לבדך לא יכולה לפתור את העינין הזה .

שתהיה שבת שלום, אילה

תודה רבה אילה
אבל תביני הטלויזיה שהיא רואה בה היא חצי מטר מהחדר שלי!!!!!!!
ואבא ואמא לא שומעים כלום וחושבים שאני מדמינת דברים
ובסוף שירי ממציאה סיפור שגורם לאבא ולאמא שלי לחשוב שאני אשמה!! אבל לא עשיתי כלום!

אני רואה שהצורה שבה אני תופסת את המצב אצלכן היא חלקית למדי.
זה לא רק ריבים לגבי הדלקת טלויזיה וחברות ,אני חוששת שמה שאת מעלה כאן זה מצב שבו את חושבת שהמילה שלך בבית בכלל לא נחשבת,לא מאמינים לך ומאשימים אותך .

אני לא יודעת איך בכמה שורות שאני כותבת כאן באינטרנט אני באמת יכולה לעזור לך.
אני שוב מציעה לך לשוחח לבד ובשקט עם ההורים שלך,או אולי אם יש אפשרות, איזו דודה/סבתא/מבוגר שאת סומכת עליו שיבין את דבריך וגם יש לו גישה לדבר עם ההורים שלך.

,אילה
מה שאמרת לי עזר מאד ועכשיו הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לשכנע אותם שאחיות שלי יראו טלויזיה למטה
תודה רבה!!!

אחותי הפסיקה לימיים ואז ישר המשיכה!!!:(
היא ממשיכה להתערב ולהרעיש. בהתחלה באו אלי חברים ושיחקנו בהצגה והיינו חייבים עוד שחקנים וחוץ מאחותי הקטנה לא היו לנו שחקנים זמינים.......
בקיצור ,
היא מתחילה לעלות לי על העצבים ודווקא היום אנחנו הולכים לקולנוע.........
הצילווווווווווווווווווו!!!!!!!

אני סתם לא מחבבת את אח שלי. אין לי שום הסבר הגיוני או ריגשי. שנינו אנשים בוגרים עם ילדים, ועדיין אני לא אוהבת אותו ואת משפחתו החדשה. אני יכולה לקבל שיש אנשים שהם פשוט שונים ואין להן יותר מדי שפה משותפת. אבל למה זה צריך לעורר אצלי רגשות שליליים? אני שומרת על אוירה נעימה ולא מפגינה את מה שמרגישה. יוצא לנו להיפגש הרבה יחסית, בערך פעם בשבוע-שבועיים, בארוחת סוף שבוע אצל ההורים. אני בטוחה שמעורבת בכך קנאה, למרות שבילדות לא קינאתי בכלל, כי בכל דבר תמיד הייתי היותר מוצלחת, וגם הבת המועדפת. כיום יש לי סיבות לקנאה בו, באשתו ובכל המערך והסטטוס המשפחתי (למרות שעל פניו גם לי לא חסר כלום). אבל למה? למה היא עולה הקנאה? למה לחברים אני מסוגלת לפרגן ולאחי לא? למה אני רק שומעת את שמו ואת שם אישתו ומיד עולה לי בבטן תחושה לא נעימה של סלידה ורתיעה? אולי אם לא היינו נפגשים לעיתים קרובות, אז הייתי מרגישה אחרת? חוץ מהפגיעה העצמית שרגשות כאלו גורמים לי, אני חוששת שאשדר אותם גם ליחסי האחים של ילדיי.

נוי_גבריאלוב*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני שונאת את אחותי כי היא תמיד מרביצה מציקה ומעצבת
למשל:אני רואה טליווזיה היא באה חותפת לי את השלט ומעבירה לערוצים שלה
או שאני נוגעת לה בדברים היא באה ומרביצה ומקללת חופשי גם את אימי...

לפלונית האלמונית,מאוד משמח שכתבת שעזרתי.

