יומולדת שמח
גם ממני

יומולדת שמח

מחזקת אותך בדרך שלך
גמני.

@} @} @}
שבוע טוב.

_מה שהיה, תשכח מזה
מה שיהיה לא משנה
מה שאבקש, בעולם כזה
תן לי את היום הזה._
מנסה לאמץ את התובנה הזו
ממש נתת מילים למה שאני מרגישה
מחזקת אותך בדרך שלך

עברה שנה מאז שהתגרשתי. @}

טוב לשמוע את קולך,
יפתי

מחיכת לי ושולחת אהבה.

חזרתי מבית הכנסת.
ערב שבת.
שקט נפלא.

אני מרגישה שיש לי את הזמן להחלים. תהליך ארוך. קראתי קצת בדף איך הפכנו לזוג וכמעט כתבתי שם, אבל לא ממש בא לי ויתרתי על הנוסטלגיה.

מה שהיה, תשכח מזה
מה שיהיה לא משנה
מה שאבקש, בעולם כזה
תן לי את היום הזה.

_יש בהחלט מקום לעצב. ידעתי שאני עושה את הצעד הנכון, ההחלטה הוחלטה, הבירוקרטיה כבר היתה מאחורי, ובכל זאת...
איזו התאבלות על החלום שהיה פעם ונגוז, על התום, על מה שרק הרגע היה חיי ועכשיו כבר לא._
תודה ב דרך


_תני לעצמך זמן , תיראי את עצמך עטופה באור ,כך ששום דבר בעצם לא יכל לחדור ,חיוך קטן על שפתייך והכל טוב.
שלך... אוהבת מריה._
את כותבת כלכך יפה, מריה. כלכך נכון. את מכירה אותי כלכך טוב. @}


עוד מעט, כשהעצב יפוג, את תחושי קלה וחופשייה
עוד לא קלה וחופשיה, עירית לוי, אבל משהו מהצער מתחיל להתפוגג.


ענבל מאחלת לך ומקווה שכבר היום את מרגישה הרבה יותר טוב , שיהיו לך חיים יפים ושמחים .
תודה לך, ניקיטה. את בטח חשה אותי אם עברת תהליך דומה. זה לא פשוט, אבל תודה לאלוהים שאני נמצאת היום במקום הזה.

שלום ענבל
קראתי את דברייך . ומאחר ועברתי הליך דומה לזה שלך (ואגב קראתי בעיון את מיכתבייך הקודמים ), בירצוני להגיב : לטעמי עשית את המהלך הנבון והנכון ביותר שיכולת לעשות . ומיתוך תובנות שאחרי , אני יכולה לומר לך , שבמצבים שכאלה ,על אף שהינך יודעת בוודאות שאת עושה את המהלך הנכון , זה מלווים בהמון רגש .
וליפעמים אף ברחמים עצמיים ,שתוצרם לעיתים עלול לבלבל יותר .
ענבל מאחלת לך ומקווה שכבר היום את מרגישה הרבה יותר טוב , שיהיו לך חיים יפים ושמחים .

אבל יש גם מקום לעצב.
בהחלט. וטוב שאת מאפשרת לו לעלות.
כי אם לא היית נותנת לו עכשיו מקום, הוא היה מלווה אותך לקשר הבא,
יושב אתכם ליד השולחן עם היין והנרות כמו גלגל חמישי, ולא נותן לך מנוח.

עוד מעט, כשהעצב יפוג, את תחושי קלה וחופשייה (איפה, איפה אייקון של פרפר כשצריכים אותו )

הגעת לרגע השיא . הדמעות ,הבכי הן בפרוש היתנקות ,אך אל תיתני לעצמך להיכנס לרחמים עצמיים ,כיוון שאין לזה מקום בחייך , ביחוד אחרי שעברת תהליך נכון ,שבה מהמקום הכי אמיתי שלך . את ביצעת את החלטותייך ממקום של אמת ואת יכולה להיות בטוחה שההחלטה הנכונה היתבצעה בחייך!
תני לעצמך זמן , תיראי את עצמך עטופה באור ,כך ששום דבר בעצם לא יכל לחדור ,חיוך קטן על שפתייך והכל טוב.
שלך... אוהבת מריה.

יש בהחלט מקום לעצב. ידעתי שאני עושה את הצעד הנכון, ההחלטה הוחלטה, הבירוקרטיה כבר היתה מאחורי, ובכל זאת...
איזו התאבלות על החלום שהיה פעם ונגוז, על התום, על מה שרק הרגע היה חיי ועכשיו כבר לא.
כאב לי כלכך, הגרון, הראש. הלכתי לרופא ואמרתי לו - אתמול התגרשתי. אה, אז זה מובן. קחי אכינציאה, נוחי.

הלכתי לישון אצל חברים. ככה הרגיש לי.
תודה מיץ פטל. שמעתי את ההודעה שלך עכשיו ועוד נדבר.
תודה פרח
תודה מונו נוקי
תודה גילי
תודה ב דרך
קראתי את מה שכתבת ואני שואלת את עצמי למה תמיד יש את הפנטזיה הזאת שכשמתגרשים מרגישים שמחים נורא, הקלה וכדומה. אני בטוחה שגם זה יבוא אבל יש גם מקום לעצב. את כתבת שהיית חולה אחרכך.

פרחים לכולכן
@} @} @} @} @} @} @} @} @} @}

אני זוכרת את עצמי ביום שאחרי. חולה כמו שלא הייתי הרבה זמן.

יקרה שלי, מחבקת אותך חזק חזק. חבל שאני לא לידך עכשיו.
אני קוראת ובוכה איתך.
קחי לך את כל הזמן שבעולם לבכות, להתעצב. ואני מתארת לעצמי שזה מה שאת עושה.
בטח עם חב' טישו, מיים והטלפון שלא מפסיק לצלצל.

אני גאה בך. על כל הדרך שעשית.
אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד.

תני לעצמך לבכות, תני לעצמך לצחוק, תני לעצמך חיבוק, תני לעצמך כל מה שאת צריכה היום.

כבר כתבתי לך את זה פעם - יש לי תחושה שאת עוברת את התהליך הזה כל-כך "נכון".
את נותנת לעצמך להרגיש כל רגש שעולה, לא מדחיקה, לא נמנעת מהחלקים הלא נעימים,
ועוברת את כל מה שאת צריכה לעבור כדי להיות אחר כך באמת חופשייה מהעבר.

הרבה אהבה

תודה לכולכן על כל הברכות.

