מה עם להיכנס עם שתיהן למיטה הגדולה- אמא באמצע וילדה מכל צד? רבע שעה של סיפור ואז כיבוי אור והתכרבלות משותפת. ואם אתם ישנים במיטות נפרדות， אחרי שהן נרדמות אפשר להעביר אותן למיטות שלהן.

איך להרדים שתי בנות גיל 4 וחצי ושנה ו3 הקטנה נרדמת בהנקה .אבל שתהן עיפות וזקוקות לאמא בו זמנית.ניסתי כבר הרבה אופציות.כלום לא עובד.מעירות אחת את השניה.בסוף נרדמות רק ב21 וחצי.ואני כועסת ומותשת.ויוצא שאף אחת לא מקבלת פינוק של מאה אחוז לפני השינה ..זמן רגוע. את מי להרדים קודם...הגדולה מנצלת הזדמנות ורוצה ראשונה ומושכת את ההרדמה שעה והקטנה בוכה.והלב שלי נשבר.מנסה שתהן ביחד והם משתטות ואף אחת לא נרדמת.הקטנה על הציצי והגדולה מדברת.או מלטפת ומעירה. ושזה הפוך הקטנה משתוללת והגדולה לא נרדמת מהיללות של הקטנה. אשמח לרעיונות.להביא מישהו לא מתאים.והבעל לא מעונין לעזור.חסר סבלנות.ולא רוצה להתחלק.אז צריכה להרדים שתים לבד והן רוצות את אמא צמודה

אוי גוונים (()) (()) (())

אם הטרמפולינה עוזרת לשתיכן, אז שתהיה טרמפולינה! בטח שאין מה להכנס ללחץ מכמה דקות כמה פעמים ביום. זה לא שהיא תקועה בסלקל 8 שעות ביממה ועוד 8 בלילה (האמיני לי, ראיתי כבר כמה כאלה).

כל ילד במשפחה מקבל טיפול שונה מתוקף מיקומו בין הילדים, גילאי הילדים האחרים, הנסיון שלכם כהורים, נסיבות החיים סביב הלידה... אם תוכלי לנסות לא להשוות בין מה שקיבלה בת א׳ לבין מה שקיבלה בת ב׳, ייטב לכולכן. זו לא אותה הבת, זו לא אותה המשפחה, ואני מתערבת שאת לא אותה האמא.

בנימה אישית: הקטן שלי (עוד כמה ימים בן שנתיים!) שנא מנשאים ובמיוחד ערסול או רגלי צפרדע. היה קשה איתו כי גם בעגלה לא רצה לשכב. שלא נרבר על נסיעות באוטו! רק ידיים ורצוי מחובר לציץ. בנוסף, היו קשיי הנקה והגדילה שלו עד היום איטית מאוד - הוא בגודל ממוצע של בן שנה. אז ביחד עם השאיבות ואיסוף התרומות וההאכלה בצינוריות והסקין טו סקין וצהבת וכל הכרוך בכך, מה לעשות ויש לו גם ארבעה אחים ואחיות גדולים. כך יצא שאחותו למדה האכלת אצבע בגיל פיצי שלו כדי שנוכל לתת לו שאוב בזמן שנוסעיפ לחוג זה או לחברה זו או למפגש. וכבר בגיל חודש חודשיים עברנו לבקבק באוטו פשוט כי זה היה הדבר היחיד שירגיע, ובחיי שלא יכולתי להגיד לגדולים - עכשיו לא נוסעים עד שהתינוק מוכן לכך. אז נסענו. ולפעמים הוא בכה נורא. והיו ימים שישב המון המון בסלקל באוטו, כי אנחנו גרים באיזור מרוחק. ואני דאגתי שהישיבה הממושכת הזו תעבב התפתחותו ובכלל תבעס אותו כי הוא לא בידיים ולא על אמא. או שבגלל הקשיים בהנקה והבקבוק לא ירצה לינוק.

ומה יצא? יצא שבגיל 4 חודשים זחל גחון וב 5 כבר על הברכיים. יצא שיש לו קשר מיוחד עם אחיו כי בילה איתם בכל רגע כולל באוטו והם למדו לטפל בו ולהיות אחראיים. יצא שעד היום יונק מושבע שלא מוותר על ה״נוק״ שלו מתי שרק אפשר.

כל ילד מקבל אמא אחרת וטיפול שונה, ויש בזה משהו טוב דווקא בעיני. אני בעד להפטר מהאשמה ולקחת כמה שיותר עזרה, ונשימה עמוקה וארוכה...

או, אז השנקל שלי:
היא זוכה לכל מיני. גם לרצון שהזמן יעבור וגם הידיעה הברורה איך להיטיב את הזמן הזה.
אנחנו גם צובעות לעצמנו את העבר בכל מיני צבעים, וממילא גם את ההווה (העתיד שלי בד"כ ורוד).
להסתדר עם שתיים זה להניח שהיא מקבלת טוב אחר מאחותה. אין דיאדה רק של שתינו... אין פליאה ראשונית, עוקבים אחרי הלו"ז של הגדולה. ועוד.
יש הרבה יותר עניין בבית, יותר ממי ללמוד ואת מי לאהוב ואחר כך עם מי לייצר קנוניות.
והרשי לי להניח, שהיא מטופלת טכנית יותר טוב מהבכורה, על אף "הרעת התנאים" לכאורה.
@}

זה לא שאני לא אוהבת אותה, היא חמודה להפליא. ואמנם לקח קצת (יותר) זמן אבל היא שבתה את ליבי ובאמת נהדרת.
אבל לפעמים השילוב של הקושי יחד עם העייפות יחד עם זה שעדיין קשה לפענח מה היא רוצה והיא בוכה הרבה (יותר מהגדולה כשהיתה בגילה)
ויש את אחותה הגדולה ש..קלה לי בהרבה... כי היא גדולה יותר ומדברת ומביעה את עצמה בצורה מופלאה וגם כי, טכנית, אנחנו מכירות יותר זמן:-)
כל זה יוצר אצלי מן תחושה שפשוט הזמן צריך לעבור, ואז יהיה קל יותר ואז הרגשות יתאזנו יותר ואז ואז ואז ובינתיים רגשות האשמה כלפיה חוגגים...

אני אכן שמה אותה בטרמפולינה בזמן שאני בשירותים, מקלחת או אמבטיה לפיצקית. אבל אם בא לה לבכות, היא תבכה גם בטרמפולינה... (זה קורה רק אצלי?)
אגב, הנה עוד מקור לרגשות אשמה, אני משתמשת בטרמפולינה הרבה יותר מאשר רק במקרים האלה, היא תינוקת שחייבת להיות מוחזקת במאונך המון זמן אחרי האוכל ואני פשוט לא יכולה להחזיק אותה כל כך הרבה זמן במשך היום כשגם פיצקית בסביבה. מנשא היא כרגע לא מאוד אוהבת (מאותה סיבה לדעתי, של החלב שעולה לה, אני קוראת לזה צורך בנתיבי אויר פתוחים, גם על הידיים היא מעדיפה עם הפנים קדימה... אין מנשא לגיל הזה עם הפנים קדימה, נכון?) אז יוצא שאני שמה אותה בטרמפולינה. מאוד משתדלת לא הרבה זמן רצוף, אבל זה כן יכול להגיע גם לרבע שעה עשרים דקות. ולא רק פעם ביום, אלא כמה פעמים... לא הצלחתי למצוא פתרון אחר בינתיים:-(

אכן, להביא מישהי להיות איתנו בשעות המאתגרות זה כנראה הפתרון, עוד במהלך ההריון החלטתי שזה מה שאעשה, אבל לא מצאתי בינתיים מישהי כזאת... (אנחנו לא כל כך מקושרים כאן, פרסמתי קצת בפייסבוק וכאלה ולא מצאנו עד כה.)

[u]ותזכרי שזה זמני, תיכף היא תזדחל אחרייך ותנסה לקפוץ ראש לאמבט של אחותה...[/u]
זוכרת. זה בפירוש מה שמחזיק אותי בשעות קשות.
לא נעים לי להודות, אבל קצת מחכה שהתקופה הזו תעבור (והנה עוד סיבה לרגשות אשמה, עם אחותה הגדולה הייתי כל כך מאושרת, עם כל הקושי הייתי מאושרת בהווה שהתהווה לי כשהיא נכנסה לעולמי. והיא, רק בגלל היותה אחות שניה בהפרש קטן, זוכה בעצם לרצון שהזמן יעבור (דמעות... נקודה רגישה ביותר) )

אם אצלי = גם אצלי

אם אצלי היתה טרמפולינה במקלחת. לא בשביל לרחוץ פעוט, אלא בשביל להתקלח בעצמי, או לשבת בשירותים בלי להחזיק אותו על הידיים. זה היה הדבר היחיד לו שימשה.

טרמפולינה גם עובדת טוב עם תינוקות ריפלוקס, בגלל הזווית.

הערה קטנה-כשכתבתי ששמתי את הטרמפולינה באמבטיה, התכוונתי על הרצפה בחדר האמבטיה כמובן. לא בתוך המים (:

גוונים, מה שאני עשיתי במצב דומה (הבכור היה מעט גדול יותר):
[list=1]
[*] בימים עייפים\בכייניים\מאתגרים במיוחד של מי מהמשתתפים-וויתרתי על אמבטיה בלי שמץ רגשות אשם.
[*] היות והייתי לבד בשעות אחה"צ 5 ימים בשבוע, לפחות יומיים מהם ביקשתי מאחיינית בת 14 שתבוא (בתשלום צנוע) בערך לשלוש שעות (נגיד מארבע עד שבע). במהלך השעות הללו היא פשוט ישבה\עמדה עם התינוק על הידיים. שניהם היו מאד מבסוטים מהסידור. המשכנו בזה עד גיל 5 חודשים בערך, אז נהיה לי הרבה יותר קל.
[*] "טרמפולינה"-הכסא הזה לתינוק? היה לי כזה, הכי פשוט, וכשרחצתי את הגדול שמתי את הטרמפולינה באמבטיה, התינוק בתוכה, הגדול באמבט, אני על שרפרף. שוב, כולם היו מבסוטים מזה (;
[/list]
האמת כשאני חושבת על זה, אז לשאלה הפרקטית של איך מסתדרים באמבטיה, עניין הטרמפולינה היה לי הכי חשוב (אגב היא שימשה רק לזה. המתקן הזה הוא לא שיא הבריאות מבחינה אורטופדית. אבל אני לא חושבת שנגיד שעה בשבוע גורמת נזק אמיתי).
שיהיה לך המון בהצלחה, ותזכרי שזה זמני, תיכף היא תזדחל אחרייך ותנסה לקפוץ ראש לאמבט של אחותה...

[u]'איפה אמא' 'איפה אמא' - זה מועך לי את הלב ברמות שאין לתאר.[/u]

מועך את הלב לקרוא.

