לרצות מספיק לרזות

או בגלל שהוא כל כך משבח את השיטה שלו כל הזמן, או שהוא חושב שרק השיטה שלו...
כן, זה מציק גם בתוכניות שלו... מצד שני, ככה זה עם אמריקאים, נודניקים.

לגבי
לא ממש מדבר אלי ועלי... אולי כי הוא לא מכיר קודם כל שזו מחלה
אני יודעת שהוא בתוכניות טוען שהשמנת יתר היא בעיה בריאותית. הוא גם מביא רופאים שמדברים על ההשלכות של אכילת יתר.
לגבי הסיבות להגעה למצב של השמנת יתר - הוא טוען שהן בעיקרן רגשיות (להוציא מקרים רפואיים גרידא). דבר אני מאוד מסכימה איתו. בכלל רוב האנשים אוכלים מסיבות של שעמום, עייפות, עצבות, שמחה, לחץ, כחלק מטקס חברתי וכו'. אני חושבת שהוא אפילו לוקח את זה למקום רחוק יותר - כבעיה של התמכרות.

כוח העליון שלי מדבר אלי עם הרבה יותר אהבה ודיוק מזה.
כיף לך!

אצלי זה עניין של תקופות, ולמרות שאני לא נחשבת כסובלת מהשמנת יתר חשוב לי להכנס לרוטינה בריאה שלא תהיה תלויית תקופה, מצב רוח ומצב צבירה...

לגבי ד"ר פיל, אני אישית מנסה לקחת ממנו (כמו מכל דבר) את מה שמתאים לי. חשבתי על השלבים שהוא מדבר עליהם כל הזמן בתוכנית, נדמה שאנשים עברו שם תהליך עמוק. רק שהוא לא מפרט בתוכניות שלו על השלבים, אלא רק בספר. השלבים שהוא פרט לא נשמעו לך הגיוניים?

אני מחפשת את הספר בעברית בחנויות וקשה להשיג. יש אמנם בחנויות המקוונות אבל אני הייתי רוצה להציץ בו קודם. מאיפה אחותך קנתה אותו ?

איפה הקבוצה שלכם נפגשת? אשמח לבוא אם זה לא רחוק מידי.
ברמת ישי - 45 דקות בערך נסיעה. באיזה יום אתן נפגשות? אולי אוכל לבוא פעם להנחות...
לגבי ד"ר פיל
אין לי מושג היכן נקנה הספר. נראה לי דווקא קל להשגה.

לגבי הסיבות להגעה למצב של השמנת יתר - הוא טוען שהן בעיקרן רגשיות
אז זהו שהוא בכלל לא מדגיש מספיק לטעמי את עניין ההתמכרות לסוגי מאכלים מסויימים. ואז, הכל על הבן אדם, כאילו לכל שמן יש בעיות רגשיות לא פתורות. אז זהו שלכל בן אדם יש כאלו ולא כולם שמנים דווקא... וגם עכשיו אחרי שהרזיתי יש לי כאלו. אז מה זה אומר?

השלבים שהוא פרט לא נשמעו לך הגיוניים?
הגיוניים למה לא? אני רק חושבת שהצעדים של אואי יותר הגיוניים. בעיקר בגלל שהצעד הראשון אני מכירה בעובדה שאין לי שליטה על המחלה ואילו אצל פיל כל האחריות היא עלי... זה רק גורם לי לרצות לאכול ומייד.

שליחה על ידי דנה_ה* » 06 מרץ 2006, 00:23

פלוניתה, אני הנחיתי לפני כמה חודשים בקבוצה ברמת ישי....
אנחנו נפגשים בימי שלישי בשעה 19:00 ומאוד רוצים מנחים - כבר מזמן לא באו אלינו. נשמח מאוד אם תבואי.

פלוניתה, אני הנחיתי לפני כמה חודשים בקבוצה ברמת ישי....
מה באמת? ביום רביעי?
יכולה להנחות ביום שלישי הבא - חופש פורים, שאני לא לומדת. אם זה מתאים אשלח לך מייל....

וגם עכשיו אחרי שהרזיתי יש לי כאלו. אז מה זה אומר?
שטיפלת בסימפטום ולא בבעיה!
אנחנו אוכלים במקום להתמודד טיפולית עם הבעיות.
אני רואה את התוכניות שלו ומקבלת עידוד כל פעם מחדש. אני יודעת בדיוק איפה הבעיות שלי ומנסה להתמודד
במקום לאכול.
אצל אופרה הציעה פסיכולוגית - לכתוב במקום לאכול. נשמע לי מעניין.

_וגם עכשיו אחרי שהרזיתי יש לי כאלו. אז מה זה אומר?
שטיפלת בסימפטום ולא בבעיה!
אנחנו אוכלים במקום להתמודד טיפולית עם הבעיות_
אולי זה נכון, אני מניחה שזה נכון ואני גם חושבת שתמיד יהיו לי בעיות רגשיות, אולי עד יומי האחרון. זה בסדר, אני לא מקטרת. אני לא מאמינה שד"ר פיל או מישהו אחר חף מבעיות רגשיות כלשהן. החיים זה בעיות (וגם המון דברים נפלאים אחרים). כל עוד אני לא אוכלת על זה אני יכולה לגדול מזה.
יש לי רשימה שלמה של דבריםשאני יכולה לעשות במקום לאכול - אחד מהם הוא לכתוב כאן. כל שורה שווה עוגייה.

שליחה על ידי דנה_ה* » 06 מרץ 2006, 17:41

פלוניתה, ום שלישי הבא זה מצויין. נדמה לי שהייתי בפגישה של יום רביעי או שני. הקבוצה נפגשה בבית כנסת. האם זו קבוצתכם? אם לא - אשמח לבוא להנחות גם אצלכם.

כל שורה שווה עוגייה
מ ע ו ל ה !!

ואני גם חושבת שתמיד יהיו לי בעיות רגשיות
את בהחלט צודקת, אבל אם תאתרי את הבעיות הספציפיות שבגללן התחיל מעגל ההשמנה - תוכלי לרזות.
דוגמה אישית שלי (ובגלל זה אני בעילום בשם

) -
יש לי אישיו עם אמא שלי. מגיל צעיר שהתחלתי להשמין היא דיברה איתי על זה בצורה משפילה, לא יפה, צעקה עליי,
ניסתה לשלוט בי.
ואני? עשיתי דווקא. "את מנסה לשלוט בי? הנה אני אוכלת ואת לא מסוגלת לעשות כלום נגד זה!"
ומי אכל אותה?...אני, תרתי-משמע.
אז היום כשאני כועסת עליה אני חושבת פעמיים עם באמת בא לי לאכול והאם זה יקדם אותי או יעצור אותי.

ד"ר פיל מציע בראש ובראשונה ליצור סביבה תומכת.
(אמא שלי בשבילי היא לא סביבה תומכת ובגלל זה אני לא אומרת לה שאני משנה דפוסי אכילה)
סביבה תומכת = לא להחזיק במקרר ובמטבח מאכלים עתירי קלוריות. כן להחזיק אוכל גולמי, בריא.
סביבה תומכת = אנשים שיתמכו בנו במשך התהליך, שלא יתנו לנו לחזור לאותם דפוסים מזיקים מהעבר.
והכי חשוב - ד"ר פיל טוען שצריך לרצות את התהליך, להחליט שאנחנו באמת רוצים ומתכוונים לשנות הרגלים.

אז זהו שהוא בכלל לא מדגיש מספיק לטעמי את עניין ההתמכרות לסוגי מאכלים מסויימים. ואז, הכל על הבן אדם, כאילו לכל שמן יש בעיות רגשיות לא פתורות. אז זהו שלכל בן אדם יש כאלו ולא כולם שמנים דווקא... וגם עכשיו אחרי שהרזיתי יש לי כאלו. אז מה זה אומר?

בלי קשר לד"ר פיל, כל דבר שציינת מסתדר הגיונית עם בעיות רגשיות. לגבי התמכרויות לסוגי המאכלים. יש כמה מרכיבים בפחמימות למשל שידועים כמפרישי סרוטוניון - שאחראי על מצב הרוח.לכן לא פלא שמישהו יאכל מהם המון כתשובה לאיזון מצבי רוח. כנ"ל לגבי שוקולד ועוד. כך שאם הבעיות הרגשיות מתמתנות או מתועלות למקום אחר - ולאו דווקא אכילה, הדחף למאכלים הללו הגיונית אמור לרדת.

גם קראתי היכנשהו, על אנשים שאוכלים הרבה על מנת למלא את עצמם, כלומר מתוך הרגשה של ריקנות האוכל "ממלא". שוב גם פה יש קשר בין התנהגות של אכילה - לבעיה רגשית.

יש גם את עניין האכילה משעמום ואת היכולת לשנות הרגלים - שזו בעיה רגשית לכשעצמה. אני מניחה שההגדרה לבעיות רגשיות היא בעיה רחבה. מה שדיבר אליי מהמעט שקראתי על השיטה של ד"ר פיל, זה שהוא באמת מפרט כלים פסיכולוגיים שאמורים לתת מענה לדחפים פסיכולוגיים. לאו דווקא לבעיות רגשיות. למשל הנושא של סביבה תומכת, זה חשוב והגיוני, אבל אנחנו מזלזלים בזה, בעוד הוא מדגיש את זה.

אני גם מניחה שהוא לא המציא את הגלגל, ואין שום דבר שהוא ממש מחדש. מצד שני הבנייה של הדברים, ההסברים והפרקטיקות - לפחות לפי מה שראיתי בתוכנית - נשמעים לי טובים ושווים נסיון.

לגבי זה שאחרי שרזית עדיין יש בעיות רגשיות, זה הגיוני. רק שלמדת לתעל אותן למקום אחר , או שאולי המקום שממנו רזית - חיזק אותך לא רק בהרגלי האכילה אלא בכלל, בניהול נכון יותר של בעיות גם אם לא בפתרון מלא שלהם, אני לא חושבת שיש מישהו שאין לו בעיות... השאלה איך ובכמה הן מתבטאות בחיי היום יום ובנושאים חשובים כמו בריאות.

שכחתי להוסיף, שאני לא מתווכחת על השיטה ומה טוב יותר או פחות. אני יותר מתדיינת תאורטית על "הפילוסופיה של ההרזייה"

אני מאמינה שכל אחד הולך ובוחר ומיישם מה שמתאים לו. וגם לא קראתי עדיין את השיטה של פיל לעומק.

קיבלתי היום את מכשיר ריצה שרכשתי לפני כחודש.
בשבועיים האחרונים אני עסוקה בלימוד נושא הפעילות האירובית בכלל ובניית תכנית מאוזנת לחזרה לכושר בפרט.
המיקוד שלי הוא כמובן על אימוני הליכה, אבל זה לא יבוא לבד.

ההתייחסות המאוד רצינית באה מכמה סיבות:

אני בעודף משקל גדול מאוד (כזכור..) והליכה יכולה להיות פעילות מאוד מזיקה אם תיעשה בצורה לא נכונה.
הפיברומיאלגיה - יש להתקדם בצורה זהירה ומדורגת מהרגיל.

אלו שתי מגבלות רציניות שמחייבות אותי להיות מאוד מאוד קשובה וממושמעת (בעיקר לא לעשות יותר מדי...)

התכנית היא לאמן גם את הבן שלי, בן 10+ זהו גיל צעיר בשביל לעבוד על מכשיר ולכן גם כאן יש לשים לב לעבודה נכונה ולעומסים מתאימים.

המכשיר הגיע עם כמה פריטים חסרים אבל הם יושלמו בימים הקרובים.
הערב - הליכת מבחן!

עכשיו אני מצפה שהמשקל יתחיל לרדת....

וסתם לעידכון - השוקולד ירד כמעט ל- 0
עם זה, המתוקים דיי מתונים וגם כמויות האכילה.

נראה שאני סוף סוף עולה על הדרך.
מבטיחה לעדכן...

נראה לי שביום חמישי אלך לראשונה לפגישת OA בראשון לציון.
אולי יש מישהי מפה שהולכת למפגשים בראשון גם?
ועוד שאלה מישהי יודעת מה ההבדל בין המפגש המוגדר 'רגילה', לבין 'צעדים'?
מקווה שאמצא את עצמי שם...

_וסתם לעידכון - השוקולד ירד כמעט ל- 0
עם זה, המתוקים דיי מתונים וגם כמויות האכילה._
איזה יופי, נאוה:-)

איזה יופי, נאוה

לאט... לאט....
כבר אמרתי שיצאתי למסע של לפחות 3 שנים

שליחה על ידי דנה_ה* » 08 מרץ 2006, 00:57

כבר אמרתי שיצאתי למסע של לפחות 3 שנים...
אצלנו בתיכון כינו את זה - מסע אלף הימים...
שיהיה בהצלחה במסע. איזה כיף לך שאת יוצאת להרפתקה!

