יש הבנות שצפות להן ככה........
אני מבינה פתאום שאני יכולה לערסל את עצמי........
התמודדות עם פריקים של שליטה
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
גם אני הייתי שם ליד מישהי שנשבה ממנה רוח נגטיבית.
חברה טובה שלחה לי שלל תרגילים האחד הוא לברך אותה בוקר בוקר בדרכי לעבודה 'שיהיה לך יום טוב אלכסנדרה' באמירה קולית ברורה כל הנסיעה מהבית למקום העבודה. עוד לפני הקימה מהמיטה לברך את עצמי ואת הקרובים לי, להביט במראה ולהזכיר לעצמי את איכויותי, לאהוב את עצמי מחדש בכל יום. טיהור אנרגטי של הבית באמצעות שריפת ענף מרווה מיובש, הגנות של מגני דוד, הדלקת נרות. לפני פגישות או שיחות מתוכננות הייתי מבקשת מחברים לחשוב עלי רק טוב.
היה לי ברור שהמקור זו לא אני, ושהגל העכור הזה יעבור מעלי אם אצלול ויתנפץ לי בפרצוף אם אבחר להתעמת עימו.
ותרי על האגו, תני לאנשים הללו את המקום שהם זקוקים לו ותני לעצמך את המקום המתאים לך.
גם אני הייתי שם ליד מישהי שנשבה ממנה רוח נגטיבית.
חברה טובה שלחה לי שלל תרגילים האחד הוא לברך אותה בוקר בוקר בדרכי לעבודה 'שיהיה לך יום טוב אלכסנדרה' באמירה קולית ברורה כל הנסיעה מהבית למקום העבודה. עוד לפני הקימה מהמיטה לברך את עצמי ואת הקרובים לי, להביט במראה ולהזכיר לעצמי את איכויותי, לאהוב את עצמי מחדש בכל יום. טיהור אנרגטי של הבית באמצעות שריפת ענף מרווה מיובש, הגנות של מגני דוד, הדלקת נרות. לפני פגישות או שיחות מתוכננות הייתי מבקשת מחברים לחשוב עלי רק טוב.
היה לי ברור שהמקור זו לא אני, ושהגל העכור הזה יעבור מעלי אם אצלול ויתנפץ לי בפרצוף אם אבחר להתעמת עימו.
ותרי על האגו, תני לאנשים הללו את המקום שהם זקוקים לו ותני לעצמך את המקום המתאים לך.
-
ברונית_ב*
- הודעות: 814
- הצטרפות: 07 אפריל 2003, 14:16
- דף אישי: הדף האישי של ברונית_ב*
התמודדות עם פריקים של שליטה
.מי, כל כך יפה כתבת. תודה.
-
ענת_שן_לוי*
- הודעות: 1278
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
- דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
וואו, רחל, כל הכבוד.
מברכת אותך שתצליחי להזכיר לעצמך את המקום הזה גם ברגעים הקשים שעוד יבואו, מה לעשות... ושתיזכרי בו כמה שיותר מהר בי ככה תבוא הגאולה יותר מהר. ואת בטח כבר יודעת שזו ממש גאולה, בלי הגזמה.
תודה על השיתוף בתהליך. זו היתה בשבילי חוויה מרוממת ללוות אותך במדיום הטיפולי המוזר הזה. (טיפול קהילתי ) תודה שהקשבת.
מברכת אותך שתצליחי להזכיר לעצמך את המקום הזה גם ברגעים הקשים שעוד יבואו, מה לעשות... ושתיזכרי בו כמה שיותר מהר בי ככה תבוא הגאולה יותר מהר. ואת בטח כבר יודעת שזו ממש גאולה, בלי הגזמה.
תודה על השיתוף בתהליך. זו היתה בשבילי חוויה מרוממת ללוות אותך במדיום הטיפולי המוזר הזה. (טיפול קהילתי ) תודה שהקשבת.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
לכולכן/ם [כי גם צפריר בינינו...],
אני בסדר, הרבה יותר מבסדר.
חשבתם שהתנגדתי, שבעטתי, שלא הקשבתי.
אז נכון, צדקתם, אבל בסופו של דבר -
למדתי מכם הרבה שיעורים המתיישמים מאליהם, כמעט, ביום יום.
כאילו שלחתם לי ארגז כלים גדול ועלי רק להשתמש בו.
ואני משתמשת.
עם תוצאות...
המון אהבה ותודה גדולה על שהייתם בשבילי בכזה מרץ ובכזו נכונות ובכזו מעורבות ובכזו התלהבות.
טוב לדעת שאתם שם, אי - שם, בעולם הוירטואלי לכאורה, אך הממשי כל כך רגשית, קשובים ומוכנים לעזור.
@} @} @} @} @}
אני בסדר, הרבה יותר מבסדר.
חשבתם שהתנגדתי, שבעטתי, שלא הקשבתי.
אז נכון, צדקתם, אבל בסופו של דבר -
למדתי מכם הרבה שיעורים המתיישמים מאליהם, כמעט, ביום יום.
כאילו שלחתם לי ארגז כלים גדול ועלי רק להשתמש בו.
ואני משתמשת.
עם תוצאות...
המון אהבה ותודה גדולה על שהייתם בשבילי בכזה מרץ ובכזו נכונות ובכזו מעורבות ובכזו התלהבות.
טוב לדעת שאתם שם, אי - שם, בעולם הוירטואלי לכאורה, אך הממשי כל כך רגשית, קשובים ומוכנים לעזור.
@} @} @} @} @}
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
בקשת שארחיב על אלה:
_זו חמלה במיטבה. חמלה המוקפת בחסד ומקיפה אותך בחסד.
אלו הם פני הנפש שמגיעה לשוויונה.
שמרי, נצרי וזכרי את התחושה הזו. אנרגיה זו של שוויון היא שמעניקה את היכולת להתקדם וליהנות.
מגיע לך._
חמלה היא בראש ובראשונה הכרת העובדות כפי שהן.
הכרה בעובדות מתוך עיני החסד מהווה את החמלה בהתגלמותה. התבוננות בעיני החסד היא אותה ראיה כי בפועל איננו חסרים דבר.
איננו חסרים דבר למרות שאנו מזהים חוסרים. שזו דרכה של הנפש להחסיר או לזהות דרך החסר - את היש. ובדרך זו להבדיל את עצמה - בהיותה מיוחדת ונבדלת.
היות והעלית על הכתב תחושת חמלה, קבלה עצמית וראיה בוטחת כי לא חסר לך דבר - היות ואת יכולה לנחם את עצמך, לערסל את עצמך ולהיות שלמה עם עצמך מבלי להיות תלויה בעולם החיצון, הרי שפגשת את החמלה בעיצומה. אותה חמלה עצמית, אותה ידיעה שהכל בסדר. שהכל באמת ממש בסדר.
ניתן לומר שאותו תיאור של ערסול עצמי או אותה תחושה של לא חסר דבר - היא היא אותה אנרגיה עוטפת וממלאה בנחמה - היא היא אותה אנרגיה של הודייה.
ומכאן, למרות שעולה האפשרות שאותה הודייה מרתיעה את הקורא/ת מעצם המילה, הרי שאותה נינוחות היא היא ההודיה עליה מדובר. אותה תחושה של שלמות אם כך היא שלוב של החסד המקיף, הבא לידי ביטוי בתואם מושלם, ונראה סוף סוף לאותם עיניים שסירבו להתבונן, אותו חסד שמאפשר את החמלה, שמאפשרת את החסד וכן הלאה..
לכן, למרות הקושי, הודייה מודעת ומכוונת על עצם החיים, על האויר לנשימה, על כוח המשיכה, על החיים בזמן הזה ובמרחב הזה תאפשר הרחבת אותם רגעים של התפעמות שקטה.
<מורחב>
בקשת שארחיב על אלה:
_זו חמלה במיטבה. חמלה המוקפת בחסד ומקיפה אותך בחסד.
אלו הם פני הנפש שמגיעה לשוויונה.
שמרי, נצרי וזכרי את התחושה הזו. אנרגיה זו של שוויון היא שמעניקה את היכולת להתקדם וליהנות.
מגיע לך._
חמלה היא בראש ובראשונה הכרת העובדות כפי שהן.
הכרה בעובדות מתוך עיני החסד מהווה את החמלה בהתגלמותה. התבוננות בעיני החסד היא אותה ראיה כי בפועל איננו חסרים דבר.
איננו חסרים דבר למרות שאנו מזהים חוסרים. שזו דרכה של הנפש להחסיר או לזהות דרך החסר - את היש. ובדרך זו להבדיל את עצמה - בהיותה מיוחדת ונבדלת.
היות והעלית על הכתב תחושת חמלה, קבלה עצמית וראיה בוטחת כי לא חסר לך דבר - היות ואת יכולה לנחם את עצמך, לערסל את עצמך ולהיות שלמה עם עצמך מבלי להיות תלויה בעולם החיצון, הרי שפגשת את החמלה בעיצומה. אותה חמלה עצמית, אותה ידיעה שהכל בסדר. שהכל באמת ממש בסדר.
ניתן לומר שאותו תיאור של ערסול עצמי או אותה תחושה של לא חסר דבר - היא היא אותה אנרגיה עוטפת וממלאה בנחמה - היא היא אותה אנרגיה של הודייה.
ומכאן, למרות שעולה האפשרות שאותה הודייה מרתיעה את הקורא/ת מעצם המילה, הרי שאותה נינוחות היא היא ההודיה עליה מדובר. אותה תחושה של שלמות אם כך היא שלוב של החסד המקיף, הבא לידי ביטוי בתואם מושלם, ונראה סוף סוף לאותם עיניים שסירבו להתבונן, אותו חסד שמאפשר את החמלה, שמאפשרת את החסד וכן הלאה..
לכן, למרות הקושי, הודייה מודעת ומכוונת על עצם החיים, על האויר לנשימה, על כוח המשיכה, על החיים בזמן הזה ובמרחב הזה תאפשר הרחבת אותם רגעים של התפעמות שקטה.
<מורחב>
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
נו, טוב....
<רחל מסרבת להיות רוחנית...>
וברצינות -
לא הכל הבנתי.
הבנתי שהמקום הזה הוא מקום שלם, מכיל את עצמו, מנחם את עצמו, מספק את עצמו ואינו חסר חיזוקים, אישורים, נחמות מאחרים. ואולי אפילו - אוהב את עצמו?
טוב, זה לא לגמרי ברור לי, ענין האהבה העצמית.
אך אולי כל מה שכתבתי למעלה- זו זו האהבה העצמית?
שזו דרכה של הנפש להחסיר או לזהות דרך החסר - את היש. ובדרך זו להבדיל את עצמה - בהיותה מיוחדת ונבדלת.
את זה לא הבנתי כלל.
ניתן לומר שאותו תיאור של ערסול עצמי או אותה תחושה של לא חסר דבר - היא היא אותה אנרגיה עוטפת וממלאה בנחמה - היא היא אותה אנרגיה של הודייה.
וגם את זה -
למה זו אנרגיה של הודייה?
ולמי?
אני חשה מאד לא נוח עם כל ההודייה הזו... מצטערת.
<רחל שוב במקום של התנגדות והתנצחות>
<רחל מסרבת להיות רוחנית...>
וברצינות -
לא הכל הבנתי.
הבנתי שהמקום הזה הוא מקום שלם, מכיל את עצמו, מנחם את עצמו, מספק את עצמו ואינו חסר חיזוקים, אישורים, נחמות מאחרים. ואולי אפילו - אוהב את עצמו?
טוב, זה לא לגמרי ברור לי, ענין האהבה העצמית.
אך אולי כל מה שכתבתי למעלה- זו זו האהבה העצמית?
שזו דרכה של הנפש להחסיר או לזהות דרך החסר - את היש. ובדרך זו להבדיל את עצמה - בהיותה מיוחדת ונבדלת.
את זה לא הבנתי כלל.
ניתן לומר שאותו תיאור של ערסול עצמי או אותה תחושה של לא חסר דבר - היא היא אותה אנרגיה עוטפת וממלאה בנחמה - היא היא אותה אנרגיה של הודייה.
וגם את זה -
למה זו אנרגיה של הודייה?
ולמי?
אני חשה מאד לא נוח עם כל ההודייה הזו... מצטערת.
<רחל שוב במקום של התנגדות והתנצחות>
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
מרוב שאת רוחנית את מסרבת להיות רוחנית.
ראי,
הנפש, כל נפש פרטית, מאוימת מרעיון האחדות. שאם תטמע הנפש באחדות - תחוש כי איננה, כי נכחדה. כביכול כל איחוד או התאחדות עם הנפש הקולקטיבית, הטבע, אלוהים או הרוח פירושו - פשוטו כמשמעו - מוות.
כל ההתנגדות וההתנצחות שלך עם דברים אלה (לא איתי, שהרי אין לך כלום איתי) נמצאים כ"הסתר פנים". אותו מקום בו הנפש מסתירה את פניה מהרוח, מים המודעות הגדול, מכל היש, או כל מושג שתבחרי.
אלא שדרכה של הנפש, ומקרה זה דרכך להתנגד שוב ושוב בסופו של דבר נפתרת אל תוך אותו מקום שחווית לאחרונה. אותו מקום בו מתרחש גילוי פנים.
מזהה אז הנפש את פניה המורחבות ויוצאת נינוחה יותר, מקבלת יותר, שמחה יותר ושלמה עם עצמה.
אז, לומדת הנפש לקבל את רעיון השתקתה - לא לשם תועלת, ולא מפחד או איום של הכחדה, אלא כי היא בשלה לכך.
כאן, את מסרבת להודות לבריאה, לכל היש?
את אולי מסרבת אבל אותה אנרגיה מערסלת היא אנרגיית ההודיה.
לכן, הודי לעצמך ראשית, הודי לגופך, אשרי את קיומך, אשרי את חייך.
דרכה של הנפש לסרוק את העולם. סריקה זו של היש לעתים קרובות מתאפיינת בזהוי מה שאין. כאשר ידוע וברור לך למשל שאין לך את אותו דו-שיח עם אישך, הרי שאת מדגישה את קיומך על ידי אותו חסר.
ניתן כמובן להתבונן בעולם במשקפיים אחרות, אלה הסורקות את היש. אלא שדרך זו מתרחשת באופן טבעי כדרך מובנת מאליה. כך, היש הוא המובן מאליו והאין, או החסר מבקש את גילויו. זה מתרחש על ידי הנפש.
לעניין ההודייה שאת מתקשה בה.
האם את מסוגלת לקבל הודייה שמופנית כלפייך?
האם יהיה לך קשה עם האפשרות שיודו לך?
כך, הודייה לנשמת הבריאה, לאלוהים, לרחל, לכל היש, למשפחת האדם, לעצים ולרחים, לבעלי החיים תניח פתיחה של שערים שאינך יכולה לשער.
שכן ההודיה שבאה מעומק הלב מניעה אותך למקום מפויס, מנוחם, מנחם וכן הלאה...
תודה.
<מורחב>
מרוב שאת רוחנית את מסרבת להיות רוחנית.
ראי,
הנפש, כל נפש פרטית, מאוימת מרעיון האחדות. שאם תטמע הנפש באחדות - תחוש כי איננה, כי נכחדה. כביכול כל איחוד או התאחדות עם הנפש הקולקטיבית, הטבע, אלוהים או הרוח פירושו - פשוטו כמשמעו - מוות.
כל ההתנגדות וההתנצחות שלך עם דברים אלה (לא איתי, שהרי אין לך כלום איתי) נמצאים כ"הסתר פנים". אותו מקום בו הנפש מסתירה את פניה מהרוח, מים המודעות הגדול, מכל היש, או כל מושג שתבחרי.
אלא שדרכה של הנפש, ומקרה זה דרכך להתנגד שוב ושוב בסופו של דבר נפתרת אל תוך אותו מקום שחווית לאחרונה. אותו מקום בו מתרחש גילוי פנים.
מזהה אז הנפש את פניה המורחבות ויוצאת נינוחה יותר, מקבלת יותר, שמחה יותר ושלמה עם עצמה.
אז, לומדת הנפש לקבל את רעיון השתקתה - לא לשם תועלת, ולא מפחד או איום של הכחדה, אלא כי היא בשלה לכך.
כאן, את מסרבת להודות לבריאה, לכל היש?
את אולי מסרבת אבל אותה אנרגיה מערסלת היא אנרגיית ההודיה.
לכן, הודי לעצמך ראשית, הודי לגופך, אשרי את קיומך, אשרי את חייך.
דרכה של הנפש לסרוק את העולם. סריקה זו של היש לעתים קרובות מתאפיינת בזהוי מה שאין. כאשר ידוע וברור לך למשל שאין לך את אותו דו-שיח עם אישך, הרי שאת מדגישה את קיומך על ידי אותו חסר.
ניתן כמובן להתבונן בעולם במשקפיים אחרות, אלה הסורקות את היש. אלא שדרך זו מתרחשת באופן טבעי כדרך מובנת מאליה. כך, היש הוא המובן מאליו והאין, או החסר מבקש את גילויו. זה מתרחש על ידי הנפש.
לעניין ההודייה שאת מתקשה בה.
האם את מסוגלת לקבל הודייה שמופנית כלפייך?
האם יהיה לך קשה עם האפשרות שיודו לך?
כך, הודייה לנשמת הבריאה, לאלוהים, לרחל, לכל היש, למשפחת האדם, לעצים ולרחים, לבעלי החיים תניח פתיחה של שערים שאינך יכולה לשער.
שכן ההודיה שבאה מעומק הלב מניעה אותך למקום מפויס, מנוחם, מנחם וכן הלאה...
תודה.
<מורחב>
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
דרכה של הנפש לסרוק את העולם. סריקה זו של היש לעתים קרובות מתאפיינת בזהוי מה שאין. כאשר ידוע וברור לך למשל שאין לך את אותו דו-שיח עם אישך, הרי שאת מדגישה את קיומך על ידי אותו חסר.
לשם מה לה לנפש להדגיש את קיומה על ידי החסר?
האם אין אילו "חיים" של מחסור?
האם אין מלמדים אותנו להביט על חצי הכוס המלאה? על ה"יש"?
והאם דרך התבוננות בחסר אין מזומנים לנו חיים של תסכול?
ולענין ההודייה:
אני מסוגלת לקבל הודייה במידה מסוימת אני תמיד חושבת שאין המדובר בי בלבד שעשיתי עבור אותו אדם, אלא יש בו אותו החלק שרצה לקבל, שקיבל, שעשה משהו עם מה שקיבל.
ועכשיו.... עולה בי פתאום שוב אותה תחושה חמה בבית החזה שתיארתי קודם, של שלמות, של שלווה, של שקט גדול, כמו.. כאשר אני עומדת מול הים... כמו מין אינסוף...
מדוע?
לשם מה לה לנפש להדגיש את קיומה על ידי החסר?
האם אין אילו "חיים" של מחסור?
האם אין מלמדים אותנו להביט על חצי הכוס המלאה? על ה"יש"?
והאם דרך התבוננות בחסר אין מזומנים לנו חיים של תסכול?
ולענין ההודייה:
אני מסוגלת לקבל הודייה במידה מסוימת אני תמיד חושבת שאין המדובר בי בלבד שעשיתי עבור אותו אדם, אלא יש בו אותו החלק שרצה לקבל, שקיבל, שעשה משהו עם מה שקיבל.
