האכילה הרגשית פחות חמורה מהתחושה והאובססיביות ברצון להרזות, צריך להבין ולזקק את הסיבות שבגינם אנו רוצות להרזות, ברגע שמבנים שהסיבות מקובלות והגיוניות, אפשר להתחיל להתאמן ולוסט את האכילה, התהליך ארוך ולא תמיד מצליח אך חשובה גם הדרך, ברגע שאנחנו מתוסכלות או מדוכאות מחוסר ההצלחה הנזק הנפשי חמור הרבה יותר מההשמנה, המסר כל כך פשוט וחשוב, לא להחמיר עם עצמנו ולנסות לסלוח גם עם מועדים לפעמים.

לגבי לקנות משהו שהוא לא אוכל, גם נתקלתי בזה כשהתחלתי דיאטה, הבנתי שכל בילוי שלי זה אוכל, כל רגע נחת זה אוכל, כל הנאה- אוכל והייתי חייבת למצוא תחליפים, וזה לא פשוט, כי אוכל מאוד זמין, זה לא חברה שלא תמיד יש לך סבלנות אליה.
קניית בגדים, קניית בגדים יד שנייה שזה כיף.... סיבוב בספרייה, אמבטיה חמה, קניית משחקים לילדים, סרט טוב. אפילו סידור התיק מלכלוך כשאני מוצאת שיש לי זמן פנוי בחוץ לשרוף ובמקום לקנות משהו לאכול, מסדרת את התיק מנקה.

הקופסאות אוכל.
יש עמוד בפייסבוק שנקרא בשם הזה, ויש שם מלאאא דוגמאות לאיך להפוך את קופסאת האוכל לעוד יותר מגניבה ממה שהיא, שיהפכו אותה לאטרקטיבית ומושכת. דברים פשוטים אבל חלק מהמזון המוכן והמשיכה אליו נובע גם מהנראות והרישרושים והחמידות.

ועוד... כדורים? בדקת? יש כדורים לאיזון רמות הרעב ורמת השובע וגם עוד סוגים. נשמע שאת נופלת למקום הזה שמאשים שמנים באופי חלש כשבמציאות כבר מוכח שרוב השמנים, איש להם מנגנונים פיזיולוגיים שונים מאוד מהאדם הממוצע. ושם נכנסים הכדורים.
כל מה שאת עושה נהדר ויכול גם להצליח כמו שהוא, אבל כדורים כשהפיזיולוגיה שלך מאוד קיצונית יכולים להפוך את החיים למאבק פחות תמידי ומתיש.

_אז, היום, קניתי לעצמי משהו שהוא לא אוכל.
מזון תמיד היה הפינוק עבורי.
הפעם, לא.
הפעם משהו אחר.
האמת? שמח לי._
איזה יופי.
כל כך יפה.
@}

אלמונית, תודה. הדרך שלי ארוכה אבל מתגמלת. נושאת תפילה שכל יום בפני עצמו, יהיה מתוך חיות אמיתית ולא בדיעבד.

לגבי נפילות סוכר:
כאשר התופעה הייתה בראשיתה, התחלתי לבדוק סביב זה. כאשר גיליתי כמה זה מתיש- בדיקות, מעבדות שינה, שאלות, ספקות, שוב בדיקות וחוזר חלילה.
הרמתי ידיים.
אז היה דיבור על נפילות סוכר.
היה דיבור גם על דום נשימה בשינה שבסופו של דבר גם נבדק והוכח.
והיה גם דיבור על זריקת אפידורל שלא ניתנה במקום הנכון וגרמה לפגיעה.. לא יודעת עד כמה זה קשור אך מה שבטוח שהתופעה החלה כ3 ימים אחרי לידת בתי בה קיבלתי אפידורל ומאז ב2 הלידות הבאות לא העזתי לחשוב על הזריקה הזו, עם ולמרות הכאב הכרוך בלידה רגילה.

התופעה כשלעצמה היא לא פשוטה ולא קלה בכלל.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

על הקימה בלילה בבהלה ועל הניסיון לשמור על רגליים יציבות.. תוך לעיסת משהו.

האם נבדק אם יש מצבים של נפילות סוכר?

האמת? השינוי שאת עוברת נשמע מצויין. בהצלחה רבה לך!

לפני או. איי: כל יום מתחיל בארנק מצויד ב200 שקלים לפחות.
כל יום מסתיים בפחות ממחצית מהסכום הזה.זה במקרה הטוב.
בפחות טוב, משיכה כפולה באותו היום.

אני כבר שומעת חלק מהרהרים בינם לבינם: "נו, מה הסיפור ב200 שקל או 400 בכל יום? אני מוציא יותר".
אז..
כשהכסף הולך אך ורק לקניית אוכל מוכן, כאן התמונה משתנה.
בחישוב גס 1000 ש"ח בשבוע על קניית אוכל מוכן, אינו דבר של מה בכך.

שבועיים באו. איי: הארנק ריק ממטבעות ושטרות. בכל רגע נתון אני יכולה למשוך כסף. לכל מטרה. אבל באמת שאין לי צורך.
הבוקר מביא בכנפיו קופסאות אוכל בעלות תוכן מזין ומדוד שנדחפות פנימה אל התיק.. ( מי היה מאמין? אני וקופסאות אוכל? גם לא בסיפור אגדה.)
בשעה קבועה פחות או יותר, יושבת לאכול. לא עושה עניין גדול, רק מקדישה תשומת לב לעובדה שעכשיו אני, כלומר אני בעצמי, יושבת לאכול. ולכן אני לא פנויה למשהו אחר חשוב ככל שיהיה. כי עכשיו זה הזמן שלי.

אז, היום, קניתי לעצמי משהו שהוא לא אוכל.
מזון תמיד היה הפינוק עבורי.
הפעם, לא.
הפעם משהו אחר.
האמת? שמח לי.

אני באמת רוצה בהצלחתך

בשמת, תודה.

אח איזה דבר נפלא זה!
זה באמת הדבר הכי הכי הכי נפלא בכל התהליך שלך. הגעת למקום של אהבה ועזרה, שהיד מושטת מתוך אהבה מלאה ורצון מוחלט, היא עוזרת לך בשמחה, ברצון, היא שם בשבילך, זה לא בכאילו, זה לא כי היא מחכה לתמורה, זה מכל הלב, אמיתי ונכון, והיא רק מחכה לך ומבקשת ממך שתיעזרי בה.
להיפך, אם תגלה ש"לא היה לך נעים להטריח" ולכן לא התקשרת בשתיים בלילה (באמת מ-1 עד 4 אלה השעות הכי הכי קשות והכי ארוכות), היא תתעצב ותצטער!
כמה זה מחמם את הלב לחשוב על זה!
שכשתתקשרי, היא תשמח כל כך שזכרת אותה ופנית אליה ונעזרת בה! ואת תדעי, שבזמן שאת נתמכת בה, את עוזרת לה! מה שאת צריכה לקבל, לה טוב לתת!

חלק בלתי נפרד מהאהבה החסרה שעומדת מאחורי כל התמכרות היא שאין ממי לקבל, שאין מי שייתן לך, שאת לא ראויה לעזרה ואיכפתיות כאלה.
ובמקום אחר, יש רצון לתת אבל כל כך חשוב שיש למי לתת, משהו שאת יודעת ששווה!
תני לה לתת לך.
זו נתינה הדדית.

שותפות גורל.
שיחה לחברה מהקבוצה היא חלק מהעניין באו איי.
ההתחלקות.
עם מי שעבר כמוך.
עם מי שהיה שם ויודע.
עשיתי זאת, התקשרתי לחברה מהקבוצה.
שחתי לה על ההתמודדות.
על הקימה בלילה בבהלה ועל הניסיון לשמור על רגליים יציבות.. תוך לעיסת משהו.
כנראה התנייה התנהגותית למציאות לא פשוטה.
והיא---
כאילו אני מדברת מגרונה.
מכירה ומזדהה ומשתתפת.
מציעה לי:
כשאת מתעוררת בלילה, תתקשרי אלי. אני אהיה שם כדי לענות לך. להרגיע את הפחד. לחסוך את הצורך באוכל.

מעולם!
מעולם בכל שנות התמודדותי לא קיבלתי עזרה בסדר גודל שכזה!
גם לא מהקרובים לי ביותר.
מי יקום ב 2 לפנות בוקר ויגיד לי שהכל בסדר. שרק נבהלתי אבל שום דבר לא קרה.. שאפשר לחזור לישון כי מחר יום חדש..
באמת לא ציפיתי שאף אחד יעשה זאת עבורי מעולם.
והנה-
נדבת לב שכזו.
רצון כן להושיט יד עד כמה שאפשר.

ואני עדיין לא מעכלת.
היא, תשים את הטלפון לידה. היא תענה אם אתקשר. גם אם זה יהיה בשעה החשוכה ביותר טרם מפציע האור.
ואני בקושי מכירה אותה.
לא זוכרת אפילו איך היא נראית.

אולי באמת, טרם מפציע השחר ישנה אפילה עמוקה. אבל, ברגעים שכאלה, אני מתחילה לקוות, שהאור מפציע לו הרבה יותר מוקדם משחשבתי.

זר לא יבין זאת.
את מה לא יבין?

200 שקל בארנק בבוקר, יוצאת לעבוד. בלב הבטחה שהיום.. היום אצליח.
9 בבוקר- מאפייה. 3 מאפים מלוחים. 3 מתוקים. 2 כריכים. אייס קפה.
פותחת בכריך. אוכלת. לוגמת אייס קפה עד החצי. שבעה.
עכשיו רק מתחיל הטירוף.
תור הכריך הבא. כעת כבר לועסת מתוך שיעמום.
ואז..
מאפה מתוק. מאפה מלוח לאיזון. שוב מתוק. שוב מלוח.
אני סובלת. סובלת כל כך. הגוף מבקש: תפסיקי. אני לא מסוגלת. האיברים כואבים. הפה עייף מללעוס.. ואני, אני ממשיכה בלי לעצור.
מחר.
מחר הכל ישתנה- משהו בתוכי מבטיח לי.
אני כבר לא מאמינה.

2 בצהריים, 150 שקל בארנק.
מזון מהיר.
בתור למקדונלס.
נבוכה.
איך להזמין?
בקופה אנשים צעירים, רזים, מתרוצצים מהכא להתם במטרה לשרת את הלקוחות.
כל לקוח אוחז מגש ובו ארוחה. אחת.
מוצאת פיתרון.
שולחת את הילד אל הדוכן: "תזמין שלוש ארוחות עם בונוס".
אחת לילד, שתיים לי.
אוכלת.
הבטן כואבת. מתפקעת.
אני לא שבעה.

2 חצי בצהריים, 10 שקלים בארנק.

כך, כל יום במשך שנה שלמה, אולי שנתיים, אולי יותר. מי יודע? מי יספור?

בימים אחרים, הזמנות טלפוניות.
באגטים עם שניצל לארוחת צהריים. שניים ושלוש.
מגשי פיצה לארוחת ערב. אחד לא מספיק.

לילה- הולכת לישון והלב בוכה. בוכה ואין מי שישמע. הכל צועק מכאב. גוף ונפש יחד.

אמצע הלילה- קמה מבוהלת, חרדה. מחפשת דרך להירגע. להרגיש כי עודני כאן.
המקרר!
המקרר ותכולתו הוא תשובה נאותה.
שוב אוכלת.
נגררת חזרה למיטה.
שינה לא רגועה.
דאגה עמוקה בלב.
מה יהיה?
מה יהיה הסוף?
לא רואה את הקצה.

היו ימים נוראיים מאלה.
למשל:
בוקר- עבודה.
רעבה.
עד 2, עד 4.
מנסה לחסוך מעצמי אוכל. אני בשליטה.
חוזרת הביתה.
משהו קשה עולה בי.
הגוף בהישרדות.
צועדת אך בקושי לחנות.
שקית מתמלאת בשוקולדים- 10 במספר.
משלמת כמה שמשלמת.
50 אולי 60 אולי יותר.
הדרך הביתה עוברת בבליסת ארבע חפיסות.
סיימתי.
בבית עוד כמה.. לא מצליחה לסיים הכל.
הנפש צועקת לי הצילו.
אני לא שבעה!
ממשיכה ומחפשת.
אבל מה?