לפלונית עם האח הגדול יותר,
אני לא מבינה למה את צריכה להפגש עם אנשים שאת לא סובלת על בסיס צפוף כזה.
קבלת שבת אצל ההורים זו גזרה שבאמת קשה לעמוד בה. אני מוצאת שצריך הרבה אומץ לדלל את הביקורים הללו, אבל זה בסדר שבדיוק יש לכם חברים שאתם יכולים לארח רק ביום שישי,או שתצאו לאן שהוא.כשנהיה לי קצת צפוף מדי הקבלות שבת הללו אני מכינה בבית אוכל ממש טעים ומנקה ככה שלא יהיה לי אחר כך כוח רק לפתוח איזה יין מהמקרר .

צריך להיות קצת דיפלומטים,בכל זאת שלא לעורר סתם כעסים.

אין ספק שמשהו מעורר אצלך את הרגשות השלילים.מה זה משנה , הוא יחיה כפי שהוא חי ואת צריכה לחיות את חייך.
אולי את כל הזמן מוטרדת מהאפשרות שאורח החיים שלו יתנגש בך ואז תפגעי.למשל,אתם משפחה שדוגלת בפשטות מרצון, אבל הם שניהם קריריסטים והיות יש כסף הם שופכים אותו על הילדים שלהם וזה עלול לגרום לילדים שלך להרגיש כמו 'עכברי כפר' מוזנחים.

לכן טוב לתפוס מרחק.
לתת להם לעשות מה בראש שלהם,בלי שתצטרכו להתמודד עם זה, כל עוד אתם לא בשלים לכך.אבל יתכן שעם השנים, ועם התהליכים והלמידה שלכם תבשילו כן להתמודד עימם בהצלחה.
לצורך הדגמה ,נמשיך עם הדוגמא שנתתי: כשהילדים שלך ילכו יחפים ועם בגדים מהיד השניה ויראו בנייקי החדשות של בני הדוד חיסרון, כי את זה לא מרשים להם ללכלך..
יכול להיות שגם אף פעם לא ממש תהיו בשלים.
ואז סביר להניח שתפגשו רק בארועים גדולים כמו בת מצוות וחתונות, שלום שלום נשיקות של דודות וזהו.מי אמר שאחים חייבים להיות בקשר קרוב? מי אמר שאת צריכה להיות הדודה המדהימה של האחינים?תהיי מה שאת יכולה להיות.
מי אמר שבני דודים זה הקשר הכי חשוב?

וזה בסדר.

קודם כל התובנות שכתבו פה לרעות וצליל כל כך עמוקות, שנית השיקוף שרעות עושה בדף הזה לנזק שנגרם לה ולאחותה מאופן הגידול שלהן, האחות פיתחה אישיות גבולית ורעות גדלה להיות שונאת וחסרת אמפטיה, נראה שהבת האהובה והבת שגדלה ללא אהבה ניזוקו אותו הדבר מאופן הגידול הזה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת שלמרות כל הקשיים עם אחותך הקטנה את צריכה להתגבר, גם לי יש אחות קטנה ואני בכלל לא מסתדרת איתה בדיוק אתמול חברה באה אליי וישנה אצלי כדי להיות איתי ואחותי הקטנה פשוט לא קיבלה את חברה שלי יפה אבל מה לעשות זו אחות קטנה וצריך לסלוח לה ולאהוב כי זה הדבר שהכי קרוב אליך, אפילו יותר מההורים.

אני_מקווה_שעזרתי*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לרעות !
כפי שאני הבנתי אני הרבה יותר צעירה ממך , אבל יש לי ידע (לא קראתי את כל התגובות,אינני יודעת איך זה נגמר אבל לא יכולתי להתאפק ופשוט רציתי כבר לרשום לך את דעתי)
יש לי שלושה אחים,ואני מצטערת להגיד לך אבל אני אישית חושבת שאת צריכה את העזרה ולא אחותך , אל תביני אותי לא נכון יש לי בדיוק את אותו התנהגות כמו שלך,אני יודעת שבלי העבר אי אפשר לחיות את ההווה אבל לא מתבססים על העבר ! את לא יודעת מה האחים שלי היו עושים לי ,היו רגעים שפשוט רציתי להיתאבד אבל אני שנאתי אותם על זה ! עשיתי שיחה עם אמא שלי והיא אמרה לי שהבעיה היא בי* בגלל שאני זאת שהייתי צועקת ומאיימת בדיוק כמו שקראתי מה שאת עשית ! את צעקת אלייה בגלל שהיא לא רצתה לדבר עם החבר שלה , יש לה זכות כן את צודקת כולם קנאים בסופו של דבר ,אבל לא צריך להתנפל אלייה ככה !! את פעם חשבת למה לבעלך יש יחסים הרבה יותר טובים עם אחותך משאר את ואחותך ? איך הוא מתייחס אלייה ? אני מציעה לך לחשוב על זה ולשנות את עצמך ! אני לא נהיית נגדך ! אני בסך הכל מנסה לעזור וזה איך שאני רואה הכל מהצד , אני מקווה שתקראי את זה ותנסי לעשות משהו, (((((עוד פעם !! אני לא מנסה להיות נגדך אני מנסה לעזור ליחסים שלכן !! מקווה שהבנת ומקווה ששיניתי משהו...)))

