על ידי בשמת_א* » 06 אוקטובר 2004, 00:37
אוקיי, הבנתי.
אני מתכוונת לאבל מכמה סוגים על אנשים חיים:
לאבל על מערכות יחסים שבעצם "מתו", שבעצם "איבדתי", אבל לא הייתי מסוגלת להשלים עם האובדן וזה גרם למין "נוכחות" מוגברת של אותו אדם בחיי, ללא כל קשר לתפקיד האמיתי שלו.
נגיד, חברה שהיתה "החברה הכי טובה" שלי פעם, לפני עשרים שנה, אבל אני עדיין חושבת עליה ככה ועדיין מייחלת לטלפון שלה ביום ההולדת שלי, או חושבת עליה בהתלבטות של "להתקשר? לא להתקשר? היא רוצה אותי? אני לא מעניינת אותה יותר? לא איכפת לה ממני?" (דוגמא שהיתה נכונה אולי ללפני עשר שנים, אבל היא עלתה לי בראש בתור דוגמא בשבילך).
במקרה כזה, צריך להפנים ולהבין ש"איבדנו" את האדם הזה, מערכת היחסים הזאת "מתה", ועכשיו החברה יכולה להיות "מכרה מהעבר" שאשמח מאוד להיתקל בה במקרה פעם בעשר שנים ולהגיד בשלווה ובלי כאב לבתי: "הנה פלמונית, שהיתה החברה הכי טובה שלי בתיכון".
וגם לאבל על מערכות יחסים שמעולם לא היו כפי שרציתי.
הפעם אקח כדוגמא משהו שעלה באתר לאחרונה: יחסים עם האם. למשל, אמא קרה, ביקורתית, שתלטנית, שכל הזמן מצביעה על חסר, שכל הזמן מדגישה כמה הבת שלה "לא בסדר", אף פעם לא מחמיאה על מה שטוב ומה שבסדר כי מה ש"תקין" נתפס אצלה כמובן מאליו ולכן היא לא רואה צורך לציין אותו, אף פעם לא מחבקת או מנשקת, לא קשובה לבתה, לא מנסה להבין את בתה ואת מה שחשוב לה, אלא רק לכפות על בתה את תמונת הבת האידיאלית שהיא היתה רוצה לראות.
נגיד שבת לאמא כזאת מבינה היטב בשכלה מדוע האם מתנהגת כך.
נגיד שבת לאמא כזאת מבינה שאמה עשתה ועושה כמיטב יכולתה, וזהו מיטב יכולתה, ככה היא ואין אפשרות לשנות את זה, רק לקבל את אנושיותה ומוגבלותה של האם.
נגיד שבת לאמא כזאת בכל זאת מחזיקה בפנטזיה שלה על האמא שהיא כן היתה רוצה. זאת שתבין אותה, שתתן לה אישור פעם אחת סוף סוף, שתחבק אותה ותערסל אותה סוף סוף, שתהיה
אמא כמו שהבת צריכה, "כמו שאמא צריכה להיות" (תסלחי לי על הציניות לגבי האשליה "כמו שאמא צריכה להיות").
ובגלל שהיא לא מוותרת על הפנטזיה של "מה שהיה צריך להיות", "מה שהיה יכול להיות", היא כועסת.
היא כועסת על זה שהיא לא זכתה לקבל את האמא האמיתית, שהגיעה לה, ובמקומה קיבלה את האמהות הזאת. שתשתנה כבר סוף סוף ותהיה לי אמא אמיתית! כזאת כמו באגדות!
ואז באים כל מיני אנשים חכמים ואומרים לה (אוף, כמה מרגיז!): לא תקבלי את האמא מהאגדות. תשלימי עם זה. זה מה יש, ועם זה ננצח. האמא שלך היא רק מה שיש שם. במקום לחפש את הפנטזיה, תגדלי בתוך עצמך את האמא של עצמך, תצמיחי בפנים את זאת שתאהב אותך ותחבק אותך ותערסל אותך ותקבל אותך כולך בדיוק כמו שאת.
