עבר כמעט חודש שלם מאז כתבתי פה, ובאמת עניינים נכנסו למסלול וכבר בית.
התיידדנו עם השכנים שאנחנו חולקים איתם את החצר, והיו כמה רגעים שאפילו הרגשתי כאילו יש לנו שבט קטן.
אחר הצהריים אחד אימא שלי באה לעזור. בד"כ כשהיא באה לעזור אני יושבת ליד המחשב ועובדת ומנסה להתעלם מהקיטורים של יותם. למה הוא מקטר? היא לא רגילה להחזיק אותו או להסתובב איתו על הידיים, אז היא כל הזמן מנסה להניח אותו מולה, שיסתכל עליה, ולשעשע אותו (שהוא ישעשע אותה, אולי?
) כמובן שאני נכנסת מזה למתח ואני מרגישה אחרי ביקוריה מותשת, כי הייתי בו זמנית גם בתוך העבודה וגם שם ביניהם. טוב, זה כבר גולש לעניינים של
אימי ואני דור חדש בהורות, אז נחזור לעיקר.
פתאום אני לא שומעת אותו מקטר. אולי היא הלכה איתו לטיול, חשבתי (ומיד דאגתי: לאן היא הלכה? האם אשמע אותו בוכה?), אולי הוא נרדם? יצאתי החוצה וראיתי אותה מדברת עם השכנה ועם אימא שלה, התינוקות חוקרים להם את העשבים והאבנים, והילד הגדול (של השכנה) עוזר לשי לזרוע פרחים בגינה. שבט!
נפל לי אסימון כשראיתי את זה. כמה זה פשוט לכולם. אף אחד לא מקריב או מתפשר. כולם עשו מה שהתאים להם, בלי העמדות פנים. כמה זיוף יש בפוצי מוצי... (טוב, שוב גלשתי). וכמה יותם היה רגוע. פתאום הוא לא היה צריך ציצי כל 5 דקות, ולא התעצבן כשהוא לא ראה אותי. כמובן שלא חזרתי לחדר המבודד לעבוד על המחשב, אלא הצטרפתי אליהם וישבנו לקשקש עד רדת היום.
גם אני הייתי סלחנית הרבה יותר כלפי אימי כשהיא שוחחה עם אנשים אחרים בנינוחות. היא נראתה לי חכמה, נדיבה, מבינה. התגאיתי בה.
זה לא דבר שחוזר על עצמו מדי יום, אבל היה רגע כזה, והוא סימן לי שהאפשרות קיימת.
בינתיים נסתפק בפה ושם.
יש לי עוד סיפור מהימים האחרונים, על עוד היבט של חיי הכפר.
סיפרתי כבר על החתולות וגוריהן. אז הגורים גדלו, הגור שהיה לכוד על הגג ירד (בעזרת קונסטרוקצית הסולמות על האוטו שבנינו לו) וכולם חיים בשלווה בגינה. (הם יודעים מה זה שבט! ולא צריכים לנהל על זה סימפוזיונים באינטרנט...)
אתמול הרחנו ריח של נבלה. חשבתי שזה בטח עכבר שהם צדו והשאירו שיירים, או משהו קטן כזה, לא ציפיתי ל...
לא לבעלי קיבה רגישה!
אחד הגורים שהתפגר, אנחנו לא יודעים ממה, והיה במצב של ריקבון מתקדם מתחת לאחד השיחים בכינסה לבית.
וכשאני אומרת ריקבון מתקדם אני מתכוונת ל...
אתם עוד יכולים להתחרט!
ערמה של תולעים...
חלחלה גועל זוועה איכס לא הייתי מסוגלת להסתכל על זה בטח שלא לטפל בזה.
שי זכה לכבוד המפוקפק ועשה מה שעשה וזרק אותו/את זה רחוק בשדה.
נזכרתי במה שסיפר לי מורה חכם שהיה לי. הוא סיפר לי על ילדותו באיזו מושבה, ואיך הוא הכיר את המוות בקרוב, בלי יראה גדולה. אימו נהגה לשחוט תרנגולות שניקרו בחצר, אנשים גידלו חיות, והן מתו, אם בדרך הטבע, ואם בדרך לצלחת. כתוצאה מכך הוא חש עד היום שהוא לא ירא מפני המוות. המוות נתפס אצלו כחלק מהחיים והוא מקבל אותו ביותר שיוויון נפש מהמקובל.
חשבתי על זה תוך כדי שהתחלחלתי בעומק יישותי ממראה החתלתול המרקיב.
האם החלחלה הזאת היא פרי החינוך שקיבלתי והחברה שגדלתי בה, שמרחיקה את המלוכלך, את הגופני, את המוות, והסלידה מהדברים האלה הופנמה בי עד כדי כך שאני לא מסוגלת להסתכל?
או שמא זו חלחלה טבעית, מעין מנגנון טבעי של האדם שמורה לו להתרחק מנבלות ומשאר דברים מצחינים, שעלולים לגרום לזיהום ולמחלות?
איך יגיב ילד, שהחינוך עוד לא הוטבע בו לעומק, למראה כזה?
האם זה באמת יגעיל אותו כמו שזה מגעיל אותנו (לפני שאנחנו נגיד שזה איכס)?
עד כאן בינתיים.
