נסיון שני הדור הבא

[אהבת_עולם*]

חיפושית שמאוד רצתה גם פרס ישבה לה בשקט עם יש מושטת כלפי מעלה כי אמרו שמי שיעמוד לא יקבל
אוי, אני מדמיינת אותה...
איזו עדינות.... איזו תמימות מקסימה...
כזו מותק !

[עורבני_מצוי*]

יש לי דמעות בעיניים מלקרוא...

[אמא_ללי*]

איזה מתוקים, כל כך כיף לקרוא. וגם אצלנו השתוללות ביחד על המיטה זה הכי כיף והכי אהוב שיש. הן קורעות אחת את השנייה מצחוק, שתיהן נזרקות עליי ומבסוטות עד הגג...

[ילדת_טבע*]

רגע הסטורי שחייב תעוד:
ברגע זה ממש, חיפושית משחקת עם חברה בחדר המשחקים, הן משחקות אמא ובת, במבי הקטן ישן צהריים ואני פה מרפרשת על באופן, שותה תה ונחה. אין לי אפילו כוח לבדוק אם יש חמור לבן בכניסה לבית...

[אינדי_אנית*]

את פשוט מעולה!
צחקתי עד דמעות. נשיקה!

[מי_מה*]

מזל שלא היה חמור לבן ליד הבית, אתם בטח הייתם מאמצים אותו ורק זה חסר לך עכשיו? לטפל גם בחמור?
כן ירבו רגעים היסטוריים שכאלה!

[אמא_ללי*]

כן ירבו רגעים היסטוריים שכאלה!

והמרגיעון: המציאות היא החלום האולטימטיבי....

[ילדת_טבע*]

היינו בים. קמתי בבוקר עם מצב רוח לעשות משהו כייפי במיוחד ומכיוון שהשמש חייכה אלי (אחרי שהתעוררנו, די הרבה אחרי שהתעוררנו הואילה בטובה להתעורר ולחייך) החלטתי ים. נסענו לשם באוטובוס. במבי נרדם לי על הגב כמנהגו בזמן האחרון, צעדנו בשדה עד שהגענו לחוף הים. היינו לבד. היתה שמש מדהימה וחול ומים וצדפים ורוח ותירס. חיפושית ביקשה גלידה. אחרי שנהננו עד כלות ובמבי זרק את כל הצדפים לתוך המים וברח מהגלים בצחוק פעמונים והכל, עלינו למגדלור לאכול גלידה וחזרנו הביתה. היה כייף אדיר. שוב הזכיר לי את החסדים הקטנים האלו שניתנו לנו.
בדרך במונית של סיומה שמענו רדיו. סקירה של המצב באשקלון הבוקר, פתאום נשמעה צפירת הזעקה, כולם חיכו לנפילה, בסוף הרגיעו שזה היה דיווח כוזב.
איזה מציאות... המלחמה נמצאת שם בתוך מכשיר קטן עם כפתורים. סגור הכפתור והכל נעלם כל היה.
לפעמים אני חושבת שאם לא היו כל המכשירים האלו וכל הפרובגנדה הזו סביב הלחימה הכל היה הופך פחות אטרקטיבי בעיני שני הצדדים והמלחמה היתה גוועת כליל מחוסר עניין הציבור.

[חוחית*]

לפעמים אני חושבת שאם לא היו כל המכשירים האלו וכל הפרובגנדה הזו סביב הלחימה הכל היה הופך פחות אטרקטיבי בעיני שני הצדדים והמלחמה היתה גוועת כליל מחוסר עניין הציבור.
בהחלט.

איזה כיף נשמע שהיה לכם בים @}

[אהבת_עולם*]

באתי לספר לך, שאני כבר כמה שבועות קוראת בהמשכים את נסיון שני - והיום סיימתי !
איזה כיף !
עכשיו יש לי את התמונה המלאה של שני הבלוגים.
וכל-כך נהניתי....

הכתיבה שלך פשוט מדהימה. תיאורית, חיה, שנונה, אנושית.
זה פשוט מעדן.
ולקרוא על הילדים שלך... נו, את בטח יודעת. (טוב, ב-נסיון שני, זו בעיקר הייתה אחת מטריפה...)

אני אוהבת גם את זה שאני יכולה לראות בעיני רוחי בדיוק את המקומות שאת מתארת. כמו חדרי הבית, החצר, השדות עם הרכבות וכו'.
ושאני מכירה את הנפשות המדוברות.
תוך כדי קריאה חייתי אתכם את הכול.

אז זהו. חיכיתי כבר לרגע שאני אסיים כדי שאוכל לכתוב לך.

[ילדת_טבע*]

לך בעצמך. מתי את באה לבקר (עברה שנה...).

[ילדת_טבע*]

מדהים כמה מהר הם גדלים... נראה שכשיש אחות גדולה גדלים אפילו מהר יותר.
בשבת סוף סוף היה יום שמש, כבר כמה שבועות שבשבת תמיד יש גשם וחיפושית צמאה לטיול עם אבא. נסענו לפארק השרון, ממש קרוב לבית. עשינו פיקניק בין האקליפטוסים, אחרי האוכל שכבנו לנו, האיש ואני בשמש על המחצלת ואילו הקטנים חקרו את הסביבה הקרובה. באחת הפעמים כשהרמתי את ראשי כדי לראות מה במבי עושה גיליתי שהוא לא בתחום הראיה שלי כלל. קמתי והלכתי מאחורי עץ האקליפטוס מאחוריו הוא נעלם כדי למצוא אותו שוכב לו באמצע מרבד סביונים, על הגב ומסתכל על השמים והענפים. קסום.
כשכבר נמאס להם לחקור יצאנו לטיול. מתחיל להיות קצת מסובך לטייל עם במבי במנשא. בניגוד לאחותו הוא מעדיף לצעוד. זה כייף רק הבעיה היא שבזמן שהוא מגלה את העולם ורץ לכל סביון וחרצית אחותו כבר מטרטרת "נו..... בואו נגיע כבר ל...." ככה זה כשאתה ילד שני, צריך לעמוד בקצב. אם כי הוא עקשן לא קטן העלם וממש לא אכפת לו שכולנו רוצים כבר להמשיך. בינתיים מצאנו את שלולית החורף היבשה ועצי אקליפטוס שאפשר לטפס עליהם ממש ואז מתוך סבך הסוף התגלתה לפנינו דיונה. בהתחלה החיפושית היתה עוד עסוקה בפיענוח עקבות של בעלי חיים בחול אבל אחרי כמה דקות הצטרפה לבמבי הקטן במשחקי חול שובבים, התגלגלות וגלישה בחול. שעה ארוכה השתוללו שניהם יחד עם אבא שלהם בחול ואני התחרדנתי לי בשמש ושמחתי לראות אותם ככה משחקים, מאושרים, אוהבים (התנשקו בכל הזדמנות השניים).
בדרך הביתה נרדם במבי בנסיעה וכך ישן עד הבוקר, מלא חול ומאושר.
אתמול אחר הצהריים אחרי שירד גשם כל הצהריים יצאנו לצייד שלוליות. חפושית קיבלה סרבל גשם מעולה ורצתה לבדוק את עמידותו בהשתוללות השלוליות שלה (בדרך כלל נרטבת עד לצואר ורק מקפיצות בתוך השלוליות) במבי מצידו חנך את מגפי הגומי הראשונים שלו (שהיו עד לפני כמה חודשים של אחותו) בשמחה רבה. ברחוב מתחתנו יש את השלוליות השוות ביותר בעולם. רחוב שלם של שלוליות בכל הגדלים והעומקים, עם או בלי בוץ. גן עדן של שלוליות. השניים העבירו שעה שלמה בקפיצות (חיפושית) נפילות יזומות לבוץ (במבי) וצחוק מתגלגל (שניהם).
כשחזרנו הביתה בדיוק לזרועותיו היבשות של אבא (ובגדי העבודה הנקיים שלו) הפשטתי את במבי המבוצבץ שברח ממני עירום וסרב להתלבש ואז גם החיפושית בקשה להשאר עירומה כמו אחיה וכך שניהם הסתובבו עירומים בלי מילה אחת תלונה על הקור. כל כך מתגעגעת לפגוש את הגופות העירומים שלהם, ככה כמו שהטבע התכוון... ורודים, ריחניים ונעימים.

---

חיפושית מגישה לי את העורף שלה ומבקשת ממני לרחרח שם: "אמא, עוד יש לי ריח של גור?" שואלת הקטנה ואני מתענגת, כן, עוד יש לה ריח של גור. ריח מתוק ונעים. ריח של תינוקת. הריח הכי נעים בעולם. שלא יגמר לעולם...

[שמש_בחורף*]

חיפושית מגישה לי את העורף שלה ומבקשת ממני לרחרח שם: "אמא, עוד יש לי ריח של גור?"
איפה יש אייקון של שלולית?

[ילדת_טבע*]

ערב, אני יושבת על הערסל ליד הקמין ובוהה. במבי כבר ישן וכך גם המוח שלי. חיפושית הקטנה מסתכלת בי, מושכת לי ביד "אמא, מה קרה לך?"
"כלום, יקירה, אני סתם בוהה".
"אז את לא זקנה ומתה?" בודקת לי הקטנה את הדופק.

---

"אמא חלמתי חלום מוזר הלילה." מספרת לי מיד כשפוקחת עיניים (נו, לא מיד, קודם כל יניקה, לפני זה היא לא מסוגלת לדבר בכלל)
"מה חלמת?"
"חלמתי שאת ובמבי הולכים ומשאירים אותי לבד פה בבית".

---

מתי עובר שלב חרדת הנטישה?

[אהבת_עולם*]

"אז את לא זקנה ומתה?"