תוותרי על הפנטזיה ועל הציפיות מאמא שלך, האשה האמיתית שילדה אותך וגידלה אותך כמיטב יכולתה.
ויחד עם הוויתור על האשליות ועל הרצון "לתקן" את האמא האמיתית ואת היחסים איתה תוכלי גם לוותר על כל הכעס הזה.
וכשתוכלי לוותר על הציפיות, האשליות והכעס, כי תהיי מספיק חזקה בזכות זה שגידלת לך בתוכך את האמא שתאהב אותך, אצלך בפנים - תוכלי גם להרשות לעצמך להרגיש את הכאב הגדול, הענק, המציף כמו ים, על זה שאת היית פעם ילדה קטנה וכואבת שלא קיבלה את האמא האמיתית שהגיע לה לקבל.
וזה כאב גדול של אובדן.
זה אבל גדול מאוד.
על אדם שחי, אם אמא שלך חיה.
היא חיה, אבל אחרי שתרשי לעצמך להתאבל על מותה של הפנטזיה שלך לאמא "אחרת", להתאבל באמת ובצדק, תוכלי סוף סוף לקיים מערכת יחסים אנושית אמיתית עם האדם האמיתי והחי שהוא אמא שלך, פלונית בת אלמונית, אמא של
רחל ה, והיא תקבל את הפרופורציות שלה: אדם מבוגר, עם בעיות והיסטוריה וכאבים ותכונות מוכרות, ומראה וטעם אישי וצורת דיבור. ואת תקבלי את הפרופורציות שלך: לא עוד ילדה קטנה שנתונה לנצח לחסדה של אמא מכאיבה, אלא אדם בוגר שעומד ברשות עצמו ולא נתון בשום סכנה שהיא ממנה.
אני מקווה ששתי הדוגמאות שנתתי עוזרות לך.
אוקיי, הבנתי.
אני מתכוונת לאבל מכמה סוגים על אנשים חיים:
לאבל על מערכות יחסים שבעצם "מתו", שבעצם "איבדתי", אבל לא הייתי מסוגלת להשלים עם האובדן וזה גרם למין "נוכחות" מוגברת של אותו אדם בחיי, ללא כל קשר לתפקיד האמיתי שלו.
נגיד, חברה שהיתה "החברה הכי טובה" שלי פעם, לפני עשרים שנה, אבל אני עדיין חושבת עליה ככה ועדיין מייחלת לטלפון שלה ביום ההולדת שלי, או חושבת עליה בהתלבטות של "להתקשר? לא להתקשר? היא רוצה אותי? אני לא מעניינת אותה יותר? לא איכפת לה ממני?" (דוגמא שהיתה נכונה אולי ללפני עשר שנים, אבל היא עלתה לי בראש בתור דוגמא בשבילך).
במקרה כזה, צריך להפנים ולהבין ש"איבדנו" את האדם הזה, מערכת היחסים הזאת "מתה", ועכשיו החברה יכולה להיות "מכרה מהעבר" שאשמח מאוד להיתקל בה במקרה פעם בעשר שנים ולהגיד בשלווה ובלי כאב לבתי: "הנה פלמונית, שהיתה החברה הכי טובה שלי בתיכון".
וגם לאבל על מערכות יחסים שמעולם לא היו כפי שרציתי.
הפעם אקח כדוגמא משהו שעלה באתר לאחרונה: יחסים עם האם. למשל, אמא קרה, ביקורתית, שתלטנית, שכל הזמן מצביעה על חסר, שכל הזמן מדגישה כמה הבת שלה "לא בסדר", אף פעם לא מחמיאה על מה שטוב ומה שבסדר כי מה ש"תקין" נתפס אצלה כמובן מאליו ולכן היא לא רואה צורך לציין אותו, אף פעם לא מחבקת או מנשקת, לא קשובה לבתה, לא מנסה להבין את בתה ואת מה שחשוב לה, אלא רק לכפות על בתה את תמונת הבת האידיאלית שהיא היתה רוצה לראות.
