[u]ובכלל לקום ולעשות יהיה לי יותר טוב מלשקוע ולהיות פסיבית.[/u]

רוב הדחיינים/העצלנים יודעים את זה.
הם אומרים לפעמים שיותר קשה להתחיל ואח"כ זה תמיד מספק יותר מסתם להסתלבט.
אבל הבעיה של לגייס כוחות להתחיל - לא נפתרת.

גם אני מתמודדת עם שיפוט עצמי כעצלנית...

בנוגע ל [u]לעשות פעילויות שעושות לך טוב[/u]
משהו שגיליתי על עצמי לאחרונה,
שיש לי מחשבה על עצמי שיעשה לי טוב להסתלבט.
לקרוא ספר, לאכול, לדבר עם חברות,
ולפעמים לקום ולשטוף כלים יעשה לי גם טוב ואפילו יותר לטווח ארוך!
ובכלל לקום ולעשות יהיה לי יותר טוב מלשקוע ולהיות פסיבית.

בשבילי זה חידוש. בטח להרבה אנשים זו ברירת מחדל...

[u]ללכת לישון מלאי אנרגיה?[/u]
לא, אני ממלאה את מאגר מי התהום של האנרגיה העמוקה.
והפעילויות שאני ממלאה בעזרתן את מאגרי האנרגיה השונים, הן כאלה שבבוקר - מעוררות, ובערב - מרגיעות (-:
(לדוגמא, צ'י קונג)

[u]לסיים כל יום עם מאגר אנרגיות קצת יותר מלא ממה שהתחלנו איתו בבוקר[/u]
מה זאת אומרת? ללכת לישון מלאי אנרגיה? זה לא מפריע להירדם?

(-:

[u]מה אהבת לעשות בגיל העשרה? זה יכול לתת לך רמז.[/u]

הדברים שנהניתי לעשות פעם נראים לי פחות מעניינים היום.


אבל מה, מסתבר שתמיד קצת חופש מהעיסוק בבית והילדים וקניות מוצלחות, לאו דווקא לעצמי - מעניקים מרץ.
הקטע הזה שקניות עושות טוב על הלב תמיד מפתיע אותי מחדש, זה באמת עושה טוב. וזה סהכ קניות :-D

מה אהבת לעשות בגיל העשרה? זה יכול לתת לך רמז.
אני אהבתי ספרים, אופניים, לצבוע בטושים, לרקום. בתור דוגמא.

[u]יש רעיונות למשהו ממלא שלא מצריך המון שעות והתארגנויות?[/u]
לקרוא ספר מעניין? לעשות ספורט? לשמוע מוזיקה ולרקוד?

ומשהו מוזר.
אומרים תמיד שהדרך למלא את עצמך באנרגיות היא לעשות פעילויות שעושות לך טוב.
אני מגלה שכבר כמה שנים אני לא יודעת מה עושה לי טוב כי כשיש לי זמן פנוי זה בדרך כלל מתבזבז על טלויזיה/מחשב, אוכל מנחם או קניות לילדים.
ואלו דברים שמעבירים יופי זמן פנוי (וגם זמן לא פנוי... ) אבל לא ממלאים באנרגיוץ. להיפך תחושת ההחמצה ויסורי המצפון גדלים עוד יותר.

איך בוחרים מה עושה לך טוב? נאמר יש תחושה שמפגש עם חברות אמור למלא.
אצלי המעט חברות שהיו רובן עברו רחוק רחוק מכאן, גיאוגרפית אבל גם מנטלית.. אם זו ההיא ללא הילדים שקהתנתקה מההריון, או האחרת שילדה בגיל 22 ועברה לירושלים, או זו שחיה בדנמרק ופתחה עסק.
האמת שאני פוגשת כל הזמן חברות מהעבר אפילו ברחוב וכל הזמן יש דינמיקות בפייסבוק, אבל אני לא מוצאת את הכח לבנות משהו חדש, כשאני מכילה כל היום את הילדים שלי ואת הקשיים שלי.
למי יש כח?

תחביבים? אין לי סבלנות בימים אלה.

פעם כשרציתי לשפר מצב רוח ידעתי פחות או יותר מה אני צריכה,
אבל כבר כמה שנים שאין לי מושג קלוש מה יכול לשמח אותי.
אולי יום או חצי בוקר משוחרר לנפשי... בים לבד ואחכ סיבוב בשוק הסמוך ואחכ צהרים עם אמא שלי... נו בכל זאת אפשר למצוא. אבל כמעט בלתי אפשרי לארגן בוקר כזה בקרוב.
יש רעיונות למשהו ממלא שלא מצריך המון שעות והתארגנויות?

האמת שהכי הכי ממלא אותי זה כשהילדים שלי נהנים ממפגשים משפחתיים או מבילוי בחוץ. וזה לא קורה הרבה כמו שהיו רוצים. כי זה כאילו המותרות שבסדר יום שלנו שגם ככה אני רצוצה סביבו. אני מוותרת על יוזמות או הזמנות מראש כי אני רצוצה מכדי להוסיף עוד פיק ליום.

אני ממליצה לקרוא את הדף מתחילתו, יש כאן הרבה עצות טובות מבשמת ועוד.

_כל עוד יש ילדים מתחת לגיל ההתבגרות בבית, יש רק שני דברים שמצדיקים להקדיש כל כך הרבה זמן למשהו, והראשון הוא - מנוחה ושינה מכל סוג
ומה השני???
<סקרנית ביותר!!! או שפספסתי משהו?>_
סקס כמובן [-: (לא רלבנטי לדף)

לדעתי עדיף משהו שלא מושך נמלים, מרגרינה ניסינו פעם ולא היו נמלים.
אולי חמאה טובה כן תמשוך אותם (-:

[u]אפשר וזלין או רחמנא ליצלן מרגרינה[/u]

חמאה גם עובדת? אני יודעת ששמן רגיל הורס גורם לחלודה, השאלה אם גם חמאה (הולנדית :-)).
הדלתות החורקות מוציאות אותי מדעתי.

[u]הדלתות חורקות צריך לקנות שמן מכונות.[/u]

אפשר וזלין או רחמנא ליצלן מרגרינה.

<נתפסת לקטנות>

[u]כל עוד יש ילדים מתחת לגיל ההתבגרות בבית, יש רק שני דברים שמצדיקים להקדיש כל כך הרבה זמן למשהו, והראשון הוא - מנוחה ושינה מכל סוג.[/u]
ומה השני???
<סקרנית ביותר!!! או שפספסתי משהו?>

[u]זו המשחה לטוסיק מבית טבע, שעד שהשגתי אותה... היחידה שמעלימה תפרחת חיתולים, והם חיסלו אותה עד תום.ב[/u]
D-:
מזכיר לי כשהרביעי היה קטנטן, והתאומות לא גדולות בהרבה, קרה פעם אחת שמצאתי אחת מהן יושבת על השטיח בסלון והוא שוכב לידה ומלקק מאצבעה דבק פלסטי... :-0

_אני מכוונת למטרה ספציפית, נגיד- רק שהכיור יהיה נקי בערב. או רק לאסוף דברים מהסלון למקום..
כל המטרות האלה כבר הושגו!
אבל לא ביחד. התייחסתי לזה בשיטות של "הרגל שנרכש רק אחרי 21 יום"_

[po]רק מה[/po] אני גם מנסה ללכת בכיוון הזה, אבל יש כל כך הרבה לבצע ולשנות. עברתי דירה. הבית מלא בקרטונים. צריך לנקות לכלוך של שנים של דיירים קודמים שלא טרחו. תיקונים לבצע בבית שאני רודפת אחרי בעלי הדירה, ורהיטים לקנות יד 2 (הרבה) שזה גם כן חתיכת פרויקט
ומשימות מסביב שעוד צריכה לעשות ובנקים וחשבונות, וסידורים שחיכו מלפני המעבר. ברקע יש את השוטף- כביסות ובישולים ובילויים עם הילדים, וקניות קניות קניות, והתרגלות לדירה החדשה. הדלתות חורקות צריך לקנות שמן מכונות. חצי בית אין מנורות צריך לקנות נורות ולבקש סולם ממישהו, כאלה כל הזמן.

אז אני מרגישה שיש שרשרת הרים לטפס :-0
למרות שהכל מוביל לדברים טובים.
לארגן בית זה נחמד סך הכל והתגמול גבוה כי זו דירה נעימה ונוחה לנו מהקודמת.

ולגבי האנרגיות, מה שבשמת כתבה- לבחור מה שממלא אותנו, בדרכ מה שממלא אותי זה [b]לבצע[/b] משימות גם אם בפועל הן מרגיזות ומשמימות. כשיש לי כמה דקות בצהריים עדיף היה לעשות משהו מהנל. אלו פעולות מציקות אבל בסיומן- הן ממלאות סיפוק. והתחושה היא זריקת אנרגיה.
אבל בפועל אני מתעסקת בשוטף, סדר ובישול ולשחק עם הילדים, ועוד ועוד... ואפשר לפנות זמן גם למשימות האלה, אם רוצים, אפשר בהחלט.
חשבתי לקבוע שלוש משימות ביום, אחת לבוקר, אחת לצהרים ואחת לערב... בינתיים אין לי כח לזהההה.



[u]<עכשיו הבן שלי נצפה כשהוא שוכב על הריצפה לצידי ומלקק קרמבו שמצא בשקית, אין דברים כאלה בעולם[/u]

אגב, זה לא היה קרמבו... הלוואי זה היה קרמבו... לקח לי רבע שעה להבין מאיפה הריח המבושם שיש לו ולאחיו שהגיעו אלי מרוחים בלבן דביק סביב הפה והידיים, חשבתי שזה מקרמבו שהסתובב בבית, אז לא- זו המשחה לטוסיק מבית טבע, שעד שהשגתי אותה... היחידה שמעלימה תפרחת חיתולים, והם חיסלו אותה עד תום |-0
מי צריך שניצלונים.... :-0

[u]אם היית שומעת מה הולך בראש שלי 99 אחוז מהזמן...[/u]
חחח לא תאמיני אבל אני שומעת עד כאן, ולכן הדגשתי את עניין הטרמינולוגיות D-:

[u]לא בטוחה שהצלחתי להסביר... יש לי איזו הרגשה עמומה שיש פה כמה משתנים שאולי לא הצלחתי להבהיר איך הם קשורים זה לזה. נו לא נורא, פעם אחרת.[/u]

הסברת מצויין, הבנתי מעולה.
הדוגמא של האוכל הבריא והמקום בבטן- יותר לפשט את זה מזה אין :-9

תמיד יש משתנים נוספים, אבל מאוד מיקדת.
ואני מסכימה לגבי טרמינולוגיות, אם היית שומעת מה הולך בראש שלי 99 אחוז מהזמן... די עצוב אצלי בראש מרוב יסורי מצפון. היום התבאסתי שלא ירד גשם שלפחות יהיה תרוץ ללמה לא יצאתי עם הילדים לגינה (בפועל אני מתה לצאת איתם אבל קשה לי מאוד בגינות, בגלל אחד שרוצה למרחבים ובוכה כשאני עוצרת אותו בגלל שאחיו על הידיים וההיפך).
<עכשיו הבן שלי נצפה כשהוא שוכב על הריצפה לצידי ומלקק קרמבו שמצא בשקית, אין דברים כאלה בעולם :-)
אני אקרא שוב בלילה מה שכתבת, אחרי שישנו, יש פה פנינים.
תודה (())

[u]מסכימה וזו השאיפה שלי. גם אם לא נראה מהמקום שלך שלשם אני חותרת, זה לגמרי שם[/u]
לגמרי נראה לי שלשם את חותרת ולכן תיארתי את זה {@
אני רואה שאת לומדת, מיישמת ורצה עם זה {@ איזה כיף! לזה אני קוראת, השקעה שמשתלמת.

[u]איך אני מקבלת באהבה ובשלום את כל הקשיים שלי ומתארגנת סביבם ככה שיהיה לי הכי הכי קל?[/u]
זה ממש מפתח חשוב. המממ.

[u]והיום בבוקר קמתי מוקדם (מדי) לטגן מיליון שניצלונים ודגיגונים.[/u]
יופי. תיכף אגיד על זה משהו, קודם אגמור לקרוא הכל (-:

[u]בכל מקרה הגעתי מכל השבוע הזה למסקנה שהבעיה העיקרית היא הכמויות שאני מכינה וזה שאני לא מקפיאה. שם הבעיות התחילות. ואני צריכה להתארגן סביב זה.[/u]
טוב, אגיד על זה משהו כי גמרתי לקרוא הכל:

ראשית מציעה ניסוח מחדש:
"בכל מקרה הגעתי מכל השבוע הזה למסקנה ששתי טכניקות יעזרו לי להתארגנות טובה יותר באוכל: להכין כמויות גדולות, ולהקפיא".
בניסוח הזה, חותמת בשתי ידיים.
במקום ניסוח ביקורתי שמציג את העבר כבעיה ואותך כלא יוצלחית, אני מציעה ניסוח ניטראלי שמציג מטרה חדשה (להתייעל בתחום האוכל) ומתאר 2 רעיונות חדשים ומבריקים איך להגיע למטרה החדשה הנ"ל.

(ממליצה לסלק מהמילון ניסוחים כגון "הבעיה היא... שאני... ושאני לא...". או "אני צריכה". הכל בסדר. אין שום בעיה, את בסדר. ואת לא "צריכה" כלום. מצד שני יש לך מטרה חדשה, להתייעל בתחום האוכל, שיהיה לך יותר קל ושייזרק פחות אוכל. ויש לך רעיון חדש איך להתארגן טוב יותר ואת בודקת אותו. אחלה).

עכשיו חוזרת לסוגיית סדר העדיפויות והקצאת זמנים לפעילויות:
קציצות ושניצלונים בכמות גדולה להקפאה יכולה להיות פתרון מצויין, ועלולה להיות כישלון. אם זה מתווסף לרשימה הפרפקציוניסטית של "איך אני אמורה וצריכה לתפקד" בחיים האידיאליים (-: ומסתכם בעיקר בהלקאה עצמית על מה שאת "צריכה" אך לא עושה, זה כישלון. אם את עושה את זה אך מתוך סבל, זה כישלון.
לעומת זאת, אם את נהנית מהמבצע, וגם ישר ברור לך איך הוא נכנס לך ללו"ז בסבב קבוע (כל דבר שנכנס לרוטינה הקבועה, יתבצע. זה סוד ההצלחה), זה יכול להיות פיתרון מצויין.


באופן כללי, עם אמהות מאותגרות באירגון לילדים קטנים, אני בעיקר מתחילה בלהראות לאמא כמה קשה היא עובדת וכמה עומס מוטל עליה, כדי שנתחיל לחפש מה מיותר והאמא יכולה להוריד מעצמה, ואיפה אפשר להקל על עצמה.
פעם אמרתי פה לאיזו אמא, שנכון שהקציצות עם הירק שהיא עושה בסיר הן משהו, שאין דברים כאלה. מצד שני לקח לה 3 שעות לעשות אותן (מי-ני-מום?), וכשהיא הקפיצה בולונז מחומרים דומים בשישית מהזמן היה לי טעים מאוד. לא זכרתי אז שהקציצות הרבה יותר טעימות. אז לא חבל על השלוש שעות?
אפשר להשקיע אותן כשעולה בי דחף יצירתי עז שאינו בר כיבוש וכולי געגועים לקציצות, בסדר...
אבל בעיקרון?
אני נגד.
(אשה צריכה לדעת מה סדר העדיפויות הנכון בחיים, ולפני שהיא חוסמת בלוק זמן של 3 שעות שלמות על משהו, כדאי לוודא שזה מקומו הפרופורציוני בסדר העדיפויות המשפחתי. החשד שלי הוא, שכל עוד יש ילדים מתחת לגיל ההתבגרות בבית, יש רק שני דברים שמצדיקים להקדיש כל כך הרבה זמן למשהו, והראשון הוא - מנוחה ושינה מכל סוג).

אז רק עקב החשד שאני מזהה אצלך נטייה מסוכנת ביותר לעשיית-יתר ולציפיות-על, אני רוצה להדגיש בפנייך ש"ייעול" הולך הרבה פעמים ממש טוב עם "פישוט" ועם "הקלה" ולכן אני ממליצה בתוקף לסלק כרגע מהתפריט לעשור הקרוב משימות תובעניות. שוב - לא כולל חוויות המאירות את יומך.

אם ניקח את השניצלונים מהדוגמא שלך, אז הרבה פעמים אני מסתכלת במשהו הסתכלות מאוד נקודתית. אני רואה אותו, ובהקשר של עצמו, הכל נראה מאוד סביר.
לדוגמא, אולי נקודתית את אומרת, נהניתי להכין, נהניתי מהביצוע, נהניתי מהתוצאות. היו לי כוחות לזה.
מצד שני אם נעשה זום אאוט ונתמקד בפוקוס רחב יותר, שמתבונן בכל אותו היום, או אולי בכל השבוע - ייתכן שנגלה, שהזמן והמאמץ שהשקעת בבוקר בשניצלונים ובדגיגונים בעצם הורידו מהכוחות שלך אחרי הצהריים וכבר נגמר לך הכוח שעה וחצי קודם?
מצד שלישי, אם נתבונן בכמות הזמן שהקדשת לטיגון הזה לעומת כמה זה חוסך לך אחר כך בחיפוש אוכל, בקניית ג'אנק פוד, כספית, התארגנונית ועוד?

אז קודם כל אני עושה חישובי עלות-תועלת לצד בדיקה חשובה מאוד, שפעם לא ידעתי לעשות. בבדיקה הזאת, אני שואלת את עצמי [b]מה טוב לי[/b] ונותנת לזה מקום חשוב מאוד.
פעילות שאני נהנית ממנה, אני מגדילה. פעילות שאני לא נהנית ממנה, כשלעצמה, אני משתדלת להקטין.
כי כל פעילות משמחת, מטעינה אותי וממלאה אותי בכוחות ואז יש לי לב פתוח להיות מאורגנת ויעילה.
ולעומת זאת פעילויות לא נעימות מרוקנות אותי S-:

מאז שהבנתי שכל הקטע בחיים הוא התחזוקה היומיומית של מצב האנרגיות, ושהמטרה היא א. להזרים את השמחה בגוף וב. לסיים כל יום עם מאגר אנרגיות קצת יותר מלא ממה שהתחלנו איתו בבוקר, אם אפשר, אז אני מבינה שאחת המטרות שלי בכל יום היא למלא את עצמי בפעילויות מטעינות (-:

אגב, אותו טריק עם אוכל. אם יש כמות מינימלית מסוימת של אוכל בריא שאני חייבת למלא בו את הבטן לפני כל דבר אחר, ואני מקפידה לסיים אותו לפני שאני אוכלת כל דבר אחר שמתחשק לי, אז מה שקורה הוא שבבטן יש מקום לאוכל הבריא שלי שחייב להיכנס, ואחר כך נגמר המקום (-:

אז ככה: אני שואלת את השאלה החדשה על כל דבר. זה טוב לי? אני שמחה לעשות את זה? אני נהנית?
דיברתי על הקשבה עצמית? מתי היא יעילה?
אז הנה.
לפעמים ממש כיף לי לקום בשש בבוקר כדי לבצע איזה פרוייקט. זה מיוחד ושונה ונותן לי זריקת מרץ ואני בהיי כל היום ויש לי יותר כוחות.
לפעמים, ממש ההיפך.
לפעמים משימה היא ממש כיפית, אם היא קצרה. למשל גיליתי שלי לא חוסך לעשות בישולים שעות. אני דוחה ודוחה את המבצעים האלה... במקום לדחות ולצבור רגשי אשמה, אני עושה פרוייקטים קטנים צ'יק צ'ק. אמא אחרת יכולה להרגיש ממש ההיפך. לכן זה מאוד אישי, צריך לשאול כל אמא איך היא מרגישה.
אז אני לא שואלת את עצמי "בא לי לשטוף כלים עכשיו?" אלא ברור לי שגמרנו לאכול אז שוטפים כלים... אבל אם אני קשובה לעצמי, ומבינה ששטיפת כלים היא נקודת תורפה שלי, אני אשאל את עצמי: כיצד אני יכולה להפוך את שטיפת הכלים למשהו קל וכיפי בשבילי? יותר ממה שהוא היום?

הקשבה עצמית לא תפטור אותי מעצם הצורך להכין אוכל או לשטוף כלים, אבל היא כן יכולה לייעל לי את העבודה ולכוון אותי לבחור בפתרונות כאלה, שיקלו עלי בכל מה שקשה. ככל שאשתדל להקל על עצמי כך יתפנה יותר זמן מתוך היום שלי ל"כיף", לדברים שממלאים אותי בחיוך ומטעינים אותי באנרגיות, וכך יתבזבז פחות זמן על הדברים הכבדים והמעיקים.

לא בטוחה שהצלחתי להסביר... יש לי איזו הרגשה עמומה שיש פה כמה משתנים שאולי לא הצלחתי להבהיר איך הם קשורים זה לזה. נו לא נורא, פעם אחרת.

