איך להתמודד עם דיכאון של בן הזוג

מסיבות מובנות אני מעדיפה שלא להחשף.

בחודשים האחרונים אנחנו חווים התפרקות מוחלטת של בן הזוג שלי. חוסר תפקוד, דיכאון קשה, אלימות.....
מזה שלושה שבועות הוא מקבל טיפול תרופתי (אחרי התפרצות אלימה מאד בבית לעיני הילדים) והתחיל ללכת לפגישות עם פסיכולוגית.
אני מרגישה שאני על סף קריסה. כל האחריות על הצד השפוי של החיים מוטל עלי, להתמודד עם הילדים ועם הסביבה. אנחנו מקבלים מעט מאד עזרה מהסביבה.
בנוסף אני גם צריכה לטפל בבן הזוג שלי כמו בילד קטן ולספוג בשקט את כל העלבונות וההתפרצויות.
קשה לי. אני עייפה מההתמודדות היומיומית הזו וגם פוחדת מהעתיד. ממצב שבו הוא לא יוכל לעבוד יותר או יפוטר (זה לא בלתי סביר) בגלל מצבו והאפשרות שהוא יעזוב אותי ואת הילדים (הוא בהחלט מדבר על האפשרות הזו).
לא יודעת מה לעשות.
לא יודעת מאיפה למצוא את האנרגיות הדרושות.
לא מבינה מאיפה כל העונש הזה נחת עלינו פתאום.

הציעו לי ללכת לטיפול כדי להתחזק אבל מצבנו הכלכלי קשה גם ככה ואנחנו משלמים הון על הטיפולים שלו, אין אפשרות להוסיף עוד הוצאות כרגע, גם ככה אני חושבת 10 פעמים על כל דבר בסופר.
אני רואה את ההשפעה של הלחץ עלי. אני פחות מרוכזת ופחות מסוגלת לארגן את החיים שלנו ביומיום, התחלתי לעשן ואני לא ישנה טוב בלילות.

תוכלי לספר קצת יותר? איך זה התחיל?
אני רק יכול לדמיין לי כמה זה כואב. לדעתי הכי טוב זה לשתף כמה שאפשר אנשים שאת אוהבת בלי להתבייש. גם תקבלי תמיכה וגם אולי תקבלי רעיונות טובים להקלת ההתמודדות.

מצטרפת לאיתי בחיבוק ובעיצה. לדבר. לא לשמור בפנים.

נשמע קשה מאוד.
כן - כמו עוד ילד בבית...
האם יש לך סביבה תומכת? הורים? חברות?
כדאי להתחלק - זו מחלה, כמו כל מחלה. ובאותה מידה שאם היה חו"ח שובר רגל, לא היית מתבישת לבקש שיעזרו לך (בישולים, ילדים, קניות...) - גם כאן, יקל עליך מאוד אם תמצאי אנשים שתוכלי לבקש מהם עזרה שכזאת.

באמת לא פירטתי מספיק.
סיפרתי לכל מי שמקורב אלינו. ההורים שלו וההורים שלי וגם האחים והאחיות ושתי חברות קרובות. אין שום סיכוי שאני אצליח להתמודד עם הכל בעצמי. אבל כל אחד עסוק בחיים שלו ובפועל אין הרבה עזרה.
אני גם לא אוהבת סודות.

זה התחיל לפני המון זמן. שנים. לאט לאט מן דעיכה איטית, אבדן דרך ושמחת חיים והורע במיוחד בשנה האחרונה ובא לידי ביטוי בבעיות בעבודה ובזוגיות.
בחצי השנה האחרונה המצד התדרדר ואני מצאתי את עצמי בקרב מאסף מול פירורי האישיות שנשארו ובעיקר מול הפרשנות שלו לאירועים כי הוא השליך את כל מה שקרה על הזוגיות שלנו מה שהפך אותו לעויין מאד.
בחודש האחרון הגיעה ההתמוטטות הגדולה ואיתה גילויי אלימות קשים, למשל זריקת כלי מטבח וניפוצם על הקירות וצרחות נוראיות וגם נסיונות להשיג מין בכח (לא הגיע לרמות קשות ממש) הרבה מזה בנוכחות הילדים או נסיונות לכפות עלי אינטימיות בחברת אנשים אחרים.
קשה מאד מאד.
אני חייבת לאמר שמדובר באיש מאד לא אלים ומאד לא תקפני וההתנהגויות האלו חריגות מאד.
הטיפול התרופתי הפסיק את ההתפרצויות האלה.

אני מודה שהייתי רוצה לקום וללכת.
אין לי ביטחון ברצון שלו להשתנות ולצאת מזה, אין לי ביטחון שהוא ימשיך וישאר איתי אחרי שיחלים ובשל כך אני לא משוכנעת למה לי להמשיך ולהתאמץ, אין לי מושג אם אני אוהבת אותו או נשארת איתו פשוט כי פעם לפני הרבה הרבה שנים התחייבתי פניו להיות איתו בטוב וברע.

אני מבולבלת מאד ובודדה במצוקה הזו. אני פוחדת למצוא את עצמי מתחילה שנים על שנים של התמודדות בבעיות קשות שאין לי קשר איתן וגם אין לי דרך לפתור אותן.

אני ממש לא יודעת מה לומר... ניסית לחפש פורום מתאים באינטרנט, של בני זוג שמתמודדים עם בעיה אצל בני זוגם?
משפחה של בעלי עברו את זה עם אחיו הגדול, שבסופו של דבר נהרג בתאונה, כתוצאה מהמחלה שלו. זה היה קשה בצורה מטורפת. אני ממש לא יודעת מה לומר חוץ מ

תאונה היא אחד הפחדים הגדולים שלי.
יום יום הוא נוסע לעבודה בעצמו ואני לא מצליחה לשכנע אותו לוותר על הנהיגה.
יש לי חלום כזה שחוזר כל הזמן שהוא נהרג בתאונה בדרך הביתה. לא סיפרתי עליו עד עכשיו לאף אחד כי התביישתי, כאילו אני חולמת שיבואו משהו שיגאל אותי מהעונש הזה. אבל עכשיו כשסיפרת מה שסיפרת הפחדים שלי כאילו מתממשים מול העיניים.
איך המשפחה שלכם התמודדה?
מה הם עשו?
מה עשתה אישתו ואיך המשפחה עזרה לה?
מה אפשר לעשות כדי לשמור על השפיות של שאר בני המשפחה?

לבי יוצא אליך. חיזקי ואימצי.
אני לא עמדתי במצב דומה. אבל חוויתי מצב דומה מאוד בתור ילדה. אמא שלי שהיתה אדם נותן , אוהב ומדהים . אמא נהדרת. במשך השנים כשעוד היינו קטנים החלה להשתנות. היו לה התקפי זעם, היא לא יכלה להיות אלימה כלפי אבי כי היה חזק ממנה,אבל היא זרקה את הבגדים שלו מהחלון , צעקה קיללה . עלינו הטילה אימה סכסכה ביננו לבין אבי . היו לה דמיונות פרועים. היא עשתה דברים נוראיים. אבא שלי היה שם והגן עלינו. הוא ספג הכל כדי שאנחנו נפגע כמה שפחות וזה באמת עבד. רק לאחרונה אחרי המון שנים גיליתי את התפקיד החשוב שמילא בחיי.
אמא שלי לא לקחה תרופות מעולם. מצבה מתדרדר כל הזמן. זה נקודת זכות אצל בעלך. כי תרופות בהרבה פעמים עוזרות וכמו כן הנכונות שלו לעזור לעצמו .
אני לא יודעת איך הרגיש אבא שלי אז . אני יודעת שהיו לו בריחות. כגון ישיבה של שעות מול הטלויזיה כשהיה חוזר מהעבודה מאוחר.
את צריכה לחשוב טוב מה טובתך העליונה ומהי טובת הילדים. כשאת תהיי מאושרת גם ילדיך. אני יודעת מה את עוברת תהיי חזקה. את יודעת את כל התשובות הן בתוכך רק אל תפחדי.

מחשבה - האם הוא רוצה שתעזרי לו?
ולגבי הנהיגה - אולי הדרך היא לשלול לו את הרשיון, ע"י הרופא.

שקט
כאן זה לא המקום אליו את צריכה לפנות. שלא תביני אותי לא נכון - אני בטוח שכולם ישמחו לתת לך תמיכה ועצות אבל זה לא מה שאת צריכה עכשיו.
תקראי לדברים בשמם - את עוברת נסיונות אונס, הילדים נחשפים לכל זה, את רוצה לעזוב אבל מפחדת. ממה את מפחדת ? מהתגובה שלו? להשאר לבד ? מה יהיה ?
רוצי מהר למרכז תמיכה לנשים הסובלות מאלימות במשפחה או משהו דומה. את צריכה עזרה מקצועית ודחוף!!!
במרכזים אלו יש בדרך כלל סיוע נפשי חינם.
אפשר גם לפנות לעובדת סוציאלית שאולי לא יכולה לעשות הרבה אבל היא תפנה אותך הלאה.
אל תשכנעי את עצמך "הכל יהיה בסדר" "זה רק משבר חולף" כי אם זה לא כך המצב יכול להיות רע מאוד.

אני חושבת שהמצב גרוע מספיק גם בלי להקצין אותו.
היו התפרצויות אלימות והן נפסקו מייד עם תחילתו של טיפול תרופתי. בימים אלו האווירה בבית שקטה (אם כי לא רגועה).
יש לחץ ויש מתח אבל אני חיה עם בעלי הרבה מאד שנים ואני מאמינה שבני זוג צריכים להיות שם אחד בשביל השני גם בזמנים קשים.
בעלי איש עדין ונעים שחווה עכשיו את התקופה הכי קשה בחייו ואני פה בכדי לעזור לו לעבור את זה הכי קל ונכון שאפשר.
אני אמנם מפחדת מהרבה דברים, גם מהתפרצויות אלימות נוספות (שאני מקווה שלא יקרו יותר) וגם מנטישה ומהתמודדות עם מצבים שעדיין לא הייתי בהם אבל אני בהחלט מקווה שבסופו של התהליך יחזור אלינו האיש המקסים והעדין והנבון שאיתו התחתנתי.