לא זוכרת אי פעם שחשבתי לעצמי שאוכל, אי פעם אוכל, להעלות על דל שפתי את שכתבתי. מתוך זהות מלאה.
כל כך הרבה חוסר אונים. חוסר שליטה שמצטייר מתוך התיאור.
ואלו שפגשו בי במציאות כזו, היטיבו להגיד לי:"תגידי, מה הסיפור שלך? תפסיקי לאכול את זה. לא בריא! ".
או,
"למה את אוכלת את זה? אסור לך".
או,
במקרה הנורא מכל,
מבט מזועזע שננעץ בי כאילו איך את, המכובדת שאנו מכירים, מתנהגת כאחרונת הגרגרניות..

הלב רוצה לצרוח שאני יודעת.
אבל התהום כל כך עמוקה.. ולא מצליחה למצוא חבל לאחוז בו.

_היי, אני חולקת איתך את התפיסה המעצבנת של "זר לא יבין זאת". אני גם מבינה למה היא מעצבנת אבל עד שלא נמצאים בנעליים האלה, ספציפית, מאוד קשה להבין.
גם אני בסירה הזאת._

נכון, גם אני בסירה הזו. כל מה שתיארתן. התלות, החוסר אונים וכ'ו.

אבל אני לא מזדהה עם התפישות של שתיכן שמדובר במשהו שזר לא יבין זאת, בעולם שבו רק 2 אחוז מהאוכלוסייה עונות על אידיאל היופי וגם הן לא מרוצות מעצמן ומהרגלי האכילה שלהן זה ממש מוזר לחשוב שאתן "לבד" ושאנשים אחרים לא מבינים אתכן. יש יותר נשים שהן כמונו מאשר לא כמונו, עובדתית, סטטיסטית, יש פי כמה יותר נשים שאוכלות רע, בבלומוסים, מוצאות נחמה במזון, מרגישות רע עם עצמן, לא מצליחות "לנצח" את זה כי זה כמו מלחמה ורשימה אינסופית של תחושות קשות סביב זה.

אני חושבת שזה יכול לנחם שמדובר אפילו לא בבעיה אלא בנורמה שהיא פשוט לא מקובלת ולא בריאה, אבל זו לא נחלת יחידות.
ושנית רחמים עצמיים מהסוג של "אני לבד בעניין הזה" בייחוד כשהם לא נכונים רק מורידים יותר למטה.
ואחרונה, בכל פעם שהרגשתי כמו שמיכל בז הפליאה לתאר, שאני לא רואה איך אני מצליחה לעבור את היומיום בלי הרגלי האכילה המנחמים האלה, בכל פעם שהתחושה הזו הגיעה לשיא, עד לרמה של בחילה בין הארוחות ובארוחות בגלל שילובים וכמויות לא נעימים, התחלתי דיאטה.

לעמוד בה לא הצלחתי לאורך זמן, אבל שבוע מתחילת דיאטה, יכולה להעיד שיש הרגשה שהתלות נרגעת באופן חד. לפעמים שבועיים, לפעמים שלושה ימים, אבל משהו קורה למערכת. עם נפילות, עם מחשבות על אוכל, עם כל ההרגלים הרעים שם מאיימים לחזור, וחלקם חוזרים פעם ביום או בשעה... אבל יש בגוף שינוי בהשתוקקות, עובדה שזה לא מחזיק הרבה ולכן רובינו בלופ סביב דיאטות, אבל זה לא לגמרי לא אפשרי. וזה מה שמעודד אותי.

_היי, אני חולקת איתך את התפיסה המעצבנת של "זר לא יבין זאת". אני גם מבינה למה היא מעצבנת אבל עד שלא נמצאים בנעליים האלה, ספציפית, מאוד קשה להבין.
גם אני בסירה הזאת._

נכון, גם אני בסירה הזו. כל מה שתיארתן. התלות, החוסר אונים וכ'ו.

אבל אני לא מזדהה עם התפישות של שתיכן שמדובר במשהו שזר לא יבין זאת, בעולם שבו רק 2 אחוז מהאוכלוסייה עונות על אידיאל היופי וגם הן לא מרוצות מעצמן ומהרגלי האכילה שלהן זה ממש מוזר לחשוב שאתן "לבד" ושאנשים אחרים לא מבינים אתכן. יש יותר נשים שהן כמונו מאשר לא כמונו, עובדתית, סטטיסטית, יש פי כמה יותר נשים שאוכלות רע, בבלומוסים, מוצאות נחמה במזון, מרגישות רע עם עצמן, לא מצליחות "לנצח" את זה כי זה כמו מלחמה ורשימה אינסופית של תחושות קשות סביב זה.

אני חושבת שזה יכול לנחם שמדובר אפילו לא בבעיה אלא בנורמה שהיא פשוט לא מקובלת ולא בריאה, אבל זו לא נחלת יחידות.
ושנית רחמים עצמיים מהסוג של "אני לבד בעניין הזה" בייחוד כשהם לא נכונים רק מורידים יותר למטה.
ואחרונה, בכל פעם שהרגשתי כמו שמיכל בז הפליאה לתאר, שאני לא רואה איך אני מצליחה לעבור את היומיום בלי הרגלי האכילה המנחמים האלה, בכל פעם שהתחושה הזו הגיעה לשיא, עד לרמה של בחילה בין הארוחות ובארוחות בגלל שילובים וכמויות לא נעימים, התחלתי דיאטה.

לעמוד בה לא הצלחתי לאורך זמן, אבל שבוע מתחילת דיאטה, יכולה להעיד שיש הרגשה שהתלות נרגעת באופן חד. לפעמים שבועיים, לפעמים שלושה ימים, אבל משהו קורה למערכת. עם נפילות, עם מחשבות על אוכל, עם כל ההרגלים הרעים שם מאיימים לחזור, וחלקם חוזרים פעם ביום או בשעה... אבל יש בגוף שינוי בהשתוקקות, עובדה שזה לא מחזיק הרבה ולכן רובינו בלופ סביב דיאטות, אבל זה לא לגמרי לא אפשרי. וזה מה שמעודד אותי.

אוסיף ש

אני רוצה לזכור.
לזכור תמיד ולא לשכוח.
מי אני.
מי היא האני שבי.
מהיכן הגעתי עד להיכן שהגעתי בכל מה שקשור לאכילה.
מה יכולתי לעולל לעצמי ברגעים בהם לא הרשיתי לעצמי כיוון. בהם התעלמתי מתוכי המפציר בי, המבקש: די.
מגלה כי ההפקרות הזו, בה הרשיתי לרסן, שכל אדם בוגר מחזיק בו בכל הנוגע לחייו, להשתחרר, מקורה בחוסר רצון להקשיב.
להקשיב באמת למה שמתרחש.
לתת מקום של כבוד- לי. לי לעצמי. למחשבות שלי. ולצרכים שלי שביקשו מקום.
לעומת זאת בכל הנוגע לאחרים, שם גיליתי לוליינות יוצאת דופן בריצוי ובמתן מקום לכל גחמה שהיא.
אני- מקום אחרון.
הסביבה- מקום ראשון.
שאף אחד לא יתעצבן חלילה, לא יתאכזב, לא יחשוב שאני לא מעוניינת או מסרבת. תמיד תמיד למען האחר ובשלמות ללא פשרות!
ואחר כך-
כמו חייל מותש קרב לא הוגן.. הייתי בורחת אל הצלחות והסירים. מתנחמת בהם. מקבלת מהם אהבה ללא תנאי. מקבלת מהם מה שיכלו לתת לי בשפע. והם נתנו לי. כמה שביקשתי הם נתנו. אפילו יותר מזה. עד שלא יכולתי יותר.
מתפלאת לגלות פתאום איך האכילה המסודרת ושמירה על כללים וגבולות בתוכי בכנות גלויה (קודם לעצמי ואז למאמנת שלי) ללא פשרות, איך דווקא זה מביא אותי לאט לאט למקום מדויק יותר.
שלי- מול עצמי.
שלי- מול הסביבה.
איך, דברים שלא הייתי מעזה להעלות על דל שפתי ולבקש שייפסקו, פתאום צפים ומבקשים מענה.
פתאום דיבור לא מכבד שנאמר כלפי ופעם הייתי בולעת את העלבון ומטביעה את יגוני באוכל מנחם, היום אין לי יכולת לבלוע. היום אני חסרת מנוחה באופן חד למדי ואני לא יכולה להכיל זאת בתוכי.
השבוע, יכולתי לה לשתיקה.
השבוע אמרתי לקולגה שלי את המשפט: " ככה את לא מדברת אלי יותר. אף פעם".
השתיקה ההמומה בהתחלה מדברי ולאחר מכן דברי ההסבר ותיקון לנאמר, סיפרו לי כי עשיתי נכון.
לא שמרתי בפנים וחיפשתי נחמה במקומות אחרים.
גם לא פחדתי. סוף כל סוף מדובר היה במקום העבודה שלי. מקום אהוב שלא ארצה לאבד במהרה. ועם הכל, בחרתי בחיים.
תודה ה', גם על זה.

שקטה ופלונית אחרת, תודה!

מצטרפת לבקשה שתמשיכי לשתף.
מחזקת אותך במסע שלך למצוא את השלווה שלך

דרך הגמילה מהאוכל מגלה עוד ועוד התנהגויות התמכרותיות שלא ידעתי או התעלמתי מקיומם בתוך מימד הטירוף שאחז בי.
מוצאת את עצמי ללא האוכל. כל כך לא רגועה ולא יודעת היכן להיות, לחפש, לאחוז.
לאחוז! זו המילה היותר מדויקת.
האוכל היה עבורי נקודת עוגן לאחיזה. קיומו גרם לי לא ליפול חזק מידי.
ועכשיו, אין אותו. אין גם רעב.
יש הרבה הרבה חוסר מנוחה, בלבול, חיפוש אחר נקודת אחיזה אחרת.. החיפוש הזה מגלה לי דברים נוספים שבהם אני אוחזת קצת יותר מידי.
מפחיד לי להבין כמה חסרונו של האוכל גורם לנפש שלי להישאר פעורה.. צמאה.. כמה הסתתר שם מתחת לבליסה המשתיקה הזו. כמה השתמשתי בה, בבליסה, כדי לא לשמוע קולות שעולים בי.
מוצאת עצמי מתהלכת בין אנשים, בין חנויות וההרגל משכבר הימים כמעט דוחף אותי למאפייה הקרובה. עמוק עמוק לתוכה.. לתוך הריח ושקיות הנייר המרשרשות. ואז.. כמו מתוך ערפל אני מבינה שהצורך הפיזי, התשוקה, הדחף, כבר לא שם כדי לסייע לי בזה.
פשוט... אין לי צורך.
פשוט... אני לא יכולה לאכול את זה. זה לא דחוף, זה לא נורא אם לא, זה בסדר גם בלי זה.
ואז.. הבזק של שמחה עולה בי אך יחד עם זאת אני מרגישה כל כך ריקה. לא מלאה, לא חסומה, לא אטומה.
ריקה.
וזה בדיוק החלל אני צריכה למלא בעוד אלוקים. בעוד אלוקים שהרחקתי ממני נצח זמן..