גוונים, אני חולת פייסוש ונמצאת בהמון קבוצות פייסבוק ולכן יודעת ששעות הערב עם שני קטנים זה ה-אתגר לכולן. שמעתי על פתרונות של בייביסיטר בשעות האלה או אולי יש דרך לשחק עם השעות של בן זוגך? אני ממש יכולה לראות את הסיטואציה ומבינה למה זה טראומטי. אולי תפתרי את עצמך מזה? או, אולי תרחצי אותה כשהיא חוזרת מהגן? יש אופציה כזאת?

אני מוצאת ששעות הערב קשות לכולם: לתינוקות קטנים, פעוטות עייפים, אמהות גמורות. אולי יש שינוי לו"ז שיצליח?

[u]ומלבישה לבוש מינימלי את הגדולה בשיא המהירות.[/u]
המממ...! |נורה| חלוק מגבת, בייחוד עכשיו כשכבר מתאבב, עד שתתפני להלביש אותה.


[u]'איפה אמא' 'איפה אמא' - זה מועך לי את הלב ברמות שאין לתאר.[/u]
כידוע לך, שלי כמעט באותו הגיל, ואין לה אחות קטנה, ועדיין יכולה לעמוד לידי ולבכות "אמא, בואי אליי" כשאני מנקה את השרותים או משהו.
<רק בשביל הפרספקטיבה...>

_ואני זמינה לה, ובשבילה, ובכל זאת היא מעדיפה לשבת ולהתיפח, אמא אמא...
וכל הזמן הזה אני יושבת לידה, כאילו מתגעגעת לאמא אחרת לאמא שהייתה לה._
אויש, גם כאן זה קורה, תיאור כל כך מדויק! כאילו היא מתגעגעת לאמא שהיתה לה... למציאות שהיתה ונעלמה לה באחת...
היא מייבבת 'איפה אמא' 'איפה אמא', בסיטואציות שאני עם הקטנה על הידיים והיא צריכה אותי ורוצה שאקח אותה על הידיים (אם בגלל משהו פיזי נניח שנפלה וקיבלה מכה או בגלל איזה קושי רגשי, קנאה לדוגמה...) ואני לא יכולה באותו רגע לקחת אותה אבל אני לידה ומחבקת ביד אחת ומדברת ומנשקת ובכל זאת - 'איפה אמא' 'איפה אמא' - זה מועך לי את הלב ברמות שאין לתאר, בולעת את הדמעות בעצמי ובוכה כשהיא לא רואה...
היא גם אומרת 'איפה אבא' למרות שיודעת בדיוק איפה הוא (בעבודה נניח) כשאני לא יכולה לקחת אותה, כי למדה שממנו יש יותר סיכוי שתצמח הישועה ברגעים כאלה וגם זה שובר את הלב שלי לרסיסים...
(לפחות עכשיו היא כבר לא צורחת 'לקחת אותי, לקחת אותי' וממאנת להתנחם במשך דקות ארוכות כמו שהיה בהתחלה, כן יש שיפור...)

ותודה תפילה!
צריכה יותר להשתמש באפשרות של לוותר על אמבטיה בימים קשים או לפחות לוותר על חפיפת ראש (שטיפה מהירה לפחות די הכרחית, היא בדיוק בגיל שנהיים מה זה ג׳יפה אחרי יום שלם עם כל האוכל שנשפך, החול, הטושים וכו׳ וכו׳)

אה, לא ציינתי, מדובר על ימים שאני לבד עם שתיהן בשעות הערב (בערך שלוש פעמים בשבוע) ומדובר רק על אמבטיה לגדולה , הקטנה זוכה לאמבטיה בבקרים כשהגדולה בגן.
עשר דקות יכולות להספיק לאמבטיה אבל אף פעם אי אפשר לדעת מראש אם אלה יהיו עכשיו עשר דקות של שקט או שתיים.. אני משתדלת להכניס אותה למים כששקט בחזית של הקטנה (ישנה או רגועה מאוד) לפעמים זה מצליח ולפעמים זה מתהפך תוך דקה ואז יש לי גדולה במים וקטנה בוכה.. ואז אני אכן יושבת ומניקה כשהגדולה משחקת במים אבל אי אפשר להניח את הקטנה הספציפית הזאת מיד בסיום ההנקה היא חייבת להיות המון זמן על הידיים כדי שלא יעלה לה האוכל והיא תפלוט ויכאב לה ואז אני בבעיה כי בשלב כלשהו נמאס גם לגדולה במים ..
לרוב זה מסתיים כשאני מקלחת ומלבישה לבוש מינימלי את הגדולה בשיא המהירות, מאיצה בה עד כדי עצבים שלי ובכי שלה כשהקטנה צורחת ברקע...
זה לא קורה כל יום, זה אפילו לא קורה רוב הפעמים, אבל הכך וכך פעמים שזה כן קרה היו לי על גבול הטראומטיות, אולי זה נשמע משהו קטן וטכני אבל ממש ממש חשוב לי לפצח את הסיטואציה הזו ולהבין איך זה לא קורה יותר...

גוונים,
מציעה כמה רעיונות ותראי אם משהו מהם יעזור:
[list]
[*] לרחוץ את הגדולה רק כשגם אבא או מבוגר אחר בבית
[*] להכניס לאמבטיה הגדולה גיגית עם מושב דפני בשביל הקטנה ולאמבט אותן במקביל
[*] ובעצם, למה [u]חמש - עשר דקות גג זה לא מספיק לאמבטיה[/u] ? כדי לסבן, לשטוף ולהוציא את ה"גדולה" מספיק אפילו פחות מזה! כדי שתספיק לבלות במים כמובן שכדאי יותר, אבל אז את יכולה לשבת מול האמבטיה על שרפרף והקטנה בחיקך ולארח לה לחברה, לשיר. קרוב לוודאי שתוכלי גם לסבן, להשפריץ וכו' ביד הפנויה.
[*] לוותר על אמבטיה בימים קשים
[*] לרחוץ את הגדולה בשעות שהקטנה נינוחה יותר
[/list]

ובעיקר לזכור שמה שנכון (וקשה!) היום - ישתנה. כבר ראית כמה מהר זה עובר... @}

ושאלה טכנית למנוסות, לא מצאתי תשובה כאן.
סבבה להעביר אחהצ ואפילו יום שלם לבד עם שתיהן (בת שבעה שבועות ובת שנתיים פחות חודש ) סבבה לג׳נגל בארוחות ובהנקות אבל איך לעזאזל עושים אמבטיה לגדולה (גדולה? הצוציקית הזאת היא הגדולה??) אם הקטנה ערה? הקטנטנה מושכת ערה לבד נניח חמש - עשר דקות גג זה לא מספיק לאמבטיה.. ואז צריכה על הידיים או לינוק והיא גם לא תמיד מסכימה מנשא, לא שאני מצליחה לעשות אמבטיה לפעוטה עם תינוקת במנשא..
אז אני לא מתחילה את האמבטיה של הגדולה כשהקטנה ערה אבל היא יכולה להתעורר בכל רגע נתון מה שכבר קרה לא מעט פעמים כי שעות הערב אלה השעות הקשות שלה...
איך יוצאים מזה?

מדהים שהדף הזה בדיוק עלה עכשיו למה חדש... קוראת אותו כבר יומיים (ותודה לסמארטפון שמאפשר לי לקרוא בהנקות לילה) עכשיו סיימתי.
וואו כמה דברים העלתה בי הקריאה כאן.
הזדהות.
הקלה. (צרת רבים חצי נחמה?)
אופטימיות (כולן אומרות שמשתפר..)
אבל גם אכזבה מעצמי (שלא תמיד מצליחה ליישם את כל העצות המופלאות שמובאות כאן ולפעמים יש כאן פשוט המון בכי...)
ואשמה... כמובן אשמה... איך אפשר לא ליפול לבור הזה?

ו...לקחת אוויר @}

מה שלא הולך עם תינוק ובת 16+, יכול להצליח עם פעוט ובת 18...

זה לכל החיים. אז יש זמן

כן, זה טבעי לקנא בכל גיל.

עצה נדושה שעובדת בכל גיל: לערב את הילד הגדול בשינוי המשפחתי ובטיפול בתינוק.
אני חושבת שזה נכון גם ובייחוד לסיטואציה שלך. אולי היא חוששת שהתינוק ירחיק אותך ואת אבא שלה ממנה, ולא יודעת איך זה יתפתח.
וזה עלול להיות חשש די מוצדק.

אבל אם תזמיני אותה להשתתף בהריון הזה, ברמה שהיא מעוניינת ומוכנה לה, אם תשתמשי בו כדרך לקרב ביניכן, אם זה יהיה תירוץ להזמין אותה לספר לך מה [b]היא[/b] חושבת ומרגישה לגבי הריון, אמהות, הורות... ובאמת לשבת ולהקשיב לה בתשומת לב,
ואם כשהתינוק יוולד תזמיני אותה להיקשר אליו ולהתקשקש אתו, לא כ"בייביסיטר" אלא [b]כאחות גדולה[/b], כמישהי שיכולה לאהוב אותו ולהיות חשובה לו, אז התינוק הזה יכול דווקא לחזק את הקשרים הקיימים במשפחה, ולא להחליש אותם.

[u]המלצתי היא ממש לא להפוך אותה לבייביסיטר[/u]
לא להפוך אותה לבייביסיטר, אבל כן להזמין אותה להיות עם התינוק, לשחק אתו, להחזיק אותו, ולעשות אתו דברים שהיא רוצה לעשות.
בתור התחלה, עם שניכם ביחד.
וחוץ מזה... תשמעי, היא בת 16, מבחינה ביולוגית היא מוכנה לאמהות ;-) עם הורמונים פעילים וקופצניים. כשהוא ייוולד, תני לה להחזיק אותו עור-לעור, להסניף לו את השיער, לשכב על המיטה כשהוא על החזה שלה, תראי מה התגובה שלהם, ותמשיכי משם....

כשנולד השני שלי, עשיתי כל מאמץ אפשרי לא להרחיק את הגדול מהסיטואציה (הוא היה בן חמש). לא להגיד לו "אתה מפריע", לא להגיד לו ללכת, להשתדל כמעט ולא להגיד לו להיות בשקט. ולקשר את התינוק אליו ואל איך שהוא היה כתינוק. והוא היה לגמרי עלי, נדחף בינינו או מתכרבל לידינו כל רגע אפשרי. הוא היה תמיד אומר: "גם אני רוצה להיות חלק!" ואני נורא אהבתי את זה.
גם נערה בת שש עשרה תרצה להיות חלק, אבל אולי בגלל הגיל והמצב המשפחתי שלכם היא דווקא תגיב בהתנתקות והתרחקות "ליתר ביטחון", מתוך חשש או הנחה שיבעטו אותה החוצה. אז במקרה כזה חשוב להזמין אותה פנימה, בדרכים שונות, באופן שגרתי.

מעבר למה שנכתב אני רואה את המורכבות בכך שלתינוק החדש יהיו שני הורים ביולוגיים אוהבים לצדו, בעוד שהמשפחה שלה התפרקה. גם אם זה קרה מזמן, לילדים בדרך כלל יש ציפיה פנטסטית חבויה שהוריהם יחזרו לחיות ביחד... עכשיו כשיש תינוק בדרך, הסיכוי שזה יקרה קלוש עוד יותר. בת 16.5 יכולה לקנא או להביע קושי בדיוק כמו כל ילד אחר - פשוט זה יתבטא אחרת ויגיע ממקום אחר.