תודה!

אמאבא של רמה - תוכנית או אי מבוססת על עשית שנים עשר צעדים. לכי לפגישה רגילה. בשלב מסויים תתחילי לעשות את התוכנית כלומר ללכת צעד צעד לפי שנים עשר הצעדים. זה כיף ונוח כשעושים את זה יחד בקבוצה. בהחלט מומלץ. אבל לא ממש מהפגישה הראשונה. חכי שתביני מה התוכנית בכלל.
בהצלחה.

שליחה על ידי גורית* » 19 מרץ 2006, 11:11

הקשר הזה למספרים. קביעת יעדים, מאמצים אדירים, כיבוש מלא ופליאה גדולה בסופו. מה, זהו? אבל זה עוד לא!

תחושה מוזרה בבגדים. בוחלת בבגדים תלויים, אפילו בבית. מאידך בגדים צמודים מדגישים אותי, חושפים אותי מעבר לרצוני.

רזיתי מאד, הורדתי כבר רבע ממשקלי ההתחלתי. לא מרגישה חזקה מספיק, לא מרשה לעצמי להרפות. האם כך יהיה תמיד?

תחושה מוזרה בבגדים. בוחלת בבגדים תלויים, אפילו בבית. מאידך בגדים צמודים מדגישים אותי, חושפים אותי מעבר לרצוני
אויש אני כל כך מזדהה. מה ללבוש? הכל כל כך גדול וזה דוחה אותי. אבל ללבוש צמוד? איך? לא מסוגלת לקנות אפילו מרוב שלא מכירה איך נראות החנויות האלו מבפנים (אלו שלא מוכרות מידה 50 ומעלה)
מרגישה בנקודת מפנה ורוצה לפני הפסח להיפטר מהבגדים הישנים ולהיות אחרת.
לא מרגישה חזקה מספיק
אני רק מרגישה איך אני בעצם חלשה יותר. פחות יודעת ומסוגלת. אבל הפרדוקס הוא שאלוהים עושה בשבילי מה שאני לא יכולה ובשורה התחתונה - אני משיגה הרבה יותר.

שלום וחג שמח!

בעקבות אתגרי החגים המתרחשים עלינו, והמעידה המיותרת של אמש

יש לי בקשה מהבנות המתמידות: האם מישהי מוכנה לחלוק כאן את ההתנהגות והתחושות שחוותה במהלך ליל הסדר, או ארועים דומים? איך מתגברים או מפצים על החסך התרבותי, או שרק אני זו שמרגישה ככה ברוב תלותי או מוגבלותי?

גם אני מרגישה שבזמן האחרון אני פחות מקדישה תשומת לב לתהליך שלי. ולראייה - עליתי חצי קילו.
אבל אני יודעת שבתהליך יש גם ירידות ואני משתדלת לא לחשוב בצורה פסימית ("אני לא מסוגלת, אני חוזרת לשגרה הישנה והלא-בריאה") אלא לעודד את עצמי ולהיות מודעת שצורת האכילה שלי לא נכונה.
(אתמול זללתי עוגיות כשל"פ, חתיכת מעוגת מצות עתירת שוקולד וקקאו והרגשתי די חרא...)

התחושות שלי, לאחר זלילה, הן די איומות. אני מרגישה שמנה, חסרת שליטה, מאוכזבת איך נכנעתי לשוקולד.
עכשיו מצאתי לעצמי שיטה לעידוד - אני חוזרת להרגשה הנעימה של להכנס לחנות בגדים (רגילה) ולמצוא מכנסיים.

לי מאוד עזרה ההתכוונות המסיבית שעשיתי לפני החג.
חזרה לסשיין נוסף של 30 יום ללא פחמימה(בשל התרופפות המסגרת קודם לכן), תפילה, ומיקוד במטרה, שזה אומר: "לפנייך משימת החיים החשובה ביותר כרגע, וכל שאר העניינים הבוערים בחיים הם עדיין בוערים אבל על-יד זה".
בגלל הקשיים שצפיתי ניסיתי להיות מכוונת מאוד מאוד ולשם כך גייסתי לי 'צבא וירטואלי'. ברגעים הקשים דמיינתי לי 'חיילות' נוספות הנלחמות כמוני על יעדן בחזיתות דומות ונתפסתי לי בגאוות יחידה כזו, ל'צבא אואיי'.
זה עזר!
תחושת הנצחון היא עסיסית ומתוקה לפחות כמו הקינוח שפסחתי עליו באלגנטיות (ניגשתי להדיח את הצלחות של המנה העיקרית!)

בפעם הראשונה בחיי יכולתי להיות מחוץ למעגל האנשים המחזיקים את הבטן בסוף החג הזה ומתלוננים על תחושת המלאות והנפיחות המוגזמת. אנשים אוכלים המון (פחמימות וביצים בעיקר!) בחג הפסח.

ועדיין, יש לי תחושה שאולי כל חיי אצטרך להיות על המשמר, ושהפחמימה היא אכן סם משכר שעסוי לפרוץ פתח לתהום מסוכנת עבורי.

מזמן לא הפעלנו את הדף הזה.

רציתי לספר לכן, שלאחר חיפוש ארוך מאוד, מצאתי את התמיכה שאני זקוקה לה: "רזים לחיים" של שח"ל (כן, אלו עם אמבולנסי נט"ן).
החשיבה שלהם היתה נכונה: תזונה נכונה משפרת את בריאות קהל היעד שלהם ומפחיתה אירועי לב.
בכל מקרה, הם בגב שלי - שיבורכו!
השירות שהם נותנים: מוקד של דיאטניות, זמין למנויים בתכנית מ- 08:30 עד 22:00 ובימי שישי וערבי חג - רק עד הצהרים.

זה מה שהייתי צריכה!
אמרתי להן שאני זקוקה מהן לתמיכה רגשית בעיקר.
לאט לאט אנחנו מחליטים על שינוי ואני מנסה להפנים - נורא בקטן, נורא לאט...

אני מתבוננת בהתנגדויות שעולות לי, חובקת אותן ובעדינות שולחת אותן לדרכן.

אז איך זה נראה בת'כלס?
הפסקתי שוקולד לפני שבוע - תשוקות גדולות למתוק הציפו אותי
קניתי פירות למניהם ואני נעזרת בהם כדי להרגיע את התשוקות למתוק (ביחד עם גבינה או גיל או יוגוט כדי להאט את הספיגה של הסוכר)
בלילה אני אוכלת משהו אחת ל- 3 שעות (עם הזמן אני רוצה להקטין את גודל ה 'משהו'.

וההתנהגות הכי חדשה (מעולם לא עשיתי זאת...):
קניתי עוגה ללא סוכר (מזון של סוכרתיים) - עד כה העדפתי לוותר על פני לאכול.
היום טעמתי וזה היה טעים למדי (במפתיע!!)

אז נגמרו התירוצים - אני כבר לא לבד במערכה.
מה שחסר עדיין בתכנית, זו הפעילות הגופנית (ביטלתי את העסקה עם ההליכון כי הוא לא ממש עבד).
התירוץ שלי הוא שאעשה זאת אחרי המעבר.

נראה....

אגב, ראיתן את התכנית: "לרדת בגדול"? מה דעתכן?
למי שלא מכירה - ערוץ 10, בכל יום רביעי בשעה 21:00

איך עברתן את חג השבועות? - החג הקשה ביותר לדיאטה?

באמת החג הקשה ביותר לדיאטה, לפני חג שבועות התחלתי בדיאטה של שומרי משקל, לא הצטרפתי לתוכנית רק עשיתי
לפי החוברות שנשארו לי מפעמים קודמות שהייתי בשומרי משקל, בשבוע הראשון - הרגשתי מצויין ולעומת דיאטות הכאסח
שעשיתי בעבר (יותר נכון עד הדיאטה הר"מ) הרגשתי כיאלו אני בכלל לא בדיאטה ואפילו ירדתי בשבוע שתי קילו (למרות שיחסית לגוף שלי ולדיאטות הקודמות זה קצת שמחתי) אממה....הגיע לו חג השבועות אהוב עלי בעיקר בגלל אהבתי הגדולה והלא ממוצה לפשטידות ופסטות מוקרמות למינהן וככה חגגתי את כל החמישישישבת בשבירת הדיאטה, מה שיותר גרוע זה שמאז אני לא מצליחה לחזור לשיגרה של שומרי משקל ושל ההליכות בערב.. עכשיו שאני כותבת נזכרתי למה בעצם אין לי חשק לחזור לדיאטה: בערב שבועות דודי היקר שלא ראה אותי מס' שבועות בא ובשיא חוצפתו אמר: מה זה???? מה קרה לך???? איך השמנת, את חייבת לקחת את עצמך בידיים אם לא תיראי כמו אמא שלך...... ) - ; כל מילה מיותרת......דמעות ירדו לי בלב....וזו הערה הזו פגעה בנקודה הכי רגישה ודווקא שהרגשתי שאני מתחילה לשנות את אורח חיי ולא עושה שוב סתם דיאטת כאסח שלא אתמיד בה הוא בא והרס....אולי יום ראשון (כן, אני יודעת שאני אמורה להתחיל מהיום, מעכשיו אבל לא בא לי) שוב אאסוף את עצמי ואתחיל מחדש (משום מה תמיד קל לנו, לי להתחיל דיאטה במשהו ראשוני, נקי, כמו יום ראשון, למשל)

תולעת,
איך אפשר לתמוך בך כדי שתוכלי לחזור לתזונה בריאה יותר?

לגבי הדוד - זה נורא מייאש לקבל תגובה כזאת אבל...
כמה זמן מאז שהוא ראה אותך?
האם יכול להיותשלמרות שירדת, המשקל שלך עכשיו גבוה משהיה כשראה אותך לאחרונה?
למה זה חשוב? - כדי שתיפגעי פחות....

בסיטואציות כאלו, יש לי תשובות מתריסות או ציניות או "סותמות פיות"

למשל: "היית צריך לראות אותי לפני שירדתי X ק"ג...." - ה- X יכול להיות מנופח יחסית למציאות...
או: "מה לדעתך? אכלתי!"
או: "אימא שלי לא יפה לדעתך? - נראה אותך אומר לה את זה בפניה" - במיוחד אם זה משפט שיכול להכניס אותו לצרות...

הרעיון הוא להפוך את המשפט הפוגע למשהו שמצחיק אותך.
הם לא עושים את זה מרוע לב,
לפעמים זה משקף את המציאות כפי שהיא נראית מהצד שלהם,
וברוב הפעמים זה נובע מחוסר טאקט, טיפשות או אובדן יכולת השימוש בצד החושב של המוח...

תולעת, דווקא היית אומרת לדוד יו לא זיהיתי אותך איך השתנית, התבגרת לאללה...

והכי הכי חשוב לא להתיאש ולקבל את הכוחות לחזור לשיגרה. כי כשעובר יום ויומיים קשה לחזור לדיאטה אז מעכשיו להתחיל לצעוד
ברגל ותראי כמה כיף יהיה לך! בהצלחה

ל נאוה פרנס שאלת על החג אז הוא לא היה קשה הוא היה טעים.

אכלתי מהכל אבל בזהירות ואני לא מוותרת על צעידה יומית ואז אני מאזנת.
לגבי התוכנית לרדת בגדול נחמד ומסקרן לראות אבל אני קצת מרחמת עליהם במיוחד על אלו שייצטרכו לעזוב כי הם תלו המון תקוות בתכנית
ופינטזו שזהו זה הצעד הגדול שיעזור להם לרזות והם ינשרו מתכנית לתכנית. אבל אין מה לעשות הדבר האמיתי הוא בחיי היומיום שלנו להתייחס לגופנו כמו
לאגרטל שקוף ולאכול רק דברים בריאים ודלי קלוריות ולעשות ספורט. לא קלאבל שווה שווה@}

נאוה וריח מנטה רק עכשיו נכנסתי למחשב אז תודה על התגובות...אולי באמת (אפילו רק בשבילי) הייתי צריכה לענות
משהו לדוד המעליב שלי.....בכל מקרה מאז ועד היום לא חזרתי לדיאטה או אפילו לאיזושהיא שגרה שתתמוך בדיאטה
מקווה היום לצאת לצעדה (למרות העייפות) ואולי זה יהווה טריגר להתחיל שוב את הדיאטה

תולעת,
אחרי כל המסע הארוך שלי מאז החלטתי להתחיל לרדת (ראש השנה תשס"ו)
חיפשת וחיפשתי אחר מערכת תומכת שתתאים לי ולא מצאתי.
דיברתי עם הרופאה, הגעתי לדיאטנית, נעשה בירור מקיף לגבי טיפול בהפרעות אכילה,
הלכתי ל- OA, הצטרפתי לקבוצה שרצה 12 פגישות בכרמיאל עם נטורופתית ופסיכולוגית.
לא מצאתי שום דבר שייתן לי את התמיכה ללכת אל הקצה ולהתחיל להתמודד.