את כותבת נהדר. בבקשה תמשיכי לכתוב ולהיעזר כאן, מאחלת לך כוחות והצלחה בהתמודדות הזו. וגם לך, מיכל.
קוראת, בבקשה הניחי לדף הזה להיות. תודה@}

את כל כך צודקת!
וזה, מה שמעמיק את הבדידות. את החרדה. כי לא רק שאנחנו בעומק התהום, אלא שמרבית הסביבה לא מגלה יכולת לחדור את עומק הסבל שלנו.
מה שמביא אותנו להתחפרות מתמשכת בחביות של אוכל.
מה שמביא אותנו- לדממה.
אנחנו לא מדברים את הגיהינום שלנו בפני אף אחד. התייאשנו מלקבל הבנה למצוקה.
כל כך הרבה פעמים אני שומעת את: תאכלי כך וכך וכך ותרדי במשקל.
תעשי ככה וככה ותהיי רזה יותר.
אלו, שלא היו שם, לא מבינים!!
מה תועיל תוכנית אוכל כלשהיא וטובה ככל שתהיה לזה שלא מוצא מנוחה לנפשו אפילו לאחר סעודה מזינה, טובה ומספקת?
אפילו אני, מדברת לעצמי ככה לפעמים. בחוסר אהדה, בשיפוטיות, מנסה לחנך ולקבוע כללים: מחר- תאכלי את... ואת... והכל יהיה בסדר.
אבל זה בדיוק, בדיוק! מה שלא עובד כאן.
לפעמים
או הרבה פעמים
אני מתפללת שאולי היום האוכל לא יעניין אותי.. שאולי היום לא אצטרך לחשוב עליו..
כל כך עצוב, שברכה שנשלחה משמיים לשמח ולהיטיב עם בני האדם, הפכה עבורי לסוג של קללה, לאיום, לחולשה.
כבר 8 ימים בתוכנית ועוד ממתינה להארת שמיים. הקושי עוד שם. לא מרפה ממני.

מיכל יקרה,
קוראת מה שכתבת ושולחת לך חיבוק ענק.
הלואי שתצליחי לצאת מהבוץ הזה ולהנות ממה שיש. ממה שביקשת וקיבלת אחרי המון מאמץ והשקעה.
(אולי המילים בכתיבה לא מעבירות את זה, אז מדגישה שאין כאן התנשאות או פטרונות אלא הרבה איכפתיות ולב פתוח אליך).
תודה ששיתפת.

היי, אני חולקת איתך את התפיסה המעצבנת של "זר לא יבין זאת". אני גם מבינה למה היא מעצבנת אבל עד שלא נמצאים בנעליים האלה, ספציפית, מאוד קשה להבין.
גם אני בסירה הזאת.
אני אוכלת המון ולא משנה רע.
אני משמינה, אבל אני לא רואה משהו אחר מלבד אוכל שיעזור לי לעבור את היומיום כפי שהוא עכשיו, אז אוכלת.
אני חושבת על אוכל כמעט כל הזמן. יש ל בולמוסים. בולמוסים, על אמת.
זה משגע אותי וזה כל כך לא רלוונטי לאכול בריא. כלומר, רלוונטי לחיים עצמם אבל לא אליי... כי אני ממש יודעת מה צריך לאכול, אני בוגרת בהצטיינות, אבל זה בכלל לא משנה. יש איזו בועה שאני חיה בה, בבדידות איומה, כמו פלונית ובתוכה יש חרדה, אובססיה, המון שנאה עצמית ובעיקר חוסר תוחלת.

התבוננות.
הסדר באוכל מאפשר לי התבוננות.
החלוקה ל3 ארוחות מזינות ומדודות ביום מניח לי מרחב זמן ארוך של עשייה אחרת.
זמן שבעבר, לפני או. איי. היה מוקדש כולו לקניית אוכל, אכילת אוכל, מחשבה עליו או נסיעה למקום שקשור בו.
ופתאום- זמן ריק.
פניות.
ומתוך החוסר בהרגל ובהתנהגות שליוו את השנים האחרונות סביב האוכל.. מתרחשים בתוכי דברים.
דברים כמו מחשבות.
הרגשות שאינני יכולה לדייק או לתמלל בשלב הזה.
כאב?
רצון לבכות?
צורך בחיבוק?
רצון לנשום פיסת שמיים וריח דשא רטוב?
כן להכל.
וכן להרבה יותר מזה שאין לי יכולת אפילו להבין מה.
וזה קשה.
הראש רגיל לחשוב במובנים של מזון.. זה כולל התרחשויות התנהגותיות מלאות בריגושים כמו בילוי במסעדות ובמתחמי מזון.
אך הבטן, משום מה, שבעה למדי.
אין צורך פיזי באוכל.
אבל יש..
מה יש?
מה זה בעצם בכלל מה שאני חושבת או מרגישה כעת?
נזכרת ברעב של אתמול.
האם באמת היה שם רעב? הרי במחשבה שליוותה את הרעב הזה לא היה תיאבון!
היה שם כאב! כאב קשה מנשוא להכיל שביקש מענה.
ומתוך הכאב הלא ברור הזה, עשיתי דבר שלא עשיתי שנים. הרשיתי לעצמי להתקשר לחברה, לא קרובה מאוד ולדבר איתה. לדבר את זה. להגיד שקשה לי.
מדגיש לי עד כמה העיסוק המתמיד באוכל הפך אותי לבודדה. בודדה רגשית. הולכת בעולם כשקופה, כלא שייכת.
ובאין ברירה, גיליתי שדווקא המעשה הזה, של שיחת טלפון חברית, מילא אותי בכוח! אחרי השיחה פשוט ישבתי לנגן ניגון אהוב.
בוחרת להגיד תודה.
על הגילוי הזה. גם על הכאב הזה.
על אף עוצמותיו.
מתפללת שיוסר המסך, אז אוכל להבין מה זה שכואב לי ככה. כל כך הרבה זמן..

קוראת האתר כבר מתפוגג ואת מטיפה למישהי שכתבה בעמוד שהיה קיים הרבה לפני שנכנסה שהעמוד לא מתאים?
התמכרות וגמילה והפרעות אכילה הם חלק מהחיים שלנו ומה שמעניין כרגע את הארבע כותבות כאן זה "האתר" ולא קונספט שאת מתקשה לשחרר כבר שנים...

אילו ידעת מה זה להיות מכור לאוכל, לא היית כותבת תגובה כזו.

התגובה הזאת לא מוצאת חן בעיני כלל וכלל.
בכלל, עלי לומר שאולי את לא במקום הנכון, לאור המשפט הזה:

שלום לדף המדהים הזה שעלה לי במנוע החיפוש כאשר הזנתי מילים על גמילה, צעדים והתמכרות..

אני חושבת שאת לא כל כך מבינה לאן הגעת. זה אתר קהילתי והעמוד הזה בעצם לחלוטין לא מתאים לו ולאג'נדה שלו.

אני מצטערת.
מצטערת לאכזב את המגיבות הנפלאות שכתבו כאן ומעריכה מאוד את הרצון הטוב.
אבל אולי לא הבנתן כראוי. ולא מאשימה אתכן. אי אפשר להבין את הלך רוחו ודרך התנהגותו של המכור, עד שלא נהיים מכורים. (לא מאחלת לאף אחד.)
כתבו כאן למעלה: "את לא נרקומנית".
אוי.
כמה שהמשפט הזה כואב.
אני כל כך כן. מתנהגת כנרקומנית לאוכל. ולא מוצאת דבר אשר יכול למנוע ממני את ה"שימוש" באוכל כתגובה לכל תרחיש בחיי. עצוב כשמח.
כל התפריטים והעצות המקסימות שהובאו לעיל היו בניסיון יומיומי ולא מתפשר על ידי במשך שנים!!!
שנים של ניסוי ונפילה. הבטחה והפרה. תקווה ואכזבה.
עד הייאוש.
עד שהבנתי שאין לי מוצא.
שאין אני מגן על עצמי.
זר לא יבין זאת לעולם!
נכתב כאן גם שאני נשמעת כאחת שלא אוהבת את עצמי.
זה כל כך לא מדויק. הרי האהבה הזו לעצמי, הפחד שיום אחד אשכח אותי ואשמע בתהום נשייה, הם הם שהביאו אותי לאו. איי. בבוקר חורפי אחד וביקשו אותי להתמודד!
רק האוכל-כפי שאני אכלתי אותו, הסתיר לי. הביא ממני את עצמי. לא איפשר לי לראות בהיר. לראות נכוחה. להרגיש.
אני עדיין בראשית הדרך. עוד בשלב הגילוי. מקווה, מתפללת שיפציע אור מעל ראשי. שאוכל לחיות מבחירה. מאמונה. ולא כעבד נרצע לאוכל ששולט בי.
ולכל הכותבות על אוכל בריא, מאוזן ומשביע- אני כל כך מסכימה!!
ואני בהחלט בדרך לשם! רק לומדת את הדרך להתאים, להקשיב לעצמי, לא לשכוח או לשקוע בתוך קערה או חבית אוכל. ובכך לוותר על חיי. על החיים עצמם.
הלוואי שיכולתי להסביר יותר מזה, אך לא מוצאת מילים.. בטח שעוד יבואו נוספות.. אחרות.. שיעלו ויבואו וישאירו חותם שיזכיר לי תמיד מי אני, מאיפה באתי ולהיכן אני הולכת.
בשמת, רפואה שלמה, אמן! וכל כך נכון שכל עניין יחסי בחיים. אני מתנצלת אם השתמשתי במילה מוות בזלזול ובחוסר ערך בעינייך. לא זאת הייתה כוונתי. אבל, היו רגעים, בהתמכרות שלי, שגרמו לי להרגיש קרובה לשם.

בשמת, רפואה שלמה.
תודה, תודה, יגיע (-:

בהמשך לדבריה של "אני", אני ממליצה לך על הספר good calories, bad calories. יש שם פרק מיוחד שמפריך את כל התפיסה של השמנה כ"בליסה מחוסר כוח רצון", ובמיוחד מפריך את התפיסה הנפוצה של ה"דיאטה". המסקנות החד משמעיות של אינספור מחקרים הן, שהרעבה עצמית מובילה להשמנת יתר מטורפת. זה יוצר שינוי במטבוליזם שגורם לגוף להיכנס למגננה ולהישרדות, ואז הוא עושה הכל כדי להמנע מלרדת במשקל ואחר כך גם עולה הרבה יותר בחזרה.

הדבר היחיד שהוכח כאפקטיבי הוא שינוי הרגלי אכילה להרגלים טובים ומתונים. תפריט טעים, משביע ובריא שאפשר לעמוד בו.

אבל הבעיה פה איננה אוכל, ולכן הפיתרון שלה לדעתי לא יכול להיות הרעבה. את מתארת את עצמך בצורה כל כך לא יפה. את מדברת על עצמך בצורה כל כך שיפוטית וביקורתית. את לא טובה לעצמך. את לא החברה הכי טובה שלך. זה יותר נשמע כאילו את מענישה את עצמך. אם את רוצה להשתקם ממצבים קשים שגורמים לך לשנוא את עצמך, הדרך היא להגביר את האהבה ולא לגרום לעצמך לעוד ועוד מצוקה. למצוא דרך להיות טובה לעצמך, להיות עדינה ואוהבת אל עצמך, לשאול את עצמך מה הצרכים האמיתיים העמוקים שלי, ממה אני בעצם בורחת? מה ימלא את הצרכים האלה?
ולמצוא דרכים למלא את הצרכים האמיתיים שהבליסה מסתירה.
יש בך כאב אמיתי. האוכל הוא דרך להתמודד איתו. אולי דרך לא מוצלחת אבל היא נועדה להגן עלייך. תמצאי דרך טובה יותר להגן על עצמך ולהיות טובה לעצמך, וההתמכרות תתחיל לרדת.

אני למשל מגלה שכדי להיות טובה לעצמי אני צריכה לחיות בלי שעון מעורר, לשהות יותר בטבע, ולעשות לעצמי ימים נינוחים מאוד בלי עומס והתחייבויות.

מי שכותבת לך מתמודדת עם סרטן מפושט. ורזון מסוכן לי. הוא מסמל סכנת מוות.
בשמת, רפואה שלמה.

פלוני, אני מכורה לאוכל, ואני מאוד אוהבת לאכול ואני נושאת יתר משקל.
אז אני מניחה שאני כשירה להגיב לך?
מה שבשמת התכוונה לדעתי, ובשמת מגיבה כדי לעזור תמיד ופה יש תמימות דעים בין כל מי שמצליח לשמור על משקל תקין, זה שאם תרעבי לא תחזיקי מעמד. את לא אמורה לרעוב. נכון שבתהליך של דיאטה כרוכים ויתורים, אבל תהייה חכמה ותבחרי ויתורים שאת יכולה לעמוד בהם.