גילה
מצבו כל כך שברירי שאני חוששת לעשות צעדים ממשיים.
לא הייתי רוצה לקחת ממנו משהו בכח, ההחלטה צריכה לבוא ממנו.
הרופא אמר שאפשר לנהוג עם התרופות שהוא מקבל.
יש לנו צוות רפואי נהדר שיודע מה המצב ונמצא שם בשבילנו בכל שעה.
אני חושבת שעד עכשיו הטיפול המקצועי היה מעל ומעבר.

אין לי ספק שגם את זקוקה לתמיכה ואני מבינה שקשה לך לחשוב על זה מהבחינה הכלכלית, אבל מה עם ארגונים התנדבותיים סטייל ער"ן? אפילו שיחה בטלפון עם מישהו מקצועי יכולה לעשות הבדל.
בהצלחה!

עברתי סיפור דומה, אם כי ללא התפרצויות אלימות. אני לא רוצה לספר אותו כאן
אבל לדעתי, הכי חשובה השאלה אם הוא מקבל את הטיפול המתאים והטוב ביותר. בעלי טופל על ידי פסיכיאטר ועל ידי תרופות. פסיכיאטר טוב יכול להוריד ממך הרבה מהמעמסה. ללמד אותך שבעיית בעלך - אינה הבעייה שלך ואת לא אחראית למצבו או להחלמתו. כדאי גם להיפגש עם הפסיכיאטר של בעלך מדי פעם ולקבל הסברים על מצבו ולקבל תשובות על שאלותיך. אני ובעלי נמצאים שלוש שנים לאחר ההתפרצות האחרונה. אנו עובדים על הקשר ביננו, מוותרים על כעסים ועל האכזבות ואני לומדת לקבל אותו עם תסמינים שתמיד יהיו אצלו. אני מחזקת את ידייך ויודעת כמה קשה לך כעת.
אני מחזקת את ידייך ויודעת מה עובר עליך.

דיכאון נוצר ממחשבות מבולבלות
למשל קנאה יתר ,שנאה ללא סיבה וכל דבר שהנפש דוחה הנפש זקוקה לדברים טובים ולתזנה נפשית טובה
ולא דברי הבל
אפשר קצת הבלים ,אבל לא כל הזמן לנעול את עצמנו במתח ,הנפש זקוקה להרבה שמחה שהיא תתפקד טוב בלי נדנוד ,שהנדנות מוביל למתח ומתח לאורך זמן יוצר דיכאון. תחשבו על זה ותראו שזה נכון.

הרשימה אותי הנאמנות שלך והוודאות שצריכים להיות לצד בן הזוג בשעתו הקשה.
את נשמעת אשה חזקה וחכמה.
בוודאי תדעי מתי להעמיד את עצמך ואת ילדייך בעדיפות עליונה.

שקט,

זו תקופה לא קלה, ונשמע שלמרות הקושי הגדול יש לך לא מעט כוחות להתמודדות. זה ממש מעורר התפעלות.

הבנתי שאת לא פונה לטיפול עבור עצמך (לעזור לך להתמודד עם מה שקורה) משיקולים כלכליים. יש מרכזים שהם או מאוד מסובסדים (מחירים מצחיקים ממש) או נותנים טיפול בחינם. אם תצייני את סביבת המגורים שלך, אוכל להפנות אותך למקום קרוב אלייך, מבלי שזה יהווה עבורך עול כלכלי שמובן שאת לא מעוניינת להוסיף למעמסות שגם ככה יש לך כרגע.

באמת לא חשבתי על זה אבל אני אנסה להשתמש ברסקיו. יש לי טיפות בבית.
פלוני - כרגע אני מרגישה שאין לי כח להשקיע בשיחות אבל אם אני ארגיש בהמשך שאני זקוקה לשיחות אני אשמח להתייעץ בך.

אתמול שוחחתי עם האיש ואמרתי לו שאני באפיסת כוחות. שקשה לי ושלמרות שאני משתדלת להיות סבלנית ומבינה אני קורסת.
פחדתי מאד לאמר את זה כי חששתי שאולי זה יוביל לנפילה שלו ולחוסר ביטחון אבל להפתעתי הוא קיבל את הדברים יפה והשתדל מאד במהלך כל הערב לעשות דברים בבית ולטפל בילדים ולתת לי מרחב.
אולי זו באמת מערכת גומלין שבה הוא נופל כי הוא יודע שיש מי שישמור עליו וכשאין לו "רשת ביטחון" הוא צריך להתאמץ ולאסוף את עצמו.
השאלה עכשיו היא מה הלאה? להמשיך להוות רשת ביטחון אבסולוטית או לדרוש ממנו לקחת אחריות מסויימת על החיים שלו ושלנו?

שליחה על ידי מי* » 16 ספטמבר 2003, 15:35

גם אני מחזקת את ידיך
רוצה לספר לך על אשה שאני מכירה העוסקת יחד עם בן זוגה בשילוב פגועי נפש בקהילה מזה למעלה מעשרים שנה
ביתה פתוח לפגועי נפש שמתגוררים בבית עם המשפחה
מהיכרות קרובה ורבת שנים אני יודעת שזהו מקום טוב מאד לקבל ייעוץ ותמיכה
מספר הטלפון (מחקתי את המספר בעריכה - לא ברור לי למה אבל נדמה לי שמוטב שלא יהיה באינטרנט לאורך זמן ואני מניחה שאם היה מתאים כבר הועתק)
את יכולה פשוט להתקשר בלי שום בעיה
מקווה שיהיה לעזר

הייתי בדיכאון וזה נמשך שנים.זה עבר, ברוך השם. זה היה קשה מאוד. לקחתי תרופות לזמן קצר (כשבועיים), והחלטתי על דעת עצמי להפנות עורף לגישה הפסיכיאטרית. התחלתי לעשות יוגה בצורה מאוד אינטנסיבית. נפגשתי עם המון מטפלים רוחניים והיכרתי שיטות מעניינות לאיזון גוף ונפש. למזלי לא הייתי נשואה ולא היו לי ילדים אז. אנשים התרחקו ממני והיום אני מבינה שזה מה שהייתי צריכה אז בזמנו. הייתי צריכה להיות שם בשביל עצמי, לבד, בעצמי , עם עצמי, כדי להכיר את עצמי, ולגלות מחדש את הכוחות הטמונים בי ואת היכולות והעוצמות המדהימות והבלתי נדלות שטמונות בי (ובכל אחד מאיתנו בעצם). כיום כשגיליתי אותם, ואת עצמי, אני משתדלת להשתמש בהם בעדינות ככל הניתן, ולומדת את עצמי ואת העולם כל יום וכל רגע מחדש. זה לא שאין פספוסים מידי פעם, או רגעים קשים, אבל כיף לי לחיות, אני מאוהבת בחיים, יש לי משפחה קטנה ונפלאה, עסק מצליח ואפילו זוגיות שמנסה לעמוד על הרגלים כל פעם מחדש וסובלת מהתמוטטויות קטנות או גדולות פה ושם די הרבה. אני מודה אין ספור פעמים לאל הטוב על כל מה שיש לי ובעיקר על החיים עצמם.
אני יודעת שזה שהרגשתי שמתנערים ממני, היווה את אחת הטריגרים המשמעותיים ביותר בשבילי להתאמץ ולחזור לחיק החברה כאדם פעיל ויצרן. רציתי להרגיש שוב חיונית. גם בעלך יודע את זה בתוך תוכו.
לא הייתי מרחיקה לכת ומעודדת אותך לעזוב אותו, אבל מאידך, כן הייתי עושה עם עצמי , או עם מישהו מקצועי, תרגיל בדימיון מודרך איך זה להיות בלעדיו. תאמיני שאם זה יקרה זה רק משום שמגיע לך חיים טובים ומאושרים.
יש קודים חברתיים ש- מה לעשות, אנחנו חייבים להתאים את עצמנו אליהם בכדי לאפשר לעצמנו ולסובב אותנו לחיות בשקט ובנחת, מבלי להוות מטרד לאחרים או לעצמנו. מחובתם של כל איש ואישה לדאוג לעצמם ברמת הקיום הבסיסית, הנפשית והפיזית. אלו שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, יש לשמחתנו מי שידאג להם. אבל אין זה אומר שאת צריכה להפיל זאת על עצמך. אולי יש לך גם רגשות אשם בנדון? אני מקווה שלא. אם כן, הפטרי מהן מיד. הם מהווים ויהוו תמיד, כל עוד הם קיימים, הזנה תת עורית ישר לוריד של בעלך, ויהוו / מהווים שיתוף פעולה עם הדפוס ההרסני של מחלת הנפש שלו.
מחלות נפש יכולות לעבור, כמו כל דבר אחר. תהיי אופטימית, תשלחי לו אור ואהבה כל פעם שאת חושבת עליו, ותתרחקי ממנו כשהוא עושה סימן הכי קטן לכך שהוא עומד להכנס לקריז. ותנסי, למרות הקושי שכרוך בכך, לנטרל עד כמה שניתן את עצמך ואת התפקוד שלך ממנו ומחייו. חייבות להיות דרכים לכך, ורק את מסוגלת למצוא אותן ולהתחבר אליהן, עד שזה יעבור לו.אל תנסי להיות הפסיכולוגית שלו. בהצלחה לך והרבה אהבה וחיבוקים.
את מוזמנת לפנות אלי לאי מייל אם מתחשק לך
[email protected]
שקט, נסי לראות אם את מסוגלת לחשוב על האפשרות להראות לו את הדף הזה שפתחת.