אני מסכימה שחשוב בעיקר לדבר, לתקשר איתה, להביע עניין אמיתי ברגשותיה ורצון להקשיב לה ולהיות שם עבורה.

פספסת, היא בת של אבא שלה...

המלצתי היא ממש לא להפוך אותה לבייביסיטר, אגב.

ברור שלהקים משפחה "חדשה" זו לא חוויה קלה בשבילה. בייחוד שלא היא בחרה בזה.

מלא רגשות שונים וסותרים יכולים להתערבב כאן. זה לא בדיוק להסתדר עם שניים, אלא מורכב יותר.
בא לך לכתוב עוד? להסביר מה את רואה כקושי?

תמיד אפשר לקנא . תמיד אפשר להיות מבואס. דיכאון זה מה זה אופנתי .
בחורה בת 16.5 יודעת שהיא תהיה ביביסיטר ללא הבחנה .שבמקום שתעניקי לה שירות הסעות -לאן -שבא -לה ,את תהיי מקורקעת עם פיצקי קטן ומתוק.
במקום כסף לביזבוזים צריך לקנות אביזרים (כי הרי כבר הספקת להפטר מהכל.)

אנשים שיש להם מושג מהחיים יודעים מאיזה צד מרוחה החמאה על הלחם.
אני לא יכולה להגיד שאני בטוחה שאלו העינינים העיקריים שמציטים את תחושת הקיפוח והקנאה ,אבל את יכולה לשוחח עם ביתך.
היא יכולה להגיד לך מה בדיוק מטריד אותה- דברים חומריים ובעיות לוגיסטיקה , אולי חשש שאת תנזקי מהלידה ?

חוץ מזה - היא בגיל ההתבגרות- הם נוטים להיות כאלה- עצבניים, נוטרי טינה ,מגעילים,מה לא..מצד שני פתאום מתוך הברבזון המכוער יוצא ברבור מקסים, (עם קצת מזל ו16.5 שנים שאת עושה המון עבודה בתור אמא שלה..)ויש רוחב לב והתנדבות ואוירה מלאת שמחה ומרץ.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בהמשך לשאלתך, לי יש בת שאני מגדלת שהיא בתו היחידה של בעלי מנישואים קודמים והיא בת 16.5 ועכשו אני בהריון ואני כבר מרגישה ורואה שהיא כבר מקנאה , האם זה טבעי לקנא בהפרש גיל כל כך גדולים?

תודה על כל ההצעות....אכן, הגדול מאוד שובב כך שאני לא יכולה לשלב את האמבטיות שלהם, זה ממש מסוכן. אני חזרתי לעבודה ומגיעה הביתה ב 16:00.....אולי אני אנסה לעשות אמבטיה מהירה לקטן בזמן שהגדול במיטה עם בקבוק מחכה לי ואולי הוא "יעזור" לי עם המסג'...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אפשר גם לרחוץ את הקטן בבוקר. זה באמת לא עד כדי כך משנה בגילו. כשיתחיל לזחול ולהתלכלך אפשר לשנות (ואז אולי כבר יוכלו לעשות ביחד שני הילדים)
ואז יש לך שני ילדים רגועים להרדים ביחד. הקטן יונק בזמן שאת מרדימה את הגדול. גם את המסז' אפשר לעשות בבוקר אם זה מתאפשר (אגב,את בבית איתם?יוצאת לעבודה? רק עם הקטן? זה משנה מבחינת הגמישות שלך)

[u]אבל למה לא לרחוץ אותם יחד?[/u]
היא כתבה שהגדול לא עדין בכלל עם הקטן.
אצלי כשהיו קטנים בהפרשים כאלה הגדולה היתה ממש מסוכנת לקטן,בודאי בתוך אמבטיה. היא הרביצה לו וזרקה עליו דברים. לא בכל הסיטואציות אפשר לסמוך על כל הילדים. ואמבטיה עלולה להיות מקום מסוכן.

כך אני עושה את זה (גדולה: שנתיים וחצי, קטן: 3 חודשים)
מחממת את חדר האמבטיה, ממלאת מים, מביאה את כל הבגדים וכו',
הגדולה נכנסת למים ומשחקת - במים היא מבסוטה. הקטן מקבל עיסוי (מביאה את המזרן משידת ההחתלה לרצפה)
הקטן נכנס ויושב על הדפני
הגדולה מקבלת סיבון , מצחצחת שיניים
הקטן יוצא ואני מלבישה אותו
הוא שוכב על הרגלים שלי (אני בישיבה מזרחית) בזמן שאני מנגבת+מלבישה את הגדולה (הוא עם מוצץ, אבל עדין לפעמים בוכה - זו נקודת התורפה של הערב)
הולכים למיטה - הוא יונק ואני מקריאה סיפור וכו'.

אבל למה לא לרחוץ אותם יחד? את הקטן את יכולה להושיב באחד המתקנים הטיפשיים האלה להושבה באמבטיה (זה לא "באופני" אבל סביר עד שיישב בצורה יציבה ממש), ולקנות לשניהם איזה צעצוע אמבטיה זהה (ספוג פושטי או משהו), שיראה שזו תחילת תקופת האחווה (מלשון יחסי אחים). ולתת להם את הזמן הזה לשניהם יחד, כשאת יושבת לידם.
על מסאז' הייתי מוותרת, זה מאוד נחמד אבל נשמע שהישרדות כרגע חשובה יותר. עדיף מסאז' 5 דקות בבוקר פעמיים בשבוע, מאשר מסאז' מוקפד כל ערב שעולה בצרחות.

אולי את הקטן לרחוץ בכלל אחרי הצהריים ואז בלילה נשאר רק לישון?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני כתבתי את ההודעה האחרונה...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

האמבטיה של הקטן באמת מהירה אבל של הגדול יותר ארוכה אז עד שהקטן מגיע לאמבטיה הוא כבר עייף ועצבני...

לא יודעת לגבי המסז' (אולי לעשות לשניהם במשותף?) אבל למה בעצם האמבטיה של הקטן לוקחת הרבה זמן? בגיל הזה הם כמעט לא מתלכלכים,הייתי טובלת בזריזות בלי סבון,רק שטיפה ומוציאה,חבל שיהיה עצבני ועייף אחר כך.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אשמח מאוד להצעה לגבי ההשכבה: יש לי בן בן שנתיים וחודשיים ותינוק בן חצי שנה. כיום אני עושה את תהליך ההרדמה (מקלחת+הרדמה) אחד אחרי השני... קודם הגדול כאשר הקטן צופה בטרמפולינה (אי אפשר ההיפך כי אם הגדול ער הוא לא יתן לי להתעסק הרבה זמן עם הקטן....) ואחרי שהגדול נרדם אני מתפנה לקטן.... הבעיה היא שזה הרבה פעמים יוצא מאוחר מדי לקטן והוא כבר ממש עצבני וגם אני כבר מותשת... כשבעלי נמצא זה יותר קל אנחנו איכשהוא עושים את זה במקביל אבל הוא לא תמיד נמצא בערב...
יש למישהיא איזשהוא רעיון יצירתי?... בנוסף חזרתי לעבודה ואני לא רוצה לוותר על המסג' לקטן ... (מה שאני מצליחה לעשות רק כשהגדול נרדם....)
ממש אשמח לרעיונות....(אגב, הגדול ממש שובב וצריך נורא להזהר כשהוא ליד הקטן ...)

[u]בימים שאני מרגישה שזה נמשך יותר מידי זמן (קורה כשיש פרק הישרדות ואני רוצה לראות) אני הולכת לעשות מה שאני רוצה ובסוף הן נרדמות עלי בסלון בתנוחות לא אפשריות :)[/u]
גדול - את זה עוד לא ניסיתי
אבל אבא שלהם חופשי מרדים את הגדולה עליו בזמן שהוא צופה במונדיאל :-)

[u]בשלב מסויים הבנתי שהקושי העיקרי נובע מזה שאני עייפה מאוד בשלב הזה של היום, חסרת סבלנות ובעיקר מרוכזת במטרה "שיישנו כבר" והם מגיבים לזה בעצבנות[/u]
כל כך מזדהה!!! גם אצלי הקטנה מתלהבת מכל תנועה של הגדולה (כל כך מתלהבת שבמקרים שהגדולה נרדמת קודם הקטנה עלולה להעיר אותה חזרה).
אצלנו אני מנסה להרדים את שתיהן יחד בהנקה (אחת בכל צד) עם טקס קבוע שכולל סיפור, מלל (סיכום יום ומה צפוי לנו מחר) ושירי ערש. במידה ואחת מהן עדיין במצב רוח ערני אחרי כל זה אני ממשיכה לשיר/ להקריא סיפור. לקח כמה שבועות עד שהבנות התרגלו לסדר הזה.
בימים שאני מרגישה שזה נמשך יותר מידי זמן (קורה כשיש פרק הישרדות ואני רוצה לראות) אני הולכת לעשות מה שאני רוצה ובסוף הן נרדמות עלי בסלון בתנוחות לא אפשריות :)

תזמורת כתבנו ביחד..
הבעיה שלי בלהרדים עם מנשא זה שאני מעדיפה שהוא ירדם במקום שבו הוא ישן בלילה
אחרת הוא נוטה להתעורר הרבה הרבה יותר במהלך הלילה ולהזדקק לעזרתי על מנת לחזור לישון
והוא ילד שגם ככה מתעורר [b]המון[/b] בלילות. אבל שמתי לב שאם הוא נרדם במיטה הוא יתעורר פחות וכשיתעורר גם לפעמים יצליח לחזור לישון בקלות יותר מאשר אם הוא נרדם במנשא/אוטו/על אבא בכסא נדנדה ואחר כך מועבר למיטה

אבל בכל אופן אני אזכור את ההצעה הזאת בימים הקשים במיוחד. עדיף שירדם במנשא מאשר שלא ירדם בכלל ויגיע למצב הצרחות

[u]כן זאת אני אהלן[/u]
איך זה שאין לך דפבית פה כבר?? :-)


[u]לפרגן להם גם השתוללות[/u]
כאמור הם כל יום משתוללים, להפך אני מעודדת את זה כי זה אחד הזמנים היחידים במהלך היום שהם לא הולכים מכות ורבים על צעצועים - שזה נושא בפני עצמו שבטח כבר נידון כאן...