אני_מקווה_שעזרתי*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני רק עכשיו הבנתי שההודעה היא מלפני 11 שנים , אני לא יודעת עם תראי את זה או לא (אני אישית לא בטוחה) אבל אני מקווה שאני יעזור למשהו אחר

שליחה על ידי נילי* » 21 יוני 2015, 18:52

יש לי אחות יחידה שגדולה ממני ב-9 שנים. בילדות היא שנאה אותי והתעללה בי. כשהתבגרנו הקשר בינינו השתפר בעיקר משום שהיא התחתנה ועזבה את הבית. לאורך השנים ריציתי אותה ואת משפחתה והרגשתי מחויבת אליה, אם כי מתחת לפני השטח תמיד היה בינינו מתח. היא שיחקה אותה למראית עין האחות "הטובה הדואגת" כשבתכלס בפועל אני זו שבעיקר עשיתי למענה. כמו כן, לאורך כל השנים אני זו שיזמתי ברובו את הקשר בינינו, אני התקשרתי, התעניינתי והיא בקטנה בעיקר אם היא הייתה צריכה משהו.

לאחרונה החלטתי שאני מפסיקה להתקשר ולהתעניין ומסתבר לי....שהקשר בינינו נותק לחלוטין, שאין בינינו שום קשר, שלמעשה אני זו שיזמתי והובלתי את המערכת היחסים הזו, אם אני יוצרת קשר אז יש קשר ואם אני לא יוצרת קשר היא לא יוזמת איתי שום קשר, לא מתקשרת, לא מתעניינת, לא שואלת, ומה שהזוי כאן שפעם בשבוע כשאנחנו נפגשות אצל האימא באקראי, היא מתנהלת איתי רגיל כאילו היחסים תקינים.

ונגיד אם אני רוצה ליצור איתה קשר עכשיו אחרי נתק בינינו של חודשיים למעט המפגשים אצל האימא, אני מתקשרת אליה והיא נחמדה אליי לפחות למראית עין והכול רגיל.

מה אני צריכה להבין מהיחס שלה כלפיי? איזה מסקנות אני צריכה להסיק לאור המצב לגבי היחסים בינינו?

אני מוטרדת משום שאני לא מצליחה להבין את הקשר הזה.

אשמח לשמוע תובנות מכם.

תודה

אם אני יוצרת קשר אז יש קשר ואם אני לא יוצרת קשר היא לא יוזמת איתי שום קשר, לא מתקשרת, לא מתעניינת, לא שואלת, ומה שהזוי כאן שפעם בשבוע כשאנחנו נפגשות אצל האימא באקראי, היא מתנהלת איתי רגיל כאילו היחסים תקינים.
נילי יקרה, מה שאת מתארת מאוד מזכיר לי את הדינמיקה עם אחותי הקטנה ממני בשש שנים.
רק שהיא בנעליך. מבחינתי היא עול. לא עצמאית, תמיד במצוקות וכל העולם חייב לה ולהתגייס לעזור לה. תמיד קשה לה, בדיכאון, ובתכלס לדעתי סובלת מהפרעת אישיות גבולית. עדיין גרה אצל ההורים ותלויה בהם כלכלית.
בילדות כמובן שהייתה ביננו תחרות וריבים. היא זוכרת דברים לא יפים שאמרתי או עשיתי לה, אני זוכרת שהיא היתה הקטנה ששאבה את כל תשומת הלב (השלילית אומנם) של הורי והיתה הכבשה השחורה.
אני מודה שקשה לי לאהוב אותה. יש בה יותר מידי תכונות והתנהגויות שאני סולדת מהם, שיתכן ומפחידות אותי, שאני בזה להם ושסבלנותי נגמרה.
בתקופות שהייתי מרגישה אחריות להרים אותה כל פעם מחדש מהמשברים שלה היא היתה מוצצת לי את הדם.
מתקשרת בלי סוף, כותבת מיליון אס אם אסים, כל הזמן שואלת אותי מה לדעתי עליה לעשות ואחרי שהייתי מייעצת לה היתה שומרת לי טינה ובפרנויה שאני רוצה ברעתה ואני רעה כלפיה. היא פגעה בי לא אחת, כשכתבה בדף שלי באינטרנט תגובות נעצה. סלחתי אך לא שכחתי זאת, היא לא יציבה ותלותית מאוד.
לכן כל פעם שמתקשרת אין לי אנרגיות לדבר איתה, יודעת שהשיחה לעולם לא תסתיים מיוזמתה ואין לי סבלנות לזה יותר.