שלום לך שקט!
אני תרפיסטית באיזון גוף נפש ועובדת סוציאלית מזמינה אותך לפנות אלי, ללא תשלום.
058829684 או לפנות באי מייל [email protected]
רק בשבילך. כי נראה לי שחשוב שתפני לעצמך מקום שהוא רק שלך....
ואני מוכנה לראות ביחד איתך איך אפשר לעזור לך
בכל מקרה חזקי ואמצי

תודה אירית אני אקח את ההזמנה הזו לתשומת ליבי

שקט, לבי איתך, אבל אני חושב שבמידה מסויימת את המקור לצרות שלו. את מתארת תהליך של התדרדרות הדרגתית של בן זוגך במשך השנים, וזה נשמע כאילו מערכת היחסים איתך לא הצליחה לספק לו את מה שהוא היה צריך, אלא בדיוק להפך. הוא החזיק מעמד מספר שנים, כנראה במאמצים גדולים, אבל הלך ונשחק בדרך, עד שבסוף נשבר. מהתאור שנתת ממש אי-אפשר להבין מה במערכת היחסים שלכם היה בעייתי מבחינתו -- זה יכול להיות צפיות שלך ממנו שהיה לו קשה לעמוד בהן, או תחושה של העדר תמיכה, או משהו אחר. אבל נראה לי שסיטואציה בה את נשארת איתו עכשיו מתוך צפיה שלך שהוא יחזור לעצמו הישן, רק מחמירה את המצב מבחינתו, כי בזה את מגבירה את הלחץ שפועל עליו. נראה לי שמה שהוא צריך עכשיו זה שחרור, ולא לחץ. ובעצם נראה לי שזה משהו שגם את תרוויחי ממנו.

אני ממש לא יודע אם מה שאני כותב נכון או לא. אבל אם זה מסתדר לך, אז מה שהייתי מציע זה שקודם כל תחליטי בינך לבין עצמך האם את רוצה להשאר איתו מתוך הנחה שהוא אינו עומד להשתנות. אם זה מתאים לך, אז בכיף -- תעבירי לו את המסר הזה, תגידי לו שאת מקבלת אותו כמו שהוא היום, ושהיית מתחתנת איתו מחדש עכשיו, כי ככה את אוהבת אותו. ככה יש סיכוי שתהיי מאושרת -- כי הצפיות שלך לא יתבדו -- והוא יוכל להרגיש שירדה לו אבן גדולה מהבטן -- ששחררת אותו -- ואולי השחרור הזה ייתן לו את המוטיבציה לעשות מה שממילא רצה לעשות כבר לפני שנים רבות, ושניכם תצאו נשכרים.

לעומת זאת אם את מחליטה לא להשאר איתו אם הוא לא עומד להשתנות, אז לטובתו ולטובתך אני חושב שכדאי שתעזבי. ככה שניכם לא תסבלו מהפער בין הצפיות למציאות, ולכל אחד מכם יהיה המרחב לעשות את השינויים שהאחר מונע ממנו כיום.

אני מקווה שלא הסערתי אותך -- את במחשבותי בימים האחרונים.

מסכימה עם רועי מאה אחוז.

תודה שירי בן דב על ששיתפת אותי בחוויה האישית שלךן. נקודת המבט שלך מאפשרת לי הצצה לעולם שאני לא מכירה ונותנת לי תובנות חדשות לגבי דרכי התגובה המומלצות שלי למתחולל בחיינו כעת.

רועי
אתה מקשה עלי מאד.
נגעת במקום שמעסיק מאד את מחשבותי, שאלה שאני שואלת את עצמי מדי יום - "מה התפקיד שלי בתוך הכאוס הזה?"
האם אני מועילה או מפריעה?
אני אהיה מאד עצובה אם תמונת המצב שציירת היא נכונה. אני רוצה להאמין שאני מצליחה לראות את בן הזוג שלי ושאני בוחרת לחיות איתו מעבר לשיקולים אנוכיים שלי.
אני יודעת שהשנים האלו לא היו קלות לנו, לפעמים הצלחתי להתעלות מעל המציאות ולתמוך בו ולפעמים נסחפתי אחרי האירועים ואולי הרעתי את המצב. לפעמים אני מצליחה לראות את הקושי שלו ולקבל ולהכיל אותו ולפעמים אני פועלת מתוך מניעים אישיים שלי או מתוך עייפות וחוסר סובלנות. אני משערת שזה אנושי.
אני לא חושבת שהבעיה היא בזוגיות שלנו. אני חושבת מתוך הכרות קרובה עם בן זוגי שהבעיה היא משהו פנימי שלו, קונפליקט אישי שהוא מתעמת איתו כבר שנים רבות. שיעור שהוא צריך ללמוד על עצמו, נקודת משבר שהוא צריך לצמוח ממנה.
הפירוש הזוגי הוא פירוש שהוא נתן לבעיות אולי כי קשה לאדם להאשים את עצמו בצרותיו או כי לא רצה להיות ה"אשם" היחידי או כי לגברים יותר קל לתרגם בעיות ריגשיות לדברים מוחשיים כמו סקס.

השאלה שהעלת בענין להישאר או לא היא הקשה מכולן. מטבעי אני לא בורחת מהתמודדויות. אני לא נותנת דריסת רגל לפחד. לפני הרבה שנים נישאתי לבעלי והתחייבתי בפניו לעמוד לצידו בכל מצב. אני רואה בהבטחה הזו הסכם שאין לי כוונה להפר אותו. נישאתי על מנת שלא להיפרד. בשנים האחרונות חוויתי מצבים קשים של עויינות ובדידות נוראית בביתי שלי, הואשמתי בכל ובכל זאת לא קמתי והלכתי למרות שזה היה פשוט יחסית (אז). הלכנו לטיפול זוגי שבו למד בעלי שיש צדדים בהתנהגותו שאינם עולים בקנה אחד עם דרישותיו ממני.
היום המצב קשה מאד. אבל בעקבות ההתפרצות בעלי התחיל ללכת לטיפול פרטני והתחיל לבחון את עצמו בצורה אובייקטיבית ופתאום התלונות שלו על משבר בזוגיות נעלמו ובמקומם הופיעו אמירות הרבה יותר חיוביות על קשיים מחסומים אישיים שלו.
הדרך שלנו ארוכה. אני כיום לא יכולה להחליט אם אני מתכוונת להישאר איתו בסוף התהליך או לא כי אנחנו רחוקים מהמקום ההוא שנות אור, אולי בסוף התהליך אני אפגוש איש מקסים שאני אשמח ולהמשיך ולחיות איתו את חיי ואולי הוא ישתנה במידה כזו שאני ארגיש שלא בנח עם האדם החדש שיגור איתי. אין לי כוונות לנסות ולדמיין מה תהיה התוצאה, אני יודעת שהיא תהיה שילוב של התפתחות אישית שלו בטיפול הפרטני ושל דברים שיקרו ביננו בבית. גם לרצונות שלי ולדרישות שלי יהיה מקום וביטוי ואם הוא ירצה הוא יתחשב בציפיות שלי וינסה להתמודד איתן ואם לא ירצה אז לא.
אני משתדלת להיות מפוכחת אבל לא לאבד את עצמי בתוך התהליך.

יש אפשרות לטיפול בבעיות הנפשיות בצורה טבעית כמו באמצעות השלמות תזונה שכנראה חסר לו. אבל במקומך... הייתי עוזבת. אני מכירה בעיה כזאת במשפחה שלי והבני זוג האלו ממשיכים להיות בייחד ואני ממש מרחמת עליהם. לא נראה לי שהייתי יכולה להמשיך ככה. בכל אופן תהיי חזקה את תמצאי מה לעשות ותעשי מה שטוב בשבילך ונראה לי שכן תצליחי להגיע לחיים טובים את והילדים

החלק העיקרי של החגים כבר מאחורינו. אני כבר מותשת, מרגישה כמו חבית חומר נפץ שתיכף עומדת להתפוצץ ולהעיף את התיקרה.
אני מרגישה כאילו אני שקופה, לא קיימת. אף אחד לא מתייחס אלי. המשפחות כבר עסוקות בשלהן והוא עסוק מאד בשלו. כל משפט שני שלו מתחיל ב "אני רוצה".
אני רוצה ללכת, אני רוצה לנסוע, אני רוצה לאכול ומבחינתו זהו סוף הדיון. אין לי אמירה בנושא. מובן שהרבה פעמים התוכניות שלו כוללות גם אותי ולדעתו אני צריכה להתייצב בדום מתוח ולהצדיע. נמאס לי! בא לי להכניס לו בוקס.
אני נקרעת בין הצורך לשרת את כולם, לפייס אותו, לחפות על נזקים ושטויות שהוא עושה לילדים, לשמור על אווירה סבירה בבית וגם אולי מדי פעם למצוא רגע אחד קטן ושקט בשביל עצמי. אני על סף קריסה.
ניסיתי לדבר איתו וזה היה בזבוז זמן. הוא בכלל לא מבין על מה אני מדברת. נראה לו מובן מאליו שכל מה שהוא רוצה צריך לקרות. לעומת זאת יש לו רשימת דרישות ותלונות כלפי ששתי תקופות חיים לא יספיקו לי על מנת למלא את כולה.
החלומות על תאונה מתגברים. לא, הוא לא חייב למות, אבל אולי להיות מחוסר הכרה כמה חודשים? אולי לשבור את הלסת ואז אני לא אצטרך לשמוע את ה"אני רוצה" הזה שוב? (אל תקחו אותי ברצינות)
אני מרגישה שהמצב הזה עולה לי בבריאות.
אווווווווווווווווף לעזאזל איתו. איזה מילכוד מחורבן. כמה בדידות יש בלהיות נשואה עם ילדים לגבר מסובב. בחיי, חודש לבד במדבר כבר נראה לי כמו מסיבה לעומת הריקנות הנוכחית.

היום בבוקר אחד הילדים בא לחדר השינה שלי ומצא אותי יושבת על המיטה ובוכה. הוא שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שאבא ואני התווכחנו ואני נעלבתי ולכן אני בוכה (אני אף פעם לא משקרת להם).
הוא הסתכל בי במבט חושב ואמר "אל תבכי, יש לך אותי" וחייך חיוך ענק.
חיבקתי אותו כמו ניצולה מטביעה. הוא מלאך, אין מה לאמר אבל נראה לי שהוא לוקח על עצמו משימה גדולה מדי, לפצות אותי על האין שאבא שלו משאיר בי. אני גם לא רוצה שהוא יכעס על אבא או יגיד לו משהו, לא נראה לי שזה תפקיד שמתאים לילד.