אצלי הקטן נרדם במנשא (תמיד ובכל מקרה :-P) ואם אני משכיבה את שניהם לבד יש שתי אופציות- טיול או בית.
טיול- הקטן במנשא והגדול ברגל או בכלי רכב כלשהו (=משהו מעייף).
כשהקטן נרדם חוזרים, מניחה אותו ומתפנה להשכיב את הגדול.
בית- הקטן במנשא, אני קופצת איתו על הכדור (מול המחשב) והגדול שוכב על הספה לידינו, או רואה משהו במחשב (תלוי אם הוא עייף או לא). אם הוא עייף הוא בד"כ נרדם לפני הקטן או יחד איתו ונשאר רק להעביר את שניהם למיטה :-). אם הוא ערני, אני משכיבה אותו בנחת אחרי שהקטן נרדם והועבר למיטה.
או בקיצור-
מנשא והבעיה נפתרה :-) רק נקודה חשובה- אני מרדימה בנשיאה בטן לבטן ולא על הגב כי ההעברה מהמנשא למיטה קשה יותר כשהם על הגב.

[u]דניאלה - את הדניאלה שאני מכירה מהגן של ארני? אם כן, אז הקטנה שלך הרבה יותר גדולה מסהר. גם כשהיא הייתה בגיל שלו זה היה הולך לך שהגדולה נרדמת קודם?[/u]
כן זאת אני (-: אהלן
אני לא זוכרת מה היה בדיוק בגיל שלו,
אבל היא פשוט נרדמת יותר מהר מהקטנה בהרבה,
אז הקטנה מנשנשת ציצי והגדולה צונחת בדרך כלל בתוך 5 דקות.
היו לה גם תקופות שהיא הלכה לישון ממש מוקדם כי היא לא ישנה בצהריים מגיל שנתיים וחצי בערך,
ואז היו ימים שהקטנה ישנה פעמיים ביום ולא נרדמת לפני תשע-עשר והגדולה בשבע כבר ישנה.
יש הכול, זה משתנה כל הזמן.

[u]אני חושבת שהיה מקום (לו היה לי כוח...) לפרגן להם גם השתוללות[/u]
גם אני חושבת. וגם אני מגיעה כבר גמורה ולפעמים פשוט משליטה טרור בסגנון "עכשיו לא משתוללים!"
(אוי פויה! עכשיו כשאני קוראת את זה. ממחר אנסה לתת להן קצת להשתולל)

[u]לפרגן להם גם השתוללות מהסוג [po]ששירי ג[/po]? תיארה, ובלבד שהיא חלק מהשגרה ולא "שוברת כלים" אלא שלב בדרך לשינה[/u]
הם כל יום משתוללים על המיטה לפחות רבע שעה אחרי הארוחת ערב והאמבטיה. הבעיה היא שאת הקטן (ואותי :-) )זה מתיש והוא מת לישון ואת הגדולה זה או מעיר לגמרי או לא עושה לה כלום ואז כאמור ממשיכים לסצינה שתיארתי מקודם: הקטן מת מעייפות אבל לא מצליח להרדם כי היא בסביבה אז הוא מושך ומושך עד שזה מגיע לשלב הצרחות.

עם עגלה שניהם לא נרדמים בדר"כ
אבל ההצעה של לשים לה דיוידי היא דווקא ממש לא רעה
כעקרון מותר לה סרט אחד ביום לפי "חוקי הבית" שלנו, אז אני יכולה לשנות את זה כך שהפעם ביום הזאת תהיה בשעה 19:00 כל יום כשהקטן מוכן לשינה

לגבי העניין [u]שהיא תירדם לפניו[/u] - אני יכולה לנסות ולראות אם זה ילך...בכל זאת הקטנצ'יק עייף מאוד מוקדם
דניאלה - את הדניאלה שאני מכירה מהגן של ארני? אם כן, אז הקטנה שלך הרבה יותר גדולה מסהר. גם כשהיא הייתה בגיל שלו זה היה הולך לך שהגדולה נרדמת קודם?


ושירי - אין ספק שאני כבר מתה שהם ירדמו כבר בשלב הזה של היום אחרי שלא הייתה לי דקה לעצמי כל היום!! וגם ברור שהם מרגישים את האנרגיה הזאת. אולי מה שאני צריכה לשנות זה למסד איכשהו את הזמן לעצמי במשך היום אבל גם זה לא פשוט כרגע..

_גם אם הוא ירגע קצת, אז מספיק ציוץ אחד שלה והוא מרים ראש ומתחיל להשתולל שוב
כן זה מוכר. מחפשים את האקשן עם הגדולים..._

[u]בשלב מסויים הבנתי שהקושי העיקרי נובע מזה שאני עייפה מאוד בשלב הזה של היום, חסרת סבלנות ובעיקר מרוכזת במטרה "שיישנו כבר" והם מגיבים לזה בעצבנות.[/u]
זה כל כך מוכר, ההרגשה הזו. אני לגמרי שם. ועם זאת אני חושבת שהיה מקום (לו היה לי כוח...) לפרגן להם גם השתוללות מהסוג [po]ששירי ג[/po] תיארה, ובלבד שהיא חלק מהשגרה ולא "שוברת כלים" אלא שלב בדרך לשינה. למסד מסורת של האחים שמתלחשים לפני השינה, גם זה בסדר. זה שהקטן עכשיו בן שנה ולא ממש מתלחש, זה יעבור :-)

(אבל כאמור זו עצה שקל לתת לאחרים. בשלב הזה ביום גם אני כבר סחוטה מכדי לאפשר יותר מ-5 דקות של משחק משותף לשניהם).

[u]גם אם הוא ירגע קצת, אז מספיק ציוץ אחד שלה והוא מרים ראש ומתחיל להשתולל שוב.[/u]
כן זה מוכר. מחפשים את האקשן עם הגדולים...
מציעה באמת לנסות לשנות עניינים כך שהיא תירדם לפניו,
או אולי לנסות לספר או לשיר בשקט בשקט גם כשהיא בחדר. אם הוא עייף וירדם כך בקלות, אולי זה יעבוד?

אפרת, אינני זוכרת מה היה המצב עם 2 ילדים אבל בהחלט זוכרת את הטירוף עם 4. (יש לנו 4 ילדים בפחות מ 6 שנים, את ההפרשים אפשר להבין לבד...4 לילות בשבוע אני לבד בשעת ההשכבה). בשלב מסויים הבנתי שהקושי העיקרי נובע מזה שאני עייפה מאוד בשלב הזה של היום, חסרת סבלנות ובעיקר מרוכזת במטרה "שיישנו כבר" והם מגיבים לזה בעצבנות, חוסר שקט וחוסר סבלנות מצידם. ההבנה הזו הביאה לשינוי כל הסיטואציה. הקדמתי את ארוחת הערב בהרבה (אוכלים ב 18:00,והאמת, היום זה גם נראה לי יותר בריא), מחסלים את הארוחה ומתקלחים ברצף. ואז יש רבע שעה של השתוללות משפחתית רוויית צחוק על המיטה הגדולה. אותי זה מעיר ומחזק, אותם דווקא מעייף. אחריה מתלבשים ושני הגדולים רואים סרט במחשב כששתי הקטנות (היום שנתיים ו 4 שנים, אבל זה רץ כבר הרבה זמן) עוברות איתי לחדר השינה. הקטנה יונקת בזמן שהגדולה יותר שומעת סיפור, ואח"כ עוברת למיטה ואני שרה 2 שירי ערש. למייטב זכרוני לקח להן שבועיים (לא קלים להן, אבל בזכות ההשתוללות והצחוק אני הייתי במצב פיזי/נפשי חזק יותר והיה לי קל בהרבה להתמודד) להתרגל לסדר הפעולות הזה אבל אח"כ זה הסתדר. חשוב לי לציין שהיות ותמיד היה לי ברור שיהיו לי הרבה ילדים לא איפשרתי מצב בו תינוק/ילד יתרגל להרדם רק בשקט מוחלט. זה מצב שהבית שלי לא יכול לאפשר. אז כן יותר שקט, חשוך ורגוע אבל הם התרגלו להרדם עם נוכחות וקולות רקע נוספים.

אוף, מוכר...

יש מצב אולי לשנות לו קצת את סדר היום ולהכניס איזו תנומת אחה"צ כך שבערב היא תהיה עייפה לפניו ותירדם לפניו?

אולי להציע לגדולה איזה משהו מאוד אטרקטיבי שהיא יכולה לשקוע בו בזמן שהיא מחכה שאחיה ירדם, למשל מדבקות מיוחדות , חוברת צביעה עם גירים או טושים מיוחדים (כל מיני זוהרים ומנצנצים למינהם..) או אם היא בעניין איזה דיוידי בטלויזיה

אולי תנסי לצאת איתם לטיול בעגלת תאומים? (אפשר ביד2 או באגורה. אנחנו למשל מסרנו את שלנו לפני כמה שנים) הערבים עכשיו נעימים, וזה ישחרר אותך מהצורך להרדים (גם אנחנו רק עכשיו מתחילים לצאת מהטפיחות, בת שנתיים עוד מעט. הנקה לא הרדימה). אבל אצלנו הגדולים שיחקו אחד עם השני וחיכו בשקט, ולפעמצים גם די הרבה... זו תקופה באמת מתישה...

דניאלה
הקטן נרדם עם מוצץ תוך כדי ששרים לו וטופחים לו על הגב - לא מוכן להרדם על הציצי
הבעיה היא שכשהגדולה שם, הוא קופץ ומשתולל בכל המיטה וקשה מאוד להביא אותו למצב רגיעה
גם אם הוא ירגע קצת, אז מספיק ציוץ אחד שלה והוא מרים ראש ומתחיל להשתולל שוב

תודה על הרעיונות

כרגע אני ישנה עם הקטן במיטה והגדולה באותו חדר אבל במיטה משלה.

[u]אפשר כמובן להכנס עם שניהם למיטה המשפחתית רחוצים ומוכנים לשינה, לשחרר את עניין הזמן ולחכות (בסבלנות) עד שאחד מהם יירדם.[/u]
זהו שחיכיתי בסבלנות אבל אחרי שעה וחצי נשברתי ועברתי לשכנועים של הגדולה ללכת ולתת לי להרדים אותו ואז קרה מה שקרה

היא גם ממש לא עייפה בשעות שהוא הולך לישון בהן בדר"כ.

הי
זה נשמע נורא קשה...
איך הקטן נרדם? בהנקה?
אני התחלתי להרדים את שתיהן ביחד-לבד
(הן איתי ביחד במיטה, אני לבד בלי עזרה) ברגע שהקטנה התחילה להירדם בקלות עם ציצי במיטה.
אני לוקחת את שתיהן, חושך, רוגע וכו',
הקטנה מחוברת לציצי והגדולה בחיבוק מהצד השני, לפעמים אני מספרת סיפור קצר בעל פה או שרה שיר,
מנסה מאוד לשמור על אווירה רגועה.
אחר כך ברור לגדולה שצריך להיות בשקט (יחסי... (-: )
והיא בדרך כלל נרדמת ראשונה ומפסיקה להפריע (-:

לא תמיד עזרה במחוץ באמת עוזרת כי לפעמים שניהם עייפים ורוצים רק את אמא...
אני מציעה לך לצאת מהדרך הרגילה שבה נקטת עד כה ולנסות דרכים חדשות ויצירתיות, לראות מה עובד.
אצלינו עזר מאד (ועדיין עוזר, עם שלושה פתאום להשכיב שניים נשמע לי לוקסוס :-) ):
טיול - אחד במנשא, אחת בעגלה.
וגם - ערסלים. כל אחד על ערסל משלו במרפסת, רוח ערבית קלילה, את יושבת באמצע על כסא נדנדה ומושכת בשני החבלים (שקשורים לערסל, כדי לנדנד). תוך כדי כך סיפור בע"פ/שיר ואחרי 10-20 דקות [b]לפחות[/b] אחד מהם ישן.
אפשר כמובן להכנס עם שניהם למיטה המשפחתית רחוצים ומוכנים לשינה, לשחרר את עניין הזמן ולחכות (בסבלנות) עד שאחד מהם יירדם.

