^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי תמרוש רוש , תודה על התגובה שלך.
אין ספק שאני זקוקה לתמיכה ועזרה להתמודדות עם המצב החדש. אני אגב מחפשת בימים אלו מטפלת משפחתית שתלווה אותי בשלב הזה בהתמודדות עם המצב, רצוי מישהי עם התמחות בתחום מחלות כרוניות במשפחה או משהו כזה. באשר לבן זוגי, הוא מסרב לכל טיפול משלים נוסף, למשל אין מצב שייקח תרופות נוגדות דיכאון. מבחינתו אין לו שום בעיה. הוא אומר שזה "רק" דיכאון תגובתי למחלה והפסיכולוגית שלו אמרה לו ש"אין לו שום בעיה נפשית"(...)יש לציין שהוא ממש פוחד מזה, ללכת לפסיכיאטר שיגדיר אותו ויתחיל לרשום לו מרשמים של כדורים פסיכיאטרים...נוגדי דיכאון וכו'.
אני לא רואה איך הוא יכול לחזור למסלול. הוא מנסה, התחיל לעסוק בשיווק של משהו כפרילנסר כמה שעות ביום, אבל אין עדיין שום תוצאות קונקרטיות...
אני יכולה לשפר את רמת הדאגה לעצמי ע"י מפגשים עם חברות לעתים קרובות יותר, התחלתי ללכת למועדון כושר פעמיים -שלוש בשבוע, וזה עושה לי נפלא, לגוף ולנפש. כמה שיותר לפתוח את עצמי לעולם ולא להישאר סגורה בבועת הקושי הזה, זה מצוין. צריך לאוורר את המצב ו"לנרמל" אותו, כך אמרה לי מישהי חכמה, לא לפחד לדבר על זה ולספר לסביבה, להביא כמה יותר אנשים ומבקרים הביתה, לחלק את העומס בין שאר המשפחה. מן הראוי לציין שיש לו עוד שתי אחיות ואח שאף פעם לא טרחו לבוא לבקר אותו. שנתיים מאז גילוי המחלה והניתוח, מעולם כף רגלם לא דרכה אצלנו, גם לא טלפון לשלומו ביוזמתם...(שלא לדבר שהם עשירים ביותר ולא חשבו מעולם לעזור לאחיהם שנמצא במצב כלכלי קשה עקב המחלה כבר שנתיים..) אבל אם זה תלוי בי, אני לא רוצה מהם דבר. אני מעדיפה לעבוד גם בשישי שבת, להוסיף לי עבודות ולא לבקש עזרה מאיש, בטח לא מהם...

היי לירון,
את סוחבת על עצמך תיק ענק. השילוב של מחלה כרונית ודיכאון של בן-זוג... ואת זו שמחזיקה את כל המשפחה.
כל הכבוד על כישורי ההישרדות

נקודה למחשבה: את זקוקה לעזרה ותמיכה (פסיכולוגית או מה שמתאים לך) לא פחות ממנו.
ועוד נקודה: אולי רק ללכת לפסיכולוגית לא מספיק עוזר. כי המצב חמור והצרכים גדולים. אולי הוא צריך עוד משהו שיחזיר אותו למסלול...?

עכשיו: יפה שהוא הלך לפסיכולוגית, אבל זה קרה רק אחרי שהמצב שלו פגע בך.
איך את יכולה לשפר את רמת הדאגה לעצמך? לטפל בעצמך? למצוא מישהו שיתמוך בך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מציינת שהמצב הכלכלי מאוד לא פשוט, אבל עם זה יכולתי להסתדר, לו רק היה מעט חזק יותר נפשית. אני מרגישה שאני מעודדת ומנסה לחזק עד כדי התשה, כי זה לא ממש עוזר. היום שאלתי אותו בעליזות: " למה אתה רוצה להתחפש בפורים?" והוא ענה לי : " לרקע שחור..."

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על פתיחת הדף הזה. קראתי ואני מאוד מזדהה עם מה שכתוב כאן.
אני נשואה כתשע שנים, התגלתה אצל בן זוגי לפני שנתיים מחלה כרונית קשה ונדירה, הוא נאלץ לעבור ניתוח ובערך מאז הוא הפסיק לעבוד ובשנה האחרונה גם סובל מדיכאון. זה בא לידי ביטוי בהתפרצויות זעם , (על אחרים אבל עדיין מפחיד), חוסר סבלנות בכללי, פתיל קצר מאוד, התנהגות שמאוד לא אופיינית לו- כמו לשבת בבית קפה כל יום ולהתחבר עם אנשים שבחיים הוא לא היה מתחבר איתם. הוא גם לוקח גראס רפואי כשנתיים, ואם הוא במחסור הוא בסוג של קריז , עצבני מאוד ורב איתי עד כדי התשה. היו לנו חודשים קשים מאוד לאחרונה. חוויתי מצבים רגשיים קשים שבחיים לא חוויתי. יש לנו שני ילדים קטנים ולא פעם חשבתי לקום וללכת , מתוך ידיעה שזה מזיק לי ולילדים( הגדול מאוד נפגע מזה), אבל תמיד יש לי נטייה לאיזון והרמוניה, כי אני מאוד קשורה אליו ומקווה שהכל עוד יסתדר. הוא התחיל ללכת לפסיכולוגית שמאוד עוזרת לו, אבל אני בינתיים מוצאת את עצמי עם תחושות גופניות שמעולם לא היו לי. כמו לחץ בראש, חרדה...(אחד הסימפטומים שלו הוא כאבי ראש). קשה לי מאוד לשאת את המצב שלו, אני בחורה רגישה מטבעי, אמנם חזקה, אבל שואפת לסביבה ולחיים נורמליים לי ולילדיי.

הכינוי שלי גן אל.

הכינוי שלי גן אל (לשעבר פלוני אלמונית)

זה לא הוא שמתעלל, זה המצב הדכאוני שמתעלל.
בואי נעשה סדר:

הבן אדם שאת חיה איתו, הוא בן אדם. הוא לא תסמונת. ולכן, מה שהוא עושה - זה הבן אדם עושה.
אל תתני לזה תירוצים.

לימים בהם הוא מנסה, במאמץ הירואי, להלחם בדכאון.
איך הוא "נלחם" בדיכאון? באיזה סוג של מאמץ הירואי? נסיון להכריח את עצמו להתנהג אחרת?

מכל מה שאני יודעת היום על דיכאון, יש יסוד להניח שזו מחלה של חוסר איזון כימי במוח. יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שחוסר האיזון הזה במוח נובע ממחסור חמור בויטמינים ומינרלים מסוימים.
אז טיפול התנהגותי למחסור חמור באבץ או במגנזיום או במה שזה לא יהיה - פשוט מופרך.
קודם כל דרוש שינוי דראסטי בתזונה ותוספים.
ונוסף על כך לפעמים יש עוד דברים.

פלוני אלמונית, תבחרי לעצמך בבקשה ניק, אוקיי? נורא קשה לתקשר עם פלוני אלמונית.

התיאור "ההתפרצויות קרו לאחר התגרות שלי בו" כשההתגרות היא ששמת נעליים בחדר השינה, זה תיאור קלאסי ומזעזע של אשה מוכה ויותר מזעזע אותי שאת בכלל לא מזהה שמשהו פה מאוד לא בסדר.
אין לי זמן כרגע להסביר, אשתדל אחר כך אם אף אחת אחרת לא תקדים אותי ותסביר כמה זה חמור.

היי..קודם כל תודה רבה על התמיכה:)
לגבי ה OCD , הבנתי שההתנהגות האלימה יכולה לנבוע ממוצקה נפשית. בכל מקרה ההתפרצויות (שניים במספרם) קרו לאחר התגרות שלי בו. במקרה הראשון שמתי את הנעלים בחדר השינה שלו, והוא מאוד התעצבן. מבחינתו נעליים שלובשים בחוץ אינם יכולים להיות בחדר שינה. הוא אפילו מקפיד שאוריד אותם בלובי של הבית.
כשאני מקפידה על "כללי הניקיון" שלו הוא לא אלים בכלל.

אני שמחה שבשמת כאן
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי
האם אני בזוגיות מתעללת
הרי התנהגות של בן זוג דיכאוני יש בה המון אלמנטים של התעללות
ואם אני "מסבירה" לעצמי אותם בדיכאון הרי זו תיסמונת מוכרת של נשים שסובלות מהתעללות.
אבל מצד שני
זה לא הוא שמתעלל, זה המצב הדכאוני שמתעלל.
כלומר
זה שהוא בא הביתה ובקושי אומר שלום ויושב מול המחשב
ופחות לוקח חלק בענייני הבית
וקצר רוח כשאני מדברת אתו
ומתקמצן על הוצאות
כל אלה שייכים לימים של הדכאון
לימים בהם הוא מנסה, במאמץ הירואי, להלחם בדכאון
זה לא שהוא כזה.
לא כשהוא לא בדכאון.
וגם
עדיין לעולם הוא לא ירים יד, לא יגיד מילים מעליבות או משפילות
לא יעשה בכוונה דברים לרעתי, להקטין אותי וכו'
זו ההתנהגות האנטי סוציאלית הדיכאונית שלו שמתעללת בי

הוא בחור שבכלל לא נראה אלים
יש לי הרגשה שראית יותר מדי סרטים... P-:
מה פירוש "לא נראה אלים"? האם את מאמינה שיש מראה מסוים לבחורים אלימים? הם נראים כמו הרעים מהסרטים?
זה ממש לא ככה במציאות. אין מראה מיוחד לאלימות.
כמעט כל מי שמתנהג באלימות (למעט ממש בודדים) נראה אדם רגיל לחלוטין, ורובם הגדול נראים אנשים ממש טובים. גברים מתעללים, מתאפיינים במיוחד בזה שלכל שאר העולם הם נראים ממש בחורים הגונים ומקסימים ואף אחד לא מאמין לאשה שהגבר הזה פוגע בה.

ואם יש לו OCD זה מצדיק התנהגות כל כך אלימה כלפייך????