אם את שוקלת הרב המאוד וחיית עד עכשיו על ג'אנק הבשורות הטובות הן שככל שהמשקל שלך גבוה יותר את תרדי מהר יותר בקילוגרמים גם אם תוותרי על פחות מרכיבים ממי שצריכה לרזות רק 5 קג.
בדיאטה האחרונה שלי רזיתי 2 קילו בשבוע הראשון, ואכלתי כל יום בצהריים (!) מנה בשרית טובה, כמו כרעיים בתנור (בלי עור ובלי שמן כן עם מלא ירקות) או שני חזות עוף צלויים על מחבת ללא שמן עם הרבה סלט ותפוח אדמה אחד או פסטה,כן פסטה, עם בולונז והרבה סלט. בבוקר תמיד כריך לחם קל עם גבינה צהובה 9% או ביצה רכה עם מיוקל, או טונה ועגבניה, ובעשר, נס קפה חם ופריכית עם יוגורט. בצהריים כבר כתבתי, אחר הצהריים שוב איזו שתייה חמה (שתמיד טובה כשמתעורר חשק למשהו), לפעמים הכנתי מרק בכוס כדי להרגיש נחמה ממשהו חם בלי הרבה קלוריות הוקרמתי, שימי לב- בגבינה צהובה 9%, וגם עוגיה, ובערב- ארוחת ערב ענקית! טונה, ירקות, פרי או שניים, מעדן דל קלוריות, לא משנה. מנות כאלה הן משביעות. משביעות כי הן שילוב של פחמימה וחלבון ושומן. וזה יושב טוב בבטן לכמה שעות. ובין לבין עוד נישנשתי 5 פיסטוקים, גזר גמדי, חטיף דיאטטי, פרי.

את לא נרקומנית שצריכה גמילה מוחלטת מסמים כדי להתנקות, אז צריכה להפחית כמויות ולהחליף חלק מהמרכיבים אבל לא להישאר רעבה. אם את מסיימת ארוחה כשאת רעבה קחי גביע קוטג' חצי אחוז ותאכלי את כולו בכפית. או תעשי כוס מרק ותקרימי כאמור, תמצאי פתרונות שיסגרו את פינת הרעב והשובע והנחמה.

וכן נכון שהגעגוע הגדול הוא בעיקר לבליסה חסרת הרסן, זה לא אומר שתא נפרדת ממנה, זה אומר שאולי כשהיא תגיע היא תגיע לעיתים רחוקות יותר וגם הטעמים משתנים, יש נקודה שקשה לאכול את המכויות של פעם. אומרת מנסיון של הרבה דיאטות. הבעיה הגדולה בדיאטות זה לא לרדת, זה להתמיד. לכן גם אני במאבק, אבל אני משתדלת לדאוג לשבוע.

כן, אבל הרעבה היא עוד התעללות בגוף!
מאיפה את חושבת שבאות ההתמכרויות??? הן מגיעות מחוסר אהבה לעצמך!
האם אין דרך רכה ועדינה יותר, לפתח אהבה אל עצמך, לאכול דברים שמשביעים וגם בריאים?
ואל תכרכי בבקשה "בריאים" עם "רזים". מי שכותבת לך מתמודדת עם סרטן מפושט. ורזון מסוכן לי. הוא מסמל סכנת מוות.

אילו ידעת מה זה להיות מכור לאוכל, לא היית כותבת תגובה כזו.
מה יעזור למכור לדעת שהוא צריך לשנות הרגלי אכילה? שעליו לאכול אכילה בריאה? זה לא חודר אותו כלל.
תהומות האכילה הכפייתית לא ישבנו לעולם בראשם של אנשים בריאים. רזים.
התמכרות לאוכל היא מחלה ככל מחלות ההתמכרות האחרות.
והיא נוראית.
והיא חושך.
והיא גיאצלמוות.
וגם כשאני רעבה, כל כך רעבה, אבל זוכרת, באופן חד כל כך, טעמה של מנת פלאפל הנאכלת בבליסה בלתי מבוקרת. ללא מחשבה, ללא ברכה, אלא כבריחה. אני מעדיפה את שאול הרעב שאף הוא מייסר וקשה כשאול מאשר לחזור לשם. לחיים מבעד למסך אטום ולא מרגיש.. או שמא אין אלו חיים?

לא מבינה מה זה התזונה הזאת שגורמת לך לרעוב. הרעבה עצמית היא לא דרך לרדת במשקל. היא דרך לעלות במשקל. זה כבר הוכח באינספור מחקרים. סלט וטונה לפני שעתיים? זה לא משביע. מה שעובד זה לשנות הרגלי אכילה לאוכל טוב ואמיתי. לא הרעבה עצמית.

יום קשה.
7 ימים לתוכנית או. איי.
ואני במלחמה.
רעבה.
רעבה מאוד.
אכלתי את ארוחתי האחרונה רק לפני שעתיים.. איך שהזמן עובר לאט.
ארוחה- סלט ירקות וקופסת טונה.
אני צריכה לשבוע. מוכרחה.
אבל אני לא.
כל כך רוצה שלא לאכזב את עצמי, שוב.
הרי, חיים ומוות תלויים על בלימה.
לאן אלך אם אפול שוב? מי יוכל לתת תשובה מוחצת להתפרקות שכזו, כמו שנתנה לי או איי בשבוע האחרון.
אבל קשה לי. אולי זה רק תסכול רגשי??
אבל אני רעבה. אולי זה רק כי אני בלחץ ואין לי סיבה?
מבקשת לנצח.
אנא, רק לעבור את היום הזה. למנות את היום השמיני להימנעות. לכנות. למחויבות.

בדרכי לפגישת או איי שניה במספר.
נושאת תפילה:
"אלוקי,
עד שלא נוצרתי, איני כדאי.
ועכשיו-
משנוצרתי,
כאילו לא נוצרתי.
עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי.
הרי אני לפניך, ככלי מלא בושה וכלימה".

מי שהיה שם, יודע.
יודע עד כמה הגדרת "עפר"- למכור, ללועס עד להתפקע, עד כאב, למבזבז את רוב ככל כספו על אוכל שאינו עונה אפילו להגדרת מזון,- מתאימה. הולמת.
שנים שהייתי בעפר הזה. מתגוללת בו, מחללת את עצמי, נשיותי, פנימיותי.
יודעת שאין בכוחי כמעט לעשות. רק לבקש, בענווה, ממי שברא אותי שיושיט לי יד אוהבת ויעזור לי.

אמן. חשבתי להצטרף לקבוצה כזו, אשמח אם תעדכני.
אני לא יכולה להגיע למפגשים טכנית, כי הם בשעות ובמרחק לא רלוונטי עבורי, אבל מאוד התחברתי לרעיון מאחורי הקבוצת תמיכה הזו.

אגב לגבי שם הדף, אין קשר בין לרצות מספיק להרזיה. רצון הוא רק אחד הפרמטרים והוא קטן. כל השאר זה עבודה עבודה עבודה, עבודה על הרגש, ועל המחשבה, ותכנון, ותמיכה, וצעדים פרקטיים לביצוע שינויים, ויכולת להתרומם מנפילות, ויכולת לדאו גלמה שצריך כדי שזה יתאפשר. הרצון כבר אמרתי, חלק קטן מאוד.

שלום לדף המדהים הזה שעלה לי במנוע החיפוש כאשר הזנתי מילים על גמילה, צעדים והתמכרות..
הצטרפתי לאו איי לפני שבוע. הפחד שלי- מצמית. משקשקת מהמחשבה שאפול. שאמצא את עצמי שוב במתחם המזון המהיר עם מגש המבורגר כפול! או משולש! ואוכלת ואוכלת ואוכלת...
מצב ההתמכרות שלי כרגע הוא בזבוז רוב הכסף שלי על אוכל. אוכל מוכן. רק מי שהיה שם יודע לאיזה תהומות מגיעים בהתמכרות לא מטופלת שכזו.

מי יתנני, שלווה.
מי יתנני, רוגע.
מי יתנני, אהבה.
מי יתנני, דבקות בצדקת הדרך.
מי יתנני, ענווה והכנעה ופשטות.
מי יתנני, יציאה אל החופש. אל דרור אמיתי.
אמן.

אני בעודף משקל. כשרואים אותי, ברור לכולם שאני בעודף, אבל רוב האנשים היו מנחשים שזה עודף של לא יותר מ10-15 קילו. למעשה, כדי להגיע למשקל האידיאלי שלי, אני צריכה להוריד בערך 25-30 קילו. העניין הוא כזה: מעולם לא הייתי "שמנה",או לפחות, מה שאני תפסתי כשמנה. בתור נערה לא הייתי רזה, בטח לא גבעולית (עם מבנה רחב ואגן ים תיכון מכובד, אין לי סיכוי), אבל תמיד הייתי ממוצעת ובתקופות טובות,על הצד הרזה של מידה 40. מאחר שאני 1.70, זה תמיד היה בסדר. תמיד היה לי ברור שאני צריכה להוריד 5 קילו. גם כשלא באמת הייתי צריכה. אף פעם לא באמת הייתי מרוצה מאיך שאני נראית (בהזדמנות אחרת אולי אכנס לאישו'ס האלה). אבל בשנים האחרונות, המשקל שלי עלה ועלה. היום אני מידה 46/48 במכנסיים (תלוי באיזו חברה כמובן) ואם פעם עוד הייתי מאוזנת על ידי בטן שטוחה, הרי שעכשיו, שנה וחודשיים אחרי לידה, יש לי צמיגים. מה שכנראה קצת מציל אותי היא העובדה שהפרופורציות טובות מספיק (שעון חול. ג-ד-ו-ל) כדי שהעסק עוד יתחלק בצורה נורמלית יחסית.
כתבת אותי אחד לאחד. מדהים.

כולם מציעים לי לעשות את הניתוח החדש הזה שנקרא שרוול.
מישהו מכיר?

הי עדי,
שלחתי לך מייל..

היי שוב,
אז הנה המייל האנונימי שלי- 2552007 בוואלה נקודה קום
אשמח לשמוע ממך ושנתחיל יחד תהליך נעים ובריא

הדלת פתוחה:)

איזה מקסימות אתן כולכן!
הייתי נבוכה לכתוב, ואני מאוד שמחה לראות את התגובות וההצעות..
עוד לא היה לי זמן לקרוא לעומק ולנסות להבין מה לעשות. אני אעשה זאת בקרוב.

בינתיים- אלה חורי - אשמח לעצותייך. אכתוב לך בדף הבית.

ועדי- אשמח לשתף פעולה . אני לא כל כך רוצה לכתוב פה את המייל שלי, אז אשמח אם תוכלי לכתוב לי את שלך (אנונימי או לא...)

תודה לכולן

אולי אפילו שותפה לדרך- בכל מה שקשור בתזונה, כושר והתמדה..

אשמח אם נהיה זו לזו שותפות לדרך @}
לצערי אנחנו רחוקות פיזית אבל אם תרצי להתכתב במייל אני חושבת שגם לזה יש סיכוי רב כתמיכה ולמוטיבציה להתמקדות במשימה.
אני אחרי שתי לידות ועם עבר עשיר בנסיונות לרזות..
חשבתי שבהתחלה כל אחת תספר על עצמה ועל ענייני התזונה שלה ואז נבנה יחד דרך המתאימה לכל אחת ונכתוב כל יום (או מתי שיתאים לך) מייל שיתאר איך עבר היום האישי ושיקוף/תמיכה/עזרה לשנייה..
אם תרצי ויש לך מייל לתת לי אז יופי אם לא גם טוב- אפתח מייל אנונימי ואכתוב לך אותו כאן.
מה דעתך?

למי שבקשה עזרה בהרזיה, אני אשמח לנסות לעזור, בהקשבה ותמיכה וגם אם תרצי אתן לך טיפים ממה שעובד בשבילי.
אני לא באיזורך אז אפשרי לי טלפונית או מייל. שיהיה בהצלחה שדרך שתלכי!