עבר כמעט חודש שלם מאז כתבתי פה, ובאמת עניינים נכנסו למסלול וכבר בית.
התיידדנו עם השכנים שאנחנו חולקים איתם את החצר, והיו כמה רגעים שאפילו הרגשתי כאילו יש לנו שבט קטן.
אחר הצהריים אחד אימא שלי באה לעזור. בד"כ כשהיא באה לעזור אני יושבת ליד המחשב ועובדת ומנסה להתעלם מהקיטורים של יותם. למה הוא מקטר? היא לא רגילה להחזיק אותו או להסתובב איתו על הידיים, אז היא כל הזמן מנסה להניח אותו מולה, שיסתכל עליה, ולשעשע אותו (שהוא ישעשע אותה, אולי? :-/) כמובן שאני נכנסת מזה למתח ואני מרגישה אחרי ביקוריה מותשת, כי הייתי בו זמנית גם בתוך העבודה וגם שם ביניהם. טוב, זה כבר גולש לעניינים של [po]אימי ואני דור חדש בהורות[/po], אז נחזור לעיקר.
פתאום אני לא שומעת אותו מקטר. אולי היא הלכה איתו לטיול, חשבתי (ומיד דאגתי: לאן היא הלכה? האם אשמע אותו בוכה?), אולי הוא נרדם? יצאתי החוצה וראיתי אותה מדברת עם השכנה ועם אימא שלה, התינוקות חוקרים להם את העשבים והאבנים, והילד הגדול (של השכנה) עוזר לשי לזרוע פרחים בגינה. שבט!
נפל לי אסימון כשראיתי את זה. כמה זה פשוט לכולם. אף אחד לא מקריב או מתפשר. כולם עשו מה שהתאים להם, בלי העמדות פנים. כמה זיוף יש בפוצי מוצי... (טוב, שוב גלשתי). וכמה יותם היה רגוע. פתאום הוא לא היה צריך ציצי כל 5 דקות, ולא התעצבן כשהוא לא ראה אותי. כמובן שלא חזרתי לחדר המבודד לעבוד על המחשב, אלא הצטרפתי אליהם וישבנו לקשקש עד רדת היום.
גם אני הייתי סלחנית הרבה יותר כלפי אימי כשהיא שוחחה עם אנשים אחרים בנינוחות. היא נראתה לי חכמה, נדיבה, מבינה. התגאיתי בה.
זה לא דבר שחוזר על עצמו מדי יום, אבל היה רגע כזה, והוא סימן לי שהאפשרות קיימת.
בינתיים נסתפק בפה ושם.
יש לי עוד סיפור מהימים האחרונים, על עוד היבט של חיי הכפר.
סיפרתי כבר על החתולות וגוריהן. אז הגורים גדלו, הגור שהיה לכוד על הגג ירד (בעזרת קונסטרוקצית הסולמות על האוטו שבנינו לו) וכולם חיים בשלווה בגינה. (הם יודעים מה זה שבט! ולא צריכים לנהל על זה סימפוזיונים באינטרנט...)
אתמול הרחנו ריח של נבלה. חשבתי שזה בטח עכבר שהם צדו והשאירו שיירים, או משהו קטן כזה, לא ציפיתי ל...
|!| לא לבעלי קיבה רגישה!
אחד הגורים שהתפגר, אנחנו לא יודעים ממה, והיה במצב של ריקבון מתקדם מתחת לאחד השיחים בכינסה לבית.
וכשאני אומרת ריקבון מתקדם אני מתכוונת ל...
|!| אתם עוד יכולים להתחרט!
ערמה של תולעים...
חלחלה גועל זוועה איכס לא הייתי מסוגלת להסתכל על זה בטח שלא לטפל בזה.
שי זכה לכבוד המפוקפק ועשה מה שעשה וזרק אותו/את זה רחוק בשדה.
נזכרתי במה שסיפר לי מורה חכם שהיה לי. הוא סיפר לי על ילדותו באיזו מושבה, ואיך הוא הכיר את המוות בקרוב, בלי יראה גדולה. אימו נהגה לשחוט תרנגולות שניקרו בחצר, אנשים גידלו חיות, והן מתו, אם בדרך הטבע, ואם בדרך לצלחת. כתוצאה מכך הוא חש עד היום שהוא לא ירא מפני המוות. המוות נתפס אצלו כחלק מהחיים והוא מקבל אותו ביותר שיוויון נפש מהמקובל.
חשבתי על זה תוך כדי שהתחלחלתי בעומק יישותי ממראה החתלתול המרקיב.
האם החלחלה הזאת היא פרי החינוך שקיבלתי והחברה שגדלתי בה, שמרחיקה את המלוכלך, את הגופני, את המוות, והסלידה מהדברים האלה הופנמה בי עד כדי כך שאני לא מסוגלת להסתכל?
או שמא זו חלחלה טבעית, מעין מנגנון טבעי של האדם שמורה לו להתרחק מנבלות ומשאר דברים מצחינים, שעלולים לגרום לזיהום ולמחלות?
איך יגיב ילד, שהחינוך עוד לא הוטבע בו לעומק, למראה כזה?
האם זה באמת יגעיל אותו כמו שזה מגעיל אותנו (לפני שאנחנו נגיד שזה איכס)?
עד כאן בינתיים.