שקט,
נזכרתי בעוד משהו, שמסתובב לי בראש הרבה זמן בקשר אלייך, בקשר למחוייבות שקושרת אותך אל בעלך ובעצם בקשר לנדר שבנישואין (בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי וכו'). האופן שבו אני מפרשת את המחוייבות הזו כולל גם פרידה במקרה של הרס גורף. זאת אומרת - היכולת להבין מה היא נקודת האל-חזור מבחינת היכולת שלך לספוג, והאפשרות לעזוב אותו אם זה יעזור לו ולך לטווח הקרוב/רחוק. בעצם העובדה שיש לכם ילדים משותפים מונחת החמלה ההדדית, והיא אולי יכולה לעבוד יותר טוב אם תהיו בנפרד. אולי לתקופה. מקווה שהסברתי את עצמי נכון.

חשבתי על זה שוב והבנתי שההצעה שלי לדמיון מודרך מתמקדת בשחזור גלגולים. כתבת: יש לו רשימת דרישות ותלונות כלפי ששתי תקופות חיים לא יספיקו לי על מנת למלא את כולה .
בתור מאמינה במילים, אני רואה שמתוך המשפט הזה מבצבץ לו זנב הבטחה שאולי פעם ניתנה, במקום אחר בזמן אחר. לא זוכרת באיזה ספר ניואייג' קראתי את זה, אבל העיקרון הלך ככה: לפעמים אנחנו פוגשים בגילגול אחד מישהו שיש לנו איתו הסכם מגילגול קודם, שכבר לא תקף לחיים הנוכחיים. אבל בהיעדר כלים לפענח את העניין אנחנו דבקים באותו אדם מתוך תחושה מעורפלת של מחוייבות וכך לא משתחררים ולא מגשימים את השיעור הספציפי של כאן ועכשיו. לחיות טוב.

מקווה שלא נשמעתי לך יותר מידי אזוטרית.

שקט: איך בעלך היה לפני הדכאון? מעבר למחלה הנפשית (ודכאון ברמה שאת מתארת מוגדר כמחלה) יש גם את האופי.

(אם כבר ענית על זה, אז אני מצטערת, יכולתי לקרוא רק חלקים מכל מה שנכתב כאן)

איך שאני רואה את זה, לא ברור לי למה את אמורה למלא את ה"אני רוצה" שלו.
אלה משאלות שמזכירות צרכים של תינוק קטן מאמו?
הוא צריך טיפול - אבל לא ממך.
אני מאוד ממליצה לך לקרוא כל מה שאת יכולה על co-dependency באתר http://drirene.com .

תודה בשמת אני אקרא.
ברונית - אני לא מתעלמת, אני מעכלת. כשאגמור לחשוב אני אגיב.

אין לי שום תובנה הערב. רק חיבוק וירטואלי. תחזיקי מעמד. התשובה תגיע

שקט, אני עוקבת אחרי הסיפור שלך מאז שהתחלת לכתוב כאן ואני מקווה שאת מרגישה שאת ממש לא לבד - המון אנשים כאן חושבים עליך ומנסים לתמוך.

השאלה שלי היא, עד כמה את נשארת עם בעלך בגלל שאת לא רוצה להישאר לבד, להיות משפחה חד-הורית, להיות אשה ללא בעל. אני מרגישה שחשוב שתבדקי את זה עם עצמך. אם תגיעי למצב שבו את אומרת שאת באמת מסוגלת עכשיו להיות בלי בעל, רק את והילדים - ובאמת להתכוון לזה (זה כמובן בכלל לא קל, ומאוד מפחיד) - אז תוכלי לבודד את הסיבות האמיתיות מדוע את נשארת איתו, וההחלטה אולי תהיה קלה יותר.

אני לא חושבת שאת צריכה לעזוב את בעלך בגלל שהוא בדכאון, הסיבה היחידה לעזוב היא בגלל שרע לך, בגלל שהמחיר שאת משלמת גבוה מדי. גם אם הוא היה חולה במחלה פיסית, זה היה אותו המצב. עדיין היית נדרשת לתת המון, לוותר על המון, לתמוך מבלי לקבל חלק מהזמן.

אין ספק שמאוד קל לייעץ מהצד, במיוחד - אני מודה - כשאני הייתי מעדיפה להיות במצב רע ולא להישאר לבד (עשיתי את זה בעבר, לצערי).

בכל מקרה, שולחת לך חיבוק ענק

הלו שקט, מה שלומך?

יום עסל יום בסל.
נפגשנו בשלושה הוא, אני והמטפלת שלו. השיחה היתה יעילה. עלו בה דברים שרציתי להעלות ולתחושתי הדברים נשמעו ונקלטו.
אני חושבת שאני מתחילה להצליח לראות אותו בתוך הסיטואציה. אני מתכוונת שאני מצליחה לבודד את עצמי מתוך המצב ולראות אותו שם באופן יותר אובייקטיבי.
הגעתי למצב שבו אני לא פוחדת יותר מלחיות בלעדיו ומהמקום הזה אני תומכת בו היום כשאני יודעת ללא פחד מהן האופציות העומדות בפני.
בחג הייתי הרבה בלעדיו. הוא היה עסוק בעבודה ובבילויים שלו (חברים שלו שאני לא קשורה אליהם) וחייתי עם זה בשלום. מילאתי את הזמן בבילוי עם הילדים והיה לנו חג נחמד מאד.
הו לנו שיחות יעילות ואני חושבת שהוא עושה עוד צעד קטן אחד קדימה. זה מספיק לי בשלב זה.

נשמע טוב

קשה לי מאד היום.
המצב מחריף, נראה לי שהסוף מתקרב.
מערכת היחסים ביננו הרוסה ולא נראה לי שיש לי עם מי לדבר.
היום הוא אמר שהוא חושב שאנחנו צריכים להיפרד וכשהסכמתי איתו הוא פתאום חזר בו ואמר שאסור לנו לפגוע בילדים.
אני כבר לא מבינה את חוקי המשחק. הוא מעייף אותי.
נראה לי שאין לי ברירה אלא לחכות שהוא יגמור לשחק עם עצמו בכן רוצה / לא רוצה.
נראה לי שהפרידה ביננו היא הכרחית.
מצידי אני מרגישה שאני בשלה לאהבה אמיתית, אהבה של נתינה וקבלה עם בן זוג שיאהב ויכבד אותי ולא מישהו שאני אצטרך להיות ביביסיטר שלו.
חסר לי גבר שיחבק אותי חיבוק גדול ואוהב חסר לי גבר שידע לרגש אותי ולהתרגש איתי, חסר לי חבר אמיתי, שותף שאפשר לחלוק איתו רגעים ומחשבות פרטיות.
אני יודעת שאולי זה נראה טיפשי שתוך כדי התפרקות של מערכת אחת אני כבר חושבת על הבאה אבל אני כל כך זקוקה לאהבה ולקירבה שאני לא מסוגלת בכלל לא להאמין שהפרידה תביא איתה אושר חדש. אם זה לא יקרה אני לא יודעת מה אעשה, להיות בודדה ודועכת זו אפשרות גרועה כמעט כמו להישאר נשואה ומיואשת.
אני מבוהלת מהסיכון הכלכלי שאני עומדת בפניו. נכון להיום אני לא עובדת ואין עבודה באופק. אולי למישהו יש רעיון סביר לעבודה מהבית משהו שיאפשר לי לפרנס את עצמי ואת ילדי בביטחון גם אם בעלי יקרוס ויכנס לדיכאון קשה שימנע ממנו לתפקד?
אני מפחדת.
אני עצובה.
אני דואגת,
אני כואבת.
מה יהיה עלי? מה יהיה עלינו? מי יעזור לי?

אני מחזקת אותך לעשות את הטוב ביותר בשבילך ובשביל הילדים
ללא פחד וללא יאוש
לפעמים נדמה שהגענו לאין מוצא, שכל הדרכים חסומות - זה מפחיד מאד וקשה מאד
דמייני לך את זה כמו נסיעה בפיתולים במעלה הר
לרגע נדמה שהדרך חסומה. פשוט, לא רואים את המשך הדרך
רק קיר אבן מכאן ותהום מכאן
אבל כשממשיכים קצת הלאה רואים פתאום שזה היה רק עיקול והנה הדרך ממשיכה הלאה
בבטחה
ונוף יפה נשקף ממנה
אנחנו אתך ומחבקים אותך

מצטרפת למילותיה של מי, לכל מילה.

הטלטלות הריגשיות שעוברות עלי מתחילות להחליש אותי.
היום קמתי עם התמוטטות עצבים. ראיתי את הבית מבולגן והתחלתי לבכות בכי נואש כל כך, בכי מיואש ועזוב. בכי של חוסר תקווה.
אני רואה במהפיכה ובליכלוך את חזות חיינו העכשוויים. מן מראה שמשקפת את חוסר המציאותיות של מצבנו.
אני נואשת והרוסה.
אני מרגישה חלשה מאד ומחוסרת כח רצון. יש לי חלומות שאני נעשית חולה מאד. נראה לי שמהמצב שבו אני נמצאת היום יש לי סיכוי טוב להיות חולה, אולי זה לא סתם חלום, אולי זה סימן הזהרה.
ניסיתי לדבר איתו על פרידה וזה לא הלך. הוא לא מוכן ללכת מאיתנו ולי אין לאן ללכת.

איך אפשר לעזור לך?

שקט, הייתי רוצה לכתוב מילות תמיכה וחיבוק, אך משום מה נראה לי שאת זקוקה למשהו קצת אחר כרגע.
אנשים מושיטים את ידיהם מעבר למחסום הוירטואלי ורוצים לעזור. (ראי אירית שלו לעיל). האם את מוכנה לקבל עזרה?
שבי רגע וחישבי איזו עזרה קונקרטית את צריכה, ואז כתבי כאן רשימה מפורטת.

