לרצות מספיק לרזות

[ורד*]

מתוך הדיסק "שמנת, עבית, כסית" של הרב יובל הכהן אשרוב: ללעוס את המזון עד שהופך לנוזל בפה, לאכול במידה ולא עד שובע. ויש עוד עצות מועילות מהרמב"ם בדיסק.

[פלונית*]

מבקשת, נסי את האתר של חלי ממן. זו אמנם דיאטה מאד קונבנציונלית אבל התכנית שלהם טובה ובנויה על 6 ארוחות קטנות ביום ופעילות גופנית. מבוסס על ספירת קלוריות לא משהו מתוחכם. בתוך התכנית את יכולה לשלב חמרים\מאכלים בריאים יותר ולא כל הדיאטים והסוכרזית שמומלצים שם. בנוסף יש באתר פורום מאד פעיל שבו מדריכות עונות על שאלות וקו טלפון לתמיכה ושאלות...אני ירדתי בעזרת התכנית הזאת 14 קילו במשך 9 חודשים. הלכתי במשך חדשיים לקב' עצמה ואח"כ המשכתי לבד. חשוב להבין שמאד קריטי העיתוי. אם את נכנסת לדבר כזה כשאת ממש רוצה ומוכנה זה יקרה ויצליח בהצלחה!

[תותים_עכשיו*]

מבקשת, אם תרצי תמיכה בתהליך בעזרת פרחי באך ותטא הילינג, צרי אתי קשר.
לא מדובר על טיפול בתשלום, אשמח לפרט יותר בטלפון אפס חמש שתיים2366274

[אר*]

אני מטפלת בביורגונומי ואשמח לתמוך בך (ללא תשלום). הטיפול נעשה מרחוק ותומך בתהליך שאת עוברת.
מוזמנת ליצור קשר iris gil@017.net.il
בהצלחה

[אלה_חורי*]

למי שבקשה עזרה בהרזיה, אני אשמח לנסות לעזור, בהקשבה ותמיכה וגם אם תרצי אתן לך טיפים ממה שעובד בשבילי.
אני לא באיזורך אז אפשרי לי טלפונית או מייל. שיהיה בהצלחה שדרך שתלכי!

[עדי*]

אולי אפילו שותפה לדרך- בכל מה שקשור בתזונה, כושר והתמדה..

אשמח אם נהיה זו לזו שותפות לדרך @}
לצערי אנחנו רחוקות פיזית אבל אם תרצי להתכתב במייל אני חושבת שגם לזה יש סיכוי רב כתמיכה ולמוטיבציה להתמקדות במשימה.
אני אחרי שתי לידות ועם עבר עשיר בנסיונות לרזות..
חשבתי שבהתחלה כל אחת תספר על עצמה ועל ענייני התזונה שלה ואז נבנה יחד דרך המתאימה לכל אחת ונכתוב כל יום (או מתי שיתאים לך) מייל שיתאר איך עבר היום האישי ושיקוף/תמיכה/עזרה לשנייה..
אם תרצי ויש לך מייל לתת לי אז יופי אם לא גם טוב- אפתח מייל אנונימי ואכתוב לך אותו כאן.
מה דעתך?

[מבקשת_עזרה*]

איזה מקסימות אתן כולכן!
הייתי נבוכה לכתוב, ואני מאוד שמחה לראות את התגובות וההצעות..
עוד לא היה לי זמן לקרוא לעומק ולנסות להבין מה לעשות. אני אעשה זאת בקרוב.

בינתיים- אלה חורי - אשמח לעצותייך. אכתוב לך בדף הבית.

ועדי- אשמח לשתף פעולה . אני לא כל כך רוצה לכתוב פה את המייל שלי, אז אשמח אם תוכלי לכתוב לי את שלך (אנונימי או לא...)

תודה לכולן

[אלה_חורי*]

הדלת פתוחה:)

[עדי*]

היי שוב,
אז הנה המייל האנונימי שלי- 2552007 בוואלה נקודה קום
אשמח לשמוע ממך ושנתחיל יחד תהליך נעים ובריא

[מבקשת_עזרה*]

הי עדי,
שלחתי לך מייל..

[כבדה*]

כולם מציעים לי לעשות את הניתוח החדש הזה שנקרא שרוול.
מישהו מכיר?

[פלוני_אלמונית*]

אני בעודף משקל. כשרואים אותי, ברור לכולם שאני בעודף, אבל רוב האנשים היו מנחשים שזה עודף של לא יותר מ10-15 קילו. למעשה, כדי להגיע למשקל האידיאלי שלי, אני צריכה להוריד בערך 25-30 קילו. העניין הוא כזה: מעולם לא הייתי "שמנה",או לפחות, מה שאני תפסתי כשמנה. בתור נערה לא הייתי רזה, בטח לא גבעולית (עם מבנה רחב ואגן ים תיכון מכובד, אין לי סיכוי), אבל תמיד הייתי ממוצעת ובתקופות טובות,על הצד הרזה של מידה 40. מאחר שאני 1.70, זה תמיד היה בסדר. תמיד היה לי ברור שאני צריכה להוריד 5 קילו. גם כשלא באמת הייתי צריכה. אף פעם לא באמת הייתי מרוצה מאיך שאני נראית (בהזדמנות אחרת אולי אכנס לאישו'ס האלה). אבל בשנים האחרונות, המשקל שלי עלה ועלה. היום אני מידה 46/48 במכנסיים (תלוי באיזו חברה כמובן) ואם פעם עוד הייתי מאוזנת על ידי בטן שטוחה, הרי שעכשיו, שנה וחודשיים אחרי לידה, יש לי צמיגים. מה שכנראה קצת מציל אותי היא העובדה שהפרופורציות טובות מספיק (שעון חול. ג-ד-ו-ל) כדי שהעסק עוד יתחלק בצורה נורמלית יחסית.
כתבת אותי אחד לאחד. מדהים.

[פלוני_אלמונית*]

שלום לדף המדהים הזה שעלה לי במנוע החיפוש כאשר הזנתי מילים על גמילה, צעדים והתמכרות..
הצטרפתי לאו איי לפני שבוע. הפחד שלי- מצמית. משקשקת מהמחשבה שאפול. שאמצא את עצמי שוב במתחם המזון המהיר עם מגש המבורגר כפול! או משולש! ואוכלת ואוכלת ואוכלת...
מצב ההתמכרות שלי כרגע הוא בזבוז רוב הכסף שלי על אוכל. אוכל מוכן. רק מי שהיה שם יודע לאיזה תהומות מגיעים בהתמכרות לא מטופלת שכזו.

