על ידי יולי_קו » 05 יוני 2018, 16:03
דיברנו על תקיעויות בדף אחר ואני חושבת שזה מתאים להניח את מה שכתבתי גם פה.
תקיעויות.
אההמ.
באופן כללי תקיעויות הם מקומות (פיזיים, רגשיים) בהם אין תנועה, או יש פחות תנועה ממקומות אחרים. כמו סכר על פני נהר, או מקום צר ברחוב, או הגזר של אליעזר.
אם אין זרימה או תנועה זה פשוט תקוע.
אם אין תנועה וזה לא זז מספיק זמן אז יכולת התנועה קטנה משמעותית.
זה נכון לבורג שנתקע באום שלו, למפרק מקובע שטווח התנועה שלו מצטמצם עד נעלם, לצינור ששוכב בגינה ללא שימוש, ולפעילות שלא עשינו כבר המון זמן ואנחנו חלודים בביצוע מחודש, עד שמשתפשפים שוב וזה זורם.
אם יש זרימה, אז יש הצטברות לפני המחסום, כלומר עודף יחסי, ולאחריו מחסור יחסי.
זה קל להבנה כשמדמיינים נהר שעליו בנוי סכר. מכיוון שאנחנו באתר ׳באופן טבעי׳ זה כמובן סכר שנבנה על ידי בונים חופשיים, תרתי משמע blink.
המים מצטברים לפני הסכר, ונוצר אגם או בצה, ואחרי הסכר הנהר מדולדל יחסית, או אפילו יבש.
מה עושים?
בשביל לשחרר תקיעויות צריך לעשות, כי אם לא עושים לרוב המצב מחמיר (אבל לא תמיד).
השאלה איך ומה לעשות, ומתי לא לעשות.
במשל של הגזר התקוע של אליעזר, אנחנו רואים כמה דברים ממש יפים:
- לפעמים רק למשוך לא עוזר. כלומר עבודה בכיוון אחד לא מביאה את התוצאה הרצויה.
- כדאי לשנות כיוון מדי פעם (משוך ימינה משוך שמאלה). אפשר לשוב ולנסות מה שכבר ניסינו, כי לפעמים זה מה שפועל בסוף, אבל רק אחרי תהליך כלשהו, לא מייד.
- כדאי להעזר בעבודת צוות מתואמת פיזית או פנימית.
- לא להתיאש: לנסות מכיוונים שונים, ובהרכבים שונים, עד שמשהו מכל זה מצליח. וגם אז אפשר לגלות שזו רק השכבה הראשונה ושאפשר לצלול עמוק יותר ונרחב יותר בתהליך השחרור כדי להתקדם.
- לזכור לנוח מדי פעם בין סיבוב לסיבוב בשביל לא להיות מותשים, ולעכל מה שקרה בינתיים. כלומר להרפות מדי פעם אם יש את הצורך הזה, אבל לא לנטוש. גם אליעזר וחבורתו ממתינים לעזרה שתגיע לפני המשיכה המחודשת.
- לפעמים דבר ממש קטן ולא צפוי יוצר את השינוי (העכברון שהוא האחרון בשרשרת המושכים, וגם הקש ששובר את גב הגמל).
- לפעמים התקיעות היא הבעיה, אבל לפעמים היא סמפטום למשהו עמוק יותר, ותפקידה להגן על דבר או תפקוד אחר (רמזור לפני מעבר חציה ליד בית ספר. לא היינו רוצים זרימה חופשית של מכוניות פה בשעת מעבר תלמידים).
אם רוצים לפתור תקיעות כזאת חייבים לצלול יותר עמוק בהבנת המצב והשלכותיו לפני הפתיחה של הסכר, אחרת יגרם נזק יותר חמור מאשר השארת התקיעות.
מבחינה גופנית רואים את זה יפה במערכת עיכול תקועה על רקע רגשי, ושתרופות משלשלות לא פותרות את הבעיה לעומק, אלא רק סמפטומטית, ושימוש תכוף בהן מנוון את יכולת המערכת עוד יותר.
מבחינה גופנית, רגשית ואפילו בקנה מידה של עיר או מדינה יש כמה כללים שפועלים יפה:
- קודם כל חשוב לשים לב, להעלות למודעות כמה שיותר פרטים שנוגעים לעניין. מידע הוא כח, ועוזר ליצור מפה ותוכנית פעולה.