ועכשיו.... עולה בי פתאום שוב אותה תחושה חמה בבית החזה שתיארתי קודם, של שלמות, של שלווה, של שקט גדול, כמו.. כאשר אני עומדת מול הים... כמו מין אינסוף...
מדוע?
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
על פני להוגיע את מוחך במדוע. החוויה היא העיקר. אותה חוויה שאת מתארת, אותה תחושה של חירות. היא היא החשובה.
את מבקשת להבין, לחוות ולדעת את סוף התהליך ומתעלמת מהדרך.
הדרך היא כאן ועכשיו. כאן ועכשיו את חשה את אותה אנרגיה של הודייה.
לעניין הנפש - אין מדובר בתורה הנלמדת מהבחינה החברתית. מדובר במבנה, אוו בתבנית האנושית. כך, מגיעה הנפש להכרה כי היא בוחנת את העולם על ידי החוסר, או החסר.
אז, כשבכוחה של הנפש להצביע על החסר והיא מודעת לנטייתה זו, אט-אט, תוך תרגול ואימון - שבבסיס האמונות עולה האימון, זה היומיומי, זה החוזר על עצמו, מוצאת הנפש הפרטית, המעונינת בכך, את אפשרות ההתאחדות עם כל היש. אז, לכשנגלים לנפש רוב פניה, והיא למדה את התרחבות הכרתה, נמצאת הנפש מתפעמת ומגיעה לשוויה.
אותו אימון או תרגול מניח בפני האדם את היכולת להשתיק את המחשבות, לבטל את עצמיותו ולצאת אל מסעות בתודעה.
מסעות אלו ראוי שיתחילו בהודייה.
על פני לחפש למי להודות, יש למצוא על מה להודות. ועל מה להודות ברוך השם יש.
מה שאת חווה זה היענות הנפש הפרטית שלך לקריאת נשמת הבריאה.
כך, השכל מסרב להודות ולפתוח את נתיבי הרוח, בעודו נתפש לאותו איום בו דובר קודם, אבל הנפש, בדרכה, מבשילה, גדלה ומתרחבת, כשהיא פורשת את שלל האפשרויות ראשית בפני האדם עצמו - פנימה.
לכשעולה השלמות אצל האדם - נמצא זה לומד את שלוות נפשו, שוויון הנפש ומכאן עולה המציאות ומשתפת פעולה עם היחיד באופן שאין לתארו.
תחושתך אם כך היא התפעמות הנפש לנוכח יפי החיים והאפשרות לחיות בטוב.
מכאן, הודיה לאהבה, או אהבת ההודייה.
שוב,
תודה.
<מורחב>
על פני להוגיע את מוחך במדוע. החוויה היא העיקר. אותה חוויה שאת מתארת, אותה תחושה של חירות. היא היא החשובה.
את מבקשת להבין, לחוות ולדעת את סוף התהליך ומתעלמת מהדרך.
הדרך היא כאן ועכשיו. כאן ועכשיו את חשה את אותה אנרגיה של הודייה.
לעניין הנפש - אין מדובר בתורה הנלמדת מהבחינה החברתית. מדובר במבנה, אוו בתבנית האנושית. כך, מגיעה הנפש להכרה כי היא בוחנת את העולם על ידי החוסר, או החסר.
אז, כשבכוחה של הנפש להצביע על החסר והיא מודעת לנטייתה זו, אט-אט, תוך תרגול ואימון - שבבסיס האמונות עולה האימון, זה היומיומי, זה החוזר על עצמו, מוצאת הנפש הפרטית, המעונינת בכך, את אפשרות ההתאחדות עם כל היש. אז, לכשנגלים לנפש רוב פניה, והיא למדה את התרחבות הכרתה, נמצאת הנפש מתפעמת ומגיעה לשוויה.
אותו אימון או תרגול מניח בפני האדם את היכולת להשתיק את המחשבות, לבטל את עצמיותו ולצאת אל מסעות בתודעה.
מסעות אלו ראוי שיתחילו בהודייה.
על פני לחפש למי להודות, יש למצוא על מה להודות. ועל מה להודות ברוך השם יש.
מה שאת חווה זה היענות הנפש הפרטית שלך לקריאת נשמת הבריאה.
כך, השכל מסרב להודות ולפתוח את נתיבי הרוח, בעודו נתפש לאותו איום בו דובר קודם, אבל הנפש, בדרכה, מבשילה, גדלה ומתרחבת, כשהיא פורשת את שלל האפשרויות ראשית בפני האדם עצמו - פנימה.
לכשעולה השלמות אצל האדם - נמצא זה לומד את שלוות נפשו, שוויון הנפש ומכאן עולה המציאות ומשתפת פעולה עם היחיד באופן שאין לתארו.
תחושתך אם כך היא התפעמות הנפש לנוכח יפי החיים והאפשרות לחיות בטוב.
מכאן, הודיה לאהבה, או אהבת ההודייה.
שוב,
תודה.
<מורחב>
-
מתעניינת_מהצד*
- הודעות: 3
- הצטרפות: 29 ספטמבר 2004, 23:27
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל שלום,
כמי שעובדת עם אנשים ואנרגיות, שם הדף שפתחת עניין אותי- מה עושים עם אנשים בעלי אנרגיות שליליות... מממ... שעות רבות אני מבלה בפיענוח שאלה זו עבורי ועבור אחרים... והאמת היא שתשובה חד משמעית- ממש אין לי.
לאחר שקראתי את רוב התשובות של האנשים הטובים כאן, גיליתי שוב שאף אחד מאיתנו לא ממש רואה את הדבשת של עצמו, אבל הדבשת של האחר נראית לנו קלילה וניתנת לפתרון מהיר ופשוט... אני מניחה גם שגם אנו (כולל אותי, כמובן) הנכנסים לדף זה ומגיבים עליו בדרך זו או אחרת, חווים מפעם לפעם מצבים של השתלטות אנרגיה עויינת על הנפש... ולכן גם הדף הזה שואב כל כך.
מה שברור מהסיפור שלך (כצופה מהצד, כמובן) הוא שיש לך כאן שיעור. מן הסתם, בתחילה חווית זאת רק עם אימך, ואיכשהו לא קלטת את המסר של השיעור בשלמותו, ואז הכנסת לתמונה את בעלך כדי להבין את המסר ששיעור זה בא להעניק לך, וכנראה שגם זה לא הספיק, אז הבאת על עצמך גם את הגברת המנהלת כדי ללמוד את התחום על כל כיווניו.. ומה הלקח? אני מסכימה עם בשמת שאת מפיקה את המסר של השיעור הזה רובד אחר רובד, ומן הסתם, ניקית כבר רבדים רבים, אך יש לך עוד דרך. כפי שניסתה לרמוז בעדינות גם סתם אחת, נראה גם לי שאנשים לא נמצאים סתם בחיינו. הם באו ללמדנו משהו. בדרך כלל משהו על עצמנו. ויש לך פה שיעור. אינך צריכה אותי בשביל לדעת את זה. מה בדיוק השיעור? רק את יודעת. אנו כולנו נוכל להשיא לך עצות מצוינות ואחרות, אבל רק את תדעי את נפשך. בעצמך ומתוכך.
ואת בכלל שואלת לגבי האנרגיות השליליות- מה עושים... אם נניח שאנחנו עצמנו אנרגיה מסוג מסוים, וכל אחד מהסובבים אותנו מייצג אנרגיה מסוג אחר, הרי שאם אנו רוצים לשמור על עצמנו ועל יחודנו, עלינו לדאוג לכך שהשדה האנרגטי שלנו יישאר נקי. כלומר: שהאנרגיה היחודית שלנו תישאר נקיה ומועצמת, שלא נעניק אותה לאנשים מסוג אנרגיה אחר שממילא לא יידעו מה לעשות איתה, ושלא ניקח על עצמנו לתוך השדה האנרגטי שלנו אנרגיות של אחרים שאף הן לא מתאימות לאנרגיה שלנו. שמירה על האנרגיה שלנו נקיה כפי שהיא היא למעשה לקיחת אחריות על המרחב האנרגטי שלנו ושמירה על נייטרליות. להיות ניטרלי בעולם תזזיתי עם אנרגיות מרובות- זה לא פשוט, אך אפשרי. הצעד הראשון הוא- לקחת אחריות על המרחב שלנו. זה הכל. המרחב האנרגטי של אחרים הוא שלהם ושלהם בלבד. אם אחרים מנסים לזרוק עלייך מהאנרגיה שלהם או לשאוב ממך מהאנרגיה שלך- פשוט לומר: תודה, אבל לא תודה. זה עניין של החלטה. פנימית. עם עצמך. את לא צריכה לשם כך לשנות את עורך ואת עצמך. פשוט תחליטי שמהיום את לוקחת אחריות על המרחב האנרגטי שלך. זה הכל. ואת צודקת, מהצד זה אולי נראה פשוט. מבפנים- זה ממש לא כך. נכון. אז תעמדי גם את מהצד ותסתכלי על האנרגיות החיוביות שלך, ויש לך הרבה כאלה, ותחזקי אותן, עד שהן תהפוכנה לחומה בצורה שלא תאפשר לשום אנרגיה שלילית להיכנס.. בהצלחה, יקירה, את על הדרך הנכונה... הכל ענין של החלטה.
כמי שעובדת עם אנשים ואנרגיות, שם הדף שפתחת עניין אותי- מה עושים עם אנשים בעלי אנרגיות שליליות... מממ... שעות רבות אני מבלה בפיענוח שאלה זו עבורי ועבור אחרים... והאמת היא שתשובה חד משמעית- ממש אין לי.
לאחר שקראתי את רוב התשובות של האנשים הטובים כאן, גיליתי שוב שאף אחד מאיתנו לא ממש רואה את הדבשת של עצמו, אבל הדבשת של האחר נראית לנו קלילה וניתנת לפתרון מהיר ופשוט... אני מניחה גם שגם אנו (כולל אותי, כמובן) הנכנסים לדף זה ומגיבים עליו בדרך זו או אחרת, חווים מפעם לפעם מצבים של השתלטות אנרגיה עויינת על הנפש... ולכן גם הדף הזה שואב כל כך.
מה שברור מהסיפור שלך (כצופה מהצד, כמובן) הוא שיש לך כאן שיעור. מן הסתם, בתחילה חווית זאת רק עם אימך, ואיכשהו לא קלטת את המסר של השיעור בשלמותו, ואז הכנסת לתמונה את בעלך כדי להבין את המסר ששיעור זה בא להעניק לך, וכנראה שגם זה לא הספיק, אז הבאת על עצמך גם את הגברת המנהלת כדי ללמוד את התחום על כל כיווניו.. ומה הלקח? אני מסכימה עם בשמת שאת מפיקה את המסר של השיעור הזה רובד אחר רובד, ומן הסתם, ניקית כבר רבדים רבים, אך יש לך עוד דרך. כפי שניסתה לרמוז בעדינות גם סתם אחת, נראה גם לי שאנשים לא נמצאים סתם בחיינו. הם באו ללמדנו משהו. בדרך כלל משהו על עצמנו. ויש לך פה שיעור. אינך צריכה אותי בשביל לדעת את זה. מה בדיוק השיעור? רק את יודעת. אנו כולנו נוכל להשיא לך עצות מצוינות ואחרות, אבל רק את תדעי את נפשך. בעצמך ומתוכך.
ואת בכלל שואלת לגבי האנרגיות השליליות- מה עושים... אם נניח שאנחנו עצמנו אנרגיה מסוג מסוים, וכל אחד מהסובבים אותנו מייצג אנרגיה מסוג אחר, הרי שאם אנו רוצים לשמור על עצמנו ועל יחודנו, עלינו לדאוג לכך שהשדה האנרגטי שלנו יישאר נקי. כלומר: שהאנרגיה היחודית שלנו תישאר נקיה ומועצמת, שלא נעניק אותה לאנשים מסוג אנרגיה אחר שממילא לא יידעו מה לעשות איתה, ושלא ניקח על עצמנו לתוך השדה האנרגטי שלנו אנרגיות של אחרים שאף הן לא מתאימות לאנרגיה שלנו. שמירה על האנרגיה שלנו נקיה כפי שהיא היא למעשה לקיחת אחריות על המרחב האנרגטי שלנו ושמירה על נייטרליות. להיות ניטרלי בעולם תזזיתי עם אנרגיות מרובות- זה לא פשוט, אך אפשרי. הצעד הראשון הוא- לקחת אחריות על המרחב שלנו. זה הכל. המרחב האנרגטי של אחרים הוא שלהם ושלהם בלבד. אם אחרים מנסים לזרוק עלייך מהאנרגיה שלהם או לשאוב ממך מהאנרגיה שלך- פשוט לומר: תודה, אבל לא תודה. זה עניין של החלטה. פנימית. עם עצמך. את לא צריכה לשם כך לשנות את עורך ואת עצמך. פשוט תחליטי שמהיום את לוקחת אחריות על המרחב האנרגטי שלך. זה הכל. ואת צודקת, מהצד זה אולי נראה פשוט. מבפנים- זה ממש לא כך. נכון. אז תעמדי גם את מהצד ותסתכלי על האנרגיות החיוביות שלך, ויש לך הרבה כאלה, ותחזקי אותן, עד שהן תהפוכנה לחומה בצורה שלא תאפשר לשום אנרגיה שלילית להיכנס.. בהצלחה, יקירה, את על הדרך הנכונה... הכל ענין של החלטה.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
צפריר,
לכשעולה השלמות אצל האדם - נמצא זה לומד את שלוות נפשו, שוויון הנפש ומכאן עולה המציאות ומשתפת פעולה עם היחיד באופן שאין לתארו
אז יש תקווה!
וברצינות - תודה לך.
לכשעולה השלמות אצל האדם - נמצא זה לומד את שלוות נפשו, שוויון הנפש ומכאן עולה המציאות ומשתפת פעולה עם היחיד באופן שאין לתארו
אז יש תקווה!
וברצינות - תודה לך.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
מתענינת, שלום,
נראה גם לי שאנשים לא נמצאים סתם בחיינו. הם באו ללמדנו משהו. בדרך כלל משהו על עצמנו. ויש לך פה שיעור.
כן, אני מודעת לכך שכל מה שקורה לנו בא ללמדנו שיעור ועל פי הזמנתנו, כך או אחרת.
אני לא רק מודעת לזה אלא מודעות זו נמצאת בהכרתי כל העת. גם כשאני כועסת, מתנצחת, מבררת וכן הלאה- אני תמיד יודעת שיש כאן שיעור.
אני סבורה שמשום כך הלמידה והשינויים נעשים במהירות, יחסית, וביעילות.
אנ י סבורה גם, שמה שרציתי לדעת כל כך כל הזמן הוא - מה באה המנהלת הזו ללמדני. אני לא יודעת לדמרי בדיוק, ויש לי כמה תחושות:
האחת, באמת ללמוד איך "להתעסק" עם אנשים עם מאפיינים דומים לשל אמי : אינטליגנטים, רהוטים , פריקים של שליטה, ביקורתיים, אורבים לך כדי ,לתפוס אותך על משהו שבעיניך נחשב לתקין לגמרי. ובאופן רחב יותר - עם אנשים שלמעשה השפה הפנימית שלהם שונה לגמרי משלי ומצטרף לזה הצורך שלהם לגרום לך לנהוג כמוהם - ולא בנועם...
השניה, שהייתי צריכה ללמוד איך לדעת להגיד "לא" למצבים מהסוג הזה. פשוט - לזהות שזה רע לי - ולהיות מסוגלת לקום וללכת. זה שהיקום פתח בפני כלכך בקלות אפשרות עזיבה מרמז על הדרך הנכונה...
השלישית, ועקב הדמיון המדהים במאפייני המנהלת או "הגברת המנהלת" כפי שקראת לה והצחקת אותי נורא
למאפניי בעלי, שהוא דמות מרכזית בחיי ובהתמודדויות שלי [איך לא...] מה שניקר לי בראש ובלב הוא שאני לומדת להגיד "לא" גם למשהו בחיי עם בעלי.
מה שכאן קיבלתי הוא המשך ההתבוננות פנימה, משהו שממשיך לעזור לי ואכן הוציא אותי מהלופ האובססיבי שהייתי נתונה בו בעת התרחשות דף זה. יש לי נטייה כזו - להכנס לאיזו תקופה של עיסוק טורדני באיזו שאלה- טורדנית אף היא.
אני עוד לא יודעת לגמרי לזהות ולהבין ולהרגיש מה קורה פה.
ועכשיו, אם תהיי מוכנה - אני רוצה לברר -
הצעד הראשון הוא- לקחת אחריות על המרחב שלנו. זה הכל. המרחב האנרגטי של אחרים הוא שלהם ושלהם בלבד. אם אחרים מנסים לזרוק עלייך מהאנרגיה שלהם או לשאוב ממך מהאנרגיה שלך- פשוט לומר: תודה, אבל לא תודה. זה עניין של החלטה. פנימית. עם עצמך. את לא צריכה לשם כך לשנות את עורך ואת עצמך. פשוט תחליטי שמהיום את לוקחת אחריות על המרחב האנרגטי שלך. זה הכל.
מה פירוש "המרחב האנרגטי?" האם זה נמדד מבפנים? האם יש לו ממדים חיצוניים [כמו אאורה]?
אודה לך מאד אם תסכימי לעזור לי בזה.
אז תעמדי גם את מהצד ותסתכלי על האנרגיות החיוביות שלך, ויש לך הרבה כאלה, ותחזקי אותן, עד שהן תהפוכנה לחומה בצורה שלא תאפשר לשום אנרגיה שלילית להיכנס..
ואיך מסתכלים? ואיך מחזקים?
נראה גם לי שאנשים לא נמצאים סתם בחיינו. הם באו ללמדנו משהו. בדרך כלל משהו על עצמנו. ויש לך פה שיעור.
כן, אני מודעת לכך שכל מה שקורה לנו בא ללמדנו שיעור ועל פי הזמנתנו, כך או אחרת.
אני לא רק מודעת לזה אלא מודעות זו נמצאת בהכרתי כל העת. גם כשאני כועסת, מתנצחת, מבררת וכן הלאה- אני תמיד יודעת שיש כאן שיעור.
אני סבורה שמשום כך הלמידה והשינויים נעשים במהירות, יחסית, וביעילות.
אנ י סבורה גם, שמה שרציתי לדעת כל כך כל הזמן הוא - מה באה המנהלת הזו ללמדני. אני לא יודעת לדמרי בדיוק, ויש לי כמה תחושות:
האחת, באמת ללמוד איך "להתעסק" עם אנשים עם מאפיינים דומים לשל אמי : אינטליגנטים, רהוטים , פריקים של שליטה, ביקורתיים, אורבים לך כדי ,לתפוס אותך על משהו שבעיניך נחשב לתקין לגמרי. ובאופן רחב יותר - עם אנשים שלמעשה השפה הפנימית שלהם שונה לגמרי משלי ומצטרף לזה הצורך שלהם לגרום לך לנהוג כמוהם - ולא בנועם...
השניה, שהייתי צריכה ללמוד איך לדעת להגיד "לא" למצבים מהסוג הזה. פשוט - לזהות שזה רע לי - ולהיות מסוגלת לקום וללכת. זה שהיקום פתח בפני כלכך בקלות אפשרות עזיבה מרמז על הדרך הנכונה...
