על ידי ריש_גלית* » 27 יולי 2010, 15:29
האם לא מפריע לכם שהחינוך הביתי לא מאפשר להורים לעשות קריירה? (בהנחה שהם רוצים לעשות). האם זה הגיוני שהילד יעשה מה שטוב לו ומפתח אותו ונעים לו, בעוד שההורה המטפל (בדרכ האמא) צריכה לעשות מה שטוב לילד?
על זה יש כל מיני תשובות - כמספר האנשים כן מספר התשובות. אני באופן אישי מוצאת שהחינוך הביתי מאפשר לי יותר התפתחות ועשייה ממה שהתאפשר לי קודם, אבל זה מכלול של כל כך הרבה דברים וקונסטלציה אישית וספציפית כל כך, עד שכל ניסיון לענות תשובה כוללת נועד לכישלון, מבחינתי.
יש לי חברות שמרגישות שהחינוך הביתי כובל אותן וגורם להן לוותר על ההתפתחות האישית שלהן, להתפשר על הקריירה וכו', ואותן אני מעודדת מאוד לעשות מה שנכון להן (אם הן שואלות לדעתי ורוצות עידוד). אבל גם במקרים האלה - כל משפחה לגופה, כל אמא וצרכיה, כל ילד וצרכיו. הצרכים החברתיים והאינטלקטואליים של הילדים שלי, ושלי, ושל בן זוגי, שונים לחלוטין מהצרכים של כל אחד מבני משפחות אחרות שאני מכירה ומתלבטות בשאלות של בית או בית ספר.
ואם לא בא לי כל היום להיות בחברת ילדים ובא לי לעשות עבודה שמאתגרת אותי, האם זה הופך אותי לאמא גרועה|?
נראה לך שמישהו פה יענה לך "כן"? (-:
ויש עוד גישות לעניין, כולן אינדיבידואליות. הצורך של אנשים לגדל את הילדים שלהם בבית, מחוץ למערכת חינוך כלשהי, הוא מורכב, הוא אישי, הוא נובע מהמון דברים - והוא גם לא דבר סטטי. הכל משתנה כל הזמן. מה שחשוב זאת ההקשבה שלנו לעצמנו, לצרכים המשתנים שלנו וכו'.
אם למשל בעוד שנתיים יציעו לי עבודה מדהימה בהמון כסף, ואני אוכל לעבוד שנתיים ולחסוך לטיול החלומות שלי עם כל המשפחה בחו"ל, אז ייתכן שנחליט להכניס את הילדים לשנתיים לבית ספר ממלכתי (כדי לא להוציא את כל מה שארוויח על שכר לימוד לבי"ס פרטי) ואחר כך נגשים את החלום. דוגמה דמיונית לגמרי, כן? (-:
האם זה הגיוני שהילד יעשה מה שטוב לו ומפתח אותו ונעים לו
נשמע לי כאילו את יוצאת ההנחה שח"ב נותן לילד בדיוק את מה שהוא צריך, וחינוך בית ספרי לא. אבל מה שנכון (לדעתי) לגיל שנה-שנתיים-שלוש-ארבע (אני לא מצליחה לרגע לדמיין את בני הצעיר, בן ארבע וחצי בספטמבר, בגן) - שהילד יגדל בחיק המשפחה - לא בהכרח נכון לכל ילד בגיל שבע-שמונה, ובטח שלא בגיל 14. כלומר, הבחירה בח"ב היא לא תמיד מתוך מחשבה כבדת-ראש על "טובת הילד". לפעמים היא נובעת מהנאה אמיתית ופשוטה מלגדול כולם ביחד בחיק המשפחה. ובלי שעון מעורר בבוקר.
[u]האם לא מפריע לכם שהחינוך הביתי לא מאפשר להורים לעשות קריירה? (בהנחה שהם רוצים לעשות). האם זה הגיוני שהילד יעשה מה שטוב לו ומפתח אותו ונעים לו, בעוד שההורה המטפל (בדרכ האמא) צריכה לעשות מה שטוב לילד?[/u]
על זה יש כל מיני תשובות - כמספר האנשים כן מספר התשובות. אני באופן אישי מוצאת שהחינוך הביתי מאפשר לי יותר התפתחות ועשייה ממה שהתאפשר לי קודם, אבל זה מכלול של כל כך הרבה דברים וקונסטלציה אישית וספציפית כל כך, עד שכל ניסיון לענות תשובה כוללת נועד לכישלון, מבחינתי.
יש לי חברות שמרגישות שהחינוך הביתי כובל אותן וגורם להן לוותר על ההתפתחות האישית שלהן, להתפשר על הקריירה וכו', ואותן אני מעודדת מאוד לעשות מה שנכון להן (אם הן שואלות לדעתי ורוצות עידוד). אבל גם במקרים האלה - כל משפחה לגופה, כל אמא וצרכיה, כל ילד וצרכיו. הצרכים החברתיים והאינטלקטואליים של הילדים שלי, ושלי, ושל בן זוגי, שונים לחלוטין מהצרכים של כל אחד מבני משפחות אחרות שאני מכירה ומתלבטות בשאלות של בית או בית ספר.
[u]ואם לא בא לי כל היום להיות בחברת ילדים ובא לי לעשות עבודה שמאתגרת אותי, האם זה הופך אותי לאמא גרועה|?[/u]
נראה לך שמישהו פה יענה לך "כן"? (-:
ויש עוד גישות לעניין, כולן אינדיבידואליות. הצורך של אנשים לגדל את הילדים שלהם בבית, מחוץ למערכת חינוך כלשהי, הוא מורכב, הוא אישי, הוא נובע מהמון דברים - והוא גם לא דבר סטטי. הכל משתנה כל הזמן. מה שחשוב זאת ההקשבה שלנו לעצמנו, לצרכים המשתנים שלנו וכו'.
אם למשל בעוד שנתיים יציעו לי עבודה מדהימה בהמון כסף, ואני אוכל לעבוד שנתיים ולחסוך לטיול החלומות שלי עם כל המשפחה בחו"ל, אז ייתכן שנחליט להכניס את הילדים לשנתיים לבית ספר ממלכתי (כדי לא להוציא את כל מה שארוויח על שכר לימוד לבי"ס פרטי) ואחר כך נגשים את החלום. דוגמה דמיונית לגמרי, כן? (-:
[u]האם זה הגיוני שהילד יעשה מה שטוב לו ומפתח אותו ונעים לו[/u]
נשמע לי כאילו את יוצאת ההנחה שח"ב נותן לילד בדיוק את מה שהוא צריך, וחינוך בית ספרי לא. אבל מה שנכון (לדעתי) לגיל שנה-שנתיים-שלוש-ארבע (אני לא מצליחה לרגע לדמיין את בני הצעיר, בן ארבע וחצי בספטמבר, בגן) - שהילד יגדל בחיק המשפחה - לא בהכרח נכון לכל ילד בגיל שבע-שמונה, ובטח שלא בגיל 14. כלומר, הבחירה בח"ב היא לא תמיד מתוך מחשבה כבדת-ראש על "טובת הילד". לפעמים היא נובעת מהנאה אמיתית ופשוטה מלגדול כולם ביחד בחיק המשפחה. ובלי שעון מעורר בבוקר.