כלומר לפני שדופקים את הראש בקיר כדאי להתבונן אולי יש שם דלת (עם מפתח...), שלט מכוון, סימני אזהרה למה לא כדאי, ואולי הוא נמוך ואפשר לטפס מעליו.
השיטה של
עירית לוי ביד רכה עובדת יפה על ידי שאלות ותשומת לב למה שעולה, בדיוק כמו פנס שמאיר פינות אפילות בשביל למצוא שם קצוות חוט ומעברים סודיים.
- אחר כך אפשר לנסות. באופן כללי מה שעובד לנו טוב כדאי להמשיך בו, ואם זה קצת תקוע אפשר לנסות קצת יותר.
- מגיע שלב שאנחנו מנסים עוד ועוד ממה שעבד פעם, אבל כיום זה כבר לא עובד. כדאי לחזור לשלב ההתבוננות ואז לנסות כיוון אחר.
- ברפואה סינית מנסים לפתוח תקיעות על ידי הבנת התבנית הכללית, ואז פתיחת המחסום, והזרמה (דיקור, צמחים, תזונה, עיסוי (טווינא), וצ׳י קונג(תנועה)).
- תנועה יכולה להיווצר גם על ידי עשיה (כמו היציאה לסיבוב אופניים בפוסט של קרן שמש צהובה), שינוי מתמשך נוצר על ידי תחזוק התנועה.
- הרבה אנשים רוצים שינוי, אבל בלי לטרוח לשנות. מוכר? להבריא, אבל בלי לשנות את התזונה, לחיות בהרמוניה, אבל שהבן-זוג יתנהג אחרת... לרוב זה לא הולך.
אז אם אני מתמקדת רגע בצ׳י קונג:
- התרגול בקבוצה הוא בעצם הרבה שיעורים פרטיים שקורים באותו מקום. לכל מתרגל יש את הצורך שלו, ומורה טוב נותן לכל אחד את ההתיחסות המתאימה (אפילו בלי מילים ובלי להצביע על דבר ספציפי).
אין לאפשר לתלמיד אחד ׳לתקן׳ תלמיד אחר. הביקורת הורסת. ראיתי תלמידים שסופסוף התחילו במחקר פנימי של תנועה ונשימה, ואז תלמיד ניגש אליהם בשביל לתקן זוית של כף היד. ממש מיותר ומפריע.
- סוגי נשימה שונים (ויש הרבה), מאפשרים תנועה ומקצב שונה, לחץ שחרור ועיסוי שונים של האיברים הפנימיים, כולל השפעה על המערכת הפרה-סמפטטית (הלא נשלטת) של הגוף.
- התנועה העדינה והקשובה של הגוף, שימוש ב׳ספירליות׳ של רקמת החיבור, התנועה הבלתי נראית (מהרגלים, מהמרכז) שהיא מקור התנועה הנראית, התנועות המעגליות במפרקים השונים, ועוד מפתחות כאלה, הם המאפשרים פעילות ותנועה ששונות במובהק ממה שאנחנו עושים באופן רגיל, והם שיוצרים את השינוי.
- החיבור של התנועה עם ההתבוננות המודעת מיצרים מרחב מוגן מעודף העלאת גירה מוחית. זה עוזר לחסוך בכוחות נפש, ולהתחזק מהבחינה הרגשית (והרוחנית? אני לא אוהבת את המילה הזאת).
בקיצור זו מדיטציה (התבוננות) בתנועה, או בתנוחה (מהמלה ׳לנוח׳!!!) לומדים איך לנוח בתנוחות עמידה, איך לשחרר ולהרפות בשביל לאפשר עמידה ממושכת.
למצוא את הכח הפנימי שנשען על מבנה (שלד ורקמת חיבור) ולא על פעולת שרירים שהיא יחסית חיצונית, ומוגבלת בזמן, יחד עם התמקדות בכאן ועכשיו.
כדאי לשים לב שלפעמים אין תנועה כי פשוט אין מה שיזרום, ואז לפני ההנעה צריך למלא: שינה, תזונה, אויר.
כשיש מה להזרים אפשר לעבור לשלב פתיחת התקיעויות.
דיברנו על תקיעויות בדף אחר ואני חושבת שזה מתאים להניח את מה שכתבתי גם פה.
תקיעויות.
אההמ.