שקט יקרה,
יש בחיים המון משברים וכנראה שאתם באחד קשה מאוד שכזה. יש עליות ומורדות. אני יודעת שלפעמים באמת בא לקום וללכת ואני שואלת את עצמי (ובעצם גם אותך) האם זה מה שנכון לעשות עכשיו?האם ההתמודות הנכונה מול משברים היא רק בריחה מהם?או שניתן גם אחרת? (אני לא פוסלת את זה אך לא ממהרת להשתמש בכך).
האם ניתן למצוא נקודות של אור במצב? נקודות של צמיחה ? מה את קצת מרוויחה ?מה את לומדת על עצמך? האם ישנם מקורות תמיכה מסביב שניתן להסתייע בהם?
איך את יכולה לשמור על עצמך עד שהסערה תחלוף?

לגבי עזרה מקצועית עבורך, אני ממליצה לך לפנות אל העו"ס שבמרפאה שלכם.
או אל לשכת הרווחה ששם ישנן תחנות לייעוץ וטיפול זוגי ומשפחתי.

לא כדאי לך להתמודד בעצמך בלבד. תחפשי להגדיל את מקורות התמיכה שלך כדי שלא תתמוטטי, כדי שלא תפעלי בכיווינים שלאחר מעשה תתחרטי עלהם.
יש הרבה אנשי מקצוע נפלאים בשרות הציבורי שניתן לפנות אליהם.
ואשמח לסייע לך למצוא [email protected]

תודה לכן על התגובות הנעימות שלכן.
לצערי כרגע אין לי מושג מה אני רוצה. אני מבולבלת ואולי גם נמצאת על סיפו של דיכאון פרטי משלי. ההתמודדות עם המצב קשה לי מאד, יש בתוכי כוחות וקולות שונים וכל מילה של מישהו מבחוץ מטלטלת אותי לכיוון אחר. אני לא אבודה, אני קרועה.
מצד אחד אני רוצה להציל את עצמי ואת שפיותי ומצד שני אני מרגישה מחוייבת לאדם שאיתו בחרתי לחיות את חיי. אני חולמת על חופש ועל חום ואהבה, אני רוצה ביטחון ושותפות בונה. אני מסתכלת סביבי על נשים שנפרדו מבעליהן ובנו להן זוגיות חדשה ונהדרת ומקנאה. מצד שני אני מכירה את עצמי ואת אמות המידה המוסריות שלי. אני יודעת שאני מחוייבת להישאר פה ולתמוך באדם שחלק איתי עד היום את חיי. זה התפקיד שלי. אי אפשר לקום וללכת כי קשה, איזה מן אדם אני אם אני עושה את זה? איך אני אשפוט את עצמי בעוד כמה שנים בראיה לאחור?
אני מרגישה תקועה בדרך ללא מוצא. או שאבגוד בעצמי וברצון וצורך שלי להציל את עצמי או שאבגוד בבן הזוג שלי ובאמון שהוא נותן בי.

הרבה אנשים מקסימים פה בפורום הציעו את עזרתם וכותיקה מאד בפורום הזה אני יודעת שהם בהחלט יכולים לעזור לי, אבל אני לא רוצה או יכולה להחשף בפניהם כי סיפרתי פה סודות שהם לא רק שלי, הם של בן זוגי והוא לא היה רוצה שאנשים ידעו.
ושוב תקיעות. ושוב אין מוצא.

(הדף הזה הופך לאט לאט לבלוג. בסוף כשהכל יחזור לנורמה והשמש תזרח אני אקח הכל ואוציא ספר)

אני ממליצה לך לפנות אל העו"ס שבמרפאה שלכם או אל לשכת הרווחה ששם ישנן תחנות לייעוץ וטיפול זוגי ומשפחתי

שקט, למה שלא תתיעצי עם מישהי מבחוץ, לא מישהו מהפורום, כפי שמיץ פטל הציעה. את לא יכולה להמשיך להתמודד עם הסיפור לבד, זה פוגע בך ובילדים שלך. את כותבת שאת על הסף, אז תאזרי כוחות ותפני לאיש מקצוע, שיעזור לך להתמודד. את לא חייבת לקבל החלטה: ללכת או להישאר. אבל את חייבת למצוא כוחות להתמודד עם המצב בצורה הטובה ביותר.
אולי נראה לך שהברירות שלך הן או להישאר ולסבול - ולהיות נאמנה לבעלך, או ללכת ולהיות מאושרת - ולהיות נאמנה לעצמך. אבל אני לא חושבת שהעניין כל-כך שחור ולבן. ואיש מקצוע טוב, אובייקטיבי, יוכל לתת לך הכוונה וסיוע.

אנחנו כאן כדי לחזק אותך ולתמוך בך, ועכשיו את צריכה למצוא את האומץ לעשות את הצעד הבא: לקבל עזרה ממישהו.

וואו...יש לי צמרמורת. אני קוראת את מה שאת כותבת, שקט, ואני בהלם. כל מילה שלך זה כאילו שלי. אני כבר חמש שנים חיה עם בעל חולה בדיכאון, אומנם על תרופות פסיכיאטריות אבל עדיין יש את הירידות גם עם התרופות.
כשביתי הגדולה נולדה ,בעלי חטף את דיכאון חייו. אז זה התחיל ואני נקרעתי בין האושר של הלידה, לבין הבעל שלי שהתחיל ליפול. המצוקה הרגשית שלו היתה עצומה, ואני הלכתי איתו יחד לטיפול ועד היום אנחנו הולכים יחד וזה מה שמחזיק אותי עדיין איתו.
אבל דבר חשוב שתדעי , תרופות לא עוזרות לנצח. זה חבל אבל זו עובדה. במשך חמש שנים שאנחנו מתמודדים, היינו צרכים להפסיק תרופות ולקחת אחרות וגם המינון משתנה, הכי חשוב זה הטיפול, התרפיה.
זה לא קל ואני בטוחה שלא כולן היו נשארות עם בעל כזה חולה. אני נשארתי מתוך אהבה גדולה לבעלי. ומתוך הבנה שזו מחלה וכל עוד הוא מטפל בעצמו סימן שהוא רוצה להבריא. אבל אני יודעת שברגע שהוא לא ימשיך לטפל ולקחת תרופות אז אני לוקחת את הילדים ועוזבת.
היום לאחר שנים של מלחמות ותמיכה ומה לא (אפילו אישפוז אחד בשלוותא), אני חיה את החיים שלי והם מלאים. הוא לא שותף לכל הדברים שממלאים אותי במשך היום יום אבל הוא שותף מלא בהיותו משפחה שלי ושל ילדיי. למראית עין אנחנו משפחה רגילה. אבל בפנים אנחנו נלחמים כל יום עם הדבר הנורא הזה שקוראים לו דיכאון.

זה התפקיד שלי. אי אפשר לקום וללכת כי קשה, איזה מן אדם אני אם אני עושה את זה? איך אני אשפוט את עצמי בעוד כמה שנים בראיה לאחור? -- ומה אם ההישארות שלך דווקא מקשה את המצב מבחינתו? מעכבת את ההחלמה שלו? אני מסכים עם יוחננית -- איש מקצוע יוכל לעזור לך להבין את המצב מכיוונים שלא חשבת עליהם.

ליבי איתך

כאחת שחוותה התפרצות של מחלה לא דיכאון אבל מעמקים שחורים, התמודדות עם עצמי, ההבנה כי אני, חיי משתנים, זמן ההפנמה לעצם היותי חולה, ההבנה של המחלה, ההתמודדות עם המשפחה, החברה... הבושה, הקבלה... מילים, מילים, מילים התהליך ארוך וקשה.
העבודה הקשה שיש לעשות מול עצמך והחברה/משפחה שלא תמיד תומכת ולעיתים אף גורעת בשל חוסר הידע עם איך להתמודד איתך מול המצב החדש שלך. הרחמים מבעד לעיניהם של הקרובים לך ועוד ועוד...
כל זה עובר, יקירתי, ואת צריכה להבין שזה שלו ולהפריד ולתמוך. לפעמים אנחנו צריכים רק קצת חום וחיבוק אוהב.
הוא עובר, הוא יודע יותר טוב מכולם, הוא צריך זמן, הוא צריך טיפול נפשי וספורט הרבה ספורט.

האנשים שהיו שם בשבילי בתקופות הקשות הם הם החברים שלי, הם שמקבלים ויקבלו את הטוב שבי ואת הרע וההיפך הוא הנכון גם אני אהיה שם בשבילם. החלמתי וקבלת אני את עצמי החדשה נבעה בין היתר מתוך אותם האוהבים שקיבלו אותי. חמלה. עזרו לי להתגבר על התחושות הלא נעימות איתם חייתי, אשמה, בושה.

לא נשכח שהחיים מלאים בהפתעות לטוב ולרע ואף לא אחד אתנו יודע מה צופן לו המחר.סיכוי סביר שכל אחד מאתנו יחלה במחלה כזו או אחרת בחיינו. כי מה שאתה נותן אתה מקבל בחזרה. גם את במבחן ואת לא החולה. תפרידי.
הרגישות של חולי הנפש היא גבוהה מאוד הוא בקליטה, הוא מרגיש ויודע, הוא רואה הוא מתמודד עם האמת שאת מסתירה ממנו, הוא רואה אותך שקוף. מותר לך לשתף אותו במה שאת מרגישה, תהיי פתוחה ותשדרי בטחון באמת רגשותייך.
לפעמים לאנשים אחרים אנחנו אומרים דבר אחד אבל בתוך תוכנו פנימה קיים בנו כוח להתמודד בצורה ההפוכה ממה שאנחנו משדרים.
תבררי אולי את שייכת לאותם האנשים עם הכוח הפנימי הזה שיכול להיות שם בשביל האחר ברגעים הקשים בחייו. להיות שם לא לעזור. להיות שם - זו העזרה הגדולה ביותר מפני שהוא היחיד שיעזור לעצמו וזה לוקח זמן. הרבה זמן.

