מסכימה וזו השאיפה שלי. גם אם לא נראה מהמקום שלך שלשם אני חותרת, זה לגמרי שם
לגמרי נראה לי שלשם את חותרת ולכן תיארתי את זה
אני רואה שאת לומדת, מיישמת ורצה עם זה
איזה כיף! לזה אני קוראת, השקעה שמשתלמת.
איך אני מקבלת באהבה ובשלום את כל הקשיים שלי ומתארגנת סביבם ככה שיהיה לי הכי הכי קל?
זה ממש מפתח חשוב. המממ.
והיום בבוקר קמתי מוקדם (מדי) לטגן מיליון שניצלונים ודגיגונים.
יופי. תיכף אגיד על זה משהו, קודם אגמור לקרוא הכל (-:
בכל מקרה הגעתי מכל השבוע הזה למסקנה שהבעיה העיקרית היא הכמויות שאני מכינה וזה שאני לא מקפיאה. שם הבעיות התחילות. ואני צריכה להתארגן סביב זה.
טוב, אגיד על זה משהו כי גמרתי לקרוא הכל:
ראשית מציעה ניסוח מחדש:
"בכל מקרה הגעתי מכל השבוע הזה למסקנה ששתי טכניקות יעזרו לי להתארגנות טובה יותר באוכל: להכין כמויות גדולות, ולהקפיא".
בניסוח הזה, חותמת בשתי ידיים.
במקום ניסוח ביקורתי שמציג את העבר כבעיה ואותך כלא יוצלחית, אני מציעה ניסוח ניטראלי שמציג מטרה חדשה (להתייעל בתחום האוכל) ומתאר 2 רעיונות חדשים ומבריקים איך להגיע למטרה החדשה הנ"ל.
(ממליצה לסלק מהמילון ניסוחים כגון "הבעיה היא... שאני... ושאני לא...". או "אני צריכה". הכל בסדר. אין שום בעיה, את בסדר. ואת לא "צריכה" כלום. מצד שני יש לך מטרה חדשה, להתייעל בתחום האוכל, שיהיה לך יותר קל ושייזרק פחות אוכל. ויש לך רעיון חדש איך להתארגן טוב יותר ואת בודקת אותו. אחלה).
עכשיו חוזרת לסוגיית סדר העדיפויות והקצאת זמנים לפעילויות:
קציצות ושניצלונים בכמות גדולה להקפאה יכולה להיות פתרון מצויין, ועלולה להיות כישלון. אם זה מתווסף לרשימה הפרפקציוניסטית של "איך אני אמורה וצריכה לתפקד" בחיים האידיאליים (-: ומסתכם בעיקר בהלקאה עצמית על מה שאת "צריכה" אך לא עושה, זה כישלון. אם את עושה את זה אך מתוך סבל, זה כישלון.
לעומת זאת, אם את נהנית מהמבצע, וגם ישר ברור לך איך הוא נכנס לך ללו"ז בסבב קבוע (כל דבר שנכנס לרוטינה הקבועה, יתבצע. זה סוד ההצלחה), זה יכול להיות פיתרון מצויין.
באופן כללי, עם אמהות מאותגרות באירגון לילדים קטנים, אני בעיקר מתחילה בלהראות לאמא כמה קשה היא עובדת וכמה עומס מוטל עליה, כדי שנתחיל לחפש מה מיותר והאמא יכולה להוריד מעצמה, ואיפה אפשר להקל על עצמה.
פעם אמרתי פה לאיזו אמא, שנכון שהקציצות עם הירק שהיא עושה בסיר הן משהו, שאין דברים כאלה. מצד שני לקח לה 3 שעות לעשות אותן (מי-ני-מום?), וכשהיא הקפיצה בולונז מחומרים דומים בשישית מהזמן היה לי טעים מאוד. לא זכרתי אז שהקציצות הרבה יותר טעימות. אז לא חבל על השלוש שעות?
אפשר להשקיע אותן כשעולה בי דחף יצירתי עז שאינו בר כיבוש וכולי געגועים לקציצות, בסדר...
אבל בעיקרון?
אני נגד.
(אשה צריכה לדעת מה סדר העדיפויות הנכון בחיים, ולפני שהיא חוסמת בלוק זמן של 3 שעות שלמות על משהו, כדאי לוודא שזה מקומו הפרופורציוני בסדר העדיפויות המשפחתי. החשד שלי הוא, שכל עוד יש ילדים מתחת לגיל ההתבגרות בבית, יש רק שני דברים שמצדיקים להקדיש כל כך הרבה זמן למשהו, והראשון הוא - מנוחה ושינה מכל סוג).
אז רק עקב החשד שאני מזהה אצלך נטייה מסוכנת ביותר לעשיית-יתר ולציפיות-על, אני רוצה להדגיש בפנייך ש"ייעול" הולך הרבה פעמים ממש טוב עם "פישוט" ועם "הקלה" ולכן אני ממליצה בתוקף לסלק כרגע מהתפריט לעשור הקרוב משימות תובעניות. שוב - לא כולל חוויות המאירות את יומך.
אם ניקח את השניצלונים מהדוגמא שלך, אז הרבה פעמים אני מסתכלת במשהו הסתכלות מאוד נקודתית. אני רואה אותו, ובהקשר של עצמו, הכל נראה מאוד סביר.
לדוגמא, אולי נקודתית את אומרת, נהניתי להכין, נהניתי מהביצוע, נהניתי מהתוצאות. היו לי כוחות לזה.
מצד שני אם נעשה זום אאוט ונתמקד בפוקוס רחב יותר, שמתבונן בכל אותו היום, או אולי בכל השבוע - ייתכן שנגלה, שהזמן והמאמץ שהשקעת בבוקר בשניצלונים ובדגיגונים בעצם הורידו מהכוחות שלך אחרי הצהריים וכבר נגמר לך הכוח שעה וחצי קודם?
מצד שלישי, אם נתבונן בכמות הזמן שהקדשת לטיגון הזה לעומת כמה זה חוסך לך אחר כך בחיפוש אוכל, בקניית ג'אנק פוד, כספית, התארגנונית ועוד?
אז קודם כל אני עושה חישובי עלות-תועלת לצד בדיקה חשובה מאוד, שפעם לא ידעתי לעשות. בבדיקה הזאת, אני שואלת את עצמי
מה טוב לי ונותנת לזה מקום חשוב מאוד.
פעילות שאני נהנית ממנה, אני מגדילה. פעילות שאני לא נהנית ממנה, כשלעצמה, אני משתדלת להקטין.
כי כל פעילות משמחת, מטעינה אותי וממלאה אותי בכוחות ואז יש לי לב פתוח להיות מאורגנת ויעילה.
ולעומת זאת פעילויות לא נעימות מרוקנות אותי S-:
מאז שהבנתי שכל הקטע בחיים הוא התחזוקה היומיומית של מצב האנרגיות, ושהמטרה היא א. להזרים את השמחה בגוף וב. לסיים כל יום עם מאגר אנרגיות קצת יותר מלא ממה שהתחלנו איתו בבוקר, אם אפשר, אז אני מבינה שאחת המטרות שלי בכל יום היא למלא את עצמי בפעילויות מטעינות (-:
אגב, אותו טריק עם אוכל. אם יש כמות מינימלית מסוימת של אוכל בריא שאני חייבת למלא בו את הבטן לפני כל דבר אחר, ואני מקפידה לסיים אותו לפני שאני אוכלת כל דבר אחר שמתחשק לי, אז מה שקורה הוא שבבטן יש מקום לאוכל הבריא שלי שחייב להיכנס, ואחר כך נגמר המקום (-:
אז ככה: אני שואלת את השאלה החדשה על כל דבר. זה טוב לי? אני שמחה לעשות את זה? אני נהנית?
דיברתי על הקשבה עצמית? מתי היא יעילה?
אז הנה.
לפעמים ממש כיף לי לקום בשש בבוקר כדי לבצע איזה פרוייקט. זה מיוחד ושונה ונותן לי זריקת מרץ ואני בהיי כל היום ויש לי יותר כוחות.
לפעמים, ממש ההיפך.
לפעמים משימה היא ממש כיפית, אם היא קצרה. למשל גיליתי שלי לא חוסך לעשות בישולים שעות. אני דוחה ודוחה את המבצעים האלה... במקום לדחות ולצבור רגשי אשמה, אני עושה פרוייקטים קטנים צ'יק צ'ק. אמא אחרת יכולה להרגיש ממש ההיפך. לכן זה מאוד אישי, צריך לשאול כל אמא איך היא מרגישה.
אז אני לא שואלת את עצמי "בא לי לשטוף כלים עכשיו?" אלא ברור לי שגמרנו לאכול אז שוטפים כלים... אבל אם אני קשובה לעצמי, ומבינה ששטיפת כלים היא נקודת תורפה שלי, אני אשאל את עצמי: כיצד אני יכולה להפוך את שטיפת הכלים למשהו קל וכיפי בשבילי? יותר ממה שהוא היום?
הקשבה עצמית לא תפטור אותי מעצם הצורך להכין אוכל או לשטוף כלים, אבל היא כן יכולה לייעל לי את העבודה ולכוון אותי לבחור בפתרונות כאלה, שיקלו עלי בכל מה שקשה. ככל שאשתדל להקל על עצמי כך יתפנה יותר זמן מתוך היום שלי ל"כיף", לדברים שממלאים אותי בחיוך ומטעינים אותי באנרגיות, וכך יתבזבז פחות זמן על הדברים הכבדים והמעיקים.
לא בטוחה שהצלחתי להסביר... יש לי איזו הרגשה עמומה שיש פה כמה משתנים שאולי לא הצלחתי להבהיר איך הם קשורים זה לזה. נו לא נורא, פעם אחרת.
[u]מסכימה וזו השאיפה שלי. גם אם לא נראה מהמקום שלך שלשם אני חותרת, זה לגמרי שם[/u]
לגמרי נראה לי שלשם את חותרת ולכן תיארתי את זה {@
אני רואה שאת לומדת, מיישמת ורצה עם זה {@ איזה כיף! לזה אני קוראת, השקעה שמשתלמת.
[u]איך אני מקבלת באהבה ובשלום את כל הקשיים שלי ומתארגנת סביבם ככה שיהיה לי הכי הכי קל?[/u]
זה ממש מפתח חשוב. המממ.
[u]והיום בבוקר קמתי מוקדם (מדי) לטגן מיליון שניצלונים ודגיגונים.[/u]
יופי. תיכף אגיד על זה משהו, קודם אגמור לקרוא הכל (-:
[u]בכל מקרה הגעתי מכל השבוע הזה למסקנה שהבעיה העיקרית היא הכמויות שאני מכינה וזה שאני לא מקפיאה. שם הבעיות התחילות. ואני צריכה להתארגן סביב זה.[/u]
טוב, אגיד על זה משהו כי גמרתי לקרוא הכל:
ראשית מציעה ניסוח מחדש:
"בכל מקרה הגעתי מכל השבוע הזה למסקנה ששתי טכניקות יעזרו לי להתארגנות טובה יותר באוכל: להכין כמויות גדולות, ולהקפיא".
בניסוח הזה, חותמת בשתי ידיים.
במקום ניסוח ביקורתי שמציג את העבר כבעיה ואותך כלא יוצלחית, אני מציעה ניסוח ניטראלי שמציג מטרה חדשה (להתייעל בתחום האוכל) ומתאר 2 רעיונות חדשים ומבריקים איך להגיע למטרה החדשה הנ"ל.
(ממליצה לסלק מהמילון ניסוחים כגון "הבעיה היא... שאני... ושאני לא...". או "אני צריכה". הכל בסדר. אין שום בעיה, את בסדר. ואת לא "צריכה" כלום. מצד שני יש לך מטרה חדשה, להתייעל בתחום האוכל, שיהיה לך יותר קל ושייזרק פחות אוכל. ויש לך רעיון חדש איך להתארגן טוב יותר ואת בודקת אותו. אחלה).
עכשיו חוזרת לסוגיית סדר העדיפויות והקצאת זמנים לפעילויות:
קציצות ושניצלונים בכמות גדולה להקפאה יכולה להיות פתרון מצויין, ועלולה להיות כישלון. אם זה מתווסף לרשימה הפרפקציוניסטית של "איך אני אמורה וצריכה לתפקד" בחיים האידיאליים (-: ומסתכם בעיקר בהלקאה עצמית על מה שאת "צריכה" אך לא עושה, זה כישלון. אם את עושה את זה אך מתוך סבל, זה כישלון.
לעומת זאת, אם את נהנית מהמבצע, וגם ישר ברור לך איך הוא נכנס לך ללו"ז בסבב קבוע (כל דבר שנכנס לרוטינה הקבועה, יתבצע. זה סוד ההצלחה), זה יכול להיות פיתרון מצויין.
באופן כללי, עם אמהות מאותגרות באירגון לילדים קטנים, אני בעיקר מתחילה בלהראות לאמא כמה קשה היא עובדת וכמה עומס מוטל עליה, כדי שנתחיל לחפש מה מיותר והאמא יכולה להוריד מעצמה, ואיפה אפשר להקל על עצמה.
פעם אמרתי פה לאיזו אמא, שנכון שהקציצות עם הירק שהיא עושה בסיר הן משהו, שאין דברים כאלה. מצד שני לקח לה 3 שעות לעשות אותן (מי-ני-מום?), וכשהיא הקפיצה בולונז מחומרים דומים בשישית מהזמן היה לי טעים מאוד. לא זכרתי אז שהקציצות הרבה יותר טעימות. אז לא חבל על השלוש שעות?
אפשר להשקיע אותן כשעולה בי דחף יצירתי עז שאינו בר כיבוש וכולי געגועים לקציצות, בסדר...
אבל בעיקרון?
אני נגד.
(אשה צריכה לדעת מה סדר העדיפויות הנכון בחיים, ולפני שהיא חוסמת בלוק זמן של 3 שעות שלמות על משהו, כדאי לוודא שזה מקומו הפרופורציוני בסדר העדיפויות המשפחתי. החשד שלי הוא, שכל עוד יש ילדים מתחת לגיל ההתבגרות בבית, יש רק שני דברים שמצדיקים להקדיש כל כך הרבה זמן למשהו, והראשון הוא - מנוחה ושינה מכל סוג).
אז רק עקב החשד שאני מזהה אצלך נטייה מסוכנת ביותר לעשיית-יתר ולציפיות-על, אני רוצה להדגיש בפנייך ש"ייעול" הולך הרבה פעמים ממש טוב עם "פישוט" ועם "הקלה" ולכן אני ממליצה בתוקף לסלק כרגע מהתפריט לעשור הקרוב משימות תובעניות. שוב - לא כולל חוויות המאירות את יומך.
אם ניקח את השניצלונים מהדוגמא שלך, אז הרבה פעמים אני מסתכלת במשהו הסתכלות מאוד נקודתית. אני רואה אותו, ובהקשר של עצמו, הכל נראה מאוד סביר.
לדוגמא, אולי נקודתית את אומרת, נהניתי להכין, נהניתי מהביצוע, נהניתי מהתוצאות. היו לי כוחות לזה.
מצד שני אם נעשה זום אאוט ונתמקד בפוקוס רחב יותר, שמתבונן בכל אותו היום, או אולי בכל השבוע - ייתכן שנגלה, שהזמן והמאמץ שהשקעת בבוקר בשניצלונים ובדגיגונים בעצם הורידו מהכוחות שלך אחרי הצהריים וכבר נגמר לך הכוח שעה וחצי קודם?
מצד שלישי, אם נתבונן בכמות הזמן שהקדשת לטיגון הזה לעומת כמה זה חוסך לך אחר כך בחיפוש אוכל, בקניית ג'אנק פוד, כספית, התארגנונית ועוד?
אז קודם כל אני עושה חישובי עלות-תועלת לצד בדיקה חשובה מאוד, שפעם לא ידעתי לעשות. בבדיקה הזאת, אני שואלת את עצמי [b]מה טוב לי[/b] ונותנת לזה מקום חשוב מאוד.
פעילות שאני נהנית ממנה, אני מגדילה. פעילות שאני לא נהנית ממנה, כשלעצמה, אני משתדלת להקטין.
כי כל פעילות משמחת, מטעינה אותי וממלאה אותי בכוחות ואז יש לי לב פתוח להיות מאורגנת ויעילה.
ולעומת זאת פעילויות לא נעימות מרוקנות אותי S-:
מאז שהבנתי שכל הקטע בחיים הוא התחזוקה היומיומית של מצב האנרגיות, ושהמטרה היא א. להזרים את השמחה בגוף וב. לסיים כל יום עם מאגר אנרגיות קצת יותר מלא ממה שהתחלנו איתו בבוקר, אם אפשר, אז אני מבינה שאחת המטרות שלי בכל יום היא למלא את עצמי בפעילויות מטעינות (-:
אגב, אותו טריק עם אוכל. אם יש כמות מינימלית מסוימת של אוכל בריא שאני חייבת למלא בו את הבטן לפני כל דבר אחר, ואני מקפידה לסיים אותו לפני שאני אוכלת כל דבר אחר שמתחשק לי, אז מה שקורה הוא שבבטן יש מקום לאוכל הבריא שלי שחייב להיכנס, ואחר כך נגמר המקום (-:
אז ככה: אני שואלת את השאלה החדשה על כל דבר. זה טוב לי? אני שמחה לעשות את זה? אני נהנית?
דיברתי על הקשבה עצמית? מתי היא יעילה?
אז הנה.
לפעמים ממש כיף לי לקום בשש בבוקר כדי לבצע איזה פרוייקט. זה מיוחד ושונה ונותן לי זריקת מרץ ואני בהיי כל היום ויש לי יותר כוחות.
לפעמים, ממש ההיפך.
לפעמים משימה היא ממש כיפית, אם היא קצרה. למשל גיליתי שלי לא חוסך לעשות בישולים שעות. אני דוחה ודוחה את המבצעים האלה... במקום לדחות ולצבור רגשי אשמה, אני עושה פרוייקטים קטנים צ'יק צ'ק. אמא אחרת יכולה להרגיש ממש ההיפך. לכן זה מאוד אישי, צריך לשאול כל אמא איך היא מרגישה.
אז אני לא שואלת את עצמי "בא לי לשטוף כלים עכשיו?" אלא ברור לי שגמרנו לאכול אז שוטפים כלים... אבל אם אני קשובה לעצמי, ומבינה ששטיפת כלים היא נקודת תורפה שלי, אני אשאל את עצמי: כיצד אני יכולה להפוך את שטיפת הכלים למשהו קל וכיפי בשבילי? יותר ממה שהוא היום?
הקשבה עצמית לא תפטור אותי מעצם הצורך להכין אוכל או לשטוף כלים, אבל היא כן יכולה לייעל לי את העבודה ולכוון אותי לבחור בפתרונות כאלה, שיקלו עלי בכל מה שקשה. ככל שאשתדל להקל על עצמי כך יתפנה יותר זמן מתוך היום שלי ל"כיף", לדברים שממלאים אותי בחיוך ומטעינים אותי באנרגיות, וכך יתבזבז פחות זמן על הדברים הכבדים והמעיקים.
לא בטוחה שהצלחתי להסביר... יש לי איזו הרגשה עמומה שיש פה כמה משתנים שאולי לא הצלחתי להבהיר איך הם קשורים זה לזה. נו לא נורא, פעם אחרת.