בשמת
כמה אני אוהבת לקרוא אותך. כמה את מחכימה. אם היה אפשר לגריין שוב ושוב.
כתבתי לך כבר קודם אבל אז מה, אני כותבת שוב, תודה על ההשראה. אני קוראת כמה פעמים מה שאת כותבת וחושבת לעצמי, זה כל כך מדוייק.
כי זה לא הנושא הספציפי, זו דרך החשיבה, שכל כך מאירה! מאירה. מאירה את הדרך שלי למצוא את הפתרון. הבישול זה פינאטס לעומת הנושא הרחב יותר, הרגלים, שינוי הרגלים, התמודדות עם הקשיים. הצלחות.

כתבת
_לא: "איך אני מכריחה את עצמי להפוך להיות מישהי שאני לא, ולתפקד כמו מישהי אחרת?"
אלא: "איך אני מקבלת באהבה ובשלום את כל הקשיים שלי ומתארגנת סביבם ככה שיהיה לי הכי הכי קל?_
מסכימה וזו השאיפה שלי. גם אם לא נראה מהמקום שלך שלשם אני חותרת, זה לגמרי שם.


וזה מתקשר לזה שגם פה אני מרגישה שהובנתי הפוך.
_בואי אצביע לך על דפוס מאוד בולט אצלך: דפוס של תלונה. את נוטשת. עוזבת. מוותרת. נכנסת מאוד מהר לפינה של "אבל אי אפשר..., אבל אני לא יכולה...". ונתקעת שם
מהי למשל תשובה של מי ש רוצה ליישם? שרוצה לעשות שינוי?_

אם נסתכל על מה שקורה מאז שהתחלתי את הכתיבה פה- יומיים וחצי - בפועל אני מיישמת ודי מהר. לוקחת אליי ורצה.
למשל כתבתי לך שכבר לקחתי את העיצה לקנות פחות.
תיארתי למעלה איך תכלס לא נכנסתי לסופר בשעה שהייתי אמורה להיכנס לסופר (ובהמשך גם לא נכנסתי להזמין מהאינטרנט ביום שהייתי אמורה ועוד)
ופירטתי לפרטי פרטים את הבעיות כדי לשמוע איך אפשר לטפל בהן כאן בעמוד.

והיום בבוקר קמתי מוקדם (מדי :-)) לטגן מיליון שניצלונים ודגיגונים, בפעם הראשונה לילדים, כי הפשרתי חזה עוף וברבוניות כבר יומיים וחצי וידעתי שאם לא אקום מוקדם זה יילך לפח כי במהלך היום אין לי זמן לטגן מיליון קטנטנים כאלה עם ציפוי... (זה גם היה על הפנים, כי הילדים התעוררו והונחו אחר כבוד מול הטלויזיה כשידיי מלאות בשילוב האלמותי של קמח, ביצה ופירורי לחם), ויצאו מיליון כאלה שאפשר להקפיא ולהפשיר ולקחת לגינה שזה פותר לי בעיה רצינית ר- שכשאין לי משהו בשלוף לגינה או ביום סידורים, כזה שאפשר להחזיק ביד והוא גם מזין, אז אני קונה להם ג'אנק.
וקניתי במיוחד בחנות פלצנית קופסאות אחסון למקפיא ששומרות על טריות ככה שזה לא יהיה התרוץ.

אלו רק דוגמאות מהיומיים וחצי האחרונים של יישום ולחשוב שעוד כותבת את זה עצלנית מדופלמת :-)
אז התאור של מי שמחפשת לוותר מראש או לברוח מפתרונות וכו' מאוד רחוק מהמציאות.

איפה אני כן מצהירה שזה לא מתאים ולשם כנראה כיוונת - במקומות שנראה לי שהעצות מתאימות
[u]להפוך להיות מישהי שאני לא, ולתפקד כמו מישהי אחרת?"[/u]

דיאטות. יש אנשים שעושים דיאטות 30 שנה. בני 50 שעושים דיאטות 30 שנה.
עכשיו הם בוכים על מר גורלם ומגיע מישהו ואומר להם תנסו כך,תנסו אחרת. אבל הם היו שם, וזה לא עבד להם.
כי יש עצות שאתה מרגיש ממש מרגיש שזה דורש ממך לפעול ממקום שהוא לגמרי לא אתה. שניסית וזה רחוק שנות אור מהאפשרות ליישם.
ויש כאלה שאתה יכול לומר, היי לא ניסיתי, או כן ניסיתי אבל זה נראה לי הגיוני, מתאים, נכון [b]לי[/b]. משהו שאני יכול לאמץ.
זה לא קשור לכמה קל או מוכר, למרות שתמיד נשמח לדרכים קלות ולא בשש בבוקר :-)
זה קשור לכמה רחוקה הדרך המוצעת מיישום.

ויש עוד דבר, אני כותבת פה על משהו ופתאום זה מקבל זרקור ענק כשבפועל זה לא ככה. למשל, אני מתארת הכנת קציצות וכרגע שניצלונים, וזה נתפס כ"מישהי שלא מכירה מספיק מתכונים קלים". או "לא מתארגנת על מתכונים קלים". אז זה עניין הזרקור הלא נכון שמקבלים כשאת מדווחת על חלק מהממציאות (כי אחרת אני אשב פה כל היום לתאר את המציאות כולה) כמו שאם נאמין לחדשות נחשוב שהכל רע במדינה.
אז אני כותבת פה על הקשיים ולא על איפה שקל, הרי ברור שאני מפשירה עוף וזורקת לסיר כמו רובינו. וברור שיש מתכונים קלים ואת רובם אני עושה ביומיום. וכמו שכתתבי למעלה שאת רוב המזון אנחנו כן אוכלים.
אני מתמקדת במה שקשה ובמה שנזרק.
למשל טיגון השניצלונים- זו פעם ראשונה שעשיתי מאז שאני אמא, ואותו תיארתי שוב (דווקא כדוגמא טובה לזה שעמדתי ביעד בדקה התשעים). אז אם לא אציין לצידו שזה החריג שוב תגיע מישהי ותגיד למה את מענה את עצמך עם מתכונים סיזיפים ?:-) והעובדה היא שלא, אני לא. זו כן דוגמא לאיך יוצא שגם כשזה החריג זה מיטגן בשש בבוקר....
בכל מקרההגעתי מכל השבוע הזה למסקנה שהבעיה העיקרית היא הכמויות שאני מכינה וזה שאני לא מקפיאה. שם הבעיות התחילות. ואני צריכה לנהתארגן סביב זה.

בשמת ויונת, כל מלה.
אצלנו ילדים בני שנה או שנה וחצי אוכלים כבר כמו כולם, רק חתוך יותר קטן. זה תהליך הדרגתי כמובן.
[u]איך אני מקבלת באהבה ובשלום את כל הקשיים שלי ומתארגנת סביבם ככה שיהיה לי הכי הכי קל?[/u] זהו משפט מפתח לדעתי.

אצלי זה ההפך; בשר אני מכינה בקלות, אבל בשביל ירקות אני צריכה תכנון מראש.
תודה שהראית לי שזה יכול להיות ההפך, שתיאורטית אפשר גם להכין ירקות בקלות.

[u]אבל כל העצות האלה שוב מאוד מאוד מקשות על מי שלא מסודר[/u]

צריך להפוך את הניסוח.
הניסוח הנכון הוא:
"כל העצות האלה לא נוגעות במה שבאמת חוסם אותי".
לכן דיברתי על דיאלוג.
זה לא היה צדדי או מקרי, התכוונתי לכל מלה שכתבתי. צריך לשבת איתך ממש עם מחברת ועט, ולרשום. זו עבודה קשה של איבחון, פענוח וניתוח. מראיינים אותך ורושמים, מראיינים אותך ורושמים. בסוף מבינים מה הדפוסים שלך. ואז יש ביד מפה, מה לשנות.

[u]זה רחוק מדי מכדי ליישם[/u]

בואי אצביע לך על דפוס מאוד בולט אצלך: דפוס של תלונה. את נוטשת. עוזבת. מוותרת. נכנסת מאוד מהר לפינה של "אבל אי אפשר..., אבל אני לא יכולה...". ונתקעת שם (-:
מהי למשל תשובה של מי שכן רוצה ליישם? שרוצה לעשות שינוי?

[u]וגם ברמת הרצון - אני לא מאמינה ורוצה לאכול אוכל רק כי זה מה שיש, או כי ככה קבענו מראש.[/u]

את מתווכחת איתי.
זה מיותר וגם מצחיק.
את לא צריכה להתווכח איתי. עם עצמך את מתווכחת פה. העבודה שלך היא לרשום: במה את מאמינה? מה את רוצה לאכול?
יש פה רק חוק אחד: לפחות בשלב של התוכנית, אסור שתהיה סתירה בין הרצונות שלך. אז:
[list]
[*] את זורקת אוכל: זה נכון או לא נכון? בואי נסכים שזה נכון?
[*] את לא מרוצה מזריקת האוכל. נכון או לא נכון? בואי נסכים שזה נכון? שאת לא מרוצה מהעובדה שאת זורקת אוכל?
[*] "אני לא רוצה לאכול אוכל רק כי זה מה שיש" - נכון או לא נכון? בואי נגיד שזה נכון. אז מה זה אומר? מה נובע מזה? מה המסקנה?
[/list]

הפירוש של המשפט האחרון הוא: "אני לא רוצה לאכול משהו, רק מפני שאחרת הוא יתקלקל וייזרק".

אוקיי, אמירה הגיונית. אבל האם פירושה: "לרוב אינני אוכלת שאריות מזון כי בדרך כלל לא מתחשק לי לאכול אותן"?
אם התשובה שלך היא: "כן, נכון. כל השאריות מגעילות" - אז השגיאה בדפוס שלך היא שאת בכלל משאירה שאריות.

אם התשובה שלך היא: "לא, מה פתאום. אני אוכלת שאריות כל הזמן, זה מציל אותי. רק לעתים רחוקות קורה, שלא בא לי על משהו ובסוף הוא גם מתקלקל" - אז אין שום בעיית שאריות ולא הייתי מחפשת לזה פיתרון...

[u]זה לא שכל מה שעובר בראש מכינים... אבל יש סוג של איזון בין מה שמתחשק לבין מה שיש במקרר, וכמובן כמובן שכאמא לפעוטות חשוב יותר מה הם יאכלו[/u]

במלים אחרות:
את פרפקציוניסטית.
את מקשה על עצמך ללא כל צורך.
את עושה המון דברים מפני ש"צריך" ואת מכריחה את עצמך ואת הילדים שלך לסבול ללא כל צורך P-:
פלא שלא נשארים לך כוחות |אוף|


[u]פתאום אנחנו יוצאים [...] ואז מה שיש במקרר לאותו יום נזרק (אם הכנתי מראש או נשאר מיום לפני) [...] ובערב מבחינתי כבר מסוכן לבשל אותו ואני זורקת.[/u]
.
הצטרפתי ל-[po]אישה במסע[/po] בתגובה שלי לזה. וואו וואו למה את זורקת כל כך הרבה! נשאר אורז מיום שני ולא אכלתם אותו ביום שלישי אז ביום רביעי את זורקת?
בקיצור, השגיאה הראשונה בשאלה הבלשית "מדוע נזרק אצלי כל כך הרבה אוכל בבית" - היא "כי אני זורקת סתם דברים טובים".

_ואם לחזור לפרקטיקה, הדוגמא שלך עם האורז הזכירה לי עניין שלי עם הבשר.
בעוד שפחמימות וירקות וכו' אפשר לבשל טיק טק - בשר זו כבר התעסקות וזה מצריך תכנון מראש .
כי צריך_

הנה עוד "אמונה מגבילה". את מאמינה בכל מיני דברים, שעושים לך את החיים קשים, והם בכלל לא נכונים 0-:
והנזק כפול.
לא זו בלבד שהאמונות המגבילות שלך לגבי הבשר פשוט, אה, מגבילות אותך, אלא שהן גם מפריעות לראות את התשובה הנכונה.
התשובה הנכונה היא:
קודם כל אני מסכמת עבורך את מה שאת עושה:

[list]
[*] בשר מצריך תכנון מראש אבל אני לא מצליחה לתכנן מראש. אז אני מנסה מדי פעם להכריח את עצמי לתכנן מראש. אז באמת פעם בכמה חודשים מצליח לי אבל זה קשה מדי.
[/list]

ואני מציעה לשאול:
[list]
[*] איך אני יכולה למצוא מתכון של בשר, שמצריך מינימום של תיכנון מראש ואפס התעסקות?
[/list]

לא: "איך אני מכריחה את עצמי להפוך להיות מישהי שאני לא, ולתפקד כמו מישהי אחרת?"
אלא: "איך אני מקבלת באהבה ובשלום את כל הקשיים שלי ומתארגנת סביבם ככה שיהיה לי הכי הכי קל?

הרהור שקשור לעצלנות והרגלים.
יש לנו ציפייה שזה יהיה קל. באיזשהו מקום, גם לי עדיין יש ציפייה סמויה כזו. ומטענים של אשמה סביב תחזוקה שוטפת (יש דף כזה, נכון?)
אני התחלתי להתייחס לעניין בשנים האחרונות כמו אימון פיזי. הרבה בזכות האתר וקריאה בנושא.
אני מכוונת למטרה ספציפית, נגיד- רק שהכיור יהיה נקי בערב. או רק לאסוף דברים מהסלון למקום. או רק לשים מכסי סירים בצורה נוחה ונגישה (יש לי אחסון מסתובב. אני מעמידה את כל המכסים בנפרד מהסירים. זה נוח ועוזר להתמצאות).
כל המטרות האלה כבר הושגו! :-)
אבל לא ביחד. התייחסתי לזה בשיטות של "הרגל שנרכש רק אחרי 21 יום", או תזכורת, וסלחנות כשזה לא הצליח. והרבה פעמים היו שבועיים ברצף של כאוס. והבנתי שיש מציאות ויש חזון... היום, הנקודות שהצליחו הן אלה שבאמת מקלות עלי ולא מכבידות. זאת אומרת, אלה שיישומן מעניק אנרגיה בחשבון הכללי, וכבר לא גוזל מחשבה והתגייסות.

[u]השינוי הראשון שהייתי עושה, הוא לכיוון של פחות: לקנות פחות ממה שמתקלקל לך במצב טרי (גבינות, ירקות, פירות), לבשל כמויות יותר קטנות (שלא יישארו שאריות). אולי לעשות כל יום בדיקה במקרר, "מה יש פה לאכול". כדי להרגיל את עצמך לבדוק קודם כל מה יש בבית ומה אפשר לאכול מהמקרר לפני שיתקלקל.[/u]

בזכותך בשמת היום כמעט והלכתי לסופר לחדש מלאי... בעיקר בגלל שאין לי מתוקים בבית (ואני נרקומנית בעניין הזה), וגם השלמות. אבל עצרתי, ממש בדרך ועשיתי אחורה פנה. הזכרתי לעצמי שיש פירות ויש כל מיני שאפשר לאלתר (למשל דייסת קינואה מתוקה).
והבית מפוצץ באוכל מבושל ובמזווה.

טוסטר אובן יכול לצלות ולאפות היטב. החסרון הוא הגודל.

תודה על העצות.
תמיד טוב לקבל עוד רעיונות.
לגבי ירקות ועוף מאודים אני מחפשת סיר אידוי נורמלי מנירוסטה לא מבמבוק או אלומינום ופשוט לא מוצאת, זה ממש מרגיז כי זו נראית לי אחלה שיטה ובטעם מיוחד והבנתי שהערכים התזונתיים נשמרים טוב יותר.

לגבי כל השאר, אנחנו כבר אחרי שלב הטעימות אבל לא הרבה אחרי, ואני לומדת עדיין לבשל גם מבחינת כמויות וגם מבחינת טעמים שיתאימו להם, כל מיני שלעצמי לא בישלתי (למשל קטניות, או ירקות מגוונים בשרים כאמור שהייתי מבשלת ממש מעט לפני שהייתי אמא).

אגב במשפחות גדולות כמו שתיארתן שיש קטנים וגדולים וכו'- במילא יש אוכל מגוון ובגלל שיש הרבה אנשים הסיכוי לזרוק פוחת.
הנושא הזה עלה מבכלל מהעניין שתהיתי איך לחסוך אחרי שאני זורקת די הרבה.



בדיוק נזכרתי איך אני גדלתי, וגדלתי בבית שתמיד היה בו אוכל מעולה ביתי ובשפע.
אמא שלי וגם אבא היו מבשלים כל השישי בבוקר כמויות של סירים (משפחה גדולה ומזרחית). אוכל מושקע - ממולאים, דגים טריים, כמה סוגי בשר, כמה סוגי תוספות (אבל בעיקר ירוקת כמו שעועית, לוביה, אפונה, סלק ולא אורז או כאלה), סלטים מבושלים בכמויות (מטבוחה, חצילים מטוגנים , פלפלים קלויים , סלט גזר מבושל, סלט סלק אדום, סלט חי בקיצור הרבה סלטים ובכמות גדולה ).
בצהריים של שישי היה או קוסקוס עם עוף או דגים חריפים עם חלה טרייה של בית.
בערב שישי כל מה שציינתי למעלה.
בשבת- סיר חמין ענק עם הרבה קטניות. הרבה בשר, הר ה מהכל.

ומה שהיה קורה זה שמכל זה היה נשאר אוכל גם לראשון וגם לשני. ואלו סוג המאכלים שטעמם בוודאות משתבח עם הזמן (ממולאים למשל וסלטים מבושלים, בשר ברוטב ועוד).
משלישי עד חמישי היו אילתורים לא מחייבים, החל ממרק שעועית ברוטב עגבניות ובשר, בורקס תרד שאמא שלי מכינה אליפות, ועד לנקניקיות שאחי היה זורק לסיר עם פיתות שאני והוא אכלנו כשהגדולות כבר יצאו מהבית.
אוכל טעים, מה שבא, בלי השקעה מיוחדת.
.
גם לא היו אצלנו קופסאות אחסון, אלא סירים על גבי סירים במקרר, עד היום אצל אמי שתחיה. ועד לא מזמן אצל אבי זיכרונו לברכה (שהיה מכין את הדגים, הממולאים והקציצות הכי טעימים בעולם).
עכשיו גם אני רגילה ככה, לבשל הרבה, לשים במקרר ולאכול מזה.
לא להקפיא :-)
השיטה של ההורים היתה חכמה, וגם מתאימה למשפחות גדולות.
אצלי זה סוג של מיש מש. גם כי אני לא משפחה גדולה ולקח לי זמן, ממש תקופה ללמוד לבשל לא בגדול אלא כמויות קטנות. וזו עדיין התמודדות אבל ייאמר לזכותי שאני עומדת בזה.



האמת שגם עניין האפייה והצלייה חשו בכי הוא מאפשר הרב היותר מגוון.
אני דוחה קניית תנור כי בניתי על תנור רגיל ומסתבר שבדירה שעברנו אליה יש מקום רק לבילט אין, עכשיו השאלה - אני רוצה מטעמי תקציב לקנות טוסטר אובן במקום בילט אין שיתאים רק לדירה הזו שהיא שכורה.
האם טוסטר אובן טוב אופה/צולה כמו תנור חזק?

אני חוזרת לדיון הקודם.
בקשר לסדר בבית, אני רוצה לציין שלרווקים ולזוגות קשה לפעמים לקלוט איזה כמות חפצים ואי סדר מתווספים לכניסת עולל למשפחה. ואם יש יותר מילד אחד, וגם מצפים להתווספות השלישי או הרביעי, אז יש קושי אמיתי של מיון ודילול חפצים. מי ששומר הרבה מדי נקבר בסופו של דבר תחת הבלגן או שלא רואה את הרצפה שלו או שלא מוצא מה ששמר דווקא כשהוא צריך.
לכן כדאי להשתמש במה שיש, אבל גם כדאי מאוד לשחרר חפצים.
פשטות מרצון, כבר אמרנו?

[u]כשרק התחילו לאכול מוצקים היו אוכלים הרבה ירקות ובשר ועוף מאודים, זה לא מצריך כמעט שום התעסקות חוץ מקילוף וחיתוך. וכשכבר גדלו קצת היו אוכלים כמעט כל דבר שההורים בישלו, אפילו מתובל ובטקסטורות שונות. כך שזה אולי גם תלוי בילד ובעד כמה הוא בררן.[/u]

זה מה שעשינו עם הילדים שלנו.

אני מבשלת רק דברים קלים וקצרים. קציצות? נדיר שאני טורחת.
מה כן קצר וקל:
מרקים (של ירקות, עדשים אדומות, עוף וירקות).
פשטידות (כשקולטים את הקטע כבר לא צריך מרשמים, כל מה שנשאר במקרר יכול להכנס לפשטידה עם ביצים, גבינה, קמח חומוס, ואת קובעת כמה חלק או גבשושי המרקם לפי מידת הקיצוץ או הטחינה).
לאדות,
תבניות בתנור של חומרי בסיס קצוצים (ירקות, דלועים ועוד).
סיר בתנור לבישול ארוך (בשר לסוגיו, עם גריסי פנינה ורוטב עגבניות).