אני מטפלת בביורגונומי ואשמח לתמוך בך (ללא תשלום). הטיפול נעשה מרחוק ותומך בתהליך שאת עוברת.
מוזמנת ליצור קשר iris gil@017.net.il
בהצלחה

מבקשת, אם תרצי תמיכה בתהליך בעזרת פרחי באך ותטא הילינג, צרי אתי קשר.
לא מדובר על טיפול בתשלום, אשמח לפרט יותר בטלפון אפס חמש שתיים2366274

מבקשת, נסי את האתר של חלי ממן. זו אמנם דיאטה מאד קונבנציונלית אבל התכנית שלהם טובה ובנויה על 6 ארוחות קטנות ביום ופעילות גופנית. מבוסס על ספירת קלוריות לא משהו מתוחכם. בתוך התכנית את יכולה לשלב חמרים\מאכלים בריאים יותר ולא כל הדיאטים והסוכרזית שמומלצים שם. בנוסף יש באתר פורום מאד פעיל שבו מדריכות עונות על שאלות וקו טלפון לתמיכה ושאלות...אני ירדתי בעזרת התכנית הזאת 14 קילו במשך 9 חודשים. הלכתי במשך חדשיים לקב' עצמה ואח"כ המשכתי לבד. חשוב להבין שמאד קריטי העיתוי. אם את נכנסת לדבר כזה כשאת ממש רוצה ומוכנה זה יקרה ויצליח בהצלחה!

מתוך הדיסק "שמנת, עבית, כסית" של הרב יובל הכהן אשרוב: ללעוס את המזון עד שהופך לנוזל בפה, לאכול במידה ולא עד שובע. ויש עוד עצות מועילות מהרמב"ם בדיסק.

אני מוכנה לעזור ויכולה רק במייל מפאת קוצר זמן.
המייל שלי[email protected]

הי פו ומיכל, תודה!

פו הדב- על איזו מן עזרה חשבת? פה? או בחיים עצמם?

היי, אני אשמח לעזור לך!

מבקשת- נסי לבדוק את בלוטת התריס. קרה לי אותו הדבר, וכשהתחלתי להרגיש עייפות כבדה החלטתי שלא כמנהגי לגשת לרופאה- שבעזרת כדורים למשך חודש פתרה את הבעיה. אין דרך אחרת לפתור את זה, ואי היכולת להרזות היא רק בעיה קטנה שיוצר אי האיזון בבלוטה הזאת- בריאות

שלום לכולן!
אני אמא בבית לילדון בן שנתיים, ומאז הלידה, למרות שאני אוכלת בריא, אני לא מצליחה לרדת במשקל..
רציתי לשאול אם יש כאן מישהי שיכולה להציע לי את עזרתה בתהליך של הרזיה.

אין לי כרגע אמצעים ללכת לנטורפת או לעזרה אחרת בתשלום, ואני מאוד לא אוהבת קבוצות תמיכה כאלו ואחרות..
אני מחפשת איזשהו סוג של תמיכה, ליווי, ייעוץ, הקשבה, אולי אפילו שותפה לדרך- בכל מה שקשור בתזונה, כושר והתמדה..

חשוב לי שזה יהיה נעים, בריא ונכון לגוף (!), לא שיפוטי, קשוב.. אבל בעיקר חשוב לי לקבל עזרה כי אני לא מצליחה לבד...
זה לא חייב להיות וירטואלי! (באיזור פרדס- חנה כרכור)

יצא ספר חדש שנקרא: בעקבות התשוקה לאוכל.
הייתי בהרצאה של המחבר (רואי הניג) והתרשמתי מאד לטובה. הוא נטורופת, מטפל אייפק ולמד פסיכולוגיה. משלב בספר את הידע המגוון.
מה שנחמד הוא שהוא אינו אומר "את זה לא לאכול, ובזה אל תגע". הוא מסביק כי גם לתשוקות הקולינריות שלנו יש מקום, מתי נכון לספק אותן ומתי להמנע.

יאללה, לכי על זה ! בהצלחה !

אינשאללה! מהפה שלך לאלוהי הדיאטות. ואם להיות רגע שפויה והגיונית, אני מניחה שהמספר ההגיוני לשאוף אליו הוא בין 4ל-5 קילו בחודש הקרוב. היי, זו בערך-בדיוק מידה במכנסיים!

אממ.. לדעתי טובה המראה שיש לך מול הפנים בשיעור עיצוב. מה נכון יותר מלהראות לך את השתקפותך שתואמת את הרגשתך .
זה ייתן לך את המוטיבציה לשינוי . חיזקי ואימצי ובהצלחה.
ב 1.6.2011 תהיי כמה קילוגרמים פחות ?

אוי את גדולה... הוצאת לי את המילים מהפה... רק במטר שישים ללא שעון החול.
יודעת מה עובר עלייך
מחכה לשמוע מה יגידו לך כי לי אין איך לתמוך במצבי.

שלום,
אני עוקבת אחרי המקום המקסים הזה כבר לא מעט זמן. למעשה, מהיום שנכנסתי להריון ועד עכשיו (בני הוא בן שנה וחודשיים), אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב למקום הזה שמרגיש לי מאוד חם ומנחים ובעיקר מכיל.
זו פעם ראשונה שאני כותבת פה. לא יודעת למה בעצם, אולי כי עד עכשיו העדפתי לקרוא ולהחכים מהפינה. אבל היום, מצאתי את עצמי חושבת על משהו ובאופן טבעי (דווקא לא משחק מילים) הגעתי הנה. היה לי ברור שאיכשהו אני אמצא את המחשבות שלי פה.
אני בעודף משקל. כשרואים אותי, ברור לכולם שאני בעודף, אבל רוב האנשים היו מנחשים שזה עודף של לא יותר מ10-15 קילו. למעשה, כדי להגיע למשקל האידיאלי שלי, אני צריכה להוריד בערך 25-30 קילו. העניין הוא כזה: מעולם לא הייתי "שמנה",או לפחות, מה שאני תפסתי כשמנה. בתור נערה לא הייתי רזה, בטח לא גבעולית (עם מבנה רחב ואגן ים תיכון מכובד, אין לי סיכוי), אבל תמיד הייתי ממוצעת ובתקופות טובות,על הצד הרזה של מידה 40. מאחר שאני 1.70, זה תמיד היה בסדר. תמיד היה לי ברור שאני צריכה להוריד 5 קילו. גם כשלא באמת הייתי צריכה. אף פעם לא באמת הייתי מרוצה מאיך שאני נראית (בהזדמנות אחרת אולי אכנס לאישו'ס האלה). אבל בשנים האחרונות, המשקל שלי עלה ועלה. היום אני מידה 46/48 במכנסיים (תלוי באיזו חברה כמובן) ואם פעם עוד הייתי מאוזנת על ידי בטן שטוחה, הרי שעכשיו, שנה וחודשיים אחרי לידה, יש לי צמיגים. מה שכנראה קצת מציל אותי היא העובדה שהפרופורציות טובות מספיק (שעון חול. ג-ד-ו-ל) כדי שהעסק עוד יתחלק בצורה נורמלית יחסית.
הבעיה שלי היא שגם בקטעים שאני מתחילה דיאטות, אני מתחילה אותן מתוך איזו שהיא טינה לעצם העובדה שאני בכלל צריכה. מעצם העובדה שאני מרגישה חרא ושאני לא מוצאת כלום ללבוש בחנויות. הבדיחה הקבועה שלי הייתה תמיד שאין לי מספיק כוח רצון בשביל להיות אנורקטית ושלהקיא מגעיל אותי מידי ולכן אני לא בולמית. אני מניחה אבל שבאיזשהו מקום, השריטה קיימת. יש ימים שאני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה. חושבת שאני הר אדם ולא מצליחה למצוא שום דבר יפה בעצמי. ימים אחרים, אני אשכרה מופתעת כשאני מסתכלת במראה ורואה את הבחורה השמנה והמוזנחת שהפכתי להיות. כי בסופו של דבר, בתוך הראש לי, אני נראית אחרת. לא שאני מדמיינת שאני יפייפה, אבל איכשהו בראש שלי אני הרבה יותר רזה ממה שאני בפועל. אני מניחה שיש בתוכי אישה רזה שמנסה לצאת,אבל אכלתי אותה...
רוב הזמן אני מגלה על עצמי שאני עצלנית מידי בשביל להתחיל בדיאטה ולדבוק בה או להתחיל בספורט ולדבוק בו. אבל הגיעו מים עד נפש. ראיתי את עצמי במראה ופתאום ראיתי מישהי שנראתה לי כל כך הרבה יותר מבוגרת ממי שאני (33). והסתכלתי על הבן שלי וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה שהוא יתבייש באמא שלו כשיגדל. כי לטס פייס איט. אם אני מידה 46 עכשיו, אחרי לידה ראשונה, רוב הסיכויים שאם לא אעשה משהו עם עצמי, אני רק אתפח ואתפח. ומגיע לו יותר. מגיע לו שאמא שלו תהיה בריאה ותרגיש טוב עם עצמה.
אז הלכתי ונרשמתי לפני כמה ימים לחדר כושר. לא כל כך בשביל המכונות, אלא יותר בשביל החוגים. החלטתי לנסות שיעור עיצוב וחיטוב ושיעורי ריקודי בטן. מקווה שזה יפעיל איזשהו שינוי. בנתיים הייתי בשיעור עיצוב וחיטוב ראשון. זה סוג של טיפול בהלם לראות את עצמי מול מראה גדולה, כשהכל נשפך ורוטט ופתאום אני קולטת בדיוק עד כמה שהשמנתי ועד כמה אני לא נראית כמו שדימיינתי. הצלחתי לשרוד את השיעור. בקושי. מקווה שהפעם דברים ישתנו, מקווה שהפעם אצליח להתמיד.
אני מניחה שהפעם אני כותבת פה כדי להעזר בתמיכה שלכן.

לגבי או.איי, הלכתי לפני כמה שנים לכמה פגישות עם חברה שהמליצה (והצליחה לרזות בעזרתם הרבה מאוד) היה לי מאוד מאוד מוזר!!!
הרגיש לי כמו משהו רוחני/דתי ולא הצלחתי להתחבר.
בנוסף כל החצי הראשון (שחוזר על עצמו כל מפגש) מאווווד שיעמם אותי. אבל ממליצה בכל זאת ללכת ולנסות ולראות אם זה מדבר אליך.

מיום ראשון דייאטה , הודעתך נמחקה בשל היותה פרסומת המנוגדת לכללי האתר.

מרוב שנסחפתי בכתיבה שכחתי לכתוב- מזל טוב גורית על הולדת הבן!!!! איך הולך? מאוד קשה לשמור על משקל בהנקה כי רעבים כל הזמן.. בהצלחה.

טוב... סיימתי לדבר בטלפון וגם חיסלתי חבילת עוגיות כי הריי עוד מעט מתחילים דיאטה...בכל אופן אני נאבקת במשקל מאז שאני זוכרת את עצמי ונראה לי שהגיע הזמן שלי לנצח!! כרגע אני רשומה בשומרי משקל, ירדתי שם יפה אבל הפסקתי ללכת ועליתי ליותר ממה שהייתי כשהתחלתי שם. המשימה שלי לשבוע הקרוב-להגיע לפגישה של או איי. הייתי מאוד רוצה לשמוע עדכונים מהבנות שכתבו כאן בזמנו- האם אתן עדיין הולכות למפגשים? האם נשארתן במשקלכן או שעליתן חזרה? אני כל כך מקווה שנשארתן רזות. הסיפורים של כל אחת ואחת מכן נותנים המון כוח והשראה. אני גם רוצה להצליח מגיע לי להצליח!!!!!!

וואו! תודה על הדף המדהים הזה! קראתי בנשימה אחת את הדף מתחילתו ועד סופו. אני נאבקת בעודף משקל שנים, הייתי ילדה מלאה ומאוד מאוד יפה, תמיד אמרו לי שאני שמנה וההורים שלי דחפו אותי שוב ושוב לעשות דיאטות שבסופן תמיד עליתי במשקל וירדתי בבטחון ובדימוי שעצמי שלי. היום אני אמא לילדה בת שנה וחצי, אני בת 34 ושוקלת 117 קילו. אני תמיד באחד משני מצבים- או בדיאטה או בפיצוי על הדיאטה הקודמת. שמעתי הרבה על או איי+- ואני נחושה בדעתי להתחיל בקרוב. המשך יבוא...יש לי טלפון....