עד ש...
הצטרפתי ל"רזים לחיים"

כיש לי צורך - אני מתקשרת
כשאני מחליטה לקחת על עצמי עוד משימה - אני מתקשרת
וגם סתם כדי לעדכן ושעוד מישהו ישמח איתי.

אני לא בהכרח צריכה את ההדרכה שלהן - כי אני דיי יודעת מה וכמה ואיך
אבל יש לי עם מי לעשות סיעור מוחות כשאני מתלבטת,
יש מי שמקשיב לי בנושאי אוכל ומאבקים
ויש מי שמעודד אותי לעשות את מה שקשה.

התוצאה: אני יורדת במשקל!!!
שברתי את המחסום שליווה אותי בלפחות 4 השנים האחרונות (לדעתי אפילו 6).

אז...
אני ממליצה לך למצוא את התמיכה שאת צריכה
ואת מוזמנת להיעזר בנו כאן בדף.

מה שחשוב זה ש את תהיי האדון על חייך (ולא הדוד שלך....)
מה את רוצה?
וכיצד אנחנו יכולות לתמוך בך?

היי נאווה....העלת חיוך על פני ויותר מכך מתחיל לחזור אלי הרצון לשוב לשיגרה בריאה יותר (=דיאטה) מה שכן.......אממ.....
אני מתפתה להשתמש במשהו "חיצוני"....פעם ראשונה אבל ואני מצטטת את "התירוץ" שלי: אני אתחיל בזה (בכדורים)
רק בשביל הפוש ואח"כ שכבר יהיו קצת/הרבה תוצאות יהיה לי את הכוח להמשיך אבל עם דיאטה "טיבעית", בריאה.

אתמול אפילו הלכתי לקנות את אותם כדורים והרוקח אמר לי המליץ לי לגשת קודם לדבר עם הנרופתית שלהם ואכן ניגשתי והיא נסתה לשכנע אותי למה לא כדאי והמליצה גם על הקבוצה של אכלניים כפיתיים בשילוב עם כדורי וויטמין וכדורים שמכילים סיבים תזונתיים אבל משהו בי "נשבר" (טוב...נו....אולי לא נשבר...לא צריך להיות דרמתית (-: ) אין לי את הכוח להתחיל משהו, לא יודעת מה קורה לי (ברור שזה מתחיל במחשבות שיש לי: אני שוב אתחיל ושוב אחזור ליו יו הזה...די כבר אין לי כוח וכנ"ל לגבי תירוצים למה לא לצאת לצעדה ולמה לא ללכת לפגישות של אלכנים כפייתים) בקיצור זו תקופה שפשוט
אין לי חשק לדיאטה.

לגבי מה אני צריכה: עוזר לי מאוד השיחות איתך, השיתוף וכמובן דעות/עיצות. תודה, תודה, תודה !!!!!

היי תולעת,
טוב שלא לקחת כדורים - הם עושים רק נזק....

דיאטה - מילה נוראית בשפה העברית - ממליצה להחרים אותה!

קודם כל תשתמשי במילה תזונה (המילה העברית התקנית למילה diet)

יותר מזה...
אני ממליצה להשתש במילה תזונה בצירוף עם מילת תואר כמו: מאוזנת, בריאה, מחזקת

כולן מילים חיוביות ומרוממות.

את לא אוהבת ללכת...
מה עם שחיה? מה עם טניס או סקווש = פעילות ספורטיבית בחברה?
מה עם פעילות בקבוצה? - יוגה, פילטיס, קיק בוקסינג וכדומה - הכל בהתאם לאופי שלך ולכושר שלך

ואם את בכלל לא אוהבת ספורט - לכי לרקוד!
או תפעילי מוסיקה וריקדי בבית...

תבחרי דבר אחד , אפילו קטן ותתחייבי לעשות אותו (כלפיי או כלפי כל אחד אחר).
אין תירוצים! תבחרי ותתחילי - אם יהיה קשה, אני כאן לעודד אותך...

פגישות OA יכולות להיות התחלה טובה כדי לעשות פוקוס.
אל תשמרי כלום, אל תעשי התעמלות, רק תלכי פעם בשבוע.
מה דעתך?

זה רעיון..אולי זה באמת ייתן את הכוח להתחיל משהו......
למה??.... למה אני כל הזמן נשברת....למה האוכל הוא כזה מרכזי בחיים שלי.....אני כל הזמן חושבת על אוכל (גם אם זה
מה לאכול במסגרת תזונה בריאה או מה אני יכין היום למשפחה).....אלה תשובות שאני צריכה לתת לעצמי. חומר למחשבה.

ונזכרתי בעוד משהו - יש בי בפנים עמוק איזושהיא התנגדות להצלחה של התזונה הבריאה....למה ?????
אולי פחד מהשינוי שיבוא.....

ולמה הפעם אני מרגישה כל כך חסרת כח......ממש עייפות החומר והנפש.....ואני בטוחה שמי שעושה דיאטה (נו...הייתי
חייבת להשתמש פה במילה הזו (-; ) קשה לו יותר לעשות כשהוא עייף...נכון?...אצלי זה לפחות ככה.
אבל זה מעין גלגל עכשיו אצלי: אני אוכלת יותר, אוכלת לא בריא, לא יוצאת להליכות בערב (היי.....אתמול הלכתי!!!! אפילו
שזה היה קצר ומתון כי כואבת לי הירך הלכתי !!!!) וכתוצאה מזה (מהאוכל הלא בריא, לא מההליכה) נעשית עייפה, כתוצאה מהעיפות אין לי שליטה (שליטה-זה בדיוק מה שצריך פה) על מה אני אוכלת וחוזר חלילה.

כתבתי כאן המון נקודות מאוד מאוד....חשובות בשבילי...המון חומר למחשבה שעד עכשיו אני דוחה....אבל אני מתחייבת
פה לעצמי ובפנייך ובפני שאר הקוראים (אם קוראים בכלל) שעד יום ראשון (יום ראשון מתקיימת פגישה של OA) אענה על
כל השאלות האלו, יעשה סדר במחשבות, ינסה למזער נזקים עם מה שנכנס לפה ( הבוקר כבר התחלתי עם וופלים )-: )
ואלך לרופאה לבקש בדיקת דם (אולי חסר B12) וגם בגלל הכאבים ברגל שלא מאשפרים לי להמשיך לצעוד ו.....יום ראשון
אלך לפגישה של OA.

<אמן,אמן,אמן ואצליח בכל התחייבות האלו, מה שבטוח שמאוד אשתדל> תודה לך.

<שינתי את השם, בטח הבנת שזו אני (-;>

בדיוק רשום לי במרגיעון: "עכשיו הזמן הטוב בחיותר לשתות כוס מים". נכון.

אני אוכלת יותר, אוכלת לא בריא, לא יוצאת להליכות בערב
כנראה שכדי להתחיל לרצות לצאת מהזבל צריך קודם להגיע ממש לקרקעית, למיץ של הזבל.
אולי את בדיוק במקום הזה. שוברת את הכלים, בועטת, הודפת.
מנסיוני אני יכולה לומר לך שבסוף מגיע הרגע שנמאס להיות שם (במיץ...). שה'מרד' הזה מתחלף בתחושת חוסר אונים שלמרבה הפלא מובילה לצעד הבא. ואת תתפלאי לשמוע, הצעד הבא הוא לשחרר שליטה.
כתוצאה מהעיפות אין לי שליטה (שליטה-זה בדיוק מה שצריך פה)
או, אז זהו, שלא.
אם תלכי לאואיי תראי שמי שמצליח לעלות על הגל הוא מי שהסכים לוותר על השליטה.
זה קצת כמו להסכים להיות שוב (ולו לרגע) ילדה קטנה ועקשנית שלא מצליח לה...(נגיד...לקשור את השרוך בנעל...) ואז בשיא הייאוש והתיסכול, אחרי שהיא דילגה על ארוחת עשר והפסידה את הסיפור ופיספסה את הכיף עם החברים בארגז החול....רצה לגננת בבכי מר ונכנעת ליישועה שעשויה לבוא מבחוץ.
אולי כשתהיי במקום הזה, יפתח לך הנתיב לתקווה.

ככה זה היה אצלי לפחות.

<והמרגיעון, איך לא...- כולנו משפחה אחת>
@}

<שינתי את השם, בטח הבנת שזו אני >
חחחח רק עכשיו אני מבינה למה קראת לעצמך 'תולעת'

כמובן שלא עשיתי את הקשר, אני אף פעם לא עושה.
גם בחיים:
הארכת שיער או הסתפרת, סתם שינית תסרוקת...
שמנת או רזית או שסתם עברו להן כמה שנים,
זקן ושפם - חבל"ז בכלל.... (במיוחד אצל נשים

חחחחחח) - לא מזהה!
וזה כשאני כן זוכרת, רוב הזמן אני פשוט לא זוכרת איך אנשים נראים....

מה זה המרגיעון הזה?
למה לי הוא לא אומר כלום?

אגב, הוא מגיש ארוחות?

התייחסות רצינית - בהמשך... אם לא היום - מחר...

היי נאווה ושמים !!!
חחחח רק עכשיו אני מבינה למה קראת לעצמך 'תולעת'
את אולי, לדבריך, לא מזהה אבל קלעת בול !!!! קראתי לעצמי תולעת לא רק בגלל שאני ממש אוכלת בלי לבלוע (דווקא
בהקשר של תולעת לא עלה לי נושא כמויות האוכל אלא הבליעה ללא לעיסה (-/ ) וגם בגלל שככה אני בחיים רוצה הכל מהר,
לבלוע את החיים, להשיג ולהגשים הכל ומהר !!!!

לי במרגיעון מופיע: מותר לכעוס, אבל דווקא היום (טפו טפו טפו מים מלח) אין בי שום כעס (אפילו לא על זה שעל הבוקר
אכלתי פרוסת עוגת שמרים עם אגוזים שחמתי שתחיה שלחה).

שמים - אני מאוד מתחברת למה שכתבת וזה מה שיוצר אצלי את היו-יו (בעצם אצל כולנו): אוכלים בריא, מפסיקים,מרגישים
רע - מרגישים עוד יותר רע עד שמגיעים לקרקעית (=5/10 קילו יותר) וחוזרים שוב לאכול בריא.

אז הפעם נכון אני מאוד קרובה לתחתית אבל הפעם אני מרגישה שנמאס עלי היו יו הזה אני, לעומת הפעמים הקודמות
אני רוצה לשנות הרגלי אכילה (פעם היתי עושה דיאטות כאסח, בזק...נו אמרנו כבר תולעת (-; ) לתמיד גם אם ארזה רק
חצי קילו בשבוע העיקר שנפסיק עם היו - יו ושמשהו שם למעלה במוח ישתנה לתמיד !!!!

האם ה-OA זה כמו שומרי משקל רק בלי השקילות ??? חברה אמרה שזה קצת כמו כת וזה הרס לי את החשק ללכת...

אה..ואיזה קטע "שהתחשק" לי פתאום לשנות את השם בדיוק בזמן שאני מתחילה לשנות הרגלי אכילה (כן...כן...לא לחזור
לאכול בריא, לא רוצה לחזור לדברים שלא הצליחו אלא לשנות, מהתתחלה מהבסיס ולתמיד. אמן)

האם ה-OA זה כמו שומרי משקל רק בלי השקילות ???
אני לא מכירה את שומרי משקל אבל ממה ששמעתי אני מבינה שזה שונה מאוד.
אואיי זה לא ממש כת אבל זו בהחלט מין דרך רוחנית לייט כזו.
גם אני קצת נרתעתי מלגשת אליה בהתחלה אבל בחוסר האונים שלי לא נותרה לי ברירה. השתמשתי במסגרת לזמן קצר, לקחתי על עצמי את ההתכווננות המשימות והמחוייבות כקביים לאותה תקופה שכלכך נזקקתי להן.
הגישה עזרה לי לייצב את מסגרת האוכל שלי. בהשראת הסיפורים והשיתוף של האנשים בקבוצה למדתי להתבונן על הכמיהות שלי, להבין את הצורך הבלתי נשלט בנישנוש. למצוא למקור הזה תחליפים נאותים, ולצאת מהמלכודת של עצמי.
שיטת אואיי נתנה לי תנופה טובה.
ככל שאת מתמסרת יותר, מסכימה לשחרר שליטה, ככה התמיכה מהשיטה שלהם יעילה יותר.