והוא כבר אמר שהוא מוכן לפנות לפסיכולוג/פסיכיאטר אבל טרם פנה.
שילוב של אלימות עם דיכאון עם אובססיות ועם הבטחות ריקות?
מצטרפת לעצות לעזוב מייד.
אם כתוצאה מעזיבתך הוא יפנה לפסיכיאטר, יופי. אולי אולי אולי תשקלי לראות אותו שוב אם הפסיכיאטר יבטיח לך פנים מול פנים ואישית לך, שהוא לא יתנהג אלייך יותר באלימות לעולם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוא בחור שבכלל לא נראה אלים, אולי יש לו OCD ? האם יש טיפול, והוא כבר אמר שהוא מוכן לפנות לפסיכולוג/פסיכיאטר אבל טרם פנה.

להתייחס לזה כסימנים שמראים על אלימות. אני הייתי בקשר 7 שנים עם בן זוג שהיה מתנהג בצורה דומה אבל בגלל שאהבתי אותו מאד אז אף פעם לא חשבתי לעזוב, גם כשהיה ממש קשה. ואז היה צריך להמשיך להיות ממש קשה עוד תקופה של שנתיים שהמצב רק החמיר בהן, עד שנפרדנו. אלימות שהיא לא מודעת אצל בן הזוג יכולה להחמיר עם הזמן ולהחריף. בהתחלה זה נראה כמשחק או התגרות, ואחרי כמה זמן זה הופך לדפוס ואחר כך זה מחמיר. אני לא אומרת שאי אפשר להיות עם אדם שנוטה לאלימות , כי לכל אחד מאיתנו יש את החולשות שלו שעליהן הוא צריך לעבוד. אבל אדם אלים שלא מודע לאלימות שלו ולא רוצה להישתנות הוא מכאיב וזה נהיה התעללות עם הזמן. אני חושבת שכדאי לך לשמור על עצמך.

חד משמעית - תסיימי את מערכת היחסים הזאת. תכנסי לדף סימני התעללות בזוגיות כדי לראות לאן זה מוביל. אתם רק חצי שנה יחד. אל תתני לזה להמשך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי,כרגע בזוגיות חצי שנה עם בן 30 מהנדס אלקטרוניקה + תואר בפיזיקה לשעבר עתודאי סיים טכניון, בחור גבוהה מצליח חכם , ג'ינג'י עיניים כחולות . . עכשיו היה בינינו ריב והוא מרוב תיסכול הכאיב לי מאוד צבט מאוד חזק , וזו לא פעם ראשונה , הוא גם צבט אותי לפני כמה חודשים בבטן וסובב את היד תוך כדי והשאיר לי סימנים כחולים על הידיים. הוא מתנהג כחולה ניקיון וגם מצוברח ומדוכא רוב הזמן , ורוב הריבים על זה מה עושים?

אנחנו הורדנו מהתפריט המשפחתי מזונות שמכילים היסטמין, וחיינו השתנו ללא הכר.

מובן שבדרך כלל יש טריגר חיצוני (כמו פיטורין מהעבודה, חילוקי דיעות עם בן/בת הזוג וכו'), אך אי הסבילות למזון גורם לפעמים לאדם להקצין את התגובות שלו. במקום "סתם להתבאס" הוא עלול לשקוע ממש בדכאון.

בחודשים האחרונים גיליתי שהרבה מאד סימפטומים נפשיים (הרבה יותר ממה שאפשר לדמיין) נגרמים פשוט מאי סבילות לסוגי מזון. למשל גלוטן או לקטוז. אבל יש גם עוד דברים: למשל מזון שמכיל היסטמין (בשר שבושל בישול ארוך, נקניקים, גבינות בשלות, פירות הדר, אננס, פיצוחים - וזה רק קצה הרשימה). יש על זה ה-מ-ו-ן חומר באינטרנט, בעיקר באנגלית. אני מאד מאד ממליצה לקרוא.

גם אנחנו בסיפור הזה
חמישה ילדים
זוגיות ארוכת שנים
בעל שאני אוהבת ואוהב אותי
ומלחמה בדבר הנוראי הזה שנקרא דכאון
הולך ומחמיר עם השנים, מצמית חלקות טובות, משאיר אדמה חרוכה
מעוות את הפנים היפים, המוארים שהיו לו
את העין הטובה, הרחבה, שהיתה לו

חלומות על חיים אחרים שיכלו להיות
אתו בלי הדיכאון או אם מישהו אחר בלי דיכאון
והתנפצות שוב ושוב על קרקע המציאות, זה פה ולא הולך לשום מקום

אני רוצה לחגוג את החיים לחגוג את הילדים
ולידי חי אהוב לבי וטובע בתוך ים של חרא פנימי
ואין לי שום דרך לחלץ אותו משם
רק ללמוד איך לא לשקוע אתו ואיך לסבול את המראה הנורא, המזוויע, הכואב הזה

אורלוש יקרה,
מה יעזור לך להציל את עצמך?

אורלוש,
אולי תתקשר לערן? (עזרה ראשונה נפשית) נראה שאת זקוקה לעזרה כזו.
סליחה שאני לא יכולה לעזור לך

אורלוש נראה לי שאת זקוקה לתמיכה רצינית ראי את הדף הבא:
רעיונות לטיפולי גוף נפש בזול

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בת 50 נשואה לבן זוגי שעד לפני 26 שנים היה מכור להרואין, אני איתו מגיל 13 ויש לנו 2 בנות מקסימות בנות 23 ו21 מוצלחות עובדות ולומדות. היו לי חיים קשים איתו אין לו עבודה מסודרת ומהעבודה שהכי הכי חבל לי הוא פוטר לפני 6 שנים. מאז הוא עובד און אנד אוף כרגע ב3 חודשים האחרונים הוא לא עובד. חוויתי איתו בגידה אלכוהול וסמים קשים ושרדתי בקושי. אני מטבעי אדם שמח והוא מצליח להכניס אותי לדיכאון . הדבר היחיד שמחזיק אותי הוא העבודה שלי שבכל בוקר אני שמה עלי מסכה ומשחקת אותה מאושרת בכאילו. אף אחד לא מתאר מה עובר עלי וכולם חושבים שאני מאושרת. בן הזוג שלי מאוד מדוכא לא מדבר איתי ולא מוצא את עצמו אני תמיד הייתי שם בשבילו ומרגישה שהחיים עוברים על ידי. לפעמים אני מדמיינת שאנחנו לא יחד וזה מרגיש לי טוב מאוד. למרות זאת אני מחזיקה את עצמי בכח לא ליפול.4 אין לי יותר מדי כח ומשתדלת להיות אופטימית. אין לי חברות נפש ואני לא יותר מדי מדברת עם 2 האחיות שלי . לא רוצה להכאיב להן וגם לא חושבת שהם יכולות לעזור לי. אימי ואבי כבר לא בין החיים לצערי. אני לבד בעולם לא יוצאת לא מבלה לא נוסעת לחו״ל והחיים קשים לי. אני בורחת לאלכוהול ולא יודעת מה לעשות. המצב הכלכלי לא טוב אם כי לא בתחתית. אני לא יודעת מה לעשות . אםצאגיד לו שאני רוצה להיפרד זה יהיהמסוכן כי אין לו אף אחד מלבדי, לא חברים לא משפחה ולא כלום. נמאס לי ממש לא יודעת מה לעשות אני ניראת טוב ולא חסר לי כלום. לא רוצה לשקוע ורע לי נורא. מה לעשות? הצילו בסוף אני אתאבד זה מה שיגאל אותי מיסוריי. מרגישה שאני הייתי טובה מדי וכל האנרגיות שהיו לי השקעתי בו. מקנאה בזוגות אחרים על בסיס קבוע ומרגישה שלא מגיע לי חיים כאלה במיוחד שאני כזאת טובת לב ומאבדת את עצמי לדעת. מישהו משהו? יש תקווה? פוחדת ממנו פוחדת מעצמי ורק הבנות שלי גורמות לי אושר ונותנות לי כח. מי יכול לעזור לי? הוא לא רוצה לשמוע על טיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי בכלל. מה יהיה?

ל הרקדנית ,
אני לא מתמצאת האם בעלך שאינו ישראלי יכול להיות חבר קופת חולים ?
כי אם כן, דרך קופות החולים , יש אפשרות להגיע לטיפולים פסיכולוגיים במחיר מאד מוזל .
אפשרות נוספת היא לפנות לשירות הפסיכולוגי / פסיכיאטרי / בריאות הנפש - של איכילוב, מקבלים שם תושבי ת"א , בחינם ! אם הוא נחשב תושב תל אביב .
תכתבי לי את המייל שלך בדף זה ואכתוב לך על אפשרות נוספת לא יקרה - אם שתי האפשרויות שהיצעתי לא מתאימות לכם .
חיזקו ואימצו .