עברתי את היום הזה קשה. היה לי קשה ריגשית. כשיצאתי בבוקר מהבית הרגשתי חזקה ושמחה ומצפה לקבל את הגט ולסיים את התהליך.

נכנסנו בשלב הראשון לבית הדין ואז הוא היה צריך לחזור על דברי הרב. 5 דקות בערך של מילים טיקסיות. הביאו עדים וכן סופר סתם שהוא יכתוב את הגט.
אז יצאנו ועמדנו בחוץ. אולי בגלל שהיה לי קשה רגשית התבדחתי איתו על אורך התפקיד שנתנו לו.
לא יודעת מה פתח את הסכר אבל פתאום בחוץ התחלתי לבכות. לא יכולתי בכלל לשלוט בתחושות. עצב עמוק הציף אותי.בכיתי, בכיתי. התרחקתי קצת. לא הרגשתי נוח להיות חשופה בפניו עם הרגשות שלי. טוב,

היה רגע שהתברר שיקח חצי שעה עד שהסופר יסיים לכתוב. הוא הציע שנלך לשתות קפה,
אבל אז הסכר נפתח שוב ומפל של דמעות התחיל לרדת. לא התאים לי לשתות איתו. אחרי שקצת נרגעתי הוא בקש לדבר ומצא את הרגע לומר לי איך הוא מרגיש.
קשה, עצוב, ועוד ועוד.

שמעתי, ושוב חשתי עד כמה אני שלמה עם עצמי למרות כל הצער והעצב.

טוב שעבר מספיק זמן בו יכולתי להרגע קצת עד שנכנסתי לקבל את הגט. הייתי צריכה לעמוד מולו, להחזיק את כפות ידי פתוחות כלפי מעלה. הוא הניח את כתב הגט בידי.

הרגע המהופך הזה. התשליל של החתונה.
הטקס הזה משמעותי בעיני. ראיתי בו רגע חשוב וקדוש אפילו. עצוב, עצוב אבל חשוב. את הקשר העמוק שהיה ביננו רק טקס בעל משמעות ועוצמה יכול להתיר.
שמעתי כלכך הרבה דברים רעים על הרבנות. היום אני שמחה שיכולתי לעבור את התהליך של הפרידה במקום הזה. בכל שלב נתקלתי שם באנשים סימפטיים שהיו מוכנים להקשיב ולבוא לקראת בהמון רגישות לקושי של הרגע בו אנו עומדים.

אני צריכה קצת זמן עם עצמי.

[h=2]

מזלטוב!!![/h]
(()){@(()){@(()){@(())

יקירתי,
אחשוב עלייך מחר.

שולחת לך ברכות וחיבוקים והרבה אהבה

שמחה לשמוע שהגרושים בעוד יומיים ושהכול בה לידי סיום. קחי את זה בקלילות ,את החלק הקשה כבר עברת .
אשלח לך אור.
לגבי מסטרE 'העיתוי שלו די מושלם .
המשך שבוע טוב ,הרבה חיוכים .
שלך מריה .

הרבה ברכות ליום המיוחד @}

מחר.

יום נפלא.

עוד יומיים.

מריה תודה
כיוון שאין לך דף בית אישי אכתוב לך כאן. אני יוצאת ליומיים לצפון במסגרת העבודה ואחרכך.....
הנה זה בא. הגירושין המיוחלים.
וגם מסטר E התקשר היום ורצה לפגוש אותי אבל נדחה את זה עד שהעניינים הללו יסתיימו.
אוהבת.

ענבל יקרה!
מאחלת לך שבוע מקסים.
עם המון חיוכים.

שלך מריה

מהזה ענקית...
את מפתיעה אותי תמיד עם התובנות שלך.עם היכולת שלך לתת מקום לרגשות, עם ההכלה שלך. עם הנאמנות שלך לעצמך (סוף סוף).
ומצפה ומחכה למי למי - ל ע צ מ ך !

מתגעגעת אליך מפה עד ב"ש וחזרה.

מריה היקרה לי מאוד.
תודה על המילים שלך.
צרפתי קישור נחמד ש"השאלתי" מחברה.
שבוע טוב מקסימה.
ענבל

את רוצה
את רוצה לשיר את השיר שיר שיבא לך אהבה להילחם ומה שמפחיד אותך תהי חזקה לבטא את את השימחה שבך שנידחקה.
אסוציטיבית מלות פיזמון זה עלו במחשבתי.

@}

אוי זה מרגש!

אני מסכימה עם טל. גמני חושבת שתמיד היית גדולה. ע-נ-ק-י-ת!
כל הכבוד לך שיצאת למסע הזה.

חוגגת איתך

טל
שני

תודה.

מתוקה,

היית גדולה מהתחלה.
פשוט יש לך את ההזדמנות לראות את זה.
זה פשוט נפלא.
תחגגי את גדולתך, ותמשיכי הלאה.
את נהדרת @}@}@}

_כל מה שקרה, כל מה שעברתי, כל הרגשות והפחדים. ונשארתי דבקה באמונה הפנימית שלי. דבוקה לאמת הפנימית. קשובה לעצמי ביושר, בהקשבה.
גדלתי_

(())(())

עברתי על הדף הזה שלי.
קראתי אותו מתחילתו,
והרגשתי כזאת גאווה.
זאת אני????

עם התבונה, האומץ, הרגשות הפעילים?
עם יציבות נפשית כלכך ברורה?

אני מרגישה גאה כמו אם בביתה.
כל מה שקרה, כל מה שעברתי, כל הרגשות והפחדים. ונשארתי דבקה באמונה הפנימית שלי. דבוקה לאמת הפנימית. קשובה לעצמי ביושר, בהקשבה.

גדלתי

בעוד 4 ימים, הנה זה בא.

הבאתי את הילדים אל בית הוריו של ה X , בדרך ראינו אותו צועד יד ביד עם חברתו. ראיתי אותה בפעם הראשונה בלוויה. הרגשתי עם זה די בסדר.
עכשיו, יד ביד,
זה קצת עצוב וקצת הקלה וקצת שמח
והרבה הרבה הרבה מבוכה,
יצאתי מהמכונית, הילדים יצאו אליו, אמרנו זו לזו שלום.....
מבוכה....
בטח יהיו עוד מחשבות ורגשות סביב זה במהלך החיים.

אחת השאלות שבדקתי תוך כדי ההחלטה להפרד היתה, איך אני ארגיש כשאישה אחרת תגור בבית בו גרנו ותהיה בת הזוג שלו, איך ארגיש כשיהיו לו ילדים חדשים.
אני הרגשתי כבר אז שמחה, הקלה וגם קצת עצב.
גם המחשבה על כך עזרה לי להחליט להפרד.
שכל אחד ימשיך את חייו.