[ילדיי_אהוביי*]

מתי עובר שלב חרדת הנטישה?
היא כל כך מאושרת איתכם...
<אצלנו, חלו שינויים משמעותיים בגיל 8 עם הבכור והאמצעית.>

[ילדת_טבע*]

החיים הם דבר משונה כזה, לעולם אין לדעת מה יפול עליך בית תוכנית לתוכנית.
אתמול בצהריים חזרנו מטיול ברוח המקפיאה, הילדים רצו לשחק על הדשא בחצר, ירדנו לחצר ואז ראיתי את זואי, אחת החתולות הותיקות שלנו, שוכבת לה מכווצת בשמש כשהאף שלה על הדשא, תנוחה לא טובה. תנוחה של חתול מאוד חולה. חיפושית ואני חשנו אליה. היא היתה מנוזלת ומריירת. האמת שכבר כמה שבועות אני חושדת בה אך זו אצילה, לא מראה כלום. יושבת ליד צלחת האוכל ואוכלת כמו תמיד, רק משהו בה נראה לי שפוף. גם הנוכחות המוגברת שלה במרפסת שלנו נראתה לי חשודה ועוד יותר כשהיא האצילה והנאוה, מלכת השכונה, הסכימה לישון בלילה עם דלעת חתול האשפתות ההמוני. ככה זה עם חתולות כאלו לא באות לבקש עזרה עד שכמעט כבר אין ברירה (מוכר לי מאיפשהו?).
הזעקנו את האיש מהעבודה קבענו תור לוטרינר. המצב של החתולה גרוע. יש לה בעית שיניים קשה חירחורים בריאות. היא עומדת בפני טיפולים שבמקרה הטוב יסתיימו בהוצאה של מעל 700 ש"ח בהנחה שהיא עוברת את היומיים הקרובים בחיים ומתחילה לאכול ולשתות. איכות חיים עלובה ביותר בהתחשב שבדובר בחתולה שלא מוכנה לשהות בבית מעדיפה את גגות השכונה על כל מקום אחר בקרבה יתרה לבני אדם. היא תהיה בטיפול תרופתי עד אלוהים יודע מתי שכולל אנטיביוטיקה אגרסיבית וסטרואידים ואחר כך תזדקק להזנה מיוחדת שתוכל להתנן לה רק בתוך חדר סגור (שחתולים אחרים לא יאכלו לה וכבר אמרתי שהיא לא אוהבת להיות בפנים?). השארנו אותה לאשפוז במרפאה. בעבר לא היתה לנו בעיה לקחת חתול חולה הביתה, גם העדפנו כך אבל הפעם, החתולה היפוטרמית בגלל החור האיום ואין לנו מקום לחמם אותה שלא נדבר על כך שאנחנו עצמנו קופאים מקור חלק מהזמן (חסכון בחשמל קוראים לזה...). חיפושית בכתה מאוד, לא רצתה להפרד.
שאלה גדולה עלתה. מה עושים? האם להעביר את החתולה ואותנו מסע שכזה שיעשה לנו כזה חור בכיס (יותר גדול ממה שכבר יש) ואם זה פייר כלפי החתולה? או מי מינה אותנו לאחראים על מה פייר ומה לא פייר ומחליטים מתי לסיים חיים של מישהו ובאילו נסיבות.
אני ראיתי בעיניים שלה רצון לחיות. מבחינתי זו לא שאלה. האיש מצידו מעלה את השאלה שוב ושוב. קשה.
יש סיכוי שגם הכליות שלה כבר הרוסות (זה הולך ביחד, שיניים וכליות שניהם בלתי נמנעים והם כרוניים בגילאים מסויימים). זואי לא כל כך זקנה אבל גם לא צעירונת.
הבוקר דיברתי עם חיפושית שאתמול היתה מצוברחת כל הערב מהעניין, אמרתי לה שיכול להיות שזואי לא תחזור מהוטרינר כי המצב שלה קשה ולא בטוח שהוא יצליח לעזור לה.
"אל תדאגי, אמא, הוא ישמור עליה טוב!" אומרת הקסומה. הסברתי לה שוב שמצבה קשה ויכול להיות שהוא אפילו לא יצליח לעזור ויכול להיות שהיא תמות. גם ככה לקטנה יש עניין עם מוות בשנה האחרונה שרק הולך ומתגבר.
"זה בסדר אמא, אם זואי תמות יכול להיות שיוולד גור חתולים קטן שדומה לה במקומה" מרגיעה אותי שוב בחיוך המלאכית הקוסמית הפרטית שלי.

[עוד_הדס*]

מזדהה מאד. גם עם הסיפור, גם עם הלבטים וגם עם החיפושית (נו טוב, אולי גם עם זואי ).
התהיה הזו של עד כמה להשקיע בבעל חיים אהוב שהוא על תקן בן משפחה מאד מוכרת לי
ואין ממש תשובות נכונות או לא.
לנו כבר יצא לבחור בדרך הקשה של לתת לטבע לעשות את שלו (האמת, במקרה אחד הוא די הפתיע הטבע הזה!)
כי פשוט לא היה (גם אני אותם ימים הסתובבתי עם שן כואבת).
בכל מקרה, שולחת חיזוקים, ומה שלא תחליטו, אל תכעסו על עצמכם
וכן, תקשיבי לחיפושית. היא יודעת.

[קרחת_יער*]

קראתי הכל- ואני מאוהבת.
דמעות עלו בעיני, ולא ברגעי הקושי- אלא דוקא ברגעי השלמות והרוך של המשפחה הנהדרת שאתם.
שמרי על הקסם שאת, בורכת ואני מרגישה שבהיותי צופה מהצד, שותפה לרגע, הרעפת גם עלי ברכה ותחושת חופש ואפשרות...

[ילדת_טבע*]

תודה קרחת...

---

זמן רב לא הייתי כאן. בכלל זנחתי את באופן לאחרונה. שום דבר לא מעניין ממש. מעדיפה לסרוג. גם במבי הקטן לא ממש מאפשר.
אז מה בכל זאת מתחדש? חיפושית נגמלה מיניקה. בגיל שלוש ושבעה חודשים. בחרה בעצמה.
יום אחד ראתה החיפושית בובת קואלה בחנות צעצועים. בפעם הראשונה שהיא עשתה דבר כזה אבל כל אותו אחר הצהריים הלכה ויבבה שהיא רוצה את הקואלה "עכשיו!" בכתה. הסברנו לה שצעצועים היא קיבלה בשפע בתקופה האחרונה ושאנחנו לא קונים סתם ככה קואלות ושאם היא רוצה היא יכולה לחסוך כסף לקואלה או לחכות למועד מתאים. היא הפצירה שהיא רוצה שנקנה את הקואלה כמה שיותר מהר כי היא רעבה שם בחנות ואין עצי אקליפטוס בסביבה. עד למחרת היא כבר השתכנעה שבכי לא יעזור והתחילה לחסווך במרץ עשר אגורות לעשר אגורות. חיפשה במקום שאבא מוריד מכנסיים למטבעות שנופלים מהכיסים, סרקה מרצפות ואפילו התחילה לאסוף בקבוקי פיקדון שכבונוס יעזרו לעולם שלנו להיות יותר נקי (מאוד ריגש אותה העניין).
בנסיעה להורי היא המשיכה לדבר עם כל מי שרק רצה (או לא) על הקואלה האומללה שבוכה בחנות לבד בלי אמא ובלי אקליפטוס. שם הוצע לה רעיון, אם את רוצה שההורים יקנו לך את הקואלה תפסיקי לינוק (בינתיים חסכה כבר שליש מהסכום) מיד היא לקחה את ההצעה בשתי ידיים והחליטה לא לינוק יותר ודי. בלילה הראשון היה לה קשה, אמרתי לה שהיא עדיין יכולה לבחור להרדם עם יניקה ושאם היא לא מרגישה מוכנה להפסיק לינוק אז זה בסדר אבל היא התעקשה. כשיש לה מטרה כלום לא יזיז אותה.
שבוע מאוחר יותר הלכנו לקנות לה את הקואלה, היא התעקשה לשלם גם מהכסף שלה, זה עשה לה להרגיש אפילו עוד יותר גדולה. היא סיפרה למוכר בחנות כמה הקריבה בשביל הקואלה בעודה מחבקת את הקואלה שלה בחזקה. כשיצאנו מהחנות היא נשמה לרווחה "הקואלה היתה מאוד רעבה שם בחנות ועכשיו אני אדאג לה כל הזמן!".
בלילה לפני שהלכה לישון שאלה הגדולה "הלילה אני אוכל לינוק?" צחקתי איתה, גם היא צחקה, היה ברור לה שזו בדיחה טובה.
עכשיו פתאום כשאחיה יונק היא באה ומסתכלת מקרוב וצוחקת על איך הפה נראה מצחיק עם הלשון ככה משורבבת מלמטה, לפני כן אף פעם לא העזה להסתכל עליו יונק, זה הפריע לה יותר מידי כי זה עשה לה גם חשק. זהו. היא כבר היתה מוכנה לחלוטין לפרידה. הלך חלק כמו חמאה.

---

במבי בן שנה ואוטוטו חודשיים. ילד. הולך רץ. משחק. רוקד (הכי אוהב לרקוד!) מביא את הסיר, יושב מוחה לעצמו כפיים בסיום, מפספס ומביא טטרה לניגוב (או חולצה של אחותו... פושע קטן).
אתמול יצאנו לשלוליות בשדות עם עוד משפחה ביתית חברה עם ילד בגיל החיפושית וילדה שבקרוב תהיה בת שנתיים כל הילדים יצאו עם מגפיים וגם במבי הקטן זכה למגפיים הקטנות של אחותו, אלו שנאלצתי לגזור כי היתה נמוכה מידי בשביל לקפל את הברך איתן, כמו הגדולים הוא זינק לתוך השלולית, השפריץ מים ובוץ לכל עבר, מרח לעצמו בוץ על הפנים. הוא רץ מצד אחד של השלולית הענקית לצד השני והיה הילד המאושר ביותר בעיר, כמה שהוא אוהב בוץ! אחותו מרחה לעצמה בוץ על המצח והאזניים וכמעט שכחה שהיא ממש לא אוהבת בוץ ושיש לה רגישות יתר (עד לדרך הביתה, אז יבבה ובכתה שיש לה בוץ על הידיים ואיכסה).
בשלב מסויים במבי נכנס לעומק השלולית ושחק במקל במים אחרי זמן מה חשדתי שהוא שקע ולא יכול להזיז רגליים, קולות המאמץ המצחיקים שהשמיע אישרו את החשד שלי. אני השארתי את המגפיים שלי בבית. הורדתי נעליים וגרביים, קיפלתי מכנסיים ונכנסתי לחלץ את הפצפון ששקע. מתוק. אחר כך כבר המשכתי לטייל יחפה בבוץ, זה היה נעים. היתה שמש והבוץ היה חמים.

[אהבת_עולם*]

איך ריגש אותי כמה שהיא דאגה לקואלה. וגם איזו נחישות הייתה לה לקבל אותה.
איזו מין ילדה !

(התרשמתי גם מאיך שאתם נהגתם עם העניין, שלא מיד התרככתם וקניתם, אלא נתתם לה את האפשרות להשיג אותה...)

[ילדיי_אהוביי*]

אחח...את תמיד כל כך מרגשת @}

[חוחית*]

חיפושית ובמבי תמיד מחממים לי את הלב. איזה ילדים קסומים, איזה הורים נהדרים @}

[ילדת_טבע*]

מזן מה שלא כתבתי שוב. משום מה אין לי כוח לתיעודים. אבל היום חשבתי שאתמול בבוקר היה אירוע ששווה תיעוד כזה עם תאריך.
התארגנו לפיקניק יומולדת לאחייני, שניים מהם בקשו כסף במקום מתנה, אצלנו במשפחה נהוג לתת מתנות בשווי 30 ש"ח או כסף בסכום הנקוב, עניין של עומס ימי הולדת, מצב כלכלי רעוע (תמיד יש משהו, הפעם אחותי האלבאומית התדרדרה יחד עם כל המכון ובדיוק בן זוגה פוטר מההייטק) או גבולי. בכלל זה אתגר.
בכל אופן הכנו שתי מעטפות. במבי צייר על אחת ואילו חיפושית ציירה על השניה. בשלב מסויים חיפושית בקשה לכתוב את שמה על המעטפה.
"בשמחה" אמרתי
"איך לכתוב?" שאלה הגדולה.
אייתתי לה לאט לאט אות אות והיא, לתדהמתי, כתבה, לא כל כך ברור כי זו עדיין הפעם הראשונה שלה ואז בקשה שוב וחזרה על המילה, אחר כך בקשה
"אני רוצה לכתוב אבא"
אייתתי לה שוב והיא כתבה, זה היה כאילו היא נזכרת במשהו ממזמן מזמן, ביד מאוד לא מנוסה כתבה אות אות: א' ב' א' קו אחרי קו בדיוק כמו שלמדו אותנו בכתה א' בכיוונים הנכונים והכל! ממש כאילו נזכרה במשהו מגלגול קודם.
הכי מדהים זה שאני בכלל לא ישבתי איתה על זה, אולי פעמים בקשה שנכתוב איזה מילה אבל לא יותר מזה. מדהים.