לפני חודש נולד לי תינוק

וואו... איזה יופי...
מזל טוב! @} גוריתה....

לא יכולה לשתי החזיתות יחד
גם אני ככה
ואולי השומן שמצטבר עם היציאה לחזית האחרת זו הגנה הכרחית ומועילה לאקטיביות הנדרשת ממני במקום האחר.

<ממשיכה להרהר>
על מה אני 'נלחמת' בחזית כזו או אחרת בעצם?
על החופש שלי.
על שחרור מעכבות ומחותמי העבר,
על חרות הנפש.

ישנן חזיתות הדורשות חפירה ועבודת עומק אינטנסיבית במיוחד,
ו'הלחימה' (ההחלמה?) בהם מתרחשת בשלבים.
מה שהושג בסיבוב הראשון לא יורד לטמיון גם אם למראית עין חזר המשקל העודף.
עם הזמן ובמעגלי הזמן חוזרים אל נקודת ההתחלה עם מטען יעיל שעוד לא היה שם בסיבוב הקודם.



<ש מים מכרסמת פרכית עגולה עם פרוסת גבינ"צ ומקווה שוב- לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.... >

אם תרצי לשמוע או לשאול, אני פה.

בטח שרוצה!

גורית, קודם כל מזל טוב להולדת בנך!
לגבי ירידה במשקל בהנקה - לא בבת אחת. זה חייב להיות הדרגתי כדי לא לפגוע בהנקה. וכמובן שצריך לשתות הרבה מים.
אני ממליצה לך לקרוא את להתנקות מסוכרים בהנקה מלאה. יש שם טיפים ובזמן שהדף היה פעיל, גם המון תמיכה.
בהנקה, מה שעוזר לא להכניס שטויות לפה - זו המחשבה על התינוק. אצלי היא עשתה לי טריק והיתה רגישה (גזים ברמות מטורפות) לדברים לא בריאים כמו אורז לבן, סוכר בכמות גדולה, קמח לבן ועוד. זה עזר לי להתמקד בבריא ובסופו של דבר להוריד יותר ממה שתכננתי. במיוחד אחרי שנים של הורדה-העלאה-הורדה-העלאה... כשזה סוף סוף קורה, זה באמת שווה את זה.
אישית, מצאתי מה לא עושה לי טוב. בריאותית. וזה עשה את ההבדל גם מבחינת החשיבה. וכמובן הגמילה הפיזית מסוכר וה-craving שנעלם כנגד כל הסיכויים.
מאחלת לך המון הצלחה.

גורית,
אני מעדיפה לא להיכנס לדיון לגבי OA (בינתיים), אבל כן רציתי להגיד לך כמה דברים.
גם אני חשבתי שאם רק ארצה מספיק לרזות, בסוף אצליח. זה לא קרה. את זוכרת את הצעד הראשון? הוא מבקש ממך להודות בחוסר האונים מול האוכל. זה בדיוק ההיפך ממה שאת מבקשת מעצמך. את באמת רוצה לצאת שוב למלחמה?
גם אני הייתי אמא טרייה עם עודף משקל גדול. הגעתי ל-OA בייאוש גדול ובניגוד אליך, מצאתי שם המון תמיכה וחברות שאיפשרו לי להתחיל דרך חדשה. התיאור שלך של הכוחות שנדרשו לי לעמוד בתכנית היו עצומים מראה שהחלק הרוחני של התוכנית אכן לא דיבר אליך. זה לא אמור להיות ככה!
טוב, אני רואה שיש לי המון מה להגיד, אבל אני לא בטוחה שזו התמיכה שאת רוצה. אני לא רוצה לשכנע אותך לחזור. הזדהיתי אם חלק ממה שכתבת, גם לא לא הכל מובן מאליו ויש לי הרבה ספקות. אבל בינתיים אני שם (וכן, רזיתי מאד, אבל זה באמת לא רק זה).
אם תרצי לשמוע או לשאול, אני פה.

אני לא מצליחה לעשות את הקישור שאוכל זה רע. איך זה, שבשעה שאני לגמרי שבעה, אני יכולה להסתכל על עוגה, נניח, לראות מבעדה את כל החמאה והסוכר והשמן והגועל נפש, לדעת בדיוק מה זה יעשה לי, ועדין להושיט יד ולאכול? למה השמירה על המשקל כרוכה בהתאפקות כל כך מאומצת מצדי? למה זה לא מצליח להיות טבע שני שלי?

אני מאוד. מאוד!! אוהבת לאכול. לא מסוגלת לחשוב רזה. מצד שני, אני לא סובלת עשן סיגריות ולא מתה על אלכוהול - לא טעים לי. תארי לך חברה, מעשנת כבדה, שמתה מתה מתה לסיגריה כי כבר שעה לא עישנה, ולא מבינה - איך לא עולה בדעתך לחשוק, לערוג, להשתוקק לעשן? או אלכוהוליסט שלא מבין איך גר לי בקבוק וודקה קטן במקפיא כבר שנתיים, וחסרה בו חצי כוס לערך שנתרמה לטובת וודקה-עם-מיץ-תפוזים - איך אפשר שיהיה לך בבית ולא לחסל הכל בערב אחד? אני מניחה שכך רזים מתייחסים לאוכל.

לאחרונה אני נאלצת לשמור, מסיבות לאו דווקא של משקל אלא בריאותיות לחלוטין. אני משתדלת שכל מה שנכנס אלי יהיה משובח, מזין, טעים, ביתי. מצד שני, לא ילדתי לפני חודש ולא לפני חודשיים (וגם לא לפני שנה או שנתיים). חודש אחרי הלידה - אין סיכוי. כשהאוכל טעים ואיכותי באמת, לא דוחסים כמויות. לדוגמה, אפשר בקלות לדחוף חבילת שוקולד פרה פושטית - הרבה יותר קשה להתחזר על כמות זהה של שוקולד לינדט משובח, 70% קקאו. אני כל פעם שואלת את עצמי האם מזון מסוים יעשה לי טוב, או לא, והאם האכילה (למשל, של גלידה. ועוד גלידה) נועדה לשמח את הגוף או להעניש אותו.

הממ.... הדף שפתחתי חזר. אכלנים אנונימיים. איך הרגשתי עם זה שם?

התוצאה דיברה בעד עצמה. ירדתי מאד מאד. הגעתי למשקל חלומי מבחינתי, כל בגד שרציתי התיישב עלי. היה לי כיף עם הגוף שלי. הכי כיף היה לעשות כל מיני תנועות שלא יכולתי לעשות קודם, כיפופים וקיפולים. להגיע לאצבעות הרגליים ולהחזיק בטן בפנים ביחד. ללבוש חולצות גופיה ולשלוח מהן זרועות דקות, דקות באמת, גם בלמעלה שלהן. ועוד המון, קשה לתאר. אני לא בחורה יפה וההרזיה לא הפכה אותי מאין ליש, אבל הרגשתי מאד טוב עם הגוף שלי וחגגתי בו.

< לפני חודש נולד לי תינוק. כל כך הרבה דברים טובים! אבל לעניינו - ביש מוחלט. קסטרופה. מוסיפה כדי להבהיר איפה אני עכשיו, וממשיכה - >

מאד לא אהבתי את הפגישות של האו.אי. המאמנת שלי היתה אישה נהדרת, זכות גדולה נפלה בחלקי להכיר אותה. אבל את הצעדים שהכתיבה לי לא אהבתי, הם העיקו עלי. הסתדרתי עם זה, בכל אופן. היה משהו בכנות שהייתי מחויבת לה - שהיטיב אתי. ככל שהתקדמתי בירידה, כך היה לי יותר מה להפסיד. אהבתי את הקשר אתה, אבל את המטלות שנתנה לי קצת חיפפתי, עד שבסוף, אחרי קרוב לשנה, התפוגג. הבטחתי לעצמי שאוכל לשמור לבד, ותקופה מסוימת אף עמדתי בזה.

אבל את הפגישות שנאתי ממש. הלכתי אליהן מתוך חובה כחלק מן העסקה (בחוקים הנוקשים כתוב ללכת מספר פעמים בשבוע. אני הלכתי פעם אחת, אבל גם זה היה קשה לי). החלק שאהבתי היה ההתחלה, שנפגשים ומקשקשים לפני שמתיישבים, ואת הסמול טוק בסוף, אחרי שמתפזרים. כשרזיתי, הקפדתי להתלבש יפה ולהפגין לראוה את הירידה - שם יותר מבכל מקום אחר. החיזוקים והמחמאות שם היו משמעותיים לי מאד. בקיצור אהבתי את הלפני ואהבתי את האחרי - החלקים בהם יצאה אחוה אנושית פשוטה ונעימה. האמצע היה בלתי נסבל.

הטקסטים לא דיברו אלי, והמבניות הרתיעה אותי. כמה שניסיתי, ובחיי שניסיתי, לא הצלחת להתחבר לזה משום כיוון. היתה לנו קבוצה קטנה, שהורכבה בעיקר מהותיקות מאד (שנים על שנים) ומהמבקרות (חודשים ספורים). הותיקות, באופן מוזר, נשאו עודף משקל גדול וקבוע. הן היו אדוקות מאד בתהליך וניהלו רישומים קפדניים, ולא פעם דיברו על כך שכשקורים להן דברים, אין להן סבלנות עד שתגיע הפגישה ויוכלו לספר. הן גם התארגנו ביניהן ונסעו לפגישות בערים אחרות, כדי להשלים לעוד פגישות בשבוע. המבקרות, לעומת זאת, הגיעו כמוני, ירדו מהר ונעלמו.

היה מועדון נוסף שבקרתי בו מדי פעם, כי המאמנת שלי היתה משם. שם היו נשים מבוגרות בהרבה, רובן פנסיונריות. זה היה מועדון ותיק מאד וגדול, וכמעט כולן היו רזות. אני לומדת מכך שאולי אפשר אחרת, והפגמים שמצאתי בתהליך הם של המועדון הספציפי שלי ולא של השיטה. אבל אין לי כלים לשפוט.

פעם אחת ניסיתי להיות מאמנת בעצמי. חששתי מכך מאד, מכיוון שלא הרגשתי שאוכל לעמוד מאחורי השיטה ולהעבירה הלאה. מאידך הרגשתי שתורי לתת, שקשה לי עם הלקיחה המתמדת שלי ואני רוצה לתרום גם. אולי גם הביקורת על הסירובים האין סופיים שלי עשתה את שלה. הבחורה לא הבינה שום דבר מהשיטה, ונפלה כבר בבוקר הראשון. אחר כך היא נפלה ביום השני, השלישי, הרביעי, כל יום. היה לי קשה עם זה, הרגשתי שאני מוליכה אותה שולל. כל מה שרציתי זה לתת לה יד ולעזור לה, ולא דרך התכנית הזו.

===

התכנית דרשה ממני משמעת קפדנית מאד. כל יום ויום היה מאבק - מאבק לעמוד בפיתויים. האם כך חיים אנשים רזים? נאבקים כל היום לא לאכול דברים מיותרים, או שפשוט פחות 'בא' להם ממני על אותם הדברים? כנראה שלעולם לא אדע. בכל אופן, הכוחות שנדרשו לי לעמוד בתכנית היו עצומים, ולא השאירו מקום להתמודדויות אחרות. הרווח היה עצום אף הוא. החיים לא היו שקטים, כל הזמן כל הזמן להתאפק, כל הזמן להזכיר לעצמי כמה כדאי. בנוסף התעמלתי המון, כי סוף סוף היה לי קל מספיק עם הגוף שלי כדי להזיז אותו, וזה היה קשה ונפלא. ואז קרה בחיי האישיים משהו שטלטל אותי לגמרי, שדרש ממני הרבה מאד כוחות. לא היתה ברירה, ברגע של שיקול דעת קר (בעזרת אשת מקצוע) הבנתי שאני לא יכולה לשתי החזיתות יחד, ושאני הולכת להרפות קצת מהדיאטה מתוך השרדות בסיסית שלי. מרגע שהרפתי הכל הדרדר. המשכתי עוד כמה חודשים להיות רזה, אחר כך רזה יחסית, וכשנהייתי פחות רזה כבר לא היה את הפידבק המדהים הזה שלי של 'כמה כדאי לא לאכול', כי כבר לא יכולתי לגשת למראה ולהיות מרוצה באמת. ואז ממש בבת אחת עליתי המון, ואז נכנסתי להריון וחלק ניכר ממנו העברתי בשכיבה כדי לשמור, והכל התמוטט.