באופן כללי תקיעויות הם מקומות (פיזיים, רגשיים) בהם אין תנועה, או יש פחות תנועה ממקומות אחרים. כמו סכר על פני נהר, או מקום צר ברחוב, או הגזר של אליעזר.
אם אין זרימה או תנועה זה פשוט תקוע.
אם אין תנועה וזה לא זז מספיק זמן אז יכולת התנועה קטנה משמעותית.
זה נכון לבורג שנתקע באום שלו, למפרק מקובע שטווח התנועה שלו מצטמצם עד נעלם, לצינור ששוכב בגינה ללא שימוש, ולפעילות שלא עשינו כבר המון זמן ואנחנו חלודים בביצוע מחודש, עד שמשתפשפים שוב וזה זורם.
אם יש זרימה, אז יש הצטברות לפני המחסום, כלומר עודף יחסי, ולאחריו מחסור יחסי.
זה קל להבנה כשמדמיינים נהר שעליו בנוי סכר. מכיוון שאנחנו באתר ׳באופן טבעי׳ זה כמובן סכר שנבנה על ידי בונים חופשיים, תרתי משמע blink.
המים מצטברים לפני הסכר, ונוצר אגם או בצה, ואחרי הסכר הנהר מדולדל יחסית, או אפילו יבש.
מה עושים?
בשביל לשחרר תקיעויות צריך לעשות, כי אם לא עושים לרוב המצב מחמיר (אבל לא תמיד).
השאלה איך ומה לעשות, ומתי לא לעשות.
במשל של הגזר התקוע של אליעזר, אנחנו רואים כמה דברים ממש יפים:
[list]
[*] לפעמים רק למשוך לא עוזר. כלומר עבודה בכיוון אחד לא מביאה את התוצאה הרצויה.
[/list]
[list]
[*] כדאי לשנות כיוון מדי פעם (משוך ימינה משוך שמאלה). אפשר לשוב ולנסות מה שכבר ניסינו, כי לפעמים זה מה שפועל בסוף, אבל רק אחרי תהליך כלשהו, לא מייד.
[/list]
[list]
[*] כדאי להעזר בעבודת צוות מתואמת פיזית או פנימית.
[/list]
[list]
[*] לא להתיאש: לנסות מכיוונים שונים, ובהרכבים שונים, עד שמשהו מכל זה מצליח. וגם אז אפשר לגלות שזו רק השכבה הראשונה ושאפשר לצלול עמוק יותר ונרחב יותר בתהליך השחרור כדי להתקדם.
[/list]
[list]
[*] לזכור לנוח מדי פעם בין סיבוב לסיבוב בשביל לא להיות מותשים, ולעכל מה שקרה בינתיים. כלומר להרפות מדי פעם אם יש את הצורך הזה, אבל לא לנטוש. גם אליעזר וחבורתו ממתינים לעזרה שתגיע לפני המשיכה המחודשת.
[/list]
[list]
[*] לפעמים דבר ממש קטן ולא צפוי יוצר את השינוי (העכברון שהוא האחרון בשרשרת המושכים, וגם הקש ששובר את גב הגמל).
[/list]
[list]
[*] לפעמים התקיעות היא הבעיה, אבל לפעמים היא סמפטום למשהו עמוק יותר, ותפקידה להגן על דבר או תפקוד אחר (רמזור לפני מעבר חציה ליד בית ספר. לא היינו רוצים זרימה חופשית של מכוניות פה בשעת מעבר תלמידים).
[/list]
אם רוצים לפתור תקיעות כזאת חייבים לצלול יותר עמוק בהבנת המצב והשלכותיו לפני הפתיחה של הסכר, אחרת יגרם נזק יותר חמור מאשר השארת התקיעות.
מבחינה גופנית רואים את זה יפה במערכת עיכול תקועה על רקע רגשי, ושתרופות משלשלות לא פותרות את הבעיה לעומק, אלא רק סמפטומטית, ושימוש תכוף בהן מנוון את יכולת המערכת עוד יותר.
מבחינה גופנית, רגשית ואפילו בקנה מידה של עיר או מדינה יש כמה כללים שפועלים יפה:
[list]
[*] קודם כל חשוב לשים לב, להעלות למודעות כמה שיותר פרטים שנוגעים לעניין. מידע הוא כח, ועוזר ליצור מפה ותוכנית פעולה.