לפעמים כל כך רע שנדמה שאי אפשר יותר רע מזה.
כל כך עצוב שקשה לנשום ונדמה שהעצב ישאר לתמיד, כאילו השמש לעולם לא תזרח שוב.
ככה הרגשתי לפני מס' ימים כשכתבתי את רגשותי. בכיתי המון וכאבתי מאד. ידעתי שנגמרו לי הכוחות ואין לי מאיפה להביא חדשים.
שילשום נפלה עלינו הודעה חדשה מפחידה ומאיימת.
הוא פוטר.
בקרוב מאד הוא יאלץ לעזוב את מקום עבודתו.
הוא פוטר כי הוא לא היה מסוגל לעבוד כמו שצריך.
אני מפחדת ומבוהלת מהרעיון. הוא מפרנס יחיד.
מצב השוק היום קשה מאד וסיכוייו למצוא מקום עבודה בשכר סביר נמוכים עד קלושים.
אני יכולה לצאת לעבודה אבל יכולת ההשתכרות שלי נמוכה מאד.
אני מרגישה שזה עוד מסמר בארון הקבורה של חיי.
כמה נמוך עוד אפשר לרדת? כמה עוד אפשר שיכאב?
אני חושבת איך אני מסבירה לילדים שמהיום אנחנו חיים בבית שאין בו? אין רכב, אין מעדני חלב, אין בילויים, אין מתנות... אין פשוט אין. כי צריך לחסוך עכשיו כל שקל לימים השחורים שעוד יבואו.
אני תוהה אם זה הסוף, אם זו תחתית הבור או שעוד צפויה לנו נפילה נוספת?
מה עשיתי? מתי הספקתי להיות רעה כל כך שכל העונש הזה מגיע לי?

יש בי מצוקה נוראית ואין לי מילים להביע אותה.........................................................................................................................................................................
יש בי חנק ושתיקת בהלה.

אוי, כמה מטריד. אני ממש מצטער בשבילכם.

אנחנו גם עברנו תקופה שבה לא התפרנסנו (במשך שלוש שנים; עקב מיזם שניסיתי להקים ונכשל), ובסך הכל זה לא היה קשה מדי. צמצמנו כל מיני דברים, כמו מסעדות, קניות של ריהוט ובגדים, נסיעות לחו"ל. בתחום האוכל צמצמנו רק דברים יקרים ממש כמו יין, אבל השארנו את כל השאר. פתחנו כל מיני חסכונות, ונכנסנו קצת לאוברדרפט, אבל בסך הכל לא הרגשנו תחושת חוסר. אולי זה בגלל שבחרנו להגיע לסיטואציה הזו במודע (ידענו מראש את הסיכון שבהקמת מיזם), ולכן לא הרגשנו שיש הוצאה כלשהי שאנחנו רוצים לעשות ואיננו יכולים.

מאחר שאני עובד בתחום המחשבים שבו אין בעיה למצוא עבודה בשכר סביר אפילו במצב המשק כיום, מצאתי עבודה מיד לאחר כשלון המיזם, ותוך מספר חודשים סגרתי את האוברדרפט. בסך הכל יצאנו משלוש השנים האלה ללא נזקים או בעיות.

לאמא שלי יש עוזרת בית שעובדת אצלה כבר המון שנים, אשה קשת יום. יש לה לפעמים כל מיני משפטי מפתח כאלה של חוכמת חיים. היא אמרה לי פעם: "צרות באות, וצרות הולכות. השאלה היא איך אנחנו נשארים."

הרבה מחשבות טובות אני חושב עליך.

הכל משתנה כל הזמן.
גם אני במצב של אין, אחרי שנים של חיים עם פינוק ויש.
החיים הם חלום, סרט שנגמר עוד לפני שאנחנו מספיקים לעכל. יש שחיים בצורה אחת, יש שחיים בצורה אחרת. השאלה הנשאלת היא האם את מאושרת?
אושר נמצא בפנים כמו ש ב רונית כותבת הבית שלנו הוא אנחנו 'ראה סיפור הצב', כל השאר הוא פרופס, תפאורה, חומר, ושחקנים שמשתנים כל הזמן. צפי מלמעלה, תכתבי, תבחרי לך/לו ריפוי בעיסוק וספורט לימים הקשים. תתחברו לטבע, לכו לים.
מי אנחנו בכלל. חלקיק זעיר ממערכת.
:> הכי חשוב חיבוק גדול וחם

תרופות פסיכיאטריות זה מכה כל כך מסוכן בטח יותר מאנטיביוטיקה שכולם פה באתר נמנעים יש כלכך הרבה אלטרנטיבות בימינו למה להרעיל את הגוף להיפך הוא צריך להתנקות עדיף הומאופטיה יוגה וכו...זה הכי חשוב לא שמעתי על מישהו שהבריא מתרופות פסיכיאטריות זה רק מכניס למסלול שאין ממנו דרך חזרה

עברו כבר שלושה ימים מאז קיבלנו את ההודעה.
שלושה ימים טעונים מאד ריגשית ומתישים מאד פיסית.
בימים האלו קרה משהו מאד מענין אצלנו בבית. בעצם מהרגע בו הוא סיפר לי את החדשות הקשות ניכרה הקלה בכל התנהגותו. כאילו משא כבר ומעיק הוסר מעליו. אני יודעת שהוא שנא את העבודה שלו ולא נהנה בה אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה עד שלא ראיתי את השינוי המדהים שחל בו בימים האחרונים.
180 מעלות.
אין דרך אחרת לתאר את השינוי. פתאום האיש שאיתו התחתנתי ובו התאהבתי חזר הביתה. והאיש הקשה הקמוץ והלחוץ שחי איתנו בשנים האחרונות נעלם.
הוא מחייך המון שמח ומלא מרץ יש לו חשק וכח ונתינה שכבר שנים לא ראיתי בו.
הוא לא חושש מהעתיד ומלא אופטימיות לקראת חיפוש העבודה הצפוי לו.
כשאני פורסת כך את הנתונים בכתב זה לא נראה תלוש או לא מובן אבל לחיות את התהליך הזה ולראות את השינוי מול העיניים זה מדהים.

מה אומר ומה אגיד...

מה יש להגיד? אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה מעבר לפינה.
זה מתחיל להשמע כמו סיפור קוסמי

באמת סיפור קוסמי.
שכחתי לספר מה קרה ביום רביעי, יום לפני שהוא קיבל את ההודעה על הפיטורים.
בדרך הביתה בשעה מאוחרת הוא בחר לנסוע מדרך שהוא בדרך כלל לא נוסע בה. הלילה היה חשוך מאד.
באחת העליות ישנם שני נתיבים בעליה ונתיב אחד בירידה. הוא נסע בעליה בנתיב השמאלי. פתאום באו מולו 3 מכוניות כשאחת מהן נסעה בנתיב שלו מולו במהירות. קטע הכביש ההוא די קצר ולא היה לו הרבה זמן להגיב. הנהג שמולו התבלבל וזיגזג על המסלול. בשבריר שניה בעלי היה חייב להחליט מה לעשות ועקף אח המכונית שמולו משמאל ועבר בין שתי המכוניות שבאו מולו.

הוא היה מבוהל ומבועת בעקבות החוויה. פתאום הוא עמד מול המוות באופן הברור ביותר. שניה נוספת של היסוס היתה עולה לו בחייו.

למחרת הוא קיבל את ההודעה על הפיטורין. (ושמח בה)

מי יכול להסביר? לדעתי יש קשר.

כאילו משא כבר ומעיק הוסר מעליו. אני יודעת שהוא שנא את העבודה שלו ולא נהנה בה אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה עד שלא ראיתי את השינוי המדהים שחל בו בימים האחרונים.

שקט - כל כך מרגש לקרוא את זה!
אני יודעת מנסיון אישי כמה שינוי קטן מבחוץ יכול לגרום לשינוי אדיר מבפנים.
מאחורי מצב נפשי מאד קשה יכולה להיות סיבה מאד בנלית, שהתנפחה לממדי ענק. יכול להיות שבעלך נכנס למעגל קסמים- הוא פחד שיפטרו אותו בגלל המצב הנפשי שלו, והמצב הנפשי שלו הדרדר בגלל הפחד הזה; והנה, עכשיו קרה לכאורה הנורא מכל - פיטרו אותו - והתוצאה בדיוק הפוכה! הוא השתחרר מהפחד הזה והמעגל נשבר!

היתה לי תקופה די ארוכה של מצב נפשי ירוד, דכאון, התקפי חרדה וכו'. נכנסתי למעגל סגור של חרדות, תרופות הרגעה ומה לא... במשך זמן ממושך הייתי כלואה בתוך מעגל קסמים ולא ראיתי איך יוצאים משם. יום אחד הפסיכיאטר רשם לי תרופה חדשה נגד דכאון, שגרמה לתופעות לוואי קשות עד כדי כך שאחרי היום הראשון פשוט זרקתי אותה ואת שאר התרופות לפח והבנתי שזהו, אין לי מה לבנות יותר על תרופות ועל רופאים- אני חייבת לצאת מזה בעצמי. החויה הזאת זעזעה אותי מספיק כדי לתת לי את הטלטלה הדרושה לצאת ממעגל הקסמים!

כנראה שהפיטורים, ומן הסתם גם הכמעט-תאונה שעברה על בעלך, סיפקו את הטלטלה שהוא היה צריך כדי לשבור את המעגל.

איזה יופי!

שקט, זה נפלא. אולי זה המקום לעלות על הגל ולעשות איזה שינוי דרסטי בחיים? להחליף מקום מגורים, או משהו כזה, שיאפשר לכם התנתק מכל הקושי שהיה ולפתוח דף חדש? (אני אופטימית מידי?)

איך התסריטאי הגדול של החיים עובד
לילה חשוך - הכי חשוך - סמל לשיא של דיכאון, עצב וייאוש - בדיוק המקום שבו היית
הנהג בוחר בדרך שבה הוא לא נוסע בדרך כלל - סמל להחלטה לא מודעת לבחור בנתיב אחר
הוא עולה - סמל למאמץ עילאי
מישהו חותך את הנתיב שלו - משהו עומד לפגוע בו,
התנגשות - מפגש עם המוות
עוקף משמאל - להחליט לחיות בכל זאת..
>ברונית ב היתה עושה זאת טוב יותר, אבל לא יכולתי להתאפק<

לא נועה, לא יכולתי לעשות את זה טוב יותר ממך!