---

אפרופו אבא, אוצר המילים שהבמבי התחיל לאגור לעצמו הצטמצם לאחרונה למילה אחת: "אבא". למה? אבא!
הכל אסוציאטיבי אצלו, אמא מזכיר לו אבא אז "אבא!" השכנה ששמה ימימה מזכירה לו אמא אז הזעטוט עומד לו ליד הפסיפלורה וצועק "אבא!" במלוא גרון כפי שאחותו עושה כדי לקבל תפוזי טבורי ישר מהעץ ופקאנים ישר מהאדמה.
מים הם "מים" ולפתוח זה "קוקו" לצאת זה "קוקו" להסתכל זה "קוקו" וקוקו זה "קוקו" שאר הדברים הם פשוט "דג" (עד היום לא שמנו לב לכמה דברים קוראים דג גם כשהם לא ממש דגיים אז למה לא?)

[ילדת_טבע*]

חיפושית רוצה כלב. מאוד מאוד רוצה כלב. מאוד מאוד מאוד רוצה כלב.
כל יום היא אומרת "אמא, למה אין לי כלב?" או "אני כל כך רוצה כלב!" או "למה רק כשאהיה גדולה מותר לי כלב? אני כבר גדולה הרבה!" או "הלואי והיה לי כבר כלב..."
כמה שהיא רוצה כלב. לא סתם כלב, כלבה ושתהיה קטנה. היא רוצה שנלך לבית מחסה של כלבים ונבחר לה שם כלבה קטנה (רצוי דלמטית ולא משנה שדלמטים הם גדולים בכלל).
הזהרתי את האיש שכשרוצים משהו כל כך כל כך, ומתכווננים אליו כל כך כל כך זה בסוף קורה וזה בכלל לא משנה שהוא ואני בכלל לא רוצים כלב.

[מי_מה*]

wooff
אני מהמרת על שנה גג עד שיש לכם כלב.

[ילדת_טבע*]

כלבה... קטנה... דלמטית...

[ילדיי_אהוביי*]

כלבה... קטנה... דלמטית...
D-:
(במקביל חשיבה חיובית, מכילה שלא חוסמת שום תוכנית של היקום - מה שיהיה...יהיה...יהיה...יהיה....).

[ילדת_טבע*]

נפלה עלינו חופשה לא מתוכננת. באה בדיוק בזמן.
האמת, הנסיבות מעט מבעסות אבל מעז יצא מתוק (וקצת מסריח...).
חטפנו סקביאס מהארנבים, במבי ואני התגרדנו קשות חיפושית והאיש לא, אבל כולנו היינו צריכים לעבור טיפול כי אנחנו במיטה הענקית יחד, פלונטר, משפחה.
האיש נשאר בבית לחופשת מחלה.
כולנו מסריחים מגופרית. נמרחים כל ערב אחרי מקלחת.
עושים המון יחד. הילדים מאושרים. משפחה.
רגוע.
היינו בים, בדיונות, בשלולית החורף רגע לפני שמתייבשת. חיפושית התחילה לשחק לבד המון בחדר המשחקים. לא ברור עם זה הגיל או העובדה שבאורך פלאי נעלמו לה משם מעל מחצית הצעצועים שבכלל לא היה להם שימוש.
בינתיים בין בילוי לבילוי עשינו מבצע כביסות מטורף כי מי יודע איפה מתחבאים הסקביאסים האיומים האלו. הערימות הולכות ומתכווצות. נו, חצי נקיון פסח.
שווה.

[אהבת_עולם*]

כל פעם שאני רואה שכתבת זה כיף. ואז לקרוא אותך - הכי כיף בעולם.

[יעלי_לה]

חיפושית התחילה לשחק לבד המון בחדר המשחקים. לא ברור עם זה הגיל או העובדה שבאורך פלאי נעלמו לה משם מעל מחצית הצעצועים שבכלל לא היה להם שימוש.
מכך שאצלנו המצב דומה, אני מהמרת על האפשרות השנייה.
@}

[ילדת_טבע*]

פסח. אני חושבת שמאז שסבא שלי נפטר זה החג השנוא עלי בעולם, לפני כן סתם לא אהבתי אותו יותר מידי. אחרי שסבא שלי נפטר התחלנו לחגוג רק עם חצי מהמשפחה שאיתה חגגנו קודם (שנה שנה) והם דווקא היו אלו שהכי אהבתי.
בשנה שעברה אחרי פסח התחילה מלחמת העולם ביני לבין חמותי, ליל הסדר בשנה שעברה היה סיוט. למען האמת כל שנה זה סיוט אבל בשנה שעברה זה באמת היה מזעזע ונגמר רע מאוד. השנה החלטנו שאנחנו חוסכים מעצמנו את השיעבוד הזה. לא היה לנו ברור מה נעשה וחיפשנו אלטרנטיבות. גם חשבנו פשוט לעשות משהו לבד בבית ואז בבוקר החלטנו את ההחלטה של לתפוס איזה קרחת יער ולעשות קמפינג.
הכי טוב. ככה במבי לא יצטרך להשאר ער ואומלל בשביל לרצות אף אחד סביב שולחן אוכל בשקט וסבלנות, לא ימשוך במפה ולא יפספס על שום רצפה של שום דודה, חיפושית תוכל להתרוצץ חופשי ולהתלכלכך כאוות נפשה. חג החירות, לא?
אי שם בסביבות שמונה בערב יושבים תחת השמים המעוננים חלקית והירח הזורח, מלא ויפיפה סביב מדורה, פתאום הבנו את המשמעות האמיתית של החירות הזו. הנה אנחנו יושבים לנו במקום שהכי נכון לנו, בשקט שלנו, בשלווה שלנו. עושים את מה שהכי נעים לנו לעשות. יחד. זו החירות האמיתית.
הצלחנו להשתחרר מהכבלים האלו של ה"לא נעים" שבסופו של דבר בעיקר לא נעימים לנו לקחנו את עצמנו ועשינו משהו שהוא רק שלנו.
היה נהדר. אפילו הגשם הקל שירד מידי פעם לא גרם לנו להתקפל ורק עודד את הילדים להשתולל עוד ועוד.
אחרי שהגענו במבי ואני יצאנו לטייל, במבי הוביל ואני אחריו בשביל צר בין הפרחים. השאיפה של הנער היתה למצוא אספרגוס (מאוד אוהב) כמסתבר אבל בדרך מצאנו כל כך הרבה פרחים שהוא מאוד שמח להריח וללטף, ככה צעד לו בראש בצעד בוטח דילג לו בין פרח לקוץ משמיע קולות שמחה והתרגשות למראה כל שבלול וזחל. אספנו קצת עצים למדורה וחזרנו כשנמאס לו והוא נופף לשלום לכל הפרחים.
חיפושית לעומתו העדיפה להיות צמודה לאבא שלה, זה גיל אדיפלי כזה.
כמה יפה עכשיו בטבע.

---

חיפושית בחרה לעצמה בספרית הוידאו רגע עם דודלי. לא נס ליחו. בכלל לא משנה שזה שחור לבן זה עדיין מצויין.

---

חג חירות שמח לכולם.

[אלה_לי_לה*]

חג חירות קסום ונפלא

[מי_מה*]

נשמע מקסים.
חג שמח!

[ילדת_טבע*]

כבר זמן רב שאנחנו עוקבים אחרי כמה תנשמות בשכונה. ממש בגג הרעפים של הבית השכן יש קן יפה ופעיל זה שנה שניה. בשנה שעברה חזינו בזוג ההורים ואחר כך בגוזלים שיצאו לטיסת הבכורה ולעצמאות.
תנשמות מקננות המקומות קבועים שנה אחרי שנה. הן יחד עם החתולים בשכונה דואגים לאיזון בכמות הנברנים/חולדות/עכברים ומכאן גם לאיזון בכמות הנחשים (לזה גם אחראית חתולה אחת שלנו באופן אישי).
אתמול השכן, שמודע לקיומו של קן פעיל בגגו החליט לשפץ את הגג. לא ברור לנו מה עבר בראשו כשהוא פשוט פתח את הקן, הפחיד את האם וחשף את הגוזלים. עניין די מעצבן. שהרי הוא ידע שיש שם תנשמת וקן ובדיקה ומעקב קל היה מלמד אותו שעכשיו עונת הקינון ושיש לדאוג לפינוי הקן לפני פירוק הגג.
בכל אופן, כיאה לאנשים חשוכים שלא חושבים צעד אחד קדימה בעיקר לא כשמדובר בבעלי חיים, הוא נתקל בבעיה. קן תנשמות עם שבעה גוזלים בגדלים שונים ללא אם נתון לחסדיו והוא הבין שעשה טעות. אנחנו שבדיוק היינו בחצר מיד הזדעקנו ויצאנו לעזרתה של התנשמת המסכנה (כמה חבל שלא פנה אלינו קודם!) והצלחנו למצוא לה תיבה פנויה בשדה של אבא של חברה שמחכה כבר שנתיים לאיכלוס והובלה מיידית למקום תוך ליווי טלפוני של האחראית על דורסי הלילה מהספארי. לצערנו האם לא נתפסה. את הגוזלים העברנו לארגז קרטון יחד עם כל תכולת הקן, כמובן, וחיכינו שמא תצא בלילה ממקום מחבואה ותיכנס לארגז הסמוך, אבל השכן דיווח כי בלילה אכן היא נכנסה להאכיל אך לא נשארה.
בינתיים אין טעם להעביר את הגוזלים לבדם כי הם לא ישרדו כמובן ואין ברירה השיפוצים חייבים להמשך. הוא העביר את הארגז עם הגוזלים לשכן אחר. אחר הצהריים עורבני והוא מתכננים לבנות לגוזלים תיבה אצלנו בחצר על העמוד בתקווה שהתנשמת, שמאוד חיבבה את העמוד הזה אצלנו בין כה וכה תבוא ותיכנס לחיות איתם.