או להרדים אותם יחד, או לקחת תיכוניסטית/סטודנטית/שכנה שתעזור לך שעה-שעתיים כל ערב.

להרדים את שניהם באותו חדר?

נראה לי שהנושא כבר נידון בדף הזה בעבר אבל לא מצאתי תשובה שסיפקה אותי אז שואלת שוב:

אני עם בת שלוש ובן אוטוטו שנה ולא תמיד יש לי עזרה בערב עם ההשכבות
בימים שאני איתם לבד זה פשוט סיוט מתמשך כל הסצנה של השינה בלילה

הקטן לא יכול להרדם אם הגדולה נמצאת בסביבה, אפילו אם הוא רק שומע אותה בחדר אחר הוא ישר קופץ ומתעורר.
הגדולה יכולה לתת לי מקסימום חמש דקות של זמן לבד להשכיב את הקטן ואז היא מאבדת סבלנות ובאה לחדר (וכמובן לוקח יותר מחמש דקות להרדים אותו)

ואז בלופ אינסופי זה בלתי אפשרי להרדים אותו!! אני מדברת על שעות!

אתמול למשל הצלחתי לשכנע אותה שאם היא תלך לשחק לבד אני אוכל לבלות איתה זמן לבד
אז היא הלכה ואחרי שתי דקות חזרה לחדר כאשר היא מרוחה [b]בכל הגוף[/b] באודם של סבתא שלה מפורים!!
כל הבית היה מרוח בזה והייתי חייבת להכניס אותה מהר לאמבטיה
היא גם קיבלה כוויה מהברז של המים ונכנסה להיסטריה של צרחות
כמובן שגם הקטן צרח בטירוף במשך כל האמבטיה כי הוא היה הרוג
בסוף אבא שלי הגיע לעזור והציל אותי מהתמוטטות עצבים

בקיצור, הבנתן את השאלה :-) תובנות יתקבלו בברכה

_עלה הרעיון שאולי נרגיל אותה להירדם בעצמה. כלומר לספר סיפור במיטה ואז להגיד לילה טוב וללכת לעיסוקינו בבית ולתת לה להירדם לבד.
מהיכרותי עם ביתי קשה לי לדמיין את זה קורה. וגם נראה לי שבגילה היא עדיין צריכה את הנוכחות הקרובה שלנו כשהיא נרדמת.
אם לא ההריון לא הייתי מעלה בדעתי שינוי כזה כרגע....
מה דעתכם?..._

אני חושבת שגם אם תצליחו "להרגיל", מאוד יכול להיות שדווקא אחרי הלידה היא תחזור להיצמד אליכם,
ותזדקק עוד יותר לנוכחות בעת ההרדמה
(זה מה שקרה אצלנו, אפילו בלי הניסיון להרגיל להירדם לבד).
אני ממליצה לנסות לדאוג לעזרה בערבים בהתחלה -
לגייס את הבעל כמה שיותר, סבתות וחברות אם יש ואפילו עזרה קבועה בתשלום לחודשים הראשונים.
בעיניי שעות הערב הן הכי קשות ולא מומלץ להתמודד איתן לבד, עם תינוק טרי...
בהצלחה

בכורתי בת 3 וקצת ואני בהריון.
ההרדמות שלה עברו כל מיני שינויים וכבר זמן מה שהן התייצבו, אני או אבא נכנסים איתה למיטה המשפחתית, מחבקים ומספרים כמה סיפורים, כשלרוב במהלך אחד מהם היא נרדמת.
העניין הוא שאבא לא תמיד נמצא בשעות ההרדמה. ועם ההריון עולה החשש איך אסתדר לבד עם הרדמה של תינוק ושלה.
עלה הרעיון שאולי נרגיל אותה להירדם בעצמה. כלומר לספר סיפור במיטה ואז להגיד לילה טוב וללכת לעיסוקינו בבית ולתת לה להירדם לבד.
מהיכרותי עם ביתי קשה לי לדמיין את זה קורה. וגם נראה לי שבגילה היא עדיין צריכה את הנוכחות הקרובה שלנו כשהיא נרדמת.
אם לא ההריון לא הייתי מעלה בדעתי שינוי כזה כרגע....
מה דעתכם?...

[po]אמא ללי[/po] - לבי איתך! זה כל כך מתסכל העניין הזה!!! הייתי (ועדיין) אני שם בדיוק כמוך...
לפעמים יש ימים שהם פשוט מסונכרנים והכל הולך טוב ולפעמים זה פשוט לא הולך וכל הזמן מעירים ובוכים ועצבניים.
מה שאני עושה בזמן האחרון כשיש ימים כאלה, זה -
נושמת עמוק
אומרת לעצמי שלכעוס עכשיו על הגדול כי הוא העיר את הקטן רק יגרום לעוד כעס ורוגז
שוב נושמת עמוק
מחליטה שאם הם עייפים הם בסוף ישלימו את השעות
מחשיכה חדר ונכנסת עם שניהם לשם לפעילות שקטה (ספר, משחק שקט, לרוב אני קוראת ספר שלי במקביל)
מחליטה שלא חשוב אם הם ישנו או לא
בקיצור - קצת משחררת... ומוותרת על השינה שלי...
אבל דואגת שכולנו ננוח
לרוב בסוף הם גם נרדמים
בהצלחה (())

[u]שמתי לב שאת כותבת 'להרדים' ואני כותבת 'ללות'.מה את חושבת על זה ?[/u]
זה הבדל מעניין. אני חושבת שהוא רלוונטי בעיקר עם ילדים גדולים יותר, פחות עם תינוקות. עם הגדולה אני מרגישה שזה באמת מעבר שעשינו, שההחלטה על השינה שלה נמצאת אצלה ואנחנו כאן בשביל לעזור לה להירדם אבל לא בשביל "להרדים" אותה. עם הקטנה יש פחות הבחנה בעיני.

נראה לי שחלק מהקושי הוא שאין לנו ממש צורה קבועה של יום. בעיקרון בבוקר הגדולה בדר"כ בגן, אבל יש גם ימים שהיא לא ואז זה באמת יותר קשה. והיא עכשיו בתקופה של פחדים ו [b]אין סיכוי[/b] שהיא תסכים להיות בחדר אחר בזמן שאני משכיבה את הקטנה. מה שכן קרה השבוע, נראה לי שגם בזכות מה שקראתי כאן, זה שהיה יום אחד שבזמן שהרדמתי את הקטנה היא שכבה לידינו בשקט עם מוצץ, כאילו בדרך להירדם. אבל היא לא היתה ממש עייפה או קרובה לישון, ואחרי שהקטנה נרדמה הצעתי לה בלחש אם היא רוצה שנלך ביחד לחדר כדי לשחק מה במשבצת, מה שאי אפשר לעשות כשהקטנה ערה ואוכלת את הכרטיסים... והיא מאד שמחה מזה.

[u]כשאין עזרה דברים פשוט מקבלים צורה יותר מהר לדעתי.[/u]
אני חושבת שזה מאד נכון. ככל שאני יותר איתן לבד אני לומדת איך לעשות את זה יותר בקלות ואפילו בכיף.... מה שלא האמנתי לפני כמה חודשים שיוכל לקרות.

[u]יש לי חברה שסיפרה שכשהבת הקטנה של ישנה צהרים היא הקדישה את הזמן לגדולה ושיחקה איתה[/u]
גם אצלי- תיזמנתי את השינה שלהם כך שיהיה לי מעט זמן עם הגדול בצהריים, וגם בערב הייתי קודם מקלחת אותם ומשכיבה לישון את הקטן ואז היה מתפנה לי זמן לשחק עם הגדול לבד עוד קצת...

מצד שני אחרי כמה זמן זה נהיה מתיש והתחלתי להשכיב אותם יחד בצהריים, כדי שאוכל לישון איתם.
בערב הזמנתי בייביסיטר שתהיה איתי בבית (ילדה בת 15-16), כך שתחזיק אחד כשאני מקלחת את השני למשל או תחזיק את הקטן כשאני מאכילה את הגדול (הוא היה אוכל לבד אבל היה אוהב שאני מאכילה אותו בשביל תשומת הלב...), או אפילו על מנת לאפשר לי מקלחת או ארוחה...

לי זה נראה שטוב לתינוקות ,ילדים ומבוגרים להרדם ביחד ,להרגיש מחובקים ואהובים ,זה הזמן לחבק בחזרה ולתת נשיקות ומסאזים עדינים ,להמהם מנגינה ,או לספר אחד לשני סיפורים על מה שקרה לנו אותו יום,תינוקות בוכים הרבה בזמן הזה,לפעמים.
להכנס לאוירה של 'לשחרר את מה שהיה לנו ולנקות ממתחים כדי שהשינה תהיה טובה ורגועה'.

עם הבן הגדול (התחלתי עם זה רק בשנה שעברה , כשהיה בן 5,5 )התחלתי להקריא ספרים בהמשכים ועכשיו אנחנו משחקים לפעמים חי -צומח-דומם.זה משהו אחר ללות תינוק מאשר ילד ,לפחות בעיניי.

שמתי לב שאת כותבת 'להרדים' ואני כותבת 'ללות'.מה את חושבת על זה ?


את כותבת שהתינוקת שלך צריכה 'ידים ',מה הכונה ?
שאת צריכה להסתובב איתה על הידים ברחבי הבית/הרחוב?

שהבנות מתעוררות בקלות ונשארות עיפות.
שינה קלה מדי מעידה לפעמים על בעיה של חוסר איזון.אולי כדאי לך לבדוק את זה.עם הבת הקטנה שלי מאוד עזר טיפולים ברפואה סינית.
(יש כמובן כל מני סיוגים של רפואה אלטרנטיבית שיכולים לעזור.)


[u]אחר הצהריים כששניהם כבר גמורים מעייפות ואוטוטו שקיעה. זמן מעולה לצאת לדשא או לטיול בעגלה..[/u]
נשמע לי כמו עצה מעולה.
חשוב להוציא את הילדים כל יום החוצה ולטייל ולשחק באבנים ,בחול ובכל מה שמוצאים ,מתקני שעשועים וחברים.לחיות ולעשות מה שרוצים.אפשר לעשות את זה באופן יזום ,למשל ללכת למפגשי חינוך ביתי .אחרי יום כזה אנחנו מתרחצים ונרדמים תוך כמה דקות.