היה יום עמוס מאוד ומלא ברגשות. חיבקתי ונשקתי את כל מי שאהבתי במשפחה הזאת. בנות אחותו המקסימות, כלכך התגעגעתי אליהם. ראיתי בעיניים שלהם כמה שהן התגעגעו, כמה שהן מצטערות שאני כבר לא חלק....

לחצתי לו את היד. זה היה בסדר.
אמי נגשה אליו והוא חיבק אותה בחום שלא היה לו עבורה כשהיינו נשואים.

פגשתי חברים מהצבא שהיו חברים משותפים פעם.

היה עצוב להפרד מאבא שלו. לחשוב על כל החיים הארוכים שעבר ואיך שדעך לאט לאט בעשר השנים האחרונות. איש קשה, איש חביב, התיחס אלי כלכך באהבה גם אחרי שנפרדתי מבנו.

תודה שני,
תודה פרח,

מחר אני הולכת ללוויה של חמי. ככה זה. לקח לי זמן לעכל את הרעיון. בצהרים חשבתי להתחמק מהלוויה, להשאר עם הילדים, לבוא לבקר אותם רק בשבעה.
אחרכך, גם בעקבות שיחות התיעצות, הבנתי שעם הרגשות שלי בנוגע למשפחה של הX אני אצטרך להתמודד. ומה לעשות שהסיטואציה עכשיו היא של אבל. זה המצב.

אני מכירה את עצמי. אני בוכה בקלות רבה. בסיטואציה רגשית כמו לוויה ועוד של אבא שלו, ביחד עם המשפחה שלו שאני כלכך אוהבת....הדמעות יתפרצו ללא שליטה.
מקסימום, משקפי שמש והרבה טישו יחפו על המפל.
אמא שלי, מדהימה, היא גם מגיעה. חלק מזה קשור אלי. היא רוצה להיות איתי שם, לתמוך בי,
חלק מזה, חלק גדול מזה קשור לכך שזו משפחה שנהיה קשורים אליה כל חיינו. הילדים המשותפים מחברים ביננו לעד. אני סומכת על עצמי וגם עליו שנוכל להיות גם אחרי הגירושין בקשר בריא עבור הילדים.

אביו של ה X נפטר היום. זה לא היה פתאומי, אבל, בכל זאת עצוב.
מחר ההלויה, אני יודעת שיהיה לי קשה שם. גם לראות את כל המשפחה שלו שאהבתי, גם להפרד מהאיש הזה שמאוד חיבבתי.
זה קשור גם לפרידה מהבן שלו?

אולי נורא לומר את זה בקול רם
אבל אני תוהה אם הגירושין באמת יתבצעו ביום ראשון כמתוכנן או שידחו בגלל שהX יהיה עדיין בשבעה.

אני רוצה להתגרש.

אכן מקסימה, וגם אמא שלה.


חוץ מחיוך,
אין לי מה לכתוב.
רגועה, זורמת, נדהמת מכל מה שעברתי ומשלוות הנפש בה אני נמצאת.
זה עוד פחות משבוע, הטקס החשוב הזה שמשחרר את הכבלים שעדיין קושרים ביננו כ"זוג".
שבוע מבורך

היא רוצה שנעשה את מה שהיא רוצה
מקור השראה לכולנו!
אכן מקסימה, וגם אמא שלה.

שבת שלום

רגיל וקליל עכשיו. ערב שבת בשקט שלי. שקט פנימי, נפשי, פיזי.
הילדה שלי בוכה בטלפון (היא אצל אבא):

אני רוצה להיות איתך, אני אוהבת רק אותך.
היא צועקת, כועסת. כועסת כי מתחילה להבין שסביבה הרוב הגדול חי במשפחה מסוג מסויים ואצלה, המשפחה מפוצלת. היא פעם אצל אימא פעם אצל אבא. אף פעם לא ביחד. אף פעם לא מושלם.
קטנה, הבת שלי, בת פחות מארבע, אבל איזו נבונה, איזו רגישה ועם עמדות ברורות לגבי החיים שלה.

אני לא לוקחת את זה קשה. אומרת לה שמבינה שקשה לה עכשיו ושאני שולחת לה חיבוק ונישוק.
גם יודעת עד כמה היא אוהבת את אבא שלה. רק עכשיו ,היא רוצה שנעשה את מה שהיא רוצה ולא את מה שמתאים לנו (בעיקר לי). בודקת אותי ואת אביה, לראות עד איפה אפשר לשנות את הסדרים שנקבעו.

יש לי מזל גדול שבן הזוג לשעבר הוא אב כלכך מסור. מזלם של ילדי שהם חווים אב פעיל.
נראה לי שהיא תהיה בסדר.

הבת המקסימה שלי.

כולכם אחלה

בטח מקשיבים

יש כאן אנשים טובים ונעימים, פתוחים. לכן זה כיף לתמוך.

bluesboy

תודה שקראת והגבת. נעים לדעת שיש מי שמקשיב/ה...אי שם במרחבים הוירטואלים

אגב מדברייך האחרונים נשמע כאילו לא ממש סיימת רגשית את העניין, אבל נותר רק לחזקך.
את לא ממש חייבת להרים אליו שום טלפון, וזהו. סעי הלאה!

לאשה אמיצה, אם אכן היה זה הצעד הנכון, (וההרגשה הפנימית שלך לאחר מעשה מעידה שאכן הצעד הוא כזה), אז כל הכבוד, המון איחולי הצלחה ולוואי שתמצאי כבר כיוון חדש, למרוש שלא בוער, וחושב לנצל את התקופה הזו לא להמתנה, גם לא לריצה, אלא לחזרה והשתלטות על חייך, כהזדמנות לעצור, לעשות דברים אחרת, לעשות דברים שקודם (ואולי אחר כך) היית מוגבלת בהם, בקיצור, לחיות. השאר יגיע!

[email protected]

זה מתחיל לדגדג לי מבפנים. התחושה הזאת של התגעגעות לגבר. מן געגוע כזה. אחרי שבועות רבים בהם הקפיד מסטר E להתקשר אלי לוודא לשלומי, חולפים להם שבועיים ואנו לא מדברים. חשתי היום רצון להרים טלפון, לדבר איתו.

המעגל הקודם בחיי עומד להסתיים.