השלישית, ועקב הדמיון המדהים במאפייני המנהלת או "הגברת המנהלת" כפי שקראת לה והצחקת אותי נורא
למאפניי בעלי, שהוא דמות מרכזית בחיי ובהתמודדויות שלי [איך לא...] מה שניקר לי בראש ובלב הוא שאני לומדת להגיד "לא" גם למשהו בחיי עם בעלי.מה שכאן קיבלתי הוא המשך ההתבוננות פנימה, משהו שממשיך לעזור לי ואכן הוציא אותי מהלופ האובססיבי שהייתי נתונה בו בעת התרחשות דף זה. יש לי נטייה כזו - להכנס לאיזו תקופה של עיסוק טורדני באיזו שאלה- טורדנית אף היא.
אני עוד לא יודעת לגמרי לזהות ולהבין ולהרגיש מה קורה פה.
ועכשיו, אם תהיי מוכנה - אני רוצה לברר -
הצעד הראשון הוא- לקחת אחריות על המרחב שלנו. זה הכל. המרחב האנרגטי של אחרים הוא שלהם ושלהם בלבד. אם אחרים מנסים לזרוק עלייך מהאנרגיה שלהם או לשאוב ממך מהאנרגיה שלך- פשוט לומר: תודה, אבל לא תודה. זה עניין של החלטה. פנימית. עם עצמך. את לא צריכה לשם כך לשנות את עורך ואת עצמך. פשוט תחליטי שמהיום את לוקחת אחריות על המרחב האנרגטי שלך. זה הכל.
מה פירוש "המרחב האנרגטי?" האם זה נמדד מבפנים? האם יש לו ממדים חיצוניים [כמו אאורה]?
אודה לך מאד אם תסכימי לעזור לי בזה.
אז תעמדי גם את מהצד ותסתכלי על האנרגיות החיוביות שלך, ויש לך הרבה כאלה, ותחזקי אותן, עד שהן תהפוכנה לחומה בצורה שלא תאפשר לשום אנרגיה שלילית להיכנס..
ואיך מסתכלים? ואיך מחזקים?
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
תודה לך.
לעניין שם הדף.
ראשית אם תקראי את הדף הזה מראשיתו הרי שלא ברור אצל מי האנרגיות השליליות לתחושתך או לפרשנותך.
שנראה שגם על פי הקריטריונים שלך - את מחזיקה בלא מעט אנרגיות שליליות - אם יש דבר כזה בכלל.
ואין.
אנרגיה איננה שלילית, חיובית, נחמדה או מעצבנת.
הפרשנות או התחושה שלנו, כמי שחיים בעולם יחסי ונדרשים לדרג כל דבר - היא היא שמעניקה "שליליות" או "חיוביות" לאנרגיה.
כאשר את מקבלת את הרעיון הזה הרי שאנרגיה הופכת לתנועה או היעדר תנועה = בלימה.
אנרגיה בולמת אינננה שונה באמת מאנרגיה פורצת מבחינת עוצמתה, הכוח שהיא מייצגת וניטרליותה. השוני היחידי הוא בכוון התנועה.
עד כאן.
<מורחב>
תודה לך.
לעניין שם הדף.
ראשית אם תקראי את הדף הזה מראשיתו הרי שלא ברור אצל מי האנרגיות השליליות לתחושתך או לפרשנותך.
שנראה שגם על פי הקריטריונים שלך - את מחזיקה בלא מעט אנרגיות שליליות - אם יש דבר כזה בכלל.
ואין.
אנרגיה איננה שלילית, חיובית, נחמדה או מעצבנת.
הפרשנות או התחושה שלנו, כמי שחיים בעולם יחסי ונדרשים לדרג כל דבר - היא היא שמעניקה "שליליות" או "חיוביות" לאנרגיה.
כאשר את מקבלת את הרעיון הזה הרי שאנרגיה הופכת לתנועה או היעדר תנועה = בלימה.
אנרגיה בולמת אינננה שונה באמת מאנרגיה פורצת מבחינת עוצמתה, הכוח שהיא מייצגת וניטרליותה. השוני היחידי הוא בכוון התנועה.
עד כאן.
<מורחב>
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
צפריר,
אני מבינה זאת ברמת השכל, אך לא חשה זאת דרך הרגש.
אין לי כוונה לאמר שמישהו הוא אדם רע או משהו דומה.
ואולי באמת ההגדרה של אנרגיה שלילית אינה מתאימה [ודרך אגב, הצעתי איפהשהוא פה לשנות את שם הדף...]
ובכל זאת- יש אנשים שאיכשהו האנרגיה שלהם משפיעה עלי. ברור לי שאני היא זו שמניחה לאנרגיה זו להשפיע עלי.
יש אנשים שבנוכחותם אני חשה מוחלשת, פחותת אנרגיות, כאילו משותקת מבחינת יוזמה, חיות וכן הלאה.
לא משנה איך קוראים לזה - מול זה אני רוצה ללמוד להתמודד או ללמוד לחיות לצידם/בנוכחותם מבלי שתהיה לזה כזו השפעה עלי.
לא מוכרחים לקרוא לזה אנרגיה בכלל, וזה יכול להיות עם שם/מהות אחרת.
אני בודקת מדוע זה קורה וכן הלאה.
יש שיפור - אך לא די.
עדיין אני חשה מלאת חיות, עם חשיבה צלולה יותר ורגש ער יותר כשהם אינם בסביבתי.
אני מבינה זאת ברמת השכל, אך לא חשה זאת דרך הרגש.
אין לי כוונה לאמר שמישהו הוא אדם רע או משהו דומה.
ואולי באמת ההגדרה של אנרגיה שלילית אינה מתאימה [ודרך אגב, הצעתי איפהשהוא פה לשנות את שם הדף...]
ובכל זאת- יש אנשים שאיכשהו האנרגיה שלהם משפיעה עלי. ברור לי שאני היא זו שמניחה לאנרגיה זו להשפיע עלי.
יש אנשים שבנוכחותם אני חשה מוחלשת, פחותת אנרגיות, כאילו משותקת מבחינת יוזמה, חיות וכן הלאה.
לא משנה איך קוראים לזה - מול זה אני רוצה ללמוד להתמודד או ללמוד לחיות לצידם/בנוכחותם מבלי שתהיה לזה כזו השפעה עלי.
לא מוכרחים לקרוא לזה אנרגיה בכלל, וזה יכול להיות עם שם/מהות אחרת.
אני בודקת מדוע זה קורה וכן הלאה.
יש שיפור - אך לא די.
עדיין אני חשה מלאת חיות, עם חשיבה צלולה יותר ורגש ער יותר כשהם אינם בסביבתי.
-
מתעניינת_מהצד*
- הודעות: 3
- הצטרפות: 29 ספטמבר 2004, 23:27
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
נראה לי (ומאחר שאני מהצד מאוד ייתכן גם שאני טועה, כי רק מי שבאמת חווה זאת יודע) ששלושת האנשים האלה באו ללמדך שיעור של גבולות: לדעת איפה את מתחילה ואיפה את מסתיימת. לדעת מי את באמת ולהיות את אותה "את" גם בנוכחותם. לא להשתנות למענם, אלא אם כן זה גם למענך. ומכיוון ששלושתם באו ללמדך את אותו דבר, נראה לי שאם תברחי מהם (תעזבי את בית הספר, את בעלך ותפסיקי להתראות עם אמך)- תפספסי את השיעור שהם באו ללמדך. וכדרכו של היקום, מן הסתם, בעתיד תיפתח לך דלת נוספת לפתור שיעור זה. מאחר שאת כעת על צומת חשוב אני הייתי כן מנסה להתמודד עם השיעור הזה (ונכון, מהצד זה נראה יותר קל ממה שזה באמת). אנשים שבחיינו הם גם מראות לנפשנו במובנים מסוימים. האנרגיות שלהם (תהיה אשר תהיה) מזכירות לך משהו באנרגיות שלך ובגלל זה כל כך קשה לך איתם.
ואיך לוקחים אחריות על המרחב האנרגטי- קודם כל מחליטים- אני אחראית על עצמי ועל חיי. נקודה. בכל מצב. גם כשאנשים אחרים בסביבה. זה המרחב שלי, ואני מחליטה מה ייכנס אליו, מה ייצא ממנו, ומה לא. המרחב הזה עשוי להיות כל דבר שאת מתחברת אליו- מרחב דמיוני שאת מחליטה שתוחם אותך, את נפשך ואת גופך, או באמת מרחב אנרגטי של ההילה שלך שמקיפה אותך. שבי בשקט עם עצמך. בקשי לראות את המרחב שלך- שסובב אותך. עכשיו הרחיבי את גבולותיו בדמיונך לגודל שאת מעוניינת שיאפיין אותך. חזקי את הגבולות שלו- את יכולה לעשות לו אימרה רקומה מחוטי זהב ואת יכולה לצפות אותו באבן קריסטל או בכל ציפוי אחר שמתאים לך ולגבולותייך. את יכולה גם להציב תמרורי עצור או אין כניסה לאנרגיות זרות בפתח המרחב שלך. את המרחב שלך תמלאי באנרגיות שלך המאפיינות אותך. בידקי גם אם מצויות בו בעת המדיטציה אנרגיות של אחרים ושחררי אותן בחזרה אליהם. תנסי לחוש את התחושה הנעימה של היותך במרחב שלך ושהוא נקי מאנרגיות אחרות. העצימי את האנרגיות שלך. כעת אמרי לעצמך שאת אחראית על המרחב שלך ושהוא נקי ושאת מבקשת שהוא יישאר נקי גם בנוכחותם של אנשים אחרים. עשי לעצמך אולי סימן של נשימה עמוקה שתוכלי לעשות בכל עת שתחושי שאת מאבדת את האחריות על גבולות המרחב שלך ושאם תעשי את הנשימה העמוקה הזאת תיזכרי בהיותך הבעלים של המרחב שלך. חיזוקים נוספים למרחב שלך עשויות להיות הצהרות חיוביות לעצמך- אני חשה מצוין גם בנוכחותם של... , אני עצמי גם כש... וכמובן הצהרות המאשרות את עצמך ותודות לעצמך כפי שצפריר ציין. אם את מתקשה בהודיה- תתחילי בכך שתודי לעצמך על דבר פעוט ביותר, ולאט לאט תתקדמי. נסי להבין שהאנשים האלה לא היו משמשים כגורם מפריע במרחב שלך אילולא ברמה מסוימת התרת להם לעשות כן, וככל הנראה התרת להם לעשות כן על מנת ללמוד משהו (וחזרנו לשיעור...).
זהו, בגדול, מאחלת לך המון הצלחה. תודי לעצמך אגב על הנכונות להתחיל בתהליך השינוי, על המודעות שלך לענין זה- כי ככל שתודי לעצמך כך תחזקי את עצמך ואת גבולותייך ומאפיינייך. ונקודה אחרונה: יש המון דרכים לחזק מרחב ולעשות עבודה של גבולות (בעיקר דרך מדיטציות, עבודה על צ'אקרות וההילה, וגם דרך שינוי הסכמים עם האנשים הללו), אבל ראיתי שהרוחניות קצת מרתיעה אותך. אז תנסי להתחיל מהמדיטציה הזאת ותראי לאן זה לוקח אותך. בהצלחה!
נראה לי (ומאחר שאני מהצד מאוד ייתכן גם שאני טועה, כי רק מי שבאמת חווה זאת יודע) ששלושת האנשים האלה באו ללמדך שיעור של גבולות: לדעת איפה את מתחילה ואיפה את מסתיימת. לדעת מי את באמת ולהיות את אותה "את" גם בנוכחותם. לא להשתנות למענם, אלא אם כן זה גם למענך. ומכיוון ששלושתם באו ללמדך את אותו דבר, נראה לי שאם תברחי מהם (תעזבי את בית הספר, את בעלך ותפסיקי להתראות עם אמך)- תפספסי את השיעור שהם באו ללמדך. וכדרכו של היקום, מן הסתם, בעתיד תיפתח לך דלת נוספת לפתור שיעור זה. מאחר שאת כעת על צומת חשוב אני הייתי כן מנסה להתמודד עם השיעור הזה (ונכון, מהצד זה נראה יותר קל ממה שזה באמת). אנשים שבחיינו הם גם מראות לנפשנו במובנים מסוימים. האנרגיות שלהם (תהיה אשר תהיה) מזכירות לך משהו באנרגיות שלך ובגלל זה כל כך קשה לך איתם.
ואיך לוקחים אחריות על המרחב האנרגטי- קודם כל מחליטים- אני אחראית על עצמי ועל חיי. נקודה. בכל מצב. גם כשאנשים אחרים בסביבה. זה המרחב שלי, ואני מחליטה מה ייכנס אליו, מה ייצא ממנו, ומה לא. המרחב הזה עשוי להיות כל דבר שאת מתחברת אליו- מרחב דמיוני שאת מחליטה שתוחם אותך, את נפשך ואת גופך, או באמת מרחב אנרגטי של ההילה שלך שמקיפה אותך. שבי בשקט עם עצמך. בקשי לראות את המרחב שלך- שסובב אותך. עכשיו הרחיבי את גבולותיו בדמיונך לגודל שאת מעוניינת שיאפיין אותך. חזקי את הגבולות שלו- את יכולה לעשות לו אימרה רקומה מחוטי זהב ואת יכולה לצפות אותו באבן קריסטל או בכל ציפוי אחר שמתאים לך ולגבולותייך. את יכולה גם להציב תמרורי עצור או אין כניסה לאנרגיות זרות בפתח המרחב שלך. את המרחב שלך תמלאי באנרגיות שלך המאפיינות אותך. בידקי גם אם מצויות בו בעת המדיטציה אנרגיות של אחרים ושחררי אותן בחזרה אליהם. תנסי לחוש את התחושה הנעימה של היותך במרחב שלך ושהוא נקי מאנרגיות אחרות. העצימי את האנרגיות שלך. כעת אמרי לעצמך שאת אחראית על המרחב שלך ושהוא נקי ושאת מבקשת שהוא יישאר נקי גם בנוכחותם של אנשים אחרים. עשי לעצמך אולי סימן של נשימה עמוקה שתוכלי לעשות בכל עת שתחושי שאת מאבדת את האחריות על גבולות המרחב שלך ושאם תעשי את הנשימה העמוקה הזאת תיזכרי בהיותך הבעלים של המרחב שלך. חיזוקים נוספים למרחב שלך עשויות להיות הצהרות חיוביות לעצמך- אני חשה מצוין גם בנוכחותם של... , אני עצמי גם כש... וכמובן הצהרות המאשרות את עצמך ותודות לעצמך כפי שצפריר ציין. אם את מתקשה בהודיה- תתחילי בכך שתודי לעצמך על דבר פעוט ביותר, ולאט לאט תתקדמי. נסי להבין שהאנשים האלה לא היו משמשים כגורם מפריע במרחב שלך אילולא ברמה מסוימת התרת להם לעשות כן, וככל הנראה התרת להם לעשות כן על מנת ללמוד משהו (וחזרנו לשיעור...).
זהו, בגדול, מאחלת לך המון הצלחה. תודי לעצמך אגב על הנכונות להתחיל בתהליך השינוי, על המודעות שלך לענין זה- כי ככל שתודי לעצמך כך תחזקי את עצמך ואת גבולותייך ומאפיינייך. ונקודה אחרונה: יש המון דרכים לחזק מרחב ולעשות עבודה של גבולות (בעיקר דרך מדיטציות, עבודה על צ'אקרות וההילה, וגם דרך שינוי הסכמים עם האנשים הללו), אבל ראיתי שהרוחניות קצת מרתיעה אותך. אז תנסי להתחיל מהמדיטציה הזאת ותראי לאן זה לוקח אותך. בהצלחה!
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
מתענינת,
תודה על התגובה המושקעת.
הרוחניות לא מרתיעה אותי.
הרתיעה שלי היא ממקומות מהירים לי מדי, כמו המקום המאד גבוה שצפריר נמצא בו ומתקשר עמו, שהוא כמה וכמה דרגות קדימה לי.
כאשר זה מהר מדי - אני מתמלאת בתסכול ומתוכו - התנגדות.
אין זה אומר שאני לא לוקחת ומתבוננת.
יש מדיטציות, בעיקר אם הן נעשות עם אחרים, מהן אינני פוחדת.
כאשר אני עושה מדיטציה קורים לי דברים שהבנתי שהם נוגעים לתקשור ומקומות גבוהים. אני עדיין לא בשלה להם, זה קורה לי לפני שאני "שם", כביכול, ואז אני מעדיפה לעשות זאת עם עזרה.
בענין ההודייה: היתה תקופה בה התבוננתי במעשי ושיבחתי על כל דבר פעוט שכן עשיתי ולא עסקתי במה שלא עשיתי. זה עזר לי מאד לקבל על עצמי פרופורציות, בעוד קודם לכן שפטתי עצמי כדאם שאינו מספיק עושה ומשיג.
אבל הודייה? לא מובן לי המושג. מדוע עלי להודות לעצמי? על מה למשל?
תודה אומרים על משהו שמקבלים, לא?
ומה אני מקבלת מעצמי?
ככל שאני כותבת אני מבינה שכנראה באמת אני לא נותנת לעצמי.
אבל בכל זאת - האם תוכלי לתת לי דוגמא?
ובענין שינויי הסכמים - זה נשמע לי משהו שדווקא כן הייתי רוצה לדעת מהו.
האם תסכימי?
תודה על התגובה המושקעת.
הרוחניות לא מרתיעה אותי.
הרתיעה שלי היא ממקומות מהירים לי מדי, כמו המקום המאד גבוה שצפריר נמצא בו ומתקשר עמו, שהוא כמה וכמה דרגות קדימה לי.
כאשר זה מהר מדי - אני מתמלאת בתסכול ומתוכו - התנגדות.
אין זה אומר שאני לא לוקחת ומתבוננת.
יש מדיטציות, בעיקר אם הן נעשות עם אחרים, מהן אינני פוחדת.
כאשר אני עושה מדיטציה קורים לי דברים שהבנתי שהם נוגעים לתקשור ומקומות גבוהים. אני עדיין לא בשלה להם, זה קורה לי לפני שאני "שם", כביכול, ואז אני מעדיפה לעשות זאת עם עזרה.
בענין ההודייה: היתה תקופה בה התבוננתי במעשי ושיבחתי על כל דבר פעוט שכן עשיתי ולא עסקתי במה שלא עשיתי. זה עזר לי מאד לקבל על עצמי פרופורציות, בעוד קודם לכן שפטתי עצמי כדאם שאינו מספיק עושה ומשיג.
אבל הודייה? לא מובן לי המושג. מדוע עלי להודות לעצמי? על מה למשל?
תודה אומרים על משהו שמקבלים, לא?
ומה אני מקבלת מעצמי?
ככל שאני כותבת אני מבינה שכנראה באמת אני לא נותנת לעצמי.
אבל בכל זאת - האם תוכלי לתת לי דוגמא?
ובענין שינויי הסכמים - זה נשמע לי משהו שדווקא כן הייתי רוצה לדעת מהו.
האם תסכימי?
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
נראה לי (ומאחר שאני מהצד מאוד ייתכן גם שאני טועה, כי רק מי שבאמת חווה זאת יודע) ששלושת האנשים האלה באו ללמדך שיעור של גבולות: לדעת איפה את מתחילה ואיפה את מסתיימת. לדעת מי את באמת ולהיות את אותה "את" גם בנוכחותם. לא להשתנות למענם, אלא אם כן זה גם למענך.
אני מתחילה להבין זאת.