הילדים שלי אכלו מגיל 6 חודשים לבד ירקות מאודים או מבושלים, וכן חתיכות בשר עוף חתוך (הם קיבלו ראשונים ובזמן שהתמודדו עם האכילה הגשתי לגדולים, ואז התפניתי לעזור לתינוק עם מה שבורח לו).
מגיל שנה הם אוכלים את האוכל שלנו או מהאוכל שלנו (עדיין לא דבש, ולפעמים צריך לחתוך להם וכו׳).

אוקיי, סליחה. חשבתי שהילדים שלך גדולים יותר. אם הם ממש בגיל של טעימות ראשונות זה כמובן משהו אחר ומה שהצעתי לא יתאים. בכל אופן, גם אם המתכונים שנתתי לא מתאימים לכם, אני עדיין חושבת שכנראה עוד לא מצאת מספיק מתכונים שמתאימים לכם ושמספיק מהירים ופשוטים להכין. נדמה לי שבעצמך אמרת משהו כזה בהודעה האחרונה שלך.
אני בטוחה שיידעו לתת לך כאן המלצות טובות יותר משלי.

אם זה עוזר, אני זוכרת שהאחיינים שלי כשרק התחילו לאכול מוצקים היו אוכלים הרבה ירקות ובשר ועוף מאודים, זה לא מצריך כמעט שום התעסקות חוץ מקילוף וחיתוך. וכשכבר גדלו קצת היו אוכלים כמעט כל דבר שההורים בישלו, אפילו מתובל ובטקסטורות שונות. כך שזה אולי גם תלוי בילד ובעד כמה הוא בררן.

[u]נשמע לי שאולי פשוט אין לך מספיק מתכונים שאת רגילה להכין ושהם מהירים יותר ומכילים בשר או עוף.[/u]
אני מבינה שאתם זוג כרגע? כי תינוקות זה עניין אחר לגמרי.

יש לי תינוקות, הם אוכלים כרגע בעיקר קציצות ועוף רך רך. זה די מגביל את האפשרויות וכן מצריך בישול ממושך. וכן אחסנה ותהליכי הכנה נקיים, וזהירים יותר, וכן הקפדה על מזון בריא וטרי.
זה גם מתאים לאבחנה שציינה [u]אמא לארבעה כולם בני 20 פלוס מינוס[/u] שאמרה שצריך לחכות 10 שנים ואז הם יאכלו הכל. כי בישול לתינוקות שונה לחלוטין מבישול לבוגרים.
לפני שהייתי אמא יכולתי גם לחיות על סיר פסטה 4 ימים. היום זה אחרת.

תינוקות גם בררנים יותר, אנחנו מבינים שאם זה מה שיש זה מה שאוכלים, הם לא וטוב שכך. הם יכולים להנות מאוד מקציצות מסוימות ושבוע אחכ אותו מתכון והם יסרבו לטעום. צריך כל הזמן לבשל מגוון יותר (גם בשביל הבריאות וגם בשביל הרחבת הטעמים שלהם) במנות קטנות (או גדולות ולהקפיא).
בקיצור זה שינוי מהותי מבישול לבוגרים וזה שינוי שאני עושה כרגע בתור אחת שהתרגלה לבשל המווון ולהשאיר במקרר ולאכול מזה כמה ימים.

אבל אני באמת לא מוצאת עדיין מנות שאפשר לקחת החוצה. משהו מבושל שטעים גם כשהוא לא חם ומתאים לתינוקות. כי בימים של בילויים בחוץ לאורך חצי יום שם- אני גם נופלת לקניית מזון שזה לא בריא (בדרכ מאפים ומעדנים) וגם האוכל שבבית לא נאכל.

וכן לגבי הקפאה - זה נכון שיש דברים שפחות עובדים עם הקפאה, אבל יש כאלה שעובדים מצויין. אני מכינה רוטב עגבניות ביתי כל כמה זמן ומקפיאה, אחר כך צריך רק להפשיר ולהוסיף לפסטה או לשעועית ירוקה או ברוקולי או מה שרוצים. גם מג'דרה הקפאתי כבר כמה פעמים והיא שורדת את זה מצויין. וגם קציצות עוף שהכנתי פעם ברוטב לימון. צריך פשוט להתנסות ולראות מה עובד טוב עם זה.

נשמע לי שאולי פשוט אין לך מספיק מתכונים שאת רגילה להכין ושהם מהירים יותר ומכילים בשר או עוף. אנחנו כרגע רק שני אנשים בבית כך שיותר קל לשלוט בעניין האוכל, אבל עדיין אני מבשלת הרבה ומשתדלת תמיד למצוא מתכונים טובים ומאוזנים יחסית שלא לוקח שעות להכין. קציצות ברוטב ביתי לדוגמה נחשב אצלי למתכון שלוקח הרבה זמן יחסית.

אני מכינה לעתים קרובות גרסאות שונות של מוקפצים בסגנון אסייתי עם אטריות אורז או שעועית, או עם אורז מוקפץ. זה יחסית מהיר וקל, רק צריך לחתוך ירקות ועוף, בזמן שאת חותכת את משרה אטריות במים פושרים ואחר כך מקפיצה הכל בווק או מחבת גדולה. להקפיץ עוף זה ממש מהיר.אפשר להכין ככה כמות די רצינית וזה ממש לא לוקח הרבה זמן, כי זה לא מצריך בישול ארוך והכנה ארוכה. אני יכולה לתת מתכונים יותר מפורטים אם את מעוניינת.
עוד משהו שעובד טוב אצלנו זה צלי בשר בסגנון אנגלי, זה ממש קל להכין ולא צריך להתעסק עם זה יותר מדי, מכניסים את הצלי לתנור וזהו. צריך להוסיף לו קצת גזר חתוך למקלות ובצל ולהכין לו רוטב, אבל זה די קל ומהיר ואין שום התעסקות עם הבשר עצמו. אני מכינה עם זה את התוספת המסורתית של תפוחי אדמה בשמן בתנור, זה אחד הדברים הכי טעימים בעולם אבל משמין...

אותו דבר גם עם דג או שוקי עוף בתנור, יש מתכונים ממש פשוטים שלא מצריכים הרבה עבודה. אני לא מכינה בדרך כלל קציצות אלא כדורי בשר שזה בערך אותה התעסקות, וכשאני כבר מכינה אני יודעת שזה ייקח לי הרבה זמן גם להכין את הרוטב, גם את הכדורים, לטגן ולבשל עוד קצת ברוטב וגם להכין ליד זה תוספת (בדרך כלל פירה). אז אני עושה את זה רק כשאני בטוחה שיהיה לי מספיק זמן, ואני מכינה כמות גדולה ומקפיאה מיד כשזה קצת מתקרר חלק מהכדורים עם הרוטב, בחיי שזה אותו הטעם בדיוק כשזה מופשר.

ועוד מתכון פשוט ומהיר - חזה עוף חתוך לחתיכות קטנות שגילגלת בקמח מעורבב עם מלח. מטגנים את זה בשמן זית וכשמזהיב שופכים למחבת יין לבן. נותנים לזה להתבשל אולי 10 דקות נוספות עם היין או עד שרוב הנוזלים מתאדים. יוצא ממש נימוח וטעים עם ציפוי רך של קמח ויין, אני תמיד מכינה את זה כשאין לי הרבה זמן. מגישים עם אורז או אפונה (או שניהם).
יש עוד אופציות, אני בטוחה שישמחו לתת לך כאן מתכונים מהירים אם תבקשי.

עצות מניסיון - אמא לארבעה כולם בני 20 פלוס מינוס - בשלנית בינונית אבל סופר מאורגנת
א. קציצות זה באמת הרבה עבודה. רוטב בולונז קל ומהיר יותר. סיר במקרר טוב לכחמישה ימים (ברור שמתחסל ביומיים)
ב. כמו שאשה במסע כתבה - לא זורקים אוכל. לפעמים אני אוכלת את השאריות והילדים את הטרי :-) על כל פנים חכו 10 שנים והם יאכלו כל מה שיש במקרר עד שיגמר
ג. הקפאה כפי שכבר הוצע - אם אני רואה שהסיר מלא אחרי יום מקפיאה מנות. אפשר להקפיא גם פחממות כמו אורז ופסטה. ירקות לא אוהבים הקפאה. כהילדים הופכים נערים זה קורה רק כשהם בטיול שנתי
ד. בחורף תמיד סיר מרק במקרר וסיר אורז. מרק אפונה/ מרק עדשים/ מרק ירקות פשוטים להכנה ומזינים
ה. שיטת ירקות + שמן זית וקצת מלח בתנור - הכל: תפוא, ברוקולי, כרובית, שומר, סלק. עושה כל ירק בנפרד. חלק 180 מעלות חצי שעה, תפוא אוהבים חום גבוה יותר. מה שחשוב - הכנה קלילה, טעים מאוד, כולם אוהבים. התפריט המועדף לארוחות שבת (לצד המנה)
אפונה קפואה (ויש מותגים זולים מאשר סנפרוסט) - תוספת עם או בלי אורז. כף חמאה משדרגת
ו. דייסת קווקאר לשבתות חורפיות - יאמי

בהצלחה

אורז "מקרר" + עשבים טריים קצוצים = ממולאים במהירות האור.

לגבי בשר וכו: אצלי המשוכה היא טיגון. וחלק מהבית טבעוני.
סעיף אחד פתרתי בסבתא אחת (תודה אמא) שמטגנת עבורי שניצלים וזו הבקשה הקבועה. כך שתמיד יש תוספת לשלוף. פעם בשבועיים אני עושה מבצע קציצות הכי לא מושקעות (רק בשר טחון ובצל מגורר) בבישול ברוטב ומקפיאה בכלים קטנים. בשר בקר יכול להחזיק במקרר יומיים+, ועדיף כמובן בחלק הקר ביותר.
קטניות- תמיד מקפיאה ישירות את מה שלא נאכל (שעועיות למיניהן, קציצות ירק, אורז עם עדשים הכל חוץ מפסטה ופירה, בגדול). ככה זה לא נזרק, והטבעונית מבינינו יודעת שיש לה במקפיא אוכל מבושל זמין. גם אותי זה מציל בבקרים בהן אני יודעת שלא אגיע לבישול צהריים - מוציאים קופסה לשיש/ למקרר.
השדרוג של העניין הוא מדבקות וטוש במגירה ליד המקרר, כדי לרשום תוכן הקופסה.

אני כבר זמן מה מקפידה על מזווה מינימום. מכניסה את זה כאיזה אתגר משחקי. מוצאת שתמיד יש מה לאכול בסוף...

בחירה שלך, כמובן. אני הצעתי לך להתבונן בכל האמונות המגבילות המיותרות לחלוטין שיש לך (זליגה של חיידקים? איפה היית בשיעורי ביולוגיה?). את יכולה להקשיב למה שיש לי להגיד (למשל, ללכת לקרוא [url=https://basmatez.wordpress.com/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%93%d7%a8-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9f/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9c%d7%aa%d7%99-%d7%9c%d7%91%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa/]פה[/url] את הסיפור על איך בשמת התחילה לבשל בקלילות. האמונות המגבילות שם שונות, אבל העקרון אותו עקרון), או שאת יכולה לקרוא לי בשמות, כדי להסביר לעצמך למה את לא מקשיבה לי. הבחירה כולה שלך...

אישה במסע אני לא מגיבה לתגובות מתלהמות/היסטריות.

בשמת, חזרתי להמשיך את התגובה שלי בשעות השקטות של הלילה כשהילדים ישנים :-)
מהסיבה שהדוגמא שנתת לגבי האורז היא כל כך מדוייקת שהייתי חייבת לחזור לפה ולכתוב לך.
אני חייבת לציין שכמעט בכל תגובה שלך את מחדשת, מאירה את העיניים ומעניקה השראה.
כי הטעויות האלה שמתחילות ב"אורז" ונגמרות באוברדראפט רצחני הן הטעויות שבסוף מנהלות את חיינו במקום להיפך.

ואם לחזור לפרקטיקה, הדוגמא שלך עם האורז הזכירה לי עניין שלי עם הבשר.
בעוד שפחמימות וירקות וכו' אפשר לבשל טיק טק - בשר זו כבר התעסקות וזה מצריך תכנון מראש .
כי צריך להפשיר מראש
וצריך לפנות שעה לעמידה על האש בדר"כ (אם זה עוף או קציצות או ממולאים). כלומר לא לישון אח"כ שעה או לא לצאת או לא להתעסק במשהו שעלול להשכיח ממני את הסיר.
וההתעסקות- חשוב לי שהכיור יהיה נקי לפני ואחרי סביב התעסקות בבשר כדי למנוע זליגה של חיידקים מבשר נא. ובגלל שאצלי הכיור כמעט תמיד מלא זה אומר שבשביל להכין בשר אני צריכה הרבה זמן :-/
ואם מכינים משהו סיזיפי כמו קציצות או ממולאים אז זה בכלל דורש יותר זמן וידיים תפוסות.

בקיצור היו לי מספיק סיבות למה [b]לא[/b] לעמוד ולהכין.
מה שגרם לזה שהרבה בשר נזרק עוד לפני שהגיע לסיר.
כמובן שברוב הזמן הכנתי מה שהפשרתי, אבל בחלק מהזמן - זה פשוט היה נזרק.

בנוסף, אני לא חובבת הקפאות, גם כי טעם המזון שונה לאחר הפשרה, וגם כי גם זה דורש תכנון והתעסקות.

אבל - התחלתי בלשנות כיוון.
פחות בגלל החיסכון, ויותר כי קלטתי שהילדים לא אוכלים מספיק בשר בגלל שאמא שלהם מתחרבשת עם זה.

אז עשיתי ניסיון והכנתי יום אחד 40 קציצות מושקעות במיוחד לילדים עם ירקות, טיגון ואח"כ בישול. חילקתי למנות יומיות והקפאתי.
זה היה ממש מבצע שהתגייסתי אליו מעל סיר הטיגון והבישול והמגרדת עם הירקות וכו'.
ואז באמת היה לי סוג של "שקט" בעניין הזה של הלחץ להכין בשר.
ובגלל שיש אצלנו רכבת הרים מבחינת הימים, יש ימים עמוסים וצפופים או לא צפויים ושם בדיוק שם צריך את האוכל המוכן מראש זה היה נחמד להפשיר ולחמם טיק טק. וקציצות טעמן משתבח עם הזמן דווקא.


זה נשמע כאילו מובן מאליו, אבל לי זה בכלל לא. כי אני לא סובלת להקפיא, ואם אני גם לא אוהבת התעסקות בבשר אז השילוב של שניהם מבחינתי הוא שינוי כיוון.
וזה משהו שהגעתי אליו אחרי שנה של מאבקים עם עצמי ועם סוגיית הבשר בבית.


כאלה שינויים אני מחפשת, בדיוק כמו שהצגת את עניין האורז כדוגמא.
ולא פשוט להבין אותם על עצמך תמיד. הרי ברור שתמיד קראתי על המלצות להכין הרבה, לחלק למנות ולהקפיא.
קראתי כהמלצה. ולא אהבתי את ההמלצה הזו וניסיתי אותה בעבר עם מרקים ותבשילים וזה היה קטסטרופה.

אבל בבשר זה כן עבד והייתי חייבת להבין שהאופציה הזו נכונה לי במקרה הזה.

יש דף כזה בבאופן? שמעניק רעיונות איך להתנהל בצורה חסכונית סביב רכישה, אחסון והכנת מזון? אבל מההיבט שבשמת ציינה? של לעקוף מחסומים אישיים כאלה?
אני חושבת שדוגמאות כאלה יכולות לעזור.

[u]אבל כל העצות האלה שוב מאוד מאוד מקשות על מי שלא מסודר.[/u]
אני לא מסודרת. לפחות באוכל. לדעתי העצות האלו מקשות רק על מי שפרנואיד.

לזרוק בשר כי הוא שהה במקרר יומיים? באמת? את רצינית? לי יצא להכין גם אחרי שלושה ימים. למה שמה שיש באותו יום במקרר יזרק? אצלנו דברים נאכלים גם אחרי חמישה ימים. בכלל, דברים לא נרקים אחרי פרק זמן. הם נזרקים אם הם מסריחים. ואם הם רק התחילו להסריח אז הם עוד בסדר ואפשר וכדאי לאכול אותם מהר, לפני שיתקלקלו ממש.

ו גישה מאוד מודרנית לאכול - לזרוק אוכל ברגע שיש צל של רמז לקלקול. בעיני זו גישה בזבזנית, לא הגיונית, ומלאה בחוסר אמון כלפי הגוף. ולדעתי היא מקור צרותייך.

יוצא לי לעיתים רחוקות לאכול אוכל לא טעים, אוכל נזרק פה לעיתים רחוקות עוד יותר, ודברים מבושלים מראש מתוך הנחה שיאכלו אותם לפחות עוד שלושה ימים (כלומר, אם הם לא יסתיימו לפני כן, אבל זה התכנון), ואפשר גם שבוע קדימה, תלוי מה זה. כשיש מספיק זמן, אז הארועים האקראיים מתפזרים בצורה שווה יחסית ודברים לא נזרקים.

אבל כל העצות האלה שוב מאוד מאוד מקשות על מי שלא מסודר.

זה רחוק מדי מכדי ליישם.
וגם ברמת הרצון- אני לא מאמינה ורוצה לאכול אוכל רק כי זה מה שיש, או כי ככה קבענו מראש.
זה לא שכל מה שעובר בראש מכינים... אבל יש סוג של איזון בין מה שמתחשק לבין מה שיש במקרר, וכמובן כמובן שכאמא לפעוטות חשוב יותר מה הם יאכלו, מה טוב להם, מה לא אכלו בזמן האחרון וכדאי שיאכלו, למה סרבו ומה בטוח יאכלו, מה יהיה כבד להם ומה טוב בהתחשב במה שעובר עליהם.

התזונ השלהם לרוב קובעת מה יבושל.

וגם יש הרבה שינויים. פתאום אנחנו יוצאים ליום סידורים ארוך ואוכלים בחוץ כל מיני (מעדנים, מאפים וקרקרים ופירות) ואז מה שיש במקרר לאותו יום נזרק (אם הכנתי מראש או נשאר מיום לפני) ואז למחרת אני חייבת לבשל משהו יותר מזין מקרקרים וכו'- כלומר אין פה תכנון מראש.
או שהפשרתי בשר וביום מסויים פשוט הגעתי בקריסה למיטה בלי יכולת להגיע לבשל אותו, או שהוא לא הופשר או שמישהו מאיתנו חלה ולא יכולתי בכלל להתפנות להכנת קציצות למשל.
למחרת בדיוק התארחנו ובערב מבחינתי כבר מסוכן לבשל אותו ואני זורקת.
אלו דוגמאות קלאסיות לשינויים אופייניים שמשפיעים על מה שקורה במטבח.

מסכימה עם כל מילה של בשמת ומוסיפה: אפשר להכין תפריט שבועי מתחדש - כלומר בחודש הקרוב כל יום א' אוכלים בבוקר טוסט עם גבינה, בצהריים מרק ירקות ופשטידה, בערב חביתה וסלט (סתם דוגנא כמובן). בימי ב'-גם תפריט קבוע. וכך הלאה לכל אחד מימות השבוע. כמו שהיה פעם בחדרי אוכל קיבוציים (:
ואז הרבה יותר קל לחשב מה צריך לקנות לשבוע הקרוב, ובאיזה כמות.

[u]כל שבוע נזרק מזון[/u]
זה אומר שלא משנה מה השיטה שלך, היא לא פועלת.

[u]פירות וירקות שנרקבו.[/u]
את באופן קבוע מעריכה שתאכלו כמות מסוימת אך אתם אף פעם לא מגיעים לכמות הזאת?

[u]שאריות תבשילים שלא נאכלו[/u]
את מכינה יותר אוכל ממה שאת באמת אוכלת?
את מכינה מראש לשלושה ימים אבל בפעם השלישית כבר לא מתחשק לך?

השיטה לשימוש חסכוני יותר, שלא פיצחת?
השיטה היא במה שקונה ולא משתמשת...

כלומר:
תשאלי את עצמך "מדוע אני זורקת מזון". לא כשאלה פולנית אלא כשאלת מחקר. שאלת בלשות.
פה צריך להיות עכשיו דיאלוג בינך לבין מישהו שיודע מה לשאול אותך ואיך לפענח את התשובות. אחרי הדיאלוג הזה, את תביני איזה דברים את עושה, שתורמים לפקק במקרר, ואת תפסיקי לעשות אותם.
אני הייתי מתחילה מ- לא לקנות אוכל...
כן. לאתגר את עצמך: אם אני צריכה עכשיו לאכול אך ורק ממה שיש לי בבית, מה אני מכינה עכשיו?
אולי את צריכה גם אתגר, ללמוד להכין כמויות אוכל אחרות (שלא יישארו שאריות).