[u]בהמלצה של אמי, אמא לחמש בנות, אני משתדלת לא להגיב לגדולה גם אם היא כן מרימה ידיים על הקטן.[/u]
מסכימה עם זה , בכלל ,טוב לבן אדם ,לדעתי , שידע לעסוק בעינינו.
לדעתי ,אם הילד מבקש תשומת לב והדרכה ,אז מוטב להתיחס לזה.גם הקטן.
לא לחכות לשלב שבו הם מתחילים להרביץ, עוד הרבה קודם.

אני מנסה להרגיל את עצמי לדבר אל שניהם ביחד ,בלי לדבר על השני בגוף שלישי.להנכיח את כולנו.

חשוב לדעת לבקש ,להיות מאוד ברורים בכללי ההתנהגות בבית.
למשל , אצלנו מאוד אוהבים לקפוץ על המיטות.אבל אם מישהו ישן ,לא יתכן שהמיטות יהיו מקפצות..,זה הזמן שבו יצטרך המקפצץ לעבור לטרמפולינה.
ללמוד להתחשב בזולת זה עינין שטוב ללמוד אותו באיזה שהוא שלב בחיים.
כמובן,אפשר לעשות משהו שקט ,הכוונה היא רק להמנע מהפרעות.


יש לי חברה שסיפרה שכשהבת הקטנה של ישנה צהרים היא הקדישה את הזמן לגדולה ושיחקה איתה .

אצלנו המצב כזה: הגדולה לא ישנה צהריים כבר המון המון זמן, אם ישנה זה בגלל שנרדמה איפשהו לא בכוונה. הקטן ישן עדיין שנת בוקר ושנת צהריים (הוא 10 חודשים והיא שלוש ושלושה). כשהיה פיצי היה ישן במהלך היום בסלון על הספה אחר כך כשהתחיל לזחול קצת בעגלול ובמנשא ועכשיו במיטה המשפחתית שלנו, כי ככה הוא ישן הכי טוב והכי אוהב להרדם. בזמן שאני מרדימה אותו היא עסוקה בשלה מחוץ לחדר ויודעת היטב לא להתקרב כדי לא להפריע. אם היא בחדר אין מצב שירדם כי הוא רוצה לשחק איתה. חייבת גם להגיד ש[b]לא[/b] היא [b]לא מעסיקה את עצמה בשאר היום[/b] היא פשוט יודעת ששכרה בצידה, אם תיתן לו להרדם בנחת ולישון טוב יהיה לה זמן לבד עם אמא, שווה לא? בלילה הפשוש נרדם ראשון תמיד, מיד עם רדת החשכה ואילו היא מחכה להיות קצת זמן לבד ואז מבקשת גם ללכת לישון וככה יוצא שכל אחד מקבל את ההרדמה של עצמו כמו שהוא צריך.
את רוב הימים אני מעבירה לבד ככה שאין לי ברירה, הייתי חייבת לסגור עניינים ובלי המרחויות. כשאין עזרה דברים פשוט מקבלים צורה יותר מהר לדעתי. מה הייתי עושה כשהאיש שבועיים בחו"ל? לומדים להסתדר.

עכשיו לאחרונה אני מתאמנת ב"מה עושים כשהילדים רבים" היא רוצה משחק, הוא בדיוק רוצה אותו גם. כל אחד מחזיק בצד השני של המשחק ושניהם צורחים לשם הצרחה בעיקר (הוא מחכה אותה והיא פשוט צורחת)... כאבי אזניים! זה לא קורה הרבה. בעיקר אחר הצהריים כששניהם כבר גמורים מעייפות ואוטוטו שקיעה. זמן מעולה לצאת לדשא או לטיול בעגלה... אבל האינטראקציה בין שני הקטנים הולכת ומתגבשת ואני כולי תקווה שאני נותנת להם את הבסיס הכי טוב. משתדלת להתערב כמה שפחות אלא אם כן זה מגיע למצב של "עבודת ידיים".
בהמלצה של אמי, אמא לחמש בנות, אני משתדלת לא להגיב לגדולה גם אם היא כן מרימה ידיים על הקטן או דוחפת, כמובן שהכל תלוי ברמת הסכנה והבלגאן, כי גם התגובה היא סוג של תשומת לב וגם שלילית היא מצויינת וזה עלול להיות כלי מצויין בידי בת שלוש. עדיף לנשום עמוק וכעבור זמן מה לחבק המון המון.

איך אתן מסתדרות עם הרדמות?
כשאני לבד עם שתיהן הן כל הזמן מעירות אחת את השנייה, אין כמעט מצב שמישהי תישן עד שהספיק לה... הקטנה (8 חוד') לא מוכנה לאחרונה להירדם במנשא. נרדמת על הידיים ואז אם אני מניחה אותה אז כל רעש הכי קטן (או גדול...) מעיר. ואם אני לא מניחה אותה אז אין לי ידיים :-P הגדולה (3) צריכה שאני אשכב לידה בשביל להירדם ואם היא מתעוררת באמצע צריך לעזור לה לחזור לישון. יוצא שיש ימים ששתיהן עצבניות כי לא ישנו מספיק וזה מקשה עליהן וגם עליי...

חברה טובה עשתה לי מתנה מדהימה לפני לידת בתי השנייה - הספר [b]ג'ינג'ר[/b] מאת שרלוט ווק - רוצו לקנות :) ויש גם את הספר: [b]אחות גדולה אחות קטנה[/b] / ליווין פאם - מומלץ ואהוב

תודה אנטוניה.
[hr]
כולם מכירים את השיר 'ילדים זו שמחה', והרבה מצטטים אותו .לפעמים כשרואים באמת משהו משמח ולפעמים כשהמצב ממש לא משמח..

שמעתי לא מזמן את השיר והקשבתי היטב למילים.
מה שעלה לי אז זה שיש בו ביקורת חברתית על עידוד הילודה המקובל כל כך במקומותינו.
על משפחות שאין להן כלום חוץ מהרבה ילדים.

ומה שאני רוצה לומר , בהקשר של הדף הזה , בהקשר של :

[u]באה הכמיהה... עניין הורמונלי פיזי פרופר.[/u]

שאני חושבת (לא אומר שכולם חייבים לחשוב ככה),שעם כל העינינים הפיזיים וההורמונליים , אולי כדאי לאנשים בוגרים שכבר בורכו בילדים,לשקול היטב את עינין הבאת עוד ילדים.

לי זה נראה שיש ההתקדמות לכיוון פיצוץ אוכלוסין .
לי זה נראה שעדין לא למדנו לחיות פה בשלום אחד עם השני , עם המשאבים הקיימים , עם האדמה .
אולי פעם האדם ידע , עכשיו הוא מנותק מהידע הזה .

לי זה נראה שהמשפחה בימינו עומדת כולה על כתפיהם של גבר ואישה אחת.השיתוף והשיבטיות התפוגגו לטובת העצמאות והלחץ,האי ודאות.

אני לא חושבת שהורה צריך לתת ולהיות עסוק בלתת.100% זה קישקוש שהומצא במשרדי השיווק של חניות לציוד תינוקות.
מצד שני הורה אמור להיות מסוגל לראות רחוק : עד לזמן שבו הילד כבר בכלל לא ילד , אלא איש .שצריך בית, שצריך להתפרנס בכוחות עצמו.

אולי יש אנשים שחושבים שזה סבבה שהבנים שלהם יתגורררו על הירח ויהיו טיסות סדירות כדי לבקר את הנכדים.

[u]_[/u]
מי יודע , אולי מה ששולט ברמות ההורמונים שלנו זה ההורמונים מהמוצרים מהחי וכל הריסוסים והפלסטיק?..
(עכשיו כבר ממש יסכלו אותי .)

איילה- כל מילה בסלע.

ריבוי אחאים במשפחה זו שמחה וזה כיף - ואולי דווקא בגלל שאת לא יכולה לתת 100% לכל אחד הם ילמדו הרבה כישורי חיים חשובים [po]באופן טבעי[/po], ועם קצת מזל (וקצת מודעות מצד ההורים) גם ירכשו חברים לכל החיים. כמובן שבהתחלה לא תמיד הכל חלק וקל (גם בהמשך לא תמיד ;). אבל האם לא נכון [po]שהדברים השווים[/po] הם אלה שנקנו לנו במאמץ או השקעה מצדנו?

[u]וכל הדיבורים האלה על כך שבחברות שבטיות לא מביאים עוד ילד לפני גיל 4 כי אי אפשר לשאת שניים[/u]
אכן דיבורים... מה עם כל התמונות האלו שלאמא שמניקה תינוק ואח/ות פעוט/ה בו זמנית? הם מעולם לא נראו דקה מעל גיל שנתיים... ומה עם יש תאומים? מטביעים אחד? איזה שטויות!
אני באופן אישי מאמינה שלא סתם כל האמהות לילדים בגיל של ביתי חובקות כרגע ילד נוסף, זה עניין פיזי לחלוטין. הבשלות הפיזית והנפשית להריון נוסף לא מגיעה באותו פער פחות או יותר לרוב הנשים.
אצלי דקה לפני שהחלטתי שאולי הגיע הזמן לילד שני בכלל לא חשבתי בכיוון. אז עוד האמנתי בכל ליבי שילד שני יגיע כשהגדולה תהיה בת שש ואז פתאום באה הכמיהה... עניין הורמונלי פיזי פרופר.

[u]פעם אמרו לי, אחרי שילדתי את הבכורה שתמיד יחד עם הילד הראשון נולדים רגשות האשמה, כבר אז התמרמרתי על הכביכול עובדה הזו. זה לא כך![/u]
כן, לשמחתי אני ממש לא מרגישה שום רגשי אשמה במהלך האמהות עד עכשו. אני נותנת את כל מה שאני יכולה. אני בטח לא ברגשי אשמה על ההריון וחושבת שהאחות תהיה מתנה נפלאה עבורה, רק נושא הידיים... אבל אחת באמת הבהירה משהו שלא ראיתי
[u]אבל אלה יהיו בדיוק המקומות שבהם היא תצטרך להבין ולהפנים את השינוי העצום שהתחולל בחייה.[/u]
מממ...

מקווה לא לחוש רגשי אשמה גם בעתיד, בסה"כ באמת מתי להביא עוד ילד לעולם היה לגמרי בידינו, וכל הדיבורים האלה על כך שבחברות שבטיות לא מביאים עוד ילד לפני גיל 4 כי אי אפשר לשאת שניים. אבל ההחלטה להביא עוד ילד קשורה לצרכים כלל משפחתיים ואני רואה אותם כלגיטימים. כולם אומרים לי כל הזמן כמה היא תקנא אבל אני באמת אופטימית ומאמינה שהיא תתמודד עם זה יפה, כי כל התנאים לטובתה, לדעתי.

[u]לקבל את כל השינויים ולקבל הכל באהבה.[/u]
מסכימה מאוד עם מה שנכתב כאן.

זה נכון שאנחנו כהורים יכולים (רוב הזמן)לדאוג להפרשי גיל שיהיו יותר נוחים לכולם ,אבל בכל מקרה , אם אמא מביאה לעולם עוד ילד ,השינוי כבר קיים.

לחיות כל הזמן ברגשי : 'לא רוצה שמשהו יחסר לו/ה ', זה מבחינתי ,ולפי עניות דעתי , סרט.
למה שמשהו יחסר ?
למה להכנס לתוך זה?

ברור שאם הילד הבכור מתחיל לבכות ולהתנהג בצורות שמעידות על בעיה טוב יהיה אם נשב ונקשיב.
זה די סביר שיהיו כאלה כמה סצנות ,אפשר לצפות להן .גם ילד שנהיה 'סנביץ ' וכ' יביע את מצוקתו ומר גורלו.

פשוט נתן לו את השעה שהוא צריך לפרוק את הכל.
לנו לא צריך להיות שום מענה .הרי לא נדחוף את התינוק לרחם!
לפעמים רק צריך קצת לבכות ,ואחר כך חוזרים למשחק ולארוחה ולמה שרוצים. העננים מסתלקים והשמש מחיכת.

לדעתי חשוב מאוד לדאוג הכי טוב שאת יכולה לעצמך לתזונה לשינה למקלחת רגועה... מהמקום הזה בכל קושי לעצור ולנשום להזכיר לעצמך ולילדים שאת עושה כמיטב יכולתך. מה שלא חייבים לעשות לשקול לוותר וכמה שאפשר כשמתבקש בידיים לאפשר את זה גם במחיר ישיבה וויתור על עשייה.

לגבי צרכי הילדה אכן סביר שישתנו במהלך הזמן אבל לבינתיים אני חושבת שאורנה צפריר כתבה איפשהו ואני אימצתי שכשילד רוצה להצמד הכי טוב להצמד אליו. אני משתדלת ממש לעשות את הגפיים, הראש, הצוואר, הגב של הילדה, לדבר איתה, לספר סיפור ובדכ אחרי זמן מה אני מוצאת את עצמי פנויה.

שיטת ההתנהלות היא לחלק את המטלות לאיזורים ולמיין אותן בראש לפי כמה את צריכה להיות פנויה בשבילהן. כשמגיע המצב המתאים - להתמודד. למשל בשביל לבשל ולשטוף כלים אני צריכה ידיים פנויות. לקפל כביסה אצלי זה על המיטה מול האמבטיה כשהגדולה באמבטיה והקטנה ישנה או כעסוק ביחד עם הגדולה.

תספקי לעצמך אהבה חמלה ואם אפשר עזרה. זו תקופה שעוברת (אתמול הגדולה אמרה שהיא לא ישנה איתנו. בסוף היא כן באה אבל רק לשם המחשה הרעיון שכפי שנצמדה בגיל שנתיים היא תופסת עצמאות בגיל שלוש...).

וגם תשתדלי ליהנות מהילדים מהחיבוקים מהמגע מהתקופה. שהקשיים יהפכו לאתגרים מעצימים, מלמדים, מחזקים או חולפים...

[u]אני יודעת שכואב הלב לחשוב על כך.....במקרה כזה ודאי חיבוק עדיף מכלום.[/u]
ואת צריכה לתרגל מעכשיו את החשיבה הזו, ולמרות שקשה וכואב הלב זה צריך להעשות ללא נקיפות מצפון והתקרבנות שיעברו עליה בשניה (יש מצב שכבר עכשיו את עם רגשי אשמה על ההריון ו"ההפסדים" שלה? עבודה על המקום הזה יכולה להשיג הרפיה מידית בתחום ה"ידיים").
פעם אמרו לי, אחרי שילדתי את הבכורה שתמיד יחד עם הילד הראשון נולדים רגשות האשמה, כבר אז התמרמרתי על הכביכול עובדה הזו. זה לא כך! צריך לדעת לקבל את כל השינויים ולקבל הכל באהבה. גם משברים. דברים טובים מאוד יוצאים ממקומות מאתגרים.

<לי באופן אישי יש רק בעיה אחת. היא פיזית. אם כבר יצרו אותנו עם שני שדיים להנקת צמד (תאומים?) למה, אוי למה, לא עשו לנו עוד זוג ידיים. זה ממש מחדל! אם למישהו יש מושג כמה דברים הייתי יכולה לעשות עם עוד זוג ידיים? כמה זה היה יותר פשוט לעשות חצי מהדברים שאני כבר עושה? מחדל!>

[u]כן, אבל היא רוצה על הידיים, לא חיבוק![/u]
אני יודעת שכואב הלב לחשוב על כך,
אבל אלה יהיו [b]בדיוק[/b] המקומות שבהם היא תצטרך להבין ולהפנים את השינוי העצום שהתחולל בחייה. היא תיאלץ ללמוד להתחלק בך, לוותר, לדחות סיפוקים.
במקרה כזה ודאי חיבוק עדיף מכלום.
בהצלחה @}

כן, אבל היא רוצה על הידיים, לא חיבוק! למשל, גם אם נצא לטיול בעגלה מתישהו היא תרצה על הידיים. אז עכשו אני לוקחת איתי מנשא (למרות שבישבילה גם מנשא זה לא נחשב "ידיים") אבל מה כשתהיה תינוקת במנשא?
אני בהחלט מקבל את הגישה שלך [po]ש הכל[/po] דינאמי ואין צפי משוער_ ומעדיפה לא לדאוג. ובכל זאת תוהה...

[u]כלומר לשאת את שניהם בו זמנית?[/u]
לא, למרות שהמחשבה על זה עלתה בראשי לא מעט פעמים, אבל יש גבול לכל תעלול. זה פשוט נותן שתי ידיים וחזית פנויה לחיבוקים ולהיות אמא מלאה גם לשני.
<חייבת להוסיף שכן, יצא לי לקחת על הידיים בו זמנית שני ילדים. אנחנו הולכים כל יום רבעי לחוג מוסיקה לתינוקות ושם אני מתנהלת כשאגדולה על הגב שלי והקטן בזרועותי בריקודים, קילה לא קיבלתי מזה, אפילו חיטובים עדיין לא... בעסה... אולי כשהמשקל של שני הילדים מגיע עוד שניה למשקל שלך (בשמת? מקל סנוקר... :-) ) אז יש סכנה>

תודה לשתיכן על ההיענות המהירה
[u]מנשא גב זה דבר שמאוד עוזר, גם לשים את הגדולה וגם את הקטנה כך שמקדימה פנוי לשני.[/u]
כלומר לשאת את שניהם בו זמנית? אם זכרוני אינו מטעה אותי בשמת סיפרה פעם שזה מה שעשתה כנולד השני וקיבלה קילה. סליחה אם בלבלתי את הסיפור.

משהו דומה.
שנתיים ו-3 זה ההפרש בין השניה לשלישית שלי. אנחנו עדיין בעיצומו של תהליך, במטרה להגיע לאיזה איזון. הקטנטונת בת חודשיים וחצי בינתיים יש קושי... לא שאני מצפה שהוא יעלם, אבל לפחות שיהיה לכולנו יותר קל.
עוד הבדל הוא שהבכורה שלי נהדרת עם שתיהן, והיא והאמצעית חברות טובות ומעסיקות אחת את השניה. וגם, היא (האמצעית) מאוד עצמאית. לרוב. אלא אם היא צריכה תשומת לב. שזה הרוב... כשאני בסביבה.

קודם כל, צפי לזה שלהרים אותה לא יהיה כל כך פשוט. אחרי הלידה היא תהיה לך הרבה יותר כבדה. לא רק בגלל שהיא תרגיש ככה בהשוואה לתינוק שרק נולד, אלא בגלל שהבטן כל כך רפויה, שהכוח בידיים כמעט ולא קיים. לכן החזקתי אותה בעיקר בישיבה.
וגם, זו היתה אחת הסיבות שאני לא נושאת את הקטנה כל הזמן. לפעמים היא ישנה בלול כדי שאוכל לחבק את הגדולות ולעשות איתן עוד דברים.
ואכן, מצאתי את עצמי יושבת על הספה, מחבקת את האמצעית שישבה עלי ובכתה, והתינוקת שוכבת לידי והזרת שלי בפה שלה. (הגדולה היתה במסיבת יומולדת באותו רגע, ואבא לא היה בבית). קצת קשה...

בטח. מה עושים? מה שיכולים. אם יש מצב שכשאבא מגיע הביתה הוא יהיה קצת עם הקטנה ואת תתני זמן ידיים ופינוק יזום למשל זה יכול להיות מאוד יעיל. מנצלים כל זמן שינה של הקטנה כדי להיות עם הגדולה באחת על אחת איכותי ביותר. משתפים בהכל. בכלל, אצלנו הקטן יצא הרבה פחות נזקק מאחותו כך שהוא עסוק בעניניו ואילו אני עסוקה באחותו (לפעמים עד כדי רגשות אשמה מצידי על חוסר תשומת לב מוגבר לכיוונות, ההפך ממירכוז כמובן). לקבל את העובדה שילד ראשון, מטבעו, יותר ממורכז מילד שני (אין מה לעשות, אנחנו לא בשבטים והילד נמצא לבד עם הוריו, יש לו במה שלמה).
מנשא גב זה דבר שמאוד עוזר, גם לשים את הגדולה וגם את הקטנה כך שמקדימה פנוי לשני (אפילו על זה היו לי קצת נקיפות מצפון כי היו זמנים בהתחלה שתהיתי אם הקטן מכיר את הפנים שלי בכלל... ברור שהוא מאוד נהנה שם וטוב לו, קרוב לו ומחבק לו, הוא לא סבל מזה ועדיין לא סובל).
חשוב מאוד זה לדעת שהכל זמני ועובר ולומדים להתמודד עם הכל וזה שהיא עכשיו מאוד רוצה על הידיים לא אומר שככה זה יהיה בעוד חצי שנה למשל. להיות גמישים ממש כמו ג'לי ולתת לדברים להתפתח מעצמם ולקבל אותם באהבה. [b]הכל דינאמי ואין צפי משוער[/b].
שיהיה המון המון בהצלחה.

הילדה שלי עוד מעט בת שנתיים וכשתהיה בת שנתיים ושלושה חודשים תיולד לה אחות אי"ה. הבעיה - הילדה עוד צריכה המון "על הידיים". עם תינוקת המנשא, מה אני אעשה? הייתי רוצה להמשיך ולהיענות לצורך הזה שלה ככל יכולתי. מישהי עברה תקופה כזו?

נכון ואני יודעת את זה אבל אני זוכרת שפעם קראתי בספר הדרכת תינוקות (מיינסטרימי לגמרי) שאם מדברים לאח הגדול זה לא כמו לדבר אל התינוק עצמו. כך שאולי בספרים זה נכון (למרות שגם לגדול כבר הקראתי כשהיה בבטן) אבל אולי חסר הדיבור הישיר. היום נשכבתי איתה על מזרון פעילות והצטרפו הגדולים והירגשתי טוב כי הם נתנו לה תשומת לב שאני תכננתי לתת ולא הצלחתי.

גם למבי, אני הרגשתי אותו דבר עם השני (עדיין אין שלישי...).
בשביל השכל - הקטנטנים ביותר סופגים 4 נפשות גדולות (אצלכם בבית) ודיבורים בין 4 נפשות ואת כל ההתנהלות של בית מלא ולא רק זוג הורים שמדבר על קקי ואז מתעייף. אז בעצם הם מקבלים את אותה כמות תשומת לב פשוט פחות ממנה מגיעה ישירות ממך. אז זה בסדר ואפילו טוב.
בשביל הלב - אז כמו שאמרתי, גם אני הרגשתי ככה. לאט לאט הקטנצ'יק פשוט למד לבקש מה שהוא צריך מבחינת תשומת לב. ולא בבכי כמובן אלא בחיוכים ובצחוקים שאי אפשר שלא להנמס מהם. אבל זה היה בשלב קצת יותר מאוחר. ואחר כך הוא גם התחיל לדבר (בה בה בה וכיו"ב) ואז התחלתי לענות לו. ובין לבין גם דיברתי בקול רם סתם, תימללתי את מה שאני עושה כדי שישמע אותי סתם ככה בלי ממש לשיר לו וכו'.
אז הוא שומע פחות שירים ממני, אבל שומע שמקריאים סיפורים לילד הגדול ומקשיב. ושומע את הגדול שר ורואה אותו רוקד.
והיום (7 חודשים אחרי) יש הרבה ימים שאני מרגישה הפוך - שהקטן מקבל הרבה תשומת לב והגדול פחות כי הוא משחק לבד ונהנה מהעצמאות שלו...

לא, את לא מגזימה כי ככה את מרגישה, אבל תדעי שזה לא רק את וגם שזה לא באמת פלות תשומת לב, זה רק שונה ממה שהכרת עד כה....
(())

[po]גם למבי[/po]
אם את מקריאה סיפורים לגדולים, אז היא גם שומעת, זה כאילו הקראת לה גם, לא?
למעשה, את כבר בגיל חודש מקריאה לה סיפורים שלגדול לא חלמת להקריא בגיל הזה(-:

אני עומדת להצטרךף למעגל הזה עוד כמה חודשים....בכוונה לא רשמתי את הילד הגדול לגן. זה מפחיד אותי אבל מרגיש לי נכון יותר מאשר לשלוח אותו לגן.
ותודה לכולן על התובנות והשיתוף!

התוספת החדשה בבית היא שלישית אבל לא מצאתי דף מתאים יותר לשאול.
מה שאותי מטריד הוא שאני לא מרגישה שאני "משקיעה" בתינוקת החדשה (בת חודש ויום).
כלומר, היא על הידיים (או במנשא) רב היום אבל אני לא מדברת איתה כמו שעשיתי עם הגדולים וזאת משום שאני עסוקה עם הגדולים. אני מדברת איתם, מקריאה להם ובשאר הזמן עושה מה שצריך בבית וגם מחפשת לנוח בעצמי.
עכשיו, כשהגדולים במדורת ל"ג בעומר, ויכולתי קצת "להשקיע" בה, אז הנקתי תוך כדי קריאה באתר (לומדת כל מה שאני יכולה על בלי חיתוילם :-) ). כאילו, לא יכולה לוותר על זמן בשבילי.
אני מנסה לא ליפול למעגל רגשות אשם ומזכירה לעצמי שהקטנה רק בת חודש ואני נותנת חום ואהבה ובכל זאת... הפער בין ההתנהלות עם הגדולים (בהם היה לי זמן לבד איתם - גם לקטן כשהגדול היה בגן).
לא יודעת - היא רק בת חודש. אני מגזימה?
הגדולים בני 5 ושנתיים.

[u]אם לומר את האמת, זה ממש צובט לי בלב...שאני לא יכולה לספק לו את היציבות הזו.[/u]
גם אני הרגשתי ככה בהתחלה, וזה מתחבר לכל מיני תחושות גם-ככה-לא-פשוטות שיש לי עם עצם זה שהיא בכלל הולכת לגן. אבל למדתי לקבל את זה שהצרכים שלי הם חלק (חשוב!!!) מהמשוואה של האושר של כולנו. ואני צריכה גם את הזמן הזה בלעדיה כדי להרגיש שפויה, במיוחד עכשיו כשאנחנו בחו"ל בלי שום עזרה של משפחה מסביב ובלי יותר מידי חברים.
ועם הזמן אני מנסה לשחרר את האשמה, כי אני מבינה שהיא רק מכבידה על כולם.

אפשר להביא את הילדה בשעה 9.00- 8.30 למעון ולאסוף מיד אחרי ארוחת הצהריים בערך ב12.30.

תודה לכל המגיבות!
נראה לי שהמטפלת לגדולה לבבוקר היא הפתרון בשבילנו. למרות שמבאסת אותי המחשבה שנצטרך לצאת שלושתינו כל בוקר כדי להביא אותה למטפלת ואח"כ חזרה. גם אם זו נסיעה של שתי דקות באוטו... זה לצאת מהבית ועוד עם תינוק קטן...
אני עכשיו בחיפושים אחרי מטפלת שמתאימה לנו ויש כמה אופציות אבל מה שנראה בנתיים זה שנצטרך להביא את הגדולה אליה והיא לא תוכל לבוא לקחת אותה..
יש לי אפשרות, כמו שאמרתי לשלוח אותה למעון ל-5 שעות כל יום אבל זה נראה לי הרבה שעות בשביל הגדולה שהיא עדיין קטנה מידי בשביל זה, לדעתי.

אני ממש מבינה את הצורך בקצת הפסקה מהילדים , בקצת שקט.
ברור שאם יש סבתא שאפשר לדבר איתה ומוכנה להיות בתפקיד הרי שזה משובח .גם חברה או מישהו שסומכים עליו +זמין.

אני בחרתי להיות במצב שבו אני נמצאת עם הילדים ומסנכרנת את עצמי ואותם לסדר יום כמה שיותר פשוט ורגוע .
כל עוד הקטנה היתה קטנה נניח לפני גיל שנתיים וחצי ממש השתדלתי להמנע כמה שיותר ממשימות.
עשיתי את הדברים כמה שיותר פשוט בשבילי ,למשל במקום לעמוד ולחתוך סלט , לשים בקופסא ולאכול במפגש , שטפתי את הירקות וחתכתי אותם תוך כדי המפגש .ילדים בכל אופן אוהבים לכרסם ירקות שלמים.
הלכתי לישון איתם ,כדי לקום עם כמה שיותר כוחות.לשכב ולנוח במנוחת צהרים של התינוקת ,זה ממש קריטי .

אני שמחה שיש לי בן זוג שלוקח לפעמים את הילדים ונמצא איתם.אני חייבת לציין את זה כי זה מה שנותן לי אויר .

מבחינתי , אמא עם תינוק קטן יכולה להיות במערבולות ,יכולה לדמיין לעצמה את העולם שלה מטלטל ונסער עם כל עינין של התינוק הקטן .
אולי בילד הראשון יש אמהות שככה מרגישות .בילד השני מהר מאוד מבינים שכל מה שהוא צריך זה ציצי וידיים ,או מנשא.

מבחינתי זה היה לי חשוב לי לראות את עצמי שפויה ויציבה מספיק בשביל שלושתינו (שני הילדים ואני ),להיות מספיק ברורה עם הבן זוג שלי כדי שיעזור לי וככה לעבור את התקופה ולהרגיש שמשהו חשוב נשמר כל הדרך.אני חושבת שבעצם התינוקת הנוספת (עכשיו היא כבר ילדה קטנה לכל דבר )היא גיבושון.
קשה לי להעביר את התחושה של הלכידות והקשר וההבנה שיש בינינו .זה מעבר למילים.
הביטחון שהילדים שואבים זה מנוכחות זה .
ההבנה של הצרכים וההתיחסות אליהם .
העדינות והמחוות של הטוב לב שאני רואה אצלהם כל יום.

יש שיעורים . זה מפריע לי מאוד לשמוע אותם צועקים זה על זו , או חוטפים וזורקים ומקלקלים , נדחפים וכ'.כמו שציינתי ,[b]אלו שיעורים[/b]. אלו הזדמניות להרחיב את הדיון ולבחור את הערכים שחשוב לנו לחיות לפיהם.
האם אנו בוחרים בהתחשבות הדדית?

ילד יכול לחיות כל ימיו כמלך , אין עוד מלבדי .בתחושה שלו , כל היום עושים בשבילו וכל מה שבא לו .
לי זה נראה מעוות בערך כמו להושיב ולקשור ילד בגיל 6 שיארוג שטיחים .

למצוא את האיזון בין לקבל ולתת ולהיות במקום מוגן שמאפשר ומסביר את הלמידה הזו , אלה חיים טובים לילד ,לפחות בעיניי.

[u]זה מין אי של יציבות שבו היא לא צריכה להתמודד עם זה שהכל השתנה והתהפך, והיא ממש הולכת בשמחה ונהנית שם.[/u]
זה בדיוק מה שאני מרגישה לגבי הגדול (שנתיים וחצי עם אח חדש בן חודש וחצי) והגן שלו. מקום בטוח ויציב בכל המערבולת שעוברת עליו. אם לומר את האמת, זה ממש צובט לי בלב...שאני לא יכולה לספק לו את היציבות הזו.

הדף הזה נהדר. גורם לי להרגיש קצת נורמלית.

[po]ילדת טבע[/po], אני חוזרת לדף הזה מידי פעם כדי לקרוא את מה שכתבת לי ולקבל עוד קצת אוויר לנשימה. זה ממש עוזר... (())

[u]איך את בדרך כלל מתמודדת עם שינויים?[/u]
וגם חושבת הרבה עלהשאלה הזאת שלך. אני מתפקדת היטב, אבל לוקח לי הרבה זמן להפנים את השינוי ואת המשמעויות שלו, ואני בהחלט מתבחבשת הרבה בדרך...

מתלבטת,
הגדולה שלי בגן ל- 5 שעות ביום (והיתה גם לפני הלידה), ואני לא חושבת שהייתי מסוגלת להיות עם שתיים לבד בבית כל היום. שתי מחשבות שיש לי על השאלה שהעלית -
דבר אחד שאנחנו עכשיו מתחילים לעשות הוא להיעזר במישהי שתהיה איתי כאן מידי פעם כשאני עם שתיהן לבד אחה"צ. ככה זה כן עוד מקור של תשומת לב ותעסוקה לגדולה, (ועזרה באופן כללי, וגם יכול לפנות אותי לקצת זמן נטו איתה, בהתאם לאיך שהכל זורם) אבל בלי שצריך להיפרד.
דבר נוסף, אחרי הלידה היתה לה תקופה קצרה של קושי ללכת לגן, אבל עכשיו אני מרגישה שזה ממש חשוב לה. זה מין אי של יציבות שבו היא לא צריכה להתמודד עם זה שהכל השתנה והתהפך, והיא ממש הולכת בשמחה ונהנית שם. כאילו באיזה שהוא מקום עכשיו האתגר הוא בבית והגן הוא המקום היותר ברור וצפוי. אז אולי גם מטפלת יכולה להיות משהו כזה בשבילה.