(אבל בטח קראתי בשם אחר :-) )

[u]מי קורא כאלו חפירות[/u]
אני! :-) נדמה לי שבזמנו קראתי הכל

[u]איזה כיף שחזרת לעדכן.[/u]
(-:

יאו! איזה כיף שחזרת לעדכן.
ובטח שקוראים! בשקיקה.

אפילוג?
עשר שנים שלמות חלפו מאז הפוסט האחרון שלי פה.
האמת שזה מרגיש כמו חיים שלמים.
מה זה כל המלל הזה? מי כותב בלוגים כאלו בכלל בלי שום תמונה, מה זה "יומני היקר" הזה ומי קורא כאלו חפירות (אני אפילו לא זוכרת איך עושה חייכנים).
ממש מרגש לקרוא את עצמי כאמא ממש ממש צעירה אבל גם ממש מביך ומשונה הדברים חסרי המשמעות שהתעסקתי בהם.
אז חלפו להן עשר שנים, החיפושית כבר נערה לתפארת, בגובה שלי.
השבלולון כבר מזמן הפך לקיפוד וגם הוא נער חמודות, רגיש בטירוף, עם ידיים חכמות ולב ענק.
יש להם שני אחים קטנים, אחד בן שמונה וחצי ואחת בת שנתיים.
אנחנו לא בהודו, גם לא בקוסטה ריקה ואף לא בשום קהילה כזו או אחרת אבל אנחנו עודנו מחוץ למערכת עם כל הארבעה.
מזמן נטשתי אג'נדות והגדרות ואני בעיקר זורמת עם מה שנותנים לי לזרום.
תודה לאתר [po]באופן טבעי[/po] המופלא שהיה לי לרחם לצמוח בתוכו

תודה אלה.
אגב, את יכולה יותר מלחייך. את יכולה לפרוץ בצחוק פרוע (זה מה שאני עשיתי) היו זמנים במערב...

יש לי הרבה מה לומר על הקליפ שלו
אבל אני אשתוק ואחייך

לא הכרתי

http://www.youtube.com/watch?v=tUMtF08kOEw

אני כל כך אוהבת את השיר הזה...@}

נואיבה

שמש של בוקר ,
אני מתעצל
עד ששוקעת ,
שוכב לי בצל
רגע של שקט ,
שלא מסתיים
סוד שלחשתי
פתאום מתקיים .

סתם בן אדם
אוכל שותה נרדם ,
בלי זימים ובלי כנפיים
כבר אחר הצהרים
את תגלי ,
את המחבוא שלי
עוד מעט יבואו מים
בואי נתחבא בנתיים
בתוך צדפה .

שקט, ים, חופש שם
במרחק, אופק דק ,
פס זהב, זכר לשמש
גדולה
נפלה, צללה .

סתם בן אדם
אוכל שותה נרדם ,
בלי זימים ובלי כנפים
כבר אחר הצהרים
את תגלי ,
את המחבוא שלי
עוד מעט נלך למים
בואי נתחבק בינתיים
בתוך צדפה .

שקט ים

איזה סיפור מקסים.

[u]הקביות, הארנבים והברווזה כולם רואים אותנו יומיום ואין להם כל קשר ממשי לקיומיינו, הם בכלל לא מודעים אלינו ובעיקר מפחדים מאיתנו ואילו החולדון הלבן והשמן הזה חבר אמיתי, שמח לראותנו, ובוטח בנו.[/u]
באמת מעניין ההבדל הזה, אפילו מרגש. כנראה שהוא באמת נבון.

ואני בכלל לא מתה על קירבת בעלי חיים (מעדיפה אותם מרחוק) והם לרוב לא הכי מעניינים אותי, אבל איכשהו את הסיפורים שלך תמיד נעים ומעניין לי לקרוא.

תודה :-)

נהנת לקרוא לא פחות משנהנת לשמוע את החיפושית מספרת לי עליו בטלפון :-)

הבטחתי ל [po]אלה לי לה[/po] אז אני מקיימת:

לפני שנה וחצי בערך קיבלנו מאלה חולדון זכר צעיר וחביב, לבן עם עיניים אדומות, חיפושית מיד קראה לו תות ואהבה אותו מאוד. במשך זמן רב הסתובבה איתו בתיק קטן לכל מקום שהלכה אבל הזמן חלף, תות גדל, הגיע הקיץ וזה נראה לי כבר עינוי בשבילו. למה שיצור חי ירצה להיות בתוך תיק? למה שיצור שאמור להיות בימים בתוך מחילה ובלילות לחפש אוכל ירצה בכלל לצאת מהמחילה שלו ולהסתובב? תות העדיף להיות במחילה שלו ולא מיהר להכנס לתיק יותר ואני וויתרתי לו. כך בילה זמן רב בכלוב שלו. לאט לאט נהפך רכושני יותר ויותר כלפי כל פיסת ג'יפה שאגר לעצמו ולנקות לו את הכלוב היה גם עינוי במחינתו. שלושה ימים אחרי כל ניקוי הוא היה בדיכאון, לא אכל ולא שתה. אומלל. כל הזמן הזה נאבקנו בין הרצון לשחרר אותו בפינת החי שלנו כי אני ממש לא יכולה לראות חיות בכלוב לבין החשש שזה יהיה גזר דין מוות בשבילו. בסוף נכנעתי, אחרי נסיון לנקות את הכלוב שלו כי מכת זבובים פרצה בגללו שכמעט ונכשל החלטתי שאפילו מוות עדיף. בנינו בפינת החי פינה מגודרת בה יוכל להשתחרר בהדרגה ובשלווה ושם הנחנו את הכלוב שלו פתוח. לקח לו שלושה שבועות לעזוב את הכלוב, בהתחלה הוא לא יצא בכלל אבל אחר כך היה יוצא לגיחות קצרות, כולו מפוחד ונכנס מהר לכלוב. יום אחד ראינו אותו כבר מחוץ לשטח המגודר (היה מגודר בעיקר נגד ילדים) מתרוצץ בצינורות הפלסטיק ששמנו לקביות. אחר כך לא ראינו אותו יותר.
חשבנו שאולי יצא מפינת החי לכיוון הקומפוסט, גן העדן של החולדות ונטרף על ידי חתול או שהתנשמת ראתה את הלבן לבן הזה מתרוצץ והביאה אותו, סעודה של אחוז שומנים גבוה, לגוזלים שבקן. טוב, לפחות היו לו כמה שבועות שמחים בחופש, חשבנו.
בוקר אחד, הלכתי לרוקן את הסיר של הקומפוסט והנה, אני לא הוזה, תות מציץ מתוך אחד הצינורות בפינת החי. כולי התרגשות קראתי לחיפושית לבוא ולראות את תות החי. הייתי בטוחה שכשנחזור הוא כבר לא יהיה שם מרוב צעקות אבל זה חיכה לנו, נכנסנו הוא התחיל להתרוצץ בין רגלנו בשמחה גדולה כאילו יצא למסע ושב כדי להגיד שלום. כמו שאנחנו שמחנו לראותו הוא שמח לראותנו.
מאז כל כמה ימים רואים אותו, הוא בא לבקר ויוצא מפינת החי כרצונו. אתמול כשנכנסנו בבוקר להחליף מים לברווזה הוא היה שם. שוב מאוד שמח שנפגשו דרכנו. הוא חיכה שנחלק אוכל והתחיל לקחת מעט מעט לכיוון המחילה של הארנבים. חיפושית צחקה שאולי גרישה האוגרת גרה איתו שם למטה (שיחררנו אותה מזמן ומאז נעלמו עקבותיה) ויש להם גורים חולדוגרים קטנים סורים עם זנב של חולדה. כך שעה ארוכה ישבנו שם והתבוננו בו נכנס ויוצא מהמחילה, אוסף אוכל, מקלות ועלים ומכין לעצמו קן בתוך המחילה.
במבי התרוצץ סביבו, מביא לו אוכל ומלטף, חיפושית צוחקת באושר.
מפתיע, הקביות, הארנבים והברווזה כולם רואים אותנו יומיום ואין להם כל קשר ממשי לקיומיינו, הם בכלל לא מודעים אלינו ובעיקר מפחדים מאיתנו ואילו החולדון הלבן והשמן הזה חבר אמיתי, שמח לראותנו, ובוטח בנו. באמת יצור נבון ביותר. הכי הפתיע אותנו שהוא שורד, עכבר מעבדה שדורות על דורות חי לו מבויית בכלובים פתאום מוצא את עצמו חופשי ויודע היטב מה לעשות עם זה. מקסים.

מקסים כתמיד לקרוא את מה שאת כותבת @}

אני שוב חולה. לפני הנסיעה של האיש חטפנו כולנו וירוס בטן ועכשיו הילדים העבירו לי איזה שפעת או משהו כזה. נראה לי שעכשיו יותר טוב.
בלילה באחד מטיולי הפיפי שלי עם במבי הסתכלתי על חיפושית הישנה וחשבתי על הדברים הקטנים האלו שאני כל כך אוהבת בהם:
אני אוהבת איך שחיפושית ישנה, הכרית זו המלצה בלבד לכיוון הראש. כשהסתכלתי בלילה ישנה הפשושה כשישבנה על הכר ורגליה בכיוון הכר של האיש.
אני אוהבת את התנועות המצחיקות של במבי, נראה שהוא מודע למתיקות הקוטן שלו, בא, נעמד מולי עם חיוך קונדסי על פני, כולו מעט יותר מגובה ברך, מסתכל בי למעלה מנפנף לי לשלום ובורח.
אני אוהבת איך שחיפושית אוספת את במבי אחת ליום, מושיבה אותו ומסרקת אותו, לה הוא לא עושה בעיות ויושב יפה אפילו שהיא יכולה להיות די מתעללת.
אני אוהבת איך שבמבי פתאום משום מקום מתנפל על אחותו בחיבוקים מלאי אהבה אמיתית וטהורה.

אני אוהבת איך שהאיש מסביר לחיפושית דברים.