---

היום זימן לנו היקום הזדמנות מצויינת להמחיש לחיפושית מה זה אומר "לא בשל לכלב". יצאנו לגן השעשועים הקרוב לשחק בחול (לא שאין ארגז חול בבית אבל בכל זאת חול זר לפעמים מעניין יותר, בעיקר כשהוא ממש ממש מזוהם ומלא בדלי סיגריות ושברי זכוכיות-יאללה שנמצא כבר בית במקום אחר!), בעוד חיפושית ובמבי משחקים להם הגיע ילד בן 8 או 9 עם כלב שחור ענקי, הוא הרגיע את הילדים הממש לא מתרגשים שלי שהכלב לא מסוכן ושהוא אוהב ילדים ולקח אותו לעשות קקי מטר וחצי מהם, באמצע גן השעשועים, לא בדשא, לא בשיחים, באמצע (לא שהאופציות האחרות נחמדות יותר אבל זה היה ממש ממש בוטא) ביקשתי ממנו בנימוס רב שיאסוף את התוצרים והוא בקול מתפנק ומתעצל "אחר כך..." ביקשתי שנית ביתר תקיפות והוא "לא בא לי עכשיו, אחר כך אני יאסוף" יופי, מה אני אמא שלו שמבקשת ממנו לאסוף צעצועים? כשביקשתי בשלישית והראתי לו איפה יש שקיות חטיפים זרוקות וכבר חשבתי לעזור לו הוא שם ריצה מטורפת וברח והשאיר אותי עם הקקי הענק של הכלב הענק שלו באמצע גן השעשועים. איחלתי לו בכל ליבי שידרוך בחבילה זהה בקרוב מאוד ועדיף יחף. אספתי את הכבודה ולחיפושית הסברתי שהוא ילד שלא בשל לכלב ושיש סיכוי טוב שההורים שלו גם כן לא ממש בשלים לכלב (או לילד לצורך העניין...). עכשיו, טוב שזו אני ולא פקח, וטוב שזה קקי ולא שהכלב המולטי ידידותי לילדים שלו לא קפץ מאושר על ילד קטן והפיל אותו וחבל על הזמן של הכלב.
חיפושית הבינה מייד מה זה אומר להיות בעלים של כלב ולמה אנחנו אומרים לה שהיא עוד קטנה מידי שהרי זה לא ממש כייף חיים לנקות אחרי כלב אבל זו בעלות טובה, זו אחריות, זו חובה. אחר כך באות הזכויות של לשחק איתו, להתחבק איתו, לפנק אותו. אין פה בחירה, צריך לאסוף את הקקי. נקודה.
אולי עכשיו היא תבקש פחות (ואולי פתאום תגלה אחריות אדירה בכל מה שמדובר בטיפול בצרכים של החתולים.... אני מאוד אשמח לוותר על זה. בחיי.)

[ילדת_טבע*]

ואולי פתאום תגלה אחריות אדירה בכל מה שמדובר בטיפול בצרכים של החתולים.... אני מאוד אשמח לוותר על זה. בחיי.
אמרה ועשתה.
קראתי לחיפושית, לקחתי שקית ניילון מהמיחזור, שתי כפות/מסננות קקי והלכנו לנקות ביחד את החול של החתולים. החיפושית קראה באושר רב: "איזה כייף לנקות לחתולים את החול! איזה כייף לאסוף קקי!" נו, כל אחד והבילויים שלו. עכשיו אנחנו הולכות לנקות לחולדה את הכלוב.

[ראשנייה_של_צפרדעית*]

ואו - קראתי הכל... אני עוקבת אחרי העורבני שלך (ומקנאה לי בשקט) כבר די הרבה זמן, ומאוד שמחתי לקרא את הצד השני...
גם הפיצוץ הראשון שלי עם חמותי היה בפסח (לפני עשר שנים בדיוק) ומצד שני - כמה ימים לפני הפסח הזה - היא נפטרה...
איך שגלגל מסתובב לו...
אפשר לבקש חברות?
ץ

[צפרדע_ית]

אוי, אוף! מאז שהראשנייה השתלטה לי כאן על המקלדת (ועל האתר) אני כל הזמן טועה בניקים...
והמרגיעון - כל גיל והשמחה שלו...
וואללה...
אז - זו אני. - ההיא מעליי אני מתכוונת..
ץ

[ילדת_טבע*]

אפשר לבקש חברות?
צפרדעית זו את או ביתך? (לא שיש לי בעיה להיות חברה שלה חלילה, רבים חברי הטובים ביותר טרם מלאו להם 5 שנים בכלל)

[ילדת_טבע*]

איזה קטע, צפרדעית, בו בזמן שאני הנקתי במבי ושלחתי את ההודעה כבר הספקת לעלות על הסוררת שלך ולהקדים אותי.
אגב, מה זה ה ץ הזה בסוף זה כמו <שלם>:-)

---

באתי לספר את סוף המעשה בתנשמת.
אז ככה, עורבני חזר מהעבודה, בדרך העביר לנגר חבר של בני השכן של השכן (הוא לא השכן שאצלו היתה מלכתחילה אלא שכן שגר בינינו, אצלנו כל החצרות מחוברות ככה מאחור, פעם לפני שנים כשרק בנו פה הכל היה מגרש אחד גדול של שתי משפחות ככה זה בשכונות תימניות ותיקות) תוכניות לבנית תא לתנשמות. אחרי כמה שעות התא היה מוכן ובני ועורבני נפגשו להרים אותו. בשל גודלו הם החליטו לשים אותו בעלית הגג של בני, שהיתה סגורה עד כה ונפתחה לצורך העניין. את חלון עלית הגג הזו התנשמת מחבבת גם כן.
אחר כך העלו את הגוזלים, חיפושית באה לראות את הגוזלים הצעירים והתרגשה עד מאוד, כמה ילדים בגילה כבר זוכים למראה כזה?
בלילה (אני כבר ישנתי שנת ישרים אבל עורבני ממש עקב תוך ישיבה בחצר) התנשמת זיהתה את קולות גוזליה קוראים לה, רעבים ובודדים ואחרי כמה מעופים סביב התא נכנסה פנימה.
האמת שאין אנו יודעים אם היא האכילה אותם או לא, עורבני יודע בודאות שהשמחה בתא היתה גדולה.
מכאן והלאה זה כבר עניין של הטבע לעשות את שלו.
אנחנו עדיין מקווים שהיא האכילה אותם ולא אכלה אותם כמו שלפעמים קורה במצבים של סטרס אצל בעלי חיים (כבר פגשתי את זה אפילו אצל חתולות) אבל גם זה עניין של הטבע.

מאוחר מאוחר בלילה, חיפושית התישבה מתוך שינה במיטתה (החלק שלה במיטה המשפחתית) וקראה "אני כבר באה!" מיהרה לקום מתוך שינה והתחילה לנוע לכיוון היציאה מהחדר, משהו עצר אותה לפנינו והיא חזרה לישון. אני מניחה שהיא חלמה על כך שעורבני קרא לה להראות את הגוזלים, לפי ההתרגשות בקולה. קסומה.

[אהבת_עולם*]

איחלתי לו בכל ליבי שידרוך בחבילה זהה בקרוב מאוד ועדיף יחף.


כלכך יפה איך שאת מסבירה לה דברים. אני תמיד מתפעמת...
וגם הסיפור על התנשמות. אני מעריצה את מחויבותכם העמוקה לעולם החי.

ובכלל, תמיד כלכך נהדר לקרוא אותך.
אני מרשה לעצמי לתייג את זה (כולל הקודם) כ-אחד הבלוגים הכי הכ-י יפים באתר !!!
(ומעניינים ומרגשים, ומלמדים, וכו' וכו'...)

[ילדת_טבע*]

מירב.....

[עשב_השדה*]

אי שם בסביבות שמונה בערב יושבים תחת השמים המעוננים חלקית והירח הזורח, מלא ויפיפה סביב מדורה, פתאום הבנו את המשמעות האמיתית של החירות הזו. הנה אנחנו יושבים לנו במקום שהכי נכון לנו, בשקט שלנו, בשלווה שלנו. עושים את מה שהכי נעים לנו לעשות. יחד. זו החירות האמיתית.
זה מדהים
זה לא רק הלא נעים הזה
זו גם ההתניה התרבותית של כולנו מסובים(עם לפחות עוד 15 זרים או זרים למחצה)
ושאם לא אז אנחנו אמורים להרגיש נורא, עזובים, בודדים,
גם אנחנו שני ילדי (הגדולים כבר ) ואני חגגנו לנו בבית והיה מה זה מצחיק
התגלגלנו על הרצפה ממש מהסטנדאפ שביתי הרביצה על כל האנשים שלא נפגוש הפעם
וגם בני לא חסך מאתנו והתגלה להפתעתנו ולהפתעתו כאיש שיחה ודחקות נפלא
אכן חגגנו חירות הפעם

[עשב_השדה*]

הסבא שלה, לקח את האגוז שהיא הגישה לו מתוך הסלסלה ואמר: "יופי, אגוז... קחי בחזרה." ודחף לה אותו ביד. היא מצידה הגישה לו אותו שוב וצייצה בקולה הדק "זה בשבילך סבא!" ואילו הוא בלי להגיד כלום ובלי להסתכל עליה אפילו החזיר לה את האגוז שוב, ככה שלוש פעמים עד שהיא הסתובבה והלכה בראש מורכן...
ילדת _טבע על זה ויתרתם ,ולא אחרי שניסיתם ליצור קרבה
אינני מכירה אתכם אך אין זאת אלא שיצאתם מעבדות מעיקה וגסה
לחירות
מתה על הילדים שלך וחיפושית כזו מדהימה,ראויים לאהבה מלאה אתם
(())(())(())(())(())(())(())(())(())

[עשב_השדה*]

אמא, עוד יש לי ריח של גור?"
ממממממממממממממממממממממ

[עשב_השדה*]

_קראתי הכל- ואני מאוהבת.
דמעות עלו בעיני, ולא ברגעי הקושי- אלא דוקא ברגעי השלמות והרוך של המשפחה הנהדרת שאתם.
שמרי על הקסם שאת, בורכת ואני מרגישה שבהיותי צופה מהצד, שותפה לרגע, הרעפת גם עלי ברכה ותחושת חופש ואפשרות..._

[עשב_השדה*]

יש לי טעם של דבש בפה
אני רצינית
זה מההתרגשות של מי שאת
ואיך את מתארת את הרגעים היפים האלה עם אהוביך
התאהבתי כבר אמרתי?

[עשב_השדה*]

סליחה אם הבכתי אותך קצת נסחפתי(-:

[ילדת_טבע*]

[ילדת_טבע*]

אתמול בערב, בפעם הראשונה מאז עניין התנשמת, שמענו את קריאת הטריטוריה שלה מעל השביל לביתנו. כל ערב היינו שומעים את הקריאה שלה עת היינו מתישבים לארוחת הערב (בשעה פחות או יותר קבועה), אחרי התקרית לא שמענו את הקריאה, מה שעורר בי פחד שהיא לא גרה פה יותר. אבל הנה, אמש שמענו את קולה ונשמנו לרווחה. כולנו.

[ילדת_טבע*]

חיפושית אוכלת ארוחת צהריים, מפלסת את דרכה דרך המנה השניה שלה להפתעתי (לא הכנתי כל כך הרבה כי לא בניתי עליה שתאכל בכלל הציפורה)
"את נהדרת, איך שאת דואגת לי כל כך יפה שאני אגדל טוב. תודה!" אומרת בפה מלא בלי להרים את הראש מהצלחת בכלל. ככה בהכי אמיתי שיש. בלי אובר דראמתיות ובלי עניינים. בלי תחנופות ובלי כלום פשוט.
כמה שאני אוהבת אותה.