מי יתנני, שלווה.
מי יתנני, רוגע.
מי יתנני, אהבה.
מי יתנני, דבקות בצדקת הדרך.
מי יתנני, ענווה והכנעה ופשטות.
מי יתנני, יציאה אל החופש. אל דרור אמיתי.
אמן.

[אני*]

אמן. חשבתי להצטרף לקבוצה כזו, אשמח אם תעדכני.
אני לא יכולה להגיע למפגשים טכנית, כי הם בשעות ובמרחק לא רלוונטי עבורי, אבל מאוד התחברתי לרעיון מאחורי הקבוצת תמיכה הזו.

אגב לגבי שם הדף, אין קשר בין לרצות מספיק להרזיה. רצון הוא רק אחד הפרמטרים והוא קטן. כל השאר זה עבודה עבודה עבודה, עבודה על הרגש, ועל המחשבה, ותכנון, ותמיכה, וצעדים פרקטיים לביצוע שינויים, ויכולת להתרומם מנפילות, ויכולת לדאו גלמה שצריך כדי שזה יתאפשר. הרצון כבר אמרתי, חלק קטן מאוד.

[פלוני_אלמונית*]

בדרכי לפגישת או איי שניה במספר.
נושאת תפילה:
"אלוקי,
עד שלא נוצרתי, איני כדאי.
ועכשיו-
משנוצרתי,
כאילו לא נוצרתי.
עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי.
הרי אני לפניך, ככלי מלא בושה וכלימה".

מי שהיה שם, יודע.
יודע עד כמה הגדרת "עפר"- למכור, ללועס עד להתפקע, עד כאב, למבזבז את רוב ככל כספו על אוכל שאינו עונה אפילו להגדרת מזון,- מתאימה. הולמת.
שנים שהייתי בעפר הזה. מתגוללת בו, מחללת את עצמי, נשיותי, פנימיותי.
יודעת שאין בכוחי כמעט לעשות. רק לבקש, בענווה, ממי שברא אותי שיושיט לי יד אוהבת ויעזור לי.

[פלוני_אלמונית*]

יום קשה.
7 ימים לתוכנית או. איי.
ואני במלחמה.
רעבה.
רעבה מאוד.
אכלתי את ארוחתי האחרונה רק לפני שעתיים.. איך שהזמן עובר לאט.
ארוחה- סלט ירקות וקופסת טונה.
אני צריכה לשבוע. מוכרחה.
אבל אני לא.
כל כך רוצה שלא לאכזב את עצמי, שוב.
הרי, חיים ומוות תלויים על בלימה.
לאן אלך אם אפול שוב? מי יוכל לתת תשובה מוחצת להתפרקות שכזו, כמו שנתנה לי או איי בשבוע האחרון.
אבל קשה לי. אולי זה רק תסכול רגשי??
אבל אני רעבה. אולי זה רק כי אני בלחץ ואין לי סיבה?
מבקשת לנצח.
אנא, רק לעבור את היום הזה. למנות את היום השמיני להימנעות. לכנות. למחויבות.

[בשמת_א*]

לא מבינה מה זה התזונה הזאת שגורמת לך לרעוב. הרעבה עצמית היא לא דרך לרדת במשקל. היא דרך לעלות במשקל. זה כבר הוכח באינספור מחקרים. סלט וטונה לפני שעתיים? זה לא משביע. מה שעובד זה לשנות הרגלי אכילה לאוכל טוב ואמיתי. לא הרעבה עצמית.

[פלוני_אלמונית*]

אילו ידעת מה זה להיות מכור לאוכל, לא היית כותבת תגובה כזו.
מה יעזור למכור לדעת שהוא צריך לשנות הרגלי אכילה? שעליו לאכול אכילה בריאה? זה לא חודר אותו כלל.
תהומות האכילה הכפייתית לא ישבנו לעולם בראשם של אנשים בריאים. רזים.
התמכרות לאוכל היא מחלה ככל מחלות ההתמכרות האחרות.
והיא נוראית.
והיא חושך.
והיא גיאצלמוות.
וגם כשאני רעבה, כל כך רעבה, אבל זוכרת, באופן חד כל כך, טעמה של מנת פלאפל הנאכלת בבליסה בלתי מבוקרת. ללא מחשבה, ללא ברכה, אלא כבריחה. אני מעדיפה את שאול הרעב שאף הוא מייסר וקשה כשאול מאשר לחזור לשם. לחיים מבעד למסך אטום ולא מרגיש.. או שמא אין אלו חיים?

[בשמת_א*]

כן, אבל הרעבה היא עוד התעללות בגוף!
מאיפה את חושבת שבאות ההתמכרויות??? הן מגיעות מחוסר אהבה לעצמך!
האם אין דרך רכה ועדינה יותר, לפתח אהבה אל עצמך, לאכול דברים שמשביעים וגם בריאים?
ואל תכרכי בבקשה "בריאים" עם "רזים". מי שכותבת לך מתמודדת עם סרטן מפושט. ורזון מסוכן לי. הוא מסמל סכנת מוות.

[אני*]

פלוני, אני מכורה לאוכל, ואני מאוד אוהבת לאכול ואני נושאת יתר משקל.
אז אני מניחה שאני כשירה להגיב לך?
מה שבשמת התכוונה לדעתי, ובשמת מגיבה כדי לעזור תמיד ופה יש תמימות דעים בין כל מי שמצליח לשמור על משקל תקין, זה שאם תרעבי לא תחזיקי מעמד. את לא אמורה לרעוב. נכון שבתהליך של דיאטה כרוכים ויתורים, אבל תהייה חכמה ותבחרי ויתורים שאת יכולה לעמוד בהם.