יש לי פעמים בהם אני בסדר, מרגישה שעושה את העבודה ואף מסוגלת ליהנות, לשבח עצמי וכן הלאה.
ישנם רגעים, לא מעטים, בהם אני תופסת עצמי כאדם שלילי, שיש לו כל כך הרבה מה לתקן עד שזה ממש מייאש, כל כך רחוקה ממי שחשבתי שאני, שבעצם מתברר שאני היא זו עם הקשיים והבעיות ואי אפשר להפנות אצבע לאיש.
ברגעים כאלה , בהם היאוש תוקף אותי, אני פשוט רוצה למות.
לא יודעת למה הקיצוניות הטפשית והמיותרת הזו.
קראתי דברים של אורה גבריאלי פה באתר, על עבודה עם דמויות פנימיות, וזה די מדבר אלי במקומות שהזכרתי כעת.
אני מתחילה להבין זאת.
יש לי פעמים בהם אני בסדר, מרגישה שעושה את העבודה ואף מסוגלת ליהנות, לשבח עצמי וכן הלאה.
ישנם רגעים, לא מעטים, בהם אני תופסת עצמי כאדם שלילי, שיש לו כל כך הרבה מה לתקן עד שזה ממש מייאש, כל כך רחוקה ממי שחשבתי שאני, שבעצם מתברר שאני היא זו עם הקשיים והבעיות ואי אפשר להפנות אצבע לאיש.
ברגעים כאלה , בהם היאוש תוקף אותי, אני פשוט רוצה למות.
לא יודעת למה הקיצוניות הטפשית והמיותרת הזו.
קראתי דברים של אורה גבריאלי פה באתר, על עבודה עם דמויות פנימיות, וזה די מדבר אלי במקומות שהזכרתי כעת.
-
מתעניינת_מהצד*
- הודעות: 3
- הצטרפות: 29 ספטמבר 2004, 23:27
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
תודה לך- על הכתיבה, על הרצון לדעת ועל שגרמת לי לחשוב שוב ושוב גם על דבריי..
לגבי המדיטציה- אם את חוששת מפני היסחפות על כנפי דמיונך שעשוי לקחת אותך למחוזות רחוקים (שתמיד אפשר לחזור מהם לכאן במהרה..) תוכלי להקליט את עצמך אומרת בקול רם את המדיטציה ואז לבצע אותה כשאת שומעת את קולך (זה כמו לעשות עם מישהו אחר).
לגבי ההודיה- כשאנחנו מודים על דבר מה, אנחנו בעצם יוצרים אותו בחיינו כי אם הודינו עליו סימן שהוא כבר קיים. כמו שכתבת- מודים על משהו שמקבלים. אז אם נהפוך את הסדר ונודה על מה שכבר יש לנו מן הסתם דרך ההודיה נוכל ליצור לעצמנו מקום לקבל עוד. תבחרי לעצמך כהתחלה הישג כלשהו שלך שאת יכולה להודות לעצמך על כך שהשגת אותו, תמשיכי בכך שתודי לעצמך על תכונה כלשהי שאת אוהבת בעצמך. תכתבי את הדברים. בהתחלה אולי תוכלי להודות רק על העיניים היפות שלך והחיוך שלך ועל כך שיש לך אינטואיציה, למשל. אחר כך מן הסתם תוכלי להודות על יותר ויותר. תרגיל שאני עושה לקבוצות לפעמים הוא כזה: תרשמי לעצמך 5 דברים שאת יכולה להודות עליהם שקרו לך בשנה האחרונה. אחר כך 10 דברים שאת יכולה להודות עליהם בחצי השנה האחרונה. אחר כך 15 דברים שאת יכולה להודות עליהם בשלושת החודשים... עד ל- הודיות ליום הזה. אנשים מגלים לפעמים שאפשר להודות גם על כך שהם קמו בבוקר, על הצחוק של הילד שלהם, ואפילו על שהם נותנים לעצמם להודות לעצמם.
אגב, עצם זה שאת כותבת בדף הזה, נחשפת, מודה בחולשותייך- גם על כך את יכולה להודות כי לא כל אחד היה מעז לעשות כן. על המודעות שלך לבעיה - גם אפשר להודות, על הנסיונות שלך לחפש פתרונות, ועוד ועוד.. נסי להתמקד גם בתכונות שלך שאת יכולה להודות על קיומן כי זה יאפשר לך להתמלא בהן ולחזקן.
לגבי שינוי הסכמים- זה קצת מסובך להסביר על רגל אחת אבל אני אנסה- בהנחה שאכן 3 האנשים הללו באו ללמדך דבר מה, ובהנחה שאת אכן הנחת להם לבוא וללמדך את הדבר הזה, אפשר לומר שיש ביניכם הסכמות למערכת יחסים מסוג מסוים. כעת, את מבינה ומודעת ל'שיעור' הזה, כך שלמעשה, ההסכם שכרתתם אינו מתאים לך עוד. אינך מעונינת עוד במערכות יחסים מהסוג הזה משום שלמדת את מה שהיית צריכה ללמוד. אז את רשאית לשנות את ההסכם שעל בסיסו מתנהלות מערכות היחסים הללו. איך? שינוי הסכם מתחיל בשינוי עצמך, בראש ובראשונה. אולי תכתבי לעצמך את העקרונות שעל פיהם לדעתך מתנהלות מערכות היחסים הללו, ותראי מה מהם את רוצה לשנות. איזה מערכות יחסים ברצונך לבסס עם האנשים האלה. הסכמות חדשות. ברגע שתתחילי לפעול על פי ההסכמות החדשות, מערכת היחסים תשתנה, כי צריך שניים לטנגו, ומי כמוך יודע זאת. שינוי הסכמים אפשר לעשות באמצעות החלטה מודעת והתנהגות על פיה, במדיטציות שונות, וגם בעבודה על דמויות פנימיות משום שכל אדם שמצוי איתנו במערכת יחסים משקף לנו דבר מה שמצוי בנו.
לעת עתה, הניחי לדברים לחלחל לתוכך. לאיטם. הניחי גם לשכל לשקוט מברבוריו כי זה מכניס אותך למחשבות אינסופיות שלא יוצא מהן כלום. פרחי באך יכולים לעזור להשקטת השכל ולהפחתת הדרמטיות של הדברים. כשתהיי שקטה, הדברים שחדרו אלייך יתחילו לצוף ותוכלי לעשות בהם שימוש ולהכין לעצמך תוכנית פעולה- להבנת עצמך. תני לעצמך זמן ושלווה. השאר יבוא מאליו.
תודה לך- על הכתיבה, על הרצון לדעת ועל שגרמת לי לחשוב שוב ושוב גם על דבריי..
לגבי המדיטציה- אם את חוששת מפני היסחפות על כנפי דמיונך שעשוי לקחת אותך למחוזות רחוקים (שתמיד אפשר לחזור מהם לכאן במהרה..) תוכלי להקליט את עצמך אומרת בקול רם את המדיטציה ואז לבצע אותה כשאת שומעת את קולך (זה כמו לעשות עם מישהו אחר).
לגבי ההודיה- כשאנחנו מודים על דבר מה, אנחנו בעצם יוצרים אותו בחיינו כי אם הודינו עליו סימן שהוא כבר קיים. כמו שכתבת- מודים על משהו שמקבלים. אז אם נהפוך את הסדר ונודה על מה שכבר יש לנו מן הסתם דרך ההודיה נוכל ליצור לעצמנו מקום לקבל עוד. תבחרי לעצמך כהתחלה הישג כלשהו שלך שאת יכולה להודות לעצמך על כך שהשגת אותו, תמשיכי בכך שתודי לעצמך על תכונה כלשהי שאת אוהבת בעצמך. תכתבי את הדברים. בהתחלה אולי תוכלי להודות רק על העיניים היפות שלך והחיוך שלך ועל כך שיש לך אינטואיציה, למשל. אחר כך מן הסתם תוכלי להודות על יותר ויותר. תרגיל שאני עושה לקבוצות לפעמים הוא כזה: תרשמי לעצמך 5 דברים שאת יכולה להודות עליהם שקרו לך בשנה האחרונה. אחר כך 10 דברים שאת יכולה להודות עליהם בחצי השנה האחרונה. אחר כך 15 דברים שאת יכולה להודות עליהם בשלושת החודשים... עד ל- הודיות ליום הזה. אנשים מגלים לפעמים שאפשר להודות גם על כך שהם קמו בבוקר, על הצחוק של הילד שלהם, ואפילו על שהם נותנים לעצמם להודות לעצמם.
אגב, עצם זה שאת כותבת בדף הזה, נחשפת, מודה בחולשותייך- גם על כך את יכולה להודות כי לא כל אחד היה מעז לעשות כן. על המודעות שלך לבעיה - גם אפשר להודות, על הנסיונות שלך לחפש פתרונות, ועוד ועוד.. נסי להתמקד גם בתכונות שלך שאת יכולה להודות על קיומן כי זה יאפשר לך להתמלא בהן ולחזקן.
לגבי שינוי הסכמים- זה קצת מסובך להסביר על רגל אחת אבל אני אנסה- בהנחה שאכן 3 האנשים הללו באו ללמדך דבר מה, ובהנחה שאת אכן הנחת להם לבוא וללמדך את הדבר הזה, אפשר לומר שיש ביניכם הסכמות למערכת יחסים מסוג מסוים. כעת, את מבינה ומודעת ל'שיעור' הזה, כך שלמעשה, ההסכם שכרתתם אינו מתאים לך עוד. אינך מעונינת עוד במערכות יחסים מהסוג הזה משום שלמדת את מה שהיית צריכה ללמוד. אז את רשאית לשנות את ההסכם שעל בסיסו מתנהלות מערכות היחסים הללו. איך? שינוי הסכם מתחיל בשינוי עצמך, בראש ובראשונה. אולי תכתבי לעצמך את העקרונות שעל פיהם לדעתך מתנהלות מערכות היחסים הללו, ותראי מה מהם את רוצה לשנות. איזה מערכות יחסים ברצונך לבסס עם האנשים האלה. הסכמות חדשות. ברגע שתתחילי לפעול על פי ההסכמות החדשות, מערכת היחסים תשתנה, כי צריך שניים לטנגו, ומי כמוך יודע זאת. שינוי הסכמים אפשר לעשות באמצעות החלטה מודעת והתנהגות על פיה, במדיטציות שונות, וגם בעבודה על דמויות פנימיות משום שכל אדם שמצוי איתנו במערכת יחסים משקף לנו דבר מה שמצוי בנו.
לעת עתה, הניחי לדברים לחלחל לתוכך. לאיטם. הניחי גם לשכל לשקוט מברבוריו כי זה מכניס אותך למחשבות אינסופיות שלא יוצא מהן כלום. פרחי באך יכולים לעזור להשקטת השכל ולהפחתת הדרמטיות של הדברים. כשתהיי שקטה, הדברים שחדרו אלייך יתחילו לצוף ותוכלי לעשות בהם שימוש ולהכין לעצמך תוכנית פעולה- להבנת עצמך. תני לעצמך זמן ושלווה. השאר יבוא מאליו.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
מתענינת,
תודה!
זה בהחלט מדבר אלי.
אכן, אניח לעצמי קמעה.
הניחי גם לשכל לשקוט מברבוריו כי זה מכניס אותך למחשבות אינסופיות שלא יוצא מהן כלום - וצחקתי ממשפט זה...
תודה שוב.
תודה!
זה בהחלט מדבר אלי.
אכן, אניח לעצמי קמעה.
הניחי גם לשכל לשקוט מברבוריו כי זה מכניס אותך למחשבות אינסופיות שלא יוצא מהן כלום
- וצחקתי ממשפט זה...תודה שוב.
-
שגית_רי*
- הודעות: 499
- הצטרפות: 13 אוגוסט 2004, 19:49
- דף אישי: הדף האישי של שגית_רי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אני למשל מודה לך ולשאר הכותבים על הדף הזה. 
ודבר אחד שהרגשתי מדברייך: את במין מרוץ כזה. רצה ורצה, לא משאירה אבן על מקומה, ממהרת לעבר מטרה.מוותרת על התמונה הרחבה ומרוכזת כולך בחיפוש אחרי 'הדבר האחד'. (סליחה מראש אם הדוגמה שלי תעליב, זה רק כדי להעביר תמונה) כמו כלב ציד שעלה על עקבות ארנבת ועכשיו הוא כול כולו בחיפוש, לא נח ולא מרפה עד שימצא את המאורה.
את אומרת שצעדיו של בעלך איטיים מידי עבורך. לאן את ממהרת? מה בורח ממך? אולי קל יותר לראות את החיים כטיול. כשממהרים מידי במסלול מפספסים המון פינות חמד בדרך (ומגיעים מוקדם מידי לאכסניה.. ).
לפעמים נחמד גם סתם לעצור על איזו אבן בצל, לשבת ולנוח. לפעמים רואים דברים שאיאפשר היה לראות כשמיהרנו. לאסוף רגע נעים ורגוע מהדרך ולא רק לסמן
על המקום.
את רוצה דיאלוג עם בעלך, אבל בקצב שלך, את רצה קדימה מהר מידי בשבילו.....
חג שמח.
ודבר אחד שהרגשתי מדברייך: את במין מרוץ כזה. רצה ורצה, לא משאירה אבן על מקומה, ממהרת לעבר מטרה.מוותרת על התמונה הרחבה ומרוכזת כולך בחיפוש אחרי 'הדבר האחד'. (סליחה מראש אם הדוגמה שלי תעליב, זה רק כדי להעביר תמונה) כמו כלב ציד שעלה על עקבות ארנבת ועכשיו הוא כול כולו בחיפוש, לא נח ולא מרפה עד שימצא את המאורה.
את אומרת שצעדיו של בעלך איטיים מידי עבורך. לאן את ממהרת? מה בורח ממך? אולי קל יותר לראות את החיים כטיול. כשממהרים מידי במסלול מפספסים המון פינות חמד בדרך (ומגיעים מוקדם מידי לאכסניה..
).לפעמים נחמד גם סתם לעצור על איזו אבן בצל, לשבת ולנוח. לפעמים רואים דברים שאיאפשר היה לראות כשמיהרנו. לאסוף רגע נעים ורגוע מהדרך ולא רק לסמן
על המקום.את רוצה דיאלוג עם בעלך, אבל בקצב שלך, את רצה קדימה מהר מידי בשבילו.....
חג שמח.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
שגית,
נכון, זו גם ההרגשה שלי, אבל בהבדל אחד ג ד ו ל שאת לא היית יכולה לדעת אותו:
אני חשה כאילו משהו מאיץ בי בכלל, למצוא תשובות להמון המון שאלות שלא קשורות בבעלי, בהכרח, אלא בעצמי.
אני מדברת על דברים שביני ובין ילדי, על דברים שבמקום העבודה שלי - החדש, לא זה שדובר בו,
על ההתנהלות שלי מול עצמי, מול עבודות הבית,
לא שום דבר שייחשב לדרמטי או מיוחד או אפילו חשוב בקנה מידה "סביר" [כן, אני יודעת, מי קובע?].
בעצם - אני והמפגש שלי עם החיים בכלל.
לצערי - או לשמחתי - בכל אופן למרבה הקושי, אני חשה שכאילו המודעות שלי היא כמו אצל ילד עם רגישות יתר חושית [יש לזה שם ששכחתי עכשיו]: כל מה שקורה סביבו "חודר" אל מערכת העצבים שלו: ריחות, קולות, מגע...
ובאמת, גם לי יש רגישות יתר חושית שכזו [שמעט קהתה עם הגיל] אולם הצד הרגשי - לא קהה כלל ורק מתגבר עם המודעות המתגברת.
וזה לא קל כלל.
אני חשה חוסר שקט עצום. צשהו שנובר, שבודק, שמודע לכמה צדדים של אותה מטבע, שלא מתירלי מנוחה כי הוא רואה עוד פן ומבין עוד רובד וכאילו אין לזה סוף.
אני לא בוחרת לרוץ, זה כאילו משהו מאיץ בי. איזה חוסר שקט כמעט פיזי.
לעתים אני חושבת שאולי זה משהו פיזי באמת.
אני עושה מאמץ גדול להיות בשקט, לראות דברים בנחת, לא "לרוץ" לאף מקום. ויש זמנים שאני בתוך השקט המבורך הזה, בתוך מין שלמות פנימית, השלמה גם עם חוסר השלמות.
ואז תוקף אותי מחדש חוסר השקט, באמצע שנדמה לי שהכל שקט ובסדר, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לברוח מעצמי רחוק רחוק.
לעתים זה כל כך חזק ואינו מרפה עד שנדמה לי שהפתרון הטוב ביותר הוא פשוט למות.
לא להבהל, אין לי כוונה לעשות שום דבר מעשי.
אבל זה כל כך מעיק.
נכון, זו גם ההרגשה שלי, אבל בהבדל אחד ג ד ו ל שאת לא היית יכולה לדעת אותו:
אני חשה כאילו משהו מאיץ בי בכלל, למצוא תשובות להמון המון שאלות שלא קשורות בבעלי, בהכרח, אלא בעצמי.
אני מדברת על דברים שביני ובין ילדי, על דברים שבמקום העבודה שלי - החדש, לא זה שדובר בו,
על ההתנהלות שלי מול עצמי, מול עבודות הבית,
לא שום דבר שייחשב לדרמטי או מיוחד או אפילו חשוב בקנה מידה "סביר" [כן, אני יודעת, מי קובע?].
בעצם - אני והמפגש שלי עם החיים בכלל.
לצערי - או לשמחתי - בכל אופן למרבה הקושי, אני חשה שכאילו המודעות שלי היא כמו אצל ילד עם רגישות יתר חושית [יש לזה שם ששכחתי עכשיו]: כל מה שקורה סביבו "חודר" אל מערכת העצבים שלו: ריחות, קולות, מגע...
ובאמת, גם לי יש רגישות יתר חושית שכזו [שמעט קהתה עם הגיל] אולם הצד הרגשי - לא קהה כלל ורק מתגבר עם המודעות המתגברת.
וזה לא קל כלל.
אני חשה חוסר שקט עצום. צשהו שנובר, שבודק, שמודע לכמה צדדים של אותה מטבע, שלא מתירלי מנוחה כי הוא רואה עוד פן ומבין עוד רובד וכאילו אין לזה סוף.
אני לא בוחרת לרוץ, זה כאילו משהו מאיץ בי. איזה חוסר שקט כמעט פיזי.
לעתים אני חושבת שאולי זה משהו פיזי באמת.
אני עושה מאמץ גדול להיות בשקט, לראות דברים בנחת, לא "לרוץ" לאף מקום. ויש זמנים שאני בתוך השקט המבורך הזה, בתוך מין שלמות פנימית, השלמה גם עם חוסר השלמות.
ואז תוקף אותי מחדש חוסר השקט, באמצע שנדמה לי שהכל שקט ובסדר, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לברוח מעצמי רחוק רחוק.
לעתים זה כל כך חזק ואינו מרפה עד שנדמה לי שהפתרון הטוב ביותר הוא פשוט למות.
לא להבהל, אין לי כוונה לעשות שום דבר מעשי.
אבל זה כל כך מעיק.
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל ה, תודה על ההזמנה לדף ואני שמחה שמצאת עניין במאמרים.
ההתבוננות במצבך מזוית הראייה של עבודה עם דמויות פנימיות בהחלט יכולה לעזור.