בשנים האחרונות חל קצת שיפור, לאחר שדיברתי איתה מספר פעמים שהיא תלותית מידי כלפי וכלפי העולם.
היא נעלבת ואני מבינה שזה פוגע בה שאני לא מתקשרת אליה כמעט אף פעם ושאין לנו קשר יותר קרוב.
אבל מצד שני היא יוזמת קשר רק כשהיא צריכה משהו (תמיכה נפשית, עזרה בלימודים, כסף, שאדבר בשבילה עם ההורים וכדומה).
אפילו כשילדתי והיה לי מאוד קשה היא לא התגיסה להגיע ולעזור, בטענה שהיא לא ניידת ואין לה כסף להגיע אלי.
ניחא. לא ממש הפריע לי כי לא ציפיתי ממנה. אבל מה שאני מנסה לומר לך שבחינתי הקשר אף פעם לא היה הדדי, תמיד חד כיווני.
היא הנתמכת ואני התומכת. היא הנתלת ואני ההודפת. היא מקנאה בי ובעבר גם האשימה אותי ואת הורינו ברוב בעיותיה.
ועדיין היא כל הזמן לא מוותרת ושומרת על קשר, מתקשרת, עם השנים למדה לעדן את זה, להתלות פחות.

אבל אני מודה, שזה די סגר לי את הלב כלפיה. היתה תקופה שהרגשתי רגשות אשמה שאני לא אוהבת אותה.
שמרגישה שהיא נטל עלי ועל המשפחה, הכבשה השחורה, בור ללא תחתית של רצון בכסף ותמיכה נפשית.
וכשאנחנו אצל ההורים גם אני מדברת איתה כרגיל ונותנת לה חיבוק ונשיקה ומחמיאה לה וצוחקת איתה.
אבל זה קורה פעם בשבועיים שלושה בארוחת ערב משפחתית, בזה אני יכולה לעמוד.
בקשר אחת על אחת איתה אני נשאבת ומאז שהפכתי לאמא אני לא דופקת חשבון ולא עונה לה כשלא מתאים לי.

מה אני צריכה להבין מהיחס שלה כלפיי? איזה מסקנות אני צריכה להסיק לאור המצב לגבי היחסים בינינו?
אני לא מספיק יודעת על הקשר בינכם, אבל היה חשוב לי להציג לך צד של האחות המתרחקת,
אולי יש בזה משהו דומה לסיבות של אחותך ואולי בכלל לא ומדובר בסיבות אחרות לגמרי.

בגדול, כל אחד נותן מה שהוא יכול במערכת יחסים ולעיתים זה מאוד מאוד מתסכל שרק צד אחד מרגיש שהוא נותן והשני רק שואב ולוקח.
אני מניחה שאם היית מדברת עם אחותי היא היתה מציגה את זה די דומה לאיך שאת מציגה, שאני אגואיסטית ולא איכפת לי ממנה.
מהצד שלי כפי שהבנת זה בדיוק להפך, היא מכלה את כל משאבי ולכן אני חייבת להתרחק ולשמור על האנרגיות שלי.
הייתי מציעה שתפתחי איתה את זה.
אני חושבת שהשיחות על הנושא עם אחותי עזרו לה להבין מדוע אני שומרת על מרחק ממנה.
בטוחה שיש סיבה לכך.
לפעמים גם אין שפה משותפת וכל אחד בחייו וזה גם בסדר.
מזל שיש את המפגשים המשפחתיים שמשמרים סוג של קשר, גם אם הוא לא מה שאת מאחלת לכן, זה עדיף לדעתי מכלום.
אלא אם את ממש פגועה ואז אולי עדיף לקחת מרחק לזמן מה.