אני חושבת שקרה מספיק, שחוויתי והרגשתי קשת כלכך רחבה של תחושות בנוגע לפרידה הזאת. בלי עיין הרע, טפו טפו טפו.....
אני מוכנה לסגור את המעגל הזה. מוכנה להתגרש.
מוכנה לצעוד ברבנות עם כתב הגט מתחת לבית שחיי, למסור אותו ל X ולשמוע אותו אומר את המילים (מה הן בדיוק? הרי את מגורשת?)

ואולי יתחיל בקרוב קשר חדש. בעדינות, בהנאה. אני רוצה להנות עם מינימום של פחדים. אני במקום טוב טוב היום. אוהבת את עצמי על אמת. חשה בנשיות שלי מבפנים ולא חייבת להוכיח אותה לעצמי במעשים חיצוניים וקיצוניים. נהנית מהלבד שלי. יודעת להיות לבד.....ורוצה גם ביחד.

איזה יום טוב.

שמלס
תודה שכתבת לי. אני קוראת אותך ושומעת את בן הזוג לשעבר שלי. הוא בטח היה מתאר משהו דומה. יום אחד קמתי והחלטתי להפרד ממנו. זה, כמובן, לא קורה אף פעם ביום אחד. ההבנה קרתה ביום מסויים, אך לקח לי עוד חצי שנה של חיים משותפים עד שהחלטתי סופית. ומאז, עברה שנה וחצי, ואוטוטו מתגרשים. היית מאמינה שלמרות שרציתי ועדיין רוצה להתגרש ממנו זה לווה בכלכך הרבה צער, כאב, פחדים?

אני שמחה בשבילך שעברת תהליך עם עצמך, שלמדת לכעוס עליו כדי שתוכלי להשתחרר ממנו. שמחה בשבילך שאת בשלב של הקמת משפחה חדשה. לי קשה לדמיין דבר כזה עדיין, יש לי עוד דרך ארוכה. הגעתי לרגע שזוגיות או קשר עם גבר כלשהו לא ממש מעניין אותי. זה בניגוד גמור לכל מה שהייתי עד כה. אני חשה משוחררת.

יודעת שכשאחליט או כשיגיע הזמן אוכל להנות מקשר חדש.
לילה טוב שמלס.

טוב, אני אכתוב.
היינו יחד מגיל 16.
נישאנו בגיל 20.
ילדתי לראשונה בגיל 24.
כשעזב הייתי בת 27.
הפרדה הייתה פתאומית.
ערב אחד בעלי חזר מהעבודה והודיע לי שהוא עוזב את הבית.
ארז תיק והלך.
השאיר אותי כה לבד פתאום עם שני ילדים קטנים.

זה היה בחודש פברואר.
הגט היה בנובמבר.
בכל אותה תקופה ניסיתי ללא הרף להחזיר אותו אלי בדרכים ישירות ועקיפות.

רק מאוחר יותר למדתי לכעוס עליו. רק בעקבות טיפול פסיכולוגי הבנתי את הכל.
והיה המון להבין.

במשך שנה לא עיניינו אותי גברים. נהניתי מאד מהלבד שלי ומהמשפחה הקטנה והנעימה שלי. זו הייתה בעצם משפחה חדשה, כי איתו היינו משפחה אחרת.
במשך שנה נוספת נפגשתי והיו לי מס' מערכות יחסים יותר ופחות רציניות.
אח"כ הכרתי את "הוא" שבשבילו היה שוה להפרד מהלבד המענג ולהקים משפחה חדשה.

כתבתי מאד בקיצור. זה ים עמוק ואני לא רוצה להציף את הדף שלך.
אענה על כל שאלה שתשאלי.

הי ענבל,

רק להגיד שאני עדיין כאן, עוקבת בשקט,
שולחת אליך אור ואהבה, ורייקי (שזה כמו מילה אחרת להגיד "אור ואהבה").

שמלס
תודה שכתבת לי אני אשמח אם תכתבי לי שוב, אם יבוא לך על מה שעברת.

שלום ענבל, קראתי חלק.
מתחברת להמון.
קצת מוזר לי לכתוב בשם הזה מחוץ לדף ההוא.
כי זו לא ממש אני. זו לא כולי.
זה מעייף.

זו מיץ
מזל טוב יקרה.מזל טוב!!
מחר אזכה לטיפול?

פרח, תודה.

חזרתי מפגישה ראשונה ברייקי 1. היה נפלא. כשהמאסטר ראתה את החששות שלי, היו לי אי אלו חרדות, היא החליטה להתחיל ישר בהתחברות ואת הצד ה"עיוני" שמרה לאחר כך. הרגשתי בפגישה הזאת ממש טוב.
אתמול, כשנסעתי להורים שלי באזור המרכז, הייתי עסוקה כל הדרך במחשבות עצובות במתכונת הימים האחרונים. הגעתי לחניה, יצאתי מהמכונית, עליתי במדרגות .... ממש לפני שפתחתי את הדלת לבית שלהם חשבתי לעצמי שכדאי להכנס עם חיוך וחיבוק לאמא שלי. מהרגע שעשיתי את זה עזב אותי כל העצב והאבל, עשיתי את הסוויץ במקום הנכון.

במהלך פגישת הרייקי אמרה המדריכה שאחרי שמתחברים לוקח שלושה שבועות להתנקות. לכל אחד יש את סימפטומי הניקוי שלו (לעיתים הם לא מורגשים). ריגש אותי נורא כי זה בדיוק בדיוק הזמן שנשאר עד למעמד הגט. לא סתם החלטתי להתחבר עכשיו. כמה נפלא

ענבל, רק עכשיו ראיתי את ההודעות שלך כאן מהיומיים האחרונים...

נראה לי שעם כל הקושי והכאב, התהליך שאת עוברת כל כך נכון לך.
בדיוק מה שאת צריכה לעבור כדי לפתוח עוד מעט דף חדש ממקום נקי ושלם,
כדי לא לקחת איתך לקשר הזוגי הבא "זנבות" ועניינים לא פתורים.

אני מתכוונת לעיבוד של הכאב סוף סוף,
ולסדר ולניקיון שאת עושה כדי לפנות מקום לאנרגיות חדשות.

התובנות שלך לגבי מה שאת עוברת כל כך ברורות ונקיות.
מדהים!

מחבקת אותך בחום ענבל יקרה.
.... מתפנה מקום בנשמה שלי לעצב טהור, לתחושת אובדן, לאבל על חיי הנישואין שהגיע זמנם להסתיים.
ממש כך , ענבל, ממש כך.
אל תפחדי מהעצב, אל תפחדי מהכאב. את נותנת לו מקום, את מקיימת אותו. את לא מזלזלת ברגשות החשובים הללו.
תבכי,תתיפחי. זה בדיוק הזמן.
רוצה להיות לידך עכשיו, רק לתת לך טישו וכוס מיים.בדיוק כמו שחסרת לי בבכי שלי.