אני מברכת שהגעתי לדף הזה, מאד תומך ומחזק שאנשים טובים תומכים גם כשלא מכירים.
אני רוצה לשתף אתכם במצבנו.
בעלי לא ישראלי. הנישואין שלנו ידעו עליות ומורדות גם בעבר. גם כשהכרנו ידעתי שסביב הגרעין הטהור והמופלא של נשמתו יש שכבות על שכבות של חושך, ובכל זאת הצלחתי ועדיין מצליחה לראות את הנשמה שלו אך החושך מאפיל לפעמים. במיוחד בינו לבין עצמו.
כרגע אנו במצב ששנינו לא עובדים כי אני אחרי לידה והוא כי הוא לא מוצא את עצמו בארץ ויותר ויותר חושב על לעזוב לחו"ל. אני הייתי מעדיפה להישאר בארץ כי פה המשפחה תומכת והחברים נמצאים וגם בשביל בננו המתוק, אך אהיה מוכנה לעזוב אם זה מה שיעשה לו טוב. הבעיה היא שאני יודעת שהוא צריך לטפל בעצמו מהשורש וזה לא משנה איפה הוא יהיה. קשה לו לחשוב על כך שהוא צריך טיפול מה שהכי נחוץ לו, ובנתיים הוא הולך ודועך בתוך עצמו ואני לא תמיד יודעת אם אני עוזרת או מקשה.
אני מנסה לשמור על החיים הפנימיים שלי עם מחשבות חיוביות וחיי כרגע כשלעצמי בסדר גמור עם הטיפול בתינוקי שלנו ובכלל. אבל... כואב לי הלב לראות אותו ככה,אין לנו כרגע תשובות למצבנו: ז"א מה נעשהמבחינת פרנסה ואיפה נחיה באופן כללי.
בעוד מספר ימים אנו נוסעים לביקור קצר להוריו בחו"ל עקב אישפוזה של אמו. הביקור הזה מעלה הרבה משקעים שלו עם משפחתו מה שלא מוסיף כלל למצבו.
הוא מאבד את הויטאליות ומצטער שהביא את בננו לעולם כי זה "עולם אכזר" למרות שכשתכננו הריון הוא היה שותף ותומך מאד בגידולו (אני אומרת לו כל הזמן שזאת מתנה גדולה לתינוקי ששנינו בבית כי הקשר בינהם מדהים והגידול שלו קל ונעים מבחינתי כי הוא פה ומושיט עזרה, וגם תינוקי הוא היחיד שמוציא ממנו סימני חיים ורק איתו הוא ממש מחייך).
אני יודעת שאני לא מסבירה את המצב כל כך טוב יש כל כך הרבה בלגן. יש אהבה אבל כרגע מבעד למשקפיים השחורות שלו הוא היה רוצה לעזוב ורק להיות לבד. מצד שני אני חושבת שהוא נאחז בקשר שלנו כי הוא יודע שאני פה בשבילו ומנסה להכיל אותו. אני עייפה מהמצב ודואגת לו אם יקום וילך כי הוא משמיע לא אחת מחשבות אובדניות למינהן וזה מפחיד אותי יותר מהמחשבה של להיות לבד, לכן אני גם מוכנה לעזוב את הארץ.
אני רוצה להגיד שהוא לא אלים כלפי חס וחלילה אלא רק בדיכאון שנדמה לי שהחל הרבה לפני שהכרנו (אנחנו כבר כ-6 שנים ביחד), יש הרבה משקעים מהמשפחה שלו שהוא לא טיפל בעצמו.
הוא כבר זרק באחת השיחות אפשרות ללכת לטיפול אני לא יודעת כמה הוא התכוון לזה אבל אולי הוא מבין שאין מנוס, דיברתם פה בעבר על מקומות שמקבלים בחינם או בתשלום נמוך, מי שהוא יודע על מקום כזה בת"א?
אני מותשת וגם בתחושת מבוי סתום ומחכה לפריצת דרך. אני מוכנה לעשות המון אבל זה צריך לבוא גם ממנו והוא בנתיים יותר ויותר נסגר ומשתבלל.
אני אשמח לקרוא תגובות.
אנחנו כן מנסים להחזיק סוג של חיים הולכים הרבה ברגל (כי זה בחינם) ומנסים לשמור על סוג של ביחד אבל זה לא פותר את המצב.

שלום לכולכם. מרגש מאוד לראות כמה איכפתיות זורמת פה על הדף באופן חופשי. נעים לאות אנשים שמתמודדים יפה עם הדיכאון ולא מתייגים אותו אוטומטית להפרעה וכל הסטיגמות המצורפות.
אני אישית מתמודדת עם דיכאון. זו מחלה שבאה והולכת. באה והולכת. היא יכולה להופיע אצל כל אחד בצורה שונה. פתאום סתם (ככה זה נדמה), או בעקבות אירוע כמו: לחץ בעבודה, פיטורים, מצב כלכלי קשה, בעיות בזוגיות ועוד...
גם בן זוגי סובל מדיכאון קליני קשה. שנינו מטופלים בתרופות. מצבו קשה משלי.
עם זאת אנו מצליחים לחיות חיים טובים יותר או פחות בתקופות שונות. עובדים, לא מוותרים על הגשמה עצמית ועל אהבה.
הכי חשוב להיות פתוחים אחד עם השני ועם הסביבה. לספר על מה עובר בראש.אנחנו לא במאה השבע-עשרה, ויש הרבה פתיחות והבנה מהסביבה. אפילו מהורים ששיכים לדור אחר.

קשה מאוד להתמודד עם דיכאון כי לא רואים אותו בעין כמו שפעת וקשה להפריד אותו ממי שאתה. אבל אפשר! הדיכאון הוא לא מי שאתה. הוא מחלה שאפשר להתמודד איתה כשמבינים מהי. תרופות עוזרות, אבל רצוי מאוד למצוא פסיכולוג טוב שיבין, יעזור למצוא את נקודות הכוח והאור בתוכנו, ויעזור להתמודד. כל "התקף" או אפיזודה של דיכאון זה כמו לשבור רגל: יש תקופה שבה הכל קשה וצריך לנוח, לעשות פחות מהרגיל ולנסות להסיח את הדעת עד יעבור זעם (שלב הגבס), יש את השלב שבו חוזרים לחיים לאט לאט לתפקוד, כל פעם קצת יותר בלי לבקר את עצמנו על חוסר העשייה (העברת משקל איטית על הרגל ע"י פיזיותרפיה אחרי הסרת הגבס), ויש את השלב שבו מפחדים לחזור לעשייה מלאה אבל הגיע הזמן.
למי שלא חווה דיכאון קליני קשה להבין אותו. נסו לדמיין בריון ענק שמשכיב אותך על הרצפה במכות ואז נותן לך מכות בגלל שנשכבת על הרצפה! הביקורת העצמית והשנאה העצמית הן כעס (על סיטואציה שקשה להתמודדות לאורך זמן) - המופנה פנימה במקום החוצה. קשה מאוד לשבור את המחשבות האלה לכיוון חיובי. ולכן יש צורך בעזרת מטפל ותרופות.
(הערה: כל מי ש"לא מאמין בתרופות" לטיפול בדיכאון מתבלבל בין דיכאון קליני למצב של דכדוך, ומונע מעצמו או מהאדם החולה את העזרה שהוא באמת זקוק לה.זה כמו להגיד שלא מאמינים באנטיביוטיקה לפיתרון של זיהום שעומד לגרום למוות של האדם שמאושפז במצב קשה בבי"ח).

אני ממליצה בחום!!! על הספר:
דיכאון - דרכים לטיפול עצמי, של פול גילברט, בהוצאת אינטרמדיה בע"מ.

גם למי שלא מתמודד בעצמו עם דיכאון, אלא לבני זוג, משפחה ועוד. אפילו למי שהתמודד בעבר עם דיכאון.
הספר הוא לא תחליף לטיפול, אבל הוא בהחלט עוזר.
בספר תמצאו הסבר על הדיכאון וגורמים שונים, דרכי התמודדות, ובעיות אופייניות לאנשים הסובלים מדיכאון.(אפילו מדריך על התרופות, כיצד הן פועלות...

אהבתי שלוחה לכולכם על התמיכה הרבה. אני מחזקת את ידיהם של מי שלא מוותרים ומתמודדים. מניסיון - יש ברכה בעמלכם. בהצלחה.

אילה
זאת את מהדף ההוא?
אני לא חושבת שציינת שם את הפרטים האלה, אבל איכשהו היתה לי הרגשה (גם אני לא הגעתי לדף הנוכחי במקרה).
אין לי מה להגיד בעצם. רק שאני חושבת עליך. ושאין לך דפבית וקשה למצוא אותך.
לילה טוב.

אני לא בטוחה בעיניין הכדורים למרות שזנ כלכך אינדיבידואלי. גם בן זוגי בדיכאון כבר הרבה שנים. היינו בטיפול זוגי והוא היה כמה שנים בנפרד. הוא לקח כמה שנים כדורים אך הם הכהו אותו. הם אומנם עזרו לדיכאון ולספיחיו אך הכהו את חושיו. הוא הפסיק את הכדורים לפני שנה ועברנו תקופה קשה. הגענו למסקנה כי פעילות פיזית ותזונה עוזרת מאוד. (אופניים, יוגה טיולים בטבע ועוד). בימים שמאוד קשים לי איתו - אין לי הנחות, גם כשאני לפעמים "מתבכיינת" באוזני אחותי, היא אוענת כי הוא בן זוגי, בחרתי לחיות יחד ועליי לתמוך ולעזור - אני מרגישה כי זה נכון. אך הוא - הוא חייב קודם כל לעזור לעצמו.
אני מבינה לליבך. הרבה אנרגיות ועוד הרבה אנרגיות מוצאות על עיניין זה, אנרגיות שיכלו לקדם את החיים לכיוונים נוספים ומועילים.
אבל אני לא אוותר.

גם בן זוגי מדוכדך באופן קבוע. תמיד לא טוב לו. והוא בוחר להשאר תמיד הקורבן המסכן. אני זוכה למצבי רוח פושרים ומטה ולפרצוף זועף עד עייף - תדיר. אני מרגישה מרוקנת כי אני נדרשת להכיל אותו ולהבין אותו ולהיות שמחה ואופטימית למרות הזעיפות שלו ולא לקבל ממנו איזה חיוך חברי, מילה טובה, הרגשה טובה... (- מה שקשה לי במיוחד). כמובן שהחלחול לתוך הזוגיות הוא בלתי נמנע... אנחנו הולכים לטיפול יחד ובנוסף הוא הולך לטיפול בנפרד (מה שמאוד מקשה על מצבנו הכספי...) והוא לא מוכן לרגע לשקול טיפול בכדורים.

אלמה,
לא לגמרי הבנתי מדברייך אם מדובר בדכדוך קל שנמשך זמן לא רב או במשהו מעבר לזה.
אם זה אכן דיכאון - אין צורך לחכות שהמצב יחמיר. גם אם הוא לא אלים - דיכאון זה סבל בל יתואר.
מניסיוני - גשו לטיפול. כפי שכתבתי, בן זוגי טופל בצורה קונבנציונאלית (פסיכולוג, פסיכיאטר), אני יודעת שיש שיטות טבעיות, בכל אופן לטפל ע"י איש מקצוע.
זה משא גדול מדי לשאת לבד.
אם זה דיכאון, גם אין לך הרבה מה לעשות מלבד לקבל אותו כמו שהוא, ולחכות שזה יעבור..
הרבה הצלחה ורפואה שלמה.