לי אישית זה קרה עם חברת ילדות שהחשבתי כאחותי מעל 30 שנה, שכל הזמן פגעה בי ואכזבה אותי וכמוך, כשהפסקתי להתקשר אליה לחו"ל (שם גרה) פתאום גיליתי שאנחנו לא מדברות בכלל.
כי רק אני הייתי מתקשרת. לה הספיקה התקשורת באינטרנט איתי, מבחינתי זה לא היה הקשר האינטימי עם חברה טובה שדמיינתי שיש לנו.
בשנים הראשונות של הנתק זה מאוד כאב ואיכזב עד שבהדרגה התנתקתי ממנה רגשית והבנתי שנתלתי עליה וציפיתי ממנה למה שהיא לא מסוגלת לתת לי.
בסופו של דבר הקשר כרגע נותק, וזה לגמרי בסדר.
אם נחזור לקשר, זה יהיה קשר הרבה יותר שטחי ולא תלותי, כי עברתי פאזה ולמדתי את השיעור.

את צריכה לחשוב מה מתאים לך.
ולזכור שהדברים הפיכים ומכיוון שאתן אחיות עוד תפגשו ככל הנראה בחיים ותעברו הרבה פאזות.

שליחה על ידי נילי* » 22 יוני 2015, 23:15

_שלמה ואהובה היקרה,

ראשית, אני מודה לך ששיתפת אותי בסיפור האישי שלך.

היה לי קצת קשה לקרוא את מה שכתבת משום שזה נגע בי מאוד, אך מצד שני אני שמחה ללמוד עוד נקודת מבט ממך.

כל מה שאת מרגישה לאחותך אני מעריכה שזה מה שאחותי מרגישה כלפיי לפי ההתנהגות שלה לאורך כל השנים, מבחינתה מאז שנולדתי אני מהווה עבורה מטרד, עול, הלב שלה סגור כלפיי כי היא התנהגה כלפיי בצורה אכזרית לא אנושית בייחוד בתקופת הבגרות, אני בטוחה שהיא לא אוהבת ולא סובלת אותי אבל לא מהסיבות שלך.

מאז שאני זוכרת את עצמי ועד שהיא התחתנה היחס שחוויתי ממנה זה יחס עוין ומתעלל במיוחד בתקופת הבגרות, מעבר לזה לא היו בינינו שום יחסים. לאחר שהיא התחתנה היחסים השתנו למראית עין הכול נראה בסדר, הסיבה לשנאה שלה כלפיי היא משום שהיא קינאה בי בילדות משום שאבא שלי נתן לי תשומת לב ואהבה ואותה הוא דחה. ומה שמחזק את זה שהיא התעללה גם בילדה שלה בדיוק בגילאים האלה כפי שהיא התעללה בי וגם אז בעלה תמך והיה לצידה של הילדה ודחה אותה. מבחינתה לא היה מקום לשתי אחיות בבית משום שהיא רצתה את כל התשומת לב, הכוח והבלעדיות בשבילה, היא טיפוס שתלטן, כוחני, כפייתי, מיניפולטיבי, וכו', אני בטוחה שאם הייתי נולדת זכר היא הייתה מקבלת אותי בכיף.

גם לי היו הרבה מצוקות בחיים כתוצאה מההתעללות המילולית והנפשית שלה, אך לא יכולתי מעולם לשתף אותה או להישען עליה כי לא היה עם מי לדבר, היא הייתה מרוכזת רק בעצמה ובצרכים שלה.
ולהפך לאורך כל השנים אני זו שגידלתי את הילדים שלה כי היא עסוקה בעיקר בעצמה ובמאבקים עם בעלה ולא הייתה פנויה לטפל בהם , אני זו שטיפלתי, ותמכתי, וגם הייתי לה תמיד אוזן קשבת למצוקות שלה. . היא הייתה יוצרת בעיות, כאוס עם המשפחה/חברות שלה ואני הייתי צריכה לפתור לה אותם, אני רק במקרים נדירים נעזרתי בה.