לי במרגיעון מופיע: מותר לכעוס

מה הרעיון? מאיפה הרעיון? ולמה קוראים לזה "מרגיעון"?

לגבי השם, אמא בהתחלה - את בהריון? או שיש רעיון אחר מאחורי השם?
כי ההבנה הפתאומית שלי היתה ש תולעת חיים זה עובר בתחילתו.

מהתגובה שלך יצאתי מבולבלת לגמרי.

התולעת בכל זאת מתייחסת לאוכל.
אז אמא מתקשר ל...?? מה??

האם ה-OA זה כמו שומרי משקל רק בלי השקילות ??? חברה אמרה שזה קצת כמו כת וזה הרס לי את החשק ללכת...
יש הרבה תרוצים למה לא ללכת...
ה OA דומה ל- AA (של האלכוהוליסטים)
לי הוא לא מתאים אבל אני מכירה הרבה מאוד שנעזרו ברמות עמוקות למדי...

איך זה מתנהל?
יש נוהל פגישה מאוד מאוד מובנה.
את לא צריכה לקחת משם את הכל - קחי כל פעם מה שמדבר אליך.

יש את הפגישות הרגילות
מקריאים כל מיני קטעים קבועים וידועים מראש
שם יש מי שמנחה - משתפת במשהו של עצמה כ- 20 דקות וקובעת את נושא הפגישה.
אחריה מדברת כל אחת 5-10 דקות (בהתאם לקביעה מראש)
יש מי שאחראית על מדידת הזמן ומתן התראות כשהדוברת מתקרבת לקצה הזמן המוקצב.
לא מדברים על מאכלים, לא מתייחסים לאחר - מדברים רק על עצמנו.
בקבוצות אלו מדברים כללית על הימנעות אבל כל אחת בוחרת את התזונה או המדריך התזונתי שלה מחוץ לגבולות ה- OA.

יש פגישות בהן כן מתייחסים לתזונה - לומדים את התפריט ונפגשים לצורך תמיכה בשמירתו.

ויש פגישות 12 הצעדים, ועוד פגישות שמתמקדות על הרעיונות הרוחניים והרגשיים של ה- OA.

את יכולה לבחור מאמן/ת - מישהו שילווה אותך יום יום.
אתם מתאמים/ות זמן לשיחה טלפונית יומית.
זהו מישהו לשפוך את ליבך בפניו/ה, לשתף ולהתייעץ על קשיים.
זהו מישהו שאת מתחייבת בפניו/ה על הצעדים השונים בדרכך (למשל: על מזונך ביום המחרת)
אם את לא מרוצה מהמאמן/ת את רשאית להחליפם בכל זמן...

אין ל- OA גורו ולכן זו לא כת.
יש ארגון בינלאומי וארצי - שמתפקדים בזכות חברי OA שמתנדבים להיות לשירות הקהילה.
אחדות ההוראות מאפשרת לך להיכנס לכל קבוצה בכל מקום בו את נמצאת (בארץ ובעולם) בתנאי שאת דוברת את השפה של הקבוצה.

הבעיה העיקרית שאני מוצאת ב OA, היא
שהם מגדירים את האכילה הכפייתית כמחלה כרונית שלא ניתנת לריפוי.
יש אנשים שהרעיון הזה דווקא עוזר להם לשחרר את רגשות אשמה.

אני מכירה הרבה נשים שרכשו באמצעות תהליכי ה OA .: אסרטיביות, קבלה עצמית ואהבה עצמית
בלי קשר לענייני המשקל הן מאושרות יותר ושומרות על מקום בלתי מעורער בעולם
עולם שהיה מתערער מכל מילה שאיזה אידיוט בחר לפלוט )כמו הדוד שלך למשל)

לכי, נסי אותם כמה חודשים (הם ממליצים על מינימום של 6 פגישות)

אני נמצאת באואי כבר שנה וחצי כמעט. לא נשקלתי כבר שנה, אבל אני נכנסת למידה 44 במכנסיים.... (בעוד שבעבר הייתי מידה 4 במתאים לי והיה לא מתאים לי...) אני מעריכה שירדתי יותר מ-20 קילו ואני ממשיכה לרדת באיטיות.
בשבילי אואי היא דרך לחיים ו-12 הצעדים היא דרך רוחנית ומעשית בשבילי לכל דבר. זה לא במקום דברים אחרים - ידע רוחני אחר או אנשים והתייעצויות, אלא במקביל רשת תמיכה שבאמצעותה אני מתפתחת וגדלה.
מחוץ להרזייה, דברים שקרו לי בעקבות התוכנית: יכולת להישאר שפויה גם במצבים מלחיצים משפחתיים ואחרים, יכולת לשים את הצרכים שלי במקום ראשון ובבהירות. אם אני עייפה או רעבה - אני צריכה לדאוג לעצמי לפני שאדאג למישהו אחר. אני יותר יכולה להביא את עצמי החוצה - לתקשר מה שקורה לי, להציע הצעות, להשפיע על אנשים אחרים ובאופן כללי למצות יותר את הפוטנציאל שלי בכל תחום.
באופן מוזר, ככל שירדתי במשקל כך אני תופסת יותר נפח....
ההגדרה שכגרע אני מתחברת אליה היא מכורה לאכול או משתמשת באוכל, מפני שהאכילה הכפייתית שלי אף פעם לא הייתה כמויות, אלא שימוש באוכל כדי לפתור בעיות אחרות שלי, כמו חוסר ביטחון, חוסר ארגון וכו'. היום אני אוכלת כדי להזין את גופי ולא חושבת על אוכל בכלל (נכון לעכשיו) בשביל לפתור את הבעיות שלי, אני נעזרת באנשים ובתוכנית.
זהו בינתיים

באופן מוזר, ככל שירדתי במשקל כך אני תופסת יותר נפח....

לא מוזר בכלל...
בתקופות בהן רציתי להיעלם - עליתי את המשקל הרב ביותר.
ושום דיאטה לא עזרה.
אם אכלתי פחות - התנפחתי מנוזלים.

יש קשר הפוך בין נוכחות האישיות שלנו בעולם לבין נוכחותנו הפיזית.

אפשר להסביר לי ב ד י ו ק ממה נמנעים בהמנעות?

מאוכל

למשל: שוקולד, סוכר, קמח לבן
אבל זה שם כללי לכל מה שקשור לתכנון מזונך, לתשומת לב ממשית למה שאת מכניסה לגופך.

כל מה שרצית לדעת על OA תמצאי כאן

וגם - אפשר להסביר לי ב ד י ו ק ממה נמנעים בהמנעות?

מי שמקפיד על "המנעות" מקפיד על שני דברים: אחד איכות ואחד כמות של המזון אותו הוא אוכל
איכות: בעיקר המנעות ממאכלים הכוללים סוכר וקמח לבן
כמות: המנעות מאכילה מעבר לזמן ולכמות המתוכננים מראש

הדברים מאד מובנים, ובכך מאפשרים הרפיה ותיעול של תשומת הלב הממשית לעומק הנפש ולא לאכילה הפיזית.

אפשר לבקש מבוגרות ה-OA למעלה לחזור ולספר על איפה הם עכשיו?
עודי על הדרך, אבל במקום הרבה יותר נעים ומיטיב עבורי.
(תמיד אהיה על הדרך)

גם אני עודני בתוכנית - כבר שנה וחודשיים. הורדתי 40 ק"ג בערך (כבר לא נשקלת ונראה לי שאין שינוי במשקל) וטוב לי עם האכילה ועם התוכנית. אני ממשיכה להגיע לפגישות - מדי שבוע-שבועיים ורוצה להמשיך להתקדם עם הצעדים (קצת נתקעתי בזה). זו תוכנית מצויינת וזו לי הפעם הראשונה בחיים שבה למרות שהיו לי "נפילות" כלומר פעמים שבהם אכלתי דברים שאסור לי, עדיין הצלחתי לחזור לתוכנית בלי נזק משמעותי - וזאת בהשוואה לפעמים מן העבר בהם עשיתי דיאטה והורדתי יפה עד היום שבו שברתי אותה ומייד העליתי את הכל בחזרה בלי שום יכולת לחזור לתלם.
התוכנית הזו גם מאפשרת לי לא להיות עסוקה כל הזמן באוכל ובמחשבות על אוכל אלא למרבה הפלא, דווקא התכנון הקפדני של האכילה משחרר אותי לחשוב על דברים אחרים ולא להיות כל הזמן עסוקה בכפייתיות במה אוכל עכשיו ואח"כ ומחר...

עידכון ראש השנה.
כזכור, החלטתי לרדת במשקל ממש בראש השנה לפני שנה.
אני רוצה לסכם את השנה הראשונה של המבצע: ירדתי 15 ק"ג.

רואים!! וזה גם מאוד נוח

היעד שלי לראש השנה הבא: עוד 21 ק"ג.
יש לי תמיכה נהדרת של רזים לחיים (של שח"ל, אני מנויה) וכשקשה לי - הן שם, והן נהדרות!

המיקוד שלי הוא: לאכול ארוחה קטנה כל 3 שעות.
זה ממש לא חשוב מה אני אוכלת, אם אני מקפידה על התדירות - אני בסדר...

שליחה על ידי ס.ב.* » 01 דצמבר 2006, 11:49

שלום לכולן
היגעתי לדף הזה רק לפני יומים ואתן לא יודעות כמה למדתי רק מהקריאה של הדף, היתי כל כך מיואשת וחשבתי שאני כל כך לבד בעולם הזה ושמה אני סובלת מעודף משקל לא סובלות האחרות, תמיד היתי בדיאטה מהתיכון אני בת 28 ז"א כבר 10 שנים והמשקל שלי עולה ויורד בשנה שעברה ירדתי 10 קילו תוך חודשים היתי מתאמנת ועשיתי דיאטה הגבינות ואחר כל נפלתי באחד האימונים והרגל שלי נפגעה והייתי חייבת לנוח שבועיים במיטה ופה התחלתי לעלות. עכשיו אחרי שנה החזרתי 7 קילו עד שראיתי את הדף הזה .
תוך השנה שעברה נסיתי לעשות דיאטה אבל היתי נשברת ורק עולה במשקל לפני חודש קניתי הליכון ואני התחייבתי לעצמי ללכת כל יום שעה אפילו אם אני לא עושה דיאטה, אני עושה שעה כל יום אבל מפצה את עצמי באוכל ז"א אני אוכלת יותר מקודם.
אבל זהו נמאס לי כבר ואני איתכם אני התחייבתי לעצמי לפני יומים שאני הולכת בדרך שלכם אני אמשיך לעשות כושר וארד במשכל אני זקוקה לתמיכתכם ולעצות שלכם.
אני אעדכן

ס.ב., אני כאן בשבילך!
איך אני יכולה לתמוך בך?

טיפים ראשונים:
האנרגיה הדרושה לפעילות גופנית צריכה להינתן לגוף בצורה של פחמימות מורכבות.

נסי כמה ימים להרבות בירקות + דגנים מלאים - עד שעה לפני ההליכה
את יכולה גם לאכול פרוסת לחם עם משהו אבל... לחם מלא / דגנים שיפון - כן, הלחמים הכבדים הללו!
אחרי ההליכה שבי לנוח, נשמי עמוק ושתי מים.
כחצי שעה אחרי איכלי שוב דגנים מלאים + ירקות או פרוסה עם משהו עליה.

סוכר, קמח לבן וכדומה גורמים לעלייה מהירה מדי של הסוכר - מחזיר את תחושה ה'היי'
את רוצה להגיע לתחושה של מלאות ושביעות רצון מעצמך מעצם הפעילות.
גם אם תחושי רעב בימים הראשונים - אל תיכנעי לנטיות בטנך.
אחרי כמה ימים הגוף יגיב אליך נכון יותר.
במצבי רעב - מים הם מענה נהדר!

חשוב זה להקפיד על שתייה - מים!! רק מים!!
כדאי להחזיק בקבוק על ההליכון ולשתות לגימה מדי פעם.
יתכן שתחושי צמאון ויתכן שלא - שתי הרבה מים בכל מקרה

חשוב להתבונן באותם התקפי רעב ולאתר מה חסר לך: תשומת לב, חיבוק, קרבה ועוד.
זהי את הטריגר והזמיני את מה שרצוי אל חייך.