הצטרפתי לדף
בן זוגי לא מדוכא באופן אלים אלא מדוכדך באופן שקט. יש לו כאב ראש נון סטופ ווהוא עצוב.
האמת שיש תקופה מתישה לשנינו, אבל ל ישחברות, אני מדברת עם אנשים וכולי, והוא לא יודע איך לטפל בעצמו. הצעתי לו לפנק את עצמו בעיסוי או ללכת לאיזה טיפול, והוא מוכן שיגעו לו רק בפנים(באיזור שכואב) . אני ממש רוצה לעזור אבל לא יודעת איך. רעיונות?

לתזונה ואורח החיים יש משמעות רבה. אפשר לעזור גם במניעה וגם בטיפול אם הגורמים לדיכאון הם מחסורים תזונתיים ואורח חיים לקוי.
אני מצרף כאן קישור למאמר המסביר את העניין.

בכל מצב של דיכאון וחרדה וחוסר שקט - אני ממליצה ללכת יחד לקורס בדמיון מודרך.
למצוא ביבי-סיטר או סבתא ולצאת יחד לסדנה/חוג/קורס בדמיון מודרך, הדמיון (המודרך) יכול להביא אתכם למקומות שעושים לכם טוב, בכל פעם שתרגישו קצת רע תוכלו לשבת על הספה בנוחות ולחזור ולדמיין מקומות שהייתם רוצים
להגיע אליהם, מקומות טובים, ולחזור לשקט ולשלווה.
זה בעצם כאילו ביחד אבל כל אחד עושה זאת בעצמו ואפשר להעביר אחד לשני חוויות ותחושות שחויתם.
כמובן אפשר גם יוגה או מדיטציות אחרות,
אבל לאדם שפוחד מכל הקטע של העידן החדש - השם: "דמיון מודרך" נשמע שפוי יחסית לשמות האחרים. מומלץ.

סל, האם את מתכננת לעצמך איזה שהוא דכאון לחורף הקרוב? אני מקווה בשבילך שלא.
שמחתי לקרוא שאתם בסדר. שתהיה לכם שנה טובה ולכולנו, אמן.

יופי!

הגעתי לכאן, אז סתם לעדכן -
הסיוט עבר (בלי עין הרע).
יצאנו ממנו מחוזקים וקרובים מאי פעם.

לכל מי שאי פעם תחווה דבר כזה - בדיוק כפי שכתבו לי ולשקט לפניי - זה עובר, וכמו מכל משבר יכולים לצאת גם דברים טובים, למרות שקשה מאד להבין זאת תוך כדי.

תודה על התמיכה.

וכמו שאמרה .מי -
יש הרבה טוב. יש תקווה.

דואגת, כשאת כותבת "למרות שאובייקטיבית אני צריכה רק להודות על משפחתי" ו"אולי זה סתם דכדוך עונתי" את מראה את היכולת שלך להתבונן בדברים אחרת, לראות את הטוב שבהם, לדעת שהמצב לא בהכרח גרוע כפי שאנחנו מדמים לעצמנו ומפחידים את עצמנו. שיש טוב ויש תקווה.

אני מצטרפת אליך ומחזקת את הקולות האלה, לומר לך ולעצמנו: יש הרבה טוב. יש תקווה.

נראה לי שעכשיו זמנים קשים להרבה מאוד אנשים. נקווה לעבור אותם בשלום.

אני חושבת שאני נדבקת ממנו. כבר כתבו פה בדף כמה שדיכאון זה דבר מדבק.
שמחת החיים שלי, הרבה בדרך כלל, פוחתת. אני עסוקה במחשבות על מה יהיה.
העבודה, שתמיד היתה קטע בעייתי אצלי, נהיית בעייתית הרבה יותר. אני אפילו לא יכולה לדבר על כך עם בן זוגי, כי כל אזכור של מחשבה להתפטר או לחפש עבודה אחרת מכניס אותו ללחץ גדול יותר - כבר הזכרתי את הפחד הגדול שלו מכך שנישאר בלי הכנסה.
הוא מצפה ממני להיות צוק איתן מול הדיכאון שלו וכשהוא קולט שגם אני מתחילה להתערער זה מחמיר את מצבו.
אני כל כך רוצה לדבר עם אנשים על המצב, אך אפילו הוריי עדיין לא יודעים שהוא מטופל ומקבל תרופות.
אצלו, אגב, הדיכאון קצת השתפר יחסית למצב שהיה אך עדיין זוועה. הוא כבר ישן בלילות ונראה שאני מועמדת להחליפו בתפקיד הלא נרדמת - הרי תמיד נרדמתי כל כך בקלות גם בזמנים פחות טובים, תמיד ידעתי לעשות לעצמי הרפיה ולהרדם, וכעת כלום לא עוזר! אני שוכבת וחושבת על אפשרויות תעסוקה אלטרנטיביות שיאפשרו לי להיות יותר עם ילדיי, ואז רואה שבעצם אין כל כך אפשרויות כאלה בתחום שלי מלבד ויתור מוחלט על עבודה.
ומתחילה לראות את מצבי במשקפיים שחורות יותר. למרות שאובייקטיבית אני צריכה רק להודות על משפחתי, מה שהופך אותי לסתם קוטרית מפונקת.
בקיצור אני נדבקת ואפילו לא יכולה לדבר על כך עם אף אחד. הצילו.

או שאולי זה סתם דכדוך עונתי שבגלל הדיכאון של בן זוגי מקבל מימדים מפלצתיים?

רחלי תודה על ההצעה. יכול להיות שאנצל אותה אם לא אאתר אותו בחנות.

בבקשה. קחי בחשבון שיש שם רק פרק אחד בעניין דיכאון. את רוצה לשאול אותו ממני, במקום לחכות שיגיע לך מחו"ל? (או שאולי יש אותו בסטימצקי..)

בננה -

אין לי שום בושה במה שקורה לו - להיפך, אני גאה בהתמודדות שלו עם מצב קשה מנשוא של דיכאון וחרדה איומים.
אף אחד לא עוזב את העבודה כל כך מהר בגלל דף באינטרנט.. במקרה שלנו העבודה היא הגורם למצב או לפחות הטריגר. הוא עצמו לא רואה איך הוא מבריא בתוך הלחץ הזה.
הוא ביקש ממני לחשוב איתו מה המצב הכי גרוע שנוכל להיקלע אליו בעקבות מצבו, במטרה להשלים עם הגרוע מכל. תארתי מצב שהוא ממשיך כך, ומפוטר מהעבודה, ונמצא כמה חודשים בבית.. הוא חייך! ואמר שזה לא נשמע רע כל כך. אבל אין סיכוי שזה יקרה מיוזמתו כי קשה לו לצאת מתפקיד המפרנס, חוץ מזה שהוא לא מוכן להחליט כלום כרגע כי כפי שהוא רואה, בצדק, כושר השיפוט שלו כרגע פגום.
עצם המחשבה על להתפטר מכניסה אותו לחרדות מ"מה יהיה" ולא משנה כמה אומר שנסתדר, כפי שאמרה רחלי אין זה בכוחו.

בינתיים הוא עם התרופות כבר חודש וזה עדיין לא עוזר. אין ספק שנמשיך עם הדרך הזו, כי באמת אין ברירה, ותודה שחיזקת אצלי את הידיעה שאין ברירה.
ייתכן שהעברתי אליו את הפחד שלי מהתרופות (וד"א אני מפחדת מתרופות באופן כללי - גם מאנטיביוטיקה ומתרופות "רגילות" תמיד מעדיפה להימנע אלא אם אין ברירה, וקל וחומר תרופות שמשפיעות על המוח) אבל אני יודעת להשלים עם מצבים, וכך אעשה.

אולי אתם באמת שייכים לאותם אנשים מיוחדים שכוחותיהם הפנימיים מאפילים על כל תרופה שהיא
ממש...

רחלי תודה רבה על הראיון ופרטי המטפל. הדפסתי את הראיון והוא נראה מאד מעניין. אני מתעתדת לרכוש גם את הספר.

גם לי וגם לבן זוגי היו דעות קדומות על חולי נפש למיניהם...
אני שונאת את העובדה שהוא לוקח תרופות

דואגת יקרה,
האם עברו לכם הדעות הקדומות על חולי הנפש? את מתארת מצב של דכאון קשה, מכביד ומאיים. יתכן שהדכאון גובר דוקא בגלל הרגשת הנחיתות או האשמה הכרוכה בנטילת תרופות אלו. צאו מזה שניכם. דכאון קשור בהפרעה כימית פשוטה, עם תוצאות מורכבות בעליל. טיפול פסיכולוגי הוא טוב ויפה, כמו לימוד זהירות בדרכים. כשההתנגשות מתרחשת לא משנה כמה נזהר עוד בעתיד, קודם כל יש לחבוש את הפצעים המדממים, ואחר כך ללמוד להיזהר להבא. לתרופות הרגילות לוקח שלושה שבועות לפעול, שלושה שבועות שעשויים להיות קשים מנשוא למי שבנוסף להכל - בז לעצמו על השימוש בהן. טבעי שההתנגדות שלך מכבידה עליו עוד יותר. אין שום פגם ושום מום באדם שנזקק לתרופה נגד דכאון, כשם שאין שום פגם באדם שנזקק לכל עזרה תרופתית שכן קל לדבר עליה. הדיכאון בפני עצמו יכול להוביל למקומות הרבה יותר חשוכים, עמוק יותר ככל שהוא מתמשך, לעתים בלי דרך חזרה. חבל לקחת את הסיכון. אחרי שאישך יוכל להרים את ראשו מהדכאון, תוכלו לשקול מחדש אם להתמיד בטיפול התרופתי. כרגע ראי אותו כעזרה ראשונה, ובתור שכזה בחרו אם להשתמש בו אם לאו.
קחו בחשבון, למרות זאת, שבדרך כלל אפשר להשתקם מדכאון גם בלי טיפול תרופתי בכלל. המחיר הוא זמן ממושך, אי ודאות והרבה שטויות שאולי עושים בדרך ומתחרטים עליהן אחר כך. אם אתם מרגישים שאתם מסוגלים להתמודד עם זה, לשלם את המחיר ולקחת את הסיכון - אולי אתם באמת שייכים לאותם אנשים מיוחדים שכוחותיהם הפנימיים מאפילים על כל תרופה שהיא. המלצתי הכנה היא, בכל מקרה, להציג צד תומך ולא שיפוטי לבחירה שצריכה להיעשות על ידי אישך. (פתאם אני נזכרת בגברים שאומרים "אבל סיכמנו בלי אפידורל..." )
אה, ועוד משהו, לא למהר לעזוב את העבודה רק בגלל שלמישהו אלמוני זה (היה אחד הדברים ש-) עבד
בהצלחה ובשמחה @}