בשנה האחרונה התרחקתי ממנה כי עשיתי תהליך שבו התנקיתי מהרבה רגשות קשים שהיו לי כלפיה מהילדות, היה בתוכי המון כעס, כאב, זעם שהיו מודחקים ולא מודעים על כל מה שהיא גרמה לי. היא ממש שברה את רוחי והיו השלכות מאוד קשות להתעללות שלה כלפיי, פיתחתי דפוסים לא פשוטים בגללה. היום אני מרגישה מפויסת כלפיה, התחזקתי, אני עצמאית, בטוחה יותר.

בגלל השינוי שחל בי אני לא יודעת איך אני אמורה להתנהל איתה עכשיו, אני לא רוצה להיות בסביבה שלא רוצה בי.

הבעיה היא שהיא טיפוס פאסיב אגרסיב והיא מתעתעת מאוד, אצלה רב הנסתר על הגלוי, ואני אף פעם לא יודעת בוודאות מה היא מרגישה כלפיי, אני מבולבלת, מצד אחד כשאנחנו נפגשות היא יכולה להיות נחמדה, מתעניינת ואפילו איכפתית בעיקר בדיבורים ומצד שני היא נעלמת, לא מתקשרת, לא מתעניינת ויכולה לפעול נגדי מאחורי הגב. אני גם מרגישה בחברתה חוסר נוחות בגוף, מתח, לחץ. מה זה אומר?

הייתי שמחה לפתוח את הדברים מולה אבל אין עם מי לדבר כי היא אף פעם לא טועה, לא אשמה וכו'.

שלמה ואהובה, את כנה, ישרה, את פתחת את הדברים מול אחותך והלוואי ואחותי הייתה אומרת לי מה היא מרגישה וחושבת עליי היה לי קל יותר.

נילי יקרה

שמחה שאת לוקחת משהו מדברי, יש לי כמה דברים נוספים לומר ביחס למה שכתבת שאולי יעזרו.

הייתי שמחה לפתוח את הדברים מולה אבל אין עם מי לדבר כי היא אף פעם לא טועה, לא אשמה
והלוואי ואחותי הייתה אומרת לי מה היא מרגישה וחושבת עליי היה לי קל יותר.
מה לגבי לקבוע איתה בבית קפה ולשבת לדבר?
גם אם היא אטומה ותמיד צודקת וגאוותנית, לפחות תפרקי מה שעל הלב שלך ותדעי שאת אמרת את שלך.
עדיף שתדברי רק על איך שאת מרגישה ולא תאשימי אותה.
למשל: אני מרגישה פגועה כשרק אני זו שמתקשרת אליך, זה גורם לי להרגיש שאני עול בשבילך ושאת שונאת אותי.
את אכן שונאת אותי? כועסת עלי? שומרת לי טינה על משהו?
אשמח לשמוע אותך.
כאן או שהיא תגיד לך שלא ואת סתם מדמיינת או שתודה שכן ותאמר לך מדוע.
או שתסרב לענות לך ואז תדעי שהיא מתחמקת וכנראה הנושא טעון בשבילה.
שווה לנסות.

אני לא רוצה להיות בסביבה שלא רוצה בי.
את לא חייבת להיות.
את יכולה להיות מנומסת ולדבר איתה בקלילות ושטחיות אצל ההורים וזהו.
לא לנסות להתקרב מעבר לזה ולקבל את זה שאתן לא באותו ראש ולהשקיע את האנרגיות שלך בחברות טובות במקום בה.

ומצד שני היא נעלמת, לא מתקשרת, לא מתעניינת ויכולה לפעול נגדי מאחורי הגב
נעלמת ולא מתעניינת לא חייב להיות בגלל משהו אישי, יכול להיות שהיא פשוט מרוכזת בחייה ובבעיותיה.
זה קורה לי מלא עם חברות טובות, שלא מדברות תקופה כי כל אחת בחייה.
בקשר ללפעול מאחורי גבך זה בהחלט לא לעניין ואם היא עושה משהו שפוגע בך עדיף לומר לה בפרצוף שזה לא מקובל עליך.