אם את שוקלת הרב המאוד וחיית עד עכשיו על ג'אנק הבשורות הטובות הן שככל שהמשקל שלך גבוה יותר את תרדי מהר יותר בקילוגרמים גם אם תוותרי על פחות מרכיבים ממי שצריכה לרזות רק 5 קג.
בדיאטה האחרונה שלי רזיתי 2 קילו בשבוע הראשון, ואכלתי כל יום בצהריים (!) מנה בשרית טובה, כמו כרעיים בתנור (בלי עור ובלי שמן כן עם מלא ירקות) או שני חזות עוף צלויים על מחבת ללא שמן עם הרבה סלט ותפוח אדמה אחד או פסטה,כן פסטה, עם בולונז והרבה סלט. בבוקר תמיד כריך לחם קל עם גבינה צהובה 9% או ביצה רכה עם מיוקל, או טונה ועגבניה, ובעשר, נס קפה חם ופריכית עם יוגורט. בצהריים כבר כתבתי, אחר הצהריים שוב איזו שתייה חמה (שתמיד טובה כשמתעורר חשק למשהו), לפעמים הכנתי מרק בכוס כדי להרגיש נחמה ממשהו חם בלי הרבה קלוריות הוקרמתי, שימי לב- בגבינה צהובה 9%, וגם עוגיה, ובערב- ארוחת ערב ענקית! טונה, ירקות, פרי או שניים, מעדן דל קלוריות, לא משנה. מנות כאלה הן משביעות. משביעות כי הן שילוב של פחמימה וחלבון ושומן. וזה יושב טוב בבטן לכמה שעות. ובין לבין עוד נישנשתי 5 פיסטוקים, גזר גמדי, חטיף דיאטטי, פרי.

את לא נרקומנית שצריכה גמילה מוחלטת מסמים כדי להתנקות, אז צריכה להפחית כמויות ולהחליף חלק מהמרכיבים אבל לא להישאר רעבה. אם את מסיימת ארוחה כשאת רעבה קחי גביע קוטג' חצי אחוז ותאכלי את כולו בכפית. או תעשי כוס מרק ותקרימי כאמור, תמצאי פתרונות שיסגרו את פינת הרעב והשובע והנחמה.

וכן נכון שהגעגוע הגדול הוא בעיקר לבליסה חסרת הרסן, זה לא אומר שתא נפרדת ממנה, זה אומר שאולי כשהיא תגיע היא תגיע לעיתים רחוקות יותר וגם הטעמים משתנים, יש נקודה שקשה לאכול את המכויות של פעם. אומרת מנסיון של הרבה דיאטות. הבעיה הגדולה בדיאטות זה לא לרדת, זה להתמיד. לכן גם אני במאבק, אבל אני משתדלת לדאוג לשבוע.

[אני*]

מי שכותבת לך מתמודדת עם סרטן מפושט. ורזון מסוכן לי. הוא מסמל סכנת מוות.
בשמת, רפואה שלמה.

[בשמת_א*]

בהמשך לדבריה של "אני", אני ממליצה לך על הספר good calories, bad calories. יש שם פרק מיוחד שמפריך את כל התפיסה של השמנה כ"בליסה מחוסר כוח רצון", ובמיוחד מפריך את התפיסה הנפוצה של ה"דיאטה". המסקנות החד משמעיות של אינספור מחקרים הן, שהרעבה עצמית מובילה להשמנת יתר מטורפת. זה יוצר שינוי במטבוליזם שגורם לגוף להיכנס למגננה ולהישרדות, ואז הוא עושה הכל כדי להמנע מלרדת במשקל ואחר כך גם עולה הרבה יותר בחזרה.

הדבר היחיד שהוכח כאפקטיבי הוא שינוי הרגלי אכילה להרגלים טובים ומתונים. תפריט טעים, משביע ובריא שאפשר לעמוד בו.

אבל הבעיה פה איננה אוכל, ולכן הפיתרון שלה לדעתי לא יכול להיות הרעבה. את מתארת את עצמך בצורה כל כך לא יפה. את מדברת על עצמך בצורה כל כך שיפוטית וביקורתית. את לא טובה לעצמך. את לא החברה הכי טובה שלך. זה יותר נשמע כאילו את מענישה את עצמך. אם את רוצה להשתקם ממצבים קשים שגורמים לך לשנוא את עצמך, הדרך היא להגביר את האהבה ולא לגרום לעצמך לעוד ועוד מצוקה. למצוא דרך להיות טובה לעצמך, להיות עדינה ואוהבת אל עצמך, לשאול את עצמך מה הצרכים האמיתיים העמוקים שלי, ממה אני בעצם בורחת? מה ימלא את הצרכים האלה?
ולמצוא דרכים למלא את הצרכים האמיתיים שהבליסה מסתירה.
יש בך כאב אמיתי. האוכל הוא דרך להתמודד איתו. אולי דרך לא מוצלחת אבל היא נועדה להגן עלייך. תמצאי דרך טובה יותר להגן על עצמך ולהיות טובה לעצמך, וההתמכרות תתחיל לרדת.

אני למשל מגלה שכדי להיות טובה לעצמי אני צריכה לחיות בלי שעון מעורר, לשהות יותר בטבע, ולעשות לעצמי ימים נינוחים מאוד בלי עומס והתחייבויות.

[בשמת_א*]

בשמת, רפואה שלמה.
תודה, תודה, יגיע (-:

[פלוני_אלמונית*]

אני מצטערת.
מצטערת לאכזב את המגיבות הנפלאות שכתבו כאן ומעריכה מאוד את הרצון הטוב.
אבל אולי לא הבנתן כראוי. ולא מאשימה אתכן. אי אפשר להבין את הלך רוחו ודרך התנהגותו של המכור, עד שלא נהיים מכורים. (לא מאחלת לאף אחד.)
כתבו כאן למעלה: "את לא נרקומנית".
אוי.
כמה שהמשפט הזה כואב.
אני כל כך כן. מתנהגת כנרקומנית לאוכל. ולא מוצאת דבר אשר יכול למנוע ממני את ה"שימוש" באוכל כתגובה לכל תרחיש בחיי. עצוב כשמח.
כל התפריטים והעצות המקסימות שהובאו לעיל היו בניסיון יומיומי ולא מתפשר על ידי במשך שנים!!!
שנים של ניסוי ונפילה. הבטחה והפרה. תקווה ואכזבה.
עד הייאוש.
עד שהבנתי שאין לי מוצא.
שאין אני מגן על עצמי.
זר לא יבין זאת לעולם!
נכתב כאן גם שאני נשמעת כאחת שלא אוהבת את עצמי.
זה כל כך לא מדויק. הרי האהבה הזו לעצמי, הפחד שיום אחד אשכח אותי ואשמע בתהום נשייה, הם הם שהביאו אותי לאו. איי. בבוקר חורפי אחד וביקשו אותי להתמודד!
רק האוכל-כפי שאני אכלתי אותו, הסתיר לי. הביא ממני את עצמי. לא איפשר לי לראות בהיר. לראות נכוחה. להרגיש.
אני עדיין בראשית הדרך. עוד בשלב הגילוי. מקווה, מתפללת שיפציע אור מעל ראשי. שאוכל לחיות מבחירה. מאמונה. ולא כעבד נרצע לאוכל ששולט בי.
ולכל הכותבות על אוכל בריא, מאוזן ומשביע- אני כל כך מסכימה!!
ואני בהחלט בדרך לשם! רק לומדת את הדרך להתאים, להקשיב לעצמי, לא לשכוח או לשקוע בתוך קערה או חבית אוכל. ובכך לוותר על חיי. על החיים עצמם.
הלוואי שיכולתי להסביר יותר מזה, אך לא מוצאת מילים.. בטח שעוד יבואו נוספות.. אחרות.. שיעלו ויבואו וישאירו חותם שיזכיר לי תמיד מי אני, מאיפה באתי ולהיכן אני הולכת.
בשמת, רפואה שלמה, אמן! וכל כך נכון שכל עניין יחסי בחיים. אני מתנצלת אם השתמשתי במילה מוות בזלזול ובחוסר ערך בעינייך. לא זאת הייתה כוונתי. אבל, היו רגעים, בהתמכרות שלי, שגרמו לי להרגיש קרובה לשם.