דואגת יקרה,
הטיפול עד שהרגשתי יותר טוב לקח חודשיים, פגישה פעם בשבוע. בשבועיים הראשונים הייתי ממש שבר כלי, ולאט לאט התחלתי להרגיש יותר טוב בבקרים, לזמן קצר שהלך והתארך כל יום, עד שבסוף הרגשתי טוב כל היום. היו גם ימים של נפילות... קחי בחשבון שזה לא זול (יותר מ 200 ש"ח לפגישה, היום זה בטח יותר יקר + עלות התרופות). אני המשכתי עם הטיפול עוד הרבה אחרי שחזרתי לתפקד, חלק בגלל פחד, ותחושה שאני עוד צריכה תמיכה, ואח"כ נכנסתי להריון שני, אז רציתי חיזוק בזמן ההריון ואחרי הלידה השניה...
המטפל נקרא דודי פרלה, הקליניקה ברמת אביב והטלפון שם הוא 03-6439355. אגב, אני הגעתי אליו דרך המלצה מאדם שסמכתי עליו. מצאתי את דודי אדם נעים, מדבר בגובה העיניים ונטול יומרות.

הוא כרגע לא מפנים שום אמירות אופטימיות, גם אם יותר הגיוניות מהמחשבה הפסימית הנוכחית שלו.
לא פלא, הוא הרי בדיכאון. אין זה בכוחו עכשיו להפנים אמירות אופטימיות או להתעודד.

קראתי ספר שאהבתי הנקרא Care of the soul מאת Thomas Moore
מצאתי ברשת ראיון עם הסופר
אם אין לך כוח לקרוא הכל, חפשי את המילה depression וקראי שם.

חזקי.

תודה פלוני. הוא לא מעדיף שנה סבל עצום על פני קיצור התהליך... ואם זה כך אז באמת עדיף לו לקחת תרופות.
אולי דיקור או משהו אחר במקביל יכול לקצר תהליכים?

אני מכירה מישהו שנעזר בהומיאופת טוב (באזור טבעון). זה עזר לו פעם אחת כשהיה בדיכאון, ובפעם אחרת לא עזר. אם הדיכאון לא קשה עד מצב של חשש לפגיעה עצמית, אלא רק דיכאון "קל" אפשר לצאת מזה בלי תרופות, זה רק לוקח יותר זמן. יש אנשים שמעדיפים שנה סבל (כי כשאתה בדיכאון, הרי אתה סובל) בלי תרופות, על פני קיצור התהליך ל, נניח חודש, עם תרופות.

תודה רחלי.
לא רק אני - גם בן זוגי לא מרגיש טוב עם התרופות. מפחד מלהתמכר, מתופעות לואי, ובינתיים הן לא עוזרות לו כלל.
זאת בנוסף לטיפול פסיכולוגי מתמשך שצפוי לנו (לדברי הפסיכולוגית עצמה), שעולה כסף רב וגם הוא לא ממש עוזר בינתיים.
הוא חושש שלא יצא מזה.
הראיתי לו את הדף הזה וזה רק דיכא אותו יותר, כי הוא לא מאמין שגם לו יהיה נס כזה.
הוא כרגע לא מפנים שום אמירות אופטימיות, גם אם יותר הגיוניות מהמחשבה הפסימית הנוכחית שלו.

המצב הנוכחי שלו פתח אותו גם לדברים אחרים והוא מוכן לנסות משהו אלטרנטיבי.

האם תוכלי לרשום את פרטי הרופא? וכמה טיפולים עברת?

האם מישהו מכם יצא מדיכאון בעזרת מטפל בשיטות טבעיות?
אני, מדכאון אחרי הלידה, (אז עוד לא העזתי לקרוא לזה בשם) בעזרת רופא סיני שדקר אותי ונתן לי צמחים. לקח כחודשיים עד שחזרתי לתפקוד פחות או יותר נורמלי. אני חוייתי משהו דומה לבעלך. אפיסת כוחות, לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לישון, חרדות קיומיות. אבל האמנתי שאני יכולה לצאת מזה בלי תרופות קונבנציונליות, והיתה לי תמיכה של ההורים שלי (אמא שלי היתה מסיעה אותי לרופא, אבא שלי טיפל בי ובתינוקת ביום, בנזוגי טיפל בנו בלילה...)

אני שונאת את העובדה שהוא לוקח תרופות,
למה בעצם? מה הוא מרגיש לגבי התרופות שלו? האם הוא היה רוצה לנסות משהו אלטרנטיבי, או שאת חושבת שכדאי לו?

דיכאון זו חוייה קשה לחולה, וגם לבן הזוג שמרגיש חסר אונים. האמיני שזה מצב זמני שיחלוף, האמיני ששניכם תצאו מחושלים וחכמים יותר.

אני מתלבטת אם להמשיך בדף הזה או להתחיל דף חדש כי מדובר באותו נושא.
הקריאה בדף זה רגשה אותי מאד.
בן זוגי חלה לאחרונה בדיכאון, ואני חווה קושי רב להתרגל למצב. למרבה הפלא הדיכאון קרב בינינו והפך אותו רגיש יותר לסביבתו בניגוד למצב אצל שקט.
הוא התחיל טיפולים אצל פסיכולוגית ממנה קיבל הפניה לפסיכיאטר, וכיום מקבל טיפול תרופתי.
הדיכאון בא לידי ביטוי בין היתר בחוסר ריכוז מוחלט, חוסר תאבון וירידה במשקל, לא ישן לילות שלמים, אבדן הטעם לחיים, חוסר תפקוד בעבודה.
זה התחיל ממצב לחוץ שהיה בו, ויצא מכלל שליטה. כיום הוא חווה מצב רוח רע מאד והשפלה מכך שהגיע למצב זה.
גם אני חווה כמו רבים שכתבו כאן את הבדידות - אני לא מדברת על המצב עם אף אחד. למרות מה שכתבתם על כך שצריך לשתף, אני מכירה את הצד השני של המתרס - גם לי וגם לבן זוגי היו דעות קדומות על חולי נפש למיניהם. אנו יודעים איך החברה תסתכל עליו אם תדע, וזה לא מתאים לנו.
כמו כן אין לנו כח למבטים מרחמים.
אני שונאת את העובדה שהוא לוקח תרופות, ורוצה לשאול אם מי מכם מכיר חלופות טבעיות לדיכאון? האם מישהו מכם יצא מדיכאון בעזרת מטפל בשיטות טבעיות? אם כן אשמח לקבל המלצות.
חוץ מזה, אני מייד הולכת להראות לבן זוגי את דף זה, אולי זה יתן לו את האומץ להתפטר - ואולי זה מה שיפתור את הבעיה?

התכוונתי שתמונת המצב היום היא ללא טיפול פסיכולוגי וללא תרופות.
בזמן המשבר בוא נעזר גם בתרופות וגם באנשי מקצוע למשך מס' חודשים.

הניסוח היה מבלבל.

אז לא הבנתי אם הוא כן קיבל או לא קיבל עזרה מקצועית ותרופות. זה לא כל כך משנה, אם טוב לו עכשיו, ואם טוב לשניכם, אלא שבמקום אחד את כותבת ככה ובמקום שני אחרת. אני מבולבלת.

> דף מדהים <

הוא דווקא קיבל עזרה מקצועית וגם טיפול תרופתי.
אבל העינין המרכזי הוא שכנראה לעבודה ולסיפוק המקצועי בחיים יש תפקיד מאד מאד משמעותי.
היום ברור לי שהוא לעולם לא יעיז לקחת תפקיד שלא מוצא חן בעיניו. את השיעור הזה הוא כבר למד.

מדהים!

מה, אז הכל היה בגלל מקום העבודה??? פשוט עזב עבודה והכל השתפר? בלי עזרה מקצועית?

מרגש עד דמעות.
כנראה שיש משברים בחיים והם חולפים, אבל כשאתה נמצא בתוכם קשה לראות את המחר מחייך.

נפלא!

אני מרגישה שאני חייבת לכם עידכון קטנטן, הייתם איתי בזמנים הקשים ופתאום נעלמתי לכם.
חלפו כבר מס' חודשים מאז האירועים המתוארים למעלה. בזמן הזה קרו המון דברים. רובם, לשמחתי, טובים. מס' חודשים בבית החזירו את האיש שלי לעצמו. עברו עליו המון שינויים, גדילה והתפתחות. הוא נמצא היום במקום אחר לחלוטין. למד לדעת מי הוא ומה הוא רוצה. למד לשים את הרצונות שלו והאושר הפרטי שלו במקום הראוי (גבוה מאד). אני כל כך גאה בו.
למרבה ההפתעה לא היה לי מאד קשה איתו בבית. זו היתה כמו חופשה ארוכה וכייפית. אני מרגישה היום הרבה יותר מחוברת אליו ממה שהייתי בעבר.
עכשיו הכל נראה אחרת. החיים עלו על פסים אחרים, יש תחושה שונה לחלוטין. את מקום ההידרדרות במדרון החליפה תחושה של בחירה ואפשרויות. בעלי גילה שהוא יכול לבחור מבלי לקבל ביקורת ואני למדתי לכבד אותו כפי שהוא.
אז מה היה לנו כאן?
המשבר כבר מאחורינו.
ללא טיפולים מקצועיים או תרופות.
מקום עבודה חדש וטוב שנבחר ע"י הבעל ולא נכפה עליו.
וחיים משפחתיים טובים.