===

אז אני בעודף משקל עצום, עם תינוק בן חודש ו... רצון לרזות. אני יודעת שאני יכולה שוב לרזות בבת אחת, אבל חוששת על ההנקה. אני מחפשת את התשובה.

ולסיכום כל החויה הזו, אני רוצה לשתף במשהו שאני חושבת עליו הרבה בזמן האחרון. איך זה שעדין, אחרי כל החויה העצומה הזו, אני לא מצליחה לעשות את הקישור שאוכל זה רע. איך זה, שבשעה שאני לגמרי שבעה, אני יכולה להסתכל על עוגה, נניח, לראות מבעדה את כל החמאה והסוכר והשמן והגועל נפש, לדעת בדיוק מה זה יעשה לי, ועדין להושיט יד ולאכול? למה השמירה על המשקל כרוכה בהתאפקות כל כך מאומצת מצדי? למה זה לא מצליח להיות טבע שני שלי? למה הנשים במועדון השני ההוא, שכולן רזות, משקיעות כל כך הרבה שעות ושנים בתכנית הזו? האם שמן יכול להפוך עורו ולחשוב רזה, האם?

להעלות את התזונה לרמת מודעות הרבה יותר גבוהה באופן רציף.
לדעתי זו בעצם הסיבה שכל דייאטה עובדת במידה מסויימת ולתקופה מסויימת, לא משנה עד כמה היא הזויה או מוטעית מבחינה פיסיולוגית. אנשים פשוט מתחילים לשים לב למה שהם שמים בפה.
("עקרות בית משמינות מחבל"...)

לגבי אכלנים אנונימיים ובכלל תוכניות 12 הצעדים, יש מצב שאת צודקת. הנה משהו שכבר כתבתי בדף אחר (ואולי הנושא בכלל מצדיק דף): יש טענות שלפיהן תוכניות 12 הצעדים אינן יעילות מעבר לגמילה ספונטנית. בדו"ח פנימי מ-1989 הייתה הודאה של ראשי האירגון שהיעילות של התוכנית היא 5%. זו בדיוק היעילות של החלמה ספונטנית מהתמכרות...

גם בטענות האלה אני מטילה ספק, כיוון שלא ברור לי כמה המקורות הטוענים הם אמינים (וכולם בעלי אג'נדה ברורה, אפילו דמגוגיים). מצד שני, לפחות כמה מהטענות האלה פשוט מתקבלות על הדעת.
הנה דוגמה לאתר כזה . האתר טורח לפרט את מקורותיו, וזו גישה שמוצאת חן בעיניי.

אני גם אהבתי את התוכנית הדמגוגית של פן וטלר BULLSHIT - יש להם פרק שמתייחס לתוכניות שנים עשר הצעדים. בגדול הטענה שלהם היא שמדובר בשלוחה של הדת באמריקה והצלחה שלה להביא לכך ששופטים מפנים אנשים לתוכניות כחלק מפסקי דין ובכך בעצם מפרים את חופש הדת הנתון בחוקה האמריקנית. דמגוגי ומצחיק אבל יש סיכוי שהם צודקים...

חלק ראשון
חלק שני
חלק שלישי

קראתי את הדף הזה מתחילתו ועד סופו בתשומת לב מרובה. זה לקח לי יומיים.
אני רוצה להגיב במספר תחומים.
קודם כל, אני רוצה להגיב בנושא האכלנים האנונימיים. בעבר התעניינתי בקבוצה של אכלנים אנונימיים (חיפשתי קבוצת דיאטה, וזו היתה היחידה ללא תשלום) ומהר מאוד (למען האמת, רק קראתי עליהם חומר, אפילו לא הגעתי למפגש!) הבנתי שמדובר בעצם בכת, שמנצלת מצבי מצוקה של אנשים כדי להפיץ את עצמה. דעתי על הקבוצה הזאת לא השתנתה בהרבה בעקבות הקריאה של העמוד הזה, אני עדיין חושבת שיש כאן ניצול ציני של מצוקה נפשית עמוקה. אבל מאידך, אני רואה אנשים שזה עוזר להם, ואם זה עושה למישהו משהו טוב- זה לא יכול להיות לגמרי רע.
מצד שלישי, צריך להיות באמת במצב מצוקה מאוד מאוד חמור ועמוק כדי שגישה דתית כזאת של הסרת האחריות האישית ותליית התקווה בגורם חיצוני תעזור. זו גישה מאוד מסוכנת ובעייתית, וצריך להכנס לתהליך עם עיניים פקוחות ועם הרבה ביקורת.
בכל מקרה הייתי ממליצה למי שיכולה ומסוגלת (גם מבחינה כלכלית) לנסות קודם שיטות פחות, המממ....בוא נגיד, רוחניות. כלומר, שיטות שמעניקות כוח ואחריות לשיפור המצב לאדם שרוצה לעשות את השינוי.
אני גם חושבת שיש הבדל גדול בעומק ההפרעה התזונתית בין נשים שונות כאן, ו-10 ק"ג עודפים לא דומים ל-40 ק"ג עודפים, לא מבחינה של יחס החברה וקבלה עצמית, וגם לא מהבחינה של היכולת הנפשית.
אין דיאטה אחת שמתאימה לכולם, כמובן. צריך לנסות שיטות ולשמור על ראש פתוח וקבלה עצמית במקום האשמה עצמית, זה אולי הכלל היחידי שאני יכולה לתת לכולם.
מה שעובד בשבילי (אני לא סובלת ממשקל עודף ומעולם לא סבלתי ממשקל עודף, אבל מצד שני, זה ממש לא מספיק כדי לא להרגיש שמנה בחברה המסוייטת והאנורקטית שאנחנו חיים בה) זה להעלות את התזונה לרמת מודעות הרבה יותר גבוהה באופן רציף.
אני מדברת על: להתעסק הרבה בכל האספקטים של האוכל- הרכבי תזונה, מתכונים, חומר על תזונה נכונה ודיאטה (כולל דפים כמו זה), קנייה של אוכל (תמיד מנסה לקנות לפחות פריט אחד שלא הכרתי), הכנה ממושכת של אוכל (כולל סנדביצ'ים), אכילה איטית תוך כדי חשיבה על המזון שאני אוכלת, ולאחרונה גם יומן אכילה- רישום של כל מה שאכלתי מידי יום- משהו שאני חושבת להמשיך לעשות אותו תמיד.
המודעות וההתעסקות באוכל מפצים בשבילי על הצורך לאכול ממנו יותר מידי.
יש לי עוד כמה שיטות קטנות, כמו לשתות מים לפני ואחרי הארוחה, ללכת לטיול קצר אחרי הארוחה, לטעום קצת מכל דבר כשאני מוזמנת למסיבות או ארוחות עם מאכלים עתירי קלוריות, והכי עוזר לי- להתגבר על האמירה ששמעתי כל כך הרבה בתור ילדה "לא זורקים אוכל! יש ילדים רעבים באפריקה...." באופן הכי פשוט וגאוני! קומפוסט!
זה כמעט מוצלח כמו לשלוח את שארית הארוחה, אחרי ששבעתי, ישירות לאפריקה
אשמח לשמוע על עוד עליכן...ספרו לי לאן הגעתן עם פרוקייט ההורדה במשקל!

נאוה

_ואז הרבה יותר פשוט לשים 2 פרוסות קפואות של לחם עם גבינה צהובה בטוסטר משולשים,
מהר לטגן 2 ביצים, לשים על המגש איזה קוטג' וכשאני חרוצה, לפתוח איזה טונה ואפילו לחתוך קצת ירקות,
ולעוף מהר חזרה לחדר החמים_

מה רע בביצים ,גבינות, ירקות וטוסט? אילו ארוחות הערב שלנו, בתוספת של לחם מלא כמובן ואני מרגישה שאנחנו אוכלים בריא דוקא...

ותודה על הדף, הוא מרתק מאד !

במשך כמה חודשים "המתוק" שלי היה שתי קוביות שוקולד מריר 70% , כי צריך משהו גם לנפש...
שוקולד זה לא לנפש
זו התמכרות וצורך מוחי.
שוקולד הוא מזונם של נזירים וידוע כמקביל לסיפוק מיני
הוא מזון של בדידות וחסכים דומים.
נסי לטפח חלק זה בחייך - הקיפי עצמך באהבה, מבפנים ומבחוץ.


אז הנה מגיעה עכשיו תקופה שבטוח אפול בה - חנוכה ואח"כ יומהולדת של בתי וביקור של אורחים מחו"ל.
לא לתקופות כאלו התכוונתי.
לתקופות כאלו יש "טיפול"

1. לא אופים!
2. תקפידי לאכול מזון בריא ומלא ומאוזן לפני שאת נחשפת למתוקים - שובע הוא דרך טובה לא לאכול.
3. תגישי מעט מתוקים - מהסוג שאת פחות אוהבת והרבה הרבה אוכל טוב (ירקות, דיפים, תבשילים) הרבה אורחים יודו לך.
4. אורחים מחו"ל ייהנו גם הם ממזון טוב ויודו לך אם לא תפטמי אותם בעוגות ומתוקים אחרים.... גם הם מתחילים דיאטה כשהם חוזרים הביתה
5. חנוכה - מאגנים ערב אחד של לביבות וסופגניות
6. מתוקים שעוזרים לי (למרות שאני לא נועה): פירות יבשים טבעיים (לא מסוכרים), ממתקי דיאט, מעדני דיאט ועוגות דיאט וגם דברים שאני מכינה לעצמי עם תחליפי סוכר.

אחד הדברים שהכי עובדים בשבילי זה דייסה מקווקר +סולת (מעורב רגיל ומלא) מבושל על חלב (אם את אוהבת מים או חצי-חצי, עדיף! ממתיקה עם ממתיק מלאכותי + קקאו או עם דבש ותבלינים.

אישית אני לא אוהבת ממתיקים מלאכותיים, אבל....
כרגע זה עוזר לי!

התקופות שדיברתי עליהן הן תקופות של מתח רב, עומסים (רגשיים בעיקר) וחסרים תזונתיים שיוצרים תשוקה.

תודה לכן על התגובות. חיכיתי לזה...
אתן נותנות לי כוח.
לא לקנות גלידה הביתה?
זה בדיוק מה שהבעל שלי אומר. לא יהיה בבית = לא תאכלי
במשך כמה חודשים "המתוק" שלי היה שתי קוביות שוקולד מריר 70% , כי צריך משהו גם לנפש...
אני צריכה לחזור לשיגרה הזאת. היא היתה טובה ומתאימה לי.

יהיו תקופות שתפלי הרבה
אז הנה מגיעה עכשיו תקופה שבטוח אפול בה - חנוכה ואח"כ יומהולדת של בתי וביקור של אורחים מחו"ל.
כל איזה שלושה שבועות יש לי "תקופה".
ועוד משהו ששמתי לב אליו - כשאני נמנעת מאוכל שאני אוהבת אני אופה בטירוף. עוגות-עוגיות-יו ניים איט!
כאילו שאני מרגישה צורך להתעסק עם האוכל.

השבוע רק התחיל ואני מאפסת את עצמי בחזרה.

נועה -
איזה מתוק את כן אוכלת?