[קור_את*]

אילו ידעת מה זה להיות מכור לאוכל, לא היית כותבת תגובה כזו.

התגובה הזאת לא מוצאת חן בעיני כלל וכלל.
בכלל, עלי לומר שאולי את לא במקום הנכון, לאור המשפט הזה:

שלום לדף המדהים הזה שעלה לי במנוע החיפוש כאשר הזנתי מילים על גמילה, צעדים והתמכרות..

אני חושבת שאת לא כל כך מבינה לאן הגעת. זה אתר קהילתי והעמוד הזה בעצם לחלוטין לא מתאים לו ולאג'נדה שלו.

[אני*]

קוראת האתר כבר מתפוגג ואת מטיפה למישהי שכתבה בעמוד שהיה קיים הרבה לפני שנכנסה שהעמוד לא מתאים?
התמכרות וגמילה והפרעות אכילה הם חלק מהחיים שלנו ומה שמעניין כרגע את הארבע כותבות כאן זה "האתר" ולא קונספט שאת מתקשה לשחרר כבר שנים...

[פלוני_אלמונית*]

התבוננות.
הסדר באוכל מאפשר לי התבוננות.
החלוקה ל3 ארוחות מזינות ומדודות ביום מניח לי מרחב זמן ארוך של עשייה אחרת.
זמן שבעבר, לפני או. איי. היה מוקדש כולו לקניית אוכל, אכילת אוכל, מחשבה עליו או נסיעה למקום שקשור בו.
ופתאום- זמן ריק.
פניות.
ומתוך החוסר בהרגל ובהתנהגות שליוו את השנים האחרונות סביב האוכל.. מתרחשים בתוכי דברים.
דברים כמו מחשבות.
הרגשות שאינני יכולה לדייק או לתמלל בשלב הזה.
כאב?
רצון לבכות?
צורך בחיבוק?
רצון לנשום פיסת שמיים וריח דשא רטוב?
כן להכל.
וכן להרבה יותר מזה שאין לי יכולת אפילו להבין מה.
וזה קשה.
הראש רגיל לחשוב במובנים של מזון.. זה כולל התרחשויות התנהגותיות מלאות בריגושים כמו בילוי במסעדות ובמתחמי מזון.
אך הבטן, משום מה, שבעה למדי.
אין צורך פיזי באוכל.
אבל יש..
מה יש?
מה זה בעצם בכלל מה שאני חושבת או מרגישה כעת?
נזכרת ברעב של אתמול.
האם באמת היה שם רעב? הרי במחשבה שליוותה את הרעב הזה לא היה תיאבון!
היה שם כאב! כאב קשה מנשוא להכיל שביקש מענה.
ומתוך הכאב הלא ברור הזה, עשיתי דבר שלא עשיתי שנים. הרשיתי לעצמי להתקשר לחברה, לא קרובה מאוד ולדבר איתה. לדבר את זה. להגיד שקשה לי.
מדגיש לי עד כמה העיסוק המתמיד באוכל הפך אותי לבודדה. בודדה רגשית. הולכת בעולם כשקופה, כלא שייכת.
ובאין ברירה, גיליתי שדווקא המעשה הזה, של שיחת טלפון חברית, מילא אותי בכוח! אחרי השיחה פשוט ישבתי לנגן ניגון אהוב.
בוחרת להגיד תודה.
על הגילוי הזה. גם על הכאב הזה.
על אף עוצמותיו.
מתפללת שיוסר המסך, אז אוכל להבין מה זה שכואב לי ככה. כל כך הרבה זמן..

[מיכל_בז*]

היי, אני חולקת איתך את התפיסה המעצבנת של "זר לא יבין זאת". אני גם מבינה למה היא מעצבנת אבל עד שלא נמצאים בנעליים האלה, ספציפית, מאוד קשה להבין.
גם אני בסירה הזאת.
אני אוכלת המון ולא משנה רע.
אני משמינה, אבל אני לא רואה משהו אחר מלבד אוכל שיעזור לי לעבור את היומיום כפי שהוא עכשיו, אז אוכלת.
אני חושבת על אוכל כמעט כל הזמן. יש ל בולמוסים. בולמוסים, על אמת.
זה משגע אותי וזה כל כך לא רלוונטי לאכול בריא. כלומר, רלוונטי לחיים עצמם אבל לא אליי... כי אני ממש יודעת מה צריך לאכול, אני בוגרת בהצטיינות, אבל זה בכלל לא משנה. יש איזו בועה שאני חיה בה, בבדידות איומה, כמו פלונית ובתוכה יש חרדה, אובססיה, המון שנאה עצמית ובעיקר חוסר תוחלת.

[יולי_קו]

מיכל יקרה,
קוראת מה שכתבת ושולחת לך חיבוק ענק.
הלואי שתצליחי לצאת מהבוץ הזה ולהנות ממה שיש. ממה שביקשת וקיבלת אחרי המון מאמץ והשקעה.
(אולי המילים בכתיבה לא מעבירות את זה, אז מדגישה שאין כאן התנשאות או פטרונות אלא הרבה איכפתיות ולב פתוח אליך).
תודה ששיתפת.