ויש כל כך הרבה מה לומר שאין לי מושג איפה להתחיל... אולי בגלל זה נמנעתי עד כה.
אולי לטובת מי שלא קרא (ומי שרוצה להבין יותר יש הפניות לעוד חומר ב: אורה גבריאלי) אתחיל בזה, שמזוית הראייה הזו יש בנו אינספור דמויות שלכל אחת מהן אופי, צרכים ורצונות משלה, זוית ראייה משלה על העולם, רגישויות, יכולות. יש ילדים, נשים, גברים, טיפוסים קשוחים, עדינים, מנהיגים, נוכלים... ואפשר לדבר עם הדמויות וממש לחוש אותן.
כל דמות ניתן לראות גם כמעין תדר אנרגטי מובחן, כמו פס צר מתוך הסקאלה האנרגטית האנושית. במובן זה, כל הדמויות ביחד מהוות שלם אחד. ומכאן שאין דמויות שליליות.
אבל, דמויות בהחלט עלולות לבוא לידי ביטוי שלילי בחיינו אם היחס שלנו אליהן אינו מכוונן, אם אנחנו מתכחשים אליהן, שופטים אותן או מזדהים איתן ונותנים להן לנהל אותנו. מה שמוכיח את עצמו עם דמויות זה לקבל אותן אולם לא להבלע לתוכן.
כשאנחנו לומדים לקבל דמות 'שלילית' לכאורה, היא יכולה להתגלות, בהדרגה, בפניה החיוביות ולהביא ברכה במקום לגרום נזקים.
ואיך כל זה רלוונטי ליחסים עם אחרים? כפי שניחשת - מאוד. למשל, על קצה קצהו של מזלג:
ונקודה לסיום (יש עוד המון מה לומר אבל קצרה היריעה) - כשאנו מזוהים עם דמות אנו מזוהים עם תפישת העולם שלה. אם למשל את מזוהה עם דמות שוחרת חירות, תהיי מזוהה גם עם הביקורת שלה על כל אדם ודמות (בתוכך ומחוצה לך) שנתפסים כעריצים, שתלטנים, מחניקים... כל פעם שתתקלי ב'עריצות', 'שוחרת החירות' שלך תזעם ותרצה למרוד ואת תאבדי את צלילות הראייה ואת הגישה לחמלה, דברים שמאפשרים לנו שינוי אמיתי וקשב מדוייק למה שנכון לנו לעשות.
קשה לדייק בטקסט כל כך קצר ועם מידע חלקי - אבל אולי זה יתן כיוון נוסף להתבוננות ולעבודה שלך. את מוזמנת לשתף ביתר פירוט (ראי פרטים בדף שלי) ואנסה לעזור. חיבוק ותודה.
ההתבוננות במצבך מזוית הראייה של עבודה עם דמויות פנימיות בהחלט יכולה לעזור.
ויש כל כך הרבה מה לומר שאין לי מושג איפה להתחיל... אולי בגלל זה נמנעתי עד כה.
אולי לטובת מי שלא קרא (ומי שרוצה להבין יותר יש הפניות לעוד חומר ב: אורה גבריאלי) אתחיל בזה, שמזוית הראייה הזו יש בנו אינספור דמויות שלכל אחת מהן אופי, צרכים ורצונות משלה, זוית ראייה משלה על העולם, רגישויות, יכולות. יש ילדים, נשים, גברים, טיפוסים קשוחים, עדינים, מנהיגים, נוכלים... ואפשר לדבר עם הדמויות וממש לחוש אותן.
כל דמות ניתן לראות גם כמעין תדר אנרגטי מובחן, כמו פס צר מתוך הסקאלה האנרגטית האנושית. במובן זה, כל הדמויות ביחד מהוות שלם אחד. ומכאן שאין דמויות שליליות.
אבל, דמויות בהחלט עלולות לבוא לידי ביטוי שלילי בחיינו אם היחס שלנו אליהן אינו מכוונן, אם אנחנו מתכחשים אליהן, שופטים אותן או מזדהים איתן ונותנים להן לנהל אותנו. מה שמוכיח את עצמו עם דמויות זה לקבל אותן אולם לא להבלע לתוכן.
כשאנחנו לומדים לקבל דמות 'שלילית' לכאורה, היא יכולה להתגלות, בהדרגה, בפניה החיוביות ולהביא ברכה במקום לגרום נזקים.
ואיך כל זה רלוונטי ליחסים עם אחרים? כפי שניחשת - מאוד. למשל, על קצה קצהו של מזלג:
- אנחנו יכולים להשליך דמויות מוכחשות שלנו על זולתנו. התוצאה, בין השאר: אנחנו חווים דרמה פנימית כדרמה חיצונית בלבד ואז מחמיצים את זירת הארועים העיקרית ולא מטפלים בה.
- צריך להזהר מאבחנות כאלה, כי אני לא מכירה אותך, אבל זו הדגמה לא מחייבת ככיוון לחקירה: מדבריך במעלה הדף אפשר להניח שאת ביקורתית מאוד ביחס לדמויות שתלטניות. סביר להניח שאת סולדת מהן גם אצלך ולא רק אצל אחרים. יתכן שהן באות אצלך לידי ביטוי ואת סולדת מהן ויתכן שהן מוכחשות לגמרי. בשני המקרים יתכן מאוד שאת משליכה על הבוסית לשעבר (לדוגמה) דמויות אלה ואילו את מזוהה חלק מהזמן עם "ילדה קטנה, נטולת אנרגיה, חרדה, פוחדת" (כדבריך).
ונקודה לסיום (יש עוד המון מה לומר אבל קצרה היריעה) - כשאנו מזוהים עם דמות אנו מזוהים עם תפישת העולם שלה. אם למשל את מזוהה עם דמות שוחרת חירות, תהיי מזוהה גם עם הביקורת שלה על כל אדם ודמות (בתוכך ומחוצה לך) שנתפסים כעריצים, שתלטנים, מחניקים... כל פעם שתתקלי ב'עריצות', 'שוחרת החירות' שלך תזעם ותרצה למרוד ואת תאבדי את צלילות הראייה ואת הגישה לחמלה, דברים שמאפשרים לנו שינוי אמיתי וקשב מדוייק למה שנכון לנו לעשות.
קשה לדייק בטקסט כל כך קצר ועם מידע חלקי - אבל אולי זה יתן כיוון נוסף להתבוננות ולעבודה שלך. את מוזמנת לשתף ביתר פירוט (ראי פרטים בדף שלי) ואנסה לעזור. חיבוק ותודה.
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
אינך יכולה לבטל השפעות של אחרים. חייך מלאים בהשפעות חיצוניות, מהאויר שאת נושמת ועד המים שאת שותה.
כאשר את מזהה שיש אנשים ש"מכבים" אותך אנרגטית, את למעשה מזהה איך את מכבה את עצמך לנוכח אותם אנשים. הם אינם עושים דבר אלא עצם נוכחותם מעלה בך התכווצות. כווץ פנימי זה שווה ערך ניתן לומר להתרחבות.
את מבקשת להפסיק להתכווץ נוכח אותם אנשים, הרחיבי את מבטך לפני פגישתך אתם ובתוך האירוע עצמו. אז, למרות הכווץ שבבטן הדעת מתרחבת.
הרחבת המבט במובן זה אם כך עשויה להתבונן על תחושת ההמרצה או התזזית שאת חשה בריצתך אחר הבנות והליכתך העקשת אבן אחר אבן כנתנת לכיול. אז, היות ונתנת לכיול ניתן לראות בהמרצה זו - התגלות של עוצמה פנימית.
מטבעה של עוצמה כמו גם של כוח (שהוא תנועת עוצמה) לבקש אחר ביטוי עצמה. מכאן שכאשר את חשה את עוצמתך במלואה את באופן טבעי מבקשת אחר פריקתה. מכאן שעוצמתך האישית היא היא שדוחפת אותך הלאה והלאה עד בלי די.
עם זאת אין כל חובה להיענות לעוצמה האקטיבית הזו. ניתן לגייס את אותה עוצמה בדיוק לריסון. ריסון ההמרצה הזו, ריסון המירוץ אחר שחסר, ריסון המשגת תחושותייך.
בידייך כוח הבחירה וההחלטה. ואשר תחליטי - יהיה.
תודה.
אינך יכולה לבטל השפעות של אחרים. חייך מלאים בהשפעות חיצוניות, מהאויר שאת נושמת ועד המים שאת שותה.
כאשר את מזהה שיש אנשים ש"מכבים" אותך אנרגטית, את למעשה מזהה איך את מכבה את עצמך לנוכח אותם אנשים. הם אינם עושים דבר אלא עצם נוכחותם מעלה בך התכווצות. כווץ פנימי זה שווה ערך ניתן לומר להתרחבות.
את מבקשת להפסיק להתכווץ נוכח אותם אנשים, הרחיבי את מבטך לפני פגישתך אתם ובתוך האירוע עצמו. אז, למרות הכווץ שבבטן הדעת מתרחבת.
הרחבת המבט במובן זה אם כך עשויה להתבונן על תחושת ההמרצה או התזזית שאת חשה בריצתך אחר הבנות והליכתך העקשת אבן אחר אבן כנתנת לכיול. אז, היות ונתנת לכיול ניתן לראות בהמרצה זו - התגלות של עוצמה פנימית.
מטבעה של עוצמה כמו גם של כוח (שהוא תנועת עוצמה) לבקש אחר ביטוי עצמה. מכאן שכאשר את חשה את עוצמתך במלואה את באופן טבעי מבקשת אחר פריקתה. מכאן שעוצמתך האישית היא היא שדוחפת אותך הלאה והלאה עד בלי די.
עם זאת אין כל חובה להיענות לעוצמה האקטיבית הזו. ניתן לגייס את אותה עוצמה בדיוק לריסון. ריסון ההמרצה הזו, ריסון המירוץ אחר שחסר, ריסון המשגת תחושותייך.
בידייך כוח הבחירה וההחלטה. ואשר תחליטי - יהיה.
תודה.
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל, פספסתי קטע חשוב שכתבת ועכשיו פתאום ראיתי - אז עוד כמה משפטים: את כותבת: "ישנם רגעים, לא מעטים, בהם אני תופסת עצמי כאדם שלילי, שיש לו כל כך הרבה מה לתקן עד שזה ממש מייאש..."
יכול מאוד להיות שאת מזוהה מאוד עם דמות נפוצה מאוד - "המבקר". דמות זאת פשוט מומחית בביקורת כלפינו ובמקרים מסויימים היא יכולה להיות קטלנית ממש. כשאת מנוהלת על ידי המבקר, תרגישי לעיתים קרובות, אשמה, חסרת ערך, מיואשת או דברים דומים.
מה שחשוב לדעת הוא שהמבקר יודע רק לבקר. כשמכירים אותו ומבינים מיהו ומהו אפשר להתחיל להתייחס לביקורת שלו מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. הוא הרי יגיד לך תמיד מה לא בסדר בך, וזו זכותו ותפקידו.
התפקיד שלך הוא לא להאמין לכל מה שהוא אומר: לקבל אותו (הוא חשוב ולפעמים מועיל ממש וחוץ מזה הוא שם וזהו זה) אבל לא לראות את המציאות דרך עיניו כאילו זו האמת עליך. וחשוב גם לאפשר לדמויות מפרגנות ואובייקטיביות לומר את דברן - לשם האיזון.
כשמדברים עם מבקרים מגלים שאצל רבים מאיתנו הם התפתחו כדי "להקדים רפואה למכה". הם חוששים כל כך שנכשל או שיבקרו אותנו שהם ממהרים לבקר אותנו קודם ובחומרה רבה. למבקר נדמה שכך נתקן את דרכינו ונהיה מוצלחים יותר (לשיטתו).
מתוך שהוא מנסה להציל אותנו מעצמנו הוא יכול להביא אותנו ליאוש ושיתוק. זו כוונה טובה בבסיסה - להגן על הפגיעות שלנו - שהתעוותה והפכה הרסנית: מין אוטומט 'מחנך' שיצא משליטה.
אחת הטעויות הנפוצות היא לריב עם המבקר ולשנוא אותו. אבל, אם רבים איתו ומבקרים אותו מתחוללת בדרך כלל הסלמה. מה שיכול לעזור זה להקשיב, להבין, להכיר ולקבל אותו ובו זמנית לאזן אותו בדמויות אחרות ולשים לו גבולות, מתוך חמלה והומור ומתוך נחישות לתת גב לעצמנו. להיות הורה תומך של עצמנו, אפשר לומר.
אין ספק שזה תהליך. לי היה בנעורי מבקר כל כך קטלני שגרם לי (בצירוף עוד כמה דמויות) לחוש כל כך חסרת ערך ומיואשת שעשר שנים (מגיל 13-23 בערך) ביליתי בדכאון עמוק וחלק ניכר מהזמן לא הרגשתי דבר. עם השנים וככל שלמדתי לחיות ולעבוד עם הדמויות שלי (ובדרכים נוספות), המבקר שלי התרכך והלך, עד שכיום הוא מנמנם לו בשלווה רוב הזמן.
כשהוא כבר מופיע, או שיש לו משהו באמת חשוב להגיד שכדאי לי לשמוע (ואז זו ביקורת בונה), או שאני מזהה את הופעתו מהר יחסית ונמנעת מלהאמין לו. שוב - זו אמנות ואומנות ומיומנות שצריך לפתח ולא הוקוס פוקוס - אבל זה עובד. אפילו רק להתבונן בביקורת העצמית כבדמות קיצונית עד גיחוך (מעין קריקטורה של מהות הביקורתיות) אבל מעוררת חיבה בדרכה, ולא כשופר האמת יכול להביא תועלת.
אז בפעם הבאה שאת שומעת אותו או מרגישה את תוצאות פעולתו, נסי לראות אותו ולקלוט גם את החשש שלו שתכשלי - זה עוזר לקבל אותו מבלי ליפול לפח שהוא טומן... ואפשר ממש לחבק אותו בדמיון...
כמו שאת רואה, יש כאן דקויות חשובות ונדרשת עבודה עם הרבה דמויות. וכך לאט לאט נפרם הקשר וכל חוט שמשתחרר מקל על שחרור הבאים אחריו...
כל אדם כל כך חד פעמי וייחודי שחשוב להתאים את הדברים אליך ולדרך הייחודית שלך מתוך הקשבה עדינה.
אני מקווה שזה עוזר בכל זאת.
חיבוק אמיץ.
יכול מאוד להיות שאת מזוהה מאוד עם דמות נפוצה מאוד - "המבקר". דמות זאת פשוט מומחית בביקורת כלפינו ובמקרים מסויימים היא יכולה להיות קטלנית ממש. כשאת מנוהלת על ידי המבקר, תרגישי לעיתים קרובות, אשמה, חסרת ערך, מיואשת או דברים דומים.
מה שחשוב לדעת הוא שהמבקר יודע רק לבקר. כשמכירים אותו ומבינים מיהו ומהו אפשר להתחיל להתייחס לביקורת שלו מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. הוא הרי יגיד לך תמיד מה לא בסדר בך, וזו זכותו ותפקידו.
התפקיד שלך הוא לא להאמין לכל מה שהוא אומר: לקבל אותו (הוא חשוב ולפעמים מועיל ממש וחוץ מזה הוא שם וזהו זה) אבל לא לראות את המציאות דרך עיניו כאילו זו האמת עליך. וחשוב גם לאפשר לדמויות מפרגנות ואובייקטיביות לומר את דברן - לשם האיזון.
כשמדברים עם מבקרים מגלים שאצל רבים מאיתנו הם התפתחו כדי "להקדים רפואה למכה". הם חוששים כל כך שנכשל או שיבקרו אותנו שהם ממהרים לבקר אותנו קודם ובחומרה רבה. למבקר נדמה שכך נתקן את דרכינו ונהיה מוצלחים יותר (לשיטתו).
מתוך שהוא מנסה להציל אותנו מעצמנו הוא יכול להביא אותנו ליאוש ושיתוק. זו כוונה טובה בבסיסה - להגן על הפגיעות שלנו - שהתעוותה והפכה הרסנית: מין אוטומט 'מחנך' שיצא משליטה.
אחת הטעויות הנפוצות היא לריב עם המבקר ולשנוא אותו. אבל, אם רבים איתו ומבקרים אותו מתחוללת בדרך כלל הסלמה. מה שיכול לעזור זה להקשיב, להבין, להכיר ולקבל אותו ובו זמנית לאזן אותו בדמויות אחרות ולשים לו גבולות, מתוך חמלה והומור ומתוך נחישות לתת גב לעצמנו. להיות הורה תומך של עצמנו, אפשר לומר.
אין ספק שזה תהליך. לי היה בנעורי מבקר כל כך קטלני שגרם לי (בצירוף עוד כמה דמויות) לחוש כל כך חסרת ערך ומיואשת שעשר שנים (מגיל 13-23 בערך) ביליתי בדכאון עמוק וחלק ניכר מהזמן לא הרגשתי דבר. עם השנים וככל שלמדתי לחיות ולעבוד עם הדמויות שלי (ובדרכים נוספות), המבקר שלי התרכך והלך, עד שכיום הוא מנמנם לו בשלווה רוב הזמן.
כשהוא כבר מופיע, או שיש לו משהו באמת חשוב להגיד שכדאי לי לשמוע (ואז זו ביקורת בונה), או שאני מזהה את הופעתו מהר יחסית ונמנעת מלהאמין לו. שוב - זו אמנות ואומנות ומיומנות שצריך לפתח ולא הוקוס פוקוס - אבל זה עובד. אפילו רק להתבונן בביקורת העצמית כבדמות קיצונית עד גיחוך (מעין קריקטורה של מהות הביקורתיות) אבל מעוררת חיבה בדרכה, ולא כשופר האמת יכול להביא תועלת.
אז בפעם הבאה שאת שומעת אותו או מרגישה את תוצאות פעולתו, נסי לראות אותו ולקלוט גם את החשש שלו שתכשלי - זה עוזר לקבל אותו מבלי ליפול לפח שהוא טומן... ואפשר ממש לחבק אותו בדמיון...
כמו שאת רואה, יש כאן דקויות חשובות ונדרשת עבודה עם הרבה דמויות. וכך לאט לאט נפרם הקשר וכל חוט שמשתחרר מקל על שחרור הבאים אחריו...
כל אדם כל כך חד פעמי וייחודי שחשוב להתאים את הדברים אליך ולדרך הייחודית שלך מתוך הקשבה עדינה.
אני מקווה שזה עוזר בכל זאת.
חיבוק אמיץ.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אורה,
קראתי בענין רב את דברייך.
כתבתי לך מייל.
כאן אומר בעיקר, כי דברייך נשמעים כל כך נכונים וקלים לי ליישום, כאילו מובנים מאליהם, כמעט.
מה שאומר שנוח לי אתם ושהם נכונים לי.
תודה.
קראתי בענין רב את דברייך.
כתבתי לך מייל.
כאן אומר בעיקר, כי דברייך נשמעים כל כך נכונים וקלים לי ליישום, כאילו מובנים מאליהם, כמעט.
מה שאומר שנוח לי אתם ושהם נכונים לי.
תודה.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
צפריר,
בחיי, אתה מסבך אותי עם השפה המיוחדת שלך.
אז בוא נראה:
הרחבת המבט במובן זה אם כך עשויה להתבונן על תחושת ההמרצה או התזזית שאת חשה בריצתך אחר הבנות והליכתך העקשת אבן אחר אבן כנתנת לכיול. אז, היות ונתנת לכיול ניתן לראות בהמרצה זו - התגלות של עוצמה פנימית.