איזה כיף לכתוב לכם את כל זה.

שקט, אני מאוד שמחה בשבילך. אני מאחל לכם שכל הכאב והצער יתפוגגו בקרוב ושכל זה נועד כדי להעלות אתכם במדרגה למשהו עוד יותר חזק וטוב מכל מה שידעתם עד כה.

גם אני מצטרפת. הרבה בריאות לשניכם ולילדים!

מצטרפת לחיבוקי השמחה. כיף לו שהוא הולך למטפלת בשיטת גילגול נשמות. זה מאיר דברים מזווית חדשה וגם אם זה הכל סיפורים אז יש להם בכל זאת כוח מרפא.


> ברונית חושבת שגלגול נשמות זה תחיית המתים <

גלגולי נשמות

שי ג עעעעעעעעעעעעעון!!!

בינתיים הטוב נמשך.
מיום ליום הוא שמח יותר ורגוע יותר.
אני מרגישה קצת כמו פעם לפני הרבה שנים כשרק אנחנו היינו.
האיש שלי חזר אליי. האיש שהתאהבתי בו ושחשבתי שכבר מזמן הלך לאיבוד, חזר פתאום הביתה ואני פתאום נזכרת למה בעצם בחרתי לחיות איתו.

בינתיים הוא החליף את המטפלת שלו אחרי שהבין שהיא ממש לא עוזרת לו.
הוא עובר עכשיו טיפול אצל מישהי תחת הכותרת "גילגול נשמות" אבל למעשה היא פשוט מטפלת שיודעת איך לשאול את השאלות הנכונות.
הוא הצליח להגיע איתה למקומות שבהם חל בו השינוי (או כמו שהיא אומרת הורם ההנדברקס) והוא בדרך לשיחרור מהמעצור הזה.
בינתיים אין חדש בקשר לעבודה אבל אולי זה בגלל שהוא לא ממש התחיל לחפש. אבל הוא עדיין אופטימי מאד ושמח באמת שמח וזה שווה הכל.

ואני? אני נערכת לתקופה של קיצוצים אבל כבר לא בלחץ אלא בקבלה, עושה המון דברים בבית כי פתאום יש בשביל מי להשקיע ונהנת מרגעי החסד שנפלו עלי פתאום.
שוב מרגישה אהובה ומיוחדת, רצויה וצעירה.
גם הילדים מגיבים נהדר והם שמחים ומפרגנים.

הלואי שלא יגמר לעולם

פיטורין, וחוסר תעסוקה מכפילים את מידת המסוכנות (עפ"י כלי להערכת מידת מסוכנות של גברים במסגרת ביהמ"ש לעניני משפחה).
האם הם מודדים שם גם את מידת המסוכנות של גברים מאד לא מאושרים במקום העבודה שלהם?
שקט, קבלי חיבוקי שמחה.

שלום שקט,

כאשר קראתי את הדברים שאת מספרת, ראיתי שאלה שאולי את יכולה לשאול את עצמך ולהיבנות ממנה:

האם את חשה בפנים שאת ריבון על חייך, שהכוח על חייך הוא בידייך שלך, או שאת חשה שלאנשים אחרים או נסיבות חיצוניות יש יותר השפעה על החיים שלך?

היתה לי הרגשה שאת חשה שהאושר שלך, הקיום שלך, המשמעות שלך, תלויים כמעט לגמרי בדברים שמחוצה לך.
כאילו הכוח על החיים שלך, אינו נתון בידייך, אלא בידי גורם חיצוני. כאשר זו חווית חיים בסיסית, עוד יותר קשה להתמודד עם הדבר הבאמת קשה שאת מתמודדת איתו. זאת מפני שכל תנודה אצל בעלך, משפיעה עלייך הרבה יותר מאשר היא היתה משפיעה, אילו חשת בבסיס שהכוח שלך על החיים שלך הוא בידיים שלך עצמך.

אני מאמינה שיש לנו שיעורים שבאנו ללמוד כאן בחיים האלה. תבדקי עם עצמך אם זה השיעור שלך, אם השיעור שלך הוא ללמוד לקחת את הכוח על החיים שלך, על ההוויה שלך לידים שלך עצמך.

יש לנו גם חוזים קדם לידתיים שאנחנו עושים עם נשמות קרובות לנו. חלק מהחוזים אינם קלים מפרספקטיבה ארצית. יכול להיות שאת מתמודדת עם סיטואציה כל כך קשה, כדי שפשוט לא תהיה לך ברירה ותיאלצי לקחת את הכוח שלך ואת העוצמה שלך לידיים שלך, כדי שאת תהיי הריבון על חייך.

בעיניין הפיטורים, נהוג לחשוב שזה דבר נורא שרק מקשה, אבל כפי שאת רואה, יש הפתעות....
לפעמים הם רק באים לעזור לנו להיות מי שאנחנו ולחיות לפי מה שאנחנו.
לפעמים יש צורך להתנסות בדברים מאד קשים כדי שיהיה לנו האומץ להיות מה שאנחנו, לעשות מה שאנחנו אוהבים, לחיות על פי האמת הפנימית שלנו. מתי יש צורך בכך? כאשר אנחנו מתקשים לחיות לפי האמת הפנימית שלנו בלי זה.

בנוסף, אני מצטרפת לכל מי שהציע לך כאן לקבל תמיכה. זה מאד חשוב. כשיש מצב משברי, מאד חשוב שמי שהכל עומד עליו, יקבל תמיכה, כי כל הבניין נשען עליו.

מחזקת אותך ומאחלת לך כל טוב
הודיה

לא רוצה להיות עוכרת השמחה.....אבל:
פיטורין, וחוסר תעסוקה מכפילים את מידת המסוכנות ,( עפ"י כלי להערכת מידת מסוכנות של גברים במסגרת בהמ"ש לעניני משפחה).

פקחי עינייך וחדדי את חושייך!!!

מקוה השינויים הללו יביאו אתכם למקומות טובים באמת.

לחיים יש חוש הומור. סטייה זה עניין של הגדרות אמצע.
<ואני, רק תפתיעו אותי>

היה לו ספק לגבי החיים, הטוב שהם מציעים על כן הוא הועמד בפני בחירה ברגעי אמת. לכל הדיעות התעוררות, שינוי, תהליך הריפוי.
אוהבים אותו. תעבירי לו את המסר.
גם אני הועמדתי בפני המבחן של חיים ומוות. תאונת דרכים, אמבולנס, שלוש שעות של שיתוק מהאגן ומטה ולבסוף מבט שונה על עולם. הכל נגמר ברגע. רגע אנחנו כאן וברגע הבא אנחנו לא.
כשהדרמה שאותה אנו מאמצים משתלטת, ההרס העצמי גובר, החיים יוצאים משליטה והתכלית לא ברורה, כאשר אנחנו שוכחים היקום שולח תזכורת.
לא נשכח להודות יום יום ולהיות מאושרים בחלקינו.
אני זה הכי טוב שיש ולמעשה זה הדבר היחיד שיש לי.
לאהוב את עצמי זה הבסיס לאהבה הגדולה.
ואיך לא... אם אין אני לי מי לי.
מחזקת אותו, אתכם בתהליך.

{@{@

אה, ועוד משהו: החלום המפחיד שלך על תאונה קרה . והנה - כולם בריאים ושלמים! איזו הקלה!

לא נועה, לא יכולתי לעשות את זה טוב יותר ממך!
שקט, סחתיין! אני שמחה לשמוע! אז אולי הילדים הפסידו פחות מעדן חלב אחד אבל הרוויחו בחזרה את אבא שלהם!
בתור מי שבן זוגה מפוטר חדשות לבקרים לא נותר לי אלא להתבונן בסוגיית העבודה כראי הנפש... ויודעת מה? תמיד יש מה לאכול בבית. זה מין קסם כזה. שתהיה לכם בהצלחה ושהוא ימצא עבודה כלבבו, או יחייה אהבה ישנה לעשייה מסויימת שהוא קבר עמוק עמוק בפנים. תמשיכי לעדכן!

איך התסריטאי הגדול של החיים עובד
לילה חשוך - הכי חשוך - סמל לשיא של דיכאון, עצב וייאוש - בדיוק המקום שבו היית
הנהג בוחר בדרך שבה הוא לא נוסע בדרך כלל - סמל להחלטה לא מודעת לבחור בנתיב אחר
הוא עולה - סמל למאמץ עילאי
מישהו חותך את הנתיב שלו - משהו עומד לפגוע בו,
התנגשות - מפגש עם המוות
עוקף משמאל - להחליט לחיות בכל זאת..
>ברונית ב היתה עושה זאת טוב יותר, אבל לא יכולתי להתאפק<

שקט, זה נפלא. אולי זה המקום לעלות על הגל ולעשות איזה שינוי דרסטי בחיים? להחליף מקום מגורים, או משהו כזה, שיאפשר לכם התנתק מכל הקושי שהיה ולפתוח דף חדש? (אני אופטימית מידי?)

איזה יופי!

כאילו משא כבר ומעיק הוסר מעליו. אני יודעת שהוא שנא את העבודה שלו ולא נהנה בה אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה עד שלא ראיתי את השינוי המדהים שחל בו בימים האחרונים.

שקט - כל כך מרגש לקרוא את זה!
אני יודעת מנסיון אישי כמה שינוי קטן מבחוץ יכול לגרום לשינוי אדיר מבפנים.
מאחורי מצב נפשי מאד קשה יכולה להיות סיבה מאד בנלית, שהתנפחה לממדי ענק. יכול להיות שבעלך נכנס למעגל קסמים- הוא פחד שיפטרו אותו בגלל המצב הנפשי שלו, והמצב הנפשי שלו הדרדר בגלל הפחד הזה; והנה, עכשיו קרה לכאורה הנורא מכל - פיטרו אותו - והתוצאה בדיוק הפוכה! הוא השתחרר מהפחד הזה והמעגל נשבר!