[פלוני_אלמונית*]

את כל כך צודקת!
וזה, מה שמעמיק את הבדידות. את החרדה. כי לא רק שאנחנו בעומק התהום, אלא שמרבית הסביבה לא מגלה יכולת לחדור את עומק הסבל שלנו.
מה שמביא אותנו להתחפרות מתמשכת בחביות של אוכל.
מה שמביא אותנו- לדממה.
אנחנו לא מדברים את הגיהינום שלנו בפני אף אחד. התייאשנו מלקבל הבנה למצוקה.
כל כך הרבה פעמים אני שומעת את: תאכלי כך וכך וכך ותרדי במשקל.
תעשי ככה וככה ותהיי רזה יותר.
אלו, שלא היו שם, לא מבינים!!
מה תועיל תוכנית אוכל כלשהיא וטובה ככל שתהיה לזה שלא מוצא מנוחה לנפשו אפילו לאחר סעודה מזינה, טובה ומספקת?
אפילו אני, מדברת לעצמי ככה לפעמים. בחוסר אהדה, בשיפוטיות, מנסה לחנך ולקבוע כללים: מחר- תאכלי את... ואת... והכל יהיה בסדר.
אבל זה בדיוק, בדיוק! מה שלא עובד כאן.
לפעמים
או הרבה פעמים
אני מתפללת שאולי היום האוכל לא יעניין אותי.. שאולי היום לא אצטרך לחשוב עליו..
כל כך עצוב, שברכה שנשלחה משמיים לשמח ולהיטיב עם בני האדם, הפכה עבורי לסוג של קללה, לאיום, לחולשה.
כבר 8 ימים בתוכנית ועוד ממתינה להארת שמיים. הקושי עוד שם. לא מרפה ממני.

[שקטה*]

את כותבת נהדר. בבקשה תמשיכי לכתוב ולהיעזר כאן, מאחלת לך כוחות והצלחה בהתמודדות הזו. וגם לך, מיכל.
קוראת, בבקשה הניחי לדף הזה להיות. תודה@}

[פלוני_אלמונית*]

דרך הגמילה מהאוכל מגלה עוד ועוד התנהגויות התמכרותיות שלא ידעתי או התעלמתי מקיומם בתוך מימד הטירוף שאחז בי.
מוצאת את עצמי ללא האוכל. כל כך לא רגועה ולא יודעת היכן להיות, לחפש, לאחוז.
לאחוז! זו המילה היותר מדויקת.
האוכל היה עבורי נקודת עוגן לאחיזה. קיומו גרם לי לא ליפול חזק מידי.
ועכשיו, אין אותו. אין גם רעב.
יש הרבה הרבה חוסר מנוחה, בלבול, חיפוש אחר נקודת אחיזה אחרת.. החיפוש הזה מגלה לי דברים נוספים שבהם אני אוחזת קצת יותר מידי.
מפחיד לי להבין כמה חסרונו של האוכל גורם לנפש שלי להישאר פעורה.. צמאה.. כמה הסתתר שם מתחת לבליסה המשתיקה הזו. כמה השתמשתי בה, בבליסה, כדי לא לשמוע קולות שעולים בי.
מוצאת עצמי מתהלכת בין אנשים, בין חנויות וההרגל משכבר הימים כמעט דוחף אותי למאפייה הקרובה. עמוק עמוק לתוכה.. לתוך הריח ושקיות הנייר המרשרשות. ואז.. כמו מתוך ערפל אני מבינה שהצורך הפיזי, התשוקה, הדחף, כבר לא שם כדי לסייע לי בזה.
פשוט... אין לי צורך.
פשוט... אני לא יכולה לאכול את זה. זה לא דחוף, זה לא נורא אם לא, זה בסדר גם בלי זה.
ואז.. הבזק של שמחה עולה בי אך יחד עם זאת אני מרגישה כל כך ריקה. לא מלאה, לא חסומה, לא אטומה.
ריקה.
וזה בדיוק החלל אני צריכה למלא בעוד אלוקים. בעוד אלוקים שהרחקתי ממני נצח זמן..

[פלונית_אחרת*]

מצטרפת לבקשה שתמשיכי לשתף.
מחזקת אותך במסע שלך למצוא את השלווה שלך

[פלוני_אלמונית*]

שקטה ופלונית אחרת, תודה!

[פלוני_אלמונית*]

אני רוצה לזכור.
לזכור תמיד ולא לשכוח.
מי אני.
מי היא האני שבי.
מהיכן הגעתי עד להיכן שהגעתי בכל מה שקשור לאכילה.
מה יכולתי לעולל לעצמי ברגעים בהם לא הרשיתי לעצמי כיוון. בהם התעלמתי מתוכי המפציר בי, המבקש: די.
מגלה כי ההפקרות הזו, בה הרשיתי לרסן, שכל אדם בוגר מחזיק בו בכל הנוגע לחייו, להשתחרר, מקורה בחוסר רצון להקשיב.
להקשיב באמת למה שמתרחש.
לתת מקום של כבוד- לי. לי לעצמי. למחשבות שלי. ולצרכים שלי שביקשו מקום.
לעומת זאת בכל הנוגע לאחרים, שם גיליתי לוליינות יוצאת דופן בריצוי ובמתן מקום לכל גחמה שהיא.
אני- מקום אחרון.
הסביבה- מקום ראשון.
שאף אחד לא יתעצבן חלילה, לא יתאכזב, לא יחשוב שאני לא מעוניינת או מסרבת. תמיד תמיד למען האחר ובשלמות ללא פשרות!
ואחר כך-
כמו חייל מותש קרב לא הוגן.. הייתי בורחת אל הצלחות והסירים. מתנחמת בהם. מקבלת מהם אהבה ללא תנאי. מקבלת מהם מה שיכלו לתת לי בשפע. והם נתנו לי. כמה שביקשתי הם נתנו. אפילו יותר מזה. עד שלא יכולתי יותר.
מתפלאת לגלות פתאום איך האכילה המסודרת ושמירה על כללים וגבולות בתוכי בכנות גלויה (קודם לעצמי ואז למאמנת שלי) ללא פשרות, איך דווקא זה מביא אותי לאט לאט למקום מדויק יותר.
שלי- מול עצמי.
שלי- מול הסביבה.
איך, דברים שלא הייתי מעזה להעלות על דל שפתי ולבקש שייפסקו, פתאום צפים ומבקשים מענה.
פתאום דיבור לא מכבד שנאמר כלפי ופעם הייתי בולעת את העלבון ומטביעה את יגוני באוכל מנחם, היום אין לי יכולת לבלוע. היום אני חסרת מנוחה באופן חד למדי ואני לא יכולה להכיל זאת בתוכי.
השבוע, יכולתי לה לשתיקה.
השבוע אמרתי לקולגה שלי את המשפט: " ככה את לא מדברת אלי יותר. אף פעם".
השתיקה ההמומה בהתחלה מדברי ולאחר מכן דברי ההסבר ותיקון לנאמר, סיפרו לי כי עשיתי נכון.
לא שמרתי בפנים וחיפשתי נחמה במקומות אחרים.
גם לא פחדתי. סוף כל סוף מדובר היה במקום העבודה שלי. מקום אהוב שלא ארצה לאבד במהרה. ועם הכל, בחרתי בחיים.
תודה ה', גם על זה.