האם כוונתך היא שה"ריצה" הזו היא ביטוי לעוצמה שלי?! גם כן עוצמה...
עם זאת אין כל חובה להיענות לעוצמה האקטיבית הזו. ניתן לגייס את אותה עוצמה בדיוק לריסון. ריסון ההמרצה הזו, ריסון המירוץ אחר שחסר, ריסון המשגת תחושותייך.
ואם כן - הלוואי ויכולתי לרסן.
אני מדי פעם מצליחה "להתרסן", אבל יש בי אי שקט תוסס כל הזמן, וזה מאד לא נעים.
כאילו, באמת, יש צורך בפורקן.
הפורקן מגיע, בדרך כלל, לאחר שיחות מהסוג הזה שאנחנו מנהלים פה. או כאן או עם חברים אחרים.
וכאשר אין לי שיחות כאלה אני מרגישה כמו שבוודאי מרגיש מכור בלי המנה שלו - ממש "קריז"!
זה כאילו יש בי משהו שחייב, פשוט חייב להמשיך ולדון ולשאול וללמוד.
כאשר יש מענה לצורך הזה אני חשה מסופקת מאד, ממש ב"היי", אבל הצורך להמשיך עולה מהר מאד מחדש.
אז מה אתה אומר? אני מכורה?
כווץ פנימי זה שווה ערך ניתן לומר להתרחבות.
ולמה אתה מתכוון בזה?
אינך יכולה לבטל השפעות של אחרים. חייך מלאים בהשפעות חיצוניות, מהאויר שאת נושמת ועד המים שאת שותה.
אין לי ענין לבטל, יש לי ענין לחיות איתן בשלום.
טוב, זה לא לפי הסדר, אבל תסלח לי על זה, נכון?
בחיי, אתה מסבך אותי עם השפה המיוחדת שלך.
אז בוא נראה:
הרחבת המבט במובן זה אם כך עשויה להתבונן על תחושת ההמרצה או התזזית שאת חשה בריצתך אחר הבנות והליכתך העקשת אבן אחר אבן כנתנת לכיול. אז, היות ונתנת לכיול ניתן לראות בהמרצה זו - התגלות של עוצמה פנימית.
האם כוונתך היא שה"ריצה" הזו היא ביטוי לעוצמה שלי?! גם כן עוצמה...
עם זאת אין כל חובה להיענות לעוצמה האקטיבית הזו. ניתן לגייס את אותה עוצמה בדיוק לריסון. ריסון ההמרצה הזו, ריסון המירוץ אחר שחסר, ריסון המשגת תחושותייך.
ואם כן - הלוואי ויכולתי לרסן.
אני מדי פעם מצליחה "להתרסן", אבל יש בי אי שקט תוסס כל הזמן, וזה מאד לא נעים.
כאילו, באמת, יש צורך בפורקן.
הפורקן מגיע, בדרך כלל, לאחר שיחות מהסוג הזה שאנחנו מנהלים פה. או כאן או עם חברים אחרים.
וכאשר אין לי שיחות כאלה אני מרגישה כמו שבוודאי מרגיש מכור בלי המנה שלו - ממש "קריז"!
זה כאילו יש בי משהו שחייב, פשוט חייב להמשיך ולדון ולשאול וללמוד.
כאשר יש מענה לצורך הזה אני חשה מסופקת מאד, ממש ב"היי", אבל הצורך להמשיך עולה מהר מאד מחדש.
אז מה אתה אומר? אני מכורה?
כווץ פנימי זה שווה ערך ניתן לומר להתרחבות.
ולמה אתה מתכוון בזה?
אינך יכולה לבטל השפעות של אחרים. חייך מלאים בהשפעות חיצוניות, מהאויר שאת נושמת ועד המים שאת שותה.
אין לי ענין לבטל, יש לי ענין לחיות איתן בשלום.
טוב, זה לא לפי הסדר, אבל תסלח לי על זה, נכון?
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
האם כוונתך היא שה"ריצה" הזו היא ביטוי לעוצמה שלי?! גם כן עוצמה...
בהחלט כן. אל תזלזלי בעוצמתך, היא איננה קשורה דווקא בעצמיותך. מכאן שעצמיותך, מי שאת היא, נבהלת מעוצמתך. זה לב העניין.
_כאשר יש מענה לצורך הזה אני חשה מסופקת מאד, ממש ב"היי", אבל הצורך להמשיך עולה מהר מאד מחדש.
אז מה אתה אומר? אני מכורה?_
ראי,
הבה נניח שיש אי שם הֶדֶף. הדף של אנרגיה ללא ערך טוב או רע. כך גם ההדף וגם האנרגיה עצמה - ניטרליים.
ואותו הדף, בדומה לחשמל הברק - מחפש היכן להתפרק, או דרך מי לעבור.
כאן, נציין שאותו הדף הוא כוונת או עוצמה של הבריאה, של נשמת הבריאה, או אם תרצי של מקור החיים (שיש המכנים אותו אלוהים) אשר מבקש להתבטא כאן על פני האדמה דרך אדם. כמו שהברק מבקש להתפרק לאדמה דרך התווך שבין שמים לארץ.
והנה, אותו הדף ניטרלי, שנושא אנרגיה ניטרלית, מגלה אותך. מגלה את עוצמתך, ומבקש לפרוץ לעולם דרכך.
והאנרגיה הזו, העלומה, מטריפה עלייך את דעתך, מבקשת אחר פורקנה. והנה את משתמשת באנרגיה הזו על מנת לנסות להבין, לחקור ו להניח את דעתך.
אז, כאשר נחה דעתך את נרגעת, אבל, כמו היו שם מאחור דוחפים אותך הלאה, את נסחפת או נכנעת לאותם כוחות שוב ושוב וחשה כי דעתך נטרפת עלייך.
כאן, הנך יכולה פשוט להסתובב אל מקורך ולבקש או להורות - "יותר לאט. במשורה. אתקדם, אלמד ואעביר את הדברים - בקצב שלי". היענות לבקשה מסוג זה - מובטחת.
על פני מכורה - אובססיבית. אובססיה זו טוב שעולה וממריצה את מי שאת היא. שנמצא הדפוס הזה מוכר לך ומתועל בימים אלה לחקירת האירועים וההרגלים הנפשיים שלך.
_כווץ פנימי זה שווה ערך ניתן לומר להתרחבות.
ולמה אתה מתכוון בזה?_
אותו כוח המשמש לפריצה של X הוא הכוח שנדרש לבלום את X.
מכאן שאותו הדף שנדרש על מנת שתתרחבי, נדרש על מנת שתתכווצי.
טוב, זה לא לפי הסדר, אבל תסלח לי על זה, נכון?
הרי עולה הסליחה מראש.
הנך מוזמנת לעיין גם ב אל נא יומן הגות. יש שם התייחסיות לחלק מהדברים שעולים כאן. בעניין ההודיה וכו'...
במקביל, כניסה לעבודה מדיטטיבית - תניב תועלת, רגיעה ושלוות נפש.
תודה.
האם כוונתך היא שה"ריצה" הזו היא ביטוי לעוצמה שלי?! גם כן עוצמה...
בהחלט כן. אל תזלזלי בעוצמתך, היא איננה קשורה דווקא בעצמיותך. מכאן שעצמיותך, מי שאת היא, נבהלת מעוצמתך. זה לב העניין.
_כאשר יש מענה לצורך הזה אני חשה מסופקת מאד, ממש ב"היי", אבל הצורך להמשיך עולה מהר מאד מחדש.
אז מה אתה אומר? אני מכורה?_
ראי,
הבה נניח שיש אי שם הֶדֶף. הדף של אנרגיה ללא ערך טוב או רע. כך גם ההדף וגם האנרגיה עצמה - ניטרליים.
ואותו הדף, בדומה לחשמל הברק - מחפש היכן להתפרק, או דרך מי לעבור.
כאן, נציין שאותו הדף הוא כוונת או עוצמה של הבריאה, של נשמת הבריאה, או אם תרצי של מקור החיים (שיש המכנים אותו אלוהים) אשר מבקש להתבטא כאן על פני האדמה דרך אדם. כמו שהברק מבקש להתפרק לאדמה דרך התווך שבין שמים לארץ.
והנה, אותו הדף ניטרלי, שנושא אנרגיה ניטרלית, מגלה אותך. מגלה את עוצמתך, ומבקש לפרוץ לעולם דרכך.
והאנרגיה הזו, העלומה, מטריפה עלייך את דעתך, מבקשת אחר פורקנה. והנה את משתמשת באנרגיה הזו על מנת לנסות להבין, לחקור ו להניח את דעתך.
אז, כאשר נחה דעתך את נרגעת, אבל, כמו היו שם מאחור דוחפים אותך הלאה, את נסחפת או נכנעת לאותם כוחות שוב ושוב וחשה כי דעתך נטרפת עלייך.
כאן, הנך יכולה פשוט להסתובב אל מקורך ולבקש או להורות - "יותר לאט. במשורה. אתקדם, אלמד ואעביר את הדברים - בקצב שלי". היענות לבקשה מסוג זה - מובטחת.
על פני מכורה - אובססיבית. אובססיה זו טוב שעולה וממריצה את מי שאת היא. שנמצא הדפוס הזה מוכר לך ומתועל בימים אלה לחקירת האירועים וההרגלים הנפשיים שלך.
_כווץ פנימי זה שווה ערך ניתן לומר להתרחבות.
ולמה אתה מתכוון בזה?_
אותו כוח המשמש לפריצה של X הוא הכוח שנדרש לבלום את X.
מכאן שאותו הדף שנדרש על מנת שתתרחבי, נדרש על מנת שתתכווצי.
טוב, זה לא לפי הסדר, אבל תסלח לי על זה, נכון?
הרי עולה הסליחה מראש.
הנך מוזמנת לעיין גם ב אל נא יומן הגות. יש שם התייחסיות לחלק מהדברים שעולים כאן. בעניין ההודיה וכו'...
במקביל, כניסה לעבודה מדיטטיבית - תניב תועלת, רגיעה ושלוות נפש.
תודה.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
צפריר,
הבנתי הכל,
הגיע הזמן, לא?
נכנסתי מזמן ל אל נא. וחוזרת ונכנסת.
קל לי יותר לשמוח על משהו מאשר להודות עליו. להודות זה למישהו/משהו ולשמוח - עם עצמי.
כאן, הנך יכולה פשוט להסתובב אל מקורך ולבקש או להורות - "יותר לאט. במשורה. אתקדם, אלמד ואעביר את הדברים - בקצב שלי". היענות לבקשה מסוג זה - מובטחת
מצא חן בעיני מאד!
זה מזכיר לי את הפעם בא אחי , לאחר מותו, דיבר אלי וזמן מה היה לי מענין ומרתק ונעים ולאחר זמן החל להפריע לי ושאלתי מה עושים ונאמר לי משהו דומה - "פשוט, תגידי לו מתי כן ומתי לא, כמו בשיחת טלפון, כשלא נוח לך בדיוק אז". וכך היה! פשוט, יעיל.
_אותו כוח המשמש לפריצה של X הוא הכוח שנדרש לבלום את X.
מכאן שאותו הדף שנדרש על מנת שתתרחבי, נדרש על מנת שתתכווצי._
דווקא כאן הבנתי את המלים במקוריות, אך לא את הכוונה. והתרגום - לא עוזר הפעם.
אולי אתה מתכוון שאשתמש באותם כוחות כדי לעצור?
אם אני פונה ומבקשת/מורה לעצור - האם זה השמוש באותו ההדף?
ענין ההדף מוחשי לי מאד ומשום מה הוא מצטייר לי רק כדוחף ולא כבולם. הוא נשמע לי כחיצוני לי משהו. כלומר - ברור שהוא בתוכי, אך מצטייר ועולה מכאן ככוח חיצוני. אני יודעת שזה גם חיצוני וגם פנימי, אז אסביר: פנימי - זה משהו כמו המחשבות/רגשות שלי. חיצוני - אלוהים, כוח המשיכה, אנשים אחרים. להכל אני מגיבה והכל חי בתוכי והכל הוא גם אני. אולם עדיין יש חיצוני ויש פנימי.
אתקדם, אלמד ואעביר את הדברים
מה פירוש "אעביר את הדברים?"
הבנתי הכל,
הגיע הזמן, לא?
נכנסתי מזמן ל אל נא. וחוזרת ונכנסת.
קל לי יותר לשמוח על משהו מאשר להודות עליו. להודות זה למישהו/משהו ולשמוח - עם עצמי.
כאן, הנך יכולה פשוט להסתובב אל מקורך ולבקש או להורות - "יותר לאט. במשורה. אתקדם, אלמד ואעביר את הדברים - בקצב שלי". היענות לבקשה מסוג זה - מובטחת
מצא חן בעיני מאד!
זה מזכיר לי את הפעם בא אחי , לאחר מותו, דיבר אלי וזמן מה היה לי מענין ומרתק ונעים ולאחר זמן החל להפריע לי ושאלתי מה עושים ונאמר לי משהו דומה - "פשוט, תגידי לו מתי כן ומתי לא, כמו בשיחת טלפון, כשלא נוח לך בדיוק אז". וכך היה! פשוט, יעיל.
_אותו כוח המשמש לפריצה של X הוא הכוח שנדרש לבלום את X.
מכאן שאותו הדף שנדרש על מנת שתתרחבי, נדרש על מנת שתתכווצי._
דווקא כאן הבנתי את המלים במקוריות, אך לא את הכוונה. והתרגום - לא עוזר הפעם.
אולי אתה מתכוון שאשתמש באותם כוחות כדי לעצור?
אם אני פונה ומבקשת/מורה לעצור - האם זה השמוש באותו ההדף?
ענין ההדף מוחשי לי מאד ומשום מה הוא מצטייר לי רק כדוחף ולא כבולם. הוא נשמע לי כחיצוני לי משהו. כלומר - ברור שהוא בתוכי, אך מצטייר ועולה מכאן ככוח חיצוני. אני יודעת שזה גם חיצוני וגם פנימי, אז אסביר: פנימי - זה משהו כמו המחשבות/רגשות שלי. חיצוני - אלוהים, כוח המשיכה, אנשים אחרים. להכל אני מגיבה והכל חי בתוכי והכל הוא גם אני. אולם עדיין יש חיצוני ויש פנימי.
אתקדם, אלמד ואעביר את הדברים
מה פירוש "אעביר את הדברים?"
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
קל לי יותר לשמוח על משהו מאשר להודות עליו. להודות זה למישהו/משהו ולשמוח - עם עצמי.
התבונני מדוע כל כך קשה לך להודות לבריאה על עצם קיומך. להודות על המובן מאליו, להודות על כך שהמוהן מאליו מובן מאליו. התבונני מדוע שלווה, רוגע, מנוחה, שוויון, נמצאים כמשהו נכסף בעודם יכולים להיות הבסיס לחייך.
כאשר את מודה על משהו, למשהו או למישהו הרי את מברכת את אותו עניין. כאשר את מוד לאלוהים על עצם קיומך, על עצם קיומך בזמן הזה, בגוף הזה, בתקופה הזו, על עצם יכולתך למשל לנשום, הרי את מברכת את קיומך, בזמן הזה, בגוף הזה, בתקופה הזו, הרי את מברכת את האויר שאת נושמת.
על פני רק לשמוח שזו מצווה גדולה ניתן גם לשמוח וגם להודות על השמחה.
על פני רק להתעמת עם אותו הדף, ניתן לברך אותו ומכאן גם לאפשר לו להיענות לבקשותייך.
אנרגיה של הודיה היא אותה תנועה מתרחבת העולה מהלב. לכן, התבונני בלבך, התמקדי בלבך, נשמי אל לבך ונשפי ממנו, נשמי מהחזית, או נכון יותר דמייני שאת שואפת מחזית גופך ישירות אל הלב, ממלאה אותו באויר מואר, זוהר, מוזהב, ואז נשפי את האנרגיה הזו בדמיונך אחורה, אל גבך, אל גיבוייך.
כאשר ת מדברת על ההדף הזה כחיצוני לך הרי את מניחה יופי של דימוי לאותו צורך של הנפש להבדיל את עצמה. שנמצא ההדף הזה בהחלט חיצוני לך, עולה מהמקור ומתועל אל היש, עולה מהאין ומתועל אל מי שאת היא. עם זאת, הרי אינך מופרדת מראש ובדיעבד מהאחדות כולה. לכן אותו הדף הבא מהאין, מלוהים, מהמקור נמצא חיצוני לך ובו זמנית - חלק ממך.
כאשר את מבקשת מאותו הדף - הרף. עלייך להסכין לחלק ממנו, לקבל אותו ולבקש את ניווטו - שיהיה זה בידיך.
התבוננות מעמיקה בשבילי חייך עשויה להניח לך פתרונות מושגיים לגבי שורה שלמה של מצוקות שאת חווה. עם זאת, יש בהחלט מחוזות שאין מילים שיתארו אותן, אין מושגים רחבים דיים או מדוייקים דיים. כמו אותה תחושת ערסול.
ראי,
כאשר את מחפשת אחר אינטימיות עם אישך וזו איננה מתקבלת את רצה הלאה ומחפשת אחר עוד דברים שאינך יכולה להשיג. כאשר את מצליחה להשיג את אותם דברים את מבקשת להקדים את המאוחר.
שהמקום אליו את רוצה להגיע מחייב זמן הבשלה ועבוד אישית.
עבודה אישית היא היא אותה הפניה למדיטציה. מדיטציה או התכוונות להודייה או באופן כללי היא היא התרגול והאימון הנדרשים לנפש על מנת שתוכל להכיל ולהעביר הלאה את אותו הדף דרך הפריזמה האישית של מי שאת היא.
תרגול זה או התכוונות זו איננה יכולה להידון בינך ובין אחרים.אלו הם מחוזות פרטיים בהחלט אשר נוגעים באינטימיות הפנימית שלך עם עצמך.
המשך ללימוד או דיון של משנה כזו או אחרת אולי יניח לרגע את דעתך הרעבה, עם זאת הרעב לא יפסק. לכן, ראוי בהחלט שתפני פנימה, אל ערוצי התקשורת שלך עם גרעין נפשך - שם גם הערוץ להידברות עם מקורך, תוך הקשבה, התבוננות והרגעה עצמית.
ובכל פעם שעולה הסערה הזו מבפנים - השקיטי אותה בכוח החלטתך.
זכרי שכוח הבחירה בידייך, זכרי שהכל בתואם מושלם, זכרי את החסד המקיף וזכרי להודות על כל אלה.
כאשר את מודה על משהו את ממשיכה לקבל אותו. כאשר את מסרבת להודות, מדוע יחזור אלייך?
תודה.
קל לי יותר לשמוח על משהו מאשר להודות עליו. להודות זה למישהו/משהו ולשמוח - עם עצמי.
התבונני מדוע כל כך קשה לך להודות לבריאה על עצם קיומך. להודות על המובן מאליו, להודות על כך שהמוהן מאליו מובן מאליו. התבונני מדוע שלווה, רוגע, מנוחה, שוויון, נמצאים כמשהו נכסף בעודם יכולים להיות הבסיס לחייך.