היום אני מרגישה מפויסת כלפיה, התחזקתי, אני עצמאית, בטוחה יותר.
נילי זה מצוין, כל הכבוד לך (-:
תמשיכי בקו הזה ותניחי לעבר בעבר.
יש לנו נטיה לקחת איתנו דפוסים שלא משרתים אותנו הלאה, מתוך הרגל.
תצרי מאזן כוחות אחר בינכן.
אני למשל מרגישה שלאחרונה אחותי בהחלט עושה שינוי בעניין.
היום התקשרה, עניתי ולא הרגשתי עול. אפילו שהייתי צריכה לסיים די מהר כי הייתי עם הילדה ובלי בטריה היא הבינה וישר סגרה.
זה גם מכיוון שאני מנסה כמה שיותר להניח לעבר בעבר.
היום יש לה תקופות שהיא מתפקדת לומדת ויותר עצמאית ויש את תקופות הדאון כמו פעם, אבל זה לא קו אחד כל הזמן.
אני לומדת להפריד ולהתייחס אליה בצורה יותר גמישה ופחות מקבעת של ככה היא והיא לעולם לא תשתנה.
למרות שבתכלס זה מחזורי, כל כמה שבועות במקסימום היא חוזרת לדפוסי התלות והדיכאון.

היא התנהגה כלפיי בצורה אכזרית לא אנושית בייחוד בתקופת הבגרות
אני יודעת שזה מאוד פוגע אבל תקופת ההתבגרות היא מאוד מבלבלת וקשה והיא לא אותה אדם שהיתה וגם את לא.
כולנו עשינו טעויות בתקופה הדבילית הזו ובהחלט יכול להיות שהיא עשתה זאת מקנאה וקשיים שלה.
תחרותיות בין אחים היא מבאסת אבל קוראת בהמון מקרים, בטוחה שהלכתי מכות גם עם אח שלי בילדות ובכל זאת הוא ואני לא שומרים שום טינה אחת כלפי השניה ואחותי כן שמרה שנים רבות טינה על דברים שלטענתה קרו ביננו בילדות ואני לא זוכרת שקרו בכלל.
לדעתי תנסי כמה שיותר לשחרר את האחיזה והקורבנות מהעבר, פשוט תתיחסי אליה בהתאם להתנהגות שלה עכשיו, כאשה בוגרת.

שהיא התעללה גם בילדה שלה בדיוק בגילאים האלה כפי שהיא התעללה בי וגם אז בעלה תמך והיה לצידה של הילדה ודחה אותה
נשמע נורא. יפה שהיית שם בשביל האחיינית.

מבחינתה לא היה מקום לשתי אחיות בבית משום שהיא רצתה את כל התשומת לב, הכוח והבלעדיות בשבילה, היא טיפוס שתלטן, כוחני, כפייתי, מיניפולטיבי
חייבת להודות שזה דברים שגם אחותי אמרה עלי ובטוחה שיש בהם הרבה.
אני הייתי הבכורה ומאוד דומיננטית, גם היום, תמיד אוהבת להיות במרכז תשומת הלב בכל מקום (משפחה, חברים, עבודה).
ולפעמים הצורך הזה בהכרה ואהבה גורם לך להרגיש תחרות או צורך להתגונן על ידי תקיפת מישהו אחר.
עם השנים כמובן שלמדתי לאזן את זה אבל עדיין זה קורה, שאני במרכז שיחה משפחתית ואני רואה אותה בצד מקנאה ומחמיצה פנים.
לא פשוט. כל אחת והשריטות והמשקעים שלה.

ודבר אחרון - אני מאוד מאמינה שלא סתם אתן אחיות כמו שלא סתם אני ואחותי אחיות (והרבה פעמים דמיינתי שיש לי אחות שהקשר איתה יהיה הדדי, שתהיה חברה טובה שלי) - זה תיקון.
יש לך מה ללמוד ממנה ולה מה ללמוד ממך.
תנסי ללמוד את השיעור של אהבה עצמית ולהתחזק.
שולחת חיבוק