[אני*]

_היי, אני חולקת איתך את התפיסה המעצבנת של "זר לא יבין זאת". אני גם מבינה למה היא מעצבנת אבל עד שלא נמצאים בנעליים האלה, ספציפית, מאוד קשה להבין.
גם אני בסירה הזאת._

נכון, גם אני בסירה הזו. כל מה שתיארתן. התלות, החוסר אונים וכ'ו.

אבל אני לא מזדהה עם התפישות של שתיכן שמדובר במשהו שזר לא יבין זאת, בעולם שבו רק 2 אחוז מהאוכלוסייה עונות על אידיאל היופי וגם הן לא מרוצות מעצמן ומהרגלי האכילה שלהן זה ממש מוזר לחשוב שאתן "לבד" ושאנשים אחרים לא מבינים אתכן. יש יותר נשים שהן כמונו מאשר לא כמונו, עובדתית, סטטיסטית, יש פי כמה יותר נשים שאוכלות רע, בבלומוסים, מוצאות נחמה במזון, מרגישות רע עם עצמן, לא מצליחות "לנצח" את זה כי זה כמו מלחמה ורשימה אינסופית של תחושות קשות סביב זה.

אני חושבת שזה יכול לנחם שמדובר אפילו לא בבעיה אלא בנורמה שהיא פשוט לא מקובלת ולא בריאה, אבל זו לא נחלת יחידות.
ושנית רחמים עצמיים מהסוג של "אני לבד בעניין הזה" בייחוד כשהם לא נכונים רק מורידים יותר למטה.
ואחרונה, בכל פעם שהרגשתי כמו שמיכל בז הפליאה לתאר, שאני לא רואה איך אני מצליחה לעבור את היומיום בלי הרגלי האכילה המנחמים האלה, בכל פעם שהתחושה הזו הגיעה לשיא, עד לרמה של בחילה בין הארוחות ובארוחות בגלל שילובים וכמויות לא נעימים, התחלתי דיאטה.

לעמוד בה לא הצלחתי לאורך זמן, אבל שבוע מתחילת דיאטה, יכולה להעיד שיש הרגשה שהתלות נרגעת באופן חד. לפעמים שבועיים, לפעמים שלושה ימים, אבל משהו קורה למערכת. עם נפילות, עם מחשבות על אוכל, עם כל ההרגלים הרעים שם מאיימים לחזור, וחלקם חוזרים פעם ביום או בשעה... אבל יש בגוף שינוי בהשתוקקות, עובדה שזה לא מחזיק הרבה ולכן רובינו בלופ סביב דיאטות, אבל זה לא לגמרי לא אפשרי. וזה מה שמעודד אותי.

אוסיף ש

[אני*]

_היי, אני חולקת איתך את התפיסה המעצבנת של "זר לא יבין זאת". אני גם מבינה למה היא מעצבנת אבל עד שלא נמצאים בנעליים האלה, ספציפית, מאוד קשה להבין.
גם אני בסירה הזאת._

נכון, גם אני בסירה הזו. כל מה שתיארתן. התלות, החוסר אונים וכ'ו.

אבל אני לא מזדהה עם התפישות של שתיכן שמדובר במשהו שזר לא יבין זאת, בעולם שבו רק 2 אחוז מהאוכלוסייה עונות על אידיאל היופי וגם הן לא מרוצות מעצמן ומהרגלי האכילה שלהן זה ממש מוזר לחשוב שאתן "לבד" ושאנשים אחרים לא מבינים אתכן. יש יותר נשים שהן כמונו מאשר לא כמונו, עובדתית, סטטיסטית, יש פי כמה יותר נשים שאוכלות רע, בבלומוסים, מוצאות נחמה במזון, מרגישות רע עם עצמן, לא מצליחות "לנצח" את זה כי זה כמו מלחמה ורשימה אינסופית של תחושות קשות סביב זה.

אני חושבת שזה יכול לנחם שמדובר אפילו לא בבעיה אלא בנורמה שהיא פשוט לא מקובלת ולא בריאה, אבל זו לא נחלת יחידות.
ושנית רחמים עצמיים מהסוג של "אני לבד בעניין הזה" בייחוד כשהם לא נכונים רק מורידים יותר למטה.
ואחרונה, בכל פעם שהרגשתי כמו שמיכל בז הפליאה לתאר, שאני לא רואה איך אני מצליחה לעבור את היומיום בלי הרגלי האכילה המנחמים האלה, בכל פעם שהתחושה הזו הגיעה לשיא, עד לרמה של בחילה בין הארוחות ובארוחות בגלל שילובים וכמויות לא נעימים, התחלתי דיאטה.

לעמוד בה לא הצלחתי לאורך זמן, אבל שבוע מתחילת דיאטה, יכולה להעיד שיש הרגשה שהתלות נרגעת באופן חד. לפעמים שבועיים, לפעמים שלושה ימים, אבל משהו קורה למערכת. עם נפילות, עם מחשבות על אוכל, עם כל ההרגלים הרעים שם מאיימים לחזור, וחלקם חוזרים פעם ביום או בשעה... אבל יש בגוף שינוי בהשתוקקות, עובדה שזה לא מחזיק הרבה ולכן רובינו בלופ סביב דיאטות, אבל זה לא לגמרי לא אפשרי. וזה מה שמעודד אותי.

[פלוני_אלמונית*]

זר לא יבין זאת.
את מה לא יבין?

200 שקל בארנק בבוקר, יוצאת לעבוד. בלב הבטחה שהיום.. היום אצליח.
9 בבוקר- מאפייה. 3 מאפים מלוחים. 3 מתוקים. 2 כריכים. אייס קפה.
פותחת בכריך. אוכלת. לוגמת אייס קפה עד החצי. שבעה.
עכשיו רק מתחיל הטירוף.
תור הכריך הבא. כעת כבר לועסת מתוך שיעמום.
ואז..
מאפה מתוק. מאפה מלוח לאיזון. שוב מתוק. שוב מלוח.
אני סובלת. סובלת כל כך. הגוף מבקש: תפסיקי. אני לא מסוגלת. האיברים כואבים. הפה עייף מללעוס.. ואני, אני ממשיכה בלי לעצור.
מחר.
מחר הכל ישתנה- משהו בתוכי מבטיח לי.
אני כבר לא מאמינה.