שקט, סחתיין! אני שמחה לשמוע! אז אולי הילדים הפסידו פחות מעדן חלב אחד אבל הרוויחו בחזרה את אבא שלהם!
בתור מי שבן זוגה מפוטר חדשות לבקרים לא נותר לי אלא להתבונן בסוגיית העבודה כראי הנפש... ויודעת מה? תמיד יש מה לאכול בבית. זה מין קסם כזה. שתהיה לכם בהצלחה ושהוא ימצא עבודה כלבבו, או יחייה אהבה ישנה לעשייה מסויימת שהוא קבר עמוק עמוק בפנים. תמשיכי לעדכן!

אה, ועוד משהו: החלום המפחיד שלך על תאונה קרה . והנה - כולם בריאים ושלמים! איזו הקלה!

היה לו ספק לגבי החיים, הטוב שהם מציעים על כן הוא הועמד בפני בחירה ברגעי אמת. לכל הדיעות התעוררות, שינוי, תהליך הריפוי.
אוהבים אותו. תעבירי לו את המסר.
גם אני הועמדתי בפני המבחן של חיים ומוות. תאונת דרכים, אמבולנס, שלוש שעות של שיתוק מהאגן ומטה ולבסוף מבט שונה על עולם. הכל נגמר ברגע. רגע אנחנו כאן וברגע הבא אנחנו לא.
כשהדרמה שאותה אנו מאמצים משתלטת, ההרס העצמי גובר, החיים יוצאים משליטה והתכלית לא ברורה, כאשר אנחנו שוכחים היקום שולח תזכורת.
לא נשכח להודות יום יום ולהיות מאושרים בחלקינו.
אני זה הכי טוב שיש ולמעשה זה הדבר היחיד שיש לי.
לאהוב את עצמי זה הבסיס לאהבה הגדולה.
ואיך לא... אם אין אני לי מי לי.
מחזקת אותו, אתכם בתהליך.

לחיים יש חוש הומור. סטייה זה עניין של הגדרות אמצע.
<ואני, רק תפתיעו אותי>

לא רוצה להיות עוכרת השמחה.....אבל:
פיטורין, וחוסר תעסוקה מכפילים את מידת המסוכנות ,( עפ"י כלי להערכת מידת מסוכנות של גברים במסגרת בהמ"ש לעניני משפחה).

פקחי עינייך וחדדי את חושייך!!!

מקוה השינויים הללו יביאו אתכם למקומות טובים באמת.

שלום שקט,

כאשר קראתי את הדברים שאת מספרת, ראיתי שאלה שאולי את יכולה לשאול את עצמך ולהיבנות ממנה:

האם את חשה בפנים שאת ריבון על חייך, שהכוח על חייך הוא בידייך שלך, או שאת חשה שלאנשים אחרים או נסיבות חיצוניות יש יותר השפעה על החיים שלך?

היתה לי הרגשה שאת חשה שהאושר שלך, הקיום שלך, המשמעות שלך, תלויים כמעט לגמרי בדברים שמחוצה לך.
כאילו הכוח על החיים שלך, אינו נתון בידייך, אלא בידי גורם חיצוני. כאשר זו חווית חיים בסיסית, עוד יותר קשה להתמודד עם הדבר הבאמת קשה שאת מתמודדת איתו. זאת מפני שכל תנודה אצל בעלך, משפיעה עלייך הרבה יותר מאשר היא היתה משפיעה, אילו חשת בבסיס שהכוח שלך על החיים שלך הוא בידיים שלך עצמך.

אני מאמינה שיש לנו שיעורים שבאנו ללמוד כאן בחיים האלה. תבדקי עם עצמך אם זה השיעור שלך, אם השיעור שלך הוא ללמוד לקחת את הכוח על החיים שלך, על ההוויה שלך לידים שלך עצמך.

יש לנו גם חוזים קדם לידתיים שאנחנו עושים עם נשמות קרובות לנו. חלק מהחוזים אינם קלים מפרספקטיבה ארצית. יכול להיות שאת מתמודדת עם סיטואציה כל כך קשה, כדי שפשוט לא תהיה לך ברירה ותיאלצי לקחת את הכוח שלך ואת העוצמה שלך לידיים שלך, כדי שאת תהיי הריבון על חייך.

בעיניין הפיטורים, נהוג לחשוב שזה דבר נורא שרק מקשה, אבל כפי שאת רואה, יש הפתעות....
לפעמים הם רק באים לעזור לנו להיות מי שאנחנו ולחיות לפי מה שאנחנו.
לפעמים יש צורך להתנסות בדברים מאד קשים כדי שיהיה לנו האומץ להיות מה שאנחנו, לעשות מה שאנחנו אוהבים, לחיות על פי האמת הפנימית שלנו. מתי יש צורך בכך? כאשר אנחנו מתקשים לחיות לפי האמת הפנימית שלנו בלי זה.

בנוסף, אני מצטרפת לכל מי שהציע לך כאן לקבל תמיכה. זה מאד חשוב. כשיש מצב משברי, מאד חשוב שמי שהכל עומד עליו, יקבל תמיכה, כי כל הבניין נשען עליו.

מחזקת אותך ומאחלת לך כל טוב
הודיה

פיטורין, וחוסר תעסוקה מכפילים את מידת המסוכנות (עפ"י כלי להערכת מידת מסוכנות של גברים במסגרת ביהמ"ש לעניני משפחה).
האם הם מודדים שם גם את מידת המסוכנות של גברים מאד לא מאושרים במקום העבודה שלהם?
שקט, קבלי חיבוקי שמחה.

בינתיים הטוב נמשך.
מיום ליום הוא שמח יותר ורגוע יותר.
אני מרגישה קצת כמו פעם לפני הרבה שנים כשרק אנחנו היינו.
האיש שלי חזר אליי. האיש שהתאהבתי בו ושחשבתי שכבר מזמן הלך לאיבוד, חזר פתאום הביתה ואני פתאום נזכרת למה בעצם בחרתי לחיות איתו.

בינתיים הוא החליף את המטפלת שלו אחרי שהבין שהיא ממש לא עוזרת לו.
הוא עובר עכשיו טיפול אצל מישהי תחת הכותרת "גילגול נשמות" אבל למעשה היא פשוט מטפלת שיודעת איך לשאול את השאלות הנכונות.
הוא הצליח להגיע איתה למקומות שבהם חל בו השינוי (או כמו שהיא אומרת הורם ההנדברקס) והוא בדרך לשיחרור מהמעצור הזה.
בינתיים אין חדש בקשר לעבודה אבל אולי זה בגלל שהוא לא ממש התחיל לחפש. אבל הוא עדיין אופטימי מאד ושמח באמת שמח וזה שווה הכל.

ואני? אני נערכת לתקופה של קיצוצים אבל כבר לא בלחץ אלא בקבלה, עושה המון דברים בבית כי פתאום יש בשביל מי להשקיע ונהנת מרגעי החסד שנפלו עלי פתאום.
שוב מרגישה אהובה ומיוחדת, רצויה וצעירה.
גם הילדים מגיבים נהדר והם שמחים ומפרגנים.

הלואי שלא יגמר לעולם

שי ג עעעעעעעעעעעעעון!!!

מצטרפת לחיבוקי השמחה. כיף לו שהוא הולך למטפלת בשיטת גילגול נשמות. זה מאיר דברים מזווית חדשה וגם אם זה הכל סיפורים אז יש להם בכל זאת כוח מרפא.

> ברונית חושבת שגלגול נשמות זה תחיית המתים <

גלגולי נשמות

גם אני מצטרפת. הרבה בריאות לשניכם ולילדים!

שקט, אני מאוד שמחה בשבילך. אני מאחל לכם שכל הכאב והצער יתפוגגו בקרוב ושכל זה נועד כדי להעלות אתכם במדרגה למשהו עוד יותר חזק וטוב מכל מה שידעתם עד כה.

אני מרגישה שאני חייבת לכם עידכון קטנטן, הייתם איתי בזמנים הקשים ופתאום נעלמתי לכם.
חלפו כבר מס' חודשים מאז האירועים המתוארים למעלה. בזמן הזה קרו המון דברים. רובם, לשמחתי, טובים. מס' חודשים בבית החזירו את האיש שלי לעצמו. עברו עליו המון שינויים, גדילה והתפתחות. הוא נמצא היום במקום אחר לחלוטין. למד לדעת מי הוא ומה הוא רוצה. למד לשים את הרצונות שלו והאושר הפרטי שלו במקום הראוי (גבוה מאד). אני כל כך גאה בו.
למרבה ההפתעה לא היה לי מאד קשה איתו בבית. זו היתה כמו חופשה ארוכה וכייפית. אני מרגישה היום הרבה יותר מחוברת אליו ממה שהייתי בעבר.
עכשיו הכל נראה אחרת. החיים עלו על פסים אחרים, יש תחושה שונה לחלוטין. את מקום ההידרדרות במדרון החליפה תחושה של בחירה ואפשרויות. בעלי גילה שהוא יכול לבחור מבלי לקבל ביקורת ואני למדתי לכבד אותו כפי שהוא.
אז מה היה לנו כאן?
המשבר כבר מאחורינו.
ללא טיפולים מקצועיים או תרופות.
מקום עבודה חדש וטוב שנבחר ע"י הבעל ולא נכפה עליו.
וחיים משפחתיים טובים.

איזה כיף לכתוב לכם את כל זה.

נפלא!

מרגש עד דמעות.
כנראה שיש משברים בחיים והם חולפים, אבל כשאתה נמצא בתוכם קשה לראות את המחר מחייך.

מדהים!

מה, אז הכל היה בגלל מקום העבודה??? פשוט עזב עבודה והכל השתפר? בלי עזרה מקצועית?

הוא דווקא קיבל עזרה מקצועית וגם טיפול תרופתי.
אבל העינין המרכזי הוא שכנראה לעבודה ולסיפוק המקצועי בחיים יש תפקיד מאד מאד משמעותי.
היום ברור לי שהוא לעולם לא יעיז לקחת תפקיד שלא מוצא חן בעיניו. את השיעור הזה הוא כבר למד.