מצד שני
לבד לבד, כלכך טוב בלבד הזה עכשיו
אני מעריכה את היכולת שלך גם להרווח עכשיו.

יקרה ומקסימה, בדיוק עכשיו מסיימים לקרוא את התורה. ומחר שוב יתחיל " בראשית ברא אלוהים.."
ואת בדיוק מסיימת עכשיו את הפרק הזה בחייך ומעבירה לדף הבא.
לחייך.

תורי לשלוח חיבוקים. אפשר לרקוד על מדרגות הרבנות גם כשעצוב,יש גם ריקוד של עצב פרידה ושיחרור.
בכל אופן כשיגיע זמני, אדע אם אפשר לרקוד אחרי הטכס הלא סימפטי הזה.(לפי מה שאמא שלי סיפרה מנסיונה האישי).

ענבל,
אני מודה לך מאד על ההזמנה, היא נגעה לליבי.
לצערי לא אוכל לעזור בהתייחסות אישית לדברייך כרגע, אולי משום שאני שקועה מדי בשלי. הדמיון של תחושות האבל הוא שעושה לי את זה קשה לתגובה. מכיו שאני בתהליך, אני חשה שאין לי מה לתת מתוכו.
אני רק רוצה לשלוח לך חיבוק ועידוד.

ערב, שמחת תורה.
רציתי ללכת לבית הכנסת היום. הילדים שלי לא כאן ופתאום, עצבות כזאת ולא בא לי. האם אני מקבלת אותי בעצב הזה? האם אני מחבקת אותי עכשיו? מערסלת בשקט? האם אני חוששת מהעצב, מהאבל?
זה כאן ועכשיו. כך זה צריך להיות בימים הללו. בימים שלפני הגט. עכשיו, כשלא צריכה לחשוב יותר על פרטי ההסכם, מתי כבר נחתום, מתי יקבלו אותנו ברבנות.... מתפנה מקום בנשמה שלי לעצב טהור, לתחושת אובדן, לאבל על חיי הנישואין שהגיע זמנם להסתיים. הדמעות שמציפות אותי שמנקות אותי. אני מפנה לכן מקום של כבוד.

לבד לבד, כלכך טוב בלבד הזה עכשיו. לפני כמה חודשים דיברתי עם בחורה שהתגרשה והיא תארה לי את טקס הגירושין ברבנות. אני פרצתי בבכי, לקח לי הרבה זמן להרגע. ראיתי את החתונה במהופך. את הרגעים המרגשים של האיחוד הקדוש מתחלפים בתשליל שלהם. לא נראה לי ש "אני ארקוד על מדרגות הרבנות". המילים של רחל ה היום ואתמול על האובדן ועל תחושת האבל שהיא חווה נגעו לי ונגעו בי. כאן אני נמצאת. תהליך של טיהור ניקוי של הנפש. ענבלי, את צריכה עוד קצת זמן לחוות את זה. כמה זמן שלוקח.

נמנעתי בימים האחרונים לכתוב בדף שלי. התחלתי לחוש שונה מבשבוע שעבר עלי, אבל עדיין אני חשה קצת קצת חלשה וקצת נוטה להתערער אז העדפתי עד עכשיו לא להתעמק יותר.

ביקרתי חברים בישוב מדהים ליד כרמיאל. חברים טובים טובים. היה פשוט מדהים מכל בחינה שהיא. הילדים שלנו שיחקו והתרוצצו ביחד, יצאנו לטיולים בחיק הטבע (אני זקוקה באופן ממשי לשהות בטבע, להתחבר לאדמה, לצמחיה, לשמים. עושה את זה מעט מידי) היה יפה לראות את הבת הקטנה שלי מטפסת על הסלעים, הולכת בשבילי היער, נפתחת לטבע לאט לאט.
אבל מה שהכי הכי היה השיחות שנהלתי עם שניהם. שניהם אנשים מדהימים (גם "באופן") רוחניים וארציים גם יחד. היו לנו המון שיחות על עצמנו, על החיים ועוד ועוד...
איכשהו התיצבתי עם הרגשות הקשים שחוויתי בשבועיים שעברו. אבל אני עדיין נזהרת.

הנה, אנחנו כבר בחודש אוקטובר ובעוד כמה שבועות יסתיים התהליך שעברתי בשנתיים האחרונות. העצמה של הצער שמכה בי עדיין מפתיעה אותי. כנראה שתהליך של אבל ופרידה לא הולך בקו ישר אלא עושה לפעמים סיבוב וחוזר לנקודה מוקדמת יותר מבחינת העוצמות הרגשיות.
אתמול ביתי אמרה לי : "הייתי רוצה שאת ואבא תתחתנו שוב"...
היא היתה רק בת שנתיים כשנפרדנו ואין לה זיכרונות מודעים מהתקופה שחיינו יחד, אבל, זה ברור שזה מה שהיא תרצה. הכי טיבעי בעולם.
אמרתי לה שאני ואבא לא נתחתן שוב. שפעם אהבנו אבל היום אנחנו לא מסתדרים ורבנו הרבה ושלא היינו מאושרים.
"אז תבקשו סליחה"
"סליחה כבר ביקשנו וזה לא ממש עזר. ניסינו להסתדר ובכל זאת לא היינו מאושרים, בינתי."

מתחילה את היום עם כוס קפה, בשקט שלי, עם שלווה פנימית.
כשהייתי בצפון אמרתי שאני רוצה להספיק עוד כמה דברים בחופש. להכנס לכל מיני פינות בבית, למיין חפצים, בגדים ולשחרר את הבית ואת עצמנו ממה שלא צריכים כאן. זאת אומרת להמשיך את תהליך הניקוי שאני עוברת. אז התחלתי לעשות את זה וזה הלך ממש מהר, אין לי הרבה מיותר, הבית שלי קל ויש בו מעט חפצים. זה ממש משמח את ליבי.
דבר שני, אני מתכוונת בסוף השבוע הזה להתחבר לרייקי. סוף-סוף. מתכננת מפגש ראשון השבוע ומחכה לי עוד מפגש בסוף השבוע הבא. נראה לי שאם יהיה לי מה לספר בנושא זה אכנס לדף על רייקי שכתבו בו לאחרונה.