2 בצהריים, 150 שקל בארנק.
מזון מהיר.
בתור למקדונלס.
נבוכה.
איך להזמין?
בקופה אנשים צעירים, רזים, מתרוצצים מהכא להתם במטרה לשרת את הלקוחות.
כל לקוח אוחז מגש ובו ארוחה. אחת.
מוצאת פיתרון.
שולחת את הילד אל הדוכן: "תזמין שלוש ארוחות עם בונוס".
אחת לילד, שתיים לי.
אוכלת.
הבטן כואבת. מתפקעת.
אני לא שבעה.

2 חצי בצהריים, 10 שקלים בארנק.

כך, כל יום במשך שנה שלמה, אולי שנתיים, אולי יותר. מי יודע? מי יספור?

בימים אחרים, הזמנות טלפוניות.
באגטים עם שניצל לארוחת צהריים. שניים ושלוש.
מגשי פיצה לארוחת ערב. אחד לא מספיק.

לילה- הולכת לישון והלב בוכה. בוכה ואין מי שישמע. הכל צועק מכאב. גוף ונפש יחד.

אמצע הלילה- קמה מבוהלת, חרדה. מחפשת דרך להירגע. להרגיש כי עודני כאן.
המקרר!
המקרר ותכולתו הוא תשובה נאותה.
שוב אוכלת.
נגררת חזרה למיטה.
שינה לא רגועה.
דאגה עמוקה בלב.
מה יהיה?
מה יהיה הסוף?
לא רואה את הקצה.

היו ימים נוראיים מאלה.
למשל:
בוקר- עבודה.
רעבה.
עד 2, עד 4.
מנסה לחסוך מעצמי אוכל. אני בשליטה.
חוזרת הביתה.
משהו קשה עולה בי.
הגוף בהישרדות.
צועדת אך בקושי לחנות.
שקית מתמלאת בשוקולדים- 10 במספר.
משלמת כמה שמשלמת.
50 אולי 60 אולי יותר.
הדרך הביתה עוברת בבליסת ארבע חפיסות.
סיימתי.
בבית עוד כמה.. לא מצליחה לסיים הכל.
הנפש צועקת לי הצילו.
אני לא שבעה!
ממשיכה ומחפשת.
אבל מה?

לא זוכרת אי פעם שחשבתי לעצמי שאוכל, אי פעם אוכל, להעלות על דל שפתי את שכתבתי. מתוך זהות מלאה.
כל כך הרבה חוסר אונים. חוסר שליטה שמצטייר מתוך התיאור.
ואלו שפגשו בי במציאות כזו, היטיבו להגיד לי:"תגידי, מה הסיפור שלך? תפסיקי לאכול את זה. לא בריא! ".
או,
"למה את אוכלת את זה? אסור לך".
או,
במקרה הנורא מכל,
מבט מזועזע שננעץ בי כאילו איך את, המכובדת שאנו מכירים, מתנהגת כאחרונת הגרגרניות..

הלב רוצה לצרוח שאני יודעת.
אבל התהום כל כך עמוקה.. ולא מצליחה למצוא חבל לאחוז בו.

[פלוני_אלמונית*]

שותפות גורל.
שיחה לחברה מהקבוצה היא חלק מהעניין באו איי.
ההתחלקות.
עם מי שעבר כמוך.
עם מי שהיה שם ויודע.
עשיתי זאת, התקשרתי לחברה מהקבוצה.
שחתי לה על ההתמודדות.
על הקימה בלילה בבהלה ועל הניסיון לשמור על רגליים יציבות.. תוך לעיסת משהו.
כנראה התנייה התנהגותית למציאות לא פשוטה.
והיא---
כאילו אני מדברת מגרונה.
מכירה ומזדהה ומשתתפת.
מציעה לי:
כשאת מתעוררת בלילה, תתקשרי אלי. אני אהיה שם כדי לענות לך. להרגיע את הפחד. לחסוך את הצורך באוכל.

מעולם!
מעולם בכל שנות התמודדותי לא קיבלתי עזרה בסדר גודל שכזה!
גם לא מהקרובים לי ביותר.
מי יקום ב 2 לפנות בוקר ויגיד לי שהכל בסדר. שרק נבהלתי אבל שום דבר לא קרה.. שאפשר לחזור לישון כי מחר יום חדש..
באמת לא ציפיתי שאף אחד יעשה זאת עבורי מעולם.
והנה-
נדבת לב שכזו.
רצון כן להושיט יד עד כמה שאפשר.

ואני עדיין לא מעכלת.
היא, תשים את הטלפון לידה. היא תענה אם אתקשר. גם אם זה יהיה בשעה החשוכה ביותר טרם מפציע האור.
ואני בקושי מכירה אותה.
לא זוכרת אפילו איך היא נראית.

אולי באמת, טרם מפציע השחר ישנה אפילה עמוקה. אבל, ברגעים שכאלה, אני מתחילה לקוות, שהאור מפציע לו הרבה יותר מוקדם משחשבתי.

[בשמת_א*]

אח איזה דבר נפלא זה!
זה באמת הדבר הכי הכי הכי נפלא בכל התהליך שלך. הגעת למקום של אהבה ועזרה, שהיד מושטת מתוך אהבה מלאה ורצון מוחלט, היא עוזרת לך בשמחה, ברצון, היא שם בשבילך, זה לא בכאילו, זה לא כי היא מחכה לתמורה, זה מכל הלב, אמיתי ונכון, והיא רק מחכה לך ומבקשת ממך שתיעזרי בה.
להיפך, אם תגלה ש"לא היה לך נעים להטריח" ולכן לא התקשרת בשתיים בלילה (באמת מ-1 עד 4 אלה השעות הכי הכי קשות והכי ארוכות), היא תתעצב ותצטער!
כמה זה מחמם את הלב לחשוב על זה!
שכשתתקשרי, היא תשמח כל כך שזכרת אותה ופנית אליה ונעזרת בה! ואת תדעי, שבזמן שאת נתמכת בה, את עוזרת לה! מה שאת צריכה לקבל, לה טוב לתת!