כאשר את מנתחת "מה אני עושה שגורם לאוכל להתקלקל" , את מגלה מה בהרגלים שלך עולה לך ביוקר.
למשל, אנשים "מסודרים" אין אצלם דבר כזה "שאריות תבשילים שלא נאכלו", מדוע?
מפני שהם [b]בודקים[/b] את המזווה שלהם
ולכן [b]יודעים מה יש להם[/b] בכל רגע נכון
ולכן [b]מקפידים לאכול[/b] את השאריות - קודם כל.
אין אצלם סעיף כזה "אבל לא בא לי" - כי לא אוכלים לפי מה ש"מתחשק לי" אלא לפי [b]סדר העדיפויות[/b].

זו נקודה חשובה, והיא דומה לנקודה הקודמת, שבה אמרתי, שאנשים מסודרים לא שואלים את עצמם מה מתחשק להם לעשות כרגע אלא מה [b]צריך[/b] לעשות כרגע, ואז עושים אותו. כאשר אני בכלל לא טורחת לשאול את עצמי שאלות לגבי חוויותי הרגשיות בנושאים שבהם הן לא מועילות, אז יש לי כוחות (אנרגיות מיסטיות פלאיות) לעשות את מה שצריך.

איך אני מבדילה בין הקשבה עצמית לגיטימית, שבה חשוב מאוד שאשאל את עצמי "כיצד אני מרגישה" לבין ההקשבה העצמית הלא מועילה?
התשובה היא בשאלה: אם ההקשבה העצמית מועילה, אז היא נכונה. היא היא לא מועילה, אז היא הלא נכונה.

יש הרבה שטועים ומתבלבלים בעניין הזה, ואתן דוגמא:
למשל, באופן קבוע אני מכינה יותר מדי אורז ואז לא בא לי לאכול אורז ובסוף אני נאלצת לזרוק כי זה התקלקל.
ואז אני חושבת בטעות, שהבעיה שלי היא בזה שאני לא מכריחה את עצמי לאכול שאריות אורז.
לא! זו טעות!
הבעיה היא בזה, שלא נתתי לעצמי לגיטימציה לשנוא אורז מהמקרר.
ברגע שהייתי מבינה שאני לא רוצה לאכול אורז שכבר עבר מקרר, והייתי מבינה שרק אני אוכלת פה אורז בכלל, הייתי מתחילה:
[list=1]
[*] לקחת הפסקה מאורז למשך 5 השנים הבאות, אולי?
[*] להכין רק חצי מכמות האורז השבועית שאני מכינה כרגע, ואז לא יישארו שאריות?
[/list]

בקיצור, יכולות להיות הרבה אפשרויות. אולי ירקות נרקבים לי כי אני חושבת שיהיה לי זמן לעשות תבשיל כלשהו אבל אין לי. אולי הם נרקבים כי אני מתכננת לאכול כל יום סלט אבל לא מגיעה לחתוך את הירקות. אולי הם נרקבים כי שכחתי שרציתי לעשות סלט, אבל הייתי יכולה להגיע לזה לו היתה לי מערכת יותר יעילה של תזכורת.

השינוי הראשון שהייתי עושה, הוא לכיוון של פחות: לקנות פחות ממה שמתקלקל לך במצב טרי (גבינות, ירקות, פירות), לבשל כמויות יותר קטנות (שלא יישארו שאריות). אולי לעשות כל יום בדיקה במקרר, "מה יש פה לאכול". כדי להרגיל את עצמך לבדוק קודם כל מה יש בבית ומה אפשר לאכול מהמקרר לפני שיתקלקל.

אולי במשך כמה שבועות להכין אוכל רק ממה שיש בבית עד שייגמרו המצבורים. אולי להכין כל יום אותו דבר, בוקר, צהריים וערב אותו דבר, וככה לחסוך הוצאת אנרגיה על החלטות מתישות.

_שוב לא למלא את מקומות האיכסון.
להשתמש בפריטים עד שייגמרו._

זה נכון. גם כלכלית.
להפתעתי הוצאות על מזון הן ההוצאות הגדולות בבית. אחרי דיור אצלי לפחות.
ומאח רוההוצאה על דיור גדלה פלאים בעקבות המעבר (ההכרחי), אני חייבת להתנהל בחוכמה סביב הוצאות מזון.
במילא אני קונה בזול ובמבצעים ובמרוכז וכן הלאה, אבל עדיין כל שבוע נזרק מזון, והרבה. פירות וירקות שנרקבו, שאריות תבשילים שלא נאכלו, בשר מופשר שלא בישלתי מלחץ זמן, ושאריות ממרחים בצנצנות שנראו לי כבר לא טריים. גבינות פגות תוקף.
אלו בעיקר. לדעתי זה שווה ערך לאלפיים שלושת אלפים שח בשנה לפחות.

לא הצלחתי לפצח את השיטה לשימוש חסכוני יותר. דווקא לא קונה המון הבעיה היא במה שקונה ולא משתמשת.

_אבל יש לי כמות גדולה פי כמה מכל הפריטים עליה, שבגלל אי סדר היתה שקועה בתא נסתר או בקרטון/שקית איפשהו. יש לי הרבה מהכל אבל אני משתמשת בכל כך מעט רק בגלל בלגן.
פה בדירה הנוכחית יש המון מקומות אחסון, ארונות, שידות. תענוג._
חשוב לא למלא את מקומות האיכסון.
להשתמש בפריטים עד שייגמרו.


[u]מה, כולן כאן מצליחות למצוא מה שהן מחפשות מתי שהן רוצות אותו, ורק אני מחפשת דברים מסויימים שנים ולא מוצאת?[/u]
לא, גם אני ככה. שנים מחפשת ולא מוצאת.

[u]צריך לראות את התמונה כולה, שיכולה למשל לכלול[/u]
אז זהו, שלדעתי לא נכון לשים את כל באותה ערמה. כי חלק מהדברים משפיעים על האבק (ועל הניקיון בכלל) בצורה ברורה. יש לי למשל מקום על השידה שאני רוצה לסדר, יש שם כל מיני דברים שצוברים אבק. חפצי נוי בהחלט צוברים אבק. אבל יש דברים שלא. מצעים למשל, נמצאים בארון. ציוד לתיקונים - איזה? נמצא במגירות.

אני מבחינה בין סדר לניקיון כי אני עובדת בסדר כמו בהיררכיית זכרון במחשב. הדברים שאני משתמשת בהם לעיתים קרובות נמצאים קרוב. הדברים שצריך פעם ב- נמצאים בפינה רחוקה שבה אני לא נוגעת כמעט אף פעם, ולכן הם רק תופסים מקום, הם לא משפיעים לא על הסדר ולא על הניקיון.

[u]יכול להיות שזה עניין של אישיות אבל אני מנחשת שיש פה גם הבדל שנובע מתנאי חיים שונים[/u]
לדעתי זה גם עניין של הרגל ומיומנות. המודל שלי לסדר הוא אמא שלי. אצלה לכל דבר היה מקום, ולא היה יכול לקרות שהיא לא תזכור בעוד שנה שהם קיימים. למדתי ממנה, ולא פלא שלא קורה לי שאני לא זוכרת שמשהו קיים. למען האמת, לא ממש ברור לי איך אפשר אחרת - זו הדוגמא היחידה שאני מכירה אישית ומקרוב.

כשהתחלתי לפתח סגנון משלי, הבנתי שבעצם זה לא תמיד כזה הגיוני. כי אומנם פעם בשנה, אלב צריך להוציא את הבגדים מהארון בערימות כדי להחליף מקום (שלוש ארבע ערמות למדף, אבל אני לא זכרתי איזו ערימה היא איזו), והחלטתי לכתוב את זה על דף, ולשים אותו מתחת לערימה בארון - בדיוק כדי שלא אצטך לזכור.

מה שאני באה להגיד - יכול להיות שזו אישיות (ולדעתי באלאגניסטיות היא במידה מסויימת נטייה מולדת), אבל זה גם הרגלים, מיומנות שאפשר ואולי גם כדאי לרכוש.

אני לא רואה את העלות של לזכור מה נמצא איפה. אולי כי אני גרה עם ההורים שלי בדירה קטנה, אבל ממש לא ברור לי איך אפשר לשכוח. אם יש מחיר, אני לא רואה אותו.

מהצד השני, את העלות של מחסור בדברים ראיתי, ובצורה ברורה. מילא כשזה כסף, אבל כשנשברו או נקרעו או נשחקו אצלי דברים מסויימים, פשוט לא מצאתי אותם! לפעמים עברו שנה או שניים עד שמצאתי. חצאית אדומה כמו שאני רוצה אני מחפשת יותר מחמש שנים אני חושבת... אם אי פעם אמצא אני בטוח אקנה שתיים, ואולי אפילו שלוש.

לדעתי, אם אחסון חפצים מוסיף לך עבודה, את פשוט לא מאחסנת אותם נכון. יש לי ערימת תיקים שאני לא באמת צריכה שקיבלתי במתנה, והם שוכבים להם בארון שנים ואני פשוט לא נוגעת בהם. מה המחיר של זה שאני לא רואה? המחיר היחידי שאני רואה לזה זה המקום שחסר, ואותו אני באמת כוללת בטרייד אוף. אבל לסדר אותם? לנקות אותם? למה ובשביל מה - אם אני לא נוגעת בהם הם לא מתלכלכים...

ובנוסף לכל זה, שמור מקום מיוחד בליבי (ובחדר שלי) לחפצים שמעצם מהותם משתמשים בהם פעם ב-. למשל, מגפיים. אני משתמשת בהם פחות מחודש בשנה אני חושבת, והיו שנים שבהם בכלל לא נעלתי מגפיים. אבל כמזג האוויר לא טוב, הם נחוצים. כנ"ל לגבי מעילים. או סדוור עבה במיוחד, שלבשתי בחורף הקר במיוחד ההוא.

כלומר, העלות והתועלת של דברים לא חקוקה בסלע. אפשר לשנות אותה.

אני לא יודעת כמה אני שומרת באופן יחסי - כי יחסי בהשוואה למה? יש לי שלושה מעילים, אבל המון גרביים - כי היו לי גרביים צבעוניות לפני הצבא, וקניתי לצבא גרביים לבנות ושחורות בכמויות שתספקנה לשבועיים בלי כביסה עם מרווח בטחון.
אז לזרוק אותם, כי אני לא משתמשת בהם? או לחכות שהגרביים ישחקו ויופיעו בהם חורים שאין טעם לתפור, ואז להוציא את הגרביים ששמרתי?

אני כוללת בחישובים שלי בעיר את המקום שהגרביים לוקחות. הסדר והניקיון לא נכללים בחישוב, כמו גם האפשרות שאני אשכח אותם. אני כוללת בחישובים את העלות, וגם את הטרחה שבלמצוא גרביים מכותנה שאני אוהב, וגם את הסיכון שאצטרך לקנות משהו לא מכותנה כי לא יהיה לי זמן. ואני כוללת גם "בל תשחית" בחישוב שלי.

מה, כולן כאן מצליחות למצוא מה שהן מחפשות מתי שהן רוצות אותו, ורק אני מחפשת דברים מסויימים שנים ולא מוצאת?

[u]איך בדיוק? נניח, בגדים. פעמיים בשנה, בהם אני מחליפה בגדי חורף וקיץ, קיומה של השקית עם הגופיות יכולה להעריך לי את הסדר. את הניקיון היא לא מאריכה בשום דרך.[/u]
כל דבר בפני עצמו - ההשפעה שלו זניחה. זה חלק מהעניין - כדי לראות את העלות האמיתית של שמירת דברים, צריך לראות את התמונה כולה, שיכולה למשל לכלול - מצעים, מגבות, מפות שולחן, תיקים, צעצועים, בגדים משלל קטגוריות ונעליים (כפול כמה אנשים שחיים בבית), ספרים, כלי מטבח (כותבת כקטגוריה אחת אבל בעצם זה כל מיני), חפצי נוי, ניירת, ציוד לתיקונים בבית ועוד ועוד.
באופן כללי, ככל שיש פחות דברים בבית קל יותר לנקות כי יש פחות מה להזיז ולהרים ופחות דברים שמצטבר עליהם אבק ולכלוך, אבל ההבחנה בין ניקיון לסדר לא מהותית ממילא, כי בשורה התחתונה שניהם פשוט לוקחים זמן.

[u]ובנוגע ללזכור[/u] - יכול להיות שזה עניין של אישיות אבל אני מנחשת שיש פה גם הבדל שנובע מתנאי חיים שונים - ילדים יוצרים המון דברים שצריך לזכור, וכך גם האחריות על המרחב הכללי בבית.
אז למשל אם בסיום עונת החורף נשארו לי שתי חולצות וזוג מכנסיים אחד של ילד שיהיו כנראה טובים לשנה הבאה, בשיקול אם לשמור או להעביר, אני לוקחת בחשבון לא רק את העלות והטירחה של קניית בגדים חדשים, אלא גם את הסיכוי שאני אזכור בעוד שנה שהם קיימים ואיפה הם וגם את הסיכוי שאכן הם יהיו בגודל המתאים. רק אחרי זה אני יכולה להשוות את תוחלת התועלת מהם לעלות של האחסון שלהם - בעיקר המקום שצריך כדי לאחסן אותם ותוספת העבודה שהם מוסיפים (שאני כוללת בה גם הסדר והניקיון וגם את זה שנוסף לי משהו לזכור). למשוואה הזו אין תוצאה ידועה מראש - לפעמים עדיין כדאי לשמור ולפעמים אני אכן שומרת. אבל אם אני שומרת יחסית מעט דברים מהסוג הזה (באופן אבסולוטי זה לא ממש מעט, אבל באופן יחסי), גם הסיכוי שאכן אעשה שימוש במה שאני שומרת יעלה.

[u]זה מאריך את זמן הניקיון והסדר בבית, זה מסבך מעברי דירה וגם - כשיש המון דברים בבית וגם המון דברים על הראש, לא תמיד זוכרים מה שמרנו ואיפה.[/u]

איך בדיוק? נניח, בגדים. פעמיים בשנה, בהם אני מחליפה בגדי חורף וקיץ, קיומה של השקית עם הגופיות יכולה להעריך לי את הסדר. את הניקיון היא לא מאריכה בשום דרך.
על מעברי דירה אני ממש לא חולקת - למעברי דירה עדיף להיות כמה שיותר קלילה ועם כמה שפחות חפצים.
ובנוגע ללזכור - לא קרה לי. אף פעם, למיטב זכרוני. וזה למרות שאני לא מחשיבה את עצמי למסודרת במיוחד...

ואני שומרת חפצים לא מדוייקים. חלק מהם היה עדיף לזרוק, אבל חלק לדעתי לא. כי לקנות חדש עולה כסף, ומה שיותר חשוב - טרחה. וגם כי חפצים לא מדוייקים מרחיבים את מרחב המחייה שלי. אבל זה משהו שאני רוצה להרחיב עליו אחר כך, ואני לא בטוחה אם הוא שייך בכלל לדיון הזה.

אני דווקא בעד להשאיר חפצים/בגדים לא מדוייקים.
גם רכישה לא רק עולה כסף אלא זמן, וסחיבות.
גם כשמקבלים מוצרים יד שנייה - יש כזו התעסקות של שינוע ותאומים.

לפעמים יותר פשוט כן הלשאיר את הכמה מעילים מעאפנים בידיעה במילא השימושבהם הוא מועט - אבל קיים מאשר להתחיל במסע חיפושים אחרי המעיל המושלם לא בתחילת העונה שאז יקר אבל גם לא ממש בסוף העונה כשאין מידות, ולאל עם הילדים כי אז קשה להסתובב.

בקיצור, כשכל זה עובר לי בראש - ברור שעדיף להישאר עם כמה מעילים מעאפנים שכל אחד בתורו כן משרת מדי פעם.

לא חושבת שכל פריט בבית צריך להיות בול ומשמח, לפעמים הוא צריך לשרת אותי במידה סבירה וזה מספיק.

[u]מה עדיף, לזרוק את הגופיות המיותרות ששכבו בארון כמה שנים, ולקנות חדשה, או לשמור אותן? זו שאלה של תעדוף, ואין לה תשובה נכונה אחת. בינתיים, אגב, מצאתי עוד גופייה בסגנון, שתהיה לי לקיץ הבא. יד שניה. לו לא היו לי עוד גופיות בארון אולי הייתי הולכת ישר לקנות גופיה חדשה.[/u]
אני חושבת שברוב המקרים ששומרים דברים עם סימן שאלה, זה כזה. דברים שהם בבירור שימושיים, אנשים לרוב לא יהיו בדילמה לגביהם. זה בדיוק ה-לא שימושי כרגע אבל אולי יום אחד...
אני הגעתי למסקנה שברוב המקרים (עם כמה חריגים) עדיף לזרוק או למסור גם אם יש סיכוי שיום אחד זה יהיה שימושי, כי שמירה של יותר מדי דברים זה משהו שממש עולה כסף. זה מצריך מקום אחסון (היה לי מאוד בולט כשפעם עברתי דירה וידעתי שאם לא אעשה מיון רציני אצטרך לקנות ארון. ואז על כל דבר שמיינתי חשבתי - האם אני מוכנה לשלם כדי לשמור אותך?), זה מאריך את זמן הניקיון והסדר בבית (מבחינתי עולה כסף גם אם אני מנקה לבד, כי זה על חשבון שעות עבודה), זה מסבך מעברי דירה (ואנחנו יודעים שעוד נעבור) וגם - כשיש המון דברים בבית וגם המון דברים על הראש, לא תמיד זוכרים מה שמרנו ואיפה. ואז לפעמים לא מוצאים או לא זוכרים שיש דברים שימושיים ויפים, וקונים חדש סתם (כבר קרה לי).

[po]אישה במסע[/po],

ברור שלא נריב על מספר המעילים שנעים ושימושי לך לשמור אצלך.

לו היו לך יותר מעילים, כולל כמה שלא לבשת כבר שנים, ושאת שומרת כי (כי זו מזכרת, כי היום זה לא אופנתי אבל אולי יחזור לאופנה בעתיד, כי אולי פעם תשמיני שוב, כי...), והארון שלך היה גדוש, ובכל זאת היית מרגישה שאין לך מה ללבוש, אז אני חושבת שהיה יכול אולי להתאים לך לנסות את השיטה הזאת.

אני שמחה שיש לי חפצים שימושיים, גם אם העיצוב שלהם לא מתאים לי בדיוק (רהיטים שקיבלנו, בגדים, כלים, ממש המון). אבל מה שצורם לי בעיניים אני משתדלת ׳לשחרר לעולם׳, והרבה מאוד פעמים מגיע בלי קשר (?) חפץ דומה שמתאים לי יותר.

לדוגמא, הגיעה אלינו נערה שנקרע לה הסנדל או שנעלה משהו לא נוח ומשפשף (כבר שכחתי את הפרטים), ונתתי לה כפכפים שלי שמצאתי ברחוב חדשים ובמידה שלי, אבל עם פייטים. הם היו חמודים ונעלתי אותם מדי פעם, אבל זה לא הסגנון שלי, ושמחתי לחלץ אותה. אחרי שבוע בן זוגי הופיע עם מתנה בשבילי מחברה שגרה רחוק וכמובן לא ידעה כלום מכל זה. פתחתי והיו שם כפכפים מדליקים פשוטים מאוד בעיצובם, אבל מחברה מפורסמת. בחיים לא הייתי מוציאה את הסכום שהיא שילמה על כפכפים כאלה (אני קונה מעט יחסית, ובעיקר יד שניה). הם נמצאים אצלי עד היום ואני ושניים מילדי חוגגים עליהם.

גם אני אקנה מתוך מבחר קיים מה שהכי מתקרב למה שאני רוצה/צריכה גם אם זה לא בדיוק. נניח שחורף ויש רק כפפות מכוערות לטעמי, אז ברור שאני לא ארצה כוויות קור? נכון.
מצד שני אם אני אקבל או אמצא כפפות יפות ומתאימות, האם לשמור את הזוג המכוער ליתר ביטחון? ואם כן, אז כשיגיע אלי זוג יפה נוסף של כפפות, האם כבר אפשר למסור את המכוערות או לשמור?

כל אחד שם את הגבול במקום אחר.

אני מאוד התחברתי לרצון לחיות עם שמחה. אם הדברים שמסביבי מבאסים אותי (בחיי, אני לא אוהבת את המלה הזאת, אבל היא מתאימה), אז אולי כדאי לשחרר אותם בהדרגה ולפנות מקום לדברים שמחייכים אותי. מעט חפצים, אבל בכייף.


_אבל יש לי כמות גדולה פי כמה מכל הפריטים עליה, שבגלל אי סדר היתה שקועה בתא נסתר או בקרטון/שקית איפשהו. יש לי הרבה מהכל אבל אני משתמשת בכל כך מעט רק בגלל בלגן.
פה בדירה הנוכחית יש המון מקומות אחסון, ארונות, שידות. תענוג._

כדי לסדר טוב כדאי לך לסדר את כל הדברים מסוג אחד במקום אחד. לכן כדאי לרכז את כל הסירים, לדוגמא, מול הארון/מדף/כוננית בו את רוצה לסדר אותם, ואז לבחור מביניהם ולהכניס לארון רק את המחבתות שדרושות לך, ולשחרר את היתר. אם את לא רואה את כולם ביחד בזמן המיון אז תמיד תהיה נטיה להכניס עוד אחת או שתיים לארון כשתמצאי עוד ארגז של כלי מטבח. אבל התוצאה דחוסה ולמעשה מיותרת.

כלומר, מקומות איכסון הם נהדרים, אבל לא חייבים למלא אותם בחפצים מיותרים.

[u]את יכולה להבין את המשפט גם כ׳האם משמח אותי שיש לי אותו?׳[/u]
אני מעדיפה שלא. יש הבדל ברור בין שימושיות לבין חפץ שמשמח אותי.

לפני כמה זמן ראיתי שמיכת פליז בצבע צהוב חם שאני אוהבת. היא משמחת! היא בברור משמחת. אלו שני צירים שונים לחלוטין, ואני מעדיפה לא לטשטש את ההבדל ביניהם.

לשאלת השימושיות יש מקום, וגם לשאלת השמחה. ואפשר גם לדבר על התאמה. בחורף הקודם היו חסרות לי גופיות חמות לחורף, אז קניתי שתיים בצבעי פסטל רכים שממש לא משמחים אותי ביום. בתור פיג'מה הם דווקא מתאימים - הרוגע מתאים ללילה. אז קניתי ולבשתי אותן. כי שימושיות מעל שמחה.

ויש פה את נקודת המחסור - עדיף לקנות דברים שהם גם שימושיים וגם משמחים. אבל אם אין עודף, מרווח בטחון, אז יש יותר סיכוי שיחסר לי ואצטרך משהו באופן מיידי, ואז אתפשר על משהו שימושי אבל לא משמח. ויש גם "בל תשחית", שלפחות בשבילי הוא ערך. אבל יש גם דברים מבאסים שאני אעדיף לקנות אחר ברגע שתהיה אפשרות.

במילים אחרות, זה מסובך יותר. ואני מעדיפה לא לזרוק דברים שאחר כך אצטער עליהם.

בכל מקרה, אני חושבת שנקודת המוצא חשובה פה. יש לי שלושה מעילים. מעיל בצבע כחול דהוי מבאס, אבל באורך טוב ומחמם ועם כיסים טובים. מעיל בצבע ורוד שהוא לא הצבע שהייתי בוחרת, אבל הוא נייטרלי ולא מבאס. אני מעדיפה אותו, אבל הוא קצר ולכן פחות מחמם. ויש לי את המעיל מהצבא, למקרה שאני אחליט לסוע לחרמון או משהו...

במקרה שלי, לזרוק מה שלא משמח זה להשאר אולי עם המעיל הוורוד, שלפעמים משמח כי הצבע הוא בהיר ומלא חיים (למרות שזה לא הצבע שלי), אבל פחות פרקטי.

בחברת השפע שלנו לרוב לא מייחסים חשיבות לפרקטיות, אבל בתור מי שדוגלת בפשטות מרצון, אני מייחסת חשיבות. השאיפה שלי היא לשלב הכל - צניעות (ולא במובן הדתי, אלא במובן המקורי של המילה), שמחה, שימושיות, בל תשחית. אבל אם לא יוצא, אז אני מתעדפת.

למשל, אני לא נוהגת ללבוש גופיות. זה לא נוח עם תיקים וכמעט תמיד נגמר בזה שאני נשרפת בשמש או משפשפת את הכתפיים. לא נעים... אז זרקתי את רוב הגופיות (שבלאו הכי קיבלתי מקורבת משפחה, יד שניה), והשארתי כמה. ואז בקיץ הקודם פתאום התחשק לי ללבוש גופייה לפעמים, לספוג קצת שמש, ויטמין D. אז מצאתי את הגופיה האחת מהגופיות ששמרתי שהתאימה לזה ולבשתי אותה (עד שהיא נשחקה ונקרעה, בצורה שאי אפשר לתפור ולתקן).

מה עדיף, לזרוק את הגופיות המיותרות ששכבו בארון כמה שנים, ולקנות חדשה, או לשמור אותן? זו שאלה של תעדוף, ואין לה תשובה נכונה אחת. בינתיים, אגב, מצאתי עוד גופייה בסגנון, שתהיה לי לקיץ הבא. יד שניה. לו לא היו לי עוד גופיות בארון אולי הייתי הולכת ישר לקנות גופיה חדשה.

אני הייתי שמחה לדיון קצת יותר מעמיק בנושא הזה, של התעדוף. ואני רואה בברור איך צמצום והעדר שפע גרמו לי לקנות או לשמור דברים לא מדוייקים, וזו גם נקודה שמשפיעה.

<במקום בו אני גרה מקובל מאוד להשאיר חפצים ליד פח האשפה, שאנשים יאספו, והמון בגדים. אני הוצאתי ככה לא מעט בגדים, וגם אספתי - למשל את הגופייה הלא-חדשה>

אני כרגע בסוג של אין -לי-כח-יותר-לחפצים

אפילו בחוץ בחנויות ממש מגעיל לי לקנות. אחרי שבוע של אריזות ואחרי שהעפתי שליש מהבית לזבל, ועוד רבע מסרתי.
יש לי רוויה מחפצים.

והאמת שאני כטיפוס מאוד סגפנית. מאוד מאוד.
אני מסוגלת להסתדר עם שני מכנסיים, שתי חולצות ושני סוגי לבנים, זוג נעליים אחד.
ממש.
כמות סירים וצלחות יחד שניתן לספר בשתי ידיים.

אבל יש לי כמות גדולה פי כמה מכל הפריטים עליה, שבגלל אי סדר היתה שקועה בתא נסתר או בקרטון/שקית איפשהו. יש לי הרבה מהכל אבל אני משתמשת בכל כך מעט רק בגלל בלגן.
פה בדירה הנוכחית יש המון מקומות אחסון, ארונות, שידות. תענוג.

והיום אני מודה שסדר ונעימות בבית מקלים גם על השהיה בו ועל האנרגיות. שוו ה להתאמץ כדי שיהיה קל יותר בהמשך. עוד לא התחלתי אבל לאט לאט.


לגבי מסירת חפצים.. אני מגלה שלמסור חפץ למישהו שיעשה בו שימוש מקל עליי את ההיפטרות ממנו. כשיש למי יש גם מה :-)
אפילו לאלטעזאכן שיהנה מזה.

[u]ורק את מה שעובר את המבחן הזה: האם החפץ הזה משמח אותי?[/u]

נניח שתגלי שאת לא אוהבת את כל המעילים שלך.
ברור שלא כדאי למסור את כולם מיד. יהיה לך קר לצאת...

אבל...
אולי כדאי לשמור רק אחד או שניים (בעובי שונה, למטרות שונות) ולמסור את השאר.
ככה יהיה מקום בנפש ובארון להתחדשות ודיוק בטעם.

את יכולה להבין את המשפט גם כ׳האם משמח אותי שיש לי אותו?׳
כן, בחורף כשקר אשמח ללבוש מעיל מחמם ואפילו אם הוא לא נפלא בצבע ובצורה, אבל לא משמח אותי לאגור הרבה מעילים שאני לא אוהבת.

גיליתי שעם הפינוי והמסירה הארון שלי מכיל יותר דברים שאני אוהבת, גם אם בנטו יש לי פחות פריטים.

[u]ורק את מה שעובר את המבחן הזה: האם החפץ הזה משמח אותי?[/u]
לדעתי זה מבחן מפוקפק. לפעמים תועלת באה מעל שאלת השמחה, שזו שאלה שבה ממקום של שפע עצום.

אין לי אף מעיל שמשמח אותי. הם בצבעים מעצבנים. אבל אם אני אזרוק את כולם אני גם אשאר בלי מעיל, וגם אצטרך לבזבז המון כסף על לקנות מעילים חדשים.

מבחינתי השאלה הראשונה היא - האם אני צריכה את זה? שאלת השמחה באה רק אם יש לי כמה דברים כאלו, ואם זה משהו זול. אחרת אני יכולה לבחור לשמור שנים מעיל לא משמח, כי אני לובשת אותו כמה פעמים בשנה, כי מעיל טוב עולה הון וקשה מאוד מאוד למצוא אותו, וכי אין הרבה סיכוי למצוא מעיל מחמם בצבע שאני אוהבת בקלות.

לפני שאני זורקת או שומרת משהו שיקול חשוב זה עד כמה קל למצוא עוד אחד כזה. אם זה משהו שאני יכולה פשוט ללכת לחנות הקרובה ולקנות זה שיקול משמעותי בעד הזריקה/מסירה.

עוד משהו: ארגז למסירה שהתמלא, לא פותחים. מוסרים מהר!

אני ׳מתנפלת׳ לך על נושא הקפה. נא לא לקחת ללב...

לי קפה לא עושה טוב. אני מרגישה שהוא ׳מלכלך׳ לי את הויטליות, את החיוּת. אני משתמשת בו לעיתים נדירות. כמעט רק כשאני מעדיפה לנהוג שעות בלילה במקום לנהוג עם 3 ילדים ערים. בפעם האחרונה ששתיתי אפילו הקאתי כמה שעות (במקום לנהוג....). זה היה באמת אחרי הרבה זמן בלי קפה, והכינו לי קפה חזק מאוד.
מה שאני רוצה להגיד זה שקפה אינו משקה תמים. זה שמתרגלים אליו והוא לא משפיע על רוב האנשים חזק,זה לא מדוייק.
זה כמו סמים שכבר לא גורמים לתחושת ׳הי׳ אבל סובלים בלי לצרוך אותם.
מי לא מכיר את המכור שאי אפשר לדבר איתו לפני הקפה של הבוקר?
יש לי חברה טובה שהיתה חייבת לשתות כמה פעמים ביום קפה כי המחשבה שלה לא היתה צלולה בלי זה.
המלצתי לה להגמל וזה לא הלך לה.
עכשיו, אחרי שנים, ועם כמה מחלות כרוניות מדאיגות מאוד (טרום סרטניות) היא קיבלה המלצה חד משמעית להגמל מקפה, וזה העביר את הגושים תוך כמה שבועות- חודשים (כולל תקופה עם תופעות גמילה).

המסר בגדול הוא שאם יש עייפות ממש לא טוב לכסות ולהדחיק אותה בעזרת קפה.
המסר בגדול הוא שאם את [u]גם עייפה וגם מאוד עצבנית,[/u] אז חשוב להרגיע ולנוח.
להוריד ציפיות (אז לא תספיקי לפרוק את כל הארגזים עד מחר. זה יקח אולי חודשיים, אולי יותר...).
לאהוב את עצמך. את יודעת שיש רק אחת כמוך בעולם?

[u]איך מאחסנים כך שיהיה קל ונגיש[/u]

כמה רעיונות:

אוכל:
מראש תקני ותכניסי הביתה רק אוכל שאת רוצה שיהיה, טעים ובריא לך.
ממתקים זולים ומאפים תעשייתים אם את חייבת לאכול אותם, פשוט תקני מעט ותאכלי במקום, והשאר לפח או לתת למישהו ברחוב. שלא יכנס הביתה.
בקיצור לא לצבור אוכל גרוע בבית. כי... מי יאכל אותו בסוף?....

פריקת ארגזים:
להשאיר ארגז ריק בצד ולשים בו כל דבר שאת מגלה שאין לך צורך בו (זהו מיון בפריקה, והוא משלים את המיון לאריזה שעשית מצויין לפני כמה ימים).
כל דבר שאת מוציאה משמעו פחות דברים דחוסים. פחות דברים לסדר.

ממה להתחיל?
להוציא מעט דברים חיוניים של מטבח (מחבת, סיר, סכין...) שיהיה אפשר לבשל משהו. ולעזוב לעוד יומיים את השאר. (בטח כבר עשית את זה).

לי אישית יותר קל לסדר קודם את הדברים של הילדים כי זה פחות רגשי בשבילי ויותר קל למיין ולארגן, (וגם למסור עוד) וגם כי אז אני יכולה לטפל בילדים יותר בקלות. הם יכולים להשתמש בחפצים שלהם וזה מפנה לי זמן לדברים אחרים.

כשמכניסים לארונות ולמדפים עדיף לרכז את כל החפצים מאותו נושא ביחד (כך את רואה כמה מעילים יש לך, כמה גרביים יש לך...), לפני חלל האכסון ולהכניס אחד אחד, ורק את מה שעובר את המבחן הזה: האם החפץ הזה משמח אותי? אם כן, הוא נכנס. אם לא, הוא עובר לארגז ה׳למסירה׳.

אני נעזרת בשיטת מארי קונדו או סדר יפני. תגגלי.

ועל כל דבר שאת עושה, תחמיאי לעצמך!
ותנוחי כל פעם שאת מרגישה צורך. כל פעם קצת. (אולי קודם כל תארגני לך מקום זמני נעים למנוחה?).

בהצלחה.

תודה. אני מאפשרת לעצמי לנוח הרבה, עם הילדים אפשר מדי פעם לנוח.
אני שותה קפה מדי פעם ועדיין זה לא כל כך עוזר.

בכל מקרה אולי צריך לרזות, לעשות כושר. לרשום את הילדים לגנים חלקית. אני גם עייפה וגם מאוד עצבנית.
בכל מקרה, איך מארגנים בית חדש?
סופסוף יש מטבח עם הרבה מקומות אחסון וארון בגדים מרווח. ודי הרבה מקומות אחסון בבית.
איך מאחסנים כך שיהיה קל ונגיש.

[u]בתחושה, הפיזית - אני כאילו צריכה "שינה" כל שלוש שעות, לפעמים פחות.[/u]
אני מסכימה עם הגוף שלך ועם בשמת.
והייתי נותנת לו - כל שלוש שעות, או כל כמה שמתבקש, חמש דקות איכותיות של מנוחה.
לשכב על הגב, לנשום עמוק, לעצום עיניים (או לא), לעשות הרפייה (או לא), לנקות את הראש [b]ולנוח[/b].

את מתעייפת וזקוקה למנוחה, וההתנגדות לעייפות הזאת גם כן "עולה" לך בבריאות.
נסי פשוט לתת לעצמך לנוח כמו שהגוף מבקש. לא צריך לישון, מספיק לנוח.

[u]אז השאלה הראשונה שלי היא: אם יש מקום קבוע לחפץ, אבל את לא שמה אותו במקומו הקבוע - האם זה מפני שהמקום ה"קבוע" לא מספיק טוב?[/u]
זה נכון מאוד.
אני בדיוק עכשיו עומדת בפני הצורך לסדר את הבית החדש.
ואם חשבתי שאסתער על זה בהתלהבות גדולה אז מסתבר שגם פה אני דוחה את הקץ :-)
הבית שהושאר לי מטונף, המון המון המון אבק. ברמה של לעבור על כל משטח עם כמה סמרטוטים.
לאתר מה נמצא בכל קופסא.
אבל התחלתי מעט מעט.. בגדי הילדים...
מעט משלי..
הפעלת שתי מכונות..
קצת סירים.

הדיירת שהיתה פה די מכבידה עליי. היא שוברת חוזה ואני למעשה ממשיכה את שלה מול בעלי הדירה כמובן, אבל הכניסה שלי חוסכת לה לשלם על בית ריק כל הזמן הזה).אני קולטת שגם השלושה ימים שלפני ההובלה די נדפקו לי בגללה. היא הטריפה אותי.
אמרה שהוציאה את הריהוט והסתבר שחלקו נשאר. אח"כ אמרה שהיא בונה על המובילים שלי שיפנו את חלקו וכשסירבתי כי מדובר בפירוק ארון ופירוק מקרר ענק ולא משהו פשוט, לא רציתי להיתקע עם הובלה שלא נגמרת עם ילדים מתרוצצים. מה גם שהיא ביקשה זאת ערב לפני ההובלה.
התחילו ויכוחים.
כשסיכמנו שאכנס במקומה היא אמרה שהיא משאירה את המקרר, ואז חזרה בה אחרי שחתמתי את החוזה ודרשה שאקנה אותו, אמרתי לה שאני מעדיפה שלא, שהי איכולה גם לקחת, ואז התחילו שבועיים של היא כן מוכרת או כן משאירה ובינתיים אני לא יודעת אם לארגן מקרר.
לא משנה כמה ההיתי נחרצת בדרישה שלי לקבל תשובה חד משמעית- היא התנהלה בזיג זג מתיש.

עכשיו הודיע הלי, ממש עכשיו שבתחילת השבוע מישהו יבוא לקחת אותו, אחרי שאני כבר בדירה. אז אני אל עושה קנייה גדולה עד שהוא ייצא ורק אז אמצא מקרר...
היא בחורה צעירה וחוצפנית שאין לתאר.
והויכוחים בינינו הגיעו גם לבעלת הדירה והחלטתי שמה שחשוב לי זו הדירה ובציר הזמן כל האפיזודות מול הדיירת יהיו זניחות. אבל [b]כרגע[/b] אני מרגישה שזה כל פעם מחדש גוזל לי אנרגיות. התחושה של המשחק בסיכומים בינינו.
כאילו שכל המעבר לא מספיק מתיש במילא.

בכל מקרה, אני רוצה להתמקד באמת בסדר יום נורמלי לכולנו בבית, ובסידור שפוי של הדירה.
אבל אולי עצלנות היא גם בריחה לא רק פיזית גם נפשית, השתבללות במקום לחזור לכאן והעכשיו.
מצד שני, יש נשים שבורחות דווקא לניקיונות, שזה "מרגיע" אותן אז כנראה שזה לא הסבר.

אני כן מרגישה עייפות תמידית. גם אחרי לילה של שינה .
מבחינתי אם היה אפשר להיכנס למיטה כל שלוש שעות לשלוש שעות זה היה אידיאלי.
בפועל גם אם זה היה פרקטי לא הייתי נרדמת (כשאני ישנה צהרים לפעמים עם הילדים הולך לי הלילה).
אבל בתחושה, הפיזית - אני כאילו צריכה "שינה" כל שלוש שעות, לפעמים פחות.
זה מה שמתסכל, כי אני נלחמת [b]בזה[/b].
ולמרות זאת כמובן מגדלת את הילדים, ומעבירה את הדירה לבד, ועושה עוד די הרבה ביומיום, תחת המלחמה ברצון התמידי לעצום עיניים.

רציתי לדעת אם זה נורמלי. אם רובנו כאלה אבל סוחבים או שזה משהו חריג.

אין לי אנמיה והכל בסדר בריאותית. זה היה ככה תמיד מאז ומעולם בכל גיל. אין קשר לאמהות ולחוסר השינה הנלווה לה.
אולי אני צריכה להתמכר לקפה כמו הרבה סביב?
לא יודעת. רוצה רק יותר אנרגיות.


(

אין נוסחאות קסם.
אבל לפני שמיישמים את הדברים שעובדים, ההמלצה שלי היא להתחיל בסילוק המלים השליליות.
במקום לקרוא לעצמי "עצלנית" או כל כינוי אחר שיש בו שמץ של גנאי, עדיף לנטרל את הדיעות שלנו על זה. ככל שדעתי על ההרגלים הישנים שלי נייטראלית יותר, קל לי יותר לשנות אותם.
אני יכולה לומר לעצמי:
יש לי הרגלים מסוימים (לדוגמא, יש מקבץ של דברים שאני מכנה "עצלנות") שאני כבר לא אוהבת. אני רוצה להחליף אותם בסט חדש של הרגלים שישרתו יותר טוב את מטרותי החדשות בחיים.

כשאני מכנה את עצמי "עצלנית" ואז נאבקת בעצמי ומעמיסה על עצמי גם "כפייה עצמית" וגם הלקאה עצמית, זו פשוט הכבדה.

ככל שה"סדר בחיים" קשה לי יותר, כך יותר חשוב:
[list=1]
[*] לסלק את הדברים המיותרים מהבית. ככה יש פחות רעש בעיניים, פחות דברים שצריך לסדר, לנקות, לדאוג להם למקום וכו' וכו', פחות עומס.
[*] לכל דבר שיש לי, ואני גם צריכה וגם אוהבת - חשוב למצוא מקום מתאים. הבעיה הכי גדולה בבית היא דברים שאין להם מקום. כשיש מקום, אפשר להחזיר למקום. גם זה הרגל שצריך ללמוד אבל הרבה יותר קל כאשר יש לדברים מקום הגיוני.
[/list]

אם קבעתי מקום למשהו, נגיד קבעתי קולב למעיל שלי שעליו אתלה אותו כל החורף (בקיץ הוא בארון למעלה) - אבל זה לא עובד בשבילי, אני שוב ושוב זורקת את המעיל על הספה?
רוב התלמידות שלי בסדנאות יגידו "כי אני עצלנית..." אבל אני אגיד: תבדקי קודם כל אם הקולב שקבעת הוא במקום מתאים!
הבעיה הכי נפוצה היא, שהמקום לא מתאים. הגישה אליו לא נוחה, או אולי הקולב לא טוב, או לא יודעת מה.

אז השאלה הראשונה שלי היא: אם יש מקום קבוע לחפץ, אבל את לא שמה אותו במקומו הקבוע - האם זה מפני שהמקום ה"קבוע" לא מספיק טוב?
ברגע ששואלים את השאלה הזאת, נפתח הפתח לדייק במקום הראוי לחפץ.


אז:
[list=1]
[*] מינימום חפצים
[*] להחזיק בבית רק מה שצריכים ואוהבים.
[*] מקום לכל דבר וכל דבר במקום
[*] הרגלים להחזיר למקום
[*] הרגלים קבועים ששומרים על הסדר בחיים: לסדר את המיטה בבוקר (כל ההרגשה וכל חדר השינה כבר השתפרו), מייד אחרי כל ארוחה - לפנות השולחן ולנקות אותו, לשטוף את הכלים ולנקות את השיש והכיור אחרינו, לבדוק כל ערב ביומן מה צפוי לנו מחר ולהכין מראש בגדים/דברים לקחת איתנו/את התיק.
[/list]

עברתי דירה.
היה בסדר גמור.
הרבה דברים נמסרו.
כל פעם ההלם מכמויות הדברים שאני אוגרת.

התחלה חדשה.
מקווה ליישם יותר עצות מועילות לחיים מסודרים בשוטף.
ויש לי כמה טיפים משלי.... אולי לזכור שכשמתחילים זה יותר זורם, ההתחלה הכי קשה.
כמו שבשמת אמרה- למסור דברים מאוד עוזר להקל על העומס.
עזרה - עזרו לי בסוף די הרבה אבל זה הגיע בסוף. ולא בודאות - כך שזה כמובן הועיל אבל אל הקל על המתח שלפני.

אולי העיצה הכי טובה- זה גם לדאוג שהבית שעוברים אליו יהיה נקי מראש, ולארוז תיק אחד של כל הדברים כמו לנסיעה ליומיים בגדים וכו'.
ועו דתיק של כפיות סכום, סקוצים, אבקת כביסה כל הדברים הראשוניים שלא מוצאים וצריך דחוף.



לגבי העצלנות אין מה לומר, סדר יום, סדר יום ושוב סדר יום- לדעתי יעשה הבדל של שמים וארץ. להכניס לרוטינה מה שעומד בסימן שאלה מתמיד. הבנתי שבפליי ליידי מדברים על זה, אז כן אין נוסחאות קסם. רק זה.

אני מדרום תל אביב.
אי אפשר לקבל עזרה באריזות עצמן אלא יחד איתי בפועל, כי רוב הדברים למסירה. צריך למיין ואז לארוז. יש לי חדר ש90% ממנו מוצרים למסירה, זה לא מצב להכניס מישהו לשם בלעדיי אחרת הוא יצטרך לשאול אותי פריט פריט....

זה כב רלא קשור לעצלנות, הדיירת העוזבת פיצצה שם את הסיכומים שהיא עוזבת לפני הזמן ושלושה ימישם אני מתרוצצת בינה לבין בעלתה דירה, לבין הדירה והילדים איתי. והמתח אם אצליח לצאת בזמן או לא פשוט דילל לי את האנרגיה המועטה במילא.
ארזתי ומינתי ומסרתי בינתיים חלק מהדברים אבל יש עוד הרבה ואם התאריך המקורי להובלה הי המחר הרי שזה לא ייצא לפועל מחר ובספק אם ביום שלישי.

העזרה הכי טובה היא או שיוציאו את הילדים מהבית לטיול.
או שיהיו איתי בבית ויעזרו לי פיזית להוריד דברים לזבל או קצת להצליח להעסיק את הילדים ולאפשר לי לארוז בין לבין.
הילדים מדהימים אגב, לא דורשים מדי, אבל הם תינוקות. אם זהלא אוכל ואל חיתול ולא ניגוב אף ולא הרחקה מהתנור ולא להדליק טלויזיה ולא להחליף חולצה כי זו התרטבה אז זה תשומת לב וחיבוקים ושמירה שלא יקרה להם משהו כשהם מטפסים על הקרטונים. קיצר נחמד אבל לא הכי יעיל.

אלה מאיפה את בארץ? למקרה שמישהי כאן תוכל לעזור לך.
אם קשה לך למצוא עזרה עם הילדים אולי יהיה קל יותר למצוא עזרה בתשלום באריזות?

אני בקושי מצליחה לארגן עזרה והילדים צריכים אותי, הם קטנים מאוד עדיין.
יש לי המון דברים למסירה ולמיון, אם מישהי רוצה לבוא לעזור פה במיון וכו' ולקחת איתה גם דברים טובים לתינוקות ואפילו בגדים וקישקושים לאמא אז אשמח..
אני גם מחפשת בייביסיטרית אבל אין אין להערב שאלו השעות הקשות.
בכל מקרה אני מאחרת את מועד המעבר ממש מתסכל.
.
תודה על הטיפים.

אלה, כמי שעברה דירה לאחרונה והייתה בערך במצב שלך רוצה להציע כמה טיפים:
[list=1]
[*] יש חברות הובלה שגם אורזות. זה יקר, מכםיל בערך את עלות ההובלה. לא השתמשתי בשירות הזה אבל אם אפשרי כלכלית בעיניי שווה ממש.
[*] לזרוק לזרוק לזרוק. כל מה שלא צריך/אולי צריך לרוב ממש לא צריך. אני הנחתי בצורה מסודרת ליד הפח ולקחו הכל.
[*] מיון צעצועי ילדים-לא בנוכחותם!!!
[*] להתחיל מהקל לכבד- ספרים הכי פשוט לארוז . אחכ מצעים ומגבות. בגדי קיץ. וכו'.
[*] לעבוד חדר חדר עד כמה שאפשר
[*] לארוז לכם מזוודה עם בגדים טואלטיקה וצעצועים הכרחיים לשבוע בערך. כמו לנסיעה לחול. את כל מה שמחוץ למזוודה אפשר לארוז.
[*] ביום יומיים האחרונים אפשר לאכול בחוץ/להזמין פיצה/לאכול קורנפלקס. אפשר אפילו לאכול בכלי פלסטיק או חהקצות לזה כמה צלחות שממילא מיועדות למסירה.
[*] לגייס/לקנות עזרה עם הילדים ליום המעבר וליום שלאחריו כך שיתאפשר לך לפרוק בשקט ובמהירות.
[/list]
שיהיה המון בהצלחה בדירה החדשה

אם הוא צודק (וטענתו הגיונית ביותר כך שאניח לעת עתה לצורך העניין שהוא צודק, מה שנקרא, כהיפותיזה אד הוק) כי אז:
עצלנים = אנשים הסובלים ממחלת ה"התנגדות" (-:
חרוצים = אנשים שאינם סובלים מ"התנגדות". כשהם נתקלים במשהו לעשות - השלב של ההתנגדות פשוט לא בא לשים להם רגל - ולכן הם [b]פשוט עושים[/b].

עוד אוסיף, שאצל כל אחת מהקבוצות, הדפוס מחזק את עצמו:

ככל שאתה מגיב יותר בהתנגדות לחיים - ככה אתה מתמלא ביותר התנגדות, והקושי הולך וגובר עד שאתה עלול להרגיש תקוע לחלוטין, מנסה להתקדם בתוך בוץ סמיך ולא מצליח.

ככל שאתה "פשוט עושה" - ככה אתה מתמלא יותר בטחון, ערך עצמי, גאוה (מהסוג הבריא), שביעות רצון, שלווה, כבוד עצמי ודברים דומים, שמחזקים אותך יותר ויותר והדברים נעשים לך עוד יותר קלים, כי בינתיים צברת עוד נסיון, עוד אמונה בעצמך ועוד הרגשה טובה, שנותנים לך כנפיים לעשות הכל עוד יותר בקלות.

מנקודת המבט שלי, השיטה שמציעה [po]פליי ליידי[/po] מנצלת בדיוק את התובנות האלה. כי מה היא עושה?
היא המציאה טריקים ופטנטים שמאפשרים לאנשים שמתקשים באירגון החיים שלהם - "לדמות" את ההתנהלות של המאורגנים והמסודרים.

לעניות דעתי, "אנשים מסודרים מלידה", מה שהיא קוראת born organized, BO לעומת "המבולגנים" היא חלוקה יותר טובה מכל הבחינות מאשר "עצלנים" לעומת "חרוצים" כי אני טוענת בתוקף שלא מדובר בתכונות אופי ובטח לא מסכימה לתיאורים שליליים שמפחיתים בערך האדם. אני מסכימה לחלוטין עם [po]פליי ליידי[/po] ועם אלה שהיא עצמה למדה מהם, שהכל דפוסים נלמדים, כך שאם אנחנו רוצים להתנהל בדפוסים אחרים משלנו, מה שעלינו לעשות הוא לתכנת את עצמנו מחדש.
עמדתי היא, שככל שנתייחס לתיכנות מחדש הזה כאל מעשה מעשי, פרקטי, טכני, לא בעייתי, שמטרתו לשפר את איכות חיינו בהווה ובעתיד ולא להלקות אותנו על העבר שבו עשינו טעויות אין ספור - ככה נקצר את הדרך לשינוי הזה.

מה פירוש האמירה,
[u]טריקים ופטנטים שמאפשרים לאנשים שמתקשים באירגון החיים שלהם - "לדמות" את ההתנהלות של המאורגנים והמסודרים.[/u]?
איך מדמים התנהלות מאורגנת?
[list]
[*] היא נותנת רשימה מובנית של הרגלים מוגדרים בסדר מוגדר, לביצוע יום יום. זה עוקף חלק מההתנגדויות: "אני לא יודעת מה לעשות", "אני לא יודעת מה לעשות קודם", "מה הכי חשוב", "מתי".
[*] ההרגלים שהיא מציעה קטנים, הגיוניים ולא קשים לביצוע. זה עוקף עוד התנגדויות.
[*] היא נותנת תמיכה כדי להחזיק לך את היד. עוזר להתמודד עם... ההתנגדויות. הקושי. אפיסת הכוחות. הפחדים. הבלבול.
[*] היא מדגישה את החשיבות של העידוד העצמי. מה שמחזק את הליבה שלנו ומחליש אט אט את ההתנגדויות.
[/list]

אם "המאורגן מלידה" שצריך לכתוב לביטוח הלאומי לא נאלץ לעבור משוכת "התנגדות" כדי לכתוב את המכתב הזה, אז הוא לא מבזבז גרם אחד של כוחות יקרים על ההתנגדות הזאת. הוא לא מכיר אותה בכלל!
לעומת זאת, זאתי שקוראת לעצמה "עצלנית" מתמודדת בכל יום בחייה עם צונאמי כזה של התנגדות, שפלא שנשאר לה כוח לחיות.

אם "מאורגן מלידה" שצריך לכתוב לביטוח הלאומי, פשוט כתב אותו ושלח, עכשיו הוא מרוצה מעצמו ומרגיש טוב עם עצמו. אז הוא לא מבזבז גרם אחד של כוחות יקרים על רגשי אשמה.
ולהיפך: הוא מתמלא עוד כוחות.

זה פשוט מדהים. אם אני אעשה פה תרגיל קטן בחשבון כדי להמחיש את מה שקורה:
נגיד שה"מאורגן מלידה" שלנו קם בבוקר עם כוחות ברמה 5. כותב לביטוח הלאומי, ושולח. עכשיו מרגיש מרוצה.
אז: קם עם רמה 5?
לאחר סיום המשימה: כוחותיו עלו לרמה +5.

נגיד שה"עצלן" שלנו קם בבוקר עם כוחות ברמה 5. מקבל מכתב מהביטוח הלאומי, מבין שעליו לענות, ו... לא רוצה! התנגדות!
(ההתנגדות יכולה להיות פשוט התנפלות של פחדים, בסגנון: "אוי למה שוב מתנכלים לי? מה הם רוצים ממני? למה הם עושים לי טעויות כל הזמן? אין לי סיכוי מולם. אין מה לעשות. לא יודע מה לעשות. אוף מה לעשות. אני לא יודע לכתוב. ובטח לא יקראו את זה. והמכתב שלי בטח לא ישכנע. אני לא מספיק טוב. אני לא יודע מה לכתוב. אוף אין מה לכתוב להם. הם בטח יגידו שלא. אוי אני צריך לכתוב להם. צריך לעשות משהו. אי אפשר ככה" וזה ממשיך וממשיך)
ברגע שעלתה ההתנגדות - הכוחות ירדו בבת אחת מ-5 ל-0.

עכשיו - למאורגן היה כוח ברמה 5 להתמודד עם המשימה. לעצלן יש כוח ברמה 0 כדי להתמודד עם המשימה.
ומה קורה [b]אחרי[/b] שהעצלן שלנו נתקל בהתנגדות ונתקע?
עכשיו יש דאגה, הלקאה עצמית, רגשי אשמה... מה קורה לכוחות? הופ ירדו לרמה של מינוס 5, כי זה מצטבר עם כל יום שעובר [b]ולא[/b] כתבתי את המכתב לביטוח לאומי שאני יודעת שאני צריכה לכתוב.

עכשיו...
... כעבור 20 שנה...
מאורגן ועצלן בני 30. כל אחד צבר קילומטראז' בדפוסים שלו (כרגע לא מכניסה משתנים מבלבלים כגון האפשרות שהמאורגן אמנם מתחזק מהרגליו החרוצים אך נחלש בתחום אחר...). איזה יתרה בחשבון הכוחות והערך העצמי צבר המאורגן ואיזה אוברדראפט צבר העצלן בתחומים האלה של כוחות וערך עצמי?
ועכשיו לך ותבנה מדינה.

אז כשפלייליידי אומרת: כל ערב תבריקי את הכיור, ותתפעלי מעצמך - היא נותנת פה מפתח. היא אומרת מה לעשות קודם (חשוב מאוד כשאנשים מרגישים מוצפים ולא יודעים ממה להתחיל). היא אומרת מה להוסיף אחר כך. היא נותנת דוגמאות מובנות שאפשר ללכת לפיהן ובהדרגה לפתח את ההתאמה האישית שלך שעובדת בשבילך. היא שולחת תזכורות במייל "תבריקי את הכיור". היא מזכירה שוב ושוב כמה חשוב ללוות כל הצלחה שלך (כל דבר הכי קטן שעשית) בתחושת הישג והתפעלות כי ככה מורידים את המטען הכבד שמונח על כל מטלה ומטלה (ולמי שמגדיר עצמו עצלן, הכל "מטלות"). ויש לה עוד שלל טיפים שמטרתם לגרום לך [b]פשוט לעשות[/b], שבאמת מצליחה כי הקוראות שלה בוחרות לנסות את זה "רק מפני שפלייליידי אמרה".
זה עוקף את משוכת ההתנגדות.
מי שמצליחה להתחיל להכניס ליומיום שלה אפילו דבר אחד קבוע שהיא "פשוט עושה", דבר שמשפר באופן ברור את איכות החיים שלה - זה מתחיל לשנות את כל ההתייחסות.

המטרה היא, להפסיק לאבד כוחות על ההתנגדות.
ולהתחיל גם להרוויח כוחות על שבח, עידוד ושביעות רצון.
להפסיק לדמם. וגם להתחבר לעירוי.

בדיוק קוראת את [url=https://zenhabits.net/tenniversary/]ליאו בבאוטה מ-ZEN HABITS[/url] ומה הוא כותב?
שהמחסום הכי גדול בפני יצירת הרגלים בריאים חדשים הוא ההתנגדות הפנימית שלנו:

Working resistance is the key to habits. What I’ve learned in working with others is that most people fail at habits because of resistance. When the time comes to meditate or exercise or write, resistance arises and we procrastinate. I’ve written a whole book on overcoming this resistance, but until you start to face your resistance and become mindful of it, you won’t be able to overcome it.

[u]לא כדאי לרשום מראש מסגרת או משהו...[/u]
את המלים האלה לא הבנתי (-:

[u]רוב הבית למסירה[/u]
האם יש לך אפשרות לפרסם כבר באתר אגורה שיבואו לקחת שקיות של דברים שארזת למסירה או לשים למטה על ספסל ברחוב בצורה שברור שאת מוסרת?
כי מאוד עוזר פשוט להוציא את הדברים המיותרים מהבית.

סיבוב בחוץ טוב מאוד בכל מקרה. עוזר לנשום, עוזר לספוג אור טבעי, מאזן הורמונים, מאזן כוחות {@

ומציעה להתחיל לבקש עזרה - אפילו שעה תעזור לך. אם לא יעזרו לך לארוז, אולי ישעשעו את הילדים? או שאת נמצאת בארץ אחרת ללא כל משפחה או חברים במרחק גיאוגרפי סביר?

וואי תודה בשמת, על עיצת הטיימר.
נותרו יומיים וחצי והבית ארוז רק בעשירית. רוב הבית למסירה, ערימות של קישוקושים לילדים. אבל שבת זה זמן טוב לא? אולי אארוז מאמצע הליל האחרי שאקרוס למיטה.
הדיירת בדירה המיועדת עושה בעיות ועל פניו יש בעיה כרגע. מהעצבים ודאגות והכעס לקחתי את הילדים לסיבוב בחוץ, 6 שעות... ובדרך גם ראיתי דירה נוספת (1) יומיים לפני פינוי.

הם נהנו, אני חושבת, בטח יותר מלהיות עם אמא עצבנית ומתוחה בבית.
הגדול כבר צריך מישהו לצידו צמוד כי הוא מתרוצץ ואני כל הזמן עוצרת אותו כי אחיו אי אשם מאחור.
אני מרגישה שבכל פינה בחיי אני חווה תיסכול למרות מאמצים, אז מה הטעם.
מצטערת על הטון הדכאוני, אני לא :-)
הטיימר ינוסה.. לא כדאי לרשום מראש מסגרת או משהו... אני ממש מרגישה בחלל ריק למרות שהוא גדוש עד אפס מקום.

[u]בפגישת ייעוץ.[/u]
סליחה, זו רק הדגמה לצורך ההסבר, לא שיווק.

אופס, שלחתי לפני שהסברתי את נושא הטיימר.
הטריק הוא כזה: את שמה טיימר על מקסימום רבע שעה ומתחילה במירוץ נגד השעון, להספיק לארוז ולמיין עד שיצפצף לך.
ברגע שמצפצף - את בודקת (טיפ שלי: לנשוף החוצה את כל האוויר, לחזור לנשום, לשים יד על הלב ואז לשאול את עצמי:) הילדים זקוקים לי? צריך לתלות את הכביסה? צריך להכין עכשיו ארוחת צהריים? נמאס לי מאריזה ואני חייבת לעבור למשהו אחר?

אם התשובה היא "כן", את שמה טיימר על רבע שעה והולכת לבצע את המשימה הדרושה.
כעבור רבע שעה שוב יצפצף הטיימר ואז תחליטי שוב: ממשיכה לבשל, בצפצוף הבא כבר תשבו לאכול, בצפצוף הבא את כבר מפנה כלים לכיור וקולטת שהילדים משחקים בשקט אז רצה להמשיך לארוז ושמה טיימר על רבע שעה וחוזר חלילה.

אם התשובה היא "לא", את שמה על עוד רבע שעה (או חמש דקות או עשר, לפי מה שבחרת) וממשיכה באריזה. בצפצוף הבא, שוב בודקת אותו דבר.

ככה יכולה להתקדם יום שלם במשימות בעזרת הטיימר. הוא מחבר אותך למציאות, לשעון, לכאן ולעכשיו, מונע התפזרות, ממקד אותך ומכניס אלמנט של מירוץ נגד השעון, שנוטה להפוך אותנו ליעילים וחותכים יותר.

[u]זה לא עובר תחת מסננת של רוצה או לא רוצה.[/u]
מאוד מדוייק.
זה אחד הדברים שהתכוונתי אליו כשדיברתי על כמות המאמץ שפעולה כלשהי "עולה" לך לעומת כמה שהיא "עולה" לטיפוס אחר (הדוגמא שלי היתה מכתב לביטוח הלאומי).
אצל אלה שעושים - זה לא עולה כל כך הרבה בין היתר מפני שהם בכלל לא משקיעים את הכוחות שלהם בשאלות כאלה. פשוט עושים. ואז הדגש הופך להיות על [b]פשוט[/b].
ההתבחבשות, היא-היא גזלנית האנרגיה הכי גדולה... P-:

[u]הבעי השאם היתה מישהי כזו בזמינות שאני צריכה מזמן[/u]
לא צריך רק אחד כזה, צריך המון כאלה. כל פעם מישהו מהם יהיה זמין.
כמובן לא כדאי להתחיל לחשוב בדיוק במצב של 5 ימים לפני פינוי בית P-: במצב כזה כדאי לחפש עזרה בתשלום.

עם הילדים:
[list=1]
[*] לעבוד ליד הילדים - אלא אם כן הם יפריעו לך להעיף מהבית צעצועים שאת רוצה למיין ולתרום...
[*] להשתמש בטיימר.
[/list]

אז:
[list]
[*] הייתי מתחילה מפינוי כל מה שאת רוצה למסור: פה צריך לבנות תוכנית פעולה. בפגישת ייעוץ הייתי מבררת איתך מה עם הילדים (בני כמה הם, מה הם אוהבים לעשות כשאתם בבית, האם הם יעזרו או יפריעו למסור צעצועים ומשחקים, וכו' וכו') במטרה ליצור אפשרות פעולה [b]לצד[/b] הילדים או [b]ביחד[/b] איתם.
[/list]
הסיבה העיקרית: מה שתפני - יפנה מקום לשים ארגזים וגם תוכלי לראות בעיניים מה נשאר לך לארוז.

אם יש לך שפע מקום להניח ארגזים, אז הייתי מתחילה הפוך:
[list]
[*] מאריזת כל מה שבטוח צריך, אבל לא משתמשים בו כרגע: בגדי קיץ (כי חורף עכשיו), מצעים לקיץ, ספרים, צעצועים ומשחקים חוץ מכמה שתשאירי, ניירת וכו'.
[/list]

טיימר:
שימי טיימר על 5 דקות או 10 דקות או 15 דקות - לפי מידת הקשב שלך, מידת הסבלנות של הילדים וכמות המשימות שאת צריכה לעשות בין לבין.
רצוי רבע שעה כי זה פרק זמן יעיל לארוז, שאפשר לארוז בו ארגז שלם אם עובדים ביעילות. או למלא שקית ניילון גדולה בצעצועים למסירה.

לגבי מיון למסירה: אל תבזבזי זמן. תחליטי מהר. כל מה שאת בספק וחוששת, תשאירי.

שני דברים נוספים יש לי לתרום לך לפני שרצה להיות קצת חרוצה (-:
[url=https://basmatez.wordpress.com/2014/07/28/%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%96%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%93%D7%99%D7%A8%D7%94/]רשימה שלי עם טיפים לאריזה ומעבר דירה[/url]

[url=https://basmatez.wordpress.com/2014/09/10/%D7%94%D7%9B%D7%99-%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%AA%D7%99-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%91%D7%A9-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D/]ורשימה שלי שמתארת את התהליך שעברתי מלשנוא משימה יומיומית[/url] מסוימת (כל ה"לא בא לי" הזה?) לביצוע שלה בפשטות בלי שזה עובר בכלל דרך המסננת הזאת יותר.

[u]התאור הקטסטרופלי של מעבר דירה לא ממש מעודד.[/u]
צודקת. סליחה.
הכוונה היתה שזו באמת משימה, לכל אחד, ושלא תלקי את עצמך כי קשה לך.
ושתקחי כמה עזרה שאת יכולה- משפחה, חברים, בייביסיטר, טלויזיה לתקופה הקצרה הזו.
השורה התחתונה שבסוף זה עובר ובית חדש זה כיף.
אין לי ממש טיפים, מלבד להתחיל. פשוט להתחיל. הכי קל לארוז ספרים? תתחילי מזה. הלאה- בגדי קיץ? לארוז.
סירים- לארוז. תשאירי אחד או שניים לימים האחרונים.
מאווררים? יש לך מגירה/מדף/מחסן ששם נשמר ציוד (נייר טואלט, סבונים, חומרי ניקוי)- לארוז.
אני השארתי ליום האחרון מחשב, צלחות כמספר בני הבית וכפית/מזלג ואת המקרר. בלי כל היתר אפשר להסתדר כמה ימים.

פלונית התאור הקטסטרופלי של מעבר דירה לא ממש מעודד.
אני צריכה עידוד, לא להוציא את האוויר מהמפרשים שבמילא אני מתאמצת לפרוש...

דווקא קמתי בלילה ואמרתי לעצמי צעד צעד נארוז ונתארגן. י שלי קצת עזרה עם הילדים אבל מאמינה שנצליח בין לבין.
אשמח לטיפים פרקטיים על איך לארוז כשצריכים הפסקות מדי פעם, וילדים ברקע.

יונת, מזמן קיבלתי על עצמי שאני עצלנית ואפילו הייתי גאה בכמה תכונות נלוות. זה נכון ש האשמה לא עוזרת אבל מה לעשות שהייתי באמת באמת מעדיפה להיות אחרת. שמכל סל התכונות שיש לי זו המשוקצת ביותר.
ויותר מזה לא לשמש דוגמא לילדיי שכמוני נאלצים בגלל ההתנהלות שלי, לא לזוז הרבה, לא לחוות הרבה וכן הלאה.
אני מקווה שאכן מעבר הדירה יביא את השינוי המיוחל בעצם הנגישות של הדירה המיועדת להכל מהכל.

וזהו חייבת לארוז :-)

אני מסתכלת על שניים מהילדים שלי; אחד רק מחפש משימות, אתגרים, מטרות, ואילו השני אוהב לעשות כלום, לפעמים לחשוב, הרבה לצפות בסרטונים. לשניהם אותם הורים, אותה תמיכה, כמעט אותם גנים.

לטעמי, מותר לאנשים להיות שונים גם בלי סיבה. זה בסדר.

למדתי לא מזמן על המושג ״החץ השני״:
נגיד שאת עצלנית, ונגיד שזה פוגע בך -- זה החץ הראשון. הפגיעה של העצלנות היא כמו פציעת חץ שפגע בך.
אבל תחושת האשמה, ההרגשה שזה לא בסדר -- זה החץ השני. את החץ הזה את לא חייבת לירות בעצמך.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

מעלה שאלה, המתבססת על התבוננות, וכמובן שיש לזה יוצאי דופן:
האם הייתם אומרים שאנשים עם יותר תמיכה- מההורים ובני משפחה בעיקר -פעלתנים יותר (בכוונה נמנעתי מחרוצים)?
ובדגש על כאלה שצמחו עם תמיכה פעילה. גם אם היום אין כזו כי ההורים מבוגרים מדי או נפטרו חלילה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]כשאני מסתכלת על חברה חרוצה אני רואה שהיא סיזיפוס, יום יום שעה שעה נושאת אתה קושי.[/u]
גם אני חושבת ככה.
אבל מוסיפה, ופה אני לא יודעת האם אני מוותרת לעצמי בעוד שהיא (והם) לא או שזה באמת משהו פיזי.
למשל, אם אני עייפה- אני נכנסת בקירות. באמת! זה קרה לי.
או חוטפת מיגרנות איומות.
או אמא איומה ונוראה. אז אני אומרת לעצמי- עדיף בית מלוכלך על אמא עצבנית. אבל זהו מורד חלקלק. ולא שאם רבצתי אח"כ יש לי כ"כ הרבה סבלנות. ממש לא.
הרביצה, הלוא, היא חרב פיפיות. יותר מדי ממנה- ואני הופכת יותר כבדה, חסרת סבלנות. כי הרי לא התמלאתי. נחסרתי.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

וואו- כל מה שאלה כתבה. בדיוק מה שרצית להגיד.
[u]עצם החלוקה שלי את האנשים לאלו היותר מסוגלים/יכולים/חרוצים ולאחרים העצלנים/העייפים וכו' היא חלוקה שמעקרת את האחריות ממני.[/u]

מסייגת- מעבר דירה אחד הדברים הקשים. באמת! אני ורבים מחבריי נשארים בדירות שהם לא אוהבים רק כדי להמנע מלעבור דירה.
לי גם נורא קשה אחרי המעבר. לוקח לי כמה חודשים. לא ישנה טוב, קמה לפרוק ארגזים באמצע הלילה. בוכה. בטוחה שעשיתי טעות. ייקס.

ממרום שנותי אני חושבת היום שהיו מספיק מקומות שהייתי צריכה לוותר לעצמי דווקא יותר. מה ההישכבות הזו על הגדר? אחרי כה (וכמה וכמה :-() התפרצויות, הבנתי שעדיף שהילדים יהיו מול הטלויזיה יותר זמן מהמוקצב (באידיליה שלי זה עמד על אפס...) מאשר שיחוו אמה צורחת. סביב מעבר דירה באופן מיוחד, הייתי "מאשפזת" אותם, כמו שחברתי קוראת לזה, מול הטלויזיה/מחשב. אם אין הורים/חברים שיכולים לקחת אותם. זה שבוע כזה. זה הכל.

את יודעת בשמת מה עוד הבנתי ממש בימים האלה?
מעבר לזה שזו ממש התמחות אצל עצלנים "להבין" במקום לעשות. אנחנו מבינים מאוד גדולים... נורא קל לברוח לעולם הפנימי כשבחוץ הררי משימות...אבל אם נחזור להבנה. הבנתי שאין פיתרון קסם. שעצם החלוקה שלי את האנשים לאלו היותר מסוגלים/יכולים/חרוצים ולאחרים העצלנים/העייפים וכו' היא חלוקה שמעקרת את האחריות ממני.

פעם מישהי אמרה לי "טוב לא לכולנו זה בא טבעי לטפל באחרים, יש כאלה שאוהבות את זה," היא התכוונה לטיפול בילדים, להישאר איתם בבית, וגם לטיפול בדור המבוגר.
ואמרתי לה - שאין דבר כזה מסוגלות. יש רצון. ואיתו באה המסוגלות. כאילו מה? אני אוהבת להחליף חיתולים? לקרצף בקבוקים? לשטוף טוסיק כמה פעמים ביום? לאסוף צעצועים מהריצפה כל כמה שעות? לשחק במיליון משחקים שלא מעניינים אותי ? להכין ארוחות סביב השעון?
נכון שאני אוהבת הרבה דברים אחרים בסדר יום שלנו, אבל ממש לא את הכל ואני ממש לא "נולדתי לטפל". אני אולי יותר רוצה ממנה אבל לא יורת מסוגלת. אם להודות עלה אמת אני פיזית לגמרי אל בוני הלזה וגם מנטלית ל אפשוט.
ואני שומעת את הפרשנות הזו כל הזמן אצל הרבה אמהות קרייריסטיות, כאילו שיש עולם ששייך להן ועולם שלא. וגם ההיפך, אצל כל מיני מאמותש בטוחות שהן אמא אדמה והעולם שם בחוץ קטן עליהן.

ונורא קל לחיות ככה. שהכל מסודר, הן ואני.

ובתור עצלנית מדופלמת אני חייבת לומר שמאוד נח, עם יד הלב, להישען על הספה ולבכות על מר גורלי.
גם האשמה עצמית מאוד נוחה.
אבל כשאני מסתכלת על חברה חרוצה אני רואה שהיא סיזיפוס, יום יום שעה שעה נושאת אתה קושי. לא בשקט, היא מתלוננת מדי פעם, אבל לא מוותרת.
וגם אם היכולות שלה הפיזיות גבוהות משלי נגיד כי בבסיס היא יותר אנרגטית, נגיד. אז מה? אין לה לילות ללא שינה שלאחריהם היא קמה לעבודה נקרעת בעבודה, חוזרת הביתה, אוספת 4 ילדים באוטו, מרימה ארוחות, מקלחת 4, מנקה כינים, עומדת מול כיור גדוש, 3 מכונות כביסה, והלילה לא התחיל? אני אומרת שגם לה יש נקודות של עייפות נוראית, של קשיים פיזיים ונפשיים לא נורמליים, של תשישות, של שחיקה, אבל היא לא מוותרת, או מוותרת הרב ה פחות ממני.
ויתור נחשב בעיניי- כשמבטלים תוכניות, כשעסוקים כל הזמן בלחשב כמה הפעולה הבאה שוו האת המאמץ או כמ הלא, כשמשקיעים מאמצים כבירים לבטל או לדחות או לעשות את המינימום במקום פשוט לעשות.


אני חושבת שהמציאות היא שהחיים הם לא גן של שושנים. ואני מתעקשת על הגדרתי כעצלנית כי עצלנות זה לא רק התוצר זו גם דרך חשיבה, שדברים צריכים לבוא בקלות ומה שלא בא בקלות- לא שווה התעכבות.
לזה בדיוק התכוונתי. כאילו שאם זה לא קל ונעים או כייפי או לפחות לא משעמם אז לא בא לי וזהו.

אני כמובן מגדירה קצת קיצוני כי אחרי הכל אני אמא ואין יום שעובר בלי 27 משימות משימות שאני כן עושה ללא דיחוי כי אין ברירה. אבל בגדול כקונספט בהחלט בהחלט יש דבר כזה עצלנות כי עצלנים לגמרי חרטו על דגלם את
היה נכון תמיד להתבטל, ויפה שעה אחת קודמת :-D
ומי שלא עצלן אלא רק מרשה לעצמו מדי פעם להתעצל חורט על דגלו בדיוק להיפך- "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"
ההמשך של הפסוק הזה מדבר ממש על המשמעות של העמל. ע.מ.ל
להתעמל, לעמול, בבחינת להתאמץ לא סתם לבצע.
שיש לשל פעולה את הזמן שלה.

אני מאוד מאוד אוהבת כשברים הופכים ברורים לי.
מדוייקים.

והתזכורת הזו שאני מזכיר הלעצמי כל פעם בניסיון לסדר דבר אחר באישיות שלי- התזכורת שהחיים הם לא גן של שושנים. כלומר, הכיף והתשוקה לבצע משהו לא חייבים להיות שם. למעשה הם צ'ופר.


וכשהגישה מלכתחילה היא- ככה זה כנתון, החיים הם רצף של פעולות שאין לרמת החשק שלי לעשותם קשר לביצוע שלהם, זה נראה אחרת. זה לא עובר תחת מסננת של רוצה או לא רוצה.
אצל כל דחיין/עצלן סדרתי יש סיפורים מסמרי שיער על מעשים קיצוניים שעשה רק כדי להתחמק ממשימות די פשוטות על פניו.
מה אני אל עושה כדי להתחמק מספונג'ה נורמלית שלוקחת פחות מחצי שעה.

ואחרי כל המילים האלה, יש לי דירה לארוז ואין לי כח, והזמן סוגר, עניין של כמה ימים ואין לי כח. ההבנה שצריך כבר מחלחלת, ואני בורחת לבישולים למשחק עם הילדים לטלפונים...
בשמת כתבת שכדאי לגיי סמישהי שתחזיק את היד בפעילויות מעצבנות, הבעי השאם היתה מישהי כזו בזמינות שאני צריכה מזמן הייתי משתמשת ביד שלה לתת באמת יד לעזו רפה, אבל אין.
אין לי מושג מאיפה להתחיל לארוז. יש פה חדר עם המון דברים שאני רציכה בכלל למסור/למכור יד שנייה, דברים טובים שכבר אין בהם שימוש (של הילדים) ויש עוד חדר עם המון צעצועים ופריטים שצריך למיין והרבה לזרוק.
ויש לי גם ילדים שמתרוצצים סביבי כל היום.
והזמן כאמור כבר מאוד בעייתי.

איך מתחילים? איך מחלקים את היום? את האריזות? את המנוחות? :-) כי אני באמת מתעייפת מהר מאוד וזה לא קשור לעצלנות, פיזית הקיבולת שלי לא מאוד גבוהה.
ועו דאני במחזור...
אנ ייכול ה לקחת מעט מאוד עזרה בשכר אבל מעט מאוד ולא משהו שיעזור לי משמעותית.
ואני גם פקעת עצבים. היום התעצבנתי על כולם.
כל העולם.
איימתי בבית משפט בכתב למישהו.
הלחץ של הדירה
ובמקביל גם נשואים מול הבנק המעצבן, נורא נורא.

ומצד שני עוברים דירה, למקום טוב יותר נגיש נעים נהדר לילדים. אני חושבת על זה בצור הכזו- בעוד שבוע זה יהיה נהדר, נהדר! רק שבוע לעבור ואחרי זה בסדר, להשתדל בלי נזק לילדים שסובלים מאאמ אומללה עייפה עצבנית מתוחה.

אוקי מה עושים. איפה מתחילים כאן ועכשיו. לארוז.

אופס פספסתי את הציטוט האחרון.
אז עונה בקצרה:
נכון נכון נכון - לדאוג לסביבה תומכת פעולה מראש! וואו, מה שכתבת פה זה בדיוק מה שניסיתי להסביר בכמה דפים בזמן האחרון + מה שאני כותבת בדפי הפליי ליידי וכו'.

ונכון לגמרי - ראשית להתייחס גם לדברים הקטנים בסביבה שלנו, ושנית לשאוף לכמה שיותר נוחות וסדר. להקל על עצמנו את החיים.

[u]אבל היא בטח לא תבין שיש אנשים שמתנהלים אנרגטית בהילוך גבוה ואני ושאר העצלנים לא.[/u]
חחח בטח שמבינה.

_אבל אמרת משהו מעניין - זה לא שיש לאנשים מסויימים יותר אנרגיות אלא שהם רואים את המשימות באופן שונה כזה שמצריך פחות אנרגיה.
את לא חושבת שזה גם וגם?_
בטח, גם וגם. סתם כתבתי קודם בקצרנות ולא כיסיתי את כל ההיבטים של הסוגייה P-:

_לפעמים נדמה לי שיש לי אנרגיות רק עד נקודה מסויימת וממנה זהו - נגמר. רק שזה נגמר אחרי מעט מדי זמן.
נגיד בישיבה משעממת, היא משעממת את כולם, באמת כווולם משועממים, אבל יש כאלה שינזלו בכיסא ויפהקו ויתחילו לדבר שטויות ויש כאלה שישבו איתן, ידברו לעניין, יפיקו את המירב. אז איך זה?_
יש להם יותר כוח במקום הזה.
את חלשה.
קודם כל חלשה [b]פיזית[/b].

_נשמע לי כל כך נכון כאילו שהגוף שלי צמא לחיזוק, למרותש אני עובדת כל היום כמעט עם הילדים ובמטבח ופארקים, זה שונה.
אבל מתי נגיע לזה? עם הווייב העייף שלי..._
[list=1]
[*] מה שאת עושה עם הילדים ובמטבח ופארקים זה למעוך את הגוף המסכן שלך לקצה גבול היכולת שלו כשהוא במצב לא טוב. זה ההיפך מתרגילים ממוקדים שנועדו לחזק - אלה פעולות שרק מחזקות את הבעיה הפיזית.
[*] הווייב העייף נגרם כתוצאה מכך שיש לך חולשה גופנית, שהולכת ומחמירה. כדי לחזק את הגוף צריך להתגבר על החולשה איכשהו... [url=https://basmatez.wordpress.com/2015/11/17/%D7%A0%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%91%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%9C%D7%99-%D7%96%D7%9E%D7%9F/.]לזה יש לי מגוון טיפים[/url]
[/list]

[u]להקל על עצמי כדי שכל משימה לא תראה לי הר. אבל שוב, יש אנשים ש רוב המשימות נראות להם בסדר. לפי התאור שלך אני אצטרך לארגן לי "החזקת יד" על כל משימה שנייה (במובן המטאפורי, בבחינת עזרים).[/u]
שוב כמה דברים:
ראשית, כן, חשוב שתקלי על עצמך כדי שכל משימה לא תראה לך הר.
שנית, אז מה אם יש אנשים בעלי רמת אנרגיה גבוהה שמסוגלים לעשות פי 50 משימות ממך? אז מה? מה זה קשור אלייך? זו לא השוואה הוגנת.
שלישית, כן, מה הבעיה עם "החזקת יד" על כל משימה שנייה? מצויין אחלה וסבבה! זה טריק ממש מוצלח שעובד בשביל המון אנשים. וזה ממש לא חייב להיות מטאפורי. זה גם יכול להיות להזמין חברה לתת לך תמיכה נפשית וכל רבע שעה גם חיבוק ושתרעיף עלייך עידוד ומלות חיבה...
למה לגייס "החזקת יד"?
כי זה עובד!
ומה קורה כשזה עובד?
את מתקדמת במשימות שרצית!
ומה יוצא מזה?
שדברים מטופלים בחיים שלך ושאת מתחילה להרגיש יותר טוב עם עצמך. "הי, כתבתי את המכתב לביטוח הלאומי" |יש| (כן כן, בעזרת חברתי המקסימה שישבה פה ועודדה אותי נון סטופ עם פומפונים וקפיצות, ועל כך מגיעה לה תודה ענקית).
פשוט נהדר. {@

[u]שהדרך להיטען באנרגיות היא לאו דווקא לתקוף את המשימות המעצבנות, אלא עוד הרבה קודם לדאוג לסביבה "תומכת פעולה".[/u]

_אז אולי המסקנה היא שראשית צריך להתייחס גם לדברים הקטנים בסביבה שלנו ואותם לשדר כך שיהיה לנו קל עם הגדולים
ושנית, לשאוף לנוחות... כמה שיותר נוחות וסדר._

[u]כלומר- לא לפתור את זה ב"ברזל", "טונוס נמוך" וכו'. יש אנשים שזו בודאי הבעיה שלהם, אבל אני חושבת שאצלי זה משהו אחר. אשמח, כמובן, ל"אבחן" אצלי משהו. זה יפתור אותי מכל ההרגשה הזו שאני פחות.[/u]
זו בדיוק הבעיה שלי - עם ההרגשה שאת פחות. למה? יש בלוגרית ואקטיביסטית אחת שאני מאוד מעריכה. בעקרון הבלוג שלה הוא לא על החיים האישיים שלה, אבל רק מכל הדברים שעוברים שם כבדרך אגב לא ברור לי איך היא מספיקה את הכל. ובאיזה פוסט ישן היא סיפרה על שמונים אלף הדברים שהיא עשתה בזמן התיכון. באמת היא הלכה לחוג של זה ותחרות של זה ועוד משהו ועוד משהו. היא אמרה שאלו חוויות של פעם בחיים ולא תהיה לה עוד הזדמנות לזה, אז היא העדיפה לנסות לצבור כמה שיותר חוויות. והחוויות נשארו, וכמעט ואין לה זכרונות של עייפות מכל זה.

ואני חשבתי - אין מצב שאני מספיקה כל כך הרבה במקביל. פשוט אין מצב!

בערך כל התכונות של בני האדם (ולא רק) נוטות להתפלג בעקומת פעמון. יש אנשים שיש להם המון אנרגיות (כמוה) ויש אנשים שיש להם קצת יחסית לממוצע.

בתכונות אחרות, איכשהו ברור שלא שופטים על זה. טוב, על רובן. על טיפשות באמת שופטים. אבל ברוב המקרים כשמישהו לא מוכשר במשהו, הוא לא מרגיש בגלל זה פחות.

בעיניי גם "פדלאה" זו מילה עם קונוטציות שליליות, במקום תיאור יחסית אובייקטיבי, של מישהי שיש לה מעט יחסית אנרגיות.

בנוגע לפתרונות טכניים. בעיני הם אישיים, אבל אפשר וכדאי לחפש אותם. למשל, למצוא דברים שטוענים אותך באנרגיה. למצוא איך להפוך מטלות לפחותץ גוזלות אנרגיה.

[b]לכבד[/b] את רמת האנרגיה שיש לך, ולבנות לך חיים בהם לא תהיי כל הזמן על קצה גבול היכולת. אה, והרי פעם רצית ללכת להופעות וכו'? זה אומר שפעם היה לך מספיק אנרגיה? מה השתנה מאז? (אני מנחשת שכמות המטלות שבאו עם האמהות).

מצד שני, אני כן בעד לחפש גורמים שמגדילים את כמות האנרגיה. למשל, אני גיליתי שאם אני הולכת לישון מוקדם וכמה מוקדם, אני צריכה לישון פחות, ובצורה ברורה ומשמעותית של שעה עד שעתיים. זה לא אומר שאני תמיד מצליחה לעשות את זה, אבל מצאתי מפתח אחד כזה לניהול משימות. מצאתי איך לעשות ספורט בצורה שאני לא צריכה לגרור את עצמי ובצורה שמשתלבת בחיי היום יום.

לכל אחד יש דברים שמחזקים ומחלישים אותו. אגב, לדעתי בושה מחלישה את כולם...

[u]כשאת בדירה חדשה עם מטבח רחב ידיים, מייבש ומדיח - בוודאי שיותר קל לשמר ניקיון.[/u]
נכון.
אם כי אני מכירה משפחה שהכיור שלהם תמיד עלה על גדותיו. לי אין כ"כ בעיה לשטוף כלים ותמיד עשיתי שם כלים.
סוף סוף הם קנו מדיח. והכיור? עולה על גדותיו. כי לא מפנים את המדיח, אז אי אפשר להכניס כלים מלוכלכים. כי מתחילים להרהר - זה כן מתאים למדיח או לא? ואיך כדאי לסדר במדיח את הכלים? מהרהרים מהרהרים - והכיור בינתיים מתמלא. כלומר - זה משהו הרבה יותר עמוק, שגם עזרים חיצוניים לא פותרים.

אני די אוהבת סדר. ומצד שני - עד רמה מסויימת - לא מפריעים לי צעצועים מפוזרים. [בעיקר אם אני יודעת שהם באמצע משחק, ומה שלי נראה מפוזר - להם הוא עולם שלם.] אז בכל ערב הכיור נקי ואין אצלי ערמות כביסה.
אבל מבחינתי - זה הMUST כמו שיש אוכל על השולחן, ואפילו ארוחה חמה כל יום.
צורם לי שאני לא עושה כלום מעבר. עבודה שהיא לא לכישוריי ומאוד חזרתית. נתנו לי עכשיו אפשרות לפתח פרויקט חדש ולבנות בחברה משהו מאפס. אני לא רואה מאיפה אני מגייסת את מה שצריך לעשות את זה.
אני ממש מרגישה שאני צריכה לישון יותר מאחרים. אני רואה סביבי הורים שקמים מוקדם, בשבע הם כבר בעבודה, חוזרים בערב ומיד ממשיכים לתקתק ילדים בית ארוחות נקיונות. אני לא מסוגלת. בטח שלא יום אחרי יום.
זה כאילו שאני מלאה עד הקצה, וכל מטלה הכי קטנה שנכנסת (המעיל של הילדה הוכתם ודרש ניקוי יותר מסיבי) היא כבר יותר מדי בשבילי.

דובר פה על התעמלות, למשל. אני גוררת את עצמי לעשות את זה. דובר פה על לעשות משהו בשבילך- לא מטלה. אבל הדבר שאני הכי רוצה הוא לשבת בבית מול הטלויזיה. הרעיון להתלבש, להתארגן, לנסוע בשביל איזה חוג או מופע בכלל לא מושך אותי.
עוד דבר- כלום לא מושך אותי. אני יודעת שזה נשמע כמו דיכאון, אבל אני לא מרגישה את זה בכלל. פעם אהבתי לטייל, לטוס לחו"ל, הופעות. היום אני מסתכלת על תמונות, נראה לי מאוד יפה ואני לא מבינה ולא רוצה להגיע לשם. מספיקה לי התמונה.
[u]עצלנית זה תיוג שמונע מראש אפשרות לשינוי.[/u]
אני מסכימה ששמות גנאי, אם נתפסים ככאלה, לא עוזרים בכלום. אני גם מתייחסת אל עצמי יותר כפדלאה. זה נראה לי מדוייק יותר.
כן חשוב להצביע על זה. כלומר- לא לפתור את זה ב"ברזל", "טונוס נמוך" וכו'. יש אנשים שזו בודאי הבעיה שלהם, אבל אני חושבת שאצלי זה משהו אחר. אשמח, כמובן, ל"אבחן" אצלי משהו. זה יפתור אותי מכל ההרגשה הזו שאני פחות.

_כמה שעוברת לי בראש לעיתים הפנטזיה הקווירקית הזאת, שיאבחנו אצלי חו"ח משהו כזה.
"את רואה", כך אני לצוויליכית באלגנטיות, "אמרתי לך, אין לך מושג באיזה מאמצים זה עולה לי פשוט להיות עצלן. אני הולך לישון. מחר את עושה טיול בוקר עם הילדה, מחרתיים ניראה."_

אבל כן עוזר להסתכל על זה ולהגיד את זה. לי עוזר, למשל, לתאר את כל מה שכתבתי כאן למעלה. קודם כל, כדי להפסיק להתבייש. שנית, כי עוזר לאוורר. שלישית - כי אולי בכל זאת תבואו לי עם איזה פתרון קסם, איזה כדור פלאי. כל דבר. בתנאי שלא אצטרך להתאמץ עבורו P-:

חשבתי על משהו בעניין העצלנות
שהדרך להיטען באנרגיות היא לאו דווקא לתקוף את המשימות המעצבנות, אלא עוד הרבה קודם לדאוג לסביבה "תומכת פעולה".
למשל כשהבית נקי ומסודר - יותר נעים וקל לבשל (ולא צריך כל דקה לשטוף עוד כלי רק כדי להעמיד סיר)
כשיש טלויזיה במטבח למשל, רעיון שחשבתי עליו לאחרונה- יותר קל לעשות הכללל במטבח, גם לנקות עד השעות המאוחרות.
כשיש עזרה עם הילדים, גם מועטה - יותר קל בשעות הקשות
כשיש תיק מאורגן ליציאה - יותר קל לצאת ספונטנית
כשהכל מסודר במחשב - יותר קל לאתר ניירות
כשהנייד שלך - את יודעת לתפעל אותו, כשאת מעדכנת כל טלפון חדש מייד ולא על פתקים, כשאת מחוברת לאינטרנט בנייד ולא דוחה את הקבלתה הגדרות מסלקום- יותר קל לבצע סידורים גם מבחוץ וכן הלאה

כלומר, יש משהו בשיטתיות - שהופך את המשימות השוטפות ליותר קלות ונגישות.
עכשיו איך הופכים שיטתיים כשאתה עצלן זה כבר תיק.
וגם- משהו בנוחות. כשאת בדירה חדשה עם מטבח רחב ידיים, מייבש ומדיח - בוודאי שיותר קל לשמר ניקיון :-)
אז אנחנו לא "שם" אבל ... זהו. שהבנתי את זה עכשיו, שנוחות מזינה את עצמה.
נוחות מובילה לנוחות ולא ההיפך.
ולזה התכוונתי שיש אנשים שזה מובנה אצלם לעשות ע כ ש י ו הכל כך שהאחכ הופך נעים יותר

למשל בכביסות אני אלופה - בגלל שאני לא אוהבת להוציא כסף על הרבה בגדים, לא לחפש ולא לקנות לא לי ולא למשפחה- אני מכבסת כל יום, אין ערימות כביסה, אין כלום, אם לא נכבס לא יהיה מה ללבוש. מקסימום אפשר לוותר פעם בשבוע על יום אבל לא יותר, ולכן לא מוכרת לי התלונה של ערימות כביסה וכו'. תמיד הכל מכובס, מקסימום מפרידה מעט לבנים בצד לכמה ימים לא יותר, כל השאר נכנס מיידית למכונה. עוזר לזה גם המייבש הנחמד שאירגנתי לפני כמה שנים. למעשה מאוד עוזר אחרת היה לי קשה להתנהל מול ערימות של תלייה הורדה וכו'. זו דוגמא לשינוי קטן שעשה הבדל גדול.

אז אולי המסקנה היא שראשית צריך להתייחס גם לדברים הקטנים בסביבה שלנו ואותם לשדר כך שיהיה לנו קל עם הגדולים
ושנית, לשאוף לנוחות... כמה שיותר נוחות וסדר.
שזה לא מובן מאליו אצל עצלנים.

[u]זו כולה עצלנות.[/u]
מותר. אבל במה זה מועיל לך? גם טיפשות זה כולה טיפשות. אבל משום מה אנשים מרגישים את הצרימה. ואני בכלל לא חשבתי על בית ספר.

אני באופן כללי לא רואה אספקטים חיוביים בלקרוא לעצמך במילים שליליות, במיוחד לא בכאלו שמתייגות ומניחות משהו מהותי. למה לנבא נבואות שליליות שיגשימו את עצמן?

ובעיקר - אני חושבת שזה לא נכון. כמו לקרוא לילד עם צליעה עצלן, כי הוא לא רץ מספיק מהר. זה פשוט לא נכון - עובדתית. זה נמציח תפיסת עולם לא מדוייקת שהפעולות שנובעות ממנה לא יהיו אפקטיביות.

לכל מי שהעירה לעניין העצלנות וההגדרות. זו כולה עצלנות. נראה לי שאתן משליכות למקומות שליליים מעולם הילדות של השפלות מכיוון של מורה-תלמיד וכו'. זה לא שם.

מותר לחשוב ולקרוא לעצמך עצלנית. זה לא סוף העולם ובלי כל מיני אספקטים נוראיים, זו לא תכונה חיובית אבל גם לא איומה.

בשמת בחרתי כינוי לבקשתך, של מישהי שאני מכירה והיא אחת כזו תקתקנית :-)
את נגעת בנקודה מעולה, מעולה. העניין של האנרגיות.

כשכתבתי לך קודם אמרתי לעצמי אבל היא בטח לא תבין שיש אנשים שמתנהלים אנרגטית בהילוך גבוה ואני ושאר העצלנים לא. כי בשמת היא אנרגטית כזו. את אנרגטית הרי, זה שונה. זה כמו להשוות תחנת רוח לתחנת כח חשמלי.
אבל אמרת משהו מעניין - זה לא שיש לאנשים מסויימים יותר אנרגיות אלא שהם רואים את המשימות באופן שונה כזה שמצריך פחות אנרגיה.
את לא חושבת שזה גם וגם?
לפעמים נדמה לי שיש לי אנרגיות רק עד נקודה מסויימת וממנה זהו - נגמר. רק שזה נגמר אחרי מעט מדי זמן.
נגיד בישיבה משעממת, היא משעממת את כולם, באמת כווולם משועממים, אבל יש כאלה שינזלו בכיסא ויפהקו ויתחילו לדבר שטויות ויש כאלה שישבו איתן, ידברו לעניין, יפיקו את המירב. אז איך זה?

בדיוק כמו הקריסה של הגוף שתיארתי- שהפיזיוטרפיסטית יכולה לעשות רתגיל בסיסי ואני לא מסוגלת להחזיק מעב ר לכמה שניות.
והשבוע שאלתי אותה כשטיפלה בבני- מה המלצות שלה לגביי. היא אמרה שהיפוטוניה במבוגרים אל מוגדרת ככזו, שצריך פשוט לחזק את הליבה של הגוף, שיש תרגילים מעולים. היא נתנה לי כמה דוגמאות מאוד פשוטות אגב לחזק רצועת כתפיים בטן, והמליצה על אירובי או תרגילי סיבולת. נשמע לי כל כך נכון כאילו שהגוף שלי צמא לחיזוק, למרותש אני עובדת כל היום כמעט עם הילדים ובמטבח ופארקים, זה שונה.
אבל מתי נגיע לזה? :-) עם הווייב העייף שלי...


אז את אומרת- נסי לעקוף את העניין של האנרגיה, כלומר להקל על עצמי כדי שכל משימה לא תראה לי הר. אבל שוב, יש אנשיםש רוב המשימות נראות להם בסדר. לפי התאור שלך אני אצטרך לארגן לי "החזקת יד" על כל משימה שנייה (במובן המטאפורי, בבחינת עזרים).

וגם אם זה עוזר ברמת המקרו- איך משנים את ברירת המחדל של הרצון לדחות כל דבר ברמת המיקרו אפילו? רק כשאני סופר בלחץ/סופר כועסת דברים זזים.
סתם אני מגיע ה לחברה ומבקשת ממנה שתשאיל לי משהו, יושבות מקשקשות כן? והיא בשביל לאתר את המשהו מתחילה לחפש אותו, ואני שמתחיל לשעמם לי ולעייף לי אני אומרת לה נו עזבי לא נורא בפעם אחרת. סתם דוגמא. למה לדחות? אני במילא אצלה! במילא. את מבינה? אם זו לא עצלנות אז מה היא עצלנות באמת?
ואני רואה את זה אצל רוב המשפחה שלי, כולנו לא מתעכבים אם לא ממש חייבים אבל ממש על דבר. כל מה שמעייף'מכביד,'דורש קצת יותר- מוסט הצידה.
את בטוחה שלדעתך זה גם לא עניין של חינוך? הרגלים? כי כשזה עניין של הרגל- אז אולי צריך לבנות הרגל אחר לא?
והילדים- איך לחנך אותך אחרת? גם אם ז המובנה או ל אמשנה מה- הם לומדים מאיתנו.
העיקר שבדמיוני חשבתי לחנך אותך להחזיר כל משחק למקום, ולבנות סד ריום, ורלאות אמא פעלתנית ואנרגטית והמציאות זוועות.

יש סיכוי שמה שאת מציעה ייצר הרגל שלאחריו הדברים יראו לי קלים יותר ובהתאם האנרגיות מלאות יותר? אני מנסה להבין אם זו מלחמה לא נגמרת. יכול להיותש זו באמת מלחמה לא נגמרת, לנהל את עצמי כך שאוכל להקל על כל ביצוע של משימה מראש וזהו. יכול להיות?

[u]אה, אני לא יכולה להיות כמוה. אבל למה לא? כי אני עצלנית?[/u]
אחי גבוה ממני בחמישה סנטימרים. למה אני לא יכולה להיות כמוהו? כי אני עצלנית?

לא, כי יש תכונות מולדות. יש אנשים שקל להם יותר ויש רנשים שקשה להם יותר. אבל אם מישהו לא מוצלח במתמטיקה או אם למישהי אין כישרון לשפות, לא קוראים להם עצלנים. ואם זה ממש חשוב להם, אז הם ינסו בדרכים שונות וביותר מאמץ כדי ללמוד מה שחשוב להם.

אבל אף ילד נטול כישרון מתמטי ואף ילדה נטולת כשרון לשפות לא נתרמו מזה שקראו להם טיפשים. ואין אף דף שקוראים לו [po]מהי טיפשות[/po] או [po]טיפשות יש כזה דבר[/po]{{}}, ואף אחת לא כתבה ב{{}}[po]ככר השוק[/po] שהיא טיפשה ואיך להתמודד עם זה.

כי איכשהו לכולם ברור ש"טיפשה" זו מילת גנאי אנטי פרודוקטיבית, ושזה סתם מרושע לקרוא ככה לילד שמנסה ללמוד ולא מצליח. ואם מישהי קוראת לעצמה טיפשה בבאופן, אז תהיה מישהי שתספר על מונולג עצמי חיובי ועל כמה זה לא טוב לקרוא לעצמך ככה.

יותר מזה, עצלנית זה תיוג שמונע מראש אפשרות לשינוי. את האפשרות למצוא את המקור של הבעיה ולהתמודד איתה. כי מי שטיפש, טיפש לתמיד, לא?

ומצטערת שאני לא ניגשת לתת את כל העצות הפרקטיות שיש לי. ויש לי. והייתי נותנת אותן בדף שקוראים לו [po]מתקשה בעבודות הבית[/po] או [po]אין לי אנרגיות[/po]{{}}, אבל בכל שיחה בה מישהי לא מרגישה את הצרימה בלקרוא לעצמה עצלנית, השלב הראשון להתמודדות עם הבעיה הוא לנסות להבהיר מה לא בסדר, להביא למצב בו תהיה צרימה.

<כמו שאם מישהי נמצאת עם בן זוג שקורא לה בשמות, השלב הראשון בכל פתרון שהוא הוא שהיא תבין שלא מגיע לה שיקראו לה ככה, שהיא ראויה ליחס יותר טוב>

אני הפלונית מה [u]גם! גם![/u]
כבר זמן מה אני מסתובבת עם ההרגשה הזו, שבאמת לא עוזרת ולא תורמת, שאני פחות. ובכל תחום. גם בעבודה. הייתי רוצה גם לקשור לי כתרים על הרמה הגבוהה שלי, ובגללה אני מהרהרת ולא בנויה ל"עבודות אפורות". אבל האמת היא שאני מעדיפה לרבוץ מול המחשב. לראות סדרות כ"כ מטופשות שאני אפילו לא זוכרת אח"כ מה ראיתי. אבל בעצם אין מה לראות, אז אני אראה שידורים חוזרים בפעם השלישית במקום ללכת להתעמל, במקום לנקות במקום לעשות פעולות שעשויות לקדם אותי בעבודה. לדוגמא: רציתי להחליף מקום עבודה. כמה זמן לקח לי להכנס לאתר המתאים ולהתחיל לשלוח קו"ח? כשנה! יותר מזה, נכנסתי לאתר וכל מה שצריך זה ללחוץ על כתובת האימייל ולצרף את קובץ הקו"ח. כמה זמן? כמה חודשים.
אני חושבת שהדבר היחיד שעוזר לי זה לדבר על. ולקבל באמת תמיכה הבנה הכלה.
המטפלת שלי, למשל, חושבת שאני רואה שידורים חוזרים כי אני כ"כ מוצפת שאני לא יכולה להתמודד עם דברים חדשים. נעים לי לשמוע הסברים כאלה.
חברה שלי טוענת שבאמת מאוד קשה לשלוח קו"ח. או להרשם לתואר שני (פרשתי בשלב קריאת הדרישות). אה, זה באמת קשה. זה לא שאני עצלנית. או יותר בטלנית.

אבל האמת היא שאם פעם המחשב מתקלקל פתאום אני מספיקה יותר. אז נראה לי שזה יותר מן התמכרות כזו יותר מחוסר ברזל (נמוך, אבל לא חסר. ואני לוקחת כמעט כל יום. פשוט, לפעמים אין לי כוח לקחת...) או קשיים אוביקטיביים.
אני כל הזמן לא מספיקה דברים. אבל אם הייתם יודעים כמה "זמן פנוי" יש לי לא הייתם מבינים איך אני לא מספיקה.
כגרושה, אחת לשבועיים יש לי סופ"ש חופשי. בשבת בערב, אחרי שכבר באמת רבצתי אינסופ, אני מצליחה להרים את עצמי, תוך הבטחה שזה יקח עד שעה, לנקות קצת את הבית. זהו.

[u]אבל זו טעות. לה לא נדרשה בכלל רמה 8 בשביל המשימה הזאת.[/u]
נכון! אבל אני צריכה להיות כמוה! היתה לי מכרה עם כמה ילדים שכשהיינו חוזרים מהם תמיד התגייס לי הכוח לנקות או לבשל. כי היא עושה הכל ועוד ובעלה כמעט לא נוכח.
אה, אני לא יכולה להיות כמוה. אבל למה לא? כי אני עצלנית?

בתור עצלנית מקצועית, אצלי הרבה מהדחיינות נובעת מהפרעת קשב. עברתי עם עצמי תהליך מעניין לאורך השנים, אבל הוא עדיין בהתהוות.