יום טוב ומבורך @}

הכאב הזה שאת חשה הוא יותר מסתם כאב. הוא פתח להתפתחות רוחנית ולשינוי עמוק. יש לי המון מחשבות שמתרוצצות והן לא מסודרות לכתיבה. אני לא יכולה ממש לחלוק איתך אחת לאחת תובנות שהגעתי אליהן בשנתיים הללו, אבל רוצה לומר לך:
אחותי, שולחת לך המון אהדה, אהבה וסימפטיה. לא קל לחוש את הכאב הזה. זה קורע, זה מתיש. אם את כותבת ואנשים מגיבים אליך, התחלת בתהליך של ריפוי אמיתי. האתר הזה נתן לי מקום להתפתח. רוצה להציע לך לפתוח _דף בית אישי
את יכולה להקליק על המשפט הזה ואז להחליט על השם שלך (שצריך לכלול מילים המחוברות בקו תחתי) ולכתוב משהו.
את יכולה גם לפתוח דף_ בלוג באותה שיטה ולכתוב מה עובר עליך.

@}

תודה ענבל.
אין לי דף משלי כי אין לי מושג איך פותחים דף כזה.
אני מרשה לעצמי לכתוב בדף שלך, מכיוון שאני משתמשת במחשב של חברה מדי פעם.
שכחתי את הגבר שהייתי נשואה לו כשההתאהבות היתה בשיאה. כעת הגבר שבחיי עזב. אני מוצאת את עצמי במקום של עצב כולל על עצמי והגברים שהיו בחיי.
רחמים עצמיים נתעבים בעיניי,אבל יש לי בשפע מהם כרגע.
שנת גמילה לפי 12 הצעדים, כמו גמילה מסמים ומאלכוהול.
זה מצחיק אותי, כרגע ממקום שאני נמצאת, זה נראה כמו 100 שנות בדידות. קטנה עליי שנה של גמילה., נכון זה היה מבלבל, אבל כמו טובעת נאחזתי בו עם כל הפחדים וכל העוצמות שאגרתי בשנים האחרונות.
הלוואי שהייתי יכולה לחזור אחורה, לבלוע כמה משפטים שאמרתי לו והבריחו אותו ממני.
הלוואי שהייתי קצת יותר יפה, מושכת,פחות דפוקה רגשית.
הלוואי שהיה גם הוא מתאהב בי ונשאר.
אבל הוא לא. עכשיו אני מעבדת אובדן של שניים.
כמה כאב אפשר עוד לשאת?

יקרה,

רק היום אזרתי את כוחותי להיכנס לדף זה.
את נוגעת בנימי נפשי החבויים אף לי.
עדיין אין לי המילים להתייחס, אך הלב מלא ומחבק אותך.
אהבי אותך, ואת הילדה שבתוכך.
צרי זוגיות עם עצמך קודם. קדשי אותך אליך, ואז יבואו גם דברים אחרים.
אלו מילים שאומרת גם לעצמי.
את אמיצה במעשייך ובשיתופייך.
אני בטוחה שאת מעצימה ותומכת גם באחרים / אחרות בתהליכי החיים שלהם.

אנגלי
עונה לך כאן כי אין לך דף בית. תודה שכתבת לי. כל המילים הללו עושות הרבה לכל אחד מאיתנו שכותב כאן. תודה על העידוד שלך.
זה נכון שאנחנו נמצאות על איזה רצף וכל אחת במקום שונה ברצף הזה.
אני יודעת היום (וגם ידעתי את זה בעבר, כשהחלטתי להפרד), שלא מספיק להחליט להפרד. צריך לעשות עבודה נפשית ממושכת ואמיתית. כל אחת עושה את זה באופן אחר. אני נעזרתי תקופות מסוימות בפרחי באך (עם מטפלת מופלאה) שעזרו לי לברר סוגיות שונות בזוגיות הקודמת שלי. קראתי ונעזרתי מאוד בספר "גירושים רוחניים". הספר הזה פשוט העלה אותי בכמה מעלות רוחניות. שיפר את המבט שלי על מה שהיה ועל החיים בכלל. נתן לי את האפשרות לראות את החוויה הזוגית שעברתי באור אוהד. איפשר לי לומר תודה בליבי על כל מה שעברתי, הטוב והרע. ההפרדות עבורי, והגירושין, מורכבים משלבים נפשיים רבים עם תתי שלבים. לפעמים זה נראה בלתי נגמר. הרגשות מציפים. רגשות של חרדה, עצבות, רגשי אשם ועוד.
לא חוויתי בכל התקופה הזאת געגועים לבן זוג הקודם. לא חוויתי רגשי אהבה או רצון לחזור. מהבחינה הזאת אני מגובשת ברגשותי. אבל, זה עדיין , לעיתים לא פשוט עבורי. כשמתקרב המועד של השלב האחרון בתהליך, כל הרגשות של הפחד והאשם צפים.
אז, כל אחת עוברת מה שעוברת. אני חושבת שתהליכי החיים, למרות הקשיים, הם תהליכים נפלאים ובאמת, מכל קושי נוצרת צמיחה וזה מה שנפלא.

_שואלת את עצמי האם אי פעם אשתחרר מהשליטה שלו?
האם הגט ירחיק אותו ממני סופית?_
הוא לעולם לא יתרחק מחייך. אבל, יהיה לו את המקום שאת תחליטי שיהיה לו. כשתחליטי להפרד ממנו, לא בכעס אלא בהשלמה, הוא ישאר האב של ילדיך ולא אדם שמשפיע כלכך חזק על חייך ורגשותיך. זה אפשרי.
_מפת לידות והנקות משורטטת בקווים לא מחמיאים. חושבת לעצמי שאיתו זה היה בסדר ונכון.
ילדיו היו בתוכי, מותחים קווים בשיפולי בטני, מרפים את שריריי,_
אם איתו התחושה היתה נכונה, האם זה לא שווה בדיקה נוספת?
אני מבינה שאת נמצאת כרגע עם גבר אחר. מהחוויה האישית שלי זה עשוי לבלבל ולהפריע בתהליך החשוב של הבירור העצמי שאת עוברת יותר מאשר לתרום..
הרבה אהבה.