חלק בלתי נפרד מהאהבה החסרה שעומדת מאחורי כל התמכרות היא שאין ממי לקבל, שאין מי שייתן לך, שאת לא ראויה לעזרה ואיכפתיות כאלה.
ובמקום אחר, יש רצון לתת אבל כל כך חשוב שיש למי לתת, משהו שאת יודעת ששווה!
תני לה לתת לך.
זו נתינה הדדית.

[פלוני_אלמונית*]

בשמת, תודה.

[בשמת_א*]

אני באמת רוצה בהצלחתך

[פלוני_אלמונית*]

לפני או. איי: כל יום מתחיל בארנק מצויד ב200 שקלים לפחות.
כל יום מסתיים בפחות ממחצית מהסכום הזה.זה במקרה הטוב.
בפחות טוב, משיכה כפולה באותו היום.

אני כבר שומעת חלק מהרהרים בינם לבינם: "נו, מה הסיפור ב200 שקל או 400 בכל יום? אני מוציא יותר".
אז..
כשהכסף הולך אך ורק לקניית אוכל מוכן, כאן התמונה משתנה.
בחישוב גס 1000 ש"ח בשבוע על קניית אוכל מוכן, אינו דבר של מה בכך.

שבועיים באו. איי: הארנק ריק ממטבעות ושטרות. בכל רגע נתון אני יכולה למשוך כסף. לכל מטרה. אבל באמת שאין לי צורך.
הבוקר מביא בכנפיו קופסאות אוכל בעלות תוכן מזין ומדוד שנדחפות פנימה אל התיק.. ( מי היה מאמין? אני וקופסאות אוכל? גם לא בסיפור אגדה.)
בשעה קבועה פחות או יותר, יושבת לאכול. לא עושה עניין גדול, רק מקדישה תשומת לב לעובדה שעכשיו אני, כלומר אני בעצמי, יושבת לאכול. ולכן אני לא פנויה למשהו אחר חשוב ככל שיהיה. כי עכשיו זה הזמן שלי.

אז, היום, קניתי לעצמי משהו שהוא לא אוכל.
מזון תמיד היה הפינוק עבורי.
הפעם, לא.
הפעם משהו אחר.
האמת? שמח לי.

[אלמונית*]

האמת? השינוי שאת עוברת נשמע מצויין. בהצלחה רבה לך!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

על הקימה בלילה בבהלה ועל הניסיון לשמור על רגליים יציבות.. תוך לעיסת משהו.

האם נבדק אם יש מצבים של נפילות סוכר?

[פלוני_אלמונית*]

אלמונית, תודה. הדרך שלי ארוכה אבל מתגמלת. נושאת תפילה שכל יום בפני עצמו, יהיה מתוך חיות אמיתית ולא בדיעבד.

לגבי נפילות סוכר:
כאשר התופעה הייתה בראשיתה, התחלתי לבדוק סביב זה. כאשר גיליתי כמה זה מתיש- בדיקות, מעבדות שינה, שאלות, ספקות, שוב בדיקות וחוזר חלילה.
הרמתי ידיים.
אז היה דיבור על נפילות סוכר.
היה דיבור גם על דום נשימה בשינה שבסופו של דבר גם נבדק והוכח.
והיה גם דיבור על זריקת אפידורל שלא ניתנה במקום הנכון וגרמה לפגיעה.. לא יודעת עד כמה זה קשור אך מה שבטוח שהתופעה החלה כ3 ימים אחרי לידת בתי בה קיבלתי אפידורל ומאז ב2 הלידות הבאות לא העזתי לחשוב על הזריקה הזו, עם ולמרות הכאב הכרוך בלידה רגילה.

התופעה כשלעצמה היא לא פשוטה ולא קלה בכלל.

[תמרוש_רוש]

_אז, היום, קניתי לעצמי משהו שהוא לא אוכל.
מזון תמיד היה הפינוק עבורי.
הפעם, לא.
הפעם משהו אחר.
האמת? שמח לי._
איזה יופי.
כל כך יפה.
@}

[אני*]

הקופסאות אוכל.
יש עמוד בפייסבוק שנקרא בשם הזה, ויש שם מלאאא דוגמאות לאיך להפוך את קופסאת האוכל לעוד יותר מגניבה ממה שהיא, שיהפכו אותה לאטרקטיבית ומושכת. דברים פשוטים אבל חלק מהמזון המוכן והמשיכה אליו נובע גם מהנראות והרישרושים והחמידות.

ועוד... כדורים? בדקת? יש כדורים לאיזון רמות הרעב ורמת השובע וגם עוד סוגים. נשמע שאת נופלת למקום הזה שמאשים שמנים באופי חלש כשבמציאות כבר מוכח שרוב השמנים, איש להם מנגנונים פיזיולוגיים שונים מאוד מהאדם הממוצע. ושם נכנסים הכדורים.
כל מה שאת עושה נהדר ויכול גם להצליח כמו שהוא, אבל כדורים כשהפיזיולוגיה שלך מאוד קיצונית יכולים להפוך את החיים למאבק פחות תמידי ומתיש.

[אני*]

לגבי לקנות משהו שהוא לא אוכל, גם נתקלתי בזה כשהתחלתי דיאטה, הבנתי שכל בילוי שלי זה אוכל, כל רגע נחת זה אוכל, כל הנאה- אוכל והייתי חייבת למצוא תחליפים, וזה לא פשוט, כי אוכל מאוד זמין, זה לא חברה שלא תמיד יש לך סבלנות אליה.
קניית בגדים, קניית בגדים יד שנייה שזה כיף.... סיבוב בספרייה, אמבטיה חמה, קניית משחקים לילדים, סרט טוב. אפילו סידור התיק מלכלוך כשאני מוצאת שיש לי זמן פנוי בחוץ לשרוף ובמקום לקנות משהו לאכול, מסדרת את התיק מנקה.

[נעמי*]

האכילה הרגשית פחות חמורה מהתחושה והאובססיביות ברצון להרזות, צריך להבין ולזקק את הסיבות שבגינם אנו רוצות להרזות, ברגע שמבנים שהסיבות מקובלות והגיוניות, אפשר להתחיל להתאמן ולוסט את האכילה, התהליך ארוך ולא תמיד מצליח אך חשובה גם הדרך, ברגע שאנחנו מתוסכלות או מדוכאות מחוסר ההצלחה הנזק הנפשי חמור הרבה יותר מההשמנה, המסר כל כך פשוט וחשוב, לא להחמיר עם עצמנו ולנסות לסלוח גם עם מועדים לפעמים.