@}

רוצה להמשיך משהו בקשר לחיפושית.
פתאום נראה כאילו היא השילה מעצמה שק גדול ומציק שסחבה איתה כבר זמן מה. דברים רצים לה מהר יותר וברור יותר. יש לה אור חדש בעיניים וכולה יותר קלילה. זה נעים.
[hr]
לקח לי שעה להשכיב אותה לישון, היא ישנה צהריים ובכל זאת הצלחתי לפני עשר. היא שכבה במיטה שלה (חלק מהמיטה המשותפת לכולנו אבל מוגדר כ
"שלה") ובקשה שאניח את הראש שלי על הבטן שלה וככה בחושך שיחקה לי בשיער בעדינות, סוף סוף יצא גמול ראוי לכך שהפסקתי לכסח את השיער (בגללה, כן? היא בקשה שאפסיק כדי שתוכל לסרק אותי ומאז לא סרקה אותי ולו פעם אחת...) כמעט שנרדמתי אני עליה מרוב נעימות. יש לה ידיים מתוקות ומדוייקות. בסוף אחרי די הרבה זמן היא נרדמה בשקט.

[u]מה, זה גם קשור לַפרחי באך?[/u]
נראה לי שזה בעיקר קשור לכך שאבא שלהם בחו"ל והיא משתדלת להיות סופר ילדה שעוזרת (כמו שהבטיחה לאבא שלה). אבל המילה קסם לא מתיחסת לשום דבר מלבד לרגע הקסום ולילדים הקסומים, פשוט קסם.

היא גם הצליחה לעשות לו מקלחת, מה שאני לא מצליחה לעשות ונאלצת לשטוף אותו יחד איתי תוך כדי צעקות מחאה (הייתי מבליגה לו אבל מרוב לחות וזיעה הוא חטף חררה על כל הבטן והמפשעה האומלל). החלק המצחיק בכל העניין היה שאני התקלחתי בעוד שניהם עמדו בחדר והסתכלו, חיפושית חיכתה שאסיים ואכוון לה מים לא קרים מידי ולא חמים מידי ואילו הוא ישב על השרפרף ליד וכשאני שאלתי אותו אם הוא רוצה להתקלח הוא צעק "די!" וממש נעלב מההצעה וכשהיא הציעה לו הוא מיד רץ פנימה.
איזה כייף זה הרגעים האלו שהם מתנהגים ממש כמו אחים. בדרך כלל חיפושית אומרת בשלב מסויים של רגעים קסומים כאלו "חבל שלא נולדנו שנינו יחד ככה היינו תאומים בני ארבע".

[u]חיפושית הניחה לו את מקטין האסלה, עזרה לו לעלות, דאגה שהבולבולון שלו יהיה ממש בתוך "כדי שלא תלכלך סביב" אומרת לו ואחר עוזרת לו לרדת עם יד לשרפרף ולרצפה.[/u]
איזה מקסים.

מה, זה גם קשור לַפרחי באך?

מדהים הסיפור עם פרחי הבאך
איך ידעת באיזה להשתמש?
יש לך מישהו להמליץ עליו?
תודה

|אוף| רק עכשיו מצאתי תודה

אבל למה את לא נותנת את הקישור לאתר?

מתכננים טיול עם הכלבה אחר הצהריים בשדה, אני מכינה פופקורן במטבח וחיפושית ובמבי משחקים בחדר השינה, פתאום אני שומעת את במבי קורא "דו דו!" משמע "פיפי!" עוד לא הספקתי לעזוב הכל ולהגיע לחדר השינה ואני מוצאת אותו ואת חיפושית בשרותים, חיפושית הניחה לו את מקטין האסלה, עזרה לו לעלות, דאגה שהבולבולון שלו יהיה ממש בתוך "כדי שלא תלכלך סביב" אומרת לו ואחר עוזרת לו לרדת עם יד לשרפרף ולרצפה.
קסם...

טוב מותק, שכנעת אותי. אני מצלצלת ואת מארגנת הזמנת פרחי בך גם בשבילי :-P

ההפרש בין השובבים הוא שנתיים וחצי. ואנחנו נותנים לפי מה שהמליצו באתר, ארבע פעמים ביום (אם אני לא שוכחת וחיפושית לא זוכרת להזכיר לי).

את יכולה לתת לי קישור לאתר של הפרחי באך?

כמה פעמים ביום אתם נותנים את התמצית? נשמע נהדר!

איזו מדהימה. מה ההפרש ביניהם?
הסיפור שלך מעורר אצלי תקווה.

פנינה נוספת מהיום:
חיפושית משחקת בכלי הרופא שלה ("ווטרינרית!") ומטפלת בטיגר, כולו פלסטרים. אחר משכיבה אותו בארגז ובאה אלי נרגשת:
"מצאתי לטיגר המון המון עצמות שבורות וגם כתוב שם 'נא לא לגעת, שייך ל*צ'ימבה היצירתית, המקורית והמיוחדת!' "
הרסה אותי הפרעושה...

[list]
[*] צ'ימבה הוא אחד ממליון שמות החיבה שלה אבל במקור כמובן שזה היה שמה האמיתי.
[/list]

מ-ד-ה-י-ם!
<אין לי נסיון בפרחי באך, נשמע מפתה מאוד>

וואו, איזה מדהים.
בהצלחה גדולה....

אפשר קישור לאתר?

דברים מדהימים קורים לנו פה היום...
האמת שהשנה האחרונה היתה לנו קשה מאוד. מתישהו כשבמבי התחיל לזחול (ארבעה חודשים?) חיפושית גילתה שאח קטן זה לא פיקניק, לא רק שהוא חטף לה את אמא הוא גם מתחיל לחטוף לה צעצועים... כל המצב התחיל להתדרדר. פתאום משום מקום היא פיתחה חרדת נטישה יותר גרועה משל תינוק בן 8 חודשים. היא סרבה לשחק בחדר המשחקים בלעדי. במקביל רמת התיסכול שלה ירדה וכל דבר גרם לה ליאוש. היא הפסיקה לשחק כי לא הצליחה להעסיק את עצמה לבד ולי לא תמיד היה חשק לשחק איתה בדיוק באותו הרגע, העיסוק העיקרי שלה היה ללכת אחרי לכל מקום, לעשות מה שאני עושה. לא שזה רע אבל לא היה לה שום דבר משל עצמה. היא גם הפסיקה לצייר, מדי פעם עוד ציירה מעט בגואש אבל מלבד זאת ונסיונות לכתוב שהיא החליטה שהיא צריכה לעשות וזהו. היא לא הצליחה להחזיק את הצבע באופן שאפשר לה לשלוט בו והיתה מתוסכלת מידי מכדי להתאמן. היה קשה. היה הרבה בכי. הרבה יללות. כל דבר קטן גרם לה לבכי. כל תיסכול הכי קטן. אוכל גם היה עניין וסצנות סביב בטטות שנגעו בקינואה היו בשגרה. רגישות גדולה.
גם בתחום עם אחיה היו המון קשיים, היא ממש סרבה להתיחס אליו כאל ילד. יש לה חברים עם אחים קטנים בגילו ואיתם מאוד אהבה לשחק כגדולה שמשחקת עם תינוק אבל עם אחיה התקשתה מאוד. שום תקשורת מלבד לגרש אותו או לבכות שהוא מפריע לה ושאקח אותו ממנה.
לפני שבוע וחצי נתקלתי באחד הדפים בקישור לאתר מסויים בו מכינים תמציות פרחי באך לפי התאמה והזמנה. כבר המליצו לי פה לטפל בה בעזרתם. קראתי, בחרתי לה כמה תמציות והזמנתי לה בקבוקון. התחלנו בטיפול ביום ראשון שעבר.
בשבת נסענו באוטו ופתאום באמצע הדרך היא קוראת לנו מהמושב שלה מאחור ומראה לנו בלוח המגנטי ציור אמיתי שציירה, היא פיתחה את ה"מוקד המקרין" והפכה אותו לחיה והיתה מאוד גאה בעצמה כי הצליחה להחזיק את ה"עיפרון" כמו שרצתה כדי לשלוט במה שהיא מציירת. במשך כל הנסיעה שהיתה ארוכה היא ציירה בהנאה גדולה כמו שמזמן לא ציירה. בלי תיסכולים.
היום בבוקר הסתמנה עוד פריצת דרך, בעודי מארגנת את הדברים ליציאה לטיול הבוקר שלנו מצאתי את הילדים מסתודדים, היא מדברת עם במבי והוא מקשיב לה קשב רב, כששאלתי בחטטנות מה על מה דיברו ננזפתי על ידי החיפושה "אל תתערבי לנו, זה עניין של במבי ושלי ולא של מבוגרים!" התנצלתי כמובן והבטחתי לא להתערב בעניינים לא לי שוב.
בזמן שהכנתי ארוחת צהריים ובמבי ישן החיפושית ישבה לה בסלון ובנתה בסבלנות אין קץ מבנים מורכבים מאוד מקוביות הסברס, בזמן האחרון גם התחילה לבנות בלגו של הגדולים ואפילו הקוביות שהיו מיותמות עד כה זכו למבנים מורכבים ביותר של בדיקת שיווי משקל מדהימה.
אחרי ארוחת הצהריים נכנסתי למקלחת וכשיצאתי הלכתי להכין לעצמי משהו לשתות, כדרך אגב, כמו שאני אומרת תמיד הזמנתי את הילדים ללכת לחדר המשחקים לשחק ושאני אבוא עוד רגע להיות איתם, בדרך כלל חיפושית לא היתה מסכימה לכך ומחכה לי לידי שאסיים ורק אז הולכת לחדר המשחקים. להפתעתי מצאתי אותה שם בונה בקוביות בסבלנות אין קץ. היא הלכה לבד לחדר המשחקים! היא יצאה מהרדיוס הצמוד אלי!
אחרי שסיימה לבנות בקוביות ואספה הכל (בלי שאבקש בכלל) ניגשה לשולחן והתחילה לצייר יצורים קטנים ובעלי קרניים על דף ענקי, כל הדף מלא בשפע יצורים מוזרים ומצחיקים פצפונים עם המון ידיים ורגליים, אמבות מקסימות ורבות. אחר כך ניגשה לארונית והוציאה ערימה של דפים מודפסים שאנחנו משתמשים בהם לצייר על הצד החלק שלהם, בצד המודפס יש דוגמאות של מבוכים שמישהו הדפיס לעצמו ולא עשה בזה שימוש, מעולם לא הראתי לה מבוך ומה צריך לעשות בו, אני לא מאמינה בפעילויות מהסוג הזה בגילאים הללו. בשמחה גדולה היא התישבה עם אחד הדפים, הסתכלה במבוך החזיקה טוש ביד ופתרה את המבוך. כשהראתה לי את המבוך לא כל כך האמנתי לה והיא מיד מצאה עוד מבוך קשה יותר ופתרה גם אותו. כך גם עשתה בכייף גדול לערימה די גדולה של מבוכים שמצאה בארונית ולבסוף קינחה בנקודה קו עם מספרים.
את ארוחת הצהריים (קינואה עם עדשים ובטטות, סלט ירקות וטחינה) אכלה בלי קיטורים ושמחה בקינואה הדבוקה לבטטות. בגן השעשועים ניגשה לילד זר והזמינה אותו להיות חבר שלה ולשחק איתה בחול. ולקינוח הושיבה את אחיה על המיטה ובמשך רבע שעה שלמה סרקה אותו לקול גירגוגיו (כמה הוא אוהב שמתעסקים איתו וכמההוא אוהב את אחותו, התגשמות הפנטזיה הכי פרועה שלו).
האם היה זה חלום? יכול להיות שפרחי הבאך עד כדי כך עובדים? כמה כייף זה לראות אותה מאושרת. מצליחה. מתקדמת. עושה ונהנת. כמה דמעות יש לי בעיניים כשאני רואה את זה. איזו הפתעה!