[צפרדע_ית]

"את נהדרת, איך שאת דואגת לי כל כך יפה שאני אגדל טוב. תודה!" אוי איזה כיף!!
אצלינו בכל ערב כל בני המשפחה (ובכן, בד"כ כלל - הראשנים...) אומרים דבר טוב ודבר רע (או שניים או עשרים) שקרו באותו יום, לאחרונה החלה הראשלישית בת הארבע לומר "דבר טוב - האוכל העעעעעים והנפללללא שהכנת..." וזה כזה נחמד...
ץ - החתימה שלי, - הראשנייה חותמת בגדול... (התחיל מ me... ובעצם במשיך כי תמיד אני מתבלבלת, אני כותבת המון באנגלית והנקודה באנגלית זו הץ בעברית... זה סה"כ אנרציה....
ץ

[ילדיי_אהוביי*]

"את נהדרת, איך שאת דואגת לי כל כך יפה שאני אגדל טוב. תודה!"
איזו מקסימה ומרגשת (-:

והנקודה באנגלית זו הץ בעברית...
ואני חשבתי שזו טביעת כף רגל של צפרדע...

[שמש_בחורף*]

זה סה"כ אנרציה
אנרץיה
וגם אני חשבתי שזו טביעת כף רגל של צפרדע...

[ילדת_טבע*]

יום השואה. בשעה עשר נשמעה צפירה. חיפושית שמעה את הקול ותהתה "אמא מזה זה?"
הסברתי לה שזו צפירה
"למה צפירה? מה זה עושה?"
בלעתי רוק וניסיתי להסביר לה כמיטב יכולתי, בעדינות, מה זה אומר יום השואה ויום זיכרון למי ומה. סיפרתי לה והיא שאלה אם אנחנו ניצלנו ואם אותנו רצו להרוג, הסברתי לה שוב שזה היה לפני שנים רבות ואם סבא וסבתא שלי לא היו בורחים לא היינו קיימים עכשיו.
שואה זה דבר מאוד מסובך להסביר לילדה עוד לא בת 4... ילדה שטרם מלאו לה ארבע אבל מבינה הכל ורוצה לדעת הכל ויודעת מתי מורחים אותה בתשובות מתחמקות ולכן חייבים לספק לה את התשובות האמיתיות בשיא העדינות.
כשסיפרתי לה שהאנשים הרעים הרגו הרבה אנשים שאלה הקטנה "הם הרגו אותם כי רצו לאכול אותם?" הסברתי לה בעדינות שוב שהם לא היו ציידים.

אחר כך היא התחילה להשתגע לחלוטין, הכתה את אחיה, חטפה לו חפצים מהידיים והשליכה אותם, וקינחה בבכי ממושך על כלום. בהתחלה לא הבנתי כל כך כי חלף זמן מה מאז הצפירה ועד ההתפרצות אבל פתאום הבנתי, היא לא מצליחה להכיל את מה ששמעה. חיבקתי אותה וראינו ביחד כמה קליפים במחשב, כאלו עם מוסיקה הודית נעימה על נפלאות החיים. משם והלאה דברים היו הרבה יותר נעימים.

<עכשיו יושבת הקטנה על הברכיים שלי ושואלת "מה את כותבת אימי?" ואני מקריאה לה את השורה הזו והיא מתגלגלת מצחוק ומאוד מרוצה מכך שאני כותבת עליה.>

[הדס*]

אני בעד להמעיט בגיל הזה בפרטים
(שלא תדעי מה 10 המכות גרמו לבת ה-5 שלי בליל הסדר..אשכרה נרשמה טראומה)
אצלנו בגן אמרו לילדים שעומדים בשקט ושאפשר לחשוב ולהתגעגע למי שאיננו או משהו כזה.
שלי אמרה שהיא חשבה על חברה שנסעה להולנד ובזה זה נגמר.
יהיה להם מספיק זמן לסיפורי הזוועות היהודיות לדורותיהם

[POOH_והתוספות*]

אצלנו בגן אמרו לילדים שעומדים בשקט ושאפשר לחשוב ולהתגעגע למי שאיננו או משהו כזה.
זה מה שאני אומרת.

השנה הסברתי לגדולה [ששמעה לא ממני את המנוח יום השואה ובאה לברר מה זה אומר] שהשואטה זו מלחמת העולם השניה.
שכמעט כל העולם נלחם בה. והרבה אנשים נהרגו בה ולכן עשו יום זיכרון ובזמן הצפירה בד"כ אנשים חושבים על אנשים שהם אוהבים שמתו.

והיום דיברתי עם חברה שהיא בעלת גן והיא אמרה לי שאצלם בהסבר לילדים הם מחברים את יום השואה ליום עצמאות.
ומספרים טיפה על כך שרצו להרוג אותנו [רק לגדולים- גן חובה] מחברים לסיפורי פסח/פורים/שאר החגים.
ומתמקדים בכל שמתוך האנשים שם קמה מדינת ישראל והצבא החזק שלנו וכו'.

ורק רוצה להגיד שוב שאני נהנית לקרוא אותך למרות שבד"כ לא מגיבה..

[צפרדע_ית]

_והנקודה באנגלית זו הץ בעברית...
ואני חשבתי שזו טביעת כף רגל של צפרדע..._
וואי, אחלה רעיון... תודה! (נראה יותר כמו טביעת כף הרגל של החסידה דווקא... בררררר.)
ילדת - לגבי הצפירה- אני הסברתי שעומדים וחושבים על כל עם ישראל (מה שתורגם מידית ע"י הראשלישית ל"אנחנו עומדים בצפירה כדי לחשוב על בני ישראל"... פסח לא ממש עבר לו...) - וגם הקראתי (די בקיצוץ) את הספר המקסים מאוד "מקום משלו" קיצור קצת ארוך ומפורט למדי של תע"י לטף.
וגם אני חברתי את הצפירה לחגיגות יום העצמאות...
אגב בתום הצפירה נרשמה אצלינו אכזבה רבתי ש"מה, צריך להמתין עוד שבוע שלם לפעם הבאה???!!! אבל אין לי כוח לעמוד כל כך הרבה זמן..."
ץ

[ילדת_טבע*]

שנינו מאמינים שאם ילד שואל הוא כנראה מוכן לקבל את התשובה. התשובה שילדה בת שלוש וחצי והתשובה שנערה בת 17 תקבל תהיה שונה אבל השאלה היא ספציפית. ביתי לא מכירה מושג כמו "עם ישראל" מבחינתה גם אין אנחנו והם. היא קיבלה תשובה גלובלית. קיים רוע בעולם. זו עובדה. אנחנו שומרים עליה ועושים כמיטב יכולנו לתת לה את הביטחון הראוי.
זה מזכיר לי את הסיפור שהיה לי איתה בהריון עם במבי סביב בדיקת הדם (נסיון שני) אמנם היא היתה בסוג של שוק אחרי אבל היא רק צמחה מכך. גם פה נרשמה צמיחה. בשעות הערב, אחרי שבמבי הלך לישון היא ביקשה לשמוע שוב את ההסבר שנתתי לה כששחזרה לאביה את סיפור הצפירה, היא נתנה את הגרסה שלה וניכר היה שהיא משחררת את השוק הראשוני וגדלה.
אני לא מאמינה שמידור עובד בטווח הארוך. ילדים יודעים. ילדים יודעים כשמסתירים מהם או כשמורחים את המציאות. הם יודעים כשמתחמקים מהם כי הם רק ילדים. מעולם לא הסתרתי ממנה דבר ואין בכוונתי להתחיל עכשיו.

[ילדת_טבע*]

אלה לי לה, חברתנו, היתה פה לפני זמן מה וענדה סביב צוארה שרוך עם אבן (כורכר) טבעית מחוררת באופן טבעי (ים) כששאלנו אותה לפשר העניין סיפרה שיש אמונה שדרך החור הזה אפשר לראות פיות.
חיפושית התלהבה וכשהיינו בים לפני מספר ימים ביקשה שאכין גם לה שרשרת שכזו.
היתה שעת ערב ואני סיימתי להשחיל לה חרוזי עץ צבעוניים. היא ענדה את המחרוזת עם האבן הטבעית במרכזה. מאושרת רצה להול, שם בבקרים חודרות קרני שמש דרך קריסטל ויוצרות פריזמות קסומות על כל החדר וחלקן אפילו מתגנבות לסלון. להן היא קוראת פיות.
"אמא אני מחפשת פיה! למה אין פיות עכשיו?" הסברתי לה שהתופעה מתרחשת רק בבקרים. מיד היא הסירה את המחרוזת באומרה שזו מחרוזת בוקר.
ככה שכחה כמה ימים מקיום המחרוזת עד שאמש שוב ביקרה במעוננו אותה אלה לי לה היקרה והזכירה לחיפושית את האבן והפיות.
הבוקר קמה הקטנה, מיד ענדה את המחרוזת ורצה להול לחפש את אותן קשתות קטנות וחמקמקות, כשמצאה הציצה דרך הנקב באבן ונסתה לראות את הפיה אשר מפיצה את האור הקסום...
"אמא אני לא רואה שום פיה!" קראה באכזבה "איך רואים את הפיות?"
ואני שומעת את החלום הקסום מתנפץ... למה להרוס?
"יקירה, הפיות הן בנשמה שלנו, אם תאמיני גם תוכלי לראות".
"כן?" שואלת הפצפונה מוכנה להאמין לכל דבר קסם
"כן" אני מחייכת
"טוב, אז תכיני לי דייסה הבוקר, טוב?"

[ילדת_טבע*]

במבי חטף איזה מתקפת שלשולים. לא ברור עם זה הטוחנות שמפציעות שם מאחור או משהו שהוא אכל או בכלל וירוס, כבר שלושה ימים שהוא משלשל. מצב הרוח טוב באופן יחסי, גם התאבון כך שאני לא לחלוטין מודאגת.
ביום הראשון לשלשוליאדה היינו בנסיעה, בפיקניק הצהריים פתאום אחרי האוכל התחיל הקטן לרוץ לכיוון האוטו החונה שלנו תוך יבבות "דודו! דודו!" והחזקת בטן, עד שהבנתי שהוא הולך להביא את הסיר ולרוץ אחריו הוא נעצר הסתכל עלי במבט אומלל ואז הסתכל על הרגליים שלו וברח לו... בכל זאת הוצאתי לו את הסיר מהאוטו והוא התישב בשמחה ושחרר את כל מה שלא ברח. מסכן קטן.
אבל היי, הוא רק בן שנה וחמישה חודשים! רוב בני גילו בעולם המערבי לא היו חולמים להיות מעורבים בסיטואציה כזו, או יותר נכון הוריהם לא היו חולמים שילדיהם הרכים יוכלו להגיע לסיטואציה כזו.
בלילה התעורר הבמבי, ינק ינק ולא הצליח להרדם חזרה, התישב זחל אל מחוץ למיטה קם על רגליו וצעד אל מחוץ לחדר, אביו בעקבותיו, ישר לסיר, האיש הספיק להוריד לו את החיתול לילה והוא מצידו התישב שחרר את השלשול שהפריע לו להרדם חזרה, אחרי שטיפת טוסיק חזר למיטה והלך לישון רגוע ויבש עד הבוקר (לא היה לי כוח לחפש חיתול נוסף לאותו הלילה והשכבתי אותו לידי עירום).
בצהריים היה עייף מידי ולא הסכים להתפשפש לפני השינה, אמרתי לו שהוא יתעורר רטוב אבל הוא בשלו. בסדר. עניין שלו. אחרי חצי שעה התעורר רטוב כמובן, ככה זה כשהולכים לישון עם שלפוחית מלאה. אחרי שהרטיב במיטה שלו קרא לי ועבר למיטה שלי, היבשה, בעצמו (חנטריש זה) ינק ונרדם לעוד שעתיים.