למה זה קורה לי?
מפני שסביר להניח שאת מכורה לחומרים מסויימיםבאוכל. כשאת נוגעת בהם הגוף מתחיל בשרשרת תגובות שאין לך שליטה עליהם. זוהי מחלת התמכרות והיא מחלה קשה!!! זה לא משהו שאפשר בעזרת כוח הרצון להתגבר עליו. אני לא מאמינה שרק בעזרת עבודה רגשית ניתן להתגבר עליו. ניסיתי את זה שנים, התקדמתי המון מבחינה רגשית אבל נשארתי שמנה...
המצב הזה שבו אני עומדת במטבח, רואה אוכל שאני לא תכננתי לאכול, אומרת לעצמי לא לאכול אותו, לוקחת אותו בידיים, יודעת שלא, אבל בכל זאת אכלתי אותו - הוא מוכר. עכשיו כשאני נקייה ומופיעה אצלי כמיהה לאוכל כלשהו - אני עלולה להתקף ממש ברעד בידיים ובסוג של קריז. זה מאד פיזי וזה לא בשליטה שלי. היום היכולת שלי להיות נקייה, כל יום בפני עצמו, היא התנאי הראשון לשפיות דעת והיא קודמת כמעט לכל (אמור להיות לכל, אבל הילדים קודם)
כשיש לי מעידות (אף פעם לא בחומרים שאסורים לי: קמח וסוכר, על כל צורותיו - כולל דבש) אני עושה את התהליך שנאוה מציעה: סולחת לעצמי, מבררת מה קרה לי, למה הייתי זקוקה באמת וממשיכה הלאה מיידית לניקיון חדש. אבל אני יודעת ופוחדת פחד מוות לגעת בסוכר וקמח, וזה כולל גם פירות מיובשים, ויוגרוטים ממותקים בכל מיני וגם ממתקים טבעיים שכתוב עליהם ללא סוכר, אבל מפוצצים בדבש או תחיליפים - אני פשוט יודעת שביום שאני אגע בזה, זאת תהיה נפילה רצינית שממנה יהיה קשה לקום.

מה שמפיל אותך בגדול זה רגשות האשמה....

אכלת גלידה.
תסלחי לעצמך.
התבונני:
מה יכולת לעשות כדי למנוע את הסיטואציה?
לאכול לפני שאת יוצאת כדי שלא תהיי רעבה? לקחת איתך מים לשתייה?
לא לקנות גלידה הביתה? לדבר עם מישהו?

תלמדי לעתיד ו... תמשיכי הלאה! נקייה מהכל!
למה זה טוב?
כי זה יחסוך לך את כל מה שאכלת אח"כ + ההרגשה המחורבנת בסוף יום כזה.

יהיו תקופות שתפלי הרבה.
חשוב לראות למה....

אני למשל נופלת כל הזמן מאז ראש השנה,
התומכות בי בתהליך הורדת המשקל מתוסכלות לגמרי מהסלחנות שלי כלפי עצמי
אבל...
אני מתמודדת עכשיו עם הרבה עניינים שקשים לי רגשית, דברים ששנים רבות ברחתי מהתמודדות איתם.
אז נכון, אני לא יורדת,
אבל... בגלל שאני סולחת לעצמי, ואפילו מרשה לעצמי התניידות מסויימת במשקל, אני גם לא עולה!!

אני טופחת לעצמי על השכם על כל הצלחה - גם במזון וגם בעניינים האחרים, וסולחת על כל מעידה.
אחרי כל מעידה אני בודקת מה אני יכולה ללמוד ממנה.
לפעמים אני מתבוננת במעידות לפני שאני עושה אותן ו"מרשה לעצמי" באהבה.
למחרת אני עושה משהו שיאפשר לי לשבח את עצמי.
לפעמים אני אומרת: מעדתי ב- X אבל כל הכבוד לי שעשיתי שני דברים אחרים.

מה דעתך?

היום היה יום די פארש...
הכל היה בסדר עד א.צהריים - שם איבדתי קצת שליטה.
זללתי כמויות של גלידה. כדור ועוד כדור ועוד... הרגשתי ממש חרא עם עצמי אח"כ.
למה לא הצלחתי להגיד לעצמי "מספיק"?
ועכשיו הבטן שלי מתהפכת, מבעבעת, מלאה בגזים ורגשות אשמה.
ומכיוון שהסכר נפתח אז אכלתי את הסוף של הפיתה-בלי-כלום של הילדה,
חופן אגוזי מלך, לפחות 10 משמשים יבשים, סיימתי את היוגורמה-תות של הילדה,
וכל זה עוד לפני ארוחת ערב!!
(כשלסיום ארוחת הערב אכלתי קערית של סחלב)

למה זה קורה לי?
יומיים טובים - ואז נפילה.

יש לflylady ספר יחסית חדש (יצא לפני כחצי שנה) בשם body clutter שם היא מדברת על איך לרזות לא ע"י דיאטות אלא ע"י התחברות למניעים שגרמו לך לאכול מלכתחילה, ומספקת שיטה להתמודדות עם הדחפים שמניעים אותנו לאכול.
הספר באנגלית. אני לא קראתי אותו אבל החברים של הגברת העופפת שקראו היו מוקסמים ואמרו שזה עוזר (מצד שני, היא לא תפרסם ביקורת שלילית... הממ..) - תחפשו בhttp://www.flylady.net/pages/FlyShop.asp תגללו עד שתגיעו לספר.

בנות אני לא יודעת אם תאמינו אני יושבת לכתוב לכן והדמעות זולגות מעיני אני כל יום בבוקר מתחילה את התהליך של ההימנעות אבל אני מוצאת את עצמי בצוהרים "הרעב משתלט על המוח " אומרת לעצמי זהו ממחר אני מתחילה את התהליך ומתחילה לזלול עד שעות הלילה המאוחרות וכך כל יום....... נמאס לי מהחיים שלי מהגוף שלי מהכול.. אני עובדת במשרד עורכי דין וכינוי החיבה שלי בינהם "הדובה" אפילו האחיינית שלי בת השנה וחצי רק כך קוראת לי... זהו אני על סף התמוטטות... אני לא מצליחה לרדת אפילו גרם כל פעם הולכת להשקל יורדת מהמשקל והדמעות מתחילות לרדת מעייני..תעזרו לי לסדר את החיים אם מישהי יכולה לעזור לי בתפריט נורמלי והתחשב בזה שאני עובדת מ- 08:00 עד 17:00 ואין לי אפשרות לצאת הרבה מהמשרד לקנות מבחוץ זאת אומרת אני חייבת להביא משהו מוכן מהבית .
עוד שאלה לחם קל שמוכרים אותו בסופר מרקט זה אפשרי לאכול אותו או לא ,המתוקים ז"א כל מה שיש בו סוכר
אני מבקשת את עזרתם אנא אני מחכה לתגובתכם.

אם המטרה מתקבלת בשמחה, בציפיה, בהתרגשות נעימה - לכי על זה!!
כשאני קפצתי למים האלו הרגשתי פחד, חרדה עצומה, מחשבה שאני בטח אמות ושלא אוכל להתמודד אפילו רגע, הפחד להרגיש רעב היה בלתי נסבל עבורי. אבל בכל זאת הפסקתי, בבת אחת מתוקים וקמחים... כמובן עם תמיכה רגשית של מאמנת וקבוצה. אבל מה שהכי למדתי בשבועיים הראשונים האלו היה שאני לא אמות. שחרדה ופחד וכל מיני כאלו באים, הולכים, מגיעים שוב ואני לא צריכה לאכול בגללם. הפסקתי לפחד מהם.
צעדים קטנים? כל הזמן קטנים, אבל באוכל אני לא נוגעת בחומרים כי אני מכורה להם וכל ביס הכי קטן מהם זה כמו להגיד לאלכהוליסט שהוא יכול לשתות רק קצת אם קשה לו. זה לא עובד בשבילי...

המטרה: להפסיק לאכול מתוך אכילה ריגשית!!!! (אני כותבת את זה בשבילי)

דיברנו על מטרות ברות השגה.
כשאת אומרת את המשפט הזה, מה את מרגישה?
אם את חווה מצוקה מכל סוג שהוא (פחד חרדה, צורך לאכול וכדומה)
המטרה גדולה מדי.
אם המטרה מתקבלת בשמחה, בציפיה, בהתרגשות נעימה - לכי על זה!!
וגם אז יבואו קשיים אבל הם יהיו ברי התמודדות והצלחה.

הנה מטרה ברת השגה: לוותר על שוקולד.
זהו.!
שום דבר אחר!
אחרי שבוע שבועיים תוסיפי עוד מטרה ברת השגה.
למשל: לאכול מנה אחת בכל ארוחה
או לא לאכול אחרי שעה X (נאמר שעה או שעתיים לפני השעה הנוכחית)
או
ליצור הפסקות של לפחות שעתיים בין נישנוש לנישנוש.

את רוצה למגר את הדברים הגדולים - זה לא עובד ככה!
קטן קטן - צעדי תינוק

האם הבנתי נכון ואת מזמינה אותי להצטרף למסע שלך?
מזמינה ומעודדת אותך לצאת למסע שלך ומציעה לך תמיכה הדדית במייל. סוג של מחוייבות, ורעות של 'ההולכים בדרך'.
את תשילי 15בזמן שאני אשיל 5 או 8
ממחר,
יכול להיות כיף.

מעניין לשמוע איך לכל אחת עוזרת שיטה אחרת.

ש מים וארץ - האם הבנתי נכון ואת מזמינה אותי להצטרף למסע שלך? אשמח מאוד, רק שעליי להזהיר אותך שאני אוהבת לכתוב....
התמיכה הוירטואלית - איך היום הכל וירטואלי..... אני מקווה שגם הירידה לא תהיה רק וירטואלית.

היום אחרי א.צהריים הצלחתי לאכול כמות קטנה (וטיעממממה) של שוקולד. למען האיזון - בדר"כ זה היה מתחיל עם שלושה
כדורי גלידה, עוד שניים קטנים כי זה לא הספיק ולסיום - שתי קוביות שוקולד. (וזה רק הקינוח!)
<אני קוראת את זה ופתאום מבינה מאיפה אני משמינה>

אבל גם מאלו אני מסוגלת לנשנש ללא הפסקה.
ברור, וגם גזרים, עבגניות ודברים מרזים, כולל קפה. שימוש באוכל הוא שימוש באוכל הוא שימוש באוכל. אין דרך לעקוף את זה.

אני משנה את המטרה ומייחלת להוריד 2 ק"ג.
שני את המטרה בכלל ל"אני לא משתמשת יותר באוכל כדי לספק עניינים אחרים". ההורדה במשקל תבוא מעצמה. אני לא נשקלת. אני יודעת מתי אני משתמשת באוכל ומתי אני אוכלת כדי להזין את הגוף שלי.
להפסיק לאכול מתוך אכילה ריגשית!!!!
ורק כשתפסיקי לאכול במצבים האלו יתגלה לך עד כמה אכלת בגללם. זה היה הרגע שבו תמיד כשקצת רזיתי, לא עמדתי בזה. תוכנית 12 הצעדים עוזרת לי להתמודד עם כל מה שמביא אותי לאכילת הזו.

בצלית,
מה שעבד בשבילי היה 'אימון אישי'. ממאמנת שיכולתי להאמין לה כי ראיתי שהיא יורדת במשקל, עקבית ומסורה לדרך שלה. במקביל ואולי אפילו יותר משמעותית בשבילי היתה התמיכה הוירטואלית השקטה 'אימון הדדי' באימייל עם מי שהתחילה יחד איתי את המסע.

מוזמנת "לכתוב"[email protected] זה עשוי לעזור גם לי לקראת האתגר הבא

תודה על התגובות!

שיהיו בבית פירות יבשים,
אז יש לי, מכל הסוגים והמינים - תמרים, משמשים, דבלים, אננס מיובש בלי סוכר, חמוציות, אגוזי-מלך...
אבל גם מאלו אני מסוגלת לנשנש ללא הפסקה.
זה לא רק השוקולד - זה גם כל אותם מאכלים מזינים!

יש לי בעיה עם כל "הדיאטים" האלו - לטעמי הם מעוררים תאבון. אני מעדיפה לאכול את הדבר האמיתי בכמות קטנה.


מטרה ברת השגה
את צודקת. אני משנה את המטרה ומייחלת להוריד 2 ק"ג.

המטרה: לעצור את רכבת ההרים של הסוכר
המטרה: להפסיק לאכול מתוך אכילה ריגשית!!!! (אני כותבת את זה בשבילי)