נגיד שבת לאמא כזאת מבינה היטב בשכלה מדוע האם מתנהגת כך.
נגיד שבת לאמא כזאת מבינה שאמה עשתה ועושה כמיטב יכולתה, וזהו מיטב יכולתה, ככה היא ואין אפשרות לשנות את זה, רק לקבל את אנושיותה ומוגבלותה של האם.
נגיד שבת לאמא כזאת בכל זאת מחזיקה בפנטזיה שלה על האמא שהיא כן היתה רוצה. זאת שתבין אותה, שתתן לה אישור פעם אחת סוף סוף, שתחבק אותה ותערסל אותה סוף סוף, שתהיה [b]אמא[/b] כמו שהבת צריכה, "כמו שאמא צריכה להיות" (תסלחי לי על הציניות לגבי האשליה "כמו שאמא צריכה להיות").
ובגלל שהיא לא מוותרת על הפנטזיה של "מה שהיה צריך להיות", "מה שהיה יכול להיות", היא כועסת.
היא כועסת על זה שהיא לא זכתה לקבל את האמא האמיתית, שהגיעה לה, ובמקומה קיבלה את האמהות הזאת. שתשתנה כבר סוף סוף ותהיה לי אמא אמיתית! כזאת כמו באגדות!
ואז באים כל מיני אנשים חכמים ואומרים לה (אוף, כמה מרגיז!): לא תקבלי את האמא מהאגדות. תשלימי עם זה. זה מה יש, ועם זה ננצח. האמא שלך היא רק מה שיש שם. במקום לחפש את הפנטזיה, תגדלי בתוך עצמך את האמא של עצמך, תצמיחי בפנים את זאת שתאהב אותך ותחבק אותך ותערסל אותך ותקבל אותך כולך בדיוק כמו שאת.
תוותרי על הפנטזיה ועל הציפיות מאמא שלך, האשה האמיתית שילדה אותך וגידלה אותך כמיטב יכולתה.
ויחד עם הוויתור על האשליות ועל הרצון "לתקן" את האמא האמיתית ואת היחסים איתה תוכלי גם לוותר על כל הכעס הזה.
וכשתוכלי לוותר על הציפיות, האשליות והכעס, כי תהיי מספיק חזקה בזכות זה שגידלת לך בתוכך את האמא שתאהב אותך, אצלך בפנים - תוכלי גם להרשות לעצמך להרגיש את הכאב הגדול, הענק, המציף כמו ים, על זה שאת היית פעם ילדה קטנה וכואבת שלא קיבלה את האמא האמיתית שהגיע לה לקבל.
וזה כאב גדול של אובדן.
זה אבל גדול מאוד.
על אדם שחי, אם אמא שלך חיה.
היא חיה, אבל אחרי שתרשי לעצמך להתאבל על מותה של הפנטזיה שלך לאמא "אחרת", להתאבל באמת ובצדק, תוכלי סוף סוף לקיים מערכת יחסים אנושית אמיתית עם האדם האמיתי והחי שהוא אמא שלך, פלונית בת אלמונית, אמא של [po]רחל ה[/po], והיא תקבל את הפרופורציות שלה: אדם מבוגר, עם בעיות והיסטוריה וכאבים ותכונות מוכרות, ומראה וטעם אישי וצורת דיבור. ואת תקבלי את הפרופורציות שלך: לא עוד ילדה קטנה שנתונה לנצח לחסדה של אמא מכאיבה, אלא אדם בוגר שעומד ברשות עצמו ולא נתון בשום סכנה שהיא ממנה.
אני מקווה ששתי הדוגמאות שנתתי עוזרות לך.