ענבל יקרה. צופה מהצד במערבולת שלך. שולחת אהדה ממעמקי נפשי.
מוזר לקרוא את "עצמי" במהדורה אחרת, מתקדמת יותר.
חשבתי ביהירותי שאני האחת והיחידה עם סיפור מיוחד כזה והנה את נשמעת בדיוק כמוני.
"כולנו ריקמה אנושית אחת ..."
אמרו לי: תמצאי משהו שימלא אותך - לטשטש את הכאב.
מישהי אמרה:לא נורא אחר כך תתפלאי על מה המהומה ואפילו תשמחי שזה קרה.
אבל הכאב כזה מטריד ומגיע בגלים כמו צירי לידה, כמו שן רקובה, חד ומטריד.
אצלי הגירושין אינם נראים באופק ואני כל כך רוצה אותם עכשיו...
אנחנו פרודים כבר שנה, מדי פעם מתחדש גל של פניות לבית המשפט, מצידי, מכיוון שהוא מסרב לכלכל את ילדינו.
אז נפתח הגהינום. מסרים דרך הילדים על חשבון הבריאות הנפשית שלהם, על מה שאמא שלהם"עושה"
אני מוצאת את עצמי בדיוק באותו מקום של תסכול כמו בעבר כשהיה עדיין בעלי.
שואלת את עצמי האם אי פעם אשתחרר מהשליטה שלו?
האם הגט ירחיק אותו ממני סופית?
כשהוא מגיע לאסוף את ילדנו, אני שוב מרגישה רכות כלפיו. איך אפשר להיות שוב במקום כזה, אחרי מה שנאמר ביננו?
לפעמים, כשאני נמצאת עם הגבר שבחיי, משפילה מבט לעבר גופי החשוף,
מפת לידות והנקות משורטטת בקווים לא מחמיאים. חושבת לעצמי שאיתו זה היה בסדר ונכון.
ילדיו היו בתוכי, מותחים קווים בשיפולי בטני, מרפים את שריריי,
השנים שמשתקפות בשערי המכסיף, הן גם הזכרונות שלו.
ליבי איתך אחותי -אם יורשה לי לכנות אותך כך- אור חיבוק ואהבה.

חיבוק ועוד אחד ועוד אחד.
כמה פעמים אעבור את הסיבוב הזה של רגשות, זיכרונות, תהיות
כמה שתצתרכי. אבל כל פעם בהקף אחר של הטבעת. בעוצמות מתקהות ובמשכים
מתקצרים.

מופתעת מעוצמת הרגשות שמציפים אותי. מופתעת מתחושת החרדה, מהענן המרחף הזה בתוכי וסביבי. מרגישה סדוקה, כואבת בגוף ובנפש.
כמה פעמים אעבור את הסיבוב הזה של רגשות, זיכרונות, תהיות? ושוב, אחרי כל הסיבוב הזה מגיעה לאותה נקודה: אני רוצה להתגרש מהאיש הזה.
לא ציפיתי שאחרי כלכך הרבה ימים וחודשים אני אחוש שוב בכאב של ההפרדות.

זה המקום בו אני רוצה להיות. אני אומרת את זה ממקום נקי עם עצמי (כי שוב אני בודקת ושוב שואלת ושוב פוחדת) פתאום שוב לא בטוחה שצריכה להקשיב לנשמה שלי. הנשמה שדברה כלכך ברור בשנתיים האחרונות. הנשמה שיודעת מה טוב עבורה היום ועכשיו. חוסר הביטחון הזה....קשה לי איתו. אני מתבישת לחשוף את הרגשות הללו, כאילו אני לא ברורה עם עצמי. אבל, מצד שני כותבת כי רוצה להאיר את מה שקורה לי ולקבל את זה

שעכשיו אני חשה בכאב הפרידה. עכשיו אני עצובה, עכשיו חרדה, עכשיו חסרת ביטחון. זה מה שזה עכשיו

חיבוק לענבלי

היום הזה נאסף לאיטו עם תחושות גופניות לא נעימות. חולשה, כאבים בחזה וביד שמאל, כואב לי באזור הלב. וחרדות מתעוררות בתוכי. אי שקט, פחד, ענן שיושב מעל ראשי ומוריד אותי למטה.........למטה.
לא טוב לי.
הפיזיות הזו שמעידה על נפשי.

משהו עירער לי את תחושת השלמות הנפשית. משהו פצע את העור המגן עלי.
אולי אלה התמונות שמצאתי בתוך שקית הבגדים שחזרה עם הילדים. תמונות מתקופות שונות. הוא כנראה עשה סדר ושלח לי את התמונות שלי.
נתקלתי בהם בבוקר ודמעתי.
יש זכרונות. לא נבהלת כשחשה עצובה. מקבלת את מצבי הרוח השונים. עם פחד וחרדה קלה קשה לי יותר.
נסעתי במכונית בלילה מהעבודה. על כביש ריק מחוץ לעיר, בליבי מועקה ובגופי כאב. אמרתי לאלוהים שאני מוסרת עצמי בידיו. אני יודעת שהוא יטפל בכל הדורש טיפול.
מוסרת עצמי בידיך

חויתי היום כמה שעות של רגשי אשם מזמזמים. שאולי...ואולי...והייתי מכריחה את עצמי להשאר...ואולי...ולמה?.....ואני לא בסדר....ומה שאנשים אחרים חושבים......ולבסוף מוצאים אהבה.....וגם אם לא רצית היית צריכה להשאר.....ועוד...ועוד....זימזומים על זימזומים...

אבל אם אני מסתכלת פנימה אל תוך נפשי היפה, אני יודעת שחיי כפי שהם היום זה מה שרציתי וזה מה שאני רוצה. שאני לא אחיה עם גבר שנגמר לי הרצון לחיות איתו, שאני לא אחלק את חיי עם אדם שאין בליבי אהבה אליו. שהדרך המשותפת שלנו הסתימה. וכך הדבר עבורי בדיוק מוחלט.

הנה זה מגיע

בסוף אוקטובר

ביום האחרון בחודש

אנחנו מתגרשים.

מוצאת את עצמי מזילה דימעה לרגעים ספורים. מתבוננת בו, בגבר שכלכך אהבתי. מתבוננת בגבר שהייתי קשורה אליו ושביטלתי עצמי מולו. מתבוננת בו, ויש כאב מסויים. לא כאב חותך, לא משהו שאינו מרפה אלא, כאב מהורהר.