ולמה דודו? האמת שזה הורג את החיפושית מצחוק כי היא כבר מכירה אנשים שקוראים להם דודו ולא מבינה למה יש להם שם כזה.
המילה הראשונה של במבי היתה קוקו, כל דבר היה קוקו, עד היום כשהוא מבקש להסתכל במשהו או לבדוק משהו הוא מבקש "קוקו!" קוקו וקקי די דומים בעיניו ואז הוא התחיל להתבלבל ולהגיד קוקו, בגלל שהוא עוד היה ממש פצפון הוא היה מבטא את זה כ"דודו" וכך זה נשאר. היום יש הבדל בין קוקו לדודו אבל דודו זה קקי וזהו זה. מה הסיבה של האמריקאים?

[אמא_ל'ה*]

אוי, מסכן קטן.
תרגישו טוב!

אוהבת לקרוא אותך

[אהבת_עולם*]

בלילה התעורר הבמבי, ינק ינק ולא הצליח להרדם חזרה, התישב זחל אל מחוץ למיטה קם על רגליו וצעד אל מחוץ לחדר, אביו בעקבותיו, ישר לסיר, האיש הספיק להוריד לו את החיתול לילה והוא מצידו התישב שחרר את השלשול שהפריע לו להרדם חזרה

מדהים שלא רק שהוא שולט בצרכיו בשונה מרוב בני גילו, אפילו בשלשול הוא הצליח לשלוט.

[ילדת_טבע*]

לפני שלושה אמשים חיפושית, מתוך שניה, צעקה "זה האח הקטן שלי! זה האח הקטן שלי!" צעקות של פחד והגנה.
בבוקר שאלתי אותה לפשר הצעקות ואם היא זוכרת את החלום וזו ענתה "חלמתי שאת זורקת אותו לפח" הנה, שאיפתה הנסתרת לשוב ולהיות בת יחידה קמה עליה בשנתה. מאז קרה משהו מאוד מעניין, האהבה שלה אליו התחילה לצאת החוצה. פתאום אכפת לה ממנו, לא שקודם לא היה לה אכפת כל כך אבל עכשיו זה מוחצן לא רק בלב ובמילים.
אתמול למשל, היינו אצל חברה שם מבמבי החליט ללכת יחף בדיוק איפה שזה רעיון ממש רע, מיד נעצר והתחיל לבכות עם שורת קוצים יפה תקועה בכף רגלו (ככה זה כשהולכים על קקטוס, נכון?) חשתי אליו והרמתי אותו תוך כדי שאני מסתכלת על הנזק ואומרת "אוי... נתקעו לך קוצים, איזה בעסה, בוא נוציא לך אותם" למזלי כולם היו די בחוץ כך שלא הייתי צריכה להתאמץ יותר מידי ולהציק לו עם פינצטות ופרוצדורות. בקיצור, כששמעה החיפושית את המילה "אוי" מיד הזדעקה "למה את אומרת אוי! מה קרה לו? למה הוא בוכה? יהיה בסדר חמוד שלי לא קרה כלום!" כל זה בלחץ עם דמעות בעיניים מתוך הזדהות אמיתית עם הכאב שלו.
מאוחר יותר המסכן שוב הסתבך בצרות ונחתך בכף הרגל (אותה הרגל, רגל שמאל, מה זה מסמל?) כמה דם שירד לו, אפשר היה לחשוב ששחטנו אותו והכל מקילוף עור מעצבן כזה באצבע, מזל שהיינו שם שנינו כדי שאחד יהיה לחבק אותה והשני לנסות ולעצור את הדימום (על המכנסיים שלי, ממש יצא שנראתי כמו איזה רוצחת חובבנית).
גם נשיקות היא לא חוסכת ממנו, אפילו לפני שהלך לישון, אז בדרך כלל היא כל כך מבסוטה שהיא נשארת לבד (זה זמן הנוסטלגיה שלה, הזמן שבו היא אוהבת להרגיש תינוקת ולעשות דברים שהוא מפריע לה לעשות וגם לא רק כאלה שהוא מפריע פיזית אלא גם נפשית) חיבקה אותו חזק מאוד ונישקה אותו.
מעניין כמה זמן זה יחזיק...

[ילדת_טבע*]

בסופות המטורפות שהיו פה לפני שלושה ימים עף חלק מהבית תנשמות וחשף את הגוזלים הכבר גדולים לשמש. מחר נתקן, אין בעיה אבל בינתיים זכינו לראות את הגוזלים המדהימים והיפים שהיקום זימן לנו להכיר. חיפושית ישבה לה על גג המחסן של השכנים והעריצה את הלבנים הקסומים שממש במהלך מחודש הקרוב יתחילו בתרגולי תעופה וציד ויעזבו את הקן המאולטר.
מעניין אם אחרי כל ההתרחשויות נזכה לקינון נוסף בשנה הבאה.
אנחנו מתכוונים לחכות להם עם בית עמיד יותר.

[ילדת_טבע*]

אין, אין על היקום וההתנסויות שהוא מזמן לנו.
הילדה שאני שומרת עליה ניסתה לסחוב לחיפושית מחזיק מפתחות מחדר המשחקים, תפסתי אותה על חם כשהחביאה את המחזיק מפתחות בתחתונים וזה רישרש כשהיא רצה לידי.
אמרתי לה שזה בטח לא כל כך נוח כשמרשרש והצעתי לה ללכת לפרוק את מה שמרשרש חזרה בחדר המשחקים, היא מאוד שמחה על ההזדמנות ועל כך שלא ביישתי אותה ומיד החזירה למקום.
אחר כך נזכרתי בכל הדברים שנעלמו לנו בשבועות האחרונים, חבילת סיכות ראש חדשה לחלוטין, חבילה של קוקיות סגולות חדשה לחלוטין, דיסק רגע עם דודלי של הספריה העירונית... האשמנו כל הזמן את במבי שהחביא אבל למען האמת מעולם לא תפסתי אותו מחביא דבר, הוא רק מחזיר לי ושם במקום כל הזמן. שברתי את הראש איך ומה להגיד לאמא שלה.
כל השבוע אני חושבת על זה וכל ערב מתחמקת מלהתקשר אליה כי אני מפחדת מלפגוע בה. ברור לי שאני חייבת לשתף אותה, שהיא צריכה לדעת וגם שאולי תחפש אצלם בבית את הדברים האבודים שלנו. אבל איך עושים את זה מבלי לתת לה להרגיש שהיא עשתה משהו ממש רע בחינוך של הבת שלה?
ואז אתמול הייתי עם הילדים בחנות יד שניה, חיפושית ראתה שם מצלמה שמשפריצה מים ואחר כך עוד המון דברים כיפיים.
היום פתחתי את התיק שלי ומצאתי בו את המצלמה...
מיד פניתי לחיפושית עם המצלמה ביד ושאלתי אותה איך היא הגיעה לשם, היא השתתקה. אמרתי לה שהיא לקחה משהו שלא שייך לנו בלי רשות ושזה ממש לא בסדר ושאנחנו צריכים להחזיר את זה ביום ראשון לחנות. הנה, גם החינוך שלי "לקוי" או יותר נכון, הנה הוכחה לכך שאכן זה נורמאלי לחלוטין וטבעי לגיל הזה. עכשיו רק נשאר לדבר עם האמא של החברה...

[לנה*]

קחי בחשבון שייתכן שהאמא שותפה שקטה
לנו היתה התנסות דומה, עם ילדה בגיל זהה,רק שנתקלתי באבדותינו מסודרות יפה בביתם,ואין סיכוי שאותה ילדה היתה זו שסידרה.
אין לי תובנות בשבילך איך ללהתמודד עם הפלונתר. אצלי מר "לא נעים" הרים ראשו כהרגלו, ופשוט לקחתי חזרה את מה שהיה חשוב לי ביום של הבייבי סיטר. ומעניין שהתופעה נפסקה...

[אהבת_עולם*]

"למה את אומרת אוי! מה קרה לו? למה הוא בוכה? יהיה בסדר חמוד שלי לא קרה כלום!"
אוי, נמסתי !

בעניין הילדה ה'לקחנית' (אם באמת היא לקחה גם את שאר הדברים, כדאי לבדוק קודם) - אז אולי זה מקל שנתקלת בזה גם עם החיפושית.
עכשיו תוכלי לבוא אל האמא לא מ'גבוה', לא כאילו 'אנחנו בסדר אתם לא', אלא ממקום של 'זה משהו שאני יכולה להבין, הנה גם אני נתקלתי בזה אצלנו. רק בואי נחשוב מה עושים עם זה...'

[אהבת_עולם*]

קחי בחשבון שייתכן שהאמא שותפה שקטה
אולי זאת אפשרות.
אך אני חושבת שעדיף לא להרחיק לכת בספקולציות. ושעדיף לבוא מתוך גישה לא מאשימה.

[ילדת_טבע*]

במבי סוף סוף מרחיב את הלקסיקון שלו. למען הפרוטוקול אנסה לכתוב את המילים שיש לו עד כה, זה משתנה כל יום.
מיין - מים/לינוק (הי זה חלב שם, לא מים!),
נאן - חתול (גם חיפושית אמרה בדיוק אותו הדבר).
תולתול - גם חתול אבל כזה גדול ומרשים, וגם חיתול לילי.
דודו - קקי/פיפי/מים שנשפכו וזה מזכיר לו פספוס/אבן או עלה חומים שמזכירים לו קקי.
אש - חם
תודה - בתאבון.
אבא - עורבני מצוי, אנוכי ולפעמים כל מבוגר בסביבה.
דהדה - חיפושית, זה כלל לא דומה לשם שלה אבל נתפסתי בכך שאני מכנה אותה פעמים בג'ה זה מצא חן בעיניו.
תות - אומגה שלוש, דג, תות עץ, תות שדה, עגבניות שרי, חולדה או כל כלוב מזדמן עם או בלי מכרסם בפנים.
דג - אומגה שלוש, גד, חולדה או כל כלוב מזדמן עם או בלי מכרסם בפנים.
דזה? - מה זה. שואל על כל דבר. עושה תורנויות עם אחותו. מזל שזה לא למה... הייתי מתחפנת סופית.
תי זה - את זה. בא לפני ה"דזה" או אחריו. בדרך כלל מגיע עם קריאות וצווחות חדווה מצחיקות לפני, מאוד מתרגש, בעיקר עם הוא מוצא משאית/טרקטור/שבלול/חיפושית/נמלה/נחש (אתמול הוא מצא אחד כזה ומאוד שמח...). נשמע משהו כמו "תי-תי-תי תי זה!!!!"