כאשר את מודה על משהו, למשהו או למישהו הרי את מברכת את אותו עניין. כאשר את מוד לאלוהים על עצם קיומך, על עצם קיומך בזמן הזה, בגוף הזה, בתקופה הזו, על עצם יכולתך למשל לנשום, הרי את מברכת את קיומך, בזמן הזה, בגוף הזה, בתקופה הזו, הרי את מברכת את האויר שאת נושמת.
על פני רק לשמוח שזו מצווה גדולה ניתן גם לשמוח וגם להודות על השמחה.
על פני רק להתעמת עם אותו הדף, ניתן לברך אותו ומכאן גם לאפשר לו להיענות לבקשותייך.
אנרגיה של הודיה היא אותה תנועה מתרחבת העולה מהלב. לכן, התבונני בלבך, התמקדי בלבך, נשמי אל לבך ונשפי ממנו, נשמי מהחזית, או נכון יותר דמייני שאת שואפת מחזית גופך ישירות אל הלב, ממלאה אותו באויר מואר, זוהר, מוזהב, ואז נשפי את האנרגיה הזו בדמיונך אחורה, אל גבך, אל גיבוייך.
כאשר ת מדברת על ההדף הזה כחיצוני לך הרי את מניחה יופי של דימוי לאותו צורך של הנפש להבדיל את עצמה. שנמצא ההדף הזה בהחלט חיצוני לך, עולה מהמקור ומתועל אל היש, עולה מהאין ומתועל אל מי שאת היא. עם זאת, הרי אינך מופרדת מראש ובדיעבד מהאחדות כולה. לכן אותו הדף הבא מהאין, מלוהים, מהמקור נמצא חיצוני לך ובו זמנית - חלק ממך.
כאשר את מבקשת מאותו הדף - הרף. עלייך להסכין לחלק ממנו, לקבל אותו ולבקש את ניווטו - שיהיה זה בידיך.
התבוננות מעמיקה בשבילי חייך עשויה להניח לך פתרונות מושגיים לגבי שורה שלמה של מצוקות שאת חווה. עם זאת, יש בהחלט מחוזות שאין מילים שיתארו אותן, אין מושגים רחבים דיים או מדוייקים דיים. כמו אותה תחושת ערסול.
ראי,
כאשר את מחפשת אחר אינטימיות עם אישך וזו איננה מתקבלת את רצה הלאה ומחפשת אחר עוד דברים שאינך יכולה להשיג. כאשר את מצליחה להשיג את אותם דברים את מבקשת להקדים את המאוחר.
שהמקום אליו את רוצה להגיע מחייב זמן הבשלה ועבוד אישית.
עבודה אישית היא היא אותה הפניה למדיטציה. מדיטציה או התכוונות להודייה או באופן כללי היא היא התרגול והאימון הנדרשים לנפש על מנת שתוכל להכיל ולהעביר הלאה את אותו הדף דרך הפריזמה האישית של מי שאת היא.
תרגול זה או התכוונות זו איננה יכולה להידון בינך ובין אחרים.אלו הם מחוזות פרטיים בהחלט אשר נוגעים באינטימיות הפנימית שלך עם עצמך.
המשך ללימוד או דיון של משנה כזו או אחרת אולי יניח לרגע את דעתך הרעבה, עם זאת הרעב לא יפסק. לכן, ראוי בהחלט שתפני פנימה, אל ערוצי התקשורת שלך עם גרעין נפשך - שם גם הערוץ להידברות עם מקורך, תוך הקשבה, התבוננות והרגעה עצמית.
ובכל פעם שעולה הסערה הזו מבפנים - השקיטי אותה בכוח החלטתך.
זכרי שכוח הבחירה בידייך, זכרי שהכל בתואם מושלם, זכרי את החסד המקיף וזכרי להודות על כל אלה.
כאשר את מודה על משהו את ממשיכה לקבל אותו. כאשר את מסרבת להודות, מדוע יחזור אלייך?
תודה.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
צפריר,
אני חושבת שאני יודעת מה הענין.
אני כועסת, כל כך כועסת על אותו מקור שגם הביא לחיי את המקומות הקשים כל כך בהם הייתי מילדות ועד עתה.
אני אומרת לו "למה שאודה לך? אתה, שהבאת לי כל כך הרבה רע, כל כך הרבה קושי! קודם תתקן את הדברים, תנחם אותי, תפייס אותי ואז אודה לך".
ברור לי שאין הדברים כך, ושיש בחיי גם הרבה טוב, אבל אני מספרת לך מה אני מרגישה עכשיו מהבטן, מהכעס, מהמרירות, מהזעם!!!
אני נורא כועסת.
ואנ יחושבת שהכעס זקוק למוצא, להרגעה, לפתרון. משני הצדדים.
ואני מרגישה יותר ויותר שבחיי עם בעלי יש כל כך הרבה מקומות לא פתורים, לא מדוברים, לא נאמרים שכמה שאנסה לעבוד עם עצמי לבד - הדברים יישארו שם.
לי אין מספיק כוחות "למוסס" את הכל.
וגם אם אמוסס את שלי - יש לו משלו [ואתה יודע במה מדובר]. ואותו "משלו" נמצא באויר, משפיע על הכל, על הריחוק שעדיין נמצא, על הכעס הכבוש אי שם וכן הלאה.
וגם כאשר היום יום נדמה מתפקד ולא כועס, הדברים עדיין שם, צוברים עוצמה. זו לא פרשנות שלי. כאשר אני כן מנסה לדבר - זה מה שעולה. גם כאשר נדמה לי שהדברים מתחילים להסתדר - מתברר שזה לא כך.
אז אני כועסת על אותו מקור.
שיעזור לי למצוא את המוצא, הפתרון, ה... לא יודעת מה.
אני חושבת שאני יודעת מה הענין.
אני כועסת, כל כך כועסת על אותו מקור שגם הביא לחיי את המקומות הקשים כל כך בהם הייתי מילדות ועד עתה.
אני אומרת לו "למה שאודה לך? אתה, שהבאת לי כל כך הרבה רע, כל כך הרבה קושי! קודם תתקן את הדברים, תנחם אותי, תפייס אותי ואז אודה לך".
ברור לי שאין הדברים כך, ושיש בחיי גם הרבה טוב, אבל אני מספרת לך מה אני מרגישה עכשיו מהבטן, מהכעס, מהמרירות, מהזעם!!!
אני נורא כועסת.
ואנ יחושבת שהכעס זקוק למוצא, להרגעה, לפתרון. משני הצדדים.
ואני מרגישה יותר ויותר שבחיי עם בעלי יש כל כך הרבה מקומות לא פתורים, לא מדוברים, לא נאמרים שכמה שאנסה לעבוד עם עצמי לבד - הדברים יישארו שם.
לי אין מספיק כוחות "למוסס" את הכל.
וגם אם אמוסס את שלי - יש לו משלו [ואתה יודע במה מדובר]. ואותו "משלו" נמצא באויר, משפיע על הכל, על הריחוק שעדיין נמצא, על הכעס הכבוש אי שם וכן הלאה.
וגם כאשר היום יום נדמה מתפקד ולא כועס, הדברים עדיין שם, צוברים עוצמה. זו לא פרשנות שלי. כאשר אני כן מנסה לדבר - זה מה שעולה. גם כאשר נדמה לי שהדברים מתחילים להסתדר - מתברר שזה לא כך.
אז אני כועסת על אותו מקור.
שיעזור לי למצוא את המוצא, הפתרון, ה... לא יודעת מה.
-
ש_מים_וארץ*
- הודעות: 1080
- הצטרפות: 15 מרץ 2004, 18:11
- דף אישי: הדף האישי של ש_מים_וארץ*
-
ענת_שן_לוי*
- הודעות: 1278
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
- דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אני אומרת לו "למה שאודה לך? אתה, שהבאת לי כל כך הרבה רע, כל כך הרבה קושי! קודם תתקן את הדברים, תנחם אותי, תפייס אותי ואז אודה לך".
כאילו כרגע יש בתוכך משהו שאומר - כל כך הרבה סבלתי ועכשו אני צריכה לעשות רק שינוי קטן והכל יעבור? הדבר הזה מגמד לך את הסבל. אולי את חושבת שאם סבלת כל כך הרבה מישהו צריך לעשות למענך הרבה מאד כדי שתהיי מוכנה לוותר על "ההשקעה" שלך בסבל?
ההבנה העמוקה שזהו שיעור ולא סתם קושי לשם קושי, יכולה לאפשר לשחרר את רוב הכעס להתאבל עליו ולהפרד ממנו.
ההבנה העמוקה ש"הסרוב שלך" לראות בכך שיעור, מאריכה את הסבל והכאב.
באשר להודיה , מה שאני ממליצה גם לגבי אמרות חיוביות-
גם אם את לא מאמינה בזה כרגע - אבל נורא רוצה "להתקדם" שווה לנסות לבקש להרגיש את זה, או פשוט להגיד את זה אפילו בלי להאמין ובלי לחשוב שזה נכון:
את מוזמנת לנסות את זה: "האם אני יכולה להרשות לעצמי להיות מספיק גדולה בשביל להודות על הקושי?"
זו מין אמירה היפוטתית, ללא "התחייבות אמיתית", שרק בודקת אופציה לא ידועה...
ואני מרגישה יותר ויותר שבחיי עם בעלי יש כל כך הרבה מקומות לא פתורים, לא מדוברים, לא נאמרים שכמה שאנסה לעבוד עם עצמי לבד - הדברים יישארו שם.
זה פשוט לא נכון. זה המקום קטן-האמונה שרוצה שהכל ישאר כמו שהוא.
כאן המקום להפעיל את ההגיון במקום את הרגש...
כאילו כרגע יש בתוכך משהו שאומר - כל כך הרבה סבלתי ועכשו אני צריכה לעשות רק שינוי קטן והכל יעבור? הדבר הזה מגמד לך את הסבל. אולי את חושבת שאם סבלת כל כך הרבה מישהו צריך לעשות למענך הרבה מאד כדי שתהיי מוכנה לוותר על "ההשקעה" שלך בסבל?
ההבנה העמוקה שזהו שיעור ולא סתם קושי לשם קושי, יכולה לאפשר לשחרר את רוב הכעס להתאבל עליו ולהפרד ממנו.
ההבנה העמוקה ש"הסרוב שלך" לראות בכך שיעור, מאריכה את הסבל והכאב.
באשר להודיה , מה שאני ממליצה גם לגבי אמרות חיוביות-
גם אם את לא מאמינה בזה כרגע - אבל נורא רוצה "להתקדם" שווה לנסות לבקש להרגיש את זה, או פשוט להגיד את זה אפילו בלי להאמין ובלי לחשוב שזה נכון:
את מוזמנת לנסות את זה: "האם אני יכולה להרשות לעצמי להיות מספיק גדולה בשביל להודות על הקושי?"
זו מין אמירה היפוטתית, ללא "התחייבות אמיתית", שרק בודקת אופציה לא ידועה...
ואני מרגישה יותר ויותר שבחיי עם בעלי יש כל כך הרבה מקומות לא פתורים, לא מדוברים, לא נאמרים שכמה שאנסה לעבוד עם עצמי לבד - הדברים יישארו שם.
זה פשוט לא נכון. זה המקום קטן-האמונה שרוצה שהכל ישאר כמו שהוא.
כאן המקום להפעיל את ההגיון במקום את הרגש...
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
ענת,
_ההבנה העמוקה שזהו שיעור ולא סתם קושי לשם קושי, יכולה לאפשר לשחרר את רוב הכעס להתאבל עליו ולהפרד ממנו.
ההבנה העמוקה ש"הסרוב שלך" לראות בכך שיעור, מאריכה את הסבל והכאב._
אוי, ענת, אל תראי את זה ככה. הרי במפרוש כתבתי שאני ידועת שזה לא כך... זה היה ממקום נורא כואב. הרי יש בנו כמה דמויות, כמו שאורה גבריאלי כותבת כל כך נכון, ומותר לי מדי פעם להתחבר למקומות האלה, לא?
אם כל הזמ, כאשר יעלה משהו כזה, אהיה עסוקה בפוזה של קדושה, התעלות ורוחניות [נאמר בחיוך, לא להתרגז] אז לעולם לא אתקדם.
אני חשה שדןקא כאשר אני נותנת לכעס שלי מקום ולגיטימציה אני עושה שירות גדול עבור עצמי, אני, שכעס היה בשבילי משהו שרק מפנים אותו פנימה ואז נופלים לדכאון ולמקומו תאובדניים במשך שנים.
אולי את כבר יודעת לכעוס על מה שצריך ונכון לכעוס מהבטן ואת כבר יודעת לצאת משם הלאה.
אני עשיתי מעין דילוג על הכעס וישר הלכתי לעבודה עצמית.
שכחתי בדרך גם לדאוג לתחושת הבטן שלי, להרגיש מה רע לי ומה טוב לי. ומהמקום הזה - לעבוד על מה שצריך לעבוד.
_ואני מרגישה יותר ויותר שבחיי עם בעלי יש כל כך הרבה מקומות לא פתורים, לא מדוברים, לא נאמרים שכמה שאנסה לעבוד עם עצמי לבד - הדברים יישארו שם.
זה פשוט לא נכון. זה המקום קטן-האמונה שרוצה שהכל ישאר כמו שהוא.
כאן המקום להפעיל את ההגיון במקום את הרגש..._
תנסי לתת לי קרדיט. הכל נכון וטוב ויפה. אבל אני בכלל ללא קטנת אמונה. אני חיה עם בעל 23-4 שנים במערכת יחסים שהיתה אלימה וקשה וכבר אמרתי זאת. לו הייתי קטנת אמונה לא היינו כאן היום. לא הייתי משתחררת מזה, לא הייתי צומחת לאן שאני היום וכן הלאה.
להיפך מקטנת אמונה - אמונת יתר, עם יש דבר כזה. במקומות שאחרים מזמן היו מתיאשים, זועמים, נוקמים ולא יודעת מה - אני תמיד ידעתי להגיד לעצמי שלי יש את העבודה שלי לעשות על עצמי, שהדברים שבעלי עושה לא באים ממקום של כוונה רעה אלא מקשיים שלו עם עצמו, שהאחריות שלי על חי- היא בידי.
ודווקא מכל המקומות הללו - אני מאד עיפה.
לא קטנת אמונה - עייפה.
עייפה לנוכח המעט שקורה.
עייפה לנוכח הרעב הרגשי העצום שאני חיה בו [ואני מבקשת ממך להאמין שאין המדובר בבעל שאינו מחמיא או אינו משוחח שיחות נפש בלבד],
עייפה לנוכח הצורך העצום שלי בשותפות מסוג אחר וגם אם לא - מתשישות לנוכח הקיים.
כל מכרי יודעים שאני אדם שאינו מאבד תקווה, שאני אדם שאינו מוותר לעצמו בעבודה עצמית.
יש גם המורידים בפני את הכובע.
אני מספרת לך זאת לא כדי להתגאות או משהו [לא שזה מזיק] אלא כדי להפסיק, בבקשה, את התחושה העולה כאן לעתים שאינני מבינה שזה שיעור, שאינני מבינה שהאחריות אצלי וכן הלאה דברים חשובים ונכוחים.
ועם זאת - אני כן מודה לך. דווקא משום שאת אומרת כל זאת זה עוזר לי לחדד אצל עצמי את ההבנה שאני כן עושה המון, כן לוקחת אחריות על חיי ושלעתים יש מצבים בהם מותר להגיד "די".
זה כאילו לא לגיטימי כאן להגיד את המלה הזו.
זה כאילו צריך להוציא את הנשמה עד הסוף.
לא בהכרח.
לעתים, לאחר עבודה ענקית - מותרלהגיד : "או קיי, אני יודעת שתמיד יש עוד מה לעשות, אבל אני לא מעונינת יותר להמשיך בכיוון הזה."
אני לא אומרת שאני שם, רק היום קרה משהו שהוכיח לי שאני לא שם.
אני רק אומרת שמותר גם כך.
אורית,
תודה על החיבוק!
לא כתבתי לך עוד כי אין בי האנרגיות להמשיך ולפרט....
אולי פעם.
_ההבנה העמוקה שזהו שיעור ולא סתם קושי לשם קושי, יכולה לאפשר לשחרר את רוב הכעס להתאבל עליו ולהפרד ממנו.
ההבנה העמוקה ש"הסרוב שלך" לראות בכך שיעור, מאריכה את הסבל והכאב._
אוי, ענת, אל תראי את זה ככה. הרי במפרוש כתבתי שאני ידועת שזה לא כך... זה היה ממקום נורא כואב. הרי יש בנו כמה דמויות, כמו שאורה גבריאלי כותבת כל כך נכון, ומותר לי מדי פעם להתחבר למקומות האלה, לא?
אם כל הזמ, כאשר יעלה משהו כזה, אהיה עסוקה בפוזה של קדושה, התעלות ורוחניות [נאמר בחיוך, לא להתרגז] אז לעולם לא אתקדם.
אני חשה שדןקא כאשר אני נותנת לכעס שלי מקום ולגיטימציה אני עושה שירות גדול עבור עצמי, אני, שכעס היה בשבילי משהו שרק מפנים אותו פנימה ואז נופלים לדכאון ולמקומו תאובדניים במשך שנים.
אולי את כבר יודעת לכעוס על מה שצריך ונכון לכעוס מהבטן ואת כבר יודעת לצאת משם הלאה.
אני עשיתי מעין דילוג על הכעס וישר הלכתי לעבודה עצמית.
שכחתי בדרך גם לדאוג לתחושת הבטן שלי, להרגיש מה רע לי ומה טוב לי. ומהמקום הזה - לעבוד על מה שצריך לעבוד.
_ואני מרגישה יותר ויותר שבחיי עם בעלי יש כל כך הרבה מקומות לא פתורים, לא מדוברים, לא נאמרים שכמה שאנסה לעבוד עם עצמי לבד - הדברים יישארו שם.
זה פשוט לא נכון. זה המקום קטן-האמונה שרוצה שהכל ישאר כמו שהוא.
כאן המקום להפעיל את ההגיון במקום את הרגש..._
תנסי לתת לי קרדיט. הכל נכון וטוב ויפה. אבל אני בכלל ללא קטנת אמונה. אני חיה עם בעל 23-4 שנים במערכת יחסים שהיתה אלימה וקשה וכבר אמרתי זאת. לו הייתי קטנת אמונה לא היינו כאן היום. לא הייתי משתחררת מזה, לא הייתי צומחת לאן שאני היום וכן הלאה.
להיפך מקטנת אמונה - אמונת יתר, עם יש דבר כזה. במקומות שאחרים מזמן היו מתיאשים, זועמים, נוקמים ולא יודעת מה - אני תמיד ידעתי להגיד לעצמי שלי יש את העבודה שלי לעשות על עצמי, שהדברים שבעלי עושה לא באים ממקום של כוונה רעה אלא מקשיים שלו עם עצמו, שהאחריות שלי על חי- היא בידי.
ודווקא מכל המקומות הללו - אני מאד עיפה.
לא קטנת אמונה - עייפה.
עייפה לנוכח המעט שקורה.
עייפה לנוכח הרעב הרגשי העצום שאני חיה בו [ואני מבקשת ממך להאמין שאין המדובר בבעל שאינו מחמיא או אינו משוחח שיחות נפש בלבד],
עייפה לנוכח הצורך העצום שלי בשותפות מסוג אחר וגם אם לא - מתשישות לנוכח הקיים.
כל מכרי יודעים שאני אדם שאינו מאבד תקווה, שאני אדם שאינו מוותר לעצמו בעבודה עצמית.