> דף מדהים <

אז לא הבנתי אם הוא כן קיבל או לא קיבל עזרה מקצועית ותרופות. זה לא כל כך משנה, אם טוב לו עכשיו, ואם טוב לשניכם, אלא שבמקום אחד את כותבת ככה ובמקום שני אחרת. אני מבולבלת.

שליחה על ידי שקט* » 02 מרץ 2004, 06:07

התכוונתי שתמונת המצב היום היא ללא טיפול פסיכולוגי וללא תרופות.
בזמן המשבר בוא נעזר גם בתרופות וגם באנשי מקצוע למשך מס' חודשים.

הניסוח היה מבלבל.

אני מתלבטת אם להמשיך בדף הזה או להתחיל דף חדש כי מדובר באותו נושא.
הקריאה בדף זה רגשה אותי מאד.
בן זוגי חלה לאחרונה בדיכאון, ואני חווה קושי רב להתרגל למצב. למרבה הפלא הדיכאון קרב בינינו והפך אותו רגיש יותר לסביבתו בניגוד למצב אצל שקט.
הוא התחיל טיפולים אצל פסיכולוגית ממנה קיבל הפניה לפסיכיאטר, וכיום מקבל טיפול תרופתי.
הדיכאון בא לידי ביטוי בין היתר בחוסר ריכוז מוחלט, חוסר תאבון וירידה במשקל, לא ישן לילות שלמים, אבדן הטעם לחיים, חוסר תפקוד בעבודה.
זה התחיל ממצב לחוץ שהיה בו, ויצא מכלל שליטה. כיום הוא חווה מצב רוח רע מאד והשפלה מכך שהגיע למצב זה.
גם אני חווה כמו רבים שכתבו כאן את הבדידות - אני לא מדברת על המצב עם אף אחד. למרות מה שכתבתם על כך שצריך לשתף, אני מכירה את הצד השני של המתרס - גם לי וגם לבן זוגי היו דעות קדומות על חולי נפש למיניהם. אנו יודעים איך החברה תסתכל עליו אם תדע, וזה לא מתאים לנו.
כמו כן אין לנו כח למבטים מרחמים.
אני שונאת את העובדה שהוא לוקח תרופות, ורוצה לשאול אם מי מכם מכיר חלופות טבעיות לדיכאון? האם מישהו מכם יצא מדיכאון בעזרת מטפל בשיטות טבעיות? אם כן אשמח לקבל המלצות.
חוץ מזה, אני מייד הולכת להראות לבן זוגי את דף זה, אולי זה יתן לו את האומץ להתפטר - ואולי זה מה שיפתור את הבעיה?

האם מישהו מכם יצא מדיכאון בעזרת מטפל בשיטות טבעיות?
אני, מדכאון אחרי הלידה, (אז עוד לא העזתי לקרוא לזה בשם) בעזרת רופא סיני שדקר אותי ונתן לי צמחים. לקח כחודשיים עד שחזרתי לתפקוד פחות או יותר נורמלי. אני חוייתי משהו דומה לבעלך. אפיסת כוחות, לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לישון, חרדות קיומיות. אבל האמנתי שאני יכולה לצאת מזה בלי תרופות קונבנציונליות, והיתה לי תמיכה של ההורים שלי (אמא שלי היתה מסיעה אותי לרופא, אבא שלי טיפל בי ובתינוקת ביום, בנזוגי טיפל בנו בלילה...)

אני שונאת את העובדה שהוא לוקח תרופות,
למה בעצם? מה הוא מרגיש לגבי התרופות שלו? האם הוא היה רוצה לנסות משהו אלטרנטיבי, או שאת חושבת שכדאי לו?

דיכאון זו חוייה קשה לחולה, וגם לבן הזוג שמרגיש חסר אונים. האמיני שזה מצב זמני שיחלוף, האמיני ששניכם תצאו מחושלים וחכמים יותר.

תודה רחלי.
לא רק אני - גם בן זוגי לא מרגיש טוב עם התרופות. מפחד מלהתמכר, מתופעות לואי, ובינתיים הן לא עוזרות לו כלל.
זאת בנוסף לטיפול פסיכולוגי מתמשך שצפוי לנו (לדברי הפסיכולוגית עצמה), שעולה כסף רב וגם הוא לא ממש עוזר בינתיים.
הוא חושש שלא יצא מזה.
הראיתי לו את הדף הזה וזה רק דיכא אותו יותר, כי הוא לא מאמין שגם לו יהיה נס כזה.
הוא כרגע לא מפנים שום אמירות אופטימיות, גם אם יותר הגיוניות מהמחשבה הפסימית הנוכחית שלו.

המצב הנוכחי שלו פתח אותו גם לדברים אחרים והוא מוכן לנסות משהו אלטרנטיבי.

האם תוכלי לרשום את פרטי הרופא? וכמה טיפולים עברת?

אני מכירה מישהו שנעזר בהומיאופת טוב (באזור טבעון). זה עזר לו פעם אחת כשהיה בדיכאון, ובפעם אחרת לא עזר. אם הדיכאון לא קשה עד מצב של חשש לפגיעה עצמית, אלא רק דיכאון "קל" אפשר לצאת מזה בלי תרופות, זה רק לוקח יותר זמן. יש אנשים שמעדיפים שנה סבל (כי כשאתה בדיכאון, הרי אתה סובל) בלי תרופות, על פני קיצור התהליך ל, נניח חודש, עם תרופות.

תודה פלוני. הוא לא מעדיף שנה סבל עצום על פני קיצור התהליך... ואם זה כך אז באמת עדיף לו לקחת תרופות.
אולי דיקור או משהו אחר במקביל יכול לקצר תהליכים?

דואגת יקרה,
הטיפול עד שהרגשתי יותר טוב לקח חודשיים, פגישה פעם בשבוע. בשבועיים הראשונים הייתי ממש שבר כלי, ולאט לאט התחלתי להרגיש יותר טוב בבקרים, לזמן קצר שהלך והתארך כל יום, עד שבסוף הרגשתי טוב כל היום. היו גם ימים של נפילות... קחי בחשבון שזה לא זול (יותר מ 200 ש"ח לפגישה, היום זה בטח יותר יקר + עלות התרופות). אני המשכתי עם הטיפול עוד הרבה אחרי שחזרתי לתפקד, חלק בגלל פחד, ותחושה שאני עוד צריכה תמיכה, ואח"כ נכנסתי להריון שני, אז רציתי חיזוק בזמן ההריון ואחרי הלידה השניה...
המטפל נקרא דודי פרלה, הקליניקה ברמת אביב והטלפון שם הוא 03-6439355. אגב, אני הגעתי אליו דרך המלצה מאדם שסמכתי עליו. מצאתי את דודי אדם נעים, מדבר בגובה העיניים ונטול יומרות.

הוא כרגע לא מפנים שום אמירות אופטימיות, גם אם יותר הגיוניות מהמחשבה הפסימית הנוכחית שלו.
לא פלא, הוא הרי בדיכאון. אין זה בכוחו עכשיו להפנים אמירות אופטימיות או להתעודד.

קראתי ספר שאהבתי הנקרא Care of the soul מאת Thomas Moore
מצאתי ברשת ראיון עם הסופר
אם אין לך כוח לקרוא הכל, חפשי את המילה depression וקראי שם.

חזקי.

גם לי וגם לבן זוגי היו דעות קדומות על חולי נפש למיניהם...
אני שונאת את העובדה שהוא לוקח תרופות

דואגת יקרה,
האם עברו לכם הדעות הקדומות על חולי הנפש? את מתארת מצב של דכאון קשה, מכביד ומאיים. יתכן שהדכאון גובר דוקא בגלל הרגשת הנחיתות או האשמה הכרוכה בנטילת תרופות אלו. צאו מזה שניכם. דכאון קשור בהפרעה כימית פשוטה, עם תוצאות מורכבות בעליל. טיפול פסיכולוגי הוא טוב ויפה, כמו לימוד זהירות בדרכים. כשההתנגשות מתרחשת לא משנה כמה נזהר עוד בעתיד, קודם כל יש לחבוש את הפצעים המדממים, ואחר כך ללמוד להיזהר להבא. לתרופות הרגילות לוקח שלושה שבועות לפעול, שלושה שבועות שעשויים להיות קשים מנשוא למי שבנוסף להכל - בז לעצמו על השימוש בהן. טבעי שההתנגדות שלך מכבידה עליו עוד יותר. אין שום פגם ושום מום באדם שנזקק לתרופה נגד דכאון, כשם שאין שום פגם באדם שנזקק לכל עזרה תרופתית שכן קל לדבר עליה. הדיכאון בפני עצמו יכול להוביל למקומות הרבה יותר חשוכים, עמוק יותר ככל שהוא מתמשך, לעתים בלי דרך חזרה. חבל לקחת את הסיכון. אחרי שאישך יוכל להרים את ראשו מהדכאון, תוכלו לשקול מחדש אם להתמיד בטיפול התרופתי. כרגע ראי אותו כעזרה ראשונה, ובתור שכזה בחרו אם להשתמש בו אם לאו.
קחו בחשבון, למרות זאת, שבדרך כלל אפשר להשתקם מדכאון גם בלי טיפול תרופתי בכלל. המחיר הוא זמן ממושך, אי ודאות והרבה שטויות שאולי עושים בדרך ומתחרטים עליהן אחר כך. אם אתם מרגישים שאתם מסוגלים להתמודד עם זה, לשלם את המחיר ולקחת את הסיכון - אולי אתם באמת שייכים לאותם אנשים מיוחדים שכוחותיהם הפנימיים מאפילים על כל תרופה שהיא. המלצתי הכנה היא, בכל מקרה, להציג צד תומך ולא שיפוטי לבחירה שצריכה להיעשות על ידי אישך. (פתאם אני נזכרת בגברים שאומרים "אבל סיכמנו בלי אפידורל..."

)
אה, ועוד משהו, לא למהר לעזוב את העבודה רק בגלל שלמישהו אלמוני זה (היה אחד הדברים ש-) עבד

בהצלחה ובשמחה @}