הכי חשוב זה לא לריב עם עצמך!
חשוב לוותר על רגשי אשמה, (זה משחרר אותך מהצורך לסבול ואח"כ לפצות את עצמך)
כשאת מרגישה 'נפילה' פשוט תקומי ותמשכי!

איך מוצאים את הכוח להתחיל?...
כל יום אני מתחייבת לעצמי להתחיל דיאטה/שינוי צורת אכילה, וכל פעם מחדש אני מתאיישת אחרי יומיים.
אולי אני לא צריכה להתחייב? אולי קשה לי עם ההגדרה הזאת?

אני צריכה להוריד 15 קילו.
הורדתי בעבר 17 קילו, כך שאני מסוגלת ויכולה.
אבל אין לי כוחות ואנרגיה.
אני עייפה - הופ! השוקולד מעורר,
אני עצבנית - השוקולד מרגיע,
אני מפחדת "להפסיד" את הטעמים המתוקים והמענגים האלו.

כל החיים שלי אני שמנה.
נמאס לי להיות שמנה!!!!

אני אשמח לקבל כאן תמיכה,
לדעת שאני לא לבד.

<שולחת לפני שאתחרט>

_כל החיים שלי אני שמנה.
נמאס לי להיות שמנה!!!!_
אויש, אני מכירה את המשפט הזה!!! אמרתי אותו כל כך הרבה פעמים שאת לא מאמינה. אפילו השלמתי המון זמן עם העובדה שבגלגול הזה אני לא אהיה רזה אף פעם. הפעם האחרונה שזכרתי את עצמי רזה היה יום אחד בתיכון...
אני מכורה לאכלנים כפייתיים. זה עובד בשבילי. לא מצליחה להסביר איך. ירדתי המון. אני כבר שנתיים שם ולא, אני לא ממש רזה, אבל הכי רזה שהייתי מאז אותו יום בתיכון ועברו מאז כבר 30 שנה....
זה יכול לקרות גם לך!
יש תקווה.

מתחילים בקטן קטן והולכים בצעדי תינוק.

מרגיעון: כולנו זקוקים לחיבוק

אז הנה אחד להתחלה:

תחליטי שאת אוכלת 5-6 ארוחות קטנות ביום בהפרש של כ-3 שעות ביניהן.
מותר לך הכל, אפילו שוקולד.
אבל...
את חייבת לאכול מזון מזין ומספיק לפני...

דאגי שיהיו בבית פירות יבשים, יוגורטים מתוקים דיאט, עודות דיאט וכדומה.
נסי לספק את הצורך עם אלו (לא, זה לא הפחות קלוריות אבל זה עוזר לעשות את השינוי)
המטרה: לעצור את רכבת ההרים של הסוכר.

כשאת חייבת - קחי שוקולד אבל רק בתנאי שזה בלי רגשות האשמה!

כיתבי כן על התשוקה הזאת, דברי עם חברה - זה עוזר.

ועוד משהו חשוב!
את רוצה לרדת 15 ש"ח - תשכחי את המספר הזה!!
שימי לך מטרה ברת השגה שקל להשיגה מהר: תרדי 2 ק"ג.
אח"כ תציבי יעד חדש של 1-4 ק"ג נוספים, וכך הלאה!!
זה הופך את המסע לסביר יותר.

בהצלחה!
אנחנו כאן...

תודה על התגובות!

שיהיו בבית פירות יבשים,
אז יש לי, מכל הסוגים והמינים - תמרים, משמשים, דבלים, אננס מיובש בלי סוכר, חמוציות, אגוזי-מלך...
אבל גם מאלו אני מסוגלת לנשנש ללא הפסקה.
זה לא רק השוקולד - זה גם כל אותם מאכלים מזינים!

יש לי בעיה עם כל "הדיאטים" האלו - לטעמי הם מעוררים תאבון. אני מעדיפה לאכול את הדבר האמיתי בכמות קטנה.

מטרה ברת השגה
את צודקת. אני משנה את המטרה ומייחלת להוריד 2 ק"ג.

המטרה: לעצור את רכבת ההרים של הסוכר
המטרה: להפסיק לאכול מתוך אכילה ריגשית!!!! (אני כותבת את זה בשבילי)

בצלית,
מה שעבד בשבילי היה 'אימון אישי'. ממאמנת שיכולתי להאמין לה כי ראיתי שהיא יורדת במשקל, עקבית ומסורה לדרך שלה. במקביל ואולי אפילו יותר משמעותית בשבילי היתה התמיכה הוירטואלית השקטה 'אימון הדדי' באימייל עם מי שהתחילה יחד איתי את המסע.

מוזמנת "לכתוב"[email protected] זה עשוי לעזור גם לי לקראת האתגר הבא

אבל גם מאלו אני מסוגלת לנשנש ללא הפסקה.
ברור, וגם גזרים, עבגניות ודברים מרזים, כולל קפה. שימוש באוכל הוא שימוש באוכל הוא שימוש באוכל. אין דרך לעקוף את זה.

אני משנה את המטרה ומייחלת להוריד 2 ק"ג.
שני את המטרה בכלל ל"אני לא משתמשת יותר באוכל כדי לספק עניינים אחרים". ההורדה במשקל תבוא מעצמה. אני לא נשקלת. אני יודעת מתי אני משתמשת באוכל ומתי אני אוכלת כדי להזין את הגוף שלי.
להפסיק לאכול מתוך אכילה ריגשית!!!!
ורק כשתפסיקי לאכול במצבים האלו יתגלה לך עד כמה אכלת בגללם. זה היה הרגע שבו תמיד כשקצת רזיתי, לא עמדתי בזה. תוכנית 12 הצעדים עוזרת לי להתמודד עם כל מה שמביא אותי לאכילת הזו.

מעניין לשמוע איך לכל אחת עוזרת שיטה אחרת.

ש מים וארץ - האם הבנתי נכון ואת מזמינה אותי להצטרף למסע שלך? אשמח מאוד, רק שעליי להזהיר אותך שאני אוהבת לכתוב....
התמיכה הוירטואלית - איך היום הכל וירטואלי..... אני מקווה שגם הירידה לא תהיה רק וירטואלית.

היום אחרי א.צהריים הצלחתי לאכול כמות קטנה (וטיעממממה) של שוקולד. למען האיזון - בדר"כ זה היה מתחיל עם שלושה
כדורי גלידה, עוד שניים קטנים כי זה לא הספיק ולסיום - שתי קוביות שוקולד. (וזה רק הקינוח!)
<אני קוראת את זה ופתאום מבינה מאיפה אני משמינה>

האם הבנתי נכון ואת מזמינה אותי להצטרף למסע שלך?
מזמינה ומעודדת אותך לצאת למסע שלך

ומציעה לך תמיכה הדדית במייל. סוג של מחוייבות, ורעות של 'ההולכים בדרך'.
את תשילי 15בזמן שאני אשיל 5 או 8
ממחר,
יכול להיות כיף.

המטרה: להפסיק לאכול מתוך אכילה ריגשית!!!! (אני כותבת את זה בשבילי)

דיברנו על מטרות ברות השגה.
כשאת אומרת את המשפט הזה, מה את מרגישה?
אם את חווה מצוקה מכל סוג שהוא (פחד חרדה, צורך לאכול וכדומה)
המטרה גדולה מדי.
אם המטרה מתקבלת בשמחה, בציפיה, בהתרגשות נעימה - לכי על זה!!
וגם אז יבואו קשיים אבל הם יהיו ברי התמודדות והצלחה.

הנה מטרה ברת השגה: לוותר על שוקולד.
זהו.!
שום דבר אחר!
אחרי שבוע שבועיים תוסיפי עוד מטרה ברת השגה.
למשל: לאכול מנה אחת בכל ארוחה
או לא לאכול אחרי שעה X (נאמר שעה או שעתיים לפני השעה הנוכחית)
או
ליצור הפסקות של לפחות שעתיים בין נישנוש לנישנוש.

את רוצה למגר את הדברים הגדולים - זה לא עובד ככה!
קטן קטן - צעדי תינוק

אם המטרה מתקבלת בשמחה, בציפיה, בהתרגשות נעימה - לכי על זה!!
כשאני קפצתי למים האלו הרגשתי פחד, חרדה עצומה, מחשבה שאני בטח אמות ושלא אוכל להתמודד אפילו רגע, הפחד להרגיש רעב היה בלתי נסבל עבורי. אבל בכל זאת הפסקתי, בבת אחת מתוקים וקמחים... כמובן עם תמיכה רגשית של מאמנת וקבוצה. אבל מה שהכי למדתי בשבועיים הראשונים האלו היה שאני לא אמות. שחרדה ופחד וכל מיני כאלו באים, הולכים, מגיעים שוב ואני לא צריכה לאכול בגללם. הפסקתי לפחד מהם.
צעדים קטנים? כל הזמן קטנים, אבל באוכל אני לא נוגעת בחומרים כי אני מכורה להם וכל ביס הכי קטן מהם זה כמו להגיד לאלכהוליסט שהוא יכול לשתות רק קצת אם קשה לו. זה לא עובד בשבילי...

שליחה על ידי ס.ב.* » 04 דצמבר 2006, 10:01

בנות אני לא יודעת אם תאמינו אני יושבת לכתוב לכן והדמעות זולגות מעיני אני כל יום בבוקר מתחילה את התהליך של ההימנעות אבל אני מוצאת את עצמי בצוהרים "הרעב משתלט על המוח " אומרת לעצמי זהו ממחר אני מתחילה את התהליך ומתחילה לזלול עד שעות הלילה המאוחרות וכך כל יום....... נמאס לי מהחיים שלי מהגוף שלי מהכול.. אני עובדת במשרד עורכי דין וכינוי החיבה שלי בינהם "הדובה" אפילו האחיינית שלי בת השנה וחצי רק כך קוראת לי... זהו אני על סף התמוטטות... אני לא מצליחה לרדת אפילו גרם כל פעם הולכת להשקל יורדת מהמשקל והדמעות מתחילות לרדת מעייני..תעזרו לי לסדר את החיים אם מישהי יכולה לעזור לי בתפריט נורמלי והתחשב בזה שאני עובדת מ- 08:00 עד 17:00 ואין לי אפשרות לצאת הרבה מהמשרד לקנות מבחוץ זאת אומרת אני חייבת להביא משהו מוכן מהבית .
עוד שאלה לחם קל שמוכרים אותו בסופר מרקט זה אפשרי לאכול אותו או לא ,המתוקים ז"א כל מה שיש בו סוכר
אני מבקשת את עזרתם אנא אני מחכה לתגובתכם.

יש לflylady ספר יחסית חדש (יצא לפני כחצי שנה) בשם body clutter שם היא מדברת על איך לרזות לא ע"י דיאטות אלא ע"י התחברות למניעים שגרמו לך לאכול מלכתחילה, ומספקת שיטה להתמודדות עם הדחפים שמניעים אותנו לאכול.
הספר באנגלית. אני לא קראתי אותו אבל החברים של הגברת העופפת שקראו היו מוקסמים ואמרו שזה עוזר (מצד שני, היא לא תפרסם ביקורת שלילית... הממ..) - תחפשו בhttp://www.flylady.net/pages/FlyShop.asp תגללו עד שתגיעו לספר.

היום היה יום די פארש...
הכל היה בסדר עד א.צהריים - שם איבדתי קצת שליטה.
זללתי כמויות של גלידה. כדור ועוד כדור ועוד... הרגשתי ממש חרא עם עצמי אח"כ.
למה לא הצלחתי להגיד לעצמי "מספיק"?
ועכשיו הבטן שלי מתהפכת, מבעבעת, מלאה בגזים ורגשות אשמה.
ומכיוון שהסכר נפתח אז אכלתי את הסוף של הפיתה-בלי-כלום של הילדה,
חופן אגוזי מלך, לפחות 10 משמשים יבשים, סיימתי את היוגורמה-תות של הילדה,
וכל זה עוד לפני ארוחת ערב!!
(כשלסיום ארוחת הערב אכלתי קערית של סחלב)

למה זה קורה לי?
יומיים טובים - ואז נפילה.

מה שמפיל אותך בגדול זה רגשות האשמה....

אכלת גלידה.
תסלחי לעצמך.
התבונני:
מה יכולת לעשות כדי למנוע את הסיטואציה?
לאכול לפני שאת יוצאת כדי שלא תהיי רעבה? לקחת איתך מים לשתייה?
לא לקנות גלידה הביתה? לדבר עם מישהו?

תלמדי לעתיד ו... תמשיכי הלאה! נקייה מהכל!
למה זה טוב?
כי זה יחסוך לך את כל מה שאכלת אח"כ + ההרגשה המחורבנת בסוף יום כזה.