יש גם המורידים בפני את הכובע.
אני מספרת לך זאת לא כדי להתגאות או משהו [לא שזה מזיק
] אלא כדי להפסיק, בבקשה, את התחושה העולה כאן לעתים שאינני מבינה שזה שיעור, שאינני מבינה שהאחריות אצלי וכן הלאה דברים חשובים ונכוחים.ועם זאת - אני כן מודה לך. דווקא משום שאת אומרת כל זאת זה עוזר לי לחדד אצל עצמי את ההבנה שאני כן עושה המון, כן לוקחת אחריות על חיי ושלעתים יש מצבים בהם מותר להגיד "די".
זה כאילו לא לגיטימי כאן להגיד את המלה הזו.
זה כאילו צריך להוציא את הנשמה עד הסוף.
לא בהכרח.
לעתים, לאחר עבודה ענקית - מותרלהגיד : "או קיי, אני יודעת שתמיד יש עוד מה לעשות, אבל אני לא מעונינת יותר להמשיך בכיוון הזה."
אני לא אומרת שאני שם, רק היום קרה משהו שהוכיח לי שאני לא שם.
אני רק אומרת שמותר גם כך.
אורית,
תודה על החיבוק!
לא כתבתי לך עוד כי אין בי האנרגיות להמשיך ולפרט....
אולי פעם.
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
אינך צריכה לענות כאן. אינך צריכה לענות בכלל. את מוזמנת לקרוא, ולהרהר, ולחשוב היטב לפני שאת עונה לעצמך.
השאלות האלו מתנסחות אלייך אבל נראה על פניו שהן מתאימות לכל האדם.
שימי לב ללופ.
שאלה -
את רואה את הלופ שאת נמצאת בו?
שימי לב לתגובות האוטומטיות שלך.
שאלה -
את מוכנה לוותר על הכעס?
שימי לב לפתלתלותך.
שאלה -
את מוכנה לראות את התועלת שבכעס?
שימי לב לדעותייך.
שאלה -
את מוכנה להניח לדעותייך ולהתחבר להוויתך?
שימי לב לזמן.
שאלה -
האם נהיר לך שבאותם מקומות מופלאים בהם היית לאחרונה. אותה חוויה של ערסול או הצפה רגשית של שווי לא היה כל כעס, לא היה כל עבר או עתיד, הכל היה "כאן ועכשיו"?
שימי לב לכעס.
שאלות -
האם נראה לך שאלוהים מעניש אותך, או גורם לך סבל? אלוהים? האם אינך מוכנה להודות לאל הטוב על האויר שאת מקבלת לנשימה, על כוח המשיכה, על האוכל והמים, על האפשרות לחיות, על האפשרות לסבול? את לא מוכנה להודות על אלה עד שמותרותייך יסופקו? ואם מותרותייך יסופקו? אז תוכלי להודות? זה רק עניין של מי ראשון?
שימי לב לזכרון.
שאלות -
האם את יודעת על אלפי רסיסים של אושר בילדותך, מאות מיליוני רגעים של אושר צרוף. רגעים בהם היית. רגעים בהם חווית את החיים כפשוטם. האם את מסוגלת לראות על יד כל הסבל והניכור את אותם רסיסי תמונות שאת מדמיינת שיפתרו את אותה מצוקה, האם את יכולה להתפייס?
שימי לב לאמונותייך.
שאלה -
האם את מודעת לכך שאת ממשיכה בנחישות ראויה לציון להתאמן עליהן שוב ושוב גם כשהן מאשרות את קיומך דרך סבל?
שימי לב למלה תודה.
הודיה -
עולה הודיה גדולה מתוכי על האפשרות שאת מניחה לי להעביר את אותו הדף שעובר דרכי, הן כרעיונות והן כמשנה סדורה. רבים מדברים אלה שנכתבים בהחלט מוארים גם בפריזמה האישית שלי או בתבנית החשיבה שלי, עם זאת עיקריהם מתקבלים מתוך עבודה מדיטטיבית אינטנסיבית.
וכאן, בזכותך, בזכות שאלותייך ועקשותך או נחישותך הנני למד מחדש התנסחות או הבהרה של מה שנמצא רלוונטי בעבורך. ומה שנמצא רלוונטי בעבורך, מסתבר, משיק בבסיסו לרבים מכפי שאת ואני יכולים לדמיין.
וזה שכרי, ורציתי להודות לך באופן אישי. שכן אני בר מזל - ששכרי רב. כמעט רב מלהכיל.
לכן תודה.
אינך צריכה לענות כאן. אינך צריכה לענות בכלל. את מוזמנת לקרוא, ולהרהר, ולחשוב היטב לפני שאת עונה לעצמך.
השאלות האלו מתנסחות אלייך אבל נראה על פניו שהן מתאימות לכל האדם.
שימי לב ללופ.
שאלה -
את רואה את הלופ שאת נמצאת בו?
שימי לב לתגובות האוטומטיות שלך.
שאלה -
את מוכנה לוותר על הכעס?
שימי לב לפתלתלותך.
שאלה -
את מוכנה לראות את התועלת שבכעס?
שימי לב לדעותייך.
שאלה -
את מוכנה להניח לדעותייך ולהתחבר להוויתך?
שימי לב לזמן.
שאלה -
האם נהיר לך שבאותם מקומות מופלאים בהם היית לאחרונה. אותה חוויה של ערסול או הצפה רגשית של שווי לא היה כל כעס, לא היה כל עבר או עתיד, הכל היה "כאן ועכשיו"?
שימי לב לכעס.
שאלות -
האם נראה לך שאלוהים מעניש אותך, או גורם לך סבל? אלוהים? האם אינך מוכנה להודות לאל הטוב על האויר שאת מקבלת לנשימה, על כוח המשיכה, על האוכל והמים, על האפשרות לחיות, על האפשרות לסבול? את לא מוכנה להודות על אלה עד שמותרותייך יסופקו? ואם מותרותייך יסופקו? אז תוכלי להודות? זה רק עניין של מי ראשון?
שימי לב לזכרון.
שאלות -
האם את יודעת על אלפי רסיסים של אושר בילדותך, מאות מיליוני רגעים של אושר צרוף. רגעים בהם היית. רגעים בהם חווית את החיים כפשוטם. האם את מסוגלת לראות על יד כל הסבל והניכור את אותם רסיסי תמונות שאת מדמיינת שיפתרו את אותה מצוקה, האם את יכולה להתפייס?
שימי לב לאמונותייך.
שאלה -
האם את מודעת לכך שאת ממשיכה בנחישות ראויה לציון להתאמן עליהן שוב ושוב גם כשהן מאשרות את קיומך דרך סבל?
שימי לב למלה תודה.
הודיה -
עולה הודיה גדולה מתוכי על האפשרות שאת מניחה לי להעביר את אותו הדף שעובר דרכי, הן כרעיונות והן כמשנה סדורה. רבים מדברים אלה שנכתבים בהחלט מוארים גם בפריזמה האישית שלי או בתבנית החשיבה שלי, עם זאת עיקריהם מתקבלים מתוך עבודה מדיטטיבית אינטנסיבית.
וכאן, בזכותך, בזכות שאלותייך ועקשותך או נחישותך הנני למד מחדש התנסחות או הבהרה של מה שנמצא רלוונטי בעבורך. ומה שנמצא רלוונטי בעבורך, מסתבר, משיק בבסיסו לרבים מכפי שאת ואני יכולים לדמיין.
וזה שכרי, ורציתי להודות לך באופן אישי. שכן אני בר מזל - ששכרי רב. כמעט רב מלהכיל.
לכן תודה.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
צפריר,
שמתי לב, שכאשר פונים אלי ישירות "האם את מוכנה/יודעת/מודעת/מעונינת/נראה לך" וכן הלאה אני חשה כאילו אני תחת ביקורת.
לא לקפוץ!!! אני יודעת שאני לא, ובכל זאת זה מעורר בי התקוממות ובולם אותי מלהקשיב.
אני חושבת עכשיו על פטנט:
אקח דברים הנאמרים לי בגוף ראשון, אעתיק אותם ואערוך אותם לגוף אחר.
קל לי יותר כאשר הדובר מדבר על עצמו או על הכלל-
האם אנחנו יודעים/מוכנים/מעונינים....
האם אני מוכנה/מעונינת/ מודעת....
טוב, זה היה ענין טכני - לכאורה....
באמת, לא אענה. אם כי קשה לי, כידוע לך, לא לקפוץ ולענות. הרגלים ישנים, אתה יודע...
_וכאן, בזכותך, בזכות שאלותייך ועקשותך או נחישותך הנני למד מחדש התנסחות או הבהרה של מה שנמצא רלוונטי בעבורך. ומה שנמצא רלוונטי בעבורך, מסתבר, משיק בבסיסו לרבים מכפי שאת ואני יכולים לדמיין.
וזה שכרי, ורציתי להודות לך באופן אישי. שכן אני בר מזל - ששכרי רב. כמעט רב מלהכיל.
לכן תודה_
צפריר,
דבריך אלה העלו בי רגשות של ניחומים שקשה לשער את עוצמתם, של תחושה של טוב, של תחושה של להיות משמעותית עבור האחר, של תחושה של ההיפך ממה שלא הצלחתי להשתחרר ממנו עדיין - שאני מנדנדת ומעיקה [אילו האמירות שהיו נחלתי בשנים האחרונות, אז סורי, יש עדיין תגובות מותנות של התקפלות].
ובדמעות בעיני אני מודה - הייתי רוצה לחוש משמעותית לאדם המשמעותי בחיי.
אני יודעת שאני כן משמעותית, אולם כאשר איני פרטנר לשיחה, לצמיחה, לדיון פנימי - אני מתקשה לחוש ככזו. כאשר אני נתונה למרחק רגשי ופיזי - אני מתקשה לחוש ככזו.
אני משתדלת להתבונן בעיני הלב ולראות מעבר למוחשי, ועושה זאת הרבה מעל למשוער. אני שמה בצד את כל זה ומחבקת ומדברת ומשתפת ומקשיבה ותומכת ואוהבת.
אולם אני בן אדם בשר ודם, הזקוק לחיבוק, למלים טובות, למעט שבמעט, לפחות.
אולי התרגלתי מילדותי להיות ולחיות בחסך שכזה וזה מה שאני מכירה, ואני מכירה תודה לפירורים הניתנים במשורה[לא מרוע לב, כי זה מה שיש כרגע, וכך היה גם אז]. אבל אני מתחילה ללהתנגד לסידור הזה. אני רוצה את כל הארוחה -על הטוב ועל הקושי שבה. אני יכולה לעמוד בכל קושי - כאשר יש לי תקשורת. וכאן יש לי מבחן גדול, של לעמוד בקושי - בלי תקשורת.
האם אני רוצה לעמוד במבחן הזה? ולמה?!
כאשר הוא אומר לי ששום דבר לא השתנה אצלו [היום בשיחה, אמרתי ש - טוב לנו יותר לאחרונה, הלא כן? וכך ענה] למרות שאני יודעת שכן השתנה, קשה לי להחזיק ולמשוך לבד.
וגם אם תגיד שזה לא לבד - זה מרגיש לי לבד.
וכעת - אני הולכת להדפיס את דבריך ושל אחרים כאן כדי שאוכל להרהר בהם גם כשאינני מול המחשב.
שמתי לב, שכאשר פונים אלי ישירות "האם את מוכנה/יודעת/מודעת/מעונינת/נראה לך" וכן הלאה אני חשה כאילו אני תחת ביקורת.
לא לקפוץ!!! אני יודעת שאני לא, ובכל זאת זה מעורר בי התקוממות ובולם אותי מלהקשיב.
אני חושבת עכשיו על פטנט:
אקח דברים הנאמרים לי בגוף ראשון, אעתיק אותם ואערוך אותם לגוף אחר.
קל לי יותר כאשר הדובר מדבר על עצמו או על הכלל-
האם אנחנו יודעים/מוכנים/מעונינים....
האם אני מוכנה/מעונינת/ מודעת....
טוב, זה היה ענין טכני - לכאורה....
באמת, לא אענה. אם כי קשה לי, כידוע לך, לא לקפוץ ולענות. הרגלים ישנים, אתה יודע...
_וכאן, בזכותך, בזכות שאלותייך ועקשותך או נחישותך הנני למד מחדש התנסחות או הבהרה של מה שנמצא רלוונטי בעבורך. ומה שנמצא רלוונטי בעבורך, מסתבר, משיק בבסיסו לרבים מכפי שאת ואני יכולים לדמיין.
וזה שכרי, ורציתי להודות לך באופן אישי. שכן אני בר מזל - ששכרי רב. כמעט רב מלהכיל.
לכן תודה_
צפריר,
דבריך אלה העלו בי רגשות של ניחומים שקשה לשער את עוצמתם, של תחושה של טוב, של תחושה של להיות משמעותית עבור האחר, של תחושה של ההיפך ממה שלא הצלחתי להשתחרר ממנו עדיין - שאני מנדנדת ומעיקה [אילו האמירות שהיו נחלתי בשנים האחרונות, אז סורי, יש עדיין תגובות מותנות של התקפלות].
ובדמעות בעיני אני מודה - הייתי רוצה לחוש משמעותית לאדם המשמעותי בחיי.
אני יודעת שאני כן משמעותית, אולם כאשר איני פרטנר לשיחה, לצמיחה, לדיון פנימי - אני מתקשה לחוש ככזו. כאשר אני נתונה למרחק רגשי ופיזי - אני מתקשה לחוש ככזו.
אני משתדלת להתבונן בעיני הלב ולראות מעבר למוחשי, ועושה זאת הרבה מעל למשוער. אני שמה בצד את כל זה ומחבקת ומדברת ומשתפת ומקשיבה ותומכת ואוהבת.
אולם אני בן אדם בשר ודם, הזקוק לחיבוק, למלים טובות, למעט שבמעט, לפחות.
אולי התרגלתי מילדותי להיות ולחיות בחסך שכזה וזה מה שאני מכירה, ואני מכירה תודה לפירורים הניתנים במשורה[לא מרוע לב, כי זה מה שיש כרגע, וכך היה גם אז]. אבל אני מתחילה ללהתנגד לסידור הזה. אני רוצה את כל הארוחה -על הטוב ועל הקושי שבה. אני יכולה לעמוד בכל קושי - כאשר יש לי תקשורת. וכאן יש לי מבחן גדול, של לעמוד בקושי - בלי תקשורת.
האם אני רוצה לעמוד במבחן הזה? ולמה?!
כאשר הוא אומר לי ששום דבר לא השתנה אצלו [היום בשיחה, אמרתי ש - טוב לנו יותר לאחרונה, הלא כן? וכך ענה] למרות שאני יודעת שכן השתנה, קשה לי להחזיק ולמשוך לבד.
וגם אם תגיד שזה לא לבד - זה מרגיש לי לבד.
וכעת - אני הולכת להדפיס את דבריך ושל אחרים כאן כדי שאוכל להרהר בהם גם כשאינני מול המחשב.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
_שימי לב לזכרון.
שאלות -
האם את יודעת על אלפי רסיסים של אושר בילדותך, מאות מיליוני רגעים של אושר צרוף. רגעים בהם היית. רגעים בהם חווית את החיים כפשוטם. האם את מסוגלת לראות על יד כל הסבל והניכור את אותם רסיסי תמונות שאת מדמיינת שיפתרו את אותה מצוקה, האם את יכולה להתפייס?_
מבקשת הבהרה:
ולפניה תשובה ענינית קצרה לעזור לך להבהיר - לא, לא זוכרת מליוני רגעים. מאז נלקח אחי למוסד למפגרים, אבי פשט את הרגל, אמי יצאה לעבוד שעות ארוכות וסבתי, אמי השניה, עברה לגור רחוק יותר וכל זה בתוך מספר חודשים בגיל 7 לערך - כבה יומי.
אחי נגזל ממני. לפחות בתחושתי.
הורי נשברו ונאלצו לשים את ההשרדות בראש מעינייהם ואת ההתגברות על השבר הנורא גם כן לפני.
היו לי רגעים קטנים של ילדות.,אך לרוב הייתי זקנה מאד.
ודאי היו רגעים כאלה - אך הם אינם דומיננטיים בחיי.
יתכן שעלי לספר לעצמי את סיפור חיי אחרת.
שאלות -
האם את יודעת על אלפי רסיסים של אושר בילדותך, מאות מיליוני רגעים של אושר צרוף. רגעים בהם היית. רגעים בהם חווית את החיים כפשוטם. האם את מסוגלת לראות על יד כל הסבל והניכור את אותם רסיסי תמונות שאת מדמיינת שיפתרו את אותה מצוקה, האם את יכולה להתפייס?_
מבקשת הבהרה:
ולפניה תשובה ענינית קצרה לעזור לך להבהיר - לא, לא זוכרת מליוני רגעים. מאז נלקח אחי למוסד למפגרים, אבי פשט את הרגל, אמי יצאה לעבוד שעות ארוכות וסבתי, אמי השניה, עברה לגור רחוק יותר וכל זה בתוך מספר חודשים בגיל 7 לערך - כבה יומי.
אחי נגזל ממני. לפחות בתחושתי.
הורי נשברו ונאלצו לשים את ההשרדות בראש מעינייהם ואת ההתגברות על השבר הנורא גם כן לפני.
היו לי רגעים קטנים של ילדות.,אך לרוב הייתי זקנה מאד.
ודאי היו רגעים כאלה - אך הם אינם דומיננטיים בחיי.
יתכן שעלי לספר לעצמי את סיפור חיי אחרת.
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
האם את יכולה להתפייס?
האם את מעונינת להתפייס?
אנחנו דוחקים את הטוב תחת מעטה המוהן מאליו. אנחנו, מתוך הרגלי הנפש מדגישים וזוכרים את החסר.
אנחנו נוטים לשכוח שההווה אינו עסוק בכל מה שמתואר כאן. בהווה אם כן, ברוב רגעי ההווה טוב לנו. יעיד על כך גופנו אשר ברוב הזמן חש שלם ובבריאות שלמה. וזה נכון גם לאלה החולים במחלה כזו או אחרת, זמנית או כרונית.
אבל אי אפשר לשכנע את אף אחד שכך הוא הדבר. עניין זה מתגלה מאליו. בבוא הזמן - רק אם נניח לעצמנו - להתבונן. ולהתבונן ולהודות. הודייה היא מפתח אדיר.
המפתח הזה מוגש לך.
לבחירתך.
האם את מעונינת להתפייס?
אנחנו דוחקים את הטוב תחת מעטה המוהן מאליו. אנחנו, מתוך הרגלי הנפש מדגישים וזוכרים את החסר.
אנחנו נוטים לשכוח שההווה אינו עסוק בכל מה שמתואר כאן. בהווה אם כן, ברוב רגעי ההווה טוב לנו. יעיד על כך גופנו אשר ברוב הזמן חש שלם ובבריאות שלמה. וזה נכון גם לאלה החולים במחלה כזו או אחרת, זמנית או כרונית.
אבל אי אפשר לשכנע את אף אחד שכך הוא הדבר. עניין זה מתגלה מאליו. בבוא הזמן - רק אם נניח לעצמנו - להתבונן. ולהתבונן ולהודות. הודייה היא מפתח אדיר.
המפתח הזה מוגש לך.
לבחירתך.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אנחנו דוחקים את הטוב תחת מעטה המובן מאליו. אנחנו, