מהי עצלנות

תפילה_לאם

אחר כך במקום להיות אמפתית לעצמך על כך שנגמרו לך כל הכוחות ואת אפילו לא יכולה למלא את המאגרים, את שוטפת את עצמך ורושמת מה זה אם לא עצלנות זו לא עצלנות. פשוט נגמרו לך הכוחות, אז מה עוד את יכולה לעשות חוץ לאסוף כוחות, ולא בצורה יעילה, כי אפילו צבירת כוחות בצורה יעילה דורשת איזה מינימום השקעה של אנרגיה, ופשוט אין לך אותה
אישה במסע, ממש חימם את לבי שכתבת את זה.

במקום להיות אמפתית לעצמך על כך שנגמרו לך כל הכוחות ואת אפילו לא יכולה למלא את המאגרים, את שופטת את עצמך ורושמת מה זה אם לא עצלנות. זו לא עצלנות. פשוט נגמרו לך הכוחות
לגמרי מסכימה עם אישה במסע.

ורק קראתי אותם והתייאשתי כי איך אדם חסר כוח חיות יכול בכלל להתחיל לעשות את כל הדברים האלה
בצעדים קטנים. קטנים. פיצפונים.
ועם המון המון תמיכה.
ואני אומרת את זה מניסיון כי הייתי צריכה לשקם את עצמי וזה לקח לי כמה שנים ואני עדיין בתהליך, פשוט משתפרת כל הזמן.

_צריך למצוא את המשהו הזה, שחמש דקות ממנו יעשה לי טוב.
כרגע זה להיות במחשב וזה לא רק חמש דקות. אז אולי מחשב זה לא כל כך טוב? אולי הקטע הוא 'עשיה' במובן של יצירה או פעילות פיזית או doing כלשהו ולא ישיבה מול מחשב?_
צודקת. מחשב זה רע. המחשב גוזל כוח חיות וקראתי על זה הסברים מחקריים מדוייקים למה ואיך זה קורה (שלא זוכרת מספיק טוב בשביל לסכם).

נותנת לך דוגמאות:

לשמוע מוסיקה שאת אוהבת ולשיר איתה
לרקוד עם שיר (הנה שימוש יצירתי במחשב) סתם ככה בסלון, מעולה עם ילדים קטנים ותינוקות שנהנים ושמחים עד הגג להיות על הידיים של אמא שרוקדת, ולקפוץ ולרקוד איתה ולידה
מקלחת חמה
לתת לילדים קרם כלשהו ולהושיט להם את הידיים שיעשו לך צורות על הידיים עם הקרם. הם משחקים באופן יצירתי ובינתיים את מקבלת עיסוי לידיים (-:

תשתמשי בהם כנקודת מוצא לרעיונות משלך, על הדברים שישמחו אותך.
זו אחת הדרכים שאני התחלתי - עשיתי רשימה של הדברים שמשמחים אותי והתחלתי לשים לב לשלב לפחות משהו משמח אחד ביום שלי (חלקם ביזאריים לחלוטין, כמו ביקור באיקאה. טוב, לגבי זה לא ביזארי, גורם לי להרגיש בשבדיה וזה מחזיר לי כוחות). למשל, אחד הדברים שגיליתי כאשר התיישבתי לחשוב מהם הדברים שמשמחים אותי? גיליתי שהפסקתי להאזין למוסיקה שאני אוהבת בבית.

שינה - אני הולכת לישון מאוד מאוחר, כי זה הזמן השקט שלי לעצמי (שגם אותו אני צריכה בשביל החיות שלי, כך שזה יוצא סותר
אז אני פה בשביל לספר לך ש"הזמן השקט שלי לעצמי" הוא אשלייה. כלומר, אנחנו זקוקות לו, וכשאנחנו "גונבות" אותו משנת הלילה שלנו, יש לנו הרגשה שאנחנו מקבלות את מה שאנחנו צריכות, אבל זה פשוט לא נכון.

מה שנכון הוא, שאת עייפה עד כדי קריסה. ואין פלא. את אמא לילדים קטנים.
מה שנכון הוא, שאת זקוקה לזמן שקט לעצמך.
מה שלא נכון הוא, לקחת את הזמן הזה על חשבון שעות השינה היקרות מפז.

זה קורה מפני שהתרבות שלנו הזיזה באופן מלאכותי את שעת השינה, ולכן נדמה לך שאחרי הרדמת הילדים את אמורה להיות ערה בשעות האלה, שזה "בסדר". וזה עוד מקום שבו התרבות המערבית המודרנית פועלת כנגד הצרכים של אמהות ותינוקות/ילדים קטנים.
התרגלנו מאז שנות השבעים שהיממה המודרנית מתחילה ב-6 בבוקר ומסתיימת ב-12 בלילה ולפעמים גם יותר מאוחר. שעות העבודה התארכו, אנשים חוזרים בשעות מטורפות כמו 7-8-9 הביתה. הטלביזיה משדרת ושעת השיא היא החדשות, בשעה שהיינו צריכים כבר להיות במיטה! וכו' וכו' וכו'.
כל המערכת פועלת כדי למכור לך את הרעיון שאלה שעות נורמליות להיות ערה בהן, ושכך מצופה ממך כמבוגר. הילדים הולכים לישון מוקדם, כי הם קטנים ואנחנו יכולים להגיד להם מה לעשות, ולנו יש זכויות שמאפשרות לנו להישאר ערים עד מאוחר.

נורא חשוב לנו להפנים שזה עוד אחד מהשקרים הגדולים של התרבות המערבית המודרנית.
ועוד יותר חשוב לנו להפנים עד כמה אנחנו עייפות. זו באמת עייפות תהומית, עמוקה, כזאת שכבר השכל מתערפל. כזאת שמשפיעה על התיפקוד שלנו לכל אורך יום המחרת.
זו לא עצלנות, זה טישטוש כתוצאה מעייפות קשה. לא פלא שאין לך כוח להרים את עצמך - את מותשת מהעינוי הסיני שנקרא "מניעת שינה".

לכן, הצעד הראשון והחשוב ביותר:

להפנים כמה חשובות שעות השינה, והכי חשובות - אלה שלפני חצות.

הצעד השני:

לארגן לעצמנו סיוע שיתמוך בנו ללכת לישון עם הילדים והתינוקות. מוקדם ככל האפשר. להירדם איתם, לשינה מתוקה ועמוקה שמנצלת כל דקה שהם ישנים.

לדעת, שאחרי שתצליחי לישון כהלכה, פתאום תגלי שאת מתעוררת בבוקר: א. עירנית וחיונית. ב. לפני הילדים! ויש לך זמן שקט לעצמך בבוקר, כשאת רגועה אחרי שנחת היטב. ובמקום למשוך בערב שעות מיותרות בבהייה מיותרת שעשתה לך דייסה מהמוח, את מתעוררת בבוקר ליום חדש שבו יש לך שקט לעצמך.

זמן מחשב - הנקה בשעות האור מתאימה לו. ברגע שמחשיך, להסתלק מהמכשירים האלה. מחשב, טלביזיה וכדומה.

תפילה_לאם

ללכת לישון עם הילדים והתינוקות. מוקדם ככל האפשר. להירדם איתם, לשינה מתוקה ועמוקה שמנצלת כל דקה שהם ישנים.
אבל מי יתלה את הכביסה, יאפה עוגות יום הולדת, יארגן את קופסות האוכל לבית הספר וכו'? מתי זה יקרה?

ואיך יהיה זמן שקט לעצמך בבוקר ?

תפילה_לאם

מתי זה יקרה?
רק להבהיר - לא התכוונתי להתריס. זאת מציאות חיי ומן הסתם של עוד רבות.
מה שכן - אפשר היה לוותר על הגלישה כאן לטובת שעות שנה, אבל מעבר לזה שאני גולשת כאן הרבה פעמים במקביל להנקה, הגלישה היא לא רק זמן שקט, היא גם:

מקור מידע
מענה לצורך חברתי מסוג שאין לי בצורה מדויקת בסביבה הלא וירטואלית שלי.

ולכן קשה לי לוותר עליה. כאילו ללכת לישון בלעדיה יותיר אותי באיזה חסר מדי יום (ודווקא מנסה בינתיים לצמצם לימים אי זוגיים בלבד).

הגוף שלי הכריע אותי, והוא גם ידע מתי לעשות את זה
מיום חמישי בערב התחלתי להרגיש חולה בדיוק מתי שבעלי בבית ויכול להיות עם הילדים, לא יודעת מה הייתי עושה אם זה היה בסתם יום רגיל איך הייתי שורדת
אז ישנתי וישנתי המון בשישי שבת, והיום יש לי תור לרופא, בטח אקבל אנטיביוטיקה עם איך שהגרון שלי נראה
והיום בעלי לקח חופש (ממילא תכנן את זה תמיד בחנוכה הוא לוקח קצת חופש) אז הוא יצא קצת עם כולם עכשו

_אחר כך במקום להיות אמפתית לעצמך על כך שנגמרו לך כל הכוחות ואת אפילו לא יכולה למלא את המאגרים, את שוטפת את עצמך ורושמת מה זה אם לא עצלנות זו לא עצלנות. פשוט נגמרו לך הכוחות, אז מה עוד את יכולה לעשות חוץ לאסוף כוחות, ולא בצורה יעילה, כי אפילו צבירת כוחות בצורה יעילה דורשת איזה מינימום השקעה של אנרגיה, ופשוט אין לך אותה
אישה במסע, ממש חימם את לבי שכתבת את זה._

תודה על המילים

בשמת
תודה על הפירוט, אני קוראת לאט לאט בודקת מה אפשר לנסות להכניס לחיי
מה שנכון הוא, שאת זקוקה לזמן שקט לעצמך. מה שלא נכון הוא, לקחת את הזמן הזה על חשבון שעות השינה היקרות מפז.
מאוד מאוד קשה לי לוותר על הזמן הזה, אבל אולי רק לפעמים אנסה, מדי פעם, לא כל יום. שלא לדבר על מה שתפילה כתבה בהקשר של הדברים שצריכים להעשות, כי כשאני עם הילדים (וזה כל היום, גם כשהילדים במסגרות כמה שעות בבוקר הקטנה כן איתי) אני בקושי מצליחה לעשות משהו. גם ככה טיפול בהם זה ניסיון לגשר על כמה צרכים מקבילים וגם זה מאוד קשה.

אבל לפחות זה עוזר לי להבין שאני לא אשמה. שאני פשוט אישה אחת שנדרשת למשהו בלתי אפשרי. (כל פעם שכותבים לי את זה עוד משהו חודר פנימה מעבר לחומת עקשנות של האשמה). ואז אני ישר רצה לפתרונות - אז מה לעשות עם זה? מה זה אומר? שבעלי צריך לעשות יותר? אבל הוא כבר עושה המון המון ומשתדל מאוד. אבל לא בטוח שיש ממש פתרון, לא בדמות של מישהו מאיתנו, אנחנו שני אנשים שעובדים קשה וזה קשה. רק לנסות להכיר בזה, רק להפחית קצת את האשמה הזו. לעצור שם ולנשום,לפני הפתרון.

החיים שלי לעומת זאת נהדרים - אני רגועה, אני מרגישה שאנשים יותר נהנים בחברתי מאז שהפסקתי לרדות בעצמי. נעים לי, בריא לי.
תודה על נקודת המבט הזו, שאומרת גם שאין מה להשוות את עצמי לאחרים אם נעים לי איך שאני (פעם היה לי יותר נעים איך שאני, לפני שהיו ממני כל כך הרבה דרישות)

קוראת ומנסה להתעודד, בין לבין כי אין לי דקה...

תפילה_לאם

אורי, רפואה שלמה!
יש הקטע הזה, שאם אנחנו לא יודעות לתת לגוף מה שהוא צריך, בסופו של דבר הוא יאלץ אותנו לעשות זאת.

רציתי להוסיף עוד משהו שחשבתי עליו בעניין הגלישה כאן:
_* מקור מידע

מענה לצורך חברתי מסוג שאין לי בצורה מדויקת בסביבה הלא וירטואלית שלי._

וגם:

זאת לא בהייה פסיבית שעשתה לך דייסה מהמוח - יש קריאה, יש מחשבה, יש מעורבות רגשית, יש התנסחות ועוד ועוד.

זאת לא בהייה פסיבית שעשתה לך דייסה מהמוח - יש קריאה, יש מחשבה, יש מעורבות רגשית, יש התנסחות ועוד ועוד.
זה נכון
אני ממש עוברת תהליך וזה בזכות הטיפול והשיחות שלי פה באתר, אז לוותר על זה? ואם לא בערב אז מתי כן? (רק עכשו נרדם הקטן

שיגע את אבא שלו שחשב שהוא ירדים אותו, בסוף אמא הרדימה)

זאת לא 'בהייה פסיבית שעשתה לך דייסה מהמוח' - יש קריאה, יש מחשבה, יש מעורבות רגשית, יש התנסחות ועוד ועוד.
מסכימה מאד. די נפוץ כאן להתייסר לקריאה בבאופן טבעי כמשהו ממכר ולכן לא רצוי מעבר למידה מסוימת, או אפילו נסיונות גמילה פה ושם. אני חושבת שחבל להתייחס לכל מה שקורה על המחשב, או אפילו לכל גלישה לאתרים, בצורה גורפת כמשהו שצריך למתן מאד כי הוא מזיק, סתמי, ממכר וכו'. עדיף שתהיה הסתכלות אישית ומבדלת. לכל אחת יש אתרים שקריאה בהם היא כמו לאכול ביסלי ובמבה או סוכר לבן, ויש כאלה שהם מנגו בננה ומלון. באתרים כאלה (למשל באופן בשבילי) אני נותנת לי רשות מלאה לקרוא (ולכתוב) כמה שמתאים ונעים לי, לא להלחם עם עצמי או לייסר את עצמי ולא לפחד (מהתמכרות, מאיך שזה נראה..).כמובן - במסגרת האפשרות והחיים שלי, אני לא מציעה לאף אחת להשאיר תינוק בוכה או סיר על האש כי בא לה לקרוא עוד דפים. אבל אני לא מצרפת תחושת חטא ואשמה לעצם העניין, כי עבורי הוא חיוני, כמו אננס, כמו שתפילה פירטה.

עצלן דו אצבעי,
_"עצלן" זה מושג מאוד שיפוטי ומעט מאוד הסברי. לא מאפשר לנו להבין מה באמת הולך שם.
נכון, אבל אפשר להגיד את זה גם על "קמצן" לא?
או "רברבן", או "יהיר", או "אטום" למשל._
לא, יש הבדל.
כי הדוגמאות שנתת הם של אנשים שמתויגים על פי מה שהם עושים.
(מתקמצנים על הוצאות חשובות, או משוויצים, או מפגינים באופן אקטיבי חוסר רגישות לאחרים.
"עצלן" מתויג על פי מה שהוא לא עושה.
(לא הכנת שיעורים / סידרת את החדר / הגשת תיאום מס / רחצת כלים, יא עצלן. נו כבר, מתי תזוז???)
אז זה לא מלמד.
גם התיוגים האחרים הם לא משהו, מבחינת מה שהם לא מלמדים אותנו על הבנאדם. אבל "עצלן" זה אחד התיוגים הכי בלתי אינפורמטיביים וממסכי-מציאות שיש.

מי יתלה את הכביסה, יאפה עוגות יום הולדת, יארגן את קופסות האוכל לבית הספר וכו'?
בדיוק מה ששאלתי את עצמי.

אז התשובה הראשונה היא:
מה עשו נשים בימים עברו?
הן ידעו לעבוד עם הילדים. ככה זה. אין ברירה. המיומנות החשובה היא ללמוד לשלב את הילדים במשימות ההכרחיות של החיים.
והמיומנות החשובה השנייה היא ללמוד להגיד "לא".
סדר עדיפויות.

אם אין זמן? אז לא אופים עוגת יומולדת.
אולי זה קצת קיצוני, אבל המטרה היא להעביר מסר: לבדוק מה את יכולה להוריד מעצמך, להוריד בכלל, לקצר, לפשט, ולהיעזר בילדים.

כי הבעיה הגדולה היא שאנחנו נורא רוצות למלא את כל הצרכים של כולם, ושוכחות שהצרכים של כולם תלויים בבריאותנו. הפיזית והנפשית. אמא מותשת וקורסת שנקרעת בין כל המשימות שנטלה על עצמה, היא לא אמא סבלנית או רגועה או בתשומת לב או נוכחת. היא אמא שרק רוצה לנוח או לברוח, מה שיצליח לה קודם P-:

היתרון של שילוב הילדים הוא כפול ומכופל.
ראשית הם זוכים בזמן איכות עם אמא. אפשר לצחוק, להתבדח, לעבוד עבודת צוות, לשיר, לספור, להתחבק. כיף לעשות דברים ביחד וגם לקבל סיפוק מהמשימות שהושלמו.
שנית הם זוכים ללמוד איך הדברים נעשים ואת מרגישה טוב כי את מהווה דוגמא.
שלישית, העבודה נעשית בצורה כיפית ושיתופית ולא את מנסה לעשות דברים בלחץ כדי שזה לא יהיה "על חשבון הילדים".
רביעית את מכשירה כוח עבודה שיעזור לך בבית עוד מעט, וממצב שבו את עושה כמעט הכל והם טיפה עוזרים, טיפה לומדים ובעיקר מעכבים (-: את מגיעה למצב שבו יש לך עוזרים מיומנים שיכולים להשתלט על משימה לבד
(היום בגלל הגשם אני חיכיתי עם האוטו מאוד קרוב לסופר אבל במקום שאסור לחנות, והילד קנה כמה דברים כבדים בעצמו, שילם וסחב לאוטו. לא יודעת איך הייתי מסתדרת לבד בלחץ הזמן שהיה לי. לקח זמן להכשיר אותו אבל עכשיו אפשר לשלוח ילדים לסופר עם רשימה וכרטיס האשראי שלי והם חוזרים עם קניות טובות ללא טעויות, עם הכרטיסים ועם הקבלה).

לדוגמא:
לתלות את הכביסה?
לכל משימה של הכביסה לצרף את הילדים.
בת שנתיים יכולה לבחור עבורך את האטבים לפי הצבע או כל קריטריון שהיא בוחרת,
בן שלוש יכול לשלוף את כל הגרביים או למצוא חולצות,
בן ארבע יכול לנער וליישר מה שיוצא מהגיגית ולהושיט לך.
סתם דוגמאות וכל תינוק זוחל יכול לבחור אטבים ולהושיט לאמא. אפשר גם לספור אותם (כמה אטבים היה צריך בשביל כל הכביסה שלנו?), אפשר לשחק בהם תוך כדי (לעשות רכבת אטבים...)...

למיין?
שופכים ערימה גדולה וכולם עוזרים למיין לפי הקריטריונים שאת מלמדת אותם (נגיד, לבן לערימה מימין וצבעוני לערימה משמאל. או: כל המגבות לערימה נפרדת. או "יוסי אתה תמצא את כל החולצות שלכם הילדים ותשים בערימה שם, דינה, את תעשי ערימה של כל המכנסיים". אני ממיינת לצד הילדים ונותנת להם משימות ממוקדות שבסוף ישיגו לי הפרדה למכונות שאני רוצה).
לקפל?
יש המון שיטות. מתחילים בלתת משימות למצוא את הדברים הכי קטנים או הכי פשוטים בערימה. למשל, הקטנטנים יכולים לחפש גרביים ואז לנסות להתאים זוגות. זה משחק חמוד מאוד וברגע שאת מתייחסת לכל הסיפור כאל משחק, זה מנצח לגו לדעתי.

וכל ההצעות שלי - סתם רעיונות, לא התשובה האולטימטיבית. אפשר להמציא כל הזמן. העיקרון: לצרף את הילדים. לעשות את המשימות איתם. לתת להם חלקים קטנים לעשות לבד. שיתנסו באחריות, בפתרון בעיות, בקושי, באתגר (המממ... איך תולים את החולצה על המתקן בתוך הבית ככה שהשרוולים שלה לא ייסחבו על הרצפה?). אין שום חוק שאומר שילדים חייבים זמן משחק בבובות או בלגו דווקא. הם יכולים לשחק בתוך המשימות עם אמא ואז אמא מלמדת ולומדת איך לעבוד שכם אל שכם עם הילדים שלה ולבצע הרבה מטלות בעזרתם.

כמו כן, ללמוד לחתוך פינות, לעשות רק קצת, לעשות שטחי, להגיד לא, להגיד לא ולהגיד לא. לזכור שיש גבול לכוחות.

אני לא מציעה לאף אחת להשאיר תינוק בוכה או סיר על האש
טוב S-: כבר כמה פעמים לא שמתי לב והתחתית של הסיר נשרפה P-: P-: P-:

הידד נוודית!
אחלה גישה משחררת. נעימה לי מאוד ורלוונטית להפליא ולכן אימצתי.

מיכל

בשמת, תודה על הדוגמאות
להרגשתי, לנסות לעשות עם הילדים משהו יהיה להכניס עוד יותר ג'אגלינג אל חיי מעבר למה שהם כבר (בלתי נסבל גם ככה). הם הרי בגילאים כל כך שונים וכל אחד והיכולות האחרות לגמרי שלו, וטווח הקשב הקצר (יש לי גיל שנה, אני מזכירה) או הארוך יותר שלו. וכבר ככה קשה לי כל כך עם כולם יחד במקביל

ללמוד לחתוך פינות, לעשות רק קצת, לעשות שטחי, להגיד לא,
מזה כדאי ללמוד
בשבילי במיוחד: לעשות רק קצת.

תפילה_לאם

הן ידעו לעבוד עם הילדים.
אני יכולה לכתוב על זה בלוגים שלמים. אה, בעצם, עשיתי את זה... P-:
אם לנסות לקצר, כי לא אני נושא הדף ונראה שבכלל יש כאן הסתעפות מהנושא המקורי -
אני משתפת את הילדים בעבודות הבית. אבל...
א) יש הרבה עבודות. גם כשעושים את חלקן בזמן שהילדים ערים (והרבה פעמים אני עוסקת בזה לצד משחק שלהם בלעדיי. ממש לא משחקת אתם בלגו או בבובות. יכולה לדבר אתם בזמן שמצפה שניצלים או שוטפת כלים וכו'), עדיין נשאר הרבה ללילה.
ב) הילדים לא רק בעיקר מעכבים. לפעמים הם ממש יוצרים עוד עבודה!
ג) יש זמנים שאי אפשר לעסוק במלאכות הבית, כי צריך לספר את הילדים/ לגזור להם ציפורניים/ להסיע לחוג, לפעולה, לרופא או לספרייה ולעזור בשיעורי הבית וכן הלאה. או שיש עבודות שאי אפשר לעשות בכל זמן - לשטוף את קופסות האוכל מבית הספר אי אפשר כשעדיין לא חזרו הביתה.
ד) תינוקת... בדיוק התעוררה.

תפילה_לאם

נדמה לי שהיה לי גם סעיף חמישי, אבל לא מצליחה להיזכר.
בכל אופן, סעיף התינוקת הוא כנראה המשמעותי מכולם.
קשה לי לעשות דברים כשהיא עליי, וקשה לי לעשות דברים כשאני לא יודעת מתי תתעורר או כשהיא בכלל לא ישנה.

לא היה לי כח לעשות כלום, נכנסתי לבאופן לברוח קצת מעצמי ושם הדף הזה צד את עיני משום מה...
אני ממש כזו שממהרת לתייג את עצמי כעצלנית, לא יעילה, לפעמים אפילו בלי להבחין שאני עושה את זה. באופן תת הכרתי.
המילים הרכות כאן אמרו לי: את באמת עייפה. זה ממש בסדר שתלכי לישון בלי לעשות כלום.
ודוקא כשהעצלנות שלי קיבלה את מקומה, ולא נאבקתי בה, יכולתי לשחרר אותה.
באמת מגיע לי לישון.
אז רק עוד שני דברים ולמיטה.
ופתאום מצאתי את עצמי מטגנת את שארית הבצק לסופגניות ותוך כדי כבר שטפתי כלים וסידרתי וניקיתי את השולחן, והכנסתי מכונת כביסה...
כי עשיה גוררת עשיה. וסוד הדברים הקטנים שיוצרים בי תחושה של יעילות ונותנים כח לעשות עוד.
אז תודה לכולכן!

תפילה_לאם

סעיף חמישי
ה) יש סוגי משימות/ פעילויות, שאי אפשר לעשות עם הילדים או כשהם ברקע: ללמוד, לכתוב.

דרדרית,
לילה טוב ויישר כוח!
עשיה גוררת עשיה. מסכימה.

יש זמנים שאי אפשר לעסוק במלאכות הבית, כי צריך לספר את הילדים/ לגזור להם ציפורניים/ להסיע לחוג, לפעולה, לרופא או לספרייה ולעזור בשיעורי הבית וכן הלאה. או שיש עבודות שאי אפשר לעשות בכל זמן - לשטוף את קופסות האוכל מבית הספר אי אפשר כשעדיין לא חזרו הביתה.
אתייחס רק לזה (ממהרת לטוס):
כל אלה מלאכות הבית P-:
וגם עליהן דיברתי כשהזכרתי "להגיד לא" ו"לתעדף". וכו'.

ואת צודקת, הם בהחלט יוצרים עוד עבודה כשמשלבים אותם. ובהחלט ההתחלה קשה. אבל ככל שיש יותר ילדים שלמדו לבצע אפילו משהו קטן, זה מתחיל להקל על החיים. ותוך זמן יחסית קצר, יש לך הרבה עזרה במקום גייס חמישי.

בשבילי במיוחד: לעשות רק קצת.
רשמתי לעצמי תזכורת במוח לספר את הסיפור של הכיריים...

שליחה על ידי א* » 24 דצמבר 2014, 09:33

בת דודה שלי לימדה את ילדיה מגיל אפס להחזיר כל צעצוע למקומו.
מדהים מדהים מדהים. משחקים בפאזל ובסוף אוספים הכל, סוגרים את הקופסא ומחזירים למגירה. ככה עם כל השאר.

בפעם הראשונה שראיתי את זה, בהיותי בתיכון הייתי המומה. הלהחזיר ולסדר היה נראה לי מטלה בעוד שאצל הפעוטה זה היה חלק טבעי מהמשחק.

הלהחזיר ולסדר היה נראה לי מטלה בעוד שאצל הפעוטה זה היה חלק טבעי מהמשחק.
זהו. ברגע שמבינים את זה מבינים דבר גדול.
כי הרבה פעמים מה שמכשיל אותנו זה, שאנחנו "מלבישים" על הילד את הקונצפציה שלנו. לנו זה נראה כמו מטלה מעיקה, אז אנחנו רוצים "לחסוך" אותה מהילד. ועושים טעות. כי ככל שלומדים את זה יותר מוקדם, כך זה יותר "חלק טבעי מהמשחק".

דרדרית בין החוחים
שלום לך:-) מה שלומך?
כיף שבאת לביקור ותודה על המילים שלך

על זה קצת דיברתי
תפילה, באמת הדף קצת קיבל תפנית, ונראה לי שחשוב לשים לב אליה. הוא קיבל תפנית אל הפן המעשי. שהוא חשוב, אבל הוא צעד אחרי ההכרה שהיא בעצם הדף הזה. ואני עוד שם, באשמה. בניסיון להכיר שאני לא אשמה. שבאמת יש המון המון מלאכות, ואני הקטנה קשה לי, וזה בסדר. זה בסדר שקשה לי ואני לא עצלנית, ויש לי עומס מאוד גדול.
בעצם אני צריכה לעצור כאן, כי כאן עיקר הקושי הפנימי שלי. יש גם קושי חיצוני, אבל הפנימי

וזהו שהאשמה הזאת מכבידה יותר אפילו מהמלאכות עצמן.
וכשהיא לאט לאט משתחררת, אני מגלה בהדרגה שלשטוף כלים זה כיף.

כבר אמרתי שאת מזכירה לי אותי...
שלומי טוב ברוך ה' עומדת ללדת. באמת מזמן לא נכנסתי לפה, אבל שמחה כאמור שנפלתי על הדף הזה!

וזהו שהאשמה הזאת מכבידה יותר אפילו מהמלאכות עצמן.
כל כך נכון
יש לי קצת הקלה בימים האחרונים אחרי הדף הזה

שיהיה במזל טוב! ו:-) שתהיה לך לידה טובה
(ברררררור שאין לך כוח אם את בסוף הריון!!)

_רציתי להוסיף עוד משהו שחשבתי עליו בעניין הגלישה כאן:

מקור מידע

מענה לצורך חברתי מסוג שאין לי בצורה מדויקת בסביבה הלא וירטואלית שלי.

וגם:
זאת לא בהייה פסיבית שעשתה לך דייסה מהמוח - יש קריאה, יש מחשבה, יש מעורבות רגשית, יש התנסחות ועוד ועוד._
תפילה
יש לי הרבה מה לכתוב על זה בעיקר על מענה לצורך חברתי מסוג שאין לי בצורה מדויקת בסביבה הלא וירטואלית שלי.
אחרי שיחה עם הפסיכולוגית, דברים שבלב, בפילוסופיה אולי שקשורים לגלישה, לאינטנסיביות של זה, שבטח לא אני המצאתי אבל חווה אותם בהחלט.
אבל אני אכתוב ב פתח לשינוי כי זה כבר לא שייך לפה

תפילה_לאם

יש לי הרבה מה לכתוב על זה.
הולכת לקרוא אצלך. @}

באמת הדף קצת קיבל תפנית, ונראה לי שחשוב לשים לב אליה. הוא קיבל תפנית אל הפן המעשי. שהוא חשוב, אבל הוא צעד אחרי ההכרה שהיא בעצם הדף הזה. ואני עוד שם, באשמה. בניסיון להכיר שאני לא אשמה. שבאמת יש המון המון מלאכות, ואני הקטנה קשה לי, וזה בסדר. זה בסדר שקשה לי ואני לא עצלנית, ויש לי עומס מאוד גדול.
ובכן, לזה פשוט צריך לעשות עבודה יומיומית של חזרה.
כמו תפילה.
מודה אני לפניך, שאני שיה תמה מלאת כוונות טובות. באמת יש המון המון מלאכות, אני מתמודדת עם תחושת העומס ועם הקושי להחזיק את כל הכדורים באוויר.

בלי אמירות שליליות. לא "אני לא עצלנית", לא "אני לא אשמה", וגם לא "אני אשמה". כל אלה ממשיכים ומזמינים תחושות אשמה לתוך החיים שלך.
כשעולה המחשבה "אני עצלנית" זו מחשבה שלילית שמהווה למעשה חץ מאשים שננעץ בך.
פה כדאי להתבונן:

מה מקור החץ בהווה?
האם את היחידה שמאשימה את עצמך בעצלנות?
או שיש עוד אנשים סביבך שזה אורח המחשבה שלהם והם מבטאים דעה זו?
האם יש אנשים שאת מרגישה שרואים את מה שאת מגדירה כ"עצלנות", אינם מבקרים אותך כלל, אבל את קוראת ומפרשת את מחשבותיהם כאילו האשימו אותך בעצלנות?

כל אלה הם חלקים מהפאזל שיוצר "ענן של תחושת עצלנות" בחייך - מה שאת אומרת לעצמך, מה שאחרים אומרים לך, מה שנדמה לך שאחרים אומרים לך.

וכל פעם שאת קולטת לפתע שעלתה בך המחשבה "אני עצלנית" בכל אחת מהצורות שלה (לפעמים זו סתם מועקה בבטן כשאת מסתכלת על ערימת הכביסה שעדיין לא הגעת לקפל), תזכירי לעצמך שזו מחשבה שלילית ואת מחליפה אותה במחשבה חיובית.

כדי להתמודד עם ההאשמה העצמית בעצלנות (שנראה לי שבין הכותבים כאן יש די קונצנזוס שאין דבר כזה), חשוב להבין את המנגנון של האשמה ואיך הוא פועל עלינו:

יש מחשבה שלילית, נגיד אשמה, נגיד "אני עצלנית", נגיד "קשה לי", לא חשוב איזה (בהקשר זה, מי שמכירה, זו "לחישת נחש")

המחשבה חולפת במוח שלנו. לפעמים אנחנו מודעים לה ולפעמים לא

ברגע שהמחשבה חולפת במוח שלנו, היא מחלישה את הגוף שלנו. מחלישה במציאות. זו לא "סתם מחשבה". היא משפיעה מייד על דברים כגון: רמות ההורמונים שלנו, הפרשת ההורמונים שלנו (יופרשו הורמוני סטרס שמעכבים ומשתקים, ולא הורמוני רגיעה כמו אוקסיטוצין, לדוגמא), חוזק השרירים שלנו, הרגישות העצבית שלנו ועוד ועוד ועוד.

כאשר הגוף נחלש בכל הרמות שהזכרתי וברמות שלא הזכרתי, פיזית יורדת לנו כמות הכוח הזמין לעשות פעולות במציאות.

כאשר אין לנו כוח, יש לנו פחות יכולת פיזית לבצע את סך כל המשימות היומיות שלנו.

אם תקראו בתשומת לב תיאורים בדף הזה ובדפים אחרים שנוגעים לסוגיות האלה, תמצאו תיאורים של "שחררתי את [כאן בא פירוט של מחשבה שלילית מסוימת, ציפיה מסוימת מבן הזוג, אכזבה מסוימת מהעולם/מעצמי/מבן הזוג/מהילדים/לא משנה מי וכו' וכו'] ופתאום, אני לא יודעת איך, היה לי כוח לעשות את כל מה שנראה לי כל כך קשה לפני רגע".
מדוע?
כי כשאנחנו מסלקים את המחשבות השליליות שלנו, אנחנו מסלקים פיזית את החסימה שהחלישה אותנו, כאילו החזיקו לנו את הידיים מאחורי הגב, משתחררים הורמונים של שמחה, של הקלה, משהו זורם בשרירים ונותן להם כוח, והופ אנחנו קמים ועושים ופועלים ומבצעים.

אז יש שני צדדים לתחושת ה"עצלנות":

היא נגרמת כתוצאה מגורמים פיזיים ברורים, כגון עייפות כתוצאה ממניעת שינה, רמות הורמונים משובשות כתוצאה מחוסר שינה, חוסר פעילות גופנית ותזונה לא מתאימה, וכדומה.
היא נגרמת כתוצאה מגורמים פיזיים ברורים, כגון הורמונים וחולשת שרירים וכו', שנובעים מהמחשבות השליליות שלנו.

גם אם עדיין לא עשית שום צעד לשיפור התנאים הפיזיים-נטו (כמו, לשים את השינה בראש סדר העדיפויות ולעשות הכל כדי לדחוף לעצמך כל יום שמונה-תשע שעות שינה),
את יכולה לעשות צעד בתחום המחשבות השליליות.
להפסיק את ההתמכרות לרגשות אשמה (אני אומרת התמכרות כי זה פשוט הרגל רע. המוח שלנו רגיל ללכת בנתיב הזה שמאשים את עצמי ושחושב על עצמי "עצלנית", שמתרכז במה שלא עשיתי ובכמה שאני לא בסדר) ולהמיר אותה במחשבות חיוביות.

ומהן מחשבות חיוביות?

הודיה
שמחה
ראיית הטוב
להבחין במה שכן עשיתי
להכיר במה שאני כבר עושה (תינוק אחד זה כבר פול טיים ג'וב)
להכיר במתנות שיש לי בחיים (נגיד, הילדים שלי בתור הפריט הראשון ברשימת מתנות החיים שלי)
להודות על המזל (כל יום אפשר להגיד לפחות על משהו אחד "מזל ש..." הנה, לדוגמא, הלילה חלמתי שנכנסתי עם האוטו בעמוד. מזל שזה היה רק חלום!)

זה פשוט משהו לתרגל.
תפסת מחשבה שלילית? הופ! נהפוך אותה. "תפסתי אותך! זה לא נכון שאני עצלנית, זה סתם עבר לי בראש, מה שנכון הוא שאני לומדת כל יום להתמודד טוב יותר עם העומס בחיי".

צעד אחרי ההכרה שהיא בעצם הדף הזה. ואני עוד שם, באשמה.
בעצם כל הפוסט הזה הוא תגובה למה שכתבת: אני לא מאמינה שצריך לשהות שם הרבה, באשמה.
ואם רוצים להרגיש את הרגש במלואו כדי לשהות בו, זה במטרה להתמודד עם זה.
ואז, עושים עם זה עבודה: ממש מתיישבים, מרגישים את האשמה, נותנים לרגש להיות, שמים לב: איפה זה בגוף? איך זה מרגיש? האם זה זז ממקום למקום או ממלא מקום מסוים? האם יש לו צבע? מרקם? איכות אחרת? מה עולה אצלי כשאני נותנת לרגש להציף אותי ועוקבת אחריו בגוף שלי?
כשבאמת עושים את זה, כלומר נותנים מקום אמיתי לרגש האשמה, מרגישים אותו בשלמותו ומקשיבים לו בלי לברוח, נותנים לו להגיד לנו מה שהוא מנסה לומר כבר שנים ולא הקשבנו, מתחולל משהו.

בעצם כל הפוסט הזה הוא תגובה למה שכתבת: אני לא מאמינה שצריך לשהות שם הרבה, באשמה.
כוונתי היתה לא ש שצריך לשהות באשמה, אלא שאני עדיין במקום הזה, וכל פעם יש עוד סבב כמו ספירלה שעוזר לי להרגיש שבאמת יש לי הרבה עומס ואני לגמרי בסדר שקשה לי. וכל פעם אני עושה עוד סיבוב ואני במקום גבוה יותר בספירלה, אם זה בעזרת הפסיכולוגית, אם זה בעזרת הנשים החכמות והקבלה הרכה העצומה שיש פה, לפעמים זה בא אפילו מהסביבה שלי (אמא שלי למשל, כשהיא רואה אותי עם הילדים ואיך אני מג'נגלת ביניהם, היא לגמרי מכירה בכמה שזה קשה ואומרת את זה, אולי היא זוכרת מעצמה, לא יודעת. לפעמים זה עוזר לי ולפעמים אני רק מרגישה כעס על שירשתי ממנה את התכונה הזו של האיטיות)

את הרעיון של לשהות בתוך האשמה אני צריכה אולי לנסות. זה מעניין (קצת כמו 'התמקדות' לא? לא שאני מנוסה בזה כל כך, אבל בתאוריה)
והרעיונות שלך להמשך התהליך שלי עם עצמי ועם האשמה, באמת תודה. מפורט, אולי אכתוב לי את זה בכמה נקודות שיהיה לי מחוץ למחשב

תפנית אל הפן המעשי. שהוא חשוב, אבל הוא צעד אחרי ההכרה שהיא בעצם הדף הזה
זה בעצם קצת מתכתב עם דברים שכתבתי בעבר בבלוג שלי. שאין לי רווח. כשיש בעיה אני ישר רצה לפתרונות (או ל'אין פתרונות') לא מצליחה לדמיין קצת באמצע, מה הייתי רוצה, מה היה יכול לעזור לי. מה אני מרגישה שם.
ודיברתי על זה עם הפסיכולוגית בעבר והיא הפנתה את תשומת לבי לזה. כשניסינו לחשוב על העבודה שלי שמאוד קשה לי בה, היא ניסתה לעודד לחשוב מה הייתי רוצה, מה מעניין אותי, מה מושך אותי. ואני לא הצלחתי בכלל לחשוב, כל מחשבה קטנה שעלתה לי לגבי רעיון על משהו שקצת מעניין אותי ישר פסלתי כי בפועל זה לא יכול להתממש, בגלל הרבה סיבות פרקטיות. ואפילו לא הצלחתי להשאר קצת ברצון, בחלום,בתחושת ה'מעניין אותי'. להשאר קצת בהרגשה שבאמצע ולא רק במציאות הטופחת.
וכאן פתאום הצלחתי להשאיר קצת את הרווח הזה. יש בעיה שהיא: המון מלאכות שאני לא מספיקה. ובמקום מיד לרוץ לפתרונות היעילים אני שוהה קצת ברגשות שלי, עוצרת קצת להכיר בזה שזה באמת קשה, עוד לפני כל הפתרונות המעשיים שלך על איך לייעל את העבודה, אני קודם כל צריכה לעצור בהכרה שאני בסדר. ואז אני מגלה שאני לא עד כדי כך בבעיה עם העבודות שאני לא מספיקה, שהמצב עצמו בבית הוא די סביר, דברים כן נעשים, לא מוזיאון פה אבל בהחלט סביר, אני עושה או בעלי עושה, ועל השאר שלא, אפשר קצת לוותר או לעגל פינות. ועיקר הקושי הוא לאו דוקא חוסר ההספקים אלא תחושת האשמה שלי. וזה כרגע הפתרון שלי לבעיה שלי ההכרה הזו.

עצלנות (שנראה לי שבין הכותבים כאן יש די קונצנזוס שאין דבר כזה)
זה מאוד מאוד עזר לי

(ממש השתדלתי כבר ליישם ולא לכתוב 'אני לא עצלנית' אלא 'אני בסדר' או 'זה באמת קשה' או 'יש הרבה דברים לעשות' .)

ת הרעיון של לשהות בתוך האשמה אני צריכה אולי לנסות. זה מעניין (קצת כמו 'התמקדות' לא? לא שאני מנוסה בזה כל כך,אבל בתאוריה)
המממ. לדעתי זה עתיק בהרבה מ"התמקדות" (אני מכירה את זה יותר מעשרים שנה) אבל אני לא מתמצאת בהתמקדות...

לעצור בהכרה שאני בסדר.
הנה את כבר עושה את העבודה:
שוהה ברגש השלילי, נושמת לתוכו, ואז מחליפה אותו בהכרה החדשה, שאת בסדר.
ומה עוד קורה?
שאת מקבלת משוב מהסביבה, שאת בסדר, שבאמת יש עומס, שלא מדובר ב"עצלנות" או במחדל, אלא בקושי אובייקטיבי.

ממש השתדלתי כבר ליישם.

תפילה_לאם

אורי,
בעיניי היה ראוי מאוד להערכה, שהבחנת בתפנית של הדף ובחוסר ההתאמה לצורך הנקודתי שלך.
את מצליחה לאתר את הצרכים שלך, שזה לא דבר פשוט! ואת מצליחה לחפש ולהתחיל למצוא להם מענה. @}

לשתיכן

אכן יש עצלנות. אני כרגע עמוק בתוכה. צריכה לנקות את הבית לקראת אורחים שבאים ואין לי כוחות (נפשיים. אני מניחה שאם היו מציעים לי לטפס על החרמון עם הקטנה על הגב הייתי שוקלת בחיוב).

ואין לי כוחות
זו לא עצלנות.
אין לך כוחות.
תשאלי את עצמך: מה "שותה" לי את האנרגיות שלי?

_למשל דוגמא מהחיים שלי הבוקר:
קמתי ונשארתי בפיג'מה כל הבוקר (בדרך כלל אני לא יכולה להשאר בפיג'מה כי אני צריכה לקחת את הילדים אבל היום היתה לי עזרה ), טיפלתי בקטנה שאיתי, אפילו טיפה נרדמתי יחד איתה כי היה לנו לילה לא קל. עד כאן בסדר. אבל לא עשיתי כלום! גם בשאר הזמן. וגם כשהיא ישנה בלעדיי. רק ישבתי מול המחשב ובהיתי רוב הזמן בחדשות מאוסטרליה בכמה אתרים לנסות להבין מה קרה שם בדיוק. וגם קראתי עוד כמה כתבות ככה שהיו לי על הדרך. וזהו נגמר הזמן,הקטנה התעוררה. אבל היתה לי לפחות שעה,שעה וחצי. אפילו לא הכנתי לעצמי משהו נורמלי לאכול.
מה זה אם לא עצלנות.
(זוכרת ש פליי ליידי אומרת שכדאי להתלבש על הבוקר גם אם נשארים בבית, זה כנראה נכון, כי כשאני לבושה אני מרגישה יותר טוב, אין לי מושג למה. אבל האמת שגם כשאני לבושה אני לא יותר מדי יעילה)
והוצאתי לקטנה מלא משחקים כי רציתי להעסיק אותי, כי הרי הייתי עצלנית נורא, אז הוצאתי ולא החזרתי למקום, ובסוף הבוקר היה לי הררי משחקים על הרצפה (שאספתי רק אחר הצהרים את חלקם. לקראת הערב, לפני הדלקת נרות חנוכה כדי שיהיה נעים יותר. ואת השאר בעלי אסף בלילה)_

לא קראתי את כל הדף, מקווה שזה לא גורם לי לפספס משהו, אבל בהקשר למה שכתבת -
כשהייתי אחרי לידה (גם 3 חודשים אחרי), מרוקנת, תשושה, בהלם קרב, ככה בדיוק נראיתי. ישבתי ובהיתי. כלומר, כשלא הנקתי או ישנתי. וידעתי שאני צריכה לקום ולהתנתק מהמחשב וללכת להתקלח ולאכול, ועדיין - אלמלא עמד לידי מישהו שנתן פקודה כזו, ואני פשוט צייתתי בלי לחשוב - הייתי יושבת ומתכתבת בצ'אט עם מישהו שאני בקושי מכירה
נראה לי שכדי לנהל את עצמנו צריך לא מעט משאבים פנימיים. כשאין איזון ולו באחד מהרכיבים שבשמת כתבה - הגוף (הראש?) מושך לכיוון מינימום זליגת כוחות: בהייה.

אגב, גם כשאני צריכה לעסוק במשהו שלחלוטין לא מעניין אותי, זו עלולה להיות התוצאה. בעבודה שממנה התפטרתי, כשהייתי צריכה להגיש משימה ארוכה ומיותרת, הייתי מסוגלת לשבת חצי שעה ולבהות במסך במקום לעשות אותה (וזה כשכבר מיציתי את עניין הפסקות הקפה ולהפריע לכל השאר לעבוד). משהו בי דחה את האפשרות שאקדיש באונס תשומת לב רבה כל כך למשהו שכל כך לא מעניין אותי, שלא קשור לתחומים אליהם מושכת הנפש הפרטית.
יצא לי קצת פיוטי, להגיד "אני שונאת לעשות דברים שלא מעניינים אותי ולכן מורחת משימות כאלו עד כלות", אבל עדיין...

תפילה_לאם

צריכה לנקות את הבית לקראת אורחים שבאים ואין לי כוחות
יש מצב שמה שעובר לך בראש הוא בערך בנוסח: "ממה להתחיל??? יש כל כך הרבה בלגאן!"?

לא... מה שעובר לי בראש זה שיש כל כך הרבה מה לעשות ואני כל כך מעדיפה לעשות דברים אחרים

האורחים הספיקו לבוא ובינתיים הם עוד לא התלוננו...

תפילה_לאם

האורחים הספיקו לבוא ובינתיים הם עוד לא התלוננו...
הכי טוב!

ובינתיים הם עוד לא התלוננו...
חחח D-:

מישהי כאן הצליחה להפסיק להיות עצלנית דרך עבודה כל שהיא שהיא עשתה עם עצמה?
שואלת ברצינות.
אני סופר עצלנית.
בלי שום תירוצים, לא פרפקיוניזם ולא שום כלום.
גם חרדה שאומרים שבדר"כ מתלווה לענייני עצלנות כאל הואחרים - נמצאת בשוליים ובוודאי שלא בכל פינה בחיים שבה העצלנות מבקרת.

ברירת המחדל שלי היא להישאב לטלויזיה, היא לשבת במקום לעמוד, היא לבחור בקיים על פני לשנות, היא להנות ממשהו מתוק במקום לפעול למשהו יותר מספק.
היא לדחות ולדחות ולדחות ביצוע משימות קטנות וגדולות עד אובדן הכרה.

אשמח לקבל רעיונות לדבר הזה. אני אמא, עם הרבה אחריות והעצלנות הזו פוגעת בחיי בשלב הזה יותר מדי.

קודם כל לבדוק ברזל.
אחר כך להתאמן על מודעות לחלקים המוחזקים בגוף והרפיה שלהם (כתפיים ועורף בדרך כלל).
לנסות להיזכר (או לדמיין) תחומים שבהם כן יש לך מרץ, שאת עושה ולא מתחמקת. אולי ריקוד? איזשהו ספורט? יצירה? אם יש כאלה, לנסות לשלב אותם בחיים.
ואם זה לא עוזר -- לחבק את הפדלאה הפנימית, ולבחור בתבונה איזה דברים לעשות: אומרים ש-20% מהמעשים מביאים ל-80% מהתוצאות.

פלונית - אני חושבת שהשלב הראשון כבר נעשה.
כשאת מול הטלויזיה תעשי תרגילי בטן... ורגליים.
שנית - תצאי להליכה קצרה של 10 דקות פעמיים ביום.
תצאי מבגדי הבית - או לסירוגין קני לך חליפה שגם בחוץ תהיה מדליקה.
ותשני את סדרי החדר - אולי את ישנה בכיוון לא אופטימלי עבורך
תורידי לגמרי או תפחיתי סוכר ונגזרותיו...
בקיצור - גם אם תקחי אחת מן העצות ותתמידי בה - זה יהיה טוב
שתי הרבה מים.
בהצלחה.

אצלי היה חוסר איזון הורמונלי שאני מרגישה שגרם להרבה מהעצלנות ותחושת הכבדות.
טיפול בדיקור סיני, צמחי מרפא ושינוי תזונה עזרו לאיזון (עדיין לא מאה אחוז אבל הרבה הרבה יותר טוב), ואני מרגישה יותר אנרגטית מאז, ושיש הרבה פחות ימים שבהם אני נשאבת לספה.
גם אם זה לא המצב אצלך (העניין ההורמונלי), אולי דיקור יכול לעזור. אני ממש הרגשתי שינוי אחרי הטיפולים, שפתאום היו לי אנרגיות להזיז את עצמי (זה היה משהו שהמדקרת הייתה שואלת, איך רמת האנרגיות, והרגשתי שהטיפול אכן נתן לזה מענה, למרות שזאת לא הייתה המטרה המקורית שלו).
היום כבר חודשיים-שלושה שלא בטיפול, ומרגישה שהעצלנות לא חוזרת (כלומר יש מדי פעם אבל לדעתי ברמת הנורמה, ולרוב קשור למצב ההורמונלי, למשל בימים לפני ווסת/סביב ביוץ). עדיין הייתי רוצה לשפר - יותר פעילות גופנית וכו', אבל המצב כן מספק אותי מבחינת תנועה ביום-יום, והיכולת לבצע משימות גם מעבר למינימום, ולא תמיד לבחור כברירת מחדל לשבת מול המסך בכל זמן פנוי שיש לי...

אם זה לא עוזר – לחבק את הפדלאה הפנימית, ולבחור בתבונה איזה דברים לעשות: אומרים ש-20% מהמעשים מביאים ל-80% מהתוצאות.

הו מעניין למה את זה אהבתי

מחשבה באמת משחררת.
אני חשובת שרוב העצלנים בבסיס שלהם חושבים ככה, שבמילא מיותר לעשות כך וכך וכך כי במילא נצטרך לעשות זאת שוב אחכ (למשל נקיונות). או שמיותר מסיבות אחרות, יש הסבר הרי נורא יפה לכל מטלה שלא מבוצעת.

מתקשה לחבק את הפדלאה שבי, היא כבדה עליי.
נראה לי שכדורים נגד דכאון יכולים לעזור, לא יודעת כמה מותר בהנקה. אני לא בדכאון אבל בעבר זה מאוד החייה אותי ותרם לי.

דיברו איתי גם על הכנת רשימות, הבעיה עם רשימות שזה חרטה. את יכולה לרשום את נשמתך על כרכים שלמים ובסוף לממש אחוז אחד.

ואני חושבת שיש לי תחושה כזו "שמגיע לי". מגיע לי להתפדלא אחרי שכך וכך דקות/שעות התעסקתי בבישולים, האכלות חיתולים וכו'. לא משנה מה הסיבה, תחושת המגיע לי הזו מטומטמת, כי להתפדלא לא ממלא אותי, אלא מרוקן, וגם המגיע לי הזה ל אפרופרציונלי תמיד.

בקיצור הלוואי וכדור ברזל היה עוזר, אולי אחד אמיתי על הראש...

לדעתי אין כזה דבר עצלנות. יש רק אי התאמה בין האדם למשימות. בכלל, נועדנו לחיות בגן עדן ולהתבטל כל היום.
יש לי גם כמה עצות פרקטיות, אבל לדעתי אחת מן היא הכי חשובה - לוותר על כל ההלקה העצמית והשיפוטיות. יש כל כך הרבה ממנה בפסקאות הבודדות שנרשמו שזה ממש צורם לי, למרות שזה לא נרשם עליי. הם גזלני אנרגיה גדולים. הם מנציחים את המצב ומקבעים אותו.
אני בטוחה שהוויתור עליהם יפנה כמות גדולה של אנרגיה נפשית שתופנה לערוצים מועילים יותר.

גם לדעתי אין דבר כזה עצלנות.

אני מציעה דבר ראשון, לבדוק אם את היפוטונית שלא אובחנה בילדות.
מעבר לזה - ה"עצלנות" אינה אלא ביטוי לחולשה פיזית כלשהי. אצל פרח בית זה היה הורמונאלי, אצלך זה יכול להיות דברים אחרים.
החוכמה היא למצוא - מה נחלש אצלי, ומה אני צריכה לעשות כדי לחזק אותו?

אצלי, מה שבאמת הרים אותי על הרגליים, זה צ'י קונג, כי זו לא רק פעילות גופנית אלא גם שיטת טיפול עצמית. למעשה, 3 במחיר של אחד: פעילות גופנית, מדיטציה וטיפול סיני (במקום דיקור) (-:

אני מציעה דבר ראשון, לבדוק אם את היפוטונית שלא אובחנה בילדות.
אני היפוטונית.

אבל אני לא רואה קשר. נכון אנחנו עייפים ונוזליים יותר, הנטייה לרצות לשבת ולבחור בכל מה שלא פיזי נובעת מזה. וההיקרעות מפעולות נורמליות גם נובעת מזה.
אבל זה לא אומר שצריך "לברוח" למקומות של אי עשייה כל פרקי זמן קצרים.
התחושה שלי היא גם של עייפות נפשית תמידית כרונית מגיל מי יודע כמה.
בגלל ההיפוטוניה אני מפרגנת לעצמי הרבה מאוד חופש בהרבה בחירות שלי.
אבל אם הייתי יעילה יותר למשל הייתי משקיעה בפעילות גופנית ובהרזייה, ובסדר יום מובנה שמקל מאוד על הנפש להתמודד עם מטלות סיזיפיות ופיזיות, והולכת לישון בשעות נורמליות.
במקום זה אני נמרחת בשעות שהילדים ישנים כאילו אין מחר תרתי משמע.
ובאופן כללי מחפשת קיצורי דרך. נורא מבאסססס

את מכירה דרכים להתמודד עם היומיום טוב יותר עבור היפוטונים? אני ממש אשמח לשמוע משהו חדש שיעזור לי.

אני מפרגנת לעצמי הרבה מאוד חופש בהרבה בחירות שלי.
אני אישית לא רואה שאת מפרגנת לעצמך. אני רואה שאת מלקה את עצמך המון המון. זה לא ברור שאת לא "מפרגנת חופש" אלא פשוט לא מצליחה לעשות את זה, ולהאשים את עצמך הגיוני ורלוונטי בערך כמו להאשים את עצמך על זה שאת לא יודעת לקרוא רוסית כנסייתית?

הרי את רוצה להשקיע בפעילות גופנית, סדר יום מובנה, שעות שינה נורמליות. פשוט לא מצליחה.

אם ילד שלך מנסה לעשות משהו ולא מצליח, מה את עושה? אומרת לו שהוא עצלן, או בורח, או פדלאה, או שאין לו שום תירוצים ללא להצליח, קוראת לו בשמות מעליבים? או מנסה לעודד אותו, להגיד לו שיצלח בפעם הבאה, למצוא דרכים לעזור לו, לחפש מה לא עובד ואיך אפשר לשפר?

_אני סופר עצלנית.
בלי שום תירוצים, לא פרפקיוניזם ולא שום כלום._
גם! גם!
בטח יש פה איזה דף על זה, כי אשמח לדסקס את זה. חשבתי (והתביישתי) שאני היחידה.

_אני מציעה דבר ראשון, לבדוק אם את היפוטונית שלא אובחנה בילדות.
אני היפוטונית.
אבל אני לא רואה קשר._
הקשר כל כך חזק, שקראתי את זה מהתיאורים שלך. לך זה נראה לא קשור, כי את רואה את הכל כמכלול ולא יודעת מה קשור ומה לא.

התחושה שלי היא גם של עייפות נפשית תמידית כרונית
אני בטוחה שהתחושה שלך מדוייקת.
גם נולדת עם היפוטוניה, את גם בעצם לא מטופלת, וככה לא מפליא שאת הולכת ונחלשת עוד יותר ונעשה לך עוד יותר קשה.
דמייני שהיית ילד בן 5 עם צליעה קלה קלה, שלא טופלה. חשבו שהוא יכול להסתדר ככה כמו שהוא.
עכשיו דלגי 20 שנה קדימה, בלי אף טיפול, ועם פעילות גופנית לא מתאימה, לא נעשה שום ניסיון לחזק באופן שיטתי ויומיומי באותן 20 שנה את מה שהיה חלש בילדות -
איך את חושבת תמצאי את הילד עם הצליעה הקלה עכשיו?

ואת חושבת שהבעיה העיקרית היא שהילד עצלן וחסר מוטיבציה?
או שקשה לו מאוד ואין לו מושג מה עליו לעשות כדי לשפר את מצבו?

יש לי המון רעיונות מה לעשות, אבל אני אחכה שאיזה צדיקה תפתח דף מתאים

מהי עצלנות

תפילה_לאם

עצלנות יש דבר כזה

בשמת אני אשמח מאוד לעצות מה לעשות כי אני מרגישה באמת אאוט.
חיפשתי בגוגל די הרבה בעקבות ההודעה שלך ולא מצאתי (כן מצאתי על תינוקות ולא מבוגרים).

מתי הבנתי שאני היפוטונית - זה הקטע הכי מצחיק, כשהפיזיוטרפיסטית של הבן שלי נתנה לי תרגילים לבצע איתו, ואמרתי לה שהתרגילים קשים לי שאין סיכוי שאניח אותו על הברכיים שלי ואצליח כך וכך ועוד ועוד... והיא וגם מחליפתה שהיו בהריון מתקדם הצליחו לשבת זקוף על הברכיים שלהן ולעמוד בגובה העיניים שלו כאילו כלום ואני לא הצלחתי אפילו 5 שניות, פשוט קרסתי לרצפה.
.
ותודה על התמיכה פה, אתן מקסימות. לא חושבת שאני באמת מלקה את עצמי אלא כבר חייבת להתאפס.
אני לא יכולה להרשות לעצמי תת תפקוד כזה. פשוט אין אפשרות כזו.

וגם יש עצלנות כעצלנות. יש אנשים שמיד על המקום רוצים לתאם פגישה ולסכם, ועל המקום לשטוף כלים ועל המקום לענות לכל מייל.ויש אחרים שבברירת מחדל שלהם ז ה לדחות ואחכ, ולבחור במעניין על פני האפור והמעצבן וכו'. זה עניין מהבית לדעתי, חינוך והרגלים. כי גם היפוטונים או בעלי רגישות יתר מתפקדים בצורה יעילה כשםה מורגלים בכך גם אם במנעד נמוך יותר.

עצלנות יש דבר כזה
זה מהי עצלנות{{}}. אותו דף.
וזה דף שמ-מ-ש שווה לקרוא (-:

וואי, איך מזדהה. בא לי גם איזו היפוטוניות, סתם בשביל שיהיה הסבר לחוסר היכולת שלי לזוז. אולי הסוד הוא המיתוג מחדש? אני לא עצלנית, אני חכמה מדי לביצוע מטלות פשוטות ומעדיפה להרהר.

פלוני אלמונית,
בשמת אני אשמח מאוד לעצות מה לעשות כי אני מרגישה באמת אאוט.
[-:

אשמח אם תבחרי ניק כלשהו לדיון כדי שנבדיל בינך לבין אלמוניות אחרות (-: ואני גם מציעה לקרוא את הדף כי עכשיו שגיליתי את קיומו אני מוצאת שכתבתי בו עצות לא רעות בכלל כבר לפני כמה שנים (-:

בינתיים:
לגבי איבחון ההיפוטוניה - ממש לא מפתיע. וזה שוב מחזק את העובדה, שכלל לא אובחנת בילדות, שלא עזרו לך, שלא תמכו בך, שהיתה לך נקודה חלשה שנחלשה עוד ועוד במשך השנים.
מיכל בז, גם לך יש משהו כזה. בעיה פיזית שאת סוחבת שנים וכיוון שחוסר האיזון הבסיסי שיש לך ממשיך להחליש אותך, אין לך כוחות.

וגם יש עצלנות כעצלנות. יש אנשים שמיד על המקום רוצים לתאם פגישה ולסכם, ועל המקום לשטוף כלים ועל המקום לענות לכל מייל.ויש אחרים שבברירת מחדל שלהם ז ה לדחות
זו סוגיה מורכבת מאוד. למשל, זה מאפיין של הפרעות קשב וריכוז מסוגים שונים, שברירת המחדל היא לדחות.
הסיבה היא קושי.
הקושי הזה לא זכה להכרה ואין לו שם, לכן את לא יודעת לאפיין אותו, את לא מבינה אותו ואת לא מקבלת אותו.

בואי נסכים לשחרר לעת עתה, באופן זמני ובלתי מתחייב בלבד, את המונח "עצלנות"?
לתפיסתי הוא פשוט שגוי מן היסוד. הוא מונח ששייך ליחסי כוחות. הוא נולד ונועד לסמן הירארכייה של ציות וכפייה. אין לו קשר לסוג התרבות שאנחנו מנסים לבנות כאן.
"עצלן" אומר המורה לתלמיד שלא הכין את השיעורים.

אנחנו מכנים את עצמנו "עצלנים" כאשר אנחנו נמנעים מפעולות-חובה.
כלומר, החרוץ עושה כל מה שצריך, בלי לשאול את עצמו אם יש לו או אין לו "חשק" לעשות את זה. עושים כי צריך וגמרנו.
ה"עצלן" רוצה את אותה היכולת לכפייה עצמית.
אבל אין לו.

והסיבה כפולה:
ראשית, כי מה שכיניתי כרגע "יכולת הכפייה העצמית" דורשת בריאות. אם כל מיני מערכות בגוף שלנו חלשות, אין כוחות ל"כפייה עצמית".
שנית, וזה הקטע החתרני פה - מי שעושה כי צריך וגמרנו? לא צריך כל כך הרבה כפייה עצמית!

אני אנסה להסביר ממקום אחר - כאשר לי אין כוח לעשות משהו, למשל לגמור לכתוב מכתב לביטוח הלאומי, אני מרגישה שהמשהו הזה דורש רמה 8 של כוחות מתוך 10.
ואז אני אומרת לעצמי: וואו! לכתוב מכתב לביטוח הלאומי - זו משימה בדרגה 8.
ולי כרגע יש נגיד 0 כוחות, או אולי אני במינוס 5, אז "אין לי כוח". דוחה.

ואז אני מדברת עם חברתי החרוצה, שמספרת לי שהיא בדיוק כתבה לביטוח הלאומי.
ואז אני חושבת לעצמי: וואו! לכתוב מכתב לביטוח הלאומי - לה יש כוחות למשימה בדרגה 8 !
אבל זו טעות. לה לא נדרשה בכלל רמה 8 בשביל המשימה הזאת. היא תקתקה את זה בלי ליפול לשום עולם רגשי, "כולה מכתב". תק תק, כתבה, שלחה, ביי. זה דרש ממנה לכל היותר רמה 1.

אז איפה אנחנו יכולות לעשות שינוי?

להוריד את המטען הרגשי השלילי והטעון-פחדים שיש לנו על כל מיני משימות.
לבנות חסינות פיזית טובה יותר כך שכל דבר ייקח פחות כוחות.
להכיר בעומס הכוחות שנדרשים לך לבצע כל משימה, ולארגן עזרה. למשל: להחליט על מבצע. השבוע עד יום שלישי את תשלימי משימה של כתיבת מכתב לביטוח הלאומי (סתם דוגמא). איזו עזרה את יכולה לגייס? חברה יכולה לבוא אלייך כדי להחזיק לך את היד? לקחת את המחשב לבית קפה ולכתוב יעזור לך? לדבר עם אמא בטלפון שתתן לך תמיכה וטיפים מה לכתוב יעזור לך?

הרעיון הוא, שברגע שאת מבינה שמשימה X דורשת ממך Y כוחות - יש לך מין חשבון מאגרים. את יכולה להתייחס לזה כאל בעייה לוגיסטית, טכנית: מי ומה יעזור לי להשלים את המשימה?

את יכולה לקבל מזה כוחות להתגייס, לקבל עזרה, להתאמץ כאילו יש לך אתגר לפחות לרוץ מרתון, להשלים את המשימה - ואז ממש לכבד, להעריך ולשבח את עצמך על ההישג הכביר!
כל טיפה של שמחה, הודייה, הקלה וערך עצמי שצומחת ממילוי של כל משימה שהיא - היא חומר מחזק.

והוא חשוב, כי לא מסתובבים להם סתם ככה הרבה חומרים מחזקים שפועלים כסם נגד על החומרים המחלישים.
אז שימי לב, לא לאבד אף טיפה! למצות הכל, לטפוח לעצמך על השכם, ואם איזה קול סורר ונבזי ינסה ללחוש לך באוזן "מה כבר עשית, בחרת את המשימה הכי קלה וטיפשית, זה ממש שטויות", תגידי לו שאת כבר מכירה אותו ואת שיטות הפעולה שלו, את לא נופלת בפח הזה, שיילך לחפש ת'חברים שלו.

זהו בינתיים.

_לא חושבת שאני באמת מלקה את עצמי אלא כבר חייבת להתאפס.
אני לא יכולה להרשות לעצמי תת תפקוד כזה. פשוט אין אפשרות כזו._

את חושבת שהלקאה עצמת גורמת לך לתפקד טוב יותר? לפי מה שאני רואה, כבר ניסית את זה וראית שזה לא עובד.

אני לעומת זאת, מציעה משהו אחר. שכל הלקאה עצמית, מחשבה שיפוטית ושלילית על עצמך - מחלישות - לוקחות ממך כוח. הן לא גורמות לך לתפקד טוב יותר אלא בדיוק להפך - מקטינות את מאגר האנרגיה ומגדילות את הקושי.

יותר מזה - ההלקאה העצמית הזו מנציחה את המצב הקיים. אם יש איזהי סתירה, דיסוננס, בין מה שאדם עושה למה שהוא חושב, אז יש צרימה, חוסר איזון. חוסר האיזון הזה לא יכול להשאר לנצח. בחלק מהמקרים אנשים מתאימים את הערכים למעשים, בחלק ההפך, בחלק משלימים עם זה שהם לא יכולים לממש את כל מה שהם רוצים. אבל יש עוד פתרון - אשמה, הלקאה עצמית.
אני חושבת שאני עצלנית, להיות עצלנית זה רע. מה עושים? מלקים את עצמי, מרגישים אשמה. אם הענשתי את עצמי על זה שהייתי רעה, זה מבטל את הדיסוננס.

רק שזה לא באמת עוזר. הרבה פעמים, אם נשארים עם הצרימה, פשוט מקשיבים ומתבוננים בחמלה, זה כבר יוצר שינוי. הלקאה עצמית, לעומת זאת, לא מביאה תועלת לך או לעולם.

ההלקאה העצמית, האשמה - לא מובילים לשינוי. ההפך, הם משמרים ומנציחים את המצב הקיים.

בתור עצלנית מקצועית, אצלי הרבה מהדחיינות נובעת מהפרעת קשב. עברתי עם עצמי תהליך מעניין לאורך השנים, אבל הוא עדיין בהתהוות.

אני הפלונית מה גם! גם!
כבר זמן מה אני מסתובבת עם ההרגשה הזו, שבאמת לא עוזרת ולא תורמת, שאני פחות. ובכל תחום. גם בעבודה. הייתי רוצה גם לקשור לי כתרים על הרמה הגבוהה שלי, ובגללה אני מהרהרת ולא בנויה ל"עבודות אפורות". אבל האמת היא שאני מעדיפה לרבוץ מול המחשב. לראות סדרות כ"כ מטופשות שאני אפילו לא זוכרת אח"כ מה ראיתי. אבל בעצם אין מה לראות, אז אני אראה שידורים חוזרים בפעם השלישית במקום ללכת להתעמל, במקום לנקות במקום לעשות פעולות שעשויות לקדם אותי בעבודה. לדוגמא: רציתי להחליף מקום עבודה. כמה זמן לקח לי להכנס לאתר המתאים ולהתחיל לשלוח קו"ח? כשנה! יותר מזה, נכנסתי לאתר וכל מה שצריך זה ללחוץ על כתובת האימייל ולצרף את קובץ הקו"ח. כמה זמן? כמה חודשים.
אני חושבת שהדבר היחיד שעוזר לי זה לדבר על. ולקבל באמת תמיכה הבנה הכלה.
המטפלת שלי, למשל, חושבת שאני רואה שידורים חוזרים כי אני כ"כ מוצפת שאני לא יכולה להתמודד עם דברים חדשים. נעים לי לשמוע הסברים כאלה.
חברה שלי טוענת שבאמת מאוד קשה לשלוח קו"ח. או להרשם לתואר שני (פרשתי בשלב קריאת הדרישות). אה, זה באמת קשה. זה לא שאני עצלנית. או יותר בטלנית.

אבל האמת היא שאם פעם המחשב מתקלקל פתאום אני מספיקה יותר. אז נראה לי שזה יותר מן התמכרות כזו יותר מחוסר ברזל (נמוך, אבל לא חסר. ואני לוקחת כמעט כל יום. פשוט, לפעמים אין לי כוח לקחת...) או קשיים אוביקטיביים.
אני כל הזמן לא מספיקה דברים. אבל אם הייתם יודעים כמה "זמן פנוי" יש לי לא הייתם מבינים איך אני לא מספיקה.
כגרושה, אחת לשבועיים יש לי סופ"ש חופשי. בשבת בערב, אחרי שכבר באמת רבצתי אינסופ, אני מצליחה להרים את עצמי, תוך הבטחה שזה יקח עד שעה, לנקות קצת את הבית. זהו.

אבל זו טעות. לה לא נדרשה בכלל רמה 8 בשביל המשימה הזאת.
נכון! אבל אני צריכה להיות כמוה! היתה לי מכרה עם כמה ילדים שכשהיינו חוזרים מהם תמיד התגייס לי הכוח לנקות או לבשל. כי היא עושה הכל ועוד ובעלה כמעט לא נוכח.
אה, אני לא יכולה להיות כמוה. אבל למה לא? כי אני עצלנית?

אה, אני לא יכולה להיות כמוה. אבל למה לא? כי אני עצלנית?
אחי גבוה ממני בחמישה סנטימרים. למה אני לא יכולה להיות כמוהו? כי אני עצלנית?

לא, כי יש תכונות מולדות. יש אנשים שקל להם יותר ויש רנשים שקשה להם יותר. אבל אם מישהו לא מוצלח במתמטיקה או אם למישהי אין כישרון לשפות, לא קוראים להם עצלנים. ואם זה ממש חשוב להם, אז הם ינסו בדרכים שונות וביותר מאמץ כדי ללמוד מה שחשוב להם.

אבל אף ילד נטול כישרון מתמטי ואף ילדה נטולת כשרון לשפות לא נתרמו מזה שקראו להם טיפשים. ואין אף דף שקוראים לו מהי טיפשות או טיפשות יש כזה דבר{{}}, ואף אחת לא כתבה ב{{}}ככר השוק שהיא טיפשה ואיך להתמודד עם זה.

כי איכשהו לכולם ברור ש"טיפשה" זו מילת גנאי אנטי פרודוקטיבית, ושזה סתם מרושע לקרוא ככה לילד שמנסה ללמוד ולא מצליח. ואם מישהי קוראת לעצמה טיפשה בבאופן, אז תהיה מישהי שתספר על מונולג עצמי חיובי ועל כמה זה לא טוב לקרוא לעצמך ככה.

יותר מזה, עצלנית זה תיוג שמונע מראש אפשרות לשינוי. את האפשרות למצוא את המקור של הבעיה ולהתמודד איתה. כי מי שטיפש, טיפש לתמיד, לא?

ומצטערת שאני לא ניגשת לתת את כל העצות הפרקטיות שיש לי. ויש לי. והייתי נותנת אותן בדף שקוראים לו מתקשה בעבודות הבית או אין לי אנרגיות{{}}, אבל בכל שיחה בה מישהי לא מרגישה את הצרימה בלקרוא לעצמה עצלנית, השלב הראשון להתמודדות עם הבעיה הוא לנסות להבהיר מה לא בסדר, להביא למצב בו תהיה צרימה.

<כמו שאם מישהי נמצאת עם בן זוג שקורא לה בשמות, השלב הראשון בכל פתרון שהוא הוא שהיא תבין שלא מגיע לה שיקראו לה ככה, שהיא ראויה ליחס יותר טוב>

שליחה על ידי אלה* » 16 ינואר 2017, 08:03

בשמת בחרתי כינוי לבקשתך, של מישהי שאני מכירה והיא אחת כזו תקתקנית

את נגעת בנקודה מעולה, מעולה. העניין של האנרגיות.

כשכתבתי לך קודם אמרתי לעצמי אבל היא בטח לא תבין שיש אנשים שמתנהלים אנרגטית בהילוך גבוה ואני ושאר העצלנים לא. כי בשמת היא אנרגטית כזו. את אנרגטית הרי, זה שונה. זה כמו להשוות תחנת רוח לתחנת כח חשמלי.
אבל אמרת משהו מעניין - זה לא שיש לאנשים מסויימים יותר אנרגיות אלא שהם רואים את המשימות באופן שונה כזה שמצריך פחות אנרגיה.
את לא חושבת שזה גם וגם?
לפעמים נדמה לי שיש לי אנרגיות רק עד נקודה מסויימת וממנה זהו - נגמר. רק שזה נגמר אחרי מעט מדי זמן.
נגיד בישיבה משעממת, היא משעממת את כולם, באמת כווולם משועממים, אבל יש כאלה שינזלו בכיסא ויפהקו ויתחילו לדבר שטויות ויש כאלה שישבו איתן, ידברו לעניין, יפיקו את המירב. אז איך זה?

בדיוק כמו הקריסה של הגוף שתיארתי- שהפיזיוטרפיסטית יכולה לעשות רתגיל בסיסי ואני לא מסוגלת להחזיק מעב ר לכמה שניות.
והשבוע שאלתי אותה כשטיפלה בבני- מה המלצות שלה לגביי. היא אמרה שהיפוטוניה במבוגרים אל מוגדרת ככזו, שצריך פשוט לחזק את הליבה של הגוף, שיש תרגילים מעולים. היא נתנה לי כמה דוגמאות מאוד פשוטות אגב לחזק רצועת כתפיים בטן, והמליצה על אירובי או תרגילי סיבולת. נשמע לי כל כך נכון כאילו שהגוף שלי צמא לחיזוק, למרותש אני עובדת כל היום כמעט עם הילדים ובמטבח ופארקים, זה שונה.
אבל מתי נגיע לזה?

עם הווייב העייף שלי...

אז את אומרת- נסי לעקוף את העניין של האנרגיה, כלומר להקל על עצמי כדי שכל משימה לא תראה לי הר. אבל שוב, יש אנשיםש רוב המשימות נראות להם בסדר. לפי התאור שלך אני אצטרך לארגן לי "החזקת יד" על כל משימה שנייה (במובן המטאפורי, בבחינת עזרים).

וגם אם זה עוזר ברמת המקרו- איך משנים את ברירת המחדל של הרצון לדחות כל דבר ברמת המיקרו אפילו? רק כשאני סופר בלחץ/סופר כועסת דברים זזים.
סתם אני מגיע ה לחברה ומבקשת ממנה שתשאיל לי משהו, יושבות מקשקשות כן? והיא בשביל לאתר את המשהו מתחילה לחפש אותו, ואני שמתחיל לשעמם לי ולעייף לי אני אומרת לה נו עזבי לא נורא בפעם אחרת. סתם דוגמא. למה לדחות? אני במילא אצלה! במילא. את מבינה? אם זו לא עצלנות אז מה היא עצלנות באמת?
ואני רואה את זה אצל רוב המשפחה שלי, כולנו לא מתעכבים אם לא ממש חייבים אבל ממש על דבר. כל מה שמעייף'מכביד,'דורש קצת יותר- מוסט הצידה.
את בטוחה שלדעתך זה גם לא עניין של חינוך? הרגלים? כי כשזה עניין של הרגל- אז אולי צריך לבנות הרגל אחר לא?
והילדים- איך לחנך אותך אחרת? גם אם ז המובנה או ל אמשנה מה- הם לומדים מאיתנו.
העיקר שבדמיוני חשבתי לחנך אותך להחזיר כל משחק למקום, ולבנות סד ריום, ורלאות אמא פעלתנית ואנרגטית והמציאות זוועות.

יש סיכוי שמה שאת מציעה ייצר הרגל שלאחריו הדברים יראו לי קלים יותר ובהתאם האנרגיות מלאות יותר? אני מנסה להבין אם זו מלחמה לא נגמרת. יכול להיותש זו באמת מלחמה לא נגמרת, לנהל את עצמי כך שאוכל להקל על כל ביצוע של משימה מראש וזהו. יכול להיות?

שליחה על ידי אלה* » 16 ינואר 2017, 08:07

לכל מי שהעירה לעניין העצלנות וההגדרות. זו כולה עצלנות. נראה לי שאתן משליכות למקומות שליליים מעולם הילדות של השפלות מכיוון של מורה-תלמיד וכו'. זה לא שם.

מותר לחשוב ולקרוא לעצמך עצלנית. זה לא סוף העולם ובלי כל מיני אספקטים נוראיים, זו לא תכונה חיובית אבל גם לא איומה.

זו כולה עצלנות.
מותר. אבל במה זה מועיל לך? גם טיפשות זה כולה טיפשות. אבל משום מה אנשים מרגישים את הצרימה. ואני בכלל לא חשבתי על בית ספר.

אני באופן כללי לא רואה אספקטים חיוביים בלקרוא לעצמך במילים שליליות, במיוחד לא בכאלו שמתייגות ומניחות משהו מהותי. למה לנבא נבואות שליליות שיגשימו את עצמן?

ובעיקר - אני חושבת שזה לא נכון. כמו לקרוא לילד עם צליעה עצלן, כי הוא לא רץ מספיק מהר. זה פשוט לא נכון - עובדתית. זה נמציח תפיסת עולם לא מדוייקת שהפעולות שנובעות ממנה לא יהיו אפקטיביות.

שליחה על ידי אלה* » 17 ינואר 2017, 08:07

חשבתי על משהו בעניין העצלנות
שהדרך להיטען באנרגיות היא לאו דווקא לתקוף את המשימות המעצבנות, אלא עוד הרבה קודם לדאוג לסביבה "תומכת פעולה".
למשל כשהבית נקי ומסודר - יותר נעים וקל לבשל (ולא צריך כל דקה לשטוף עוד כלי רק כדי להעמיד סיר)
כשיש טלויזיה במטבח למשל, רעיון שחשבתי עליו לאחרונה- יותר קל לעשות הכללל במטבח, גם לנקות עד השעות המאוחרות.
כשיש עזרה עם הילדים, גם מועטה - יותר קל בשעות הקשות
כשיש תיק מאורגן ליציאה - יותר קל לצאת ספונטנית
כשהכל מסודר במחשב - יותר קל לאתר ניירות
כשהנייד שלך - את יודעת לתפעל אותו, כשאת מעדכנת כל טלפון חדש מייד ולא על פתקים, כשאת מחוברת לאינטרנט בנייד ולא דוחה את הקבלתה הגדרות מסלקום- יותר קל לבצע סידורים גם מבחוץ וכן הלאה

כלומר, יש משהו בשיטתיות - שהופך את המשימות השוטפות ליותר קלות ונגישות.
עכשיו איך הופכים שיטתיים כשאתה עצלן זה כבר תיק.
וגם- משהו בנוחות. כשאת בדירה חדשה עם מטבח רחב ידיים, מייבש ומדיח - בוודאי שיותר קל לשמר ניקיון

אז אנחנו לא "שם" אבל ... זהו. שהבנתי את זה עכשיו, שנוחות מזינה את עצמה.
נוחות מובילה לנוחות ולא ההיפך.
ולזה התכוונתי שיש אנשים שזה מובנה אצלם לעשות ע כ ש י ו הכל כך שהאחכ הופך נעים יותר

למשל בכביסות אני אלופה - בגלל שאני לא אוהבת להוציא כסף על הרבה בגדים, לא לחפש ולא לקנות לא לי ולא למשפחה- אני מכבסת כל יום, אין ערימות כביסה, אין כלום, אם לא נכבס לא יהיה מה ללבוש. מקסימום אפשר לוותר פעם בשבוע על יום אבל לא יותר, ולכן לא מוכרת לי התלונה של ערימות כביסה וכו'. תמיד הכל מכובס, מקסימום מפרידה מעט לבנים בצד לכמה ימים לא יותר, כל השאר נכנס מיידית למכונה. עוזר לזה גם המייבש הנחמד שאירגנתי לפני כמה שנים. למעשה מאוד עוזר אחרת היה לי קשה להתנהל מול ערימות של תלייה הורדה וכו'. זו דוגמא לשינוי קטן שעשה הבדל גדול.

אז אולי המסקנה היא שראשית צריך להתייחס גם לדברים הקטנים בסביבה שלנו ואותם לשדר כך שיהיה לנו קל עם הגדולים
ושנית, לשאוף לנוחות... כמה שיותר נוחות וסדר.
שזה לא מובן מאליו אצל עצלנים.

כשאת בדירה חדשה עם מטבח רחב ידיים, מייבש ומדיח - בוודאי שיותר קל לשמר ניקיון.
נכון.
אם כי אני מכירה משפחה שהכיור שלהם תמיד עלה על גדותיו. לי אין כ"כ בעיה לשטוף כלים ותמיד עשיתי שם כלים.
סוף סוף הם קנו מדיח. והכיור? עולה על גדותיו. כי לא מפנים את המדיח, אז אי אפשר להכניס כלים מלוכלכים. כי מתחילים להרהר - זה כן מתאים למדיח או לא? ואיך כדאי לסדר במדיח את הכלים? מהרהרים מהרהרים - והכיור בינתיים מתמלא. כלומר - זה משהו הרבה יותר עמוק, שגם עזרים חיצוניים לא פותרים.

אני די אוהבת סדר. ומצד שני - עד רמה מסויימת - לא מפריעים לי צעצועים מפוזרים. [בעיקר אם אני יודעת שהם באמצע משחק, ומה שלי נראה מפוזר - להם הוא עולם שלם.] אז בכל ערב הכיור נקי ואין אצלי ערמות כביסה.
אבל מבחינתי - זה הMUST כמו שיש אוכל על השולחן, ואפילו ארוחה חמה כל יום.
צורם לי שאני לא עושה כלום מעבר. עבודה שהיא לא לכישוריי ומאוד חזרתית. נתנו לי עכשיו אפשרות לפתח פרויקט חדש ולבנות בחברה משהו מאפס. אני לא רואה מאיפה אני מגייסת את מה שצריך לעשות את זה.
אני ממש מרגישה שאני צריכה לישון יותר מאחרים. אני רואה סביבי הורים שקמים מוקדם, בשבע הם כבר בעבודה, חוזרים בערב ומיד ממשיכים לתקתק ילדים בית ארוחות נקיונות. אני לא מסוגלת. בטח שלא יום אחרי יום.
זה כאילו שאני מלאה עד הקצה, וכל מטלה הכי קטנה שנכנסת (המעיל של הילדה הוכתם ודרש ניקוי יותר מסיבי) היא כבר יותר מדי בשבילי.

דובר פה על התעמלות, למשל. אני גוררת את עצמי לעשות את זה. דובר פה על לעשות משהו בשבילך- לא מטלה. אבל הדבר שאני הכי רוצה הוא לשבת בבית מול הטלויזיה. הרעיון להתלבש, להתארגן, לנסוע בשביל איזה חוג או מופע בכלל לא מושך אותי.
עוד דבר- כלום לא מושך אותי. אני יודעת שזה נשמע כמו דיכאון, אבל אני לא מרגישה את זה בכלל. פעם אהבתי לטייל, לטוס לחו"ל, הופעות. היום אני מסתכלת על תמונות, נראה לי מאוד יפה ואני לא מבינה ולא רוצה להגיע לשם. מספיקה לי התמונה.
עצלנית זה תיוג שמונע מראש אפשרות לשינוי.
אני מסכימה ששמות גנאי, אם נתפסים ככאלה, לא עוזרים בכלום. אני גם מתייחסת אל עצמי יותר כפדלאה. זה נראה לי מדוייק יותר.
כן חשוב להצביע על זה. כלומר- לא לפתור את זה ב"ברזל", "טונוס נמוך" וכו'. יש אנשים שזו בודאי הבעיה שלהם, אבל אני חושבת שאצלי זה משהו אחר. אשמח, כמובן, ל"אבחן" אצלי משהו. זה יפתור אותי מכל ההרגשה הזו שאני פחות.

_כמה שעוברת לי בראש לעיתים הפנטזיה הקווירקית הזאת, שיאבחנו אצלי חו"ח משהו כזה.
"את רואה", כך אני לצוויליכית באלגנטיות, "אמרתי לך, אין לך מושג באיזה מאמצים זה עולה לי פשוט להיות עצלן. אני הולך לישון. מחר את עושה טיול בוקר עם הילדה, מחרתיים ניראה."_

אבל כן עוזר להסתכל על זה ולהגיד את זה. לי עוזר, למשל, לתאר את כל מה שכתבתי כאן למעלה. קודם כל, כדי להפסיק להתבייש. שנית, כי עוזר לאוורר. שלישית - כי אולי בכל זאת תבואו לי עם איזה פתרון קסם, איזה כדור פלאי. כל דבר. בתנאי שלא אצטרך להתאמץ עבורו P-:

כלומר- לא לפתור את זה ב"ברזל", "טונוס נמוך" וכו'. יש אנשים שזו בודאי הבעיה שלהם, אבל אני חושבת שאצלי זה משהו אחר. אשמח, כמובן, ל"אבחן" אצלי משהו. זה יפתור אותי מכל ההרגשה הזו שאני פחות.
זו בדיוק הבעיה שלי - עם ההרגשה שאת פחות. למה? יש בלוגרית ואקטיביסטית אחת שאני מאוד מעריכה. בעקרון הבלוג שלה הוא לא על החיים האישיים שלה, אבל רק מכל הדברים שעוברים שם כבדרך אגב לא ברור לי איך היא מספיקה את הכל. ובאיזה פוסט ישן היא סיפרה על שמונים אלף הדברים שהיא עשתה בזמן התיכון. באמת היא הלכה לחוג של זה ותחרות של זה ועוד משהו ועוד משהו. היא אמרה שאלו חוויות של פעם בחיים ולא תהיה לה עוד הזדמנות לזה, אז היא העדיפה לנסות לצבור כמה שיותר חוויות. והחוויות נשארו, וכמעט ואין לה זכרונות של עייפות מכל זה.

ואני חשבתי - אין מצב שאני מספיקה כל כך הרבה במקביל. פשוט אין מצב!

בערך כל התכונות של בני האדם (ולא רק) נוטות להתפלג בעקומת פעמון. יש אנשים שיש להם המון אנרגיות (כמוה) ויש אנשים שיש להם קצת יחסית לממוצע.

בתכונות אחרות, איכשהו ברור שלא שופטים על זה. טוב, על רובן. על טיפשות באמת שופטים. אבל ברוב המקרים כשמישהו לא מוכשר במשהו, הוא לא מרגיש בגלל זה פחות.

בעיניי גם "פדלאה" זו מילה עם קונוטציות שליליות, במקום תיאור יחסית אובייקטיבי, של מישהי שיש לה מעט יחסית אנרגיות.

בנוגע לפתרונות טכניים. בעיני הם אישיים, אבל אפשר וכדאי לחפש אותם. למשל, למצוא דברים שטוענים אותך באנרגיה. למצוא איך להפוך מטלות לפחותץ גוזלות אנרגיה.

לכבד את רמת האנרגיה שיש לך, ולבנות לך חיים בהם לא תהיי כל הזמן על קצה גבול היכולת. אה, והרי פעם רצית ללכת להופעות וכו'? זה אומר שפעם היה לך מספיק אנרגיה? מה השתנה מאז? (אני מנחשת שכמות המטלות שבאו עם האמהות).

מצד שני, אני כן בעד לחפש גורמים שמגדילים את כמות האנרגיה. למשל, אני גיליתי שאם אני הולכת לישון מוקדם וכמה מוקדם, אני צריכה לישון פחות, ובצורה ברורה ומשמעותית של שעה עד שעתיים. זה לא אומר שאני תמיד מצליחה לעשות את זה, אבל מצאתי מפתח אחד כזה לניהול משימות. מצאתי איך לעשות ספורט בצורה שאני לא צריכה לגרור את עצמי ובצורה שמשתלבת בחיי היום יום.

לכל אחד יש דברים שמחזקים ומחלישים אותו. אגב, לדעתי בושה מחלישה את כולם...

אבל היא בטח לא תבין שיש אנשים שמתנהלים אנרגטית בהילוך גבוה ואני ושאר העצלנים לא.
חחח בטח שמבינה.

_אבל אמרת משהו מעניין - זה לא שיש לאנשים מסויימים יותר אנרגיות אלא שהם רואים את המשימות באופן שונה כזה שמצריך פחות אנרגיה.
את לא חושבת שזה גם וגם?_
בטח, גם וגם. סתם כתבתי קודם בקצרנות ולא כיסיתי את כל ההיבטים של הסוגייה P-:

_לפעמים נדמה לי שיש לי אנרגיות רק עד נקודה מסויימת וממנה זהו - נגמר. רק שזה נגמר אחרי מעט מדי זמן.
נגיד בישיבה משעממת, היא משעממת את כולם, באמת כווולם משועממים, אבל יש כאלה שינזלו בכיסא ויפהקו ויתחילו לדבר שטויות ויש כאלה שישבו איתן, ידברו לעניין, יפיקו את המירב. אז איך זה?_
יש להם יותר כוח במקום הזה.
את חלשה.
קודם כל חלשה פיזית.

_נשמע לי כל כך נכון כאילו שהגוף שלי צמא לחיזוק, למרותש אני עובדת כל היום כמעט עם הילדים ובמטבח ופארקים, זה שונה.
אבל מתי נגיע לזה? עם הווייב העייף שלי..._

מה שאת עושה עם הילדים ובמטבח ופארקים זה למעוך את הגוף המסכן שלך לקצה גבול היכולת שלו כשהוא במצב לא טוב. זה ההיפך מתרגילים ממוקדים שנועדו לחזק - אלה פעולות שרק מחזקות את הבעיה הפיזית.
הווייב העייף נגרם כתוצאה מכך שיש לך חולשה גופנית, שהולכת ומחמירה. כדי לחזק את הגוף צריך להתגבר על החולשה איכשהו... לזה יש לי מגוון טיפים

להקל על עצמי כדי שכל משימה לא תראה לי הר. אבל שוב, יש אנשים ש רוב המשימות נראות להם בסדר. לפי התאור שלך אני אצטרך לארגן לי "החזקת יד" על כל משימה שנייה (במובן המטאפורי, בבחינת עזרים).
שוב כמה דברים:
ראשית, כן, חשוב שתקלי על עצמך כדי שכל משימה לא תראה לך הר.
שנית, אז מה אם יש אנשים בעלי רמת אנרגיה גבוהה שמסוגלים לעשות פי 50 משימות ממך? אז מה? מה זה קשור אלייך? זו לא השוואה הוגנת.
שלישית, כן, מה הבעיה עם "החזקת יד" על כל משימה שנייה? מצויין אחלה וסבבה! זה טריק ממש מוצלח שעובד בשביל המון אנשים. וזה ממש לא חייב להיות מטאפורי. זה גם יכול להיות להזמין חברה לתת לך תמיכה נפשית וכל רבע שעה גם חיבוק ושתרעיף עלייך עידוד ומלות חיבה...
למה לגייס "החזקת יד"?
כי זה עובד!
ומה קורה כשזה עובד?
את מתקדמת במשימות שרצית!
ומה יוצא מזה?
שדברים מטופלים בחיים שלך ושאת מתחילה להרגיש יותר טוב עם עצמך. "הי, כתבתי את המכתב לביטוח הלאומי"

(כן כן, בעזרת חברתי המקסימה שישבה פה ועודדה אותי נון סטופ עם פומפונים וקפיצות, ועל כך מגיעה לה תודה ענקית).
פשוט נהדר.

שהדרך להיטען באנרגיות היא לאו דווקא לתקוף את המשימות המעצבנות, אלא עוד הרבה קודם לדאוג לסביבה "תומכת פעולה".

_אז אולי המסקנה היא שראשית צריך להתייחס גם לדברים הקטנים בסביבה שלנו ואותם לשדר כך שיהיה לנו קל עם הגדולים
ושנית, לשאוף לנוחות... כמה שיותר נוחות וסדר._

אופס פספסתי את הציטוט האחרון.
אז עונה בקצרה:
נכון נכון נכון - לדאוג לסביבה תומכת פעולה מראש! וואו, מה שכתבת פה זה בדיוק מה שניסיתי להסביר בכמה דפים בזמן האחרון + מה שאני כותבת בדפי הפליי ליידי וכו'.

ונכון לגמרי - ראשית להתייחס גם לדברים הקטנים בסביבה שלנו, ושנית לשאוף לכמה שיותר נוחות וסדר. להקל על עצמנו את החיים.

שליחה על ידי אלה* » 18 ינואר 2017, 22:03

את יודעת בשמת מה עוד הבנתי ממש בימים האלה?
מעבר לזה שזו ממש התמחות אצל עצלנים "להבין" במקום לעשות. אנחנו מבינים מאוד גדולים... נורא קל לברוח לעולם הפנימי כשבחוץ הררי משימות...אבל אם נחזור להבנה. הבנתי שאין פיתרון קסם. שעצם החלוקה שלי את האנשים לאלו היותר מסוגלים/יכולים/חרוצים ולאחרים העצלנים/העייפים וכו' היא חלוקה שמעקרת את האחריות ממני.

פעם מישהי אמרה לי "טוב לא לכולנו זה בא טבעי לטפל באחרים, יש כאלה שאוהבות את זה," היא התכוונה לטיפול בילדים, להישאר איתם בבית, וגם לטיפול בדור המבוגר.
ואמרתי לה - שאין דבר כזה מסוגלות. יש רצון. ואיתו באה המסוגלות. כאילו מה? אני אוהבת להחליף חיתולים? לקרצף בקבוקים? לשטוף טוסיק כמה פעמים ביום? לאסוף צעצועים מהריצפה כל כמה שעות? לשחק במיליון משחקים שלא מעניינים אותי ? להכין ארוחות סביב השעון?
נכון שאני אוהבת הרבה דברים אחרים בסדר יום שלנו, אבל ממש לא את הכל ואני ממש לא "נולדתי לטפל". אני אולי יותר רוצה ממנה אבל לא יורת מסוגלת. אם להודות עלה אמת אני פיזית לגמרי אל בוני הלזה וגם מנטלית ל אפשוט.
ואני שומעת את הפרשנות הזו כל הזמן אצל הרבה אמהות קרייריסטיות, כאילו שיש עולם ששייך להן ועולם שלא. וגם ההיפך, אצל כל מיני מאמותש בטוחות שהן אמא אדמה והעולם שם בחוץ קטן עליהן.

ונורא קל לחיות ככה. שהכל מסודר, הן ואני.

ובתור עצלנית מדופלמת אני חייבת לומר שמאוד נח, עם יד הלב, להישען על הספה ולבכות על מר גורלי.
גם האשמה עצמית מאוד נוחה.
אבל כשאני מסתכלת על חברה חרוצה אני רואה שהיא סיזיפוס, יום יום שעה שעה נושאת אתה קושי. לא בשקט, היא מתלוננת מדי פעם, אבל לא מוותרת.
וגם אם היכולות שלה הפיזיות גבוהות משלי נגיד כי בבסיס היא יותר אנרגטית, נגיד. אז מה? אין לה לילות ללא שינה שלאחריהם היא קמה לעבודה נקרעת בעבודה, חוזרת הביתה, אוספת 4 ילדים באוטו, מרימה ארוחות, מקלחת 4, מנקה כינים, עומדת מול כיור גדוש, 3 מכונות כביסה, והלילה לא התחיל? אני אומרת שגם לה יש נקודות של עייפות נוראית, של קשיים פיזיים ונפשיים לא נורמליים, של תשישות, של שחיקה, אבל היא לא מוותרת, או מוותרת הרב ה פחות ממני.
ויתור נחשב בעיניי- כשמבטלים תוכניות, כשעסוקים כל הזמן בלחשב כמה הפעולה הבאה שוו האת המאמץ או כמ הלא, כשמשקיעים מאמצים כבירים לבטל או לדחות או לעשות את המינימום במקום פשוט לעשות.

אני חושבת שהמציאות היא שהחיים הם לא גן של שושנים. ואני מתעקשת על הגדרתי כעצלנית כי עצלנות זה לא רק התוצר זו גם דרך חשיבה, שדברים צריכים לבוא בקלות ומה שלא בא בקלות- לא שווה התעכבות.
לזה בדיוק התכוונתי. כאילו שאם זה לא קל ונעים או כייפי או לפחות לא משעמם אז לא בא לי וזהו.

אני כמובן מגדירה קצת קיצוני כי אחרי הכל אני אמא ואין יום שעובר בלי 27 משימות משימות שאני כן עושה ללא דיחוי כי אין ברירה. אבל בגדול כקונספט בהחלט בהחלט יש דבר כזה עצלנות כי עצלנים לגמרי חרטו על דגלם את
היה נכון תמיד להתבטל, ויפה שעה אחת קודמת

ומי שלא עצלן אלא רק מרשה לעצמו מדי פעם להתעצל חורט על דגלו בדיוק להיפך- "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"
ההמשך של הפסוק הזה מדבר ממש על המשמעות של העמל. ע.מ.ל
להתעמל, לעמול, בבחינת להתאמץ לא סתם לבצע.
שיש לשל פעולה את הזמן שלה.

אני מאוד מאוד אוהבת כשברים הופכים ברורים לי.
מדוייקים.

והתזכורת הזו שאני מזכיר הלעצמי כל פעם בניסיון לסדר דבר אחר באישיות שלי- התזכורת שהחיים הם לא גן של שושנים. כלומר, הכיף והתשוקה לבצע משהו לא חייבים להיות שם. למעשה הם צ'ופר.

וכשהגישה מלכתחילה היא- ככה זה כנתון, החיים הם רצף של פעולות שאין לרמת החשק שלי לעשותם קשר לביצוע שלהם, זה נראה אחרת. זה לא עובר תחת מסננת של רוצה או לא רוצה.
אצל כל דחיין/עצלן סדרתי יש סיפורים מסמרי שיער על מעשים קיצוניים שעשה רק כדי להתחמק ממשימות די פשוטות על פניו.
מה אני אל עושה כדי להתחמק מספונג'ה נורמלית שלוקחת פחות מחצי שעה.

ואחרי כל המילים האלה, יש לי דירה לארוז ואין לי כח, והזמן סוגר, עניין של כמה ימים ואין לי כח. ההבנה שצריך כבר מחלחלת, ואני בורחת לבישולים למשחק עם הילדים לטלפונים...
בשמת כתבת שכדאי לגיי סמישהי שתחזיק את היד בפעילויות מעצבנות, הבעי השאם היתה מישהי כזו בזמינות שאני צריכה מזמן הייתי משתמשת ביד שלה לתת באמת יד לעזו רפה, אבל אין.
אין לי מושג מאיפה להתחיל לארוז. יש פה חדר עם המון דברים שאני רציכה בכלל למסור/למכור יד שנייה, דברים טובים שכבר אין בהם שימוש (של הילדים) ויש עוד חדר עם המון צעצועים ופריטים שצריך למיין והרבה לזרוק.
ויש לי גם ילדים שמתרוצצים סביבי כל היום.
והזמן כאמור כבר מאוד בעייתי.

איך מתחילים? איך מחלקים את היום? את האריזות? את המנוחות?

כי אני באמת מתעייפת מהר מאוד וזה לא קשור לעצלנות, פיזית הקיבולת שלי לא מאוד גבוהה.
ועו דאני במחזור...
אנ ייכול ה לקחת מעט מאוד עזרה בשכר אבל מעט מאוד ולא משהו שיעזור לי משמעותית.
ואני גם פקעת עצבים. היום התעצבנתי על כולם.
כל העולם.
איימתי בבית משפט בכתב למישהו.
הלחץ של הדירה
ובמקביל גם נשואים מול הבנק המעצבן, נורא נורא.

ומצד שני עוברים דירה, למקום טוב יותר נגיש נעים נהדר לילדים. אני חושבת על זה בצור הכזו- בעוד שבוע זה יהיה נהדר, נהדר! רק שבוע לעבור ואחרי זה בסדר, להשתדל בלי נזק לילדים שסובלים מאאמ אומללה עייפה עצבנית מתוחה.

אוקי מה עושים. איפה מתחילים כאן ועכשיו. לארוז.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו- כל מה שאלה כתבה. בדיוק מה שרצית להגיד.
עצם החלוקה שלי את האנשים לאלו היותר מסוגלים/יכולים/חרוצים ולאחרים העצלנים/העייפים וכו' היא חלוקה שמעקרת את האחריות ממני.

מסייגת- מעבר דירה אחד הדברים הקשים. באמת! אני ורבים מחבריי נשארים בדירות שהם לא אוהבים רק כדי להמנע מלעבור דירה.
לי גם נורא קשה אחרי המעבר. לוקח לי כמה חודשים. לא ישנה טוב, קמה לפרוק ארגזים באמצע הלילה. בוכה. בטוחה שעשיתי טעות. ייקס.

ממרום שנותי אני חושבת היום שהיו מספיק מקומות שהייתי צריכה לוותר לעצמי דווקא יותר. מה ההישכבות הזו על הגדר? אחרי כה (וכמה וכמה

) התפרצויות, הבנתי שעדיף שהילדים יהיו מול הטלויזיה יותר זמן מהמוקצב (באידיליה שלי זה עמד על אפס...) מאשר שיחוו אמה צורחת. סביב מעבר דירה באופן מיוחד, הייתי "מאשפזת" אותם, כמו שחברתי קוראת לזה, מול הטלויזיה/מחשב. אם אין הורים/חברים שיכולים לקחת אותם. זה שבוע כזה. זה הכל.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כשאני מסתכלת על חברה חרוצה אני רואה שהיא סיזיפוס, יום יום שעה שעה נושאת אתה קושי.
גם אני חושבת ככה.
אבל מוסיפה, ופה אני לא יודעת האם אני מוותרת לעצמי בעוד שהיא (והם) לא או שזה באמת משהו פיזי.
למשל, אם אני עייפה- אני נכנסת בקירות. באמת! זה קרה לי.
או חוטפת מיגרנות איומות.
או אמא איומה ונוראה. אז אני אומרת לעצמי- עדיף בית מלוכלך על אמא עצבנית. אבל זהו מורד חלקלק. ולא שאם רבצתי אח"כ יש לי כ"כ הרבה סבלנות. ממש לא.
הרביצה, הלוא, היא חרב פיפיות. יותר מדי ממנה- ואני הופכת יותר כבדה, חסרת סבלנות. כי הרי לא התמלאתי. נחסרתי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מעלה שאלה, המתבססת על התבוננות, וכמובן שיש לזה יוצאי דופן:
האם הייתם אומרים שאנשים עם יותר תמיכה- מההורים ובני משפחה בעיקר -פעלתנים יותר (בכוונה נמנעתי מחרוצים)?
ובדגש על כאלה שצמחו עם תמיכה פעילה. גם אם היום אין כזו כי ההורים מבוגרים מדי או נפטרו חלילה.

אני מסתכלת על שניים מהילדים שלי; אחד רק מחפש משימות, אתגרים, מטרות, ואילו השני אוהב לעשות כלום, לפעמים לחשוב, הרבה לצפות בסרטונים. לשניהם אותם הורים, אותה תמיכה, כמעט אותם גנים.

לטעמי, מותר לאנשים להיות שונים גם בלי סיבה. זה בסדר.

למדתי לא מזמן על המושג ״החץ השני״:
נגיד שאת עצלנית, ונגיד שזה פוגע בך -- זה החץ הראשון. הפגיעה של העצלנות היא כמו פציעת חץ שפגע בך.
אבל תחושת האשמה, ההרגשה שזה לא בסדר -- זה החץ השני. את החץ הזה את לא חייבת לירות בעצמך.

שליחה על ידי אלה* » 20 ינואר 2017, 08:08

פלונית התאור הקטסטרופלי של מעבר דירה לא ממש מעודד.
אני צריכה עידוד, לא להוציא את האוויר מהמפרשים שבמילא אני מתאמצת לפרוש...

דווקא קמתי בלילה ואמרתי לעצמי צעד צעד נארוז ונתארגן. י שלי קצת עזרה עם הילדים אבל מאמינה שנצליח בין לבין.
אשמח לטיפים פרקטיים על איך לארוז כשצריכים הפסקות מדי פעם, וילדים ברקע.

יונת, מזמן קיבלתי על עצמי שאני עצלנית ואפילו הייתי גאה בכמה תכונות נלוות. זה נכון ש האשמה לא עוזרת אבל מה לעשות שהייתי באמת באמת מעדיפה להיות אחרת. שמכל סל התכונות שיש לי זו המשוקצת ביותר.
ויותר מזה לא לשמש דוגמא לילדיי שכמוני נאלצים בגלל ההתנהלות שלי, לא לזוז הרבה, לא לחוות הרבה וכן הלאה.
אני מקווה שאכן מעבר הדירה יביא את השינוי המיוחל בעצם הנגישות של הדירה המיועדת להכל מהכל.

וזהו חייבת לארוז

התאור הקטסטרופלי של מעבר דירה לא ממש מעודד.
צודקת. סליחה.
הכוונה היתה שזו באמת משימה, לכל אחד, ושלא תלקי את עצמך כי קשה לך.
ושתקחי כמה עזרה שאת יכולה- משפחה, חברים, בייביסיטר, טלויזיה לתקופה הקצרה הזו.
השורה התחתונה שבסוף זה עובר ובית חדש זה כיף.
אין לי ממש טיפים, מלבד להתחיל. פשוט להתחיל. הכי קל לארוז ספרים? תתחילי מזה. הלאה- בגדי קיץ? לארוז.
סירים- לארוז. תשאירי אחד או שניים לימים האחרונים.
מאווררים? יש לך מגירה/מדף/מחסן ששם נשמר ציוד (נייר טואלט, סבונים, חומרי ניקוי)- לארוז.
אני השארתי ליום האחרון מחשב, צלחות כמספר בני הבית וכפית/מזלג ואת המקרר. בלי כל היתר אפשר להסתדר כמה ימים.

זה לא עובר תחת מסננת של רוצה או לא רוצה.
מאוד מדוייק.
זה אחד הדברים שהתכוונתי אליו כשדיברתי על כמות המאמץ שפעולה כלשהי "עולה" לך לעומת כמה שהיא "עולה" לטיפוס אחר (הדוגמא שלי היתה מכתב לביטוח הלאומי).
אצל אלה שעושים - זה לא עולה כל כך הרבה בין היתר מפני שהם בכלל לא משקיעים את הכוחות שלהם בשאלות כאלה. פשוט עושים. ואז הדגש הופך להיות על פשוט.
ההתבחבשות, היא-היא גזלנית האנרגיה הכי גדולה... P-:

הבעי השאם היתה מישהי כזו בזמינות שאני צריכה מזמן
לא צריך רק אחד כזה, צריך המון כאלה. כל פעם מישהו מהם יהיה זמין.
כמובן לא כדאי להתחיל לחשוב בדיוק במצב של 5 ימים לפני פינוי בית P-: במצב כזה כדאי לחפש עזרה בתשלום.

עם הילדים:

לעבוד ליד הילדים - אלא אם כן הם יפריעו לך להעיף מהבית צעצועים שאת רוצה למיין ולתרום...
להשתמש בטיימר.

אז:

הייתי מתחילה מפינוי כל מה שאת רוצה למסור: פה צריך לבנות תוכנית פעולה. בפגישת ייעוץ הייתי מבררת איתך מה עם הילדים (בני כמה הם, מה הם אוהבים לעשות כשאתם בבית, האם הם יעזרו או יפריעו למסור צעצועים ומשחקים, וכו' וכו') במטרה ליצור אפשרות פעולה לצד הילדים או ביחד איתם.

הסיבה העיקרית: מה שתפני - יפנה מקום לשים ארגזים וגם תוכלי לראות בעיניים מה נשאר לך לארוז.

אם יש לך שפע מקום להניח ארגזים, אז הייתי מתחילה הפוך:

מאריזת כל מה שבטוח צריך, אבל לא משתמשים בו כרגע: בגדי קיץ (כי חורף עכשיו), מצעים לקיץ, ספרים, צעצועים ומשחקים חוץ מכמה שתשאירי, ניירת וכו'.

טיימר:
שימי טיימר על 5 דקות או 10 דקות או 15 דקות - לפי מידת הקשב שלך, מידת הסבלנות של הילדים וכמות המשימות שאת צריכה לעשות בין לבין.
רצוי רבע שעה כי זה פרק זמן יעיל לארוז, שאפשר לארוז בו ארגז שלם אם עובדים ביעילות. או למלא שקית ניילון גדולה בצעצועים למסירה.

לגבי מיון למסירה: אל תבזבזי זמן. תחליטי מהר. כל מה שאת בספק וחוששת, תשאירי.

שני דברים נוספים יש לי לתרום לך לפני שרצה להיות קצת חרוצה (-:
רשימה שלי עם טיפים לאריזה ומעבר דירה

ורשימה שלי שמתארת את התהליך שעברתי מלשנוא משימה יומיומית מסוימת (כל ה"לא בא לי" הזה?) לביצוע שלה בפשטות בלי שזה עובר בכלל דרך המסננת הזאת יותר.

בפגישת ייעוץ.
סליחה, זו רק הדגמה לצורך ההסבר, לא שיווק.

אופס, שלחתי לפני שהסברתי את נושא הטיימר.
הטריק הוא כזה: את שמה טיימר על מקסימום רבע שעה ומתחילה במירוץ נגד השעון, להספיק לארוז ולמיין עד שיצפצף לך.
ברגע שמצפצף - את בודקת (טיפ שלי: לנשוף החוצה את כל האוויר, לחזור לנשום, לשים יד על הלב ואז לשאול את עצמי:) הילדים זקוקים לי? צריך לתלות את הכביסה? צריך להכין עכשיו ארוחת צהריים? נמאס לי מאריזה ואני חייבת לעבור למשהו אחר?

אם התשובה היא "כן", את שמה טיימר על רבע שעה והולכת לבצע את המשימה הדרושה.
כעבור רבע שעה שוב יצפצף הטיימר ואז תחליטי שוב: ממשיכה לבשל, בצפצוף הבא כבר תשבו לאכול, בצפצוף הבא את כבר מפנה כלים לכיור וקולטת שהילדים משחקים בשקט אז רצה להמשיך לארוז ושמה טיימר על רבע שעה וחוזר חלילה.

אם התשובה היא "לא", את שמה על עוד רבע שעה (או חמש דקות או עשר, לפי מה שבחרת) וממשיכה באריזה. בצפצוף הבא, שוב בודקת אותו דבר.

ככה יכולה להתקדם יום שלם במשימות בעזרת הטיימר. הוא מחבר אותך למציאות, לשעון, לכאן ולעכשיו, מונע התפזרות, ממקד אותך ומכניס אלמנט של מירוץ נגד השעון, שנוטה להפוך אותנו ליעילים וחותכים יותר.

שליחה על ידי אלה* » 20 ינואר 2017, 22:12

וואי תודה בשמת, על עיצת הטיימר.
נותרו יומיים וחצי והבית ארוז רק בעשירית. רוב הבית למסירה, ערימות של קישוקושים לילדים. אבל שבת זה זמן טוב לא? אולי אארוז מאמצע הליל האחרי שאקרוס למיטה.
הדיירת בדירה המיועדת עושה בעיות ועל פניו יש בעיה כרגע. מהעצבים ודאגות והכעס לקחתי את הילדים לסיבוב בחוץ, 6 שעות... ובדרך גם ראיתי דירה נוספת (1) יומיים לפני פינוי.

הם נהנו, אני חושבת, בטח יותר מלהיות עם אמא עצבנית ומתוחה בבית.
הגדול כבר צריך מישהו לצידו צמוד כי הוא מתרוצץ ואני כל הזמן עוצרת אותו כי אחיו אי אשם מאחור.
אני מרגישה שבכל פינה בחיי אני חווה תיסכול למרות מאמצים, אז מה הטעם.
מצטערת על הטון הדכאוני, אני לא

הטיימר ינוסה.. לא כדאי לרשום מראש מסגרת או משהו... אני ממש מרגישה בחלל ריק למרות שהוא גדוש עד אפס מקום.

לא כדאי לרשום מראש מסגרת או משהו...
את המלים האלה לא הבנתי (-:

רוב הבית למסירה
האם יש לך אפשרות לפרסם כבר באתר אגורה שיבואו לקחת שקיות של דברים שארזת למסירה או לשים למטה על ספסל ברחוב בצורה שברור שאת מוסרת?
כי מאוד עוזר פשוט להוציא את הדברים המיותרים מהבית.

סיבוב בחוץ טוב מאוד בכל מקרה. עוזר לנשום, עוזר לספוג אור טבעי, מאזן הורמונים, מאזן כוחות

ומציעה להתחיל לבקש עזרה - אפילו שעה תעזור לך. אם לא יעזרו לך לארוז, אולי ישעשעו את הילדים? או שאת נמצאת בארץ אחרת ללא כל משפחה או חברים במרחק גיאוגרפי סביר?

בדיוק קוראת את ליאו בבאוטה מ-ZEN HABITS ומה הוא כותב?
שהמחסום הכי גדול בפני יצירת הרגלים בריאים חדשים הוא ההתנגדות הפנימית שלנו:

Working resistance is the key to habits. What I’ve learned in working with others is that most people fail at habits because of resistance. When the time comes to meditate or exercise or write, resistance arises and we procrastinate. I’ve written a whole book on overcoming this resistance, but until you start to face your resistance and become mindful of it, you won’t be able to overcome it.

אם הוא צודק (וטענתו הגיונית ביותר כך שאניח לעת עתה לצורך העניין שהוא צודק, מה שנקרא, כהיפותיזה אד הוק) כי אז:
עצלנים = אנשים הסובלים ממחלת ה"התנגדות" (-:
חרוצים = אנשים שאינם סובלים מ"התנגדות". כשהם נתקלים במשהו לעשות - השלב של ההתנגדות פשוט לא בא לשים להם רגל - ולכן הם פשוט עושים.

עוד אוסיף, שאצל כל אחת מהקבוצות, הדפוס מחזק את עצמו:

ככל שאתה מגיב יותר בהתנגדות לחיים - ככה אתה מתמלא ביותר התנגדות, והקושי הולך וגובר עד שאתה עלול להרגיש תקוע לחלוטין, מנסה להתקדם בתוך בוץ סמיך ולא מצליח.

ככל שאתה "פשוט עושה" - ככה אתה מתמלא יותר בטחון, ערך עצמי, גאוה (מהסוג הבריא), שביעות רצון, שלווה, כבוד עצמי ודברים דומים, שמחזקים אותך יותר ויותר והדברים נעשים לך עוד יותר קלים, כי בינתיים צברת עוד נסיון, עוד אמונה בעצמך ועוד הרגשה טובה, שנותנים לך כנפיים לעשות הכל עוד יותר בקלות.

מנקודת המבט שלי, השיטה שמציעה פליי ליידי מנצלת בדיוק את התובנות האלה. כי מה היא עושה?
היא המציאה טריקים ופטנטים שמאפשרים לאנשים שמתקשים באירגון החיים שלהם - "לדמות" את ההתנהלות של המאורגנים והמסודרים.

לעניות דעתי, "אנשים מסודרים מלידה", מה שהיא קוראת born organized, BO לעומת "המבולגנים" היא חלוקה יותר טובה מכל הבחינות מאשר "עצלנים" לעומת "חרוצים" כי אני טוענת בתוקף שלא מדובר בתכונות אופי ובטח לא מסכימה לתיאורים שליליים שמפחיתים בערך האדם. אני מסכימה לחלוטין עם פליי ליידי ועם אלה שהיא עצמה למדה מהם, שהכל דפוסים נלמדים, כך שאם אנחנו רוצים להתנהל בדפוסים אחרים משלנו, מה שעלינו לעשות הוא לתכנת את עצמנו מחדש.
עמדתי היא, שככל שנתייחס לתיכנות מחדש הזה כאל מעשה מעשי, פרקטי, טכני, לא בעייתי, שמטרתו לשפר את איכות חיינו בהווה ובעתיד ולא להלקות אותנו על העבר שבו עשינו טעויות אין ספור - ככה נקצר את הדרך לשינוי הזה.

מה פירוש האמירה,
טריקים ופטנטים שמאפשרים לאנשים שמתקשים באירגון החיים שלהם - "לדמות" את ההתנהלות של המאורגנים והמסודרים.?
איך מדמים התנהלות מאורגנת?

היא נותנת רשימה מובנית של הרגלים מוגדרים בסדר מוגדר, לביצוע יום יום. זה עוקף חלק מההתנגדויות: "אני לא יודעת מה לעשות", "אני לא יודעת מה לעשות קודם", "מה הכי חשוב", "מתי".
ההרגלים שהיא מציעה קטנים, הגיוניים ולא קשים לביצוע. זה עוקף עוד התנגדויות.
היא נותנת תמיכה כדי להחזיק לך את היד. עוזר להתמודד עם... ההתנגדויות. הקושי. אפיסת הכוחות. הפחדים. הבלבול.
היא מדגישה את החשיבות של העידוד העצמי. מה שמחזק את הליבה שלנו ומחליש אט אט את ההתנגדויות.

אם "המאורגן מלידה" שצריך לכתוב לביטוח הלאומי לא נאלץ לעבור משוכת "התנגדות" כדי לכתוב את המכתב הזה, אז הוא לא מבזבז גרם אחד של כוחות יקרים על ההתנגדות הזאת. הוא לא מכיר אותה בכלל!
לעומת זאת, זאתי שקוראת לעצמה "עצלנית" מתמודדת בכל יום בחייה עם צונאמי כזה של התנגדות, שפלא שנשאר לה כוח לחיות.

אם "מאורגן מלידה" שצריך לכתוב לביטוח הלאומי, פשוט כתב אותו ושלח, עכשיו הוא מרוצה מעצמו ומרגיש טוב עם עצמו. אז הוא לא מבזבז גרם אחד של כוחות יקרים על רגשי אשמה.
ולהיפך: הוא מתמלא עוד כוחות.

זה פשוט מדהים. אם אני אעשה פה תרגיל קטן בחשבון כדי להמחיש את מה שקורה:
נגיד שה"מאורגן מלידה" שלנו קם בבוקר עם כוחות ברמה 5. כותב לביטוח הלאומי, ושולח. עכשיו מרגיש מרוצה.
אז: קם עם רמה 5?
לאחר סיום המשימה: כוחותיו עלו לרמה +5.

נגיד שה"עצלן" שלנו קם בבוקר עם כוחות ברמה 5. מקבל מכתב מהביטוח הלאומי, מבין שעליו לענות, ו... לא רוצה! התנגדות!
(ההתנגדות יכולה להיות פשוט התנפלות של פחדים, בסגנון: "אוי למה שוב מתנכלים לי? מה הם רוצים ממני? למה הם עושים לי טעויות כל הזמן? אין לי סיכוי מולם. אין מה לעשות. לא יודע מה לעשות. אוף מה לעשות. אני לא יודע לכתוב. ובטח לא יקראו את זה. והמכתב שלי בטח לא ישכנע. אני לא מספיק טוב. אני לא יודע מה לכתוב. אוף אין מה לכתוב להם. הם בטח יגידו שלא. אוי אני צריך לכתוב להם. צריך לעשות משהו. אי אפשר ככה" וזה ממשיך וממשיך)
ברגע שעלתה ההתנגדות - הכוחות ירדו בבת אחת מ-5 ל-0.

עכשיו - למאורגן היה כוח ברמה 5 להתמודד עם המשימה. לעצלן יש כוח ברמה 0 כדי להתמודד עם המשימה.
ומה קורה אחרי שהעצלן שלנו נתקל בהתנגדות ונתקע?
עכשיו יש דאגה, הלקאה עצמית, רגשי אשמה... מה קורה לכוחות? הופ ירדו לרמה של מינוס 5, כי זה מצטבר עם כל יום שעובר ולא כתבתי את המכתב לביטוח לאומי שאני יודעת שאני צריכה לכתוב.

עכשיו...
... כעבור 20 שנה...
מאורגן ועצלן בני 30. כל אחד צבר קילומטראז' בדפוסים שלו (כרגע לא מכניסה משתנים מבלבלים כגון האפשרות שהמאורגן אמנם מתחזק מהרגליו החרוצים אך נחלש בתחום אחר...). איזה יתרה בחשבון הכוחות והערך העצמי צבר המאורגן ואיזה אוברדראפט צבר העצלן בתחומים האלה של כוחות וערך עצמי?
ועכשיו לך ותבנה מדינה.

אז כשפלייליידי אומרת: כל ערב תבריקי את הכיור, ותתפעלי מעצמך - היא נותנת פה מפתח. היא אומרת מה לעשות קודם (חשוב מאוד כשאנשים מרגישים מוצפים ולא יודעים ממה להתחיל). היא אומרת מה להוסיף אחר כך. היא נותנת דוגמאות מובנות שאפשר ללכת לפיהן ובהדרגה לפתח את ההתאמה האישית שלך שעובדת בשבילך. היא שולחת תזכורות במייל "תבריקי את הכיור". היא מזכירה שוב ושוב כמה חשוב ללוות כל הצלחה שלך (כל דבר הכי קטן שעשית) בתחושת הישג והתפעלות כי ככה מורידים את המטען הכבד שמונח על כל מטלה ומטלה (ולמי שמגדיר עצמו עצלן, הכל "מטלות"). ויש לה עוד שלל טיפים שמטרתם לגרום לך פשוט לעשות, שבאמת מצליחה כי הקוראות שלה בוחרות לנסות את זה "רק מפני שפלייליידי אמרה".
זה עוקף את משוכת ההתנגדות.
מי שמצליחה להתחיל להכניס ליומיום שלה אפילו דבר אחד קבוע שהיא "פשוט עושה", דבר שמשפר באופן ברור את איכות החיים שלה - זה מתחיל לשנות את כל ההתייחסות.

המטרה היא, להפסיק לאבד כוחות על ההתנגדות.
ולהתחיל גם להרוויח כוחות על שבח, עידוד ושביעות רצון.
להפסיק לדמם. וגם להתחבר לעירוי.

אלה, כמי שעברה דירה לאחרונה והייתה בערך במצב שלך רוצה להציע כמה טיפים:

יש חברות הובלה שגם אורזות. זה יקר, מכםיל בערך את עלות ההובלה. לא השתמשתי בשירות הזה אבל אם אפשרי כלכלית בעיניי שווה ממש.
לזרוק לזרוק לזרוק. כל מה שלא צריך/אולי צריך לרוב ממש לא צריך. אני הנחתי בצורה מסודרת ליד הפח ולקחו הכל.
מיון צעצועי ילדים-לא בנוכחותם!!!
להתחיל מהקל לכבד- ספרים הכי פשוט לארוז . אחכ מצעים ומגבות. בגדי קיץ. וכו'.
לעבוד חדר חדר עד כמה שאפשר
לארוז לכם מזוודה עם בגדים טואלטיקה וצעצועים הכרחיים לשבוע בערך. כמו לנסיעה לחול. את כל מה שמחוץ למזוודה אפשר לארוז.
ביום יומיים האחרונים אפשר לאכול בחוץ/להזמין פיצה/לאכול קורנפלקס. אפשר אפילו לאכול בכלי פלסטיק או חהקצות לזה כמה צלחות שממילא מיועדות למסירה.
לגייס/לקנות עזרה עם הילדים ליום המעבר וליום שלאחריו כך שיתאפשר לך לפרוק בשקט ובמהירות.

שיהיה המון בהצלחה בדירה החדשה

שליחה על ידי אלה* » 22 ינואר 2017, 14:26

אני בקושי מצליחה לארגן עזרה והילדים צריכים אותי, הם קטנים מאוד עדיין.
יש לי המון דברים למסירה ולמיון, אם מישהי רוצה לבוא לעזור פה במיון וכו' ולקחת איתה גם דברים טובים לתינוקות ואפילו בגדים וקישקושים לאמא אז אשמח..
אני גם מחפשת בייביסיטרית אבל אין אין להערב שאלו השעות הקשות.
בכל מקרה אני מאחרת את מועד המעבר ממש מתסכל.
.
תודה על הטיפים.

אלה מאיפה את בארץ? למקרה שמישהי כאן תוכל לעזור לך.
אם קשה לך למצוא עזרה עם הילדים אולי יהיה קל יותר למצוא עזרה בתשלום באריזות?

שליחה על ידי אלה* » 23 ינואר 2017, 01:53

אני מדרום תל אביב.
אי אפשר לקבל עזרה באריזות עצמן אלא יחד איתי בפועל, כי רוב הדברים למסירה. צריך למיין ואז לארוז. יש לי חדר ש90% ממנו מוצרים למסירה, זה לא מצב להכניס מישהו לשם בלעדיי אחרת הוא יצטרך לשאול אותי פריט פריט....

זה כב רלא קשור לעצלנות, הדיירת העוזבת פיצצה שם את הסיכומים שהיא עוזבת לפני הזמן ושלושה ימישם אני מתרוצצת בינה לבין בעלתה דירה, לבין הדירה והילדים איתי. והמתח אם אצליח לצאת בזמן או לא פשוט דילל לי את האנרגיה המועטה במילא.
ארזתי ומינתי ומסרתי בינתיים חלק מהדברים אבל יש עוד הרבה ואם התאריך המקורי להובלה הי המחר הרי שזה לא ייצא לפועל מחר ובספק אם ביום שלישי.

העזרה הכי טובה היא או שיוציאו את הילדים מהבית לטיול.
או שיהיו איתי בבית ויעזרו לי פיזית להוריד דברים לזבל או קצת להצליח להעסיק את הילדים ולאפשר לי לארוז בין לבין.
הילדים מדהימים אגב, לא דורשים מדי, אבל הם תינוקות. אם זהלא אוכל ואל חיתול ולא ניגוב אף ולא הרחקה מהתנור ולא להדליק טלויזיה ולא להחליף חולצה כי זו התרטבה אז זה תשומת לב וחיבוקים ושמירה שלא יקרה להם משהו כשהם מטפסים על הקרטונים. קיצר נחמד אבל לא הכי יעיל.

שליחה על ידי אלה* » 27 ינואר 2017, 20:32

עברתי דירה.
היה בסדר גמור.
הרבה דברים נמסרו.
כל פעם ההלם מכמויות הדברים שאני אוגרת.

התחלה חדשה.
מקווה ליישם יותר עצות מועילות לחיים מסודרים בשוטף.
ויש לי כמה טיפים משלי.... אולי לזכור שכשמתחילים זה יותר זורם, ההתחלה הכי קשה.
כמו שבשמת אמרה- למסור דברים מאוד עוזר להקל על העומס.
עזרה - עזרו לי בסוף די הרבה אבל זה הגיע בסוף. ולא בודאות - כך שזה כמובן הועיל אבל אל הקל על המתח שלפני.

אולי העיצה הכי טובה- זה גם לדאוג שהבית שעוברים אליו יהיה נקי מראש, ולארוז תיק אחד של כל הדברים כמו לנסיעה ליומיים בגדים וכו'.
ועו דתיק של כפיות סכום, סקוצים, אבקת כביסה כל הדברים הראשוניים שלא מוצאים וצריך דחוף.

לגבי העצלנות אין מה לומר, סדר יום, סדר יום ושוב סדר יום- לדעתי יעשה הבדל של שמים וארץ. להכניס לרוטינה מה שעומד בסימן שאלה מתמיד. הבנתי שבפליי ליידי מדברים על זה, אז כן אין נוסחאות קסם. רק זה.

אין נוסחאות קסם.
אבל לפני שמיישמים את הדברים שעובדים, ההמלצה שלי היא להתחיל בסילוק המלים השליליות.
במקום לקרוא לעצמי "עצלנית" או כל כינוי אחר שיש בו שמץ של גנאי, עדיף לנטרל את הדיעות שלנו על זה. ככל שדעתי על ההרגלים הישנים שלי נייטראלית יותר, קל לי יותר לשנות אותם.
אני יכולה לומר לעצמי:
יש לי הרגלים מסוימים (לדוגמא, יש מקבץ של דברים שאני מכנה "עצלנות") שאני כבר לא אוהבת. אני רוצה להחליף אותם בסט חדש של הרגלים שישרתו יותר טוב את מטרותי החדשות בחיים.

כשאני מכנה את עצמי "עצלנית" ואז נאבקת בעצמי ומעמיסה על עצמי גם "כפייה עצמית" וגם הלקאה עצמית, זו פשוט הכבדה.

ככל שה"סדר בחיים" קשה לי יותר, כך יותר חשוב:

לסלק את הדברים המיותרים מהבית. ככה יש פחות רעש בעיניים, פחות דברים שצריך לסדר, לנקות, לדאוג להם למקום וכו' וכו', פחות עומס.
לכל דבר שיש לי, ואני גם צריכה וגם אוהבת - חשוב למצוא מקום מתאים. הבעיה הכי גדולה בבית היא דברים שאין להם מקום. כשיש מקום, אפשר להחזיר למקום. גם זה הרגל שצריך ללמוד אבל הרבה יותר קל כאשר יש לדברים מקום הגיוני.

אם קבעתי מקום למשהו, נגיד קבעתי קולב למעיל שלי שעליו אתלה אותו כל החורף (בקיץ הוא בארון למעלה) - אבל זה לא עובד בשבילי, אני שוב ושוב זורקת את המעיל על הספה?
רוב התלמידות שלי בסדנאות יגידו "כי אני עצלנית..." אבל אני אגיד: תבדקי קודם כל אם הקולב שקבעת הוא במקום מתאים!
הבעיה הכי נפוצה היא, שהמקום לא מתאים. הגישה אליו לא נוחה, או אולי הקולב לא טוב, או לא יודעת מה.

אז השאלה הראשונה שלי היא: אם יש מקום קבוע לחפץ, אבל את לא שמה אותו במקומו הקבוע - האם זה מפני שהמקום ה"קבוע" לא מספיק טוב?
ברגע ששואלים את השאלה הזאת, נפתח הפתח לדייק במקום הראוי לחפץ.

אז:

מינימום חפצים
להחזיק בבית רק מה שצריכים ואוהבים.
מקום לכל דבר וכל דבר במקום
הרגלים להחזיר למקום
הרגלים קבועים ששומרים על הסדר בחיים: לסדר את המיטה בבוקר (כל ההרגשה וכל חדר השינה כבר השתפרו), מייד אחרי כל ארוחה - לפנות השולחן ולנקות אותו, לשטוף את הכלים ולנקות את השיש והכיור אחרינו, לבדוק כל ערב ביומן מה צפוי לנו מחר ולהכין מראש בגדים/דברים לקחת איתנו/את התיק.

שליחה על ידי אלה* » 28 ינואר 2017, 12:02

אז השאלה הראשונה שלי היא: אם יש מקום קבוע לחפץ, אבל את לא שמה אותו במקומו הקבוע - האם זה מפני שהמקום ה"קבוע" לא מספיק טוב?
זה נכון מאוד.
אני בדיוק עכשיו עומדת בפני הצורך לסדר את הבית החדש.
ואם חשבתי שאסתער על זה בהתלהבות גדולה אז מסתבר שגם פה אני דוחה את הקץ

הבית שהושאר לי מטונף, המון המון המון אבק. ברמה של לעבור על כל משטח עם כמה סמרטוטים.
לאתר מה נמצא בכל קופסא.
אבל התחלתי מעט מעט.. בגדי הילדים...
מעט משלי..
הפעלת שתי מכונות..
קצת סירים.

הדיירת שהיתה פה די מכבידה עליי. היא שוברת חוזה ואני למעשה ממשיכה את שלה מול בעלי הדירה כמובן, אבל הכניסה שלי חוסכת לה לשלם על בית ריק כל הזמן הזה).אני קולטת שגם השלושה ימים שלפני ההובלה די נדפקו לי בגללה. היא הטריפה אותי.
אמרה שהוציאה את הריהוט והסתבר שחלקו נשאר. אח"כ אמרה שהיא בונה על המובילים שלי שיפנו את חלקו וכשסירבתי כי מדובר בפירוק ארון ופירוק מקרר ענק ולא משהו פשוט, לא רציתי להיתקע עם הובלה שלא נגמרת עם ילדים מתרוצצים. מה גם שהיא ביקשה זאת ערב לפני ההובלה.
התחילו ויכוחים.
כשסיכמנו שאכנס במקומה היא אמרה שהיא משאירה את המקרר, ואז חזרה בה אחרי שחתמתי את החוזה ודרשה שאקנה אותו, אמרתי לה שאני מעדיפה שלא, שהי איכולה גם לקחת, ואז התחילו שבועיים של היא כן מוכרת או כן משאירה ובינתיים אני לא יודעת אם לארגן מקרר.
לא משנה כמה ההיתי נחרצת בדרישה שלי לקבל תשובה חד משמעית- היא התנהלה בזיג זג מתיש.

עכשיו הודיע הלי, ממש עכשיו שבתחילת השבוע מישהו יבוא לקחת אותו, אחרי שאני כבר בדירה. אז אני אל עושה קנייה גדולה עד שהוא ייצא ורק אז אמצא מקרר...
היא בחורה צעירה וחוצפנית שאין לתאר.
והויכוחים בינינו הגיעו גם לבעלת הדירה והחלטתי שמה שחשוב לי זו הדירה ובציר הזמן כל האפיזודות מול הדיירת יהיו זניחות. אבל כרגע אני מרגישה שזה כל פעם מחדש גוזל לי אנרגיות. התחושה של המשחק בסיכומים בינינו.
כאילו שכל המעבר לא מספיק מתיש במילא.

בכל מקרה, אני רוצה להתמקד באמת בסדר יום נורמלי לכולנו בבית, ובסידור שפוי של הדירה.
אבל אולי עצלנות היא גם בריחה לא רק פיזית גם נפשית, השתבללות במקום לחזור לכאן והעכשיו.
מצד שני, יש נשים שבורחות דווקא לניקיונות, שזה "מרגיע" אותן אז כנראה שזה לא הסבר.

אני כן מרגישה עייפות תמידית. גם אחרי לילה של שינה .
מבחינתי אם היה אפשר להיכנס למיטה כל שלוש שעות לשלוש שעות זה היה אידיאלי.
בפועל גם אם זה היה פרקטי לא הייתי נרדמת (כשאני ישנה צהרים לפעמים עם הילדים הולך לי הלילה).
אבל בתחושה, הפיזית - אני כאילו צריכה "שינה" כל שלוש שעות, לפעמים פחות.
זה מה שמתסכל, כי אני נלחמת בזה.
ולמרות זאת כמובן מגדלת את הילדים, ומעבירה את הדירה לבד, ועושה עוד די הרבה ביומיום, תחת המלחמה ברצון התמידי לעצום עיניים.

רציתי לדעת אם זה נורמלי. אם רובנו כאלה אבל סוחבים או שזה משהו חריג.

אין לי אנמיה והכל בסדר בריאותית. זה היה ככה תמיד מאז ומעולם בכל גיל. אין קשר לאמהות ולחוסר השינה הנלווה לה.
אולי אני צריכה להתמכר לקפה כמו הרבה סביב?
לא יודעת. רוצה רק יותר אנרגיות.

(

את מתעייפת וזקוקה למנוחה, וההתנגדות לעייפות הזאת גם כן "עולה" לך בבריאות.
נסי פשוט לתת לעצמך לנוח כמו שהגוף מבקש. לא צריך לישון, מספיק לנוח.

בתחושה, הפיזית - אני כאילו צריכה "שינה" כל שלוש שעות, לפעמים פחות.
אני מסכימה עם הגוף שלך ועם בשמת.
והייתי נותנת לו - כל שלוש שעות, או כל כמה שמתבקש, חמש דקות איכותיות של מנוחה.
לשכב על הגב, לנשום עמוק, לעצום עיניים (או לא), לעשות הרפייה (או לא), לנקות את הראש ולנוח.