---

עונת תות העץ בעיצומה, במבי מסתובב לו מתחת לעץ התות שנטענו לפני כמה שנים בחצר וכבר מניב תותים משונים למראה אבל טעימים עד מאוד (לבנים מבפנים וסגולים מבחוץ), זקן צרפתי סגול זה הלוק החדש של הנער. מאוד הולך עם תסרוקת הפרופסור המשוגע שיש לו באופן תמידי על הראש ולא משנה כמה אני אסרק אותו (הוא מת על סרוקים). גם כפות הרגליים שלו סגולות באופן די קבוע אחרי שהוא דורך על כל התותים שנפלו על הרצפה (אלו שלא נמצאו ראויים למאכל מבחינתו). חיפושית לעומת זאת, מעדיפה לטפס על העץ במסווה של "אמא אני הולכת לקטוף לעצמי את התותים" אבל לא מגיעה לאף תות וכשכבר מקבלת אחד ממני, לרוב מסרבת לקבל כי "אני יכולה לבד!" תמיד מתלוננת שיש לו יותר מידי לבן/סגול/כדוריות/זרעים/הוא עקום/יש לו צורה של לב/או כל דבר שרק ימנע ממנה מלאכול אותו. בעסה לה, ישאר לנו יותר.

---

היינו בגן שעשועים אתמול, בעצם כל יום אנחנו הולכים כי החיפושית מתאמנת בהתנדנדות על נדנדה לבד והיא בשלב הקריטי שאם היא לא תתאמן ברצינות כל יום עד לפעם הבאה שנגיע אני אצטרך ללמד אותה הכל מההתחלה. חיפושית מתנדנדת לה על הנדנדה גבוה גבוה, כבר ממש טובה אפילו לא צריכה דחיפה כדי להתחיל, בנדנדה שלידה יושבת חברתה הדמיונית החתולה מארי (מחתולים בצמרת כמובן).
יש לה הרבה סיפורים על מארי, אמא שלה, דאצ'ס בהריון (כל האמהות בהריון גם כשהיא משחקת איתי באמא ובת היא תמיד מספרת לי בשמחה שהיא בהריון ושמחר היא תלד תאומים בבית ושאני אמשיך לינוק אבל רק קצת כי התינוקות צריכים לינוק קודם ואני כבר גדולה) ולמארי אין חברים להתנדנד איתם בנדנדת ה"שנינו שקולים", למארי כמובן יש יומולדת עוד מעט. מה מארי רוצה ליום ההולדת? מי מנחש? כמובן, כלב (כבר לא כל כך משנה אם דלמטי או לא, אם זכר או נקבה העיקר שיהיה כלב).
בעודה מתאמנת על הנדנודים במבי בא ודורש את תורו ממארי, מארי מפנה לו כי היא תמיד מפנה לילדים אחרים ופונה לטפס על האורן הקרוב. אני מושיבה את הזערור שמיד מחזיק בשרשראות עושה עם הגוף תנועת אחורה קדימה אופיינית וממריא. חנטריש! אחותך עובדת על זה כבר איזה חצי שנה לפחות!
בכלל, כל כך כייף איתם בגן השעשועים. התחלנו ללכת לזה בשכונה החרדית, לפעמים אחר הצהריים (כי גם אנחנו משלמים ארנונה ומגיע לנו להיות בגן שעשועים בלי זכוכיות במקום חול) אבל די עמוס שם. חיפושית מתבעסת אבל במבי מיד רץ לערימת הילדים ובכלל לא אכפת לו אם הם פי שניים גדולים ממנו, הוא מצטרף למשחק, גולש רכבת עם הגדולים ומבסוט, בטוח שהוא בגודל שלהם (מזכירה לעצמי לעתיד שהוא רק בן שנה וחמישה חודשים ובגובה של קצת מעל הברך שלי, הגמד). בבקרים כמובן שאין שם איש, זו חוויה אחרת. הילדים יכולים להעביר שם שלוש שעות ואני אפילו לא ארגיש. הם עסוקים בשלהם ואני נהנת לשמוע את הסיפורים של החיפושית ולהסתכל עליהם עסוקים בעניניהם. האויר נעים שם בגלל המיקום הגבוה יחסית והגן מתאים בדיוק, שניהם יכולים לשחק במתקנים ואני לא צריכה לטפס אחרי במבי לגבהים מטורפים (הוא מטפס על מה שרק אפשר דלתות, עצים, הברז של הגז...) ולשמור עליו ולדחות את החיפשית כי אני חייבת לשמור על הקמיקזי שלנו ששוב עלה למגלשה של ה6 מ'. חוזרים הרבה יותר עירניים, במבי נרדם מיד אחרי יניקה במיטה וחיפושית נעלמת לה בתוך הפוף עם רגע ודודלי. רבע שעה של שקט.

---

הרבה סיפורים היום.
סיפרתי את חיפושית. התספורת הראשונה שלה.
לא משהו רציני ברמה הפיזית, קצוות. הקצוות שלה שכבר הגיעו לטוסיק היו שרופים וחרוכים והסתבכו בכל סרוק.
חיפושית מתסובבת עם תספורת של גדולים (דירגתי לה בקו הטבעי שצמח לה מלידה יצא ממש מקצועי למראה) גאה בעצמה ומספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע שאמא ספרה אותה את התספורת הראשונה שלה.

[ילדיי_אהוביי*]

(-:

[אהבת_עולם*]

נהניתי לקרוא.

ומה קרה עם הילדה ה'לקחנית'?

[ילדת_טבע*]

עוד מילים:

אאו (כזה כמו של כאב) - תסרקי אותי, לוקח מסרק ומביא לי, נשכב עלי בעיניים עצומות וחיוך של עונג מוכן לפינוק. ולמה אאו? כי אחותו מתעקשת לצעוק כאילו מכאבים בכל פעם שאני רק מתקרבת אליה עם המסרק (בכל אופן ככה נהגה עד שמצאתי דרך לתכמן אותה, אני מספרת לה על אהוביה, יש שניים כאלו, שניהם מבוגרים מידי עבורה והיא מתביישת לצווח כמו עוף שחוט בפניהם וכך הסירוק עובר בצחוק, יותר עדיף, לא?).
די! - תעזבי אותי באמא שלך! נגיד אני רוצה לשטוף לו פנים, להלביש אותו או כל דבר שממש לא מתאים לו עכשיו.
דעת - דלעת, הכינוי החדש לחתול, בעיקר כאלה שעושים מה שממש לא מתאים.
סתה - סבתא והיה רגע גם של "בבה" לסבא שכמובן ריגש את השניים עד מאוד.
יה - ים.
דידיו - וידאו, רגע עם דודלי בעיקר.
ניים - אופניים.
אוס - מטוס.
טוטו - רכבת. בכלל לנער חיבה אדירה לכלי תחבורה. עניין ג'אנדריאלי?

איזה כייף שהוא מתחיל לדבר. כבר חששתי שמרוב שאחותו מקשקשת בלי סוף היא לקחה לו את כל המילים.

[ש_י_ר_י*]

מקסים ומעלה חיוך על הפנים @}

[אהבת_עולם*]

מקסים ומעלה חיוך על הפנים

[ילדת_טבע*]

יצאנו לחופש. הורי עלו לרמת הגולן והצטרפנו אליהם לחלק מהזמן ולחלק מהטיול, אנחנו העדפנו קמפינג על צימרים למשל.
התארחנו באתר הקמפינג של מטעי פירות היער של שעל. מקום חביב אם כי מאוד קרוב לכביש הרועש (משאיות צבאיות כל הלילה), בדמיוננו רמת הגולן מקום פראי, החיות הפראיות היחידות שפגשנו היו יתושות איומות שאכלו את הילדים בלילה (ישנו בחושות ולא באוהל שלנו הממוגן) צחקנו שאצלנו בחדרה בלילה שומעים תנשמות, צפרדעים, תנים ועוד שפע של קולות וחיות ליליות ואילו שם באמצע השדות לא שומעים כלום, אולי פרה מתישהו בסביבות ארבע בבוקר.
בבוקר הילדים רצו לקטיף, חיפושית דילגה לה בין השיחים עם סלסלה, קודם כל קטפה לה כמות יפה של כל מיני, אחר התישבה לה על הארץ "רק לטעום" וזללה לה פרי אסנה סגול שצבע לה את כל הפנים והידיים. לעומתה במבי, שכבר בערב לפני עשה לעצמו איפור תות עץ מעולה, העדיף להתרכז בצינורות והטפטפות. כל אחד ותחומי העניין שלו.
הכנרת בוצית וביצתית עד עצבות. החרמון ענק ועוצמתי. כמה זמן שלא היינו שם...
חיפושית צוהלת "אולי נגור פה?" בעודנו חוצים את עמק החולה, כן, גם אני פעם מאוד רציתי את זה...

[ילדת_טבע*]

חיפושית מעלה באוב: "אמא למה הלכתי לגן כשהייתי תינוקת?"
אני: "כי הייתי צריכה לצאת גם לעבוד, זה היה לפני שאבא התחיל לעבוד איפה שהוא עובד היום."
חיפושית: "כן, ואני הייתי סגורה בגן עם חיתול ובקבוק..."
טוב, בסדר, החלק של הסגור אני יודעת שהיא אומרת כל פעם כשאנחנו עוברים ליד גני ילדים ובתי ספר ורואה שהשער נעול בדרך כלל על מנעול ובריח ונלחצת מזה, פעם גם נכנסנו לחצר בית הספר אחר הצהריים ליסוע שם על האופניים והיא נלחצה ופחדה שינעלו אותנו שם אז מיד יצאנו. אבל מה העניין עם החיתול והבקבוק? איך היא זוכרת? מה היא עוד שומרת מהתקופה האיומה ההיא? יכול להיות שהיא באמת לא מוכנה לזוז מילימטר ממני בגלל זה? ואם כן, אין מחזירים לה את הבטחון? כבר חלפו מאז שלוש שנים! איך מלמדים ילדה בת ארבע לשחרר?
קורה כל כך הרבה פעמים שמשהו קורה איתה ואז אחרי איזה כמה ימים היא ממשיכה עדיין ללעוס, נגיד במפגש של קבוצת החנ"ב שלנו אחד הילדים נסחף במשחק הדמיון שלו שהוא אביר לוחם והסתובב עם חרב (מקל) וכיוון אותה לרגע קל לכיוון שלה, היא יכולה לבוא גם אחרי חודש ולהגיד "אבל למה א. כיוון עלי את החרב שלו?" אפילו שהוא כבר ביקש סליחה מליון פעם ואמא שלו התנצלה והבטיחה לה שהוא לא יעשה את זה יותר ואני עשיתי איתה כבר שלושים שיחות הסברה והדגמה והפנמה ומה לא... שומרת. אוגרת. יש לה פנקסים. לא יודעת לשחרר. זה לא משנה כמה לוגיים יהיו ההסברים היא נעלבה והיא תשאר בעלבון הזה לנצח נצחים. אנחנו צוחקים-פולניה כמו סבתא שלה-אבל זה ממש לא מצחיק. לא מצחיק לחיות בפנקסנות וחשבונאות. לא בריא!
איך מלמדים ילדה בת ארבע לשחרר, להרפות, לסלוח ולהמשיך הלאה, לא לנבור, לא לסחוב, לא לנטור טינה?

[שמש_בחורף*]

שומרת. אוגרת. יש לה פנקסים.
מזל סרטן?

[נעמי*]

איך מלמדים ילדה בת ארבע לשחרר, להרפות, לסלוח ולהמשיך הלאה, לא לנבור, לא לסחוב, לא לנטור טינה?
תקראי מה מי מה כתבה בבלוג שלה על הומיאופטיה.

[ילדת_טבע*]

שמש בחורף הרגת אותי, איך ידעת? זה עד כדי כך ברור עליהם? (גם הסבתא הפולניה במזל סרטן...).
נעמי, אני באמת חושבת על הכיוון כבר זמן מה, כל פעם צץ משהו אז מניחים לזה אבל אולי באמת הגיע הזמן לעשות את זה.
מתלבטת כבר איזה שנתיים מה עדיף, הומאופטיה או פרחי באך... אולי מישהו מהשקטים שם יכול להסביר לי אחת ולתמיד מה ההבדל המהותי בין שתי שיטות הטיפול?

[שמש_בחורף*]

איך ידעת? זה עד כדי כך ברור עליהם? (גם הסבתא הפולניה במזל סרטן...).
ככה הם.

[ילדת_טבע*]

לבמבי יש חשש לשעלת. האמת שזה כבר די מאחורינו. היו איזה ארבעה שבועות של שיעול נוראי שלפעמים נשמע כמו חנק ולפעמים נגמר בהקאה אבל עכשיו זה כבר מגיע פעם בכמה ימים. לפני שבוע עשיתי לו בדיקת דם, הבדיקה השניה שלו בחייו הראשונה היתה שבוע אחרי הלידה, זאת שהמיילדת עושה עם הדקירה בעקב, היה גיבור הילד, בכה אבל מיד נרגע ועבר הלאה (ללקט פיטנגו לא בשל בחצר המרפאה).
כמה ימים מאוחלר יותר הרופאה מתקשרת ומספרת שבבדיקות הסתבר שהוא אנמי,
"כמה אנמי?"
" עשר וחצי"
"ומה עם כל שאר המדדים" אני שואלת?
"מה שיצא בסדר גמור" היא אומרת.
"והמאגרים?"
"איזה מאגרים?"
"המאגרים של הברזל?"
"אה... לא בדקנו את זה זה בדיקה אחרת. בכל אופן עכשיו למשך חודש הוא צריך לקחת טיפות ברזל שאני ארשום לו ובכמות משולשת ממה שלקח עד גיל שנה" (לא לקח, מכאן אפס כפול שלוש זה עדיין אפס).
"והשעלת?" אני שואלת,
"רק עוד שבוע נדע מה קורה עם זה"
יופי, יכול להיות שספירת הדם שלו יצאה קצת נמוכה בגלל שהוא בדיוק חולה אבל אף אחד לא חושב לשכלל את כל הנתונים יחד ולתת מענה כולל או לא בכלל. גם לא מסתכלים בכלל על הילד הפעיל, חזק כמו שור, מפותח בלי עין הרע (מתנדנד על טרפז ומרים רגליים לגעת במוט, הוא בן שנה וחצי! מטפס על סולמות גבוהים תוך שניות שלא נדבר על עצים בעיקר אם יש עליהם תותים. כן, ואוכל גם את האוכל של אחותו...).
טוב, סתם ליתר ביטחון הגברתי את רצף השייקים הירוקים בבית, לשמחת הילדים ולצערו של הבלנדר שלנו שכבר מקרטע ומתקשה (נו, זקן...).

---

בינתיים חיפושית חלתה בשאלת, מחלה חשוכת מרפא לשמחתי, מי שלוקה בה ומקבל עידוד מצבו מתדרדר לידי סקרנות וחקרנות. איזה מחלה נהדרת.
"אמא, למה יש לנו עצמות בגוף?"
"למה יש לנו גם עצמות בראש?"
"למה יש לאנשים שיער על הגוף?"
"איך אנחנו רואים צבעים?"
"כמה סוגים של קשתות יש?"
נראה ששיטות שלי בבאופן מעודד אותה. היא מתישבת לידי על הפוף ומתחילה "אמא אני רוצה לדבר איתך..." ומשם זה יכול להמשיך זמן רב.

[אלה_לי_לה*]

איזה יופי
שמחה שבדיקות דם לא גורמות לך לפקפק בהכרות

נו קדימה לקדם את הקהילה לפני שהבלנדר יקרוס, אז נוכל לעשות גם שייקים קהילתיים

[אהבת_עולם*]

איזה סיפורים מקסימים !

בינתיים חיפושית חלתה בשאלת, מחלה חשוכת מרפא לשמחתי, מי שלוקה בה ומקבל עידוד מצבו מתדרדר לידי סקרנות וחקרנות. איזה מחלה נהדרת.


והשאלות שלה, ללקק את האצבעות....

[ילדת_טבע*]

שכחתי לספר שלפני שלושה שבועות התגשמה משאלתה של חיפושית.
אימצנו כלבה. אמנם לא קטנה ולא דלמטית אבל כלבה לתפארת. כנענית לבנה ומקסימה.
חיפושית מצידה לא ממש עושה משהו שהופך את הכלבה לשלה מלבד להגיד לכל מי שרק רוצה לשמוע שיש לה כלבה ולדאוג שלטיולים איתה אני אקח שקית לקקי וחטיפים לפינוק. היא מכמעט שלא מלטפת את הכלבה ולא משחקת איתה. היחס שלה אליה הוא כמו לעוד רהיט בבית ופייר, הכלבה לא יכלה לענות לדרישה באופן מושלם יותר. נכון, לפעמים היא קמה, מתהלכת, אבל בדרך כלל החום משבית אותה והיא מתנשפת לה בכבדות בפינת החדר תוך רביצה אינטנסיבית על נקודות קרירות יותר.
בסוף השבוע נסענו לקמפינג עם הקהילה המתגבשת שלנו, תחילה חשבנו להשאיר את הכלבה בבית, היא עדיין לא מצטיינת בלענות כשקוראים לה ובכלל כשלא חם לה יכולה להיות די שובבה ולא קשובה מי יודע מה, אבל כשסיימנו לארוז ולהעמיס את האוטו, בשלב סינדול הילדים קלטנו שהיא נראת ממש רע, פתאום חשבנו שאולי זה רעיון ממש גרוע להשאיר אותה לבד בבית ליומיים כשהיא נראת כל כך רע. לקחנו אותה איתנו.
היא הפתיעה אותנו כל כך, כל הסופ"ש היתה צמודה אלי, רגועה, ממושמעת, פשוט כלבה לתפארת. לא יכולנו לבקש כלבה יותר מתוקה ונעימה ממנה.
היום עברה עיקור.
עכשיו היא שוכבת פה באמצע הסלון, די אומללה מהניתוח. לא עבר לה בקלות.
הלילה היא תישן בתוך הבית, אמנם אני הייתי מתחלפת איתה וישנה בחוץ בלי להתבלבל בכלל אבל היא נרדמה כל כך עמוק שאין לנו לב להעיר אותה ולגרור אותה החוצה.
לילה טוב.

[קר_שינדו*]

הו כמה שרציתי כלב!
(אפילו כלב מסכן וקטן)
אפילו כזה שאוכל רק עשב,
העיקר שינבח ויהיה נאמן @}

[ילדת_טבע*]

ואמא הביאה לי חתול קטן...

[ילדת_טבע*]

אנחנו משחקות לגו במרפסת (כל הרצפה לגו) כי כל הבית ממש ממש הפוך אחרי שכולנו היינו חולים עם וירוס בטן מגעיל ולאף אחד עוד אין כוח להתחיל לסדר. במבי הקטן דורס את ערימת הלגו עם עגלת צעצוע ובכך עוזר עוד יותר לפזר את הלגו גם לשאר חלקי הבית (מה שהוא לא מעביר באופן יזום בתוך העגלה).
חיפושית: "אני רוצה שיהיו לי הרבה הרבה תינוקות, אני אף פעם לא ארצה להפסיק ללדת."
אני: "כמה זה הרבה?"
ח: "עד שאין יותר מקום בבית ויש הרבה הרבה בלגאן."
א: "אבל כבר יש לנו המון בלגאן בבית, זה כבר מספיק ילדים או לא?"
ח: "לא לך! לי יהיו הרבה ילדים."
א: "אבל הנה, אתם שניים ועושים המון בלגאן ואם יש בית קטן אז אין מקום להרבה ילדים, שניים זה מספיק?"
ח: "לא, אני רוצה שבעה. אני אהיה אמא וטרינרית ויהיו לי שבעה ילדים."
א: "זה רעיון נהדר. אבל את יודעת שאם תרצי לעבוד הם יצטרכו ללכת לגן ולבית הספר כי לא תוכלי גם להיות איתם בבית וגם לעבוד."
ח: "הם כן ישארו בבית. הם ישנו במיטה שלנו איתי למעלה (הערת ביניים, לאחרונה דיברנו על מעבר לבית קטן עם חדר שינה פצפון והכנו את חיפושית שאולי נאלץ לצמצם את המיטה השפחתית למיטה זוגית+מיטת קומותיים צמודה והיא תישן למעלה) ואת למטה וכשאני אלך לעבודה את תשמרי עליהם."
א: "אה, אתם תגורו כולכם איתנו?"
חיפושית מחייכת עם אור של הבנה בעיניים: "כן! ככה בדיוק!"
א: "יופי! אני מוכנה לסידור הזה כבר מעכשיו."
ח: "אבל אמא, אני עוד קטנה! אני לא יכולה ללדת ילדים! זה יהיה עוד המון המון זמן, עוד ימים רבים!"

[אהבת_עולם*]

איזה מדהימה !

ימים רבים
סחתיין על העברית !

[ילדת_טבע*]

חיפושית: "אמא, למה את לא מרשה לנו להסתובב בחוץ לבד?"
אני: "כי הרחוב הוא לא מקום בטוח ואתם עדיין צעירים מידי, יש מכוניות וכל מני סכנות."
ח: "אז פה זה כמו בגן חיות."
א: "את מרגישה שזה כמו כלוב?"
ח: "כן, אנחנו לא חופשיים."
א: "זה מאוד עצוב לי שככה את מרגישה." (באמת באמת עצוב ואין לה מושג כמה אנחנו מנסים לשנות את זה)
ח: "אבל לפעמים את מוציאה אותנו לטיול ואז אנחנו חופשיים!"
<למען הגילוי הנאות והדורות הבאים, יש לנו חצר עם כל טוב, אנחנו כמעט ולא נמצאים בבית, יש פה עצים לטפס עליהם, נדנדות להתנדנד בהן, ערסלים להתערסל, מיגלשות וכמעט כל מה שילד בגילה רק היה חולם שיהיה לו בבית, אז נכון שלפעמים הילדים של השכנים מציצים לנו פנימה משל היינו בבונים ומציעים לילדים מיני מאכל שאנחנו לא מרשים אבל זה רחוק מלהיות כלוב... טוב נו, כלוב של זהב אולי...>

---

למה הכלבה שלנו מתנהגת כאילו גזלו ממנה את הבכורה והיא בכלל השלישית?