כמה אני מתגעגע לגן החיות שלי, כמה ני אוהב את כל החיות המקסימות הנימצאות שם

את מרשה לי להעתיק את החוכמות המקסימות לדף [po]לקט חוכמות של ילדים מרחבי האתר[/po]?
אני עושה עכשיו עבודת ליקוט....

{@

חיפושית: "אמא, למה את לא מרשה לנו להסתובב בחוץ לבד?"
אני: "כי הרחוב הוא לא מקום בטוח ואתם עדיין צעירים מידי, יש מכוניות וכל מני סכנות."
ח: "אז פה זה כמו בגן חיות."
א: "את מרגישה שזה כמו כלוב?"
ח: "כן, אנחנו לא חופשיים."
א: "זה מאוד עצוב לי שככה את מרגישה." (באמת באמת עצוב ואין לה מושג כמה אנחנו מנסים לשנות את זה)
ח: "אבל לפעמים את מוציאה אותנו לטיול ואז אנחנו חופשיים!"
<למען הגילוי הנאות והדורות הבאים, יש לנו חצר עם כל טוב, אנחנו כמעט ולא נמצאים בבית, יש פה עצים לטפס עליהם, נדנדות להתנדנד בהן, ערסלים להתערסל, מיגלשות וכמעט כל מה שילד בגילה רק היה חולם שיהיה לו בבית, אז נכון שלפעמים הילדים של השכנים מציצים לנו פנימה משל היינו בבונים ומציעים לילדים מיני מאכל שאנחנו לא מרשים אבל זה רחוק מלהיות כלוב... טוב נו, כלוב של זהב אולי...>
[hr]
למה הכלבה שלנו מתנהגת כאילו גזלו ממנה את הבכורה והיא בכלל השלישית?

איזה מדהימה !

[u]ימים רבים[/u]
סחתיין על העברית !

אנחנו משחקות לגו במרפסת (כל הרצפה לגו) כי כל הבית ממש ממש הפוך אחרי שכולנו היינו חולים עם וירוס בטן מגעיל ולאף אחד עוד אין כוח להתחיל לסדר. במבי הקטן דורס את ערימת הלגו עם עגלת צעצוע ובכך עוזר עוד יותר לפזר את הלגו גם לשאר חלקי הבית (מה שהוא לא מעביר באופן יזום בתוך העגלה).
חיפושית: "אני רוצה שיהיו לי הרבה הרבה תינוקות, אני אף פעם לא ארצה להפסיק ללדת."
אני: "כמה זה הרבה?"
ח: "עד שאין יותר מקום בבית ויש הרבה הרבה בלגאן."
א: "אבל כבר יש לנו המון בלגאן בבית, זה כבר מספיק ילדים או לא?"
ח: "לא לך! לי יהיו הרבה ילדים."
א: "אבל הנה, אתם שניים ועושים המון בלגאן ואם יש בית קטן אז אין מקום להרבה ילדים, שניים זה מספיק?"
ח: "לא, אני רוצה שבעה. אני אהיה אמא וטרינרית ויהיו לי שבעה ילדים."
א: "זה רעיון נהדר. אבל את יודעת שאם תרצי לעבוד הם יצטרכו ללכת לגן ולבית הספר כי לא תוכלי גם להיות איתם בבית וגם לעבוד."
ח: "הם כן ישארו בבית. הם ישנו במיטה שלנו איתי למעלה (הערת ביניים, לאחרונה דיברנו על מעבר לבית קטן עם חדר שינה פצפון והכנו את חיפושית שאולי נאלץ לצמצם את המיטה השפחתית למיטה זוגית+מיטת קומותיים צמודה והיא תישן למעלה) ואת למטה וכשאני אלך לעבודה את תשמרי עליהם."
א: "אה, אתם תגורו כולכם איתנו?"
חיפושית מחייכת עם אור של הבנה בעיניים: "כן! ככה בדיוק!"
א: "יופי! אני מוכנה לסידור הזה כבר מעכשיו."
ח: "אבל אמא, אני עוד קטנה! אני לא יכולה ללדת ילדים! זה יהיה עוד המון המון זמן, עוד ימים רבים!"

ואמא הביאה לי חתול קטן...

הו כמה שרציתי כלב!
(אפילו כלב מסכן וקטן)
אפילו כזה שאוכל רק עשב,
העיקר שינבח ויהיה נאמן @}

שכחתי לספר שלפני שלושה שבועות התגשמה משאלתה של חיפושית.
אימצנו כלבה. אמנם לא קטנה ולא דלמטית אבל כלבה לתפארת. כנענית לבנה ומקסימה.
חיפושית מצידה לא ממש עושה משהו שהופך את הכלבה לשלה מלבד להגיד לכל מי שרק רוצה לשמוע שיש לה כלבה ולדאוג שלטיולים איתה אני אקח שקית לקקי וחטיפים לפינוק. היא מכמעט שלא מלטפת את הכלבה ולא משחקת איתה. היחס שלה אליה הוא כמו לעוד רהיט בבית ופייר, הכלבה לא יכלה לענות לדרישה באופן מושלם יותר. נכון, לפעמים היא קמה, מתהלכת, אבל בדרך כלל החום משבית אותה והיא מתנשפת לה בכבדות בפינת החדר תוך רביצה אינטנסיבית על נקודות קרירות יותר.
בסוף השבוע נסענו לקמפינג עם הקהילה המתגבשת שלנו, תחילה חשבנו להשאיר את הכלבה בבית, היא עדיין לא מצטיינת בלענות כשקוראים לה ובכלל כשלא חם לה יכולה להיות די שובבה ולא קשובה מי יודע מה, אבל כשסיימנו לארוז ולהעמיס את האוטו, בשלב סינדול הילדים קלטנו שהיא נראת ממש רע, פתאום חשבנו שאולי זה רעיון ממש גרוע להשאיר אותה לבד בבית ליומיים כשהיא נראת כל כך רע. לקחנו אותה איתנו.
היא הפתיעה אותנו כל כך, כל הסופ"ש היתה צמודה אלי, רגועה, ממושמעת, פשוט כלבה לתפארת. לא יכולנו לבקש כלבה יותר מתוקה ונעימה ממנה.
היום עברה עיקור.
עכשיו היא שוכבת פה באמצע הסלון, די אומללה מהניתוח. לא עבר לה בקלות.
הלילה היא תישן בתוך הבית, אמנם אני הייתי מתחלפת איתה וישנה בחוץ בלי להתבלבל בכלל אבל היא נרדמה כל כך עמוק שאין לנו לב להעיר אותה ולגרור אותה החוצה.
לילה טוב.

איזה סיפורים מקסימים !

[u]בינתיים חיפושית חלתה בשאלת, מחלה חשוכת מרפא לשמחתי, מי שלוקה בה ומקבל עידוד מצבו מתדרדר לידי סקרנות וחקרנות. איזה מחלה נהדרת.[/u]
:-D |Y|

והשאלות שלה, ללקק את האצבעות....