יהיו תקופות שתפלי הרבה.
חשוב לראות למה....

אני למשל נופלת כל הזמן מאז ראש השנה,
התומכות בי בתהליך הורדת המשקל מתוסכלות לגמרי מהסלחנות שלי כלפי עצמי
אבל...
אני מתמודדת עכשיו עם הרבה עניינים שקשים לי רגשית, דברים ששנים רבות ברחתי מהתמודדות איתם.
אז נכון, אני לא יורדת,
אבל... בגלל שאני סולחת לעצמי, ואפילו מרשה לעצמי התניידות מסויימת במשקל, אני גם לא עולה!!

אני טופחת לעצמי על השכם על כל הצלחה - גם במזון וגם בעניינים האחרים, וסולחת על כל מעידה.
אחרי כל מעידה אני בודקת מה אני יכולה ללמוד ממנה.
לפעמים אני מתבוננת במעידות לפני שאני עושה אותן ו"מרשה לעצמי" באהבה.
למחרת אני עושה משהו שיאפשר לי לשבח את עצמי.
לפעמים אני אומרת: מעדתי ב- X אבל כל הכבוד לי שעשיתי שני דברים אחרים.

מה דעתך?

למה זה קורה לי?
מפני שסביר להניח שאת מכורה לחומרים מסויימיםבאוכל. כשאת נוגעת בהם הגוף מתחיל בשרשרת תגובות שאין לך שליטה עליהם. זוהי מחלת התמכרות והיא מחלה קשה!!! זה לא משהו שאפשר בעזרת כוח הרצון להתגבר עליו. אני לא מאמינה שרק בעזרת עבודה רגשית ניתן להתגבר עליו. ניסיתי את זה שנים, התקדמתי המון מבחינה רגשית אבל נשארתי שמנה...
המצב הזה שבו אני עומדת במטבח, רואה אוכל שאני לא תכננתי לאכול, אומרת לעצמי לא לאכול אותו, לוקחת אותו בידיים, יודעת שלא, אבל בכל זאת אכלתי אותו - הוא מוכר. עכשיו כשאני נקייה ומופיעה אצלי כמיהה לאוכל כלשהו - אני עלולה להתקף ממש ברעד בידיים ובסוג של קריז. זה מאד פיזי וזה לא בשליטה שלי. היום היכולת שלי להיות נקייה, כל יום בפני עצמו, היא התנאי הראשון לשפיות דעת והיא קודמת כמעט לכל (אמור להיות לכל, אבל הילדים קודם)
כשיש לי מעידות (אף פעם לא בחומרים שאסורים לי: קמח וסוכר, על כל צורותיו - כולל דבש) אני עושה את התהליך שנאוה מציעה: סולחת לעצמי, מבררת מה קרה לי, למה הייתי זקוקה באמת וממשיכה הלאה מיידית לניקיון חדש. אבל אני יודעת ופוחדת פחד מוות לגעת בסוכר וקמח, וזה כולל גם פירות מיובשים, ויוגרוטים ממותקים בכל מיני וגם ממתקים טבעיים שכתוב עליהם ללא סוכר, אבל מפוצצים בדבש או תחיליפים - אני פשוט יודעת שביום שאני אגע בזה, זאת תהיה נפילה רצינית שממנה יהיה קשה לקום.

תודה לכן על התגובות. חיכיתי לזה...
אתן נותנות לי כוח.
לא לקנות גלידה הביתה?
זה בדיוק מה שהבעל שלי אומר. לא יהיה בבית = לא תאכלי
במשך כמה חודשים "המתוק" שלי היה שתי קוביות שוקולד מריר 70% , כי צריך משהו גם לנפש...
אני צריכה לחזור לשיגרה הזאת. היא היתה טובה ומתאימה לי.

יהיו תקופות שתפלי הרבה
אז הנה מגיעה עכשיו תקופה שבטוח אפול בה - חנוכה ואח"כ יומהולדת של בתי וביקור של אורחים מחו"ל.
כל איזה שלושה שבועות יש לי "תקופה".
ועוד משהו ששמתי לב אליו - כשאני נמנעת מאוכל שאני אוהבת אני אופה בטירוף. עוגות-עוגיות-יו ניים איט!
כאילו שאני מרגישה צורך להתעסק עם האוכל.

השבוע רק התחיל ואני מאפסת את עצמי בחזרה.

נועה -
איזה מתוק את כן אוכלת?

במשך כמה חודשים "המתוק" שלי היה שתי קוביות שוקולד מריר 70% , כי צריך משהו גם לנפש...
שוקולד זה לא לנפש

זו התמכרות וצורך מוחי.
שוקולד הוא מזונם של נזירים וידוע כמקביל לסיפוק מיני
הוא מזון של בדידות וחסכים דומים.
נסי לטפח חלק זה בחייך - הקיפי עצמך באהבה, מבפנים ומבחוץ.

אז הנה מגיעה עכשיו תקופה שבטוח אפול בה - חנוכה ואח"כ יומהולדת של בתי וביקור של אורחים מחו"ל.
לא לתקופות כאלו התכוונתי.
לתקופות כאלו יש "טיפול"

לא אופים!
תקפידי לאכול מזון בריא ומלא ומאוזן לפני שאת נחשפת למתוקים - שובע הוא דרך טובה לא לאכול.
תגישי מעט מתוקים - מהסוג שאת פחות אוהבת והרבה הרבה אוכל טוב (ירקות, דיפים, תבשילים) הרבה אורחים יודו לך.
אורחים מחו"ל ייהנו גם הם ממזון טוב ויודו לך אם לא תפטמי אותם בעוגות ומתוקים אחרים.... גם הם מתחילים דיאטה כשהם חוזרים הביתה
חנוכה - מאגנים ערב אחד של לביבות וסופגניות
מתוקים שעוזרים לי (למרות שאני לא נועה): פירות יבשים טבעיים (לא מסוכרים), ממתקי דיאט, מעדני דיאט ועוגות דיאט וגם דברים שאני מכינה לעצמי עם תחליפי סוכר.

אחד הדברים שהכי עובדים בשבילי זה דייסה מקווקר +סולת (מעורב רגיל ומלא) מבושל על חלב (אם את אוהבת מים או חצי-חצי, עדיף! ממתיקה עם ממתיק מלאכותי + קקאו או עם דבש ותבלינים.

אישית אני לא אוהבת ממתיקים מלאכותיים, אבל....
כרגע זה עוזר לי!

התקופות שדיברתי עליהן הן תקופות של מתח רב, עומסים (רגשיים בעיקר) וחסרים תזונתיים שיוצרים תשוקה.

נאוה

_ואז הרבה יותר פשוט לשים 2 פרוסות קפואות של לחם עם גבינה צהובה בטוסטר משולשים,
מהר לטגן 2 ביצים, לשים על המגש איזה קוטג' וכשאני חרוצה, לפתוח איזה טונה ואפילו לחתוך קצת ירקות,
ולעוף מהר חזרה לחדר החמים_

מה רע בביצים ,גבינות, ירקות וטוסט? אילו ארוחות הערב שלנו, בתוספת של לחם מלא כמובן ואני מרגישה שאנחנו אוכלים בריא דוקא...

ותודה על הדף, הוא מרתק מאד !

קראתי את הדף הזה מתחילתו ועד סופו בתשומת לב מרובה. זה לקח לי יומיים.
אני רוצה להגיב במספר תחומים.
קודם כל, אני רוצה להגיב בנושא האכלנים האנונימיים. בעבר התעניינתי בקבוצה של אכלנים אנונימיים (חיפשתי קבוצת דיאטה, וזו היתה היחידה ללא תשלום) ומהר מאוד (למען האמת, רק קראתי עליהם חומר, אפילו לא הגעתי למפגש!) הבנתי שמדובר בעצם בכת, שמנצלת מצבי מצוקה של אנשים כדי להפיץ את עצמה. דעתי על הקבוצה הזאת לא השתנתה בהרבה בעקבות הקריאה של העמוד הזה, אני עדיין חושבת שיש כאן ניצול ציני של מצוקה נפשית עמוקה. אבל מאידך, אני רואה אנשים שזה עוזר להם, ואם זה עושה למישהו משהו טוב- זה לא יכול להיות לגמרי רע.
מצד שלישי, צריך להיות באמת במצב מצוקה מאוד מאוד חמור ועמוק כדי שגישה דתית כזאת של הסרת האחריות האישית ותליית התקווה בגורם חיצוני תעזור. זו גישה מאוד מסוכנת ובעייתית, וצריך להכנס לתהליך עם עיניים פקוחות ועם הרבה ביקורת.
בכל מקרה הייתי ממליצה למי שיכולה ומסוגלת (גם מבחינה כלכלית) לנסות קודם שיטות פחות, המממ....בוא נגיד, רוחניות. כלומר, שיטות שמעניקות כוח ואחריות לשיפור המצב לאדם שרוצה לעשות את השינוי.
אני גם חושבת שיש הבדל גדול בעומק ההפרעה התזונתית בין נשים שונות כאן, ו-10 ק"ג עודפים לא דומים ל-40 ק"ג עודפים, לא מבחינה של יחס החברה וקבלה עצמית, וגם לא מהבחינה של היכולת הנפשית.
אין דיאטה אחת שמתאימה לכולם, כמובן. צריך לנסות שיטות ולשמור על ראש פתוח וקבלה עצמית במקום האשמה עצמית, זה אולי הכלל היחידי שאני יכולה לתת לכולם.
מה שעובד בשבילי (אני לא סובלת ממשקל עודף ומעולם לא סבלתי ממשקל עודף, אבל מצד שני, זה ממש לא מספיק כדי לא להרגיש שמנה בחברה המסוייטת והאנורקטית שאנחנו חיים בה) זה להעלות את התזונה לרמת מודעות הרבה יותר גבוהה באופן רציף.
אני מדברת על: להתעסק הרבה בכל האספקטים של האוכל- הרכבי תזונה, מתכונים, חומר על תזונה נכונה ודיאטה (כולל דפים כמו זה), קנייה של אוכל (תמיד מנסה לקנות לפחות פריט אחד שלא הכרתי), הכנה ממושכת של אוכל (כולל סנדביצ'ים), אכילה איטית תוך כדי חשיבה על המזון שאני אוכלת, ולאחרונה גם יומן אכילה- רישום של כל מה שאכלתי מידי יום- משהו שאני חושבת להמשיך לעשות אותו תמיד.
המודעות וההתעסקות באוכל מפצים בשבילי על הצורך לאכול ממנו יותר מידי.
יש לי עוד כמה שיטות קטנות, כמו לשתות מים לפני ואחרי הארוחה, ללכת לטיול קצר אחרי הארוחה, לטעום קצת מכל דבר כשאני מוזמנת למסיבות או ארוחות עם מאכלים עתירי קלוריות, והכי עוזר לי- להתגבר על האמירה ששמעתי כל כך הרבה בתור ילדה "לא זורקים אוכל! יש ילדים רעבים באפריקה...." באופן הכי פשוט וגאוני! קומפוסט!
זה כמעט מוצלח כמו לשלוח את שארית הארוחה, אחרי ששבעתי, ישירות לאפריקה

אשמח לשמוע על עוד עליכן...ספרו לי לאן הגעתן עם פרוקייט ההורדה במשקל!

לגבי אכלנים אנונימיים ובכלל תוכניות 12 הצעדים, יש מצב שאת צודקת. הנה משהו שכבר כתבתי בדף אחר (ואולי הנושא בכלל מצדיק דף): יש טענות שלפיהן תוכניות 12 הצעדים אינן יעילות מעבר לגמילה ספונטנית. בדו"ח פנימי מ-1989 הייתה הודאה של ראשי האירגון שהיעילות של התוכנית היא 5%. זו בדיוק היעילות של החלמה ספונטנית מהתמכרות...

גם בטענות האלה אני מטילה ספק, כיוון שלא ברור לי כמה המקורות הטוענים הם אמינים (וכולם בעלי אג'נדה ברורה, אפילו דמגוגיים). מצד שני, לפחות כמה מהטענות האלה פשוט מתקבלות על הדעת.
הנה דוגמה לאתר כזה . האתר טורח לפרט את מקורותיו, וזו גישה שמוצאת חן בעיניי.

אני גם אהבתי את התוכנית הדמגוגית של פן וטלר BULLSHIT - יש להם פרק שמתייחס לתוכניות שנים עשר הצעדים. בגדול הטענה שלהם היא שמדובר בשלוחה של הדת באמריקה והצלחה שלה להביא לכך ששופטים מפנים אנשים לתוכניות כחלק מפסקי דין ובכך בעצם מפרים את חופש הדת הנתון בחוקה האמריקנית. דמגוגי ומצחיק אבל יש סיכוי שהם צודקים...