[/list]
כלומר לפני שדופקים את הראש בקיר כדאי להתבונן אולי יש שם דלת (עם מפתח...), שלט מכוון, סימני אזהרה למה לא כדאי, ואולי הוא נמוך ואפשר לטפס מעליו.
השיטה של [po]עירית לוי[/po] [po]ביד רכה[/po] עובדת יפה על ידי שאלות ותשומת לב למה שעולה, בדיוק כמו פנס שמאיר פינות אפילות בשביל למצוא שם קצוות חוט ומעברים סודיים.
[list]
[*] אחר כך אפשר לנסות. באופן כללי מה שעובד לנו טוב כדאי להמשיך בו, ואם זה קצת תקוע אפשר לנסות קצת יותר.
[/list]
[list]
[*] מגיע שלב שאנחנו מנסים עוד ועוד ממה שעבד פעם, אבל כיום זה כבר לא עובד. כדאי לחזור לשלב ההתבוננות ואז לנסות כיוון אחר.
[/list]
[list]
[*] ברפואה סינית מנסים לפתוח תקיעות על ידי הבנת התבנית הכללית, ואז פתיחת המחסום, והזרמה (דיקור, צמחים, תזונה, עיסוי (טווינא), וצ׳י קונג(תנועה)).
[/list]
[list]
[*] תנועה יכולה להיווצר גם על ידי עשיה (כמו היציאה לסיבוב אופניים בפוסט של [po]קרן שמש צהובה[/po]), שינוי מתמשך נוצר על ידי תחזוק התנועה.
[/list]
[list]
[*] הרבה אנשים רוצים שינוי, אבל בלי לטרוח לשנות. מוכר? להבריא, אבל בלי לשנות את התזונה, לחיות בהרמוניה, אבל שהבן-זוג יתנהג אחרת... לרוב זה לא הולך.
[/list]
אז אם אני מתמקדת רגע בצ׳י קונג:
[list]
[*] התרגול בקבוצה הוא בעצם הרבה שיעורים פרטיים שקורים באותו מקום. לכל מתרגל יש את הצורך שלו, ומורה טוב נותן לכל אחד את ההתיחסות המתאימה (אפילו בלי מילים ובלי להצביע על דבר ספציפי).
[/list]
אין לאפשר לתלמיד אחד ׳לתקן׳ תלמיד אחר. הביקורת הורסת. ראיתי תלמידים שסופסוף התחילו במחקר פנימי של תנועה ונשימה, ואז תלמיד ניגש אליהם בשביל לתקן זוית של כף היד. ממש מיותר ומפריע.
[list]
[*] סוגי נשימה שונים (ויש הרבה), מאפשרים תנועה ומקצב שונה, לחץ שחרור ועיסוי שונים של האיברים הפנימיים, כולל השפעה על המערכת הפרה-סמפטטית (הלא נשלטת) של הגוף.
[/list]
[list]
[*] התנועה העדינה והקשובה של הגוף, שימוש ב׳ספירליות׳ של רקמת החיבור, התנועה הבלתי נראית (מהרגלים, מהמרכז) שהיא מקור התנועה הנראית, התנועות המעגליות במפרקים השונים, ועוד מפתחות כאלה, הם המאפשרים פעילות ותנועה ששונות במובהק ממה שאנחנו עושים באופן רגיל, והם שיוצרים את השינוי.
[/list]
[list]
[*] החיבור של התנועה עם ההתבוננות המודעת מיצרים מרחב מוגן מעודף העלאת גירה מוחית. זה עוזר לחסוך בכוחות נפש, ולהתחזק מהבחינה הרגשית (והרוחנית? אני לא אוהבת את המילה הזאת).
[/list]
בקיצור זו מדיטציה (התבוננות) בתנועה, או בתנוחה (מהמלה ׳לנוח׳!!!) לומדים איך לנוח בתנוחות עמידה, איך לשחרר ולהרפות בשביל לאפשר עמידה ממושכת.
למצוא את הכח הפנימי שנשען על מבנה (שלד ורקמת חיבור) ולא על פעולת שרירים שהיא יחסית חיצונית, ומוגבלת בזמן, יחד עם התמקדות בכאן ועכשיו.
כדאי לשים לב שלפעמים אין תנועה כי פשוט אין מה שיזרום, ואז לפני ההנעה צריך למלא: שינה, תזונה, אויר.
כשיש מה להזרים אפשר לעבור לשלב פתיחת התקיעויות.