איזה יופי :-)
שמחה שבדיקות דם לא גורמות לך לפקפק בהכרות

נו קדימה לקדם את הקהילה לפני שהבלנדר יקרוס, אז נוכל לעשות גם שייקים קהילתיים :-D

לבמבי יש חשש לשעלת. האמת שזה כבר די מאחורינו. היו איזה ארבעה שבועות של שיעול נוראי שלפעמים נשמע כמו חנק ולפעמים נגמר בהקאה אבל עכשיו זה כבר מגיע פעם בכמה ימים. לפני שבוע עשיתי לו בדיקת דם, הבדיקה השניה שלו בחייו הראשונה היתה שבוע אחרי הלידה, זאת שהמיילדת עושה עם הדקירה בעקב, היה גיבור הילד, בכה אבל מיד נרגע ועבר הלאה (ללקט פיטנגו לא בשל בחצר המרפאה).
כמה ימים מאוחלר יותר הרופאה מתקשרת ומספרת שבבדיקות הסתבר שהוא אנמי,
"כמה אנמי?"
" עשר וחצי"
"ומה עם כל שאר המדדים" אני שואלת?
"מה שיצא בסדר גמור" היא אומרת.
"והמאגרים?"
"איזה מאגרים?"
"המאגרים של הברזל?"
"אה... לא בדקנו את זה זה בדיקה אחרת. בכל אופן עכשיו למשך חודש הוא צריך לקחת טיפות ברזל שאני ארשום לו ובכמות משולשת ממה שלקח עד גיל שנה" (לא לקח, מכאן אפס כפול שלוש זה עדיין אפס).
"והשעלת?" אני שואלת,
"רק עוד שבוע נדע מה קורה עם זה"
יופי, יכול להיות שספירת הדם שלו יצאה קצת נמוכה בגלל שהוא בדיוק חולה אבל אף אחד לא חושב לשכלל את כל הנתונים יחד ולתת מענה כולל או לא בכלל. גם לא מסתכלים בכלל על הילד הפעיל, חזק כמו שור, מפותח בלי עין הרע (מתנדנד על טרפז ומרים רגליים לגעת במוט, הוא בן שנה וחצי! מטפס על סולמות גבוהים תוך שניות שלא נדבר על עצים בעיקר אם יש עליהם תותים. כן, ואוכל גם את האוכל של אחותו...).
טוב, סתם ליתר ביטחון הגברתי את רצף השייקים הירוקים בבית, לשמחת הילדים ולצערו של הבלנדר שלנו שכבר מקרטע ומתקשה (נו, זקן...).
[hr]
בינתיים חיפושית חלתה בשאלת, מחלה חשוכת מרפא לשמחתי, מי שלוקה בה ומקבל עידוד מצבו מתדרדר לידי סקרנות וחקרנות. איזה מחלה נהדרת.
"אמא, למה יש לנו עצמות בגוף?"
"למה יש לנו גם עצמות בראש?"
"למה יש לאנשים שיער על הגוף?"
"איך אנחנו רואים צבעים?"
"כמה סוגים של קשתות יש?"
נראה ששיטות שלי בבאופן מעודד אותה. היא מתישבת לידי על הפוף ומתחילה "אמא אני רוצה לדבר איתך..." ומשם זה יכול להמשיך זמן רב.

[u]איך ידעת? זה עד כדי כך ברור עליהם? (גם הסבתא הפולניה במזל סרטן...).[/u]
ככה הם.

[po]שמש בחורף[/po] הרגת אותי, איך ידעת? זה עד כדי כך ברור עליהם? (גם הסבתא הפולניה במזל סרטן...).
נעמי, אני באמת חושבת על הכיוון כבר זמן מה, כל פעם צץ משהו אז מניחים לזה אבל אולי באמת הגיע הזמן לעשות את זה.
מתלבטת כבר איזה שנתיים מה עדיף, הומאופטיה או פרחי באך... אולי מישהו מהשקטים שם יכול להסביר לי אחת ולתמיד מה ההבדל המהותי בין שתי שיטות הטיפול?

[u]איך מלמדים ילדה בת ארבע לשחרר, להרפות, לסלוח ולהמשיך הלאה, לא לנבור, לא לסחוב, לא לנטור טינה?[/u]
תקראי מה [po]מי מה[/po] כתבה בבלוג שלה על הומיאופטיה.

[u]שומרת. אוגרת. יש לה פנקסים.[/u]
מזל סרטן?

חיפושית מעלה באוב: "אמא למה הלכתי לגן כשהייתי תינוקת?"
אני: "כי הייתי צריכה לצאת גם לעבוד, זה היה לפני שאבא התחיל לעבוד איפה שהוא עובד היום."
חיפושית: "כן, ואני הייתי סגורה בגן עם חיתול ובקבוק..."
טוב, בסדר, החלק של הסגור אני יודעת שהיא אומרת כל פעם כשאנחנו עוברים ליד גני ילדים ובתי ספר ורואה שהשער נעול בדרך כלל על מנעול ובריח ונלחצת מזה, פעם גם נכנסנו לחצר בית הספר אחר הצהריים ליסוע שם על האופניים והיא נלחצה ופחדה שינעלו אותנו שם אז מיד יצאנו. אבל מה העניין עם החיתול והבקבוק? איך היא זוכרת? מה היא עוד שומרת מהתקופה האיומה ההיא? יכול להיות שהיא באמת לא מוכנה לזוז מילימטר ממני בגלל זה? ואם כן, אין מחזירים לה את הבטחון? כבר חלפו מאז שלוש שנים! איך מלמדים ילדה בת ארבע לשחרר?
קורה כל כך הרבה פעמים שמשהו קורה איתה ואז אחרי איזה כמה ימים היא ממשיכה עדיין ללעוס, נגיד במפגש של קבוצת החנ"ב שלנו אחד הילדים נסחף במשחק הדמיון שלו שהוא אביר לוחם והסתובב עם חרב (מקל) וכיוון אותה לרגע קל לכיוון שלה, היא יכולה לבוא גם אחרי חודש ולהגיד "אבל למה א. כיוון עלי את החרב שלו?" אפילו שהוא כבר ביקש סליחה מליון פעם ואמא שלו התנצלה והבטיחה לה שהוא לא יעשה את זה יותר ואני עשיתי איתה כבר שלושים שיחות הסברה והדגמה והפנמה ומה לא... שומרת. אוגרת. יש לה פנקסים. לא יודעת לשחרר. זה לא משנה כמה לוגיים יהיו ההסברים היא נעלבה והיא תשאר בעלבון הזה לנצח נצחים. אנחנו צוחקים-פולניה כמו סבתא שלה-אבל זה ממש לא מצחיק. לא מצחיק לחיות בפנקסנות וחשבונאות. לא בריא!
איך מלמדים ילדה בת ארבע לשחרר, להרפות, לסלוח ולהמשיך הלאה, לא לנבור, לא לסחוב, לא לנטור טינה?

יצאנו לחופש. הורי עלו לרמת הגולן והצטרפנו אליהם לחלק מהזמן ולחלק מהטיול, אנחנו העדפנו קמפינג על צימרים למשל.
התארחנו באתר הקמפינג של מטעי פירות היער של שעל. מקום חביב אם כי מאוד קרוב לכביש הרועש (משאיות צבאיות כל הלילה), בדמיוננו רמת הגולן מקום פראי, החיות הפראיות היחידות שפגשנו היו יתושות איומות שאכלו את הילדים בלילה (ישנו בחושות ולא באוהל שלנו הממוגן) צחקנו שאצלנו בחדרה בלילה שומעים תנשמות, צפרדעים, תנים ועוד שפע של קולות וחיות ליליות ואילו שם באמצע השדות לא שומעים כלום, אולי פרה מתישהו בסביבות ארבע בבוקר.
בבוקר הילדים רצו לקטיף, חיפושית דילגה לה בין השיחים עם סלסלה, קודם כל קטפה לה כמות יפה של כל מיני, אחר התישבה לה על הארץ "רק לטעום" וזללה לה פרי אסנה סגול שצבע לה את כל הפנים והידיים. לעומתה במבי, שכבר בערב לפני עשה לעצמו איפור תות עץ מעולה, העדיף להתרכז בצינורות והטפטפות. כל אחד ותחומי העניין שלו.
הכנרת בוצית וביצתית עד עצבות. החרמון ענק ועוצמתי. כמה זמן שלא היינו שם...
חיפושית צוהלת "אולי נגור פה?" בעודנו חוצים את עמק החולה, כן, גם אני פעם מאוד רציתי את זה...

[u]מקסים ומעלה חיוך על הפנים[/u]

מקסים ומעלה חיוך על הפנים @}

עוד מילים:

אאו (כזה כמו של כאב) - תסרקי אותי, לוקח מסרק ומביא לי, נשכב עלי בעיניים עצומות וחיוך של עונג מוכן לפינוק. ולמה אאו? כי אחותו מתעקשת לצעוק כאילו מכאבים בכל פעם שאני רק מתקרבת אליה עם המסרק (בכל אופן ככה נהגה עד שמצאתי דרך לתכמן אותה, אני מספרת לה על אהוביה, יש שניים כאלו, שניהם מבוגרים מידי עבורה והיא מתביישת לצווח כמו עוף שחוט בפניהם וכך הסירוק עובר בצחוק, יותר עדיף, לא?).
די! - תעזבי אותי באמא שלך! נגיד אני רוצה לשטוף לו פנים, להלביש אותו או כל דבר שממש לא מתאים לו עכשיו.
דעת - דלעת, הכינוי החדש לחתול, בעיקר כאלה שעושים מה שממש לא מתאים.
סתה - סבתא והיה רגע גם של "בבה" לסבא שכמובן ריגש את השניים עד מאוד.
יה - ים.
דידיו - וידאו, רגע עם דודלי בעיקר.
ניים - אופניים.
אוס - מטוס.
טוטו - רכבת. בכלל לנער חיבה אדירה לכלי תחבורה. עניין ג'אנדריאלי?

איזה כייף שהוא מתחיל לדבר. כבר חששתי שמרוב שאחותו מקשקשת בלי סוף היא לקחה לו את כל המילים.

נהניתי לקרוא.

ומה קרה עם הילדה ה'לקחנית'?

(-:

במבי סוף סוף מרחיב את הלקסיקון שלו. למען הפרוטוקול אנסה לכתוב את המילים שיש לו עד כה, זה משתנה כל יום.
מיין - מים/לינוק (הי זה חלב שם, לא מים!),
נאן - חתול (גם חיפושית אמרה בדיוק אותו הדבר).
תולתול - גם חתול אבל כזה גדול ומרשים, וגם חיתול לילי.
דודו - קקי/פיפי/מים שנשפכו וזה מזכיר לו פספוס/אבן או עלה חומים שמזכירים לו קקי.
אש - חם
תודה - בתאבון.
אבא - [po]עורבני מצוי[/po], אנוכי ולפעמים כל מבוגר בסביבה.
דהדה - חיפושית, זה כלל לא דומה לשם שלה אבל נתפסתי בכך שאני מכנה אותה פעמים בג'ה זה מצא חן בעיניו.
תות - אומגה שלוש, דג, תות עץ, תות שדה, עגבניות שרי, חולדה או כל כלוב מזדמן עם או בלי מכרסם בפנים.
דג - אומגה שלוש, גד, חולדה או כל כלוב מזדמן עם או בלי מכרסם בפנים.
דזה? - מה זה. שואל על כל דבר. עושה תורנויות עם אחותו. מזל שזה לא למה... הייתי מתחפנת סופית.
תי זה - את זה. בא לפני ה"דזה" או אחריו. בדרך כלל מגיע עם קריאות וצווחות חדווה מצחיקות לפני, מאוד מתרגש, בעיקר עם הוא מוצא משאית/טרקטור/שבלול/חיפושית/נמלה/נחש (אתמול הוא מצא אחד כזה ומאוד שמח...). נשמע משהו כמו "תי-תי-תי תי זה!!!!"
[hr]
עונת תות העץ בעיצומה, במבי מסתובב לו מתחת לעץ התות שנטענו לפני כמה שנים בחצר וכבר מניב תותים משונים למראה אבל טעימים עד מאוד (לבנים מבפנים וסגולים מבחוץ), זקן צרפתי סגול זה הלוק החדש של הנער. מאוד הולך עם תסרוקת הפרופסור המשוגע שיש לו באופן תמידי על הראש ולא משנה כמה אני אסרק אותו (הוא מת על סרוקים). גם כפות הרגליים שלו סגולות באופן די קבוע אחרי שהוא דורך על כל התותים שנפלו על הרצפה (אלו שלא נמצאו ראויים למאכל מבחינתו). חיפושית לעומת זאת, מעדיפה לטפס על העץ במסווה של "אמא אני הולכת לקטוף לעצמי את התותים" אבל לא מגיעה לאף תות וכשכבר מקבלת אחד ממני, לרוב מסרבת לקבל כי "אני יכולה לבד!" תמיד מתלוננת שיש לו יותר מידי לבן/סגול/כדוריות/זרעים/הוא עקום/יש לו צורה של לב/או כל דבר שרק ימנע ממנה מלאכול אותו. בעסה לה, ישאר לנו יותר.
[hr]
היינו בגן שעשועים אתמול, בעצם כל יום אנחנו הולכים כי החיפושית מתאמנת בהתנדנדות על נדנדה לבד והיא בשלב הקריטי שאם היא לא תתאמן ברצינות כל יום עד לפעם הבאה שנגיע אני אצטרך ללמד אותה הכל מההתחלה. חיפושית מתנדנדת לה על הנדנדה גבוה גבוה, כבר ממש טובה אפילו לא צריכה דחיפה כדי להתחיל, בנדנדה שלידה יושבת חברתה הדמיונית החתולה מארי (מחתולים בצמרת כמובן).
יש לה הרבה סיפורים על מארי, אמא שלה, דאצ'ס בהריון (כל האמהות בהריון גם כשהיא משחקת איתי באמא ובת היא תמיד מספרת לי בשמחה שהיא בהריון ושמחר היא תלד תאומים בבית ושאני אמשיך לינוק אבל רק קצת כי התינוקות צריכים לינוק קודם ואני כבר גדולה) ולמארי אין חברים להתנדנד איתם בנדנדת ה"שנינו שקולים", למארי כמובן יש יומולדת עוד מעט. מה מארי רוצה ליום ההולדת? מי מנחש? כמובן, כלב (כבר לא כל כך משנה אם דלמטי או לא, אם זכר או נקבה העיקר שיהיה כלב).
בעודה מתאמנת על הנדנודים במבי בא ודורש את תורו ממארי, מארי מפנה לו כי היא תמיד מפנה לילדים אחרים ופונה לטפס על האורן הקרוב. אני מושיבה את הזערור שמיד מחזיק בשרשראות עושה עם הגוף תנועת אחורה קדימה אופיינית וממריא. חנטריש! אחותך עובדת על זה כבר איזה חצי שנה לפחות!
בכלל, כל כך כייף איתם בגן השעשועים. התחלנו ללכת לזה בשכונה החרדית, לפעמים אחר הצהריים (כי גם אנחנו משלמים ארנונה ומגיע לנו להיות בגן שעשועים בלי זכוכיות במקום חול) אבל די עמוס שם. חיפושית מתבעסת אבל במבי מיד רץ לערימת הילדים ובכלל לא אכפת לו אם הם פי שניים גדולים ממנו, הוא מצטרף למשחק, גולש רכבת עם הגדולים ומבסוט, בטוח שהוא בגודל שלהם (מזכירה לעצמי לעתיד שהוא רק בן שנה וחמישה חודשים ובגובה של קצת מעל הברך שלי, הגמד). בבקרים כמובן שאין שם איש, זו חוויה אחרת. הילדים יכולים להעביר שם שלוש שעות ואני אפילו לא ארגיש. הם עסוקים בשלהם ואני נהנת לשמוע את הסיפורים של החיפושית ולהסתכל עליהם עסוקים בעניניהם. האויר נעים שם בגלל המיקום הגבוה יחסית והגן מתאים בדיוק, שניהם יכולים לשחק במתקנים ואני לא צריכה לטפס אחרי במבי לגבהים מטורפים (הוא מטפס על מה שרק אפשר דלתות, עצים, הברז של הגז...) ולשמור עליו ולדחות את החיפשית כי אני חייבת לשמור על הקמיקזי שלנו ששוב עלה למגלשה של ה6 מ'. חוזרים הרבה יותר עירניים, במבי נרדם מיד אחרי יניקה במיטה וחיפושית נעלמת לה בתוך הפוף עם רגע ודודלי. רבע שעה של שקט.
[hr]
הרבה סיפורים היום.
סיפרתי את חיפושית. התספורת הראשונה שלה.
לא משהו רציני ברמה הפיזית, קצוות. הקצוות שלה שכבר הגיעו לטוסיק היו שרופים וחרוכים והסתבכו בכל סרוק.
חיפושית מתסובבת עם תספורת של גדולים (דירגתי לה בקו הטבעי שצמח לה מלידה יצא ממש מקצועי למראה) גאה בעצמה ומספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע שאמא ספרה אותה את התספורת הראשונה שלה.

[u]קחי בחשבון שייתכן שהאמא שותפה שקטה[/u]
אולי זאת אפשרות.
אך אני חושבת שעדיף לא להרחיק לכת בספקולציות. ושעדיף לבוא מתוך גישה לא מאשימה.

[u]"למה את אומרת אוי! מה קרה לו? למה הוא בוכה? יהיה בסדר חמוד שלי לא קרה כלום!"[/u]
אוי, נמסתי !

בעניין הילדה ה'לקחנית' (אם באמת היא לקחה גם את שאר הדברים, כדאי לבדוק קודם) - אז אולי זה מקל שנתקלת בזה גם עם החיפושית.
עכשיו תוכלי לבוא אל האמא לא מ'גבוה', לא כאילו 'אנחנו בסדר אתם לא', אלא ממקום של 'זה משהו שאני יכולה להבין, הנה גם אני נתקלתי בזה אצלנו. רק בואי נחשוב מה עושים עם זה...'

קחי בחשבון שייתכן שהאמא שותפה שקטה
לנו היתה התנסות דומה, עם ילדה בגיל זהה,רק שנתקלתי באבדותינו מסודרות יפה בביתם,ואין סיכוי שאותה ילדה היתה זו שסידרה.
אין לי תובנות בשבילך איך ללהתמודד עם הפלונתר. אצלי מר "לא נעים" הרים ראשו כהרגלו, ופשוט לקחתי חזרה את מה שהיה חשוב לי ביום של הבייבי סיטר. ומעניין שהתופעה נפסקה...

אין, אין על היקום וההתנסויות שהוא מזמן לנו.
הילדה שאני שומרת עליה ניסתה לסחוב לחיפושית מחזיק מפתחות מחדר המשחקים, תפסתי אותה על חם כשהחביאה את המחזיק מפתחות בתחתונים וזה רישרש כשהיא רצה לידי.
אמרתי לה שזה בטח לא כל כך נוח כשמרשרש והצעתי לה ללכת לפרוק את מה שמרשרש חזרה בחדר המשחקים, היא מאוד שמחה על ההזדמנות ועל כך שלא ביישתי אותה ומיד החזירה למקום.
אחר כך נזכרתי בכל הדברים שנעלמו לנו בשבועות האחרונים, חבילת סיכות ראש חדשה לחלוטין, חבילה של קוקיות סגולות חדשה לחלוטין, דיסק רגע עם דודלי של הספריה העירונית... האשמנו כל הזמן את במבי שהחביא אבל למען האמת מעולם לא תפסתי אותו מחביא דבר, הוא רק מחזיר לי ושם במקום כל הזמן. שברתי את הראש איך ומה להגיד לאמא שלה.
כל השבוע אני חושבת על זה וכל ערב מתחמקת מלהתקשר אליה כי אני מפחדת מלפגוע בה. ברור לי שאני חייבת לשתף אותה, שהיא צריכה לדעת וגם שאולי תחפש אצלם בבית את הדברים האבודים שלנו. אבל איך עושים את זה מבלי לתת לה להרגיש שהיא עשתה משהו ממש רע בחינוך של הבת שלה?
ואז אתמול הייתי עם הילדים בחנות יד שניה, חיפושית ראתה שם מצלמה שמשפריצה מים ואחר כך עוד המון דברים כיפיים.
היום פתחתי את התיק שלי ומצאתי בו את המצלמה...
מיד פניתי לחיפושית עם המצלמה ביד ושאלתי אותה איך היא הגיעה לשם, היא השתתקה. אמרתי לה שהיא לקחה משהו שלא שייך לנו בלי רשות ושזה ממש לא בסדר ושאנחנו צריכים להחזיר את זה ביום ראשון לחנות. הנה, גם החינוך שלי "לקוי" או יותר נכון, הנה הוכחה לכך שאכן זה נורמאלי לחלוטין וטבעי לגיל הזה. עכשיו רק נשאר לדבר עם האמא של החברה...

בסופות המטורפות שהיו פה לפני שלושה ימים עף חלק מהבית תנשמות וחשף את הגוזלים הכבר גדולים לשמש. מחר נתקן, אין בעיה אבל בינתיים זכינו לראות את הגוזלים המדהימים והיפים שהיקום זימן לנו להכיר. חיפושית ישבה לה על גג המחסן של השכנים והעריצה את הלבנים הקסומים שממש במהלך מחודש הקרוב יתחילו בתרגולי תעופה וציד ויעזבו את הקן המאולטר.
מעניין אם אחרי כל ההתרחשויות נזכה לקינון נוסף בשנה הבאה.
אנחנו מתכוונים לחכות להם עם בית עמיד יותר.

לפני שלושה אמשים חיפושית, מתוך שניה, צעקה "זה האח הקטן שלי! זה האח הקטן שלי!" צעקות של פחד והגנה.
בבוקר שאלתי אותה לפשר הצעקות ואם היא זוכרת את החלום וזו ענתה "חלמתי שאת זורקת אותו לפח" הנה, שאיפתה הנסתרת לשוב ולהיות בת יחידה קמה עליה בשנתה. מאז קרה משהו מאוד מעניין, האהבה שלה אליו התחילה לצאת החוצה. פתאום אכפת לה ממנו, לא שקודם לא היה לה אכפת כל כך אבל עכשיו זה מוחצן לא רק בלב ובמילים.
אתמול למשל, היינו אצל חברה שם מבמבי החליט ללכת יחף בדיוק איפה שזה רעיון ממש רע, מיד נעצר והתחיל לבכות עם שורת קוצים יפה תקועה בכף רגלו (ככה זה כשהולכים על קקטוס, נכון?) חשתי אליו והרמתי אותו תוך כדי שאני מסתכלת על הנזק ואומרת "אוי... נתקעו לך קוצים, איזה בעסה, בוא נוציא לך אותם" למזלי כולם היו די בחוץ כך שלא הייתי צריכה להתאמץ יותר מידי ולהציק לו עם פינצטות ופרוצדורות. בקיצור, כששמעה החיפושית את המילה "אוי" מיד הזדעקה "למה את אומרת אוי! מה קרה לו? למה הוא בוכה? יהיה בסדר חמוד שלי לא קרה כלום!" כל זה בלחץ עם דמעות בעיניים מתוך הזדהות אמיתית עם הכאב שלו.
מאוחר יותר המסכן שוב הסתבך בצרות ונחתך בכף הרגל (אותה הרגל, רגל שמאל, מה זה מסמל?) כמה דם שירד לו, אפשר היה לחשוב ששחטנו אותו והכל מקילוף עור מעצבן כזה באצבע, מזל שהיינו שם שנינו כדי שאחד יהיה לחבק אותה והשני לנסות ולעצור את הדימום (על המכנסיים שלי, ממש יצא שנראתי כמו איזה רוצחת חובבנית).
גם נשיקות היא לא חוסכת ממנו, אפילו לפני שהלך לישון, אז בדרך כלל היא כל כך מבסוטה שהיא נשארת לבד (זה זמן הנוסטלגיה שלה, הזמן שבו היא אוהבת להרגיש תינוקת ולעשות דברים שהוא מפריע לה לעשות וגם לא רק כאלה שהוא מפריע פיזית אלא גם נפשית) חיבקה אותו חזק מאוד ונישקה אותו.
מעניין כמה זמן זה יחזיק...

[u]בלילה התעורר הבמבי, ינק ינק ולא הצליח להרדם חזרה, התישב זחל אל מחוץ למיטה קם על רגליו וצעד אל מחוץ לחדר, אביו בעקבותיו, ישר לסיר, האיש הספיק להוריד לו את החיתול לילה והוא מצידו התישב שחרר את השלשול שהפריע לו להרדם חזרה[/u]

מדהים שלא רק שהוא שולט בצרכיו בשונה מרוב בני גילו, אפילו בשלשול הוא הצליח לשלוט.

אוי, מסכן קטן.
תרגישו טוב!

אוהבת לקרוא אותך (())

במבי חטף איזה מתקפת שלשולים. לא ברור עם זה הטוחנות שמפציעות שם מאחור או משהו שהוא אכל או בכלל וירוס, כבר שלושה ימים שהוא משלשל. מצב הרוח טוב באופן יחסי, גם התאבון כך שאני לא לחלוטין מודאגת.
ביום הראשון לשלשוליאדה היינו בנסיעה, בפיקניק הצהריים פתאום אחרי האוכל התחיל הקטן לרוץ לכיוון האוטו החונה שלנו תוך יבבות "דודו! דודו!" והחזקת בטן, עד שהבנתי שהוא הולך להביא את הסיר ולרוץ אחריו הוא נעצר הסתכל עלי במבט אומלל ואז הסתכל על הרגליים שלו וברח לו... בכל זאת הוצאתי לו את הסיר מהאוטו והוא התישב בשמחה ושחרר את כל מה שלא ברח. מסכן קטן.
אבל היי, הוא רק בן שנה וחמישה חודשים! רוב בני גילו בעולם המערבי לא היו חולמים להיות מעורבים בסיטואציה כזו, או יותר נכון הוריהם לא היו חולמים שילדיהם הרכים יוכלו להגיע לסיטואציה כזו.
בלילה התעורר הבמבי, ינק ינק ולא הצליח להרדם חזרה, התישב זחל אל מחוץ למיטה קם על רגליו וצעד אל מחוץ לחדר, אביו בעקבותיו, ישר לסיר, האיש הספיק להוריד לו את החיתול לילה והוא מצידו התישב שחרר את השלשול שהפריע לו להרדם חזרה, אחרי שטיפת טוסיק חזר למיטה והלך לישון רגוע ויבש עד הבוקר (לא היה לי כוח לחפש חיתול נוסף לאותו הלילה והשכבתי אותו לידי עירום).
בצהריים היה עייף מידי ולא הסכים להתפשפש לפני השינה, אמרתי לו שהוא יתעורר רטוב אבל הוא בשלו. בסדר. עניין שלו. אחרי חצי שעה התעורר רטוב כמובן, ככה זה כשהולכים לישון עם שלפוחית מלאה. אחרי שהרטיב במיטה שלו קרא לי ועבר למיטה שלי, היבשה, בעצמו (חנטריש זה) ינק ונרדם לעוד שעתיים.

ולמה דודו? האמת שזה הורג את החיפושית מצחוק כי היא כבר מכירה אנשים שקוראים להם דודו ולא מבינה למה יש להם שם כזה.
המילה הראשונה של במבי היתה קוקו, כל דבר היה קוקו, עד היום כשהוא מבקש להסתכל במשהו או לבדוק משהו הוא מבקש "קוקו!" קוקו וקקי די דומים בעיניו ואז הוא התחיל להתבלבל ולהגיד קוקו, בגלל שהוא עוד היה ממש פצפון הוא היה מבטא את זה כ"דודו" וכך זה נשאר. היום יש הבדל בין קוקו לדודו אבל דודו זה קקי וזהו זה. מה הסיבה של האמריקאים?

[po]אלה לי לה[/po], חברתנו, היתה פה לפני זמן מה וענדה סביב צוארה שרוך עם אבן (כורכר) טבעית מחוררת [po]באופן טבעי[/po] (ים) כששאלנו אותה לפשר העניין סיפרה שיש אמונה שדרך החור הזה אפשר לראות פיות.
חיפושית התלהבה וכשהיינו בים לפני מספר ימים ביקשה שאכין גם לה שרשרת שכזו.
היתה שעת ערב ואני סיימתי להשחיל לה חרוזי עץ צבעוניים. היא ענדה את המחרוזת עם האבן הטבעית במרכזה. מאושרת רצה להול, שם בבקרים חודרות קרני שמש דרך קריסטל ויוצרות פריזמות קסומות על כל החדר וחלקן אפילו מתגנבות לסלון. להן היא קוראת פיות.
"אמא אני מחפשת פיה! למה אין פיות עכשיו?" הסברתי לה שהתופעה מתרחשת רק בבקרים. מיד היא הסירה את המחרוזת באומרה שזו מחרוזת בוקר.
ככה שכחה כמה ימים מקיום המחרוזת עד שאמש שוב ביקרה במעוננו אותה [po]אלה לי לה[/po] היקרה והזכירה לחיפושית את האבן והפיות.
הבוקר קמה הקטנה, מיד ענדה את המחרוזת ורצה להול לחפש את אותן קשתות קטנות וחמקמקות, כשמצאה הציצה דרך הנקב באבן ונסתה לראות את הפיה אשר מפיצה את האור הקסום...
"אמא אני לא רואה שום פיה!" קראה באכזבה "איך רואים את הפיות?"
ואני שומעת את החלום הקסום מתנפץ... למה להרוס?
"יקירה, הפיות הן בנשמה שלנו, אם תאמיני גם תוכלי לראות".
"כן?" שואלת הפצפונה מוכנה להאמין לכל דבר קסם
"כן" אני מחייכת
"טוב, אז תכיני לי דייסה הבוקר, טוב?"

שנינו מאמינים שאם ילד שואל הוא כנראה מוכן לקבל את התשובה. התשובה שילדה בת שלוש וחצי והתשובה שנערה בת 17 תקבל תהיה שונה אבל השאלה היא ספציפית. ביתי לא מכירה מושג כמו "עם ישראל" מבחינתה גם אין אנחנו והם. היא קיבלה תשובה גלובלית. קיים רוע בעולם. זו עובדה. אנחנו שומרים עליה ועושים כמיטב יכולנו לתת לה את הביטחון הראוי.
זה מזכיר לי את הסיפור שהיה לי איתה בהריון עם במבי סביב בדיקת הדם ([po]נסיון שני[/po]) אמנם היא היתה בסוג של שוק אחרי אבל היא רק צמחה מכך. גם פה נרשמה צמיחה. בשעות הערב, אחרי שבמבי הלך לישון היא ביקשה לשמוע שוב את ההסבר שנתתי לה כששחזרה לאביה את סיפור הצפירה, היא נתנה את הגרסה שלה וניכר היה שהיא משחררת את השוק הראשוני וגדלה.
אני לא מאמינה שמידור עובד בטווח הארוך. ילדים יודעים. ילדים יודעים כשמסתירים מהם או כשמורחים את המציאות. הם יודעים כשמתחמקים מהם כי הם רק ילדים. מעולם לא הסתרתי ממנה דבר ואין בכוונתי להתחיל עכשיו.

_והנקודה באנגלית זו הץ בעברית...
ואני חשבתי שזו טביעת כף רגל של צפרדע..._
וואי, אחלה רעיון... תודה! (נראה יותר כמו טביעת כף הרגל של החסידה דווקא... בררררר.)
ילדת - לגבי הצפירה- אני הסברתי שעומדים וחושבים על כל עם ישראל (מה שתורגם מידית ע"י הראשלישית ל"אנחנו עומדים בצפירה כדי לחשוב על [b]בני[/b] ישראל"... פסח לא ממש עבר לו...) - וגם הקראתי (די בקיצוץ) את הספר המקסים מאוד "מקום משלו" קיצור קצת ארוך ומפורט למדי של תע"י לטף.
וגם אני חברתי את הצפירה לחגיגות יום העצמאות...
אגב בתום הצפירה נרשמה אצלינו אכזבה רבתי ש"מה, צריך להמתין עוד שבוע שלם לפעם הבאה???!!! אבל אין לי כוח לעמוד כל כך הרבה זמן..."
ץ

[u]אצלנו בגן אמרו לילדים שעומדים בשקט ושאפשר לחשוב ולהתגעגע למי שאיננו או משהו כזה.[/u]
זה מה שאני אומרת.

השנה הסברתי לגדולה [ששמעה לא ממני את המנוח יום השואה ובאה לברר מה זה אומר] שהשואטה זו מלחמת העולם השניה.
שכמעט כל העולם נלחם בה. והרבה אנשים נהרגו בה ולכן עשו יום זיכרון ובזמן הצפירה בד"כ אנשים חושבים על אנשים שהם אוהבים שמתו.

והיום דיברתי עם חברה שהיא בעלת גן והיא אמרה לי שאצלם בהסבר לילדים הם מחברים את יום השואה ליום עצמאות.
ומספרים טיפה על כך שרצו להרוג אותנו [רק לגדולים- גן חובה] מחברים לסיפורי פסח/פורים/שאר החגים.
ומתמקדים בכל שמתוך האנשים שם קמה מדינת ישראל והצבא החזק שלנו וכו'.

ורק רוצה להגיד שוב שאני נהנית לקרוא אותך למרות שבד"כ לא מגיבה..

אני בעד להמעיט בגיל הזה בפרטים
(שלא תדעי מה 10 המכות גרמו לבת ה-5 שלי בליל הסדר..אשכרה נרשמה טראומה)
אצלנו בגן אמרו לילדים שעומדים בשקט ושאפשר לחשוב ולהתגעגע למי שאיננו או משהו כזה.
שלי אמרה שהיא חשבה על חברה שנסעה להולנד ובזה זה נגמר.
יהיה להם מספיק זמן לסיפורי הזוועות היהודיות לדורותיהם

יום השואה. בשעה עשר נשמעה צפירה. חיפושית שמעה את הקול ותהתה "אמא מזה זה?"
הסברתי לה שזו צפירה
"למה צפירה? מה זה עושה?"
בלעתי רוק וניסיתי להסביר לה כמיטב יכולתי, בעדינות, מה זה אומר יום השואה ויום זיכרון למי ומה. סיפרתי לה והיא שאלה אם אנחנו ניצלנו ואם אותנו רצו להרוג, הסברתי לה שוב שזה היה לפני שנים רבות ואם סבא וסבתא שלי לא היו בורחים לא היינו קיימים עכשיו.
שואה זה דבר מאוד מסובך להסביר לילדה עוד לא בת 4... ילדה שטרם מלאו לה ארבע אבל מבינה הכל ורוצה לדעת הכל ויודעת מתי מורחים אותה בתשובות מתחמקות ולכן חייבים לספק לה את התשובות האמיתיות בשיא העדינות.
כשסיפרתי לה שהאנשים הרעים הרגו הרבה אנשים שאלה הקטנה "הם הרגו אותם כי רצו לאכול אותם?" הסברתי לה בעדינות שוב שהם לא היו ציידים.

אחר כך היא התחילה להשתגע לחלוטין, הכתה את אחיה, חטפה לו חפצים מהידיים והשליכה אותם, וקינחה בבכי ממושך על כלום. בהתחלה לא הבנתי כל כך כי חלף זמן מה מאז הצפירה ועד ההתפרצות אבל פתאום הבנתי, היא לא מצליחה להכיל את מה ששמעה. חיבקתי אותה וראינו ביחד כמה קליפים במחשב, כאלו עם מוסיקה הודית נעימה על נפלאות החיים. משם והלאה דברים היו הרבה יותר נעימים.

<עכשיו יושבת הקטנה על הברכיים שלי ושואלת "מה את כותבת אימי?" ואני מקריאה לה את השורה הזו והיא מתגלגלת מצחוק ומאוד מרוצה מכך שאני כותבת עליה.>

[u]זה סה"כ אנרציה[/u]
אנרץיה
וגם [u]אני חשבתי שזו טביעת כף רגל של צפרדע...[/u]

[u]"את נהדרת, איך שאת דואגת לי כל כך יפה שאני אגדל טוב. תודה!"[/u]
איזו מקסימה ומרגשת (-:

[u]והנקודה באנגלית זו הץ בעברית...[/u]
ואני חשבתי שזו טביעת כף רגל של צפרדע...

[u]"את נהדרת, איך שאת דואגת לי כל כך יפה שאני אגדל טוב. תודה!"[/u] אוי איזה כיף!!
אצלינו בכל ערב כל בני המשפחה (ובכן, בד"כ כלל - הראשנים...) אומרים דבר טוב ודבר רע (או שניים או עשרים) שקרו באותו יום, לאחרונה החלה הראשלישית בת הארבע לומר "דבר טוב - האוכל העעעעעים והנפללללא שהכנת..." וזה כזה נחמד...
ץ - החתימה שלי, - הראשנייה חותמת בגדול... (התחיל מ me... ובעצם במשיך כי תמיד אני מתבלבלת, אני כותבת המון באנגלית והנקודה באנגלית זו הץ בעברית... זה סה"כ אנרציה....
ץ

חיפושית אוכלת ארוחת צהריים, מפלסת את דרכה דרך המנה השניה שלה להפתעתי (לא הכנתי כל כך הרבה כי לא בניתי עליה שתאכל בכלל הציפורה)
"את נהדרת, איך שאת דואגת לי כל כך יפה שאני אגדל טוב. תודה!" אומרת בפה מלא בלי להרים את הראש מהצלחת בכלל. ככה בהכי אמיתי שיש. בלי אובר דראמתיות ובלי עניינים. בלי תחנופות ובלי כלום פשוט.
כמה שאני אוהבת אותה.

אתמול בערב, בפעם הראשונה מאז עניין התנשמת, שמענו את קריאת הטריטוריה שלה מעל השביל לביתנו. כל ערב היינו שומעים את הקריאה שלה עת היינו מתישבים לארוחת הערב (בשעה פחות או יותר קבועה), אחרי התקרית לא שמענו את הקריאה, מה שעורר בי פחד שהיא לא גרה פה יותר. אבל הנה, אמש שמענו את קולה ונשמנו לרווחה. כולנו.

:-)

סליחה אם הבכתי אותך קצת נסחפתי(-:

יש לי טעם של דבש בפה
אני רצינית
זה מההתרגשות של מי שאת
ואיך את מתארת את הרגעים היפים האלה עם אהוביך
התאהבתי כבר אמרתי?

_קראתי הכל- ואני מאוהבת.
דמעות עלו בעיני, ולא ברגעי הקושי- אלא דוקא ברגעי השלמות והרוך של המשפחה הנהדרת שאתם.
שמרי על הקסם שאת, בורכת ואני מרגישה שבהיותי צופה מהצד, שותפה לרגע, הרעפת גם עלי ברכה ותחושת חופש ואפשרות..._

[u]אמא, עוד יש לי ריח של גור?"[/u]
ממממממממממממממממממממממ

[u]הסבא שלה, לקח את האגוז שהיא הגישה לו מתוך הסלסלה ואמר: "יופי, אגוז... קחי בחזרה." ודחף לה אותו ביד. היא מצידה הגישה לו אותו שוב וצייצה בקולה הדק "זה בשבילך סבא!" ואילו הוא בלי להגיד כלום ובלי להסתכל עליה אפילו החזיר לה את האגוז שוב, ככה שלוש פעמים עד שהיא הסתובבה והלכה בראש מורכן...[/u]
ילדת _טבע על [b]זה[/b] ויתרתם ,ולא אחרי שניסיתם ליצור קרבה
אינני מכירה אתכם אך אין זאת אלא שיצאתם מעבדות מעיקה וגסה
לחירות
מתה על הילדים שלך וחיפושית כזו מדהימה,ראויים לאהבה מלאה אתם
(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())

[u]אי שם בסביבות שמונה בערב יושבים תחת השמים המעוננים חלקית והירח הזורח, מלא ויפיפה סביב מדורה, פתאום הבנו את המשמעות האמיתית של החירות הזו. הנה אנחנו יושבים לנו במקום שהכי נכון לנו, בשקט שלנו, בשלווה שלנו. עושים את מה שהכי נעים לנו לעשות. יחד. זו החירות האמיתית.[/u]
זה מדהים
זה לא רק הלא נעים הזה
זו גם ההתניה התרבותית של כולנו מסובים(עם לפחות עוד 15 זרים או זרים למחצה)
ושאם לא אז אנחנו אמורים להרגיש נורא, עזובים, בודדים,
גם אנחנו שני ילדי (הגדולים כבר ) ואני חגגנו לנו בבית והיה מה זה מצחיק
התגלגלנו על הרצפה ממש מהסטנדאפ שביתי הרביצה על כל האנשים שלא נפגוש הפעם
וגם בני לא חסך מאתנו והתגלה להפתעתנו ולהפתעתו כאיש שיחה ודחקות נפלא
אכן חגגנו חירות הפעם

מירב.....:-]

[u]איחלתי לו בכל ליבי שידרוך בחבילה זהה בקרוב מאוד ועדיף יחף.[/u]
:-D

כלכך יפה איך שאת מסבירה לה דברים. אני תמיד מתפעמת...
וגם הסיפור על התנשמות. אני מעריצה את מחויבותכם העמוקה לעולם החי.

ובכלל, תמיד כלכך נהדר לקרוא אותך.
אני מרשה לעצמי לתייג את זה (כולל הקודם) כ-[b]אחד הבלוגים הכי הכ-י יפים באתר[/b] !!!
(ומעניינים ומרגשים, ומלמדים, וכו' וכו'...)

איזה קטע, צפרדעית, בו בזמן שאני הנקתי במבי ושלחתי את ההודעה כבר הספקת לעלות על הסוררת שלך ולהקדים אותי.
אגב, מה זה ה ץ הזה בסוף זה כמו <שלם>:-)
[hr]
באתי לספר את סוף המעשה בתנשמת.
אז ככה, עורבני חזר מהעבודה, בדרך העביר לנגר חבר של בני השכן של השכן (הוא לא השכן שאצלו היתה מלכתחילה אלא שכן שגר בינינו, אצלנו כל החצרות מחוברות ככה מאחור, פעם לפני שנים כשרק בנו פה הכל היה מגרש אחד גדול של שתי משפחות ככה זה בשכונות תימניות ותיקות) תוכניות לבנית תא לתנשמות. אחרי כמה שעות התא היה מוכן ובני ועורבני נפגשו להרים אותו. בשל גודלו הם החליטו לשים אותו בעלית הגג של בני, שהיתה סגורה עד כה ונפתחה לצורך העניין. את חלון עלית הגג הזו התנשמת מחבבת גם כן.
אחר כך העלו את הגוזלים, חיפושית באה לראות את הגוזלים הצעירים והתרגשה עד מאוד, כמה ילדים בגילה כבר זוכים למראה כזה?
בלילה (אני כבר ישנתי שנת ישרים אבל עורבני ממש עקב תוך ישיבה בחצר) התנשמת זיהתה את קולות גוזליה קוראים לה, רעבים ובודדים ואחרי כמה מעופים סביב התא נכנסה פנימה.
האמת שאין אנו יודעים אם היא האכילה אותם או לא, עורבני יודע בודאות שהשמחה בתא היתה גדולה.
מכאן והלאה זה כבר עניין של הטבע לעשות את שלו.
אנחנו עדיין מקווים שהיא האכילה אותם ולא אכלה אותם כמו שלפעמים קורה במצבים של סטרס אצל בעלי חיים (כבר פגשתי את זה אפילו אצל חתולות) אבל גם זה עניין של הטבע.

מאוחר מאוחר בלילה, חיפושית התישבה מתוך שינה במיטתה (החלק שלה במיטה המשפחתית) וקראה "אני כבר באה!" מיהרה לקום מתוך שינה והתחילה לנוע לכיוון היציאה מהחדר, משהו עצר אותה לפנינו והיא חזרה לישון. אני מניחה שהיא חלמה על כך שעורבני קרא לה להראות את הגוזלים, לפי ההתרגשות בקולה. קסומה.

[u]אפשר לבקש חברות?[/u]
צפרדעית זו את או ביתך? (לא שיש לי בעיה להיות חברה שלה חלילה, רבים חברי הטובים ביותר טרם מלאו להם 5 שנים בכלל) :-)

אוי, אוף! מאז שהראשנייה השתלטה לי כאן על המקלדת (ועל האתר) אני כל הזמן טועה בניקים...
והמרגיעון - כל גיל והשמחה שלו...
וואללה...
אז - זו אני. - ההיא מעליי אני מתכוונת.. :-P
ץ

ואו - קראתי הכל... אני עוקבת אחרי העורבני שלך (ומקנאה לי בשקט) כבר די הרבה זמן, ומאוד שמחתי לקרא את הצד השני...
גם הפיצוץ הראשון שלי עם חמותי היה בפסח (לפני עשר שנים בדיוק) ומצד שני - כמה ימים לפני הפסח הזה - היא נפטרה...
איך שגלגל מסתובב לו...
אפשר לבקש חברות?
ץ

[u]ואולי פתאום תגלה אחריות אדירה בכל מה שמדובר בטיפול בצרכים של החתולים.... אני מאוד אשמח לוותר על זה. בחיי.[/u]
אמרה ועשתה.
קראתי לחיפושית, לקחתי שקית ניילון מהמיחזור, שתי כפות/מסננות קקי והלכנו לנקות ביחד את החול של החתולים. החיפושית קראה באושר רב: "איזה כייף לנקות לחתולים את החול! איזה כייף לאסוף קקי!" נו, כל אחד והבילויים שלו. עכשיו אנחנו הולכות לנקות לחולדה את הכלוב.

כבר זמן רב שאנחנו עוקבים אחרי כמה תנשמות בשכונה. ממש בגג הרעפים של הבית השכן יש קן יפה ופעיל זה שנה שניה. בשנה שעברה חזינו בזוג ההורים ואחר כך בגוזלים שיצאו לטיסת הבכורה ולעצמאות.
תנשמות מקננות המקומות קבועים שנה אחרי שנה. הן יחד עם החתולים בשכונה דואגים לאיזון בכמות הנברנים/חולדות/עכברים ומכאן גם לאיזון בכמות הנחשים (לזה גם אחראית חתולה אחת שלנו באופן אישי).
אתמול השכן, שמודע לקיומו של קן פעיל בגגו החליט לשפץ את הגג. לא ברור לנו מה עבר בראשו כשהוא פשוט פתח את הקן, הפחיד את האם וחשף את הגוזלים. עניין די מעצבן. שהרי הוא ידע שיש שם תנשמת וקן ובדיקה ומעקב קל היה מלמד אותו שעכשיו עונת הקינון ושיש לדאוג לפינוי הקן לפני פירוק הגג.
בכל אופן, כיאה לאנשים חשוכים שלא חושבים צעד אחד קדימה בעיקר לא כשמדובר בבעלי חיים, הוא נתקל בבעיה. קן תנשמות עם שבעה גוזלים בגדלים שונים ללא אם נתון לחסדיו והוא הבין שעשה טעות. אנחנו שבדיוק היינו בחצר מיד הזדעקנו ויצאנו לעזרתה של התנשמת המסכנה (כמה חבל שלא פנה אלינו קודם!) והצלחנו למצוא לה תיבה פנויה בשדה של אבא של חברה שמחכה כבר שנתיים לאיכלוס והובלה מיידית למקום תוך ליווי טלפוני של האחראית על דורסי הלילה מהספארי. לצערנו האם לא נתפסה. את הגוזלים העברנו לארגז קרטון יחד עם כל תכולת הקן, כמובן, וחיכינו שמא תצא בלילה ממקום מחבואה ותיכנס לארגז הסמוך, אבל השכן דיווח כי בלילה אכן היא נכנסה להאכיל אך לא נשארה.
בינתיים אין טעם להעביר את הגוזלים לבדם כי הם לא ישרדו כמובן ואין ברירה השיפוצים חייבים להמשך. הוא העביר את הארגז עם הגוזלים לשכן אחר. אחר הצהריים עורבני והוא מתכננים לבנות לגוזלים תיבה אצלנו בחצר על העמוד בתקווה שהתנשמת, שמאוד חיבבה את העמוד הזה אצלנו בין כה וכה תבוא ותיכנס לחיות איתם.
[hr]
היום זימן לנו היקום הזדמנות מצויינת להמחיש לחיפושית מה זה אומר "לא בשל לכלב". יצאנו לגן השעשועים הקרוב לשחק בחול (לא שאין ארגז חול בבית אבל בכל זאת חול זר לפעמים מעניין יותר, בעיקר כשהוא ממש ממש מזוהם ומלא בדלי סיגריות ושברי זכוכיות-יאללה שנמצא כבר בית במקום אחר!), בעוד חיפושית ובמבי משחקים להם הגיע ילד בן 8 או 9 עם כלב שחור ענקי, הוא הרגיע את הילדים הממש לא מתרגשים שלי שהכלב לא מסוכן ושהוא אוהב ילדים ולקח אותו לעשות קקי מטר וחצי מהם, באמצע גן השעשועים, לא בדשא, לא בשיחים, באמצע (לא שהאופציות האחרות נחמדות יותר אבל זה היה ממש ממש בוטא) ביקשתי ממנו בנימוס רב שיאסוף את התוצרים והוא בקול מתפנק ומתעצל "אחר כך..." ביקשתי שנית ביתר תקיפות והוא "לא בא לי עכשיו, אחר כך אני [b]יאסוף[/b]" יופי, מה אני אמא שלו שמבקשת ממנו לאסוף צעצועים? כשביקשתי בשלישית והראתי לו איפה יש שקיות חטיפים זרוקות וכבר חשבתי לעזור לו הוא שם ריצה מטורפת וברח והשאיר אותי עם הקקי הענק של הכלב הענק שלו באמצע גן השעשועים. איחלתי לו בכל ליבי שידרוך בחבילה זהה בקרוב מאוד ועדיף יחף. אספתי את הכבודה ולחיפושית הסברתי שהוא ילד שלא בשל לכלב ושיש סיכוי טוב שההורים שלו גם כן לא ממש בשלים לכלב (או לילד לצורך העניין...). עכשיו, טוב שזו אני ולא פקח, וטוב שזה קקי ולא שהכלב המולטי ידידותי לילדים שלו לא קפץ מאושר על ילד קטן והפיל אותו וחבל על הזמן של הכלב.
חיפושית הבינה מייד מה זה אומר להיות בעלים של כלב ולמה אנחנו אומרים לה שהיא עוד קטנה מידי שהרי זה לא ממש כייף חיים לנקות אחרי כלב אבל זו בעלות טובה, זו אחריות, זו חובה. אחר כך באות הזכויות של לשחק איתו, להתחבק איתו, לפנק אותו. אין פה בחירה, צריך לאסוף את הקקי. נקודה.
אולי עכשיו היא תבקש פחות (ואולי פתאום תגלה אחריות אדירה בכל מה שמדובר בטיפול בצרכים של החתולים.... אני מאוד אשמח לוותר על זה. בחיי.)

נשמע מקסים.
חג שמח!