חלק ראשון
חלק שני
חלק שלישי

להעלות את התזונה לרמת מודעות הרבה יותר גבוהה באופן רציף.
לדעתי זו בעצם הסיבה שכל דייאטה עובדת במידה מסויימת ולתקופה מסויימת, לא משנה עד כמה היא הזויה או מוטעית מבחינה פיסיולוגית. אנשים פשוט מתחילים לשים לב למה שהם שמים בפה.
("עקרות בית משמינות מחבל"...)

הממ.... הדף שפתחתי חזר. אכלנים אנונימיים. איך הרגשתי עם זה שם?

התוצאה דיברה בעד עצמה. ירדתי מאד מאד. הגעתי למשקל חלומי מבחינתי, כל בגד שרציתי התיישב עלי. היה לי כיף עם הגוף שלי. הכי כיף היה לעשות כל מיני תנועות שלא יכולתי לעשות קודם, כיפופים וקיפולים. להגיע לאצבעות הרגליים ולהחזיק בטן בפנים ביחד. ללבוש חולצות גופיה ולשלוח מהן זרועות דקות, דקות באמת, גם בלמעלה שלהן. ועוד המון, קשה לתאר. אני לא בחורה יפה וההרזיה לא הפכה אותי מאין ליש, אבל הרגשתי מאד טוב עם הגוף שלי וחגגתי בו.

< לפני חודש נולד לי תינוק. כל כך הרבה דברים טובים! אבל לעניינו - ביש מוחלט. קסטרופה. מוסיפה כדי להבהיר איפה אני עכשיו, וממשיכה - >

מאד לא אהבתי את הפגישות של האו.אי. המאמנת שלי היתה אישה נהדרת, זכות גדולה נפלה בחלקי להכיר אותה. אבל את הצעדים שהכתיבה לי לא אהבתי, הם העיקו עלי. הסתדרתי עם זה, בכל אופן. היה משהו בכנות שהייתי מחויבת לה - שהיטיב אתי. ככל שהתקדמתי בירידה, כך היה לי יותר מה להפסיד. אהבתי את הקשר אתה, אבל את המטלות שנתנה לי קצת חיפפתי, עד שבסוף, אחרי קרוב לשנה, התפוגג. הבטחתי לעצמי שאוכל לשמור לבד, ותקופה מסוימת אף עמדתי בזה.

אבל את הפגישות שנאתי ממש. הלכתי אליהן מתוך חובה כחלק מן העסקה (בחוקים הנוקשים כתוב ללכת מספר פעמים בשבוע. אני הלכתי פעם אחת, אבל גם זה היה קשה לי). החלק שאהבתי היה ההתחלה, שנפגשים ומקשקשים לפני שמתיישבים, ואת הסמול טוק בסוף, אחרי שמתפזרים. כשרזיתי, הקפדתי להתלבש יפה ולהפגין לראוה את הירידה - שם יותר מבכל מקום אחר. החיזוקים והמחמאות שם היו משמעותיים לי מאד. בקיצור אהבתי את הלפני ואהבתי את האחרי - החלקים בהם יצאה אחוה אנושית פשוטה ונעימה. האמצע היה בלתי נסבל.

הטקסטים לא דיברו אלי, והמבניות הרתיעה אותי. כמה שניסיתי, ובחיי שניסיתי, לא הצלחת להתחבר לזה משום כיוון. היתה לנו קבוצה קטנה, שהורכבה בעיקר מהותיקות מאד (שנים על שנים) ומהמבקרות (חודשים ספורים). הותיקות, באופן מוזר, נשאו עודף משקל גדול וקבוע. הן היו אדוקות מאד בתהליך וניהלו רישומים קפדניים, ולא פעם דיברו על כך שכשקורים להן דברים, אין להן סבלנות עד שתגיע הפגישה ויוכלו לספר. הן גם התארגנו ביניהן ונסעו לפגישות בערים אחרות, כדי להשלים לעוד פגישות בשבוע. המבקרות, לעומת זאת, הגיעו כמוני, ירדו מהר ונעלמו.

היה מועדון נוסף שבקרתי בו מדי פעם, כי המאמנת שלי היתה משם. שם היו נשים מבוגרות בהרבה, רובן פנסיונריות. זה היה מועדון ותיק מאד וגדול, וכמעט כולן היו רזות. אני לומדת מכך שאולי אפשר אחרת, והפגמים שמצאתי בתהליך הם של המועדון הספציפי שלי ולא של השיטה. אבל אין לי כלים לשפוט.

פעם אחת ניסיתי להיות מאמנת בעצמי. חששתי מכך מאד, מכיוון שלא הרגשתי שאוכל לעמוד מאחורי השיטה ולהעבירה הלאה. מאידך הרגשתי שתורי לתת, שקשה לי עם הלקיחה המתמדת שלי ואני רוצה לתרום גם. אולי גם הביקורת על הסירובים האין סופיים שלי עשתה את שלה. הבחורה לא הבינה שום דבר מהשיטה, ונפלה כבר בבוקר הראשון. אחר כך היא נפלה ביום השני, השלישי, הרביעי, כל יום. היה לי קשה עם זה, הרגשתי שאני מוליכה אותה שולל. כל מה שרציתי זה לתת לה יד ולעזור לה, ולא דרך התכנית הזו.

===

התכנית דרשה ממני משמעת קפדנית מאד. כל יום ויום היה מאבק - מאבק לעמוד בפיתויים. האם כך חיים אנשים רזים? נאבקים כל היום לא לאכול דברים מיותרים, או שפשוט פחות 'בא' להם ממני על אותם הדברים? כנראה שלעולם לא אדע. בכל אופן, הכוחות שנדרשו לי לעמוד בתכנית היו עצומים, ולא השאירו מקום להתמודדויות אחרות. הרווח היה עצום אף הוא. החיים לא היו שקטים, כל הזמן כל הזמן להתאפק, כל הזמן להזכיר לעצמי כמה כדאי. בנוסף התעמלתי המון, כי סוף סוף היה לי קל מספיק עם הגוף שלי כדי להזיז אותו, וזה היה קשה ונפלא. ואז קרה בחיי האישיים משהו שטלטל אותי לגמרי, שדרש ממני הרבה מאד כוחות. לא היתה ברירה, ברגע של שיקול דעת קר (בעזרת אשת מקצוע) הבנתי שאני לא יכולה לשתי החזיתות יחד, ושאני הולכת להרפות קצת מהדיאטה מתוך השרדות בסיסית שלי. מרגע שהרפתי הכל הדרדר. המשכתי עוד כמה חודשים להיות רזה, אחר כך רזה יחסית, וכשנהייתי פחות רזה כבר לא היה את הפידבק המדהים הזה שלי של 'כמה כדאי לא לאכול', כי כבר לא יכולתי לגשת למראה ולהיות מרוצה באמת. ואז ממש בבת אחת עליתי המון, ואז נכנסתי להריון וחלק ניכר ממנו העברתי בשכיבה כדי לשמור, והכל התמוטט.

===

אז אני בעודף משקל עצום, עם תינוק בן חודש ו... רצון לרזות. אני יודעת שאני יכולה שוב לרזות בבת אחת, אבל חוששת על ההנקה. אני מחפשת את התשובה.

ולסיכום כל החויה הזו, אני רוצה לשתף במשהו שאני חושבת עליו הרבה בזמן האחרון. איך זה שעדין, אחרי כל החויה העצומה הזו, אני לא מצליחה לעשות את הקישור שאוכל זה רע. איך זה, שבשעה שאני לגמרי שבעה, אני יכולה להסתכל על עוגה, נניח, לראות מבעדה את כל החמאה והסוכר והשמן והגועל נפש, לדעת בדיוק מה זה יעשה לי, ועדין להושיט יד ולאכול? למה השמירה על המשקל כרוכה בהתאפקות כל כך מאומצת מצדי? למה זה לא מצליח להיות טבע שני שלי? למה הנשים במועדון השני ההוא, שכולן רזות, משקיעות כל כך הרבה שעות ושנים בתכנית הזו? האם שמן יכול להפוך עורו ולחשוב רזה, האם?

אני לא מצליחה לעשות את הקישור שאוכל זה רע. איך זה, שבשעה שאני לגמרי שבעה, אני יכולה להסתכל על עוגה, נניח, לראות מבעדה את כל החמאה והסוכר והשמן והגועל נפש, לדעת בדיוק מה זה יעשה לי, ועדין להושיט יד ולאכול? למה השמירה על המשקל כרוכה בהתאפקות כל כך מאומצת מצדי? למה זה לא מצליח להיות טבע שני שלי?

אני מאוד. מאוד!! אוהבת לאכול. לא מסוגלת לחשוב רזה. מצד שני, אני לא סובלת עשן סיגריות ולא מתה על אלכוהול - לא טעים לי. תארי לך חברה, מעשנת כבדה, שמתה מתה מתה לסיגריה כי כבר שעה לא עישנה, ולא מבינה - איך לא עולה בדעתך לחשוק, לערוג, להשתוקק לעשן? או אלכוהוליסט שלא מבין איך גר לי בקבוק וודקה קטן במקפיא כבר שנתיים, וחסרה בו חצי כוס לערך שנתרמה לטובת וודקה-עם-מיץ-תפוזים - איך אפשר שיהיה לך בבית ולא לחסל הכל בערב אחד? אני מניחה שכך רזים מתייחסים לאוכל.

לאחרונה אני נאלצת לשמור, מסיבות לאו דווקא של משקל אלא בריאותיות לחלוטין. אני משתדלת שכל מה שנכנס אלי יהיה משובח, מזין, טעים, ביתי. מצד שני, לא ילדתי לפני חודש ולא לפני חודשיים (וגם לא לפני שנה או שנתיים). חודש אחרי הלידה - אין סיכוי. כשהאוכל טעים ואיכותי באמת, לא דוחסים כמויות. לדוגמה, אפשר בקלות לדחוף חבילת שוקולד פרה פושטית - הרבה יותר קשה להתחזר על כמות זהה של שוקולד לינדט משובח, 70% קקאו. אני כל פעם שואלת את עצמי האם מזון מסוים יעשה לי טוב, או לא, והאם האכילה (למשל, של גלידה. ועוד גלידה) נועדה לשמח את הגוף או להעניש אותו.

גורית,
אני מעדיפה לא להיכנס לדיון לגבי OA (בינתיים), אבל כן רציתי להגיד לך כמה דברים.
גם אני חשבתי שאם רק ארצה מספיק לרזות, בסוף אצליח. זה לא קרה. את זוכרת את הצעד הראשון? הוא מבקש ממך להודות בחוסר האונים מול האוכל. זה בדיוק ההיפך ממה שאת מבקשת מעצמך. את באמת רוצה לצאת שוב למלחמה?
גם אני הייתי אמא טרייה עם עודף משקל גדול. הגעתי ל-OA בייאוש גדול ובניגוד אליך, מצאתי שם המון תמיכה וחברות שאיפשרו לי להתחיל דרך חדשה. התיאור שלך של הכוחות שנדרשו לי לעמוד בתכנית היו עצומים מראה שהחלק הרוחני של התוכנית אכן לא דיבר אליך. זה לא אמור להיות ככה!
טוב, אני רואה שיש לי המון מה להגיד, אבל אני לא בטוחה שזו התמיכה שאת רוצה. אני לא רוצה לשכנע אותך לחזור. הזדהיתי אם חלק ממה שכתבת, גם לא לא הכל מובן מאליו ויש לי הרבה ספקות. אבל בינתיים אני שם (וכן, רזיתי מאד, אבל זה באמת לא רק זה).
אם תרצי לשמוע או לשאול, אני פה.

גורית, קודם כל מזל טוב להולדת בנך!
לגבי ירידה במשקל בהנקה - לא בבת אחת. זה חייב להיות הדרגתי כדי לא לפגוע בהנקה. וכמובן שצריך לשתות הרבה מים.
אני ממליצה לך לקרוא את להתנקות מסוכרים בהנקה מלאה. יש שם טיפים ובזמן שהדף היה פעיל, גם המון תמיכה.
בהנקה, מה שעוזר לא להכניס שטויות לפה - זו המחשבה על התינוק. אצלי היא עשתה לי טריק והיתה רגישה (גזים ברמות מטורפות) לדברים לא בריאים כמו אורז לבן, סוכר בכמות גדולה, קמח לבן ועוד. זה עזר לי להתמקד בבריא ובסופו של דבר להוריד יותר ממה שתכננתי. במיוחד אחרי שנים של הורדה-העלאה-הורדה-העלאה... כשזה סוף סוף קורה, זה באמת שווה את זה.
אישית, מצאתי מה לא עושה לי טוב. בריאותית. וזה עשה את ההבדל גם מבחינת החשיבה. וכמובן הגמילה הפיזית מסוכר וה-craving שנעלם כנגד כל הסיכויים.
מאחלת לך המון הצלחה.