היתה לי תקופה די ארוכה של מצב נפשי ירוד, דכאון, התקפי חרדה וכו'. נכנסתי למעגל סגור של חרדות, תרופות הרגעה ומה לא... במשך זמן ממושך הייתי כלואה בתוך מעגל קסמים ולא ראיתי איך יוצאים משם. יום אחד הפסיכיאטר רשם לי תרופה חדשה נגד דכאון, שגרמה לתופעות לוואי קשות עד כדי כך שאחרי היום הראשון פשוט זרקתי אותה ואת שאר התרופות לפח והבנתי שזהו, אין לי מה לבנות יותר על תרופות ועל רופאים- אני חייבת לצאת מזה בעצמי. החויה הזאת זעזעה אותי מספיק כדי לתת לי את הטלטלה הדרושה לצאת ממעגל הקסמים!

כנראה שהפיטורים, ומן הסתם גם הכמעט-תאונה שעברה על בעלך, סיפקו את הטלטלה שהוא היה צריך כדי לשבור את המעגל.

באמת סיפור קוסמי.
שכחתי לספר מה קרה ביום רביעי, יום לפני שהוא קיבל את ההודעה על הפיטורים.
בדרך הביתה בשעה מאוחרת הוא בחר לנסוע מדרך שהוא בדרך כלל לא נוסע בה. הלילה היה חשוך מאד.
באחת העליות ישנם שני נתיבים בעליה ונתיב אחד בירידה. הוא נסע בעליה בנתיב השמאלי. פתאום באו מולו 3 מכוניות כשאחת מהן נסעה בנתיב שלו מולו במהירות. קטע הכביש ההוא די קצר ולא היה לו הרבה זמן להגיב. הנהג שמולו התבלבל וזיגזג על המסלול. בשבריר שניה בעלי היה חייב להחליט מה לעשות ועקף אח המכונית שמולו משמאל ועבר בין שתי המכוניות שבאו מולו.

הוא היה מבוהל ומבועת בעקבות החוויה. פתאום הוא עמד מול המוות באופן הברור ביותר. שניה נוספת של היסוס היתה עולה לו בחייו.

למחרת הוא קיבל את ההודעה על הפיטורין. (ושמח בה)

מי יכול להסביר? לדעתי יש קשר.

מה יש להגיד? אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה מעבר לפינה.
זה מתחיל להשמע כמו סיפור קוסמי

עברו כבר שלושה ימים מאז קיבלנו את ההודעה.
שלושה ימים טעונים מאד ריגשית ומתישים מאד פיסית.
בימים האלו קרה משהו מאד מענין אצלנו בבית. בעצם מהרגע בו הוא סיפר לי את החדשות הקשות ניכרה הקלה בכל התנהגותו. כאילו משא כבר ומעיק הוסר מעליו. אני יודעת שהוא שנא את העבודה שלו ולא נהנה בה אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה עד שלא ראיתי את השינוי המדהים שחל בו בימים האחרונים.
180 מעלות.
אין דרך אחרת לתאר את השינוי. פתאום האיש שאיתו התחתנתי ובו התאהבתי חזר הביתה. והאיש הקשה הקמוץ והלחוץ שחי איתנו בשנים האחרונות נעלם.
הוא מחייך המון שמח ומלא מרץ יש לו חשק וכח ונתינה שכבר שנים לא ראיתי בו.
הוא לא חושש מהעתיד ומלא אופטימיות לקראת חיפוש העבודה הצפוי לו.
כשאני פורסת כך את הנתונים בכתב זה לא נראה תלוש או לא מובן אבל לחיות את התהליך הזה ולראות את השינוי מול העיניים זה מדהים.

מה אומר ומה אגיד...

תרופות פסיכיאטריות זה מכה כל כך מסוכן בטח יותר מאנטיביוטיקה שכולם פה באתר נמנעים יש כלכך הרבה אלטרנטיבות בימינו למה להרעיל את הגוף להיפך הוא צריך להתנקות עדיף הומאופטיה יוגה וכו...זה הכי חשוב לא שמעתי על מישהו שהבריא מתרופות פסיכיאטריות זה רק מכניס למסלול שאין ממנו דרך חזרה

הכל משתנה כל הזמן.
גם אני במצב של אין, אחרי שנים של חיים עם פינוק ויש.
החיים הם חלום, סרט שנגמר עוד לפני שאנחנו מספיקים לעכל. יש שחיים בצורה אחת, יש שחיים בצורה אחרת. השאלה הנשאלת היא האם את מאושרת?
אושר נמצא בפנים כמו ש ב רונית כותבת הבית שלנו הוא אנחנו 'ראה סיפור הצב', כל השאר הוא פרופס, תפאורה, חומר, ושחקנים שמשתנים כל הזמן. צפי מלמעלה, תכתבי, תבחרי לך/לו ריפוי בעיסוק וספורט לימים הקשים. תתחברו לטבע, לכו לים.
מי אנחנו בכלל. חלקיק זעיר ממערכת.
:> הכי חשוב חיבוק גדול וחם

אוי, כמה מטריד. אני ממש מצטער בשבילכם.

אנחנו גם עברנו תקופה שבה לא התפרנסנו (במשך שלוש שנים; עקב מיזם שניסיתי להקים ונכשל), ובסך הכל זה לא היה קשה מדי. צמצמנו כל מיני דברים, כמו מסעדות, קניות של ריהוט ובגדים, נסיעות לחו"ל. בתחום האוכל צמצמנו רק דברים יקרים ממש כמו יין, אבל השארנו את כל השאר. פתחנו כל מיני חסכונות, ונכנסנו קצת לאוברדרפט, אבל בסך הכל לא הרגשנו תחושת חוסר. אולי זה בגלל שבחרנו להגיע לסיטואציה הזו במודע (ידענו מראש את הסיכון שבהקמת מיזם), ולכן לא הרגשנו שיש הוצאה כלשהי שאנחנו רוצים לעשות ואיננו יכולים.

מאחר שאני עובד בתחום המחשבים שבו אין בעיה למצוא עבודה בשכר סביר אפילו במצב המשק כיום, מצאתי עבודה מיד לאחר כשלון המיזם, ותוך מספר חודשים סגרתי את האוברדרפט. בסך הכל יצאנו משלוש השנים האלה ללא נזקים או בעיות.

לאמא שלי יש עוזרת בית שעובדת אצלה כבר המון שנים, אשה קשת יום. יש לה לפעמים כל מיני משפטי מפתח כאלה של חוכמת חיים. היא אמרה לי פעם: "צרות באות, וצרות הולכות. השאלה היא איך אנחנו נשארים."

הרבה מחשבות טובות אני חושב עליך.

לפעמים כל כך רע שנדמה שאי אפשר יותר רע מזה.
כל כך עצוב שקשה לנשום ונדמה שהעצב ישאר לתמיד, כאילו השמש לעולם לא תזרח שוב.
ככה הרגשתי לפני מס' ימים כשכתבתי את רגשותי. בכיתי המון וכאבתי מאד. ידעתי שנגמרו לי הכוחות ואין לי מאיפה להביא חדשים.
שילשום נפלה עלינו הודעה חדשה מפחידה ומאיימת.
הוא פוטר.
בקרוב מאד הוא יאלץ לעזוב את מקום עבודתו.
הוא פוטר כי הוא לא היה מסוגל לעבוד כמו שצריך.
אני מפחדת ומבוהלת מהרעיון. הוא מפרנס יחיד.
מצב השוק היום קשה מאד וסיכוייו למצוא מקום עבודה בשכר סביר נמוכים עד קלושים.
אני יכולה לצאת לעבודה אבל יכולת ההשתכרות שלי נמוכה מאד.
אני מרגישה שזה עוד מסמר בארון הקבורה של חיי.
כמה נמוך עוד אפשר לרדת? כמה עוד אפשר שיכאב?
אני חושבת איך אני מסבירה לילדים שמהיום אנחנו חיים בבית שאין בו? אין רכב, אין מעדני חלב, אין בילויים, אין מתנות... אין פשוט אין. כי צריך לחסוך עכשיו כל שקל לימים השחורים שעוד יבואו.
אני תוהה אם זה הסוף, אם זו תחתית הבור או שעוד צפויה לנו נפילה נוספת?
מה עשיתי? מתי הספקתי להיות רעה כל כך שכל העונש הזה מגיע לי?

יש בי מצוקה נוראית ואין לי מילים להביע אותה.........................................................................................................................................................................
יש בי חנק ושתיקת בהלה.

כאחת שחוותה התפרצות של מחלה לא דיכאון אבל מעמקים שחורים, התמודדות עם עצמי, ההבנה כי אני, חיי משתנים, זמן ההפנמה לעצם היותי חולה, ההבנה של המחלה, ההתמודדות עם המשפחה, החברה... הבושה, הקבלה... מילים, מילים, מילים התהליך ארוך וקשה.
העבודה הקשה שיש לעשות מול עצמך והחברה/משפחה שלא תמיד תומכת ולעיתים אף גורעת בשל חוסר הידע עם איך להתמודד איתך מול המצב החדש שלך. הרחמים מבעד לעיניהם של הקרובים לך ועוד ועוד...
כל זה עובר, יקירתי, ואת צריכה להבין שזה שלו ולהפריד ולתמוך. לפעמים אנחנו צריכים רק קצת חום וחיבוק אוהב.
הוא עובר, הוא יודע יותר טוב מכולם, הוא צריך זמן, הוא צריך טיפול נפשי וספורט הרבה ספורט.

האנשים שהיו שם בשבילי בתקופות הקשות הם הם החברים שלי, הם שמקבלים ויקבלו את הטוב שבי ואת הרע וההיפך הוא הנכון גם אני אהיה שם בשבילם. החלמתי וקבלת אני את עצמי החדשה נבעה בין היתר מתוך אותם האוהבים שקיבלו אותי. חמלה. עזרו לי להתגבר על התחושות הלא נעימות איתם חייתי, אשמה, בושה.

לא נשכח שהחיים מלאים בהפתעות לטוב ולרע ואף לא אחד אתנו יודע מה צופן לו המחר.סיכוי סביר שכל אחד מאתנו יחלה במחלה כזו או אחרת בחיינו. כי מה שאתה נותן אתה מקבל בחזרה. גם את במבחן ואת לא החולה. תפרידי.
הרגישות של חולי הנפש היא גבוהה מאוד הוא בקליטה, הוא מרגיש ויודע, הוא רואה הוא מתמודד עם האמת שאת מסתירה ממנו, הוא רואה אותך שקוף. מותר לך לשתף אותו במה שאת מרגישה, תהיי פתוחה ותשדרי בטחון באמת רגשותייך.
לפעמים לאנשים אחרים אנחנו אומרים דבר אחד אבל בתוך תוכנו פנימה קיים בנו כוח להתמודד בצורה ההפוכה ממה שאנחנו משדרים.
תבררי אולי את שייכת לאותם האנשים עם הכוח הפנימי הזה שיכול להיות שם בשביל האחר ברגעים הקשים בחייו. להיות שם לא לעזור. להיות שם - זו העזרה הגדולה ביותר מפני שהוא היחיד שיעזור לעצמו וזה לוקח זמן. הרבה זמן.

זה התפקיד שלי. אי אפשר לקום וללכת כי קשה, איזה מן אדם אני אם אני עושה את זה? איך אני אשפוט את עצמי בעוד כמה שנים בראיה לאחור? -- ומה אם ההישארות שלך דווקא מקשה את המצב מבחינתו? מעכבת את ההחלמה שלו? אני מסכים עם יוחננית -- איש מקצוע יוכל לעזור לך להבין את המצב מכיוונים שלא חשבת עליהם.

ליבי איתך

וואו...יש לי צמרמורת. אני קוראת את מה שאת כותבת, שקט, ואני בהלם. כל מילה שלך זה כאילו שלי. אני כבר חמש שנים חיה עם בעל חולה בדיכאון, אומנם על תרופות פסיכיאטריות אבל עדיין יש את הירידות גם עם התרופות.
כשביתי הגדולה נולדה ,בעלי חטף את דיכאון חייו. אז זה התחיל ואני נקרעתי בין האושר של הלידה, לבין הבעל שלי שהתחיל ליפול. המצוקה הרגשית שלו היתה עצומה, ואני הלכתי איתו יחד לטיפול ועד היום אנחנו הולכים יחד וזה מה שמחזיק אותי עדיין איתו.
אבל דבר חשוב שתדעי , תרופות לא עוזרות לנצח. זה חבל אבל זו עובדה. במשך חמש שנים שאנחנו מתמודדים, היינו צרכים להפסיק תרופות ולקחת אחרות וגם המינון משתנה, הכי חשוב זה הטיפול, התרפיה.
זה לא קל ואני בטוחה שלא כולן היו נשארות עם בעל כזה חולה. אני נשארתי מתוך אהבה גדולה לבעלי. ומתוך הבנה שזו מחלה וכל עוד הוא מטפל בעצמו סימן שהוא רוצה להבריא. אבל אני יודעת שברגע שהוא לא ימשיך לטפל ולקחת תרופות אז אני לוקחת את הילדים ועוזבת.
היום לאחר שנים של מלחמות ותמיכה ומה לא (אפילו אישפוז אחד בשלוותא), אני חיה את החיים שלי והם מלאים. הוא לא שותף לכל הדברים שממלאים אותי במשך היום יום אבל הוא שותף מלא בהיותו משפחה שלי ושל ילדיי. למראית עין אנחנו משפחה רגילה. אבל בפנים אנחנו נלחמים כל יום עם הדבר הנורא הזה שקוראים לו דיכאון.

אני ממליצה לך לפנות אל העו"ס שבמרפאה שלכם או אל לשכת הרווחה ששם ישנן תחנות לייעוץ וטיפול זוגי ומשפחתי

שקט, למה שלא תתיעצי עם מישהי מבחוץ, לא מישהו מהפורום, כפי שמיץ פטל הציעה. את לא יכולה להמשיך להתמודד עם הסיפור לבד, זה פוגע בך ובילדים שלך. את כותבת שאת על הסף, אז תאזרי כוחות ותפני לאיש מקצוע, שיעזור לך להתמודד. את לא חייבת לקבל החלטה: ללכת או להישאר. אבל את חייבת למצוא כוחות להתמודד עם המצב בצורה הטובה ביותר.
אולי נראה לך שהברירות שלך הן או להישאר ולסבול - ולהיות נאמנה לבעלך, או ללכת ולהיות מאושרת - ולהיות נאמנה לעצמך. אבל אני לא חושבת שהעניין כל-כך שחור ולבן. ואיש מקצוע טוב, אובייקטיבי, יוכל לתת לך הכוונה וסיוע.

אנחנו כאן כדי לחזק אותך ולתמוך בך, ועכשיו את צריכה למצוא את האומץ לעשות את הצעד הבא: לקבל עזרה ממישהו.

תודה לכן על התגובות הנעימות שלכן.
לצערי כרגע אין לי מושג מה אני רוצה. אני מבולבלת ואולי גם נמצאת על סיפו של דיכאון פרטי משלי. ההתמודדות עם המצב קשה לי מאד, יש בתוכי כוחות וקולות שונים וכל מילה של מישהו מבחוץ מטלטלת אותי לכיוון אחר. אני לא אבודה, אני קרועה.
מצד אחד אני רוצה להציל את עצמי ואת שפיותי ומצד שני אני מרגישה מחוייבת לאדם שאיתו בחרתי לחיות את חיי. אני חולמת על חופש ועל חום ואהבה, אני רוצה ביטחון ושותפות בונה. אני מסתכלת סביבי על נשים שנפרדו מבעליהן ובנו להן זוגיות חדשה ונהדרת ומקנאה. מצד שני אני מכירה את עצמי ואת אמות המידה המוסריות שלי. אני יודעת שאני מחוייבת להישאר פה ולתמוך באדם שחלק איתי עד היום את חיי. זה התפקיד שלי. אי אפשר לקום וללכת כי קשה, איזה מן אדם אני אם אני עושה את זה? איך אני אשפוט את עצמי בעוד כמה שנים בראיה לאחור?
אני מרגישה תקועה בדרך ללא מוצא. או שאבגוד בעצמי וברצון וצורך שלי להציל את עצמי או שאבגוד בבן הזוג שלי ובאמון שהוא נותן בי.

הרבה אנשים מקסימים פה בפורום הציעו את עזרתם וכותיקה מאד בפורום הזה אני יודעת שהם בהחלט יכולים לעזור לי, אבל אני לא רוצה או יכולה להחשף בפניהם כי סיפרתי פה סודות שהם לא רק שלי, הם של בן זוגי והוא לא היה רוצה שאנשים ידעו.
ושוב תקיעות. ושוב אין מוצא.

(הדף הזה הופך לאט לאט לבלוג. בסוף כשהכל יחזור לנורמה והשמש תזרח אני אקח הכל ואוציא ספר)

שקט יקרה,
יש בחיים המון משברים וכנראה שאתם באחד קשה מאוד שכזה. יש עליות ומורדות. אני יודעת שלפעמים באמת בא לקום וללכת ואני שואלת את עצמי (ובעצם גם אותך) האם זה מה שנכון לעשות עכשיו?האם ההתמודות הנכונה מול משברים היא רק בריחה מהם?או שניתן גם אחרת? (אני לא פוסלת את זה אך לא ממהרת להשתמש בכך).
האם ניתן למצוא נקודות של אור במצב? נקודות של צמיחה ? מה את קצת מרוויחה ?מה את לומדת על עצמך? האם ישנם מקורות תמיכה מסביב שניתן להסתייע בהם?
איך את יכולה לשמור על עצמך עד שהסערה תחלוף?

לגבי עזרה מקצועית עבורך, אני ממליצה לך לפנות אל העו"ס שבמרפאה שלכם.
או אל לשכת הרווחה ששם ישנן תחנות לייעוץ וטיפול זוגי ומשפחתי.

לא כדאי לך להתמודד בעצמך בלבד. תחפשי להגדיל את מקורות התמיכה שלך כדי שלא תתמוטטי, כדי שלא תפעלי בכיווינים שלאחר מעשה תתחרטי עלהם.
יש הרבה אנשי מקצוע נפלאים בשרות הציבורי שניתן לפנות אליהם.
ואשמח לסייע לך למצוא [email protected]

שקט, הייתי רוצה לכתוב מילות תמיכה וחיבוק, אך משום מה נראה לי שאת זקוקה למשהו קצת אחר כרגע.
אנשים מושיטים את ידיהם מעבר למחסום הוירטואלי ורוצים לעזור. (ראי אירית שלו לעיל). האם את מוכנה לקבל עזרה?
שבי רגע וחישבי איזו עזרה קונקרטית את צריכה, ואז כתבי כאן רשימה מפורטת.

איך אפשר לעזור לך?

הטלטלות הריגשיות שעוברות עלי מתחילות להחליש אותי.
היום קמתי עם התמוטטות עצבים. ראיתי את הבית מבולגן והתחלתי לבכות בכי נואש כל כך, בכי מיואש ועזוב. בכי של חוסר תקווה.
אני רואה במהפיכה ובליכלוך את חזות חיינו העכשוויים. מן מראה שמשקפת את חוסר המציאותיות של מצבנו.
אני נואשת והרוסה.
אני מרגישה חלשה מאד ומחוסרת כח רצון. יש לי חלומות שאני נעשית חולה מאד. נראה לי שמהמצב שבו אני נמצאת היום יש לי סיכוי טוב להיות חולה, אולי זה לא סתם חלום, אולי זה סימן הזהרה.
ניסיתי לדבר איתו על פרידה וזה לא הלך. הוא לא מוכן ללכת מאיתנו ולי אין לאן ללכת.