האיש שהיה חבר טוב ברגעים מסויימים, שידע להכיל אותי- את פחדי, את חויותי, האיש שאיתו הבאתי ילדים, האיש הכריזמטי הזה, זה שנמשכתי אליו.
אני רוצה לומר לך שלום.
אינני רוצה בך כבן הזוג שלי. תמיד תהיה האב של ילדי ואני בטוחה שנגדל אותם בשיתוף פעולה. אני לא כועסת עליך יותר, אני לא חשה פגועה .
זוכרת את מה שעברנו, את הטוב ואת הרע. מודה לך על השיעורים הנפלאים והקשים שעברתי בחברתך. תודה שהיית בן זוגי ב14 השנים ההן.
אני מודה לך, אלוהי היקום, שהבאת אותי למקום בו יכולתי לקום וללכת. אני נמצאת במקום הזה. כל כולי, בגופי, בנשמתי, ברגשותי, במחשבותי. אני חווה אמונה טהורה, עמוקה ביופי של תהליך החיים.

וזכרונות פתאום עולים...
על אהבה, שנגמרה
מה שהיה איך שאהבנו
איך שהיה לנו...
שמח
עצוב ונגמר

(הזדהות עם קובי אוז )

כן.
היינו היום ברבנות. הבאנו עדים ואת ההסכם. אבל אז הסתבר שמכיוון שהיתה שביתה אתמול, לא קיבלנו את פסק הדין של השופט מודפס ולכן ההסכם לא בתוקף. הרב לא רצה שנכניס את העדים כי אי אפשר להתחיל בהליך הגירושין אם לא סיימנו עם התיק של ההסכם.


אבל...
יש לציין שהופתעתי לטובה, משום שהוא הסכים לעשות את השלב השני לפני הראשון ולחכות לנו שנביא מבית המשפט את ההסכם מאושר כדין. איזה בן אדם טוב.
מחר אנו חוזרים אליו בבוקר והוא יקבע לנו תאריך לגירושין. הפרק האחרון בסאגה הזאת.

אני מופתעת לטובה משום שהרב פועל כדי שנסיים את זה מהר ככל האפשר ולא נוקט ב"סחבת" שהזהירו אותי מפניה כל הזמן. יפה לראות את זה.

הייתי קצת עצובה
עכשיו אני שמחה

זה תופס תאוצה פתאום...
כנראה שעברת איזו משוחה(וגם הוא) ועכשיו העניינים מתגלגלים.

בית המשפט לעניני משפחה

כבודו

עומדים שם מול השופט, מחזיקים את הסכם הגירושין.
הוא מקריא לנו את פרטיו העיקריים לוודא שידענו על מה אנחנו חותמים.
אני חשה .....
קצת מתבישת, קצת עצובה, קצת כישלון (איך לא הצלחתי להחזיק את היחסים האלה)
קצת צוחקת
קצת, קצת, קצת מכל דבר.

עצוב לי עכשיו.

מחר נפגשים בבית הדין הרבני לשלב של הבאת עדים או איך שקוראים לזה.

איזו מותק את. המילים שלך כלכך נוגעות ותומכות ועוזרות. כל מה שכתבת נכון.
אני חושבת שהפחד שלי הוא הפחד שלפני האקט עצמו. עוברים תהליך...עוברים, עוברים, צומחים, גדלים, ואז מגיע הרגע שבו נעשה מעשה רישמי וזה נחתם. יש משמעות לאקט הרישמי עצמו. היום אני חשה בזה.
אני יודעת שנתקפתי בפחד בנקודות שיא שונות בתהליך.
כשהגעתי להחלטה להתגרש ורגע לפני שאמרתי לו.
כשעמדתי לעזוב את הבית ולעבור עם הילדים לבית משלי.
לפני שנגשנו ליחידת הסיוע.
כל פעם שעוברים שלב בתהליך אני חווה גם פחד.
אז כנראה שזה בסדר. יש שוב איזה סוג של התבוננות אחורה ותהייה חסרת מילים על מה שהיה. יש אולי קצה קצה של מחשבה אם כך זה היה צריך להיות.
אז, לסגור את המעגל הזה, קודם לסגור אותו.
@} @} @} @}

ואו, זה באמת פתאומי ומפתיע. ציפיתי שיקבעו לכם תאריך רחוק יחסית.

ופתאום אני חשה פחד. פחד אמיתי. פחד מהחופש הזה. לא יהיו לי תרוצים יותר. פחד להכנס למשהו חדש.

ענ בל, נראה לי שזה בדיוק הזמן לעשות מה שאמרת:
לצפות ולדמיין שיש לי בן זוג שאיתו אני חשה אוהבת ונאהבת.
ליצור תמונה חיה וממשית של עתיד מרגש.
כרגע את מסתכלת על העתיד שלך והוא מוכתם ברסיסים מהעבר.
ומשם בא הפחד.
תפרידי בינהם, בין העבר לעתיד.
את כבר ענבל אחרת לגמרי. את במקום אחר. את יודעת מה את רוצה ומה את לא מוכנה לקבל. לעבר שלך אין קשר לעתיד שלך.
תצרי לעצמך תמונה ברורה ונקיה של מערכת היחסים שתהיה לך. אולי זה יחזק אותך.


אני אחשוב עלייך מחר

האקס התקשר היום ואמר שקיבל מברק מהרבנות שנקבע לנו דיון ליום רביעי הקרוב. יום קודם ז"א מחרתיים, יש לנו דיון בבית משפט לצורך אישור הסכם הגירושין.

פתאום קצת נבהלתי. מה? כלכך מהר מתגרשים? חשבתי שזה יקח עוד כמה חודשים של סבל. אני מוכנה לזה השבוע? בשבוע הבא?
פתאום הרגשתי חשופה. אני אתגרש ואז שום דבר לא מונע בעדי להתחיל ממש את חיי האישיים. כמה שציפיתי להתחיל בהם. להתחיל במערכת יחסים חדשה, ופתאום אני חשה פחד. פחד אמיתי. פחד מהחופש הזה. לא יהיו לי תרוצים יותר. פחד להכנס למשהו חדש.

אני מזיעה עכשיו.

אומרת לעצמי: "ענבלי, קחי את הזמן לאט, לא צריך לרוץ לשום מקום. את מתגרשת , אבל יש לך את כל הזמן שבעולם לעכל את החויות שאת עוברת. לא צריך למהר". זה מרגיע אותי כרגע.

מחשבות שעברו לי כמה שעות לפני כן. כלכך בא לי שיהיה איתי מישהו. להתמשמש, להתחבק, לאהוב והכל. זה חסר חסר חסר. קצה של מבט גברי מעורר בי את זה, שיר שמושמע ברדיו מזכיר לי....
במהלך החג הסכמתי עם עצמי שאני לא ממשיכה בשום מערכת יחסים (טלפונית עם מסטר E ) או אחרת עד שאני מסיימת עם עניניי. עם זה אני שלמה.

איזה מעשה ילדותי נפלא
נפלתי מצחוק!!