אם תרצי לשמוע או לשאול, אני פה.

בטח שרוצה!

לפני חודש נולד לי תינוק

וואו... איזה יופי...
מזל טוב! @} גוריתה....

לא יכולה לשתי החזיתות יחד
גם אני ככה
ואולי השומן שמצטבר עם היציאה לחזית האחרת זו הגנה הכרחית ומועילה לאקטיביות הנדרשת ממני במקום האחר.

<ממשיכה להרהר>
על מה אני 'נלחמת' בחזית כזו או אחרת בעצם?
על החופש שלי.
על שחרור מעכבות ומחותמי העבר,
על חרות הנפש.

ישנן חזיתות הדורשות חפירה ועבודת עומק אינטנסיבית במיוחד,
ו'הלחימה' (ההחלמה?) בהם מתרחשת בשלבים.
מה שהושג בסיבוב הראשון לא יורד לטמיון גם אם למראית עין חזר המשקל העודף.
עם הזמן ובמעגלי הזמן חוזרים אל נקודת ההתחלה עם מטען יעיל שעוד לא היה שם בסיבוב הקודם.

<ש מים מכרסמת פרכית עגולה עם פרוסת גבינ"צ ומקווה שוב- לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב....

>

וואו! תודה על הדף המדהים הזה! קראתי בנשימה אחת את הדף מתחילתו ועד סופו. אני נאבקת בעודף משקל שנים, הייתי ילדה מלאה ומאוד מאוד יפה, תמיד אמרו לי שאני שמנה וההורים שלי דחפו אותי שוב ושוב לעשות דיאטות שבסופן תמיד עליתי במשקל וירדתי בבטחון ובדימוי שעצמי שלי. היום אני אמא לילדה בת שנה וחצי, אני בת 34 ושוקלת 117 קילו. אני תמיד באחד משני מצבים- או בדיאטה או בפיצוי על הדיאטה הקודמת. שמעתי הרבה על או איי+- ואני נחושה בדעתי להתחיל בקרוב. המשך יבוא...יש לי טלפון....

טוב... סיימתי לדבר בטלפון וגם חיסלתי חבילת עוגיות כי הריי עוד מעט מתחילים דיאטה...בכל אופן אני נאבקת במשקל מאז שאני זוכרת את עצמי ונראה לי שהגיע הזמן שלי לנצח!! כרגע אני רשומה בשומרי משקל, ירדתי שם יפה אבל הפסקתי ללכת ועליתי ליותר ממה שהייתי כשהתחלתי שם. המשימה שלי לשבוע הקרוב-להגיע לפגישה של או איי. הייתי מאוד רוצה לשמוע עדכונים מהבנות שכתבו כאן בזמנו- האם אתן עדיין הולכות למפגשים? האם נשארתן במשקלכן או שעליתן חזרה? אני כל כך מקווה שנשארתן רזות. הסיפורים של כל אחת ואחת מכן נותנים המון כוח והשראה. אני גם רוצה להצליח מגיע לי להצליח!!!!!!

מרוב שנסחפתי בכתיבה שכחתי לכתוב- מזל טוב גורית על הולדת הבן!!!! איך הולך? מאוד קשה לשמור על משקל בהנקה כי רעבים כל הזמן.. בהצלחה.

מיום ראשון דייאטה , הודעתך נמחקה בשל היותה פרסומת המנוגדת לכללי האתר.

לגבי או.איי, הלכתי לפני כמה שנים לכמה פגישות עם חברה שהמליצה (והצליחה לרזות בעזרתם הרבה מאוד) היה לי מאוד מאוד מוזר!!!
הרגיש לי כמו משהו רוחני/דתי ולא הצלחתי להתחבר.
בנוסף כל החצי הראשון (שחוזר על עצמו כל מפגש) מאווווד שיעמם אותי. אבל ממליצה בכל זאת ללכת ולנסות ולראות אם זה מדבר אליך.

שליחה על ידי kilda* » 01 מאי 2011, 15:23

שלום,
אני עוקבת אחרי המקום המקסים הזה כבר לא מעט זמן. למעשה, מהיום שנכנסתי להריון ועד עכשיו (בני הוא בן שנה וחודשיים), אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב למקום הזה שמרגיש לי מאוד חם ומנחים ובעיקר מכיל.
זו פעם ראשונה שאני כותבת פה. לא יודעת למה בעצם, אולי כי עד עכשיו העדפתי לקרוא ולהחכים מהפינה. אבל היום, מצאתי את עצמי חושבת על משהו ובאופן טבעי (דווקא לא משחק מילים) הגעתי הנה. היה לי ברור שאיכשהו אני אמצא את המחשבות שלי פה.
אני בעודף משקל. כשרואים אותי, ברור לכולם שאני בעודף, אבל רוב האנשים היו מנחשים שזה עודף של לא יותר מ10-15 קילו. למעשה, כדי להגיע למשקל האידיאלי שלי, אני צריכה להוריד בערך 25-30 קילו. העניין הוא כזה: מעולם לא הייתי "שמנה",או לפחות, מה שאני תפסתי כשמנה. בתור נערה לא הייתי רזה, בטח לא גבעולית (עם מבנה רחב ואגן ים תיכון מכובד, אין לי סיכוי), אבל תמיד הייתי ממוצעת ובתקופות טובות,על הצד הרזה של מידה 40. מאחר שאני 1.70, זה תמיד היה בסדר. תמיד היה לי ברור שאני צריכה להוריד 5 קילו. גם כשלא באמת הייתי צריכה. אף פעם לא באמת הייתי מרוצה מאיך שאני נראית (בהזדמנות אחרת אולי אכנס לאישו'ס האלה). אבל בשנים האחרונות, המשקל שלי עלה ועלה. היום אני מידה 46/48 במכנסיים (תלוי באיזו חברה כמובן) ואם פעם עוד הייתי מאוזנת על ידי בטן שטוחה, הרי שעכשיו, שנה וחודשיים אחרי לידה, יש לי צמיגים. מה שכנראה קצת מציל אותי היא העובדה שהפרופורציות טובות מספיק (שעון חול. ג-ד-ו-ל) כדי שהעסק עוד יתחלק בצורה נורמלית יחסית.
הבעיה שלי היא שגם בקטעים שאני מתחילה דיאטות, אני מתחילה אותן מתוך איזו שהיא טינה לעצם העובדה שאני בכלל צריכה. מעצם העובדה שאני מרגישה חרא ושאני לא מוצאת כלום ללבוש בחנויות. הבדיחה הקבועה שלי הייתה תמיד שאין לי מספיק כוח רצון בשביל להיות אנורקטית ושלהקיא מגעיל אותי מידי ולכן אני לא בולמית. אני מניחה אבל שבאיזשהו מקום, השריטה קיימת. יש ימים שאני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה. חושבת שאני הר אדם ולא מצליחה למצוא שום דבר יפה בעצמי. ימים אחרים, אני אשכרה מופתעת כשאני מסתכלת במראה ורואה את הבחורה השמנה והמוזנחת שהפכתי להיות. כי בסופו של דבר, בתוך הראש לי, אני נראית אחרת. לא שאני מדמיינת שאני יפייפה, אבל איכשהו בראש שלי אני הרבה יותר רזה ממה שאני בפועל. אני מניחה שיש בתוכי אישה רזה שמנסה לצאת,אבל אכלתי אותה...
רוב הזמן אני מגלה על עצמי שאני עצלנית מידי בשביל להתחיל בדיאטה ולדבוק בה או להתחיל בספורט ולדבוק בו. אבל הגיעו מים עד נפש. ראיתי את עצמי במראה ופתאום ראיתי מישהי שנראתה לי כל כך הרבה יותר מבוגרת ממי שאני (33). והסתכלתי על הבן שלי וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה שהוא יתבייש באמא שלו כשיגדל. כי לטס פייס איט. אם אני מידה 46 עכשיו, אחרי לידה ראשונה, רוב הסיכויים שאם לא אעשה משהו עם עצמי, אני רק אתפח ואתפח. ומגיע לו יותר. מגיע לו שאמא שלו תהיה בריאה ותרגיש טוב עם עצמה.
אז הלכתי ונרשמתי לפני כמה ימים לחדר כושר. לא כל כך בשביל המכונות, אלא יותר בשביל החוגים. החלטתי לנסות שיעור עיצוב וחיטוב ושיעורי ריקודי בטן. מקווה שזה יפעיל איזשהו שינוי. בנתיים הייתי בשיעור עיצוב וחיטוב ראשון. זה סוג של טיפול בהלם לראות את עצמי מול מראה גדולה, כשהכל נשפך ורוטט ופתאום אני קולטת בדיוק עד כמה שהשמנתי ועד כמה אני לא נראית כמו שדימיינתי. הצלחתי לשרוד את השיעור. בקושי. מקווה שהפעם דברים ישתנו, מקווה שהפעם אצליח להתמיד.
אני מניחה שהפעם אני כותבת פה כדי להעזר בתמיכה שלכן.

אוי את גדולה... הוצאת לי את המילים מהפה... רק במטר שישים ללא שעון החול.
יודעת מה עובר עלייך
מחכה לשמוע מה יגידו לך כי לי אין איך לתמוך במצבי.

אממ.. לדעתי טובה המראה שיש לך מול הפנים בשיעור עיצוב. מה נכון יותר מלהראות לך את השתקפותך שתואמת את הרגשתך .
זה ייתן לך את המוטיבציה לשינוי . חיזקי ואימצי ובהצלחה.
ב 1.6.2011 תהיי כמה קילוגרמים פחות ?

שליחה על ידי kilda* » 01 מאי 2011, 22:08

אינשאללה! מהפה שלך לאלוהי הדיאטות. ואם להיות רגע שפויה והגיונית, אני מניחה שהמספר ההגיוני לשאוף אליו הוא בין 4ל-5 קילו בחודש הקרוב. היי, זו בערך-בדיוק מידה במכנסיים!

יאללה, לכי על זה ! בהצלחה !

יצא ספר חדש שנקרא: בעקבות התשוקה לאוכל.
הייתי בהרצאה של המחבר (רואי הניג) והתרשמתי מאד לטובה. הוא נטורופת, מטפל אייפק ולמד פסיכולוגיה. משלב בספר את הידע המגוון.
מה שנחמד הוא שהוא אינו אומר "את זה לא לאכול, ובזה אל תגע". הוא מסביק כי גם לתשוקות הקולינריות שלנו יש מקום, מתי נכון לספק אותן ומתי להמנע.

שלום לכולן!
אני אמא בבית לילדון בן שנתיים, ומאז הלידה, למרות שאני אוכלת בריא, אני לא מצליחה לרדת במשקל..
רציתי לשאול אם יש כאן מישהי שיכולה להציע לי את עזרתה בתהליך של הרזיה.

אין לי כרגע אמצעים ללכת לנטורפת או לעזרה אחרת בתשלום, ואני מאוד לא אוהבת קבוצות תמיכה כאלו ואחרות..
אני מחפשת איזשהו סוג של תמיכה, ליווי, ייעוץ, הקשבה, אולי אפילו שותפה לדרך- בכל מה שקשור בתזונה, כושר והתמדה..

חשוב לי שזה יהיה נעים, בריא ונכון לגוף (!), לא שיפוטי, קשוב.. אבל בעיקר חשוב לי לקבל עזרה כי אני לא מצליחה לבד...
זה לא חייב להיות וירטואלי! (באיזור פרדס- חנה כרכור)

שליחה על ידי מיכל* » 03 יוני 2012, 23:01

מבקשת- נסי לבדוק את בלוטת התריס. קרה לי אותו הדבר, וכשהתחלתי להרגיש עייפות כבדה החלטתי שלא כמנהגי לגשת לרופאה- שבעזרת כדורים למשך חודש פתרה את הבעיה. אין דרך אחרת לפתור את זה, ואי היכולת להרזות היא רק בעיה קטנה שיוצר אי האיזון בבלוטה הזאת- בריאות

היי, אני אשמח לעזור לך!

הי פו ומיכל, תודה!

פו הדב- על איזו מן עזרה חשבת? פה? או בחיים עצמם?

אני מוכנה לעזור ויכולה רק במייל מפאת קוצר זמן.
המייל שלי[email protected]