על ידי צפריר_שפרון* » 15 יולי 2007, 17:05
רוזמרין,
אני מסכים עם רוב הניתוח הזה.
כאן, יש לעשות הפרדה מוחלטת בין חסרי הישע, במובן של ילדים, ובין אנשים בוגרים, שלא התנהגו כבוגרים, היות שהרצון להחזיק במשרה מכובדת גבר על השכל הישר, ועל פני לנתק כל מגע, ואולי אף להתריע כבר בפעם הראשונה, שבה נעשה קשר בין התקדמות בעבודה להיכנעות לשררה, העדיפו, לנסות להחזיק במשרה הנכבדת ולשלם את המחיר, עד שלא יכלו עוד.
ועם כל ההסברים על עמדת הקורבן, שוב, שמוכרת לכותב הזה היטב - מנסיונו, אם כי לא בפן המיני, אבל בהחלט בפן הזה של אלימות, בילדותו, ובפנים נוספות בבגרותו, ועם כל האמפתיה (שהיא הטעות הגדולה ביותר של עמדת המטפל - שכן סימפטיה היא הנדרשת ולא אמפתיה), והסימפטיה, עדיין, אלו הן נשים בוגרות, שאולי יפנימו את האירועים האלה, ויעמדו על זכותן הטבעית והברורה - לא להיות קורבן, לומר לא, ולהיות שלמות עוד בטרם נפלו למלכודת הזו.
את המקום הזה, יש נטיה לשכוח.
את החולשה הזו, שנובעת, לדעתי ולעדותי, מבחירה לא מודעת להתקרבן, במובן של אמונת יסוד, העולה גם מתוך האינוס היומיומי של המערכת את הורי הילדים, ומשם אל ילדיהם, בהיבטים שאינם מיניים, או פולשניים, או אלימים ברמה הפיזית, יש נטייה להדחיק, להסתיר ודווקא מתוך האדרת הקורבנות באשר היא, כתפישה כללית של צדק, כעיקר, על פני החיים כעיקר, ובמיוחד, כתפישה יהודית.
לכן מראש בכלל נכנסתי לדף הזה, להדגיש את אלה.
וכל נסיון לנסות לשים את דברי או אותי כמצדיק עריצות, או שררה, לא יצלח, שכן לא על כך מדובר.
כאן ילד, במיוחד במשפחתו, הוא חסר ישע, ואיננו יכול גם אם הוא רוצה, לשים לאירועי התעללות - מינית או לא מינית - סוף.
גם כאן, יוצאי הדופן, או יוצאות הדופן הן אלו ששמו לגילוי העריות סוף, וגם כאלה מקרים יש.
עד כאן לגבי הציטוט המובא למעלה.
כאן, עדיין,הנפגעת, לא מרוויחה דבר וחצי דבר מהענשת הפוגע - לאף אחד לא בא המזור מכך שהפוגע - נפגע בעצמו. נקודה.
המזור בעבור הנפגעת עולה דווקא מההכרה בחסד המתקיים ממילא, היכולת לסלוח, לעצמה ולבוראה, והיכולת לקבל את האירועים, ולהמשיך הלאה, בחייה, שכן החיים נמשכים.
נקמה, לא מרפאה דבר וחצי דבר.
כאן, הדרישה לצדק, איננה אלא הטחה כלפי נשמת הבריאה, או אלוהים או הטבע, או טבע האדם.
הטחה זו, האשמה זו, היא הדרישה שאם אני נפגעתי, ואתה, אלוהים הרשית לי להיפגע, אני מבקש שגם הפוגע - יפגע.
ואז?
נאמר שרמון וקצב, ושאר אלה שנהגו כפי שנהגו, יכלאו בכלוב בראש חוצות, ויעברו האנשים בסך, ויזרקו עליהם עגבניות, ויקללו אותם, האם אז, א' או ה' תרגשנה טוב יותר?
האם אז העלבון יהיה פחות?
זיכרון האירועים יתפוגג?
השמחה תשוב?
האמון בבני האדם, בגברים ובנשים יתעצם?
שוב, ומתוך כל האמור לעיל, טוב לכל אחד ואחת, מתוך ההבנה הזו, שלא ראוי שיעמדו בחזית המעשה הציבורי, אנשי שררה, המשתמשים בעם לצרכיהם על פני משרתים את צרכי העם, טוב להתבונן על טוהר המידות האישי, ולנסות לדייק שם, ולא לזייף שם - עד כמה שניתן.
אם אני מקבל תשלום ללא חשבונית, ומעלים מס, אני בפירוש תומך בשלטון רקוב, מעצם המעשה.
אם אני כופה על ילדי מערכת שכופה עצמה עלי, בניגוד לאמונותי, אני בפירוש תומך בממסד שאיננו מכבד את הפרט.
עדת "חוטאים" (אם כי "חוטאים קטנים") המבקשת הנהגה של "צדיקים", לא תצליח למצוא את אלה בקרבה.
עדת "צדיקים" במובן הזה של יושרה פנימית, לא תינזק ולו כזית משלטון "חוטאים".
ומכאן, התבוננות פנימה, ובחינה פנימית, היא המתבקשת בראש ובראשונה.
אז, יש מקום גם למחאה ציבורית, וזו עשויה לבוא לידי ביטוי בעיקר בבחירת האנשים האלה מראש, ובמובן הזה, מי הוא "הצדיק" שילך לפוליטיקה, כאשר הסדר הציבורי המתקיים כיום, נגוע בשחיתות ובזיוף המידות עד כדי כך, שגם אם האדם טהור מרבב, או טהור באופן הזה היחסי נאמר בהיבטים של הטרדה מינית, מיד נאשם בדברים אחרים - כמו החלטות שגויות במלחמה האחרונה, כשהאשמות אלה, עולות מטעם הכוחניות שבפוליטיקה, ומועצמות דרך עמדת הקורבנות, בנפש.
ושוב, הכל בסדר, הכל בחסד, הכל נכון!
>צפריר>
רוזמרין,
אני מסכים עם רוב הניתוח הזה.
כאן, יש לעשות הפרדה מוחלטת בין חסרי הישע, במובן של ילדים, ובין אנשים בוגרים, שלא התנהגו כבוגרים, היות שהרצון להחזיק במשרה מכובדת גבר על השכל הישר, ועל פני לנתק כל מגע, ואולי אף להתריע כבר בפעם הראשונה, שבה נעשה קשר בין התקדמות בעבודה להיכנעות לשררה, העדיפו, לנסות להחזיק במשרה הנכבדת ולשלם את המחיר, עד שלא יכלו עוד.
ועם כל ההסברים על עמדת הקורבן, שוב, שמוכרת לכותב הזה היטב - מנסיונו, אם כי לא בפן המיני, אבל בהחלט בפן הזה של אלימות, בילדותו, ובפנים נוספות בבגרותו, ועם כל האמפתיה (שהיא הטעות הגדולה ביותר של עמדת המטפל - שכן סימפטיה היא הנדרשת ולא אמפתיה), והסימפטיה, עדיין, אלו הן נשים בוגרות, שאולי יפנימו את האירועים האלה, ויעמדו על זכותן הטבעית והברורה - לא להיות קורבן, לומר לא, ולהיות שלמות עוד בטרם נפלו למלכודת הזו.
את המקום הזה, יש נטיה לשכוח.
את החולשה הזו, שנובעת, לדעתי ולעדותי, מבחירה לא מודעת להתקרבן, במובן של אמונת יסוד, העולה גם מתוך האינוס היומיומי של המערכת את הורי הילדים, ומשם אל ילדיהם, בהיבטים שאינם מיניים, או פולשניים, או אלימים ברמה הפיזית, יש נטייה להדחיק, להסתיר ודווקא מתוך האדרת הקורבנות באשר היא, כתפישה כללית של צדק, כעיקר, על פני החיים כעיקר, ובמיוחד, כתפישה יהודית.
לכן מראש בכלל נכנסתי לדף הזה, להדגיש את אלה.
וכל נסיון לנסות לשים את דברי או אותי כמצדיק עריצות, או שררה, לא יצלח, שכן לא על כך מדובר.
כאן ילד, במיוחד במשפחתו, הוא חסר ישע, ואיננו יכול גם אם הוא רוצה, לשים לאירועי התעללות - מינית או לא מינית - סוף.
גם כאן, יוצאי הדופן, או יוצאות הדופן הן אלו ששמו לגילוי העריות סוף, וגם כאלה מקרים יש.
עד כאן לגבי הציטוט המובא למעלה.
[hr]
כאן, עדיין,הנפגעת, לא מרוויחה דבר וחצי דבר מהענשת הפוגע - לאף אחד לא בא המזור מכך שהפוגע - נפגע בעצמו. נקודה.
המזור בעבור הנפגעת עולה דווקא מההכרה בחסד המתקיים ממילא, היכולת לסלוח, לעצמה ולבוראה, והיכולת לקבל את האירועים, ולהמשיך הלאה, בחייה, שכן החיים נמשכים.
נקמה, לא מרפאה דבר וחצי דבר.
כאן, הדרישה לצדק, איננה אלא הטחה כלפי נשמת הבריאה, או אלוהים או הטבע, או טבע האדם.
הטחה זו, האשמה זו, היא הדרישה שאם אני נפגעתי, ואתה, אלוהים הרשית לי להיפגע, אני מבקש שגם הפוגע - יפגע.
ואז?
נאמר שרמון וקצב, ושאר אלה שנהגו כפי שנהגו, יכלאו בכלוב בראש חוצות, ויעברו האנשים בסך, ויזרקו עליהם עגבניות, ויקללו אותם, האם אז, א' או ה' תרגשנה טוב יותר?
האם אז העלבון יהיה פחות?
זיכרון האירועים יתפוגג?
השמחה תשוב?
האמון בבני האדם, בגברים ובנשים יתעצם?
[hr]
שוב, ומתוך כל האמור לעיל, טוב לכל אחד ואחת, מתוך ההבנה הזו, שלא ראוי שיעמדו בחזית המעשה הציבורי, אנשי שררה, המשתמשים בעם לצרכיהם על פני משרתים את צרכי העם, טוב להתבונן על טוהר המידות האישי, ולנסות לדייק שם, ולא לזייף שם - עד כמה שניתן.
אם אני מקבל תשלום ללא חשבונית, ומעלים מס, אני בפירוש תומך בשלטון רקוב, מעצם המעשה.
אם אני כופה על ילדי מערכת שכופה עצמה עלי, בניגוד לאמונותי, אני בפירוש תומך בממסד שאיננו מכבד את הפרט.
עדת "חוטאים" (אם כי "חוטאים קטנים") המבקשת הנהגה של "צדיקים", לא תצליח למצוא את אלה בקרבה.
עדת "צדיקים" במובן הזה של יושרה פנימית, לא תינזק ולו כזית משלטון "חוטאים".
ומכאן, התבוננות פנימה, ובחינה פנימית, היא המתבקשת בראש ובראשונה.
אז, יש מקום גם למחאה ציבורית, וזו עשויה לבוא לידי ביטוי בעיקר בבחירת האנשים האלה מראש, ובמובן הזה, מי הוא "הצדיק" שילך לפוליטיקה, כאשר הסדר הציבורי המתקיים כיום, נגוע בשחיתות ובזיוף המידות עד כדי כך, שגם אם האדם טהור מרבב, או טהור באופן הזה היחסי נאמר בהיבטים של הטרדה מינית, מיד נאשם בדברים אחרים - כמו החלטות שגויות במלחמה האחרונה, כשהאשמות אלה, עולות מטעם הכוחניות שבפוליטיקה, ומועצמות דרך עמדת הקורבנות, בנפש.
ושוב, הכל בסדר, הכל בחסד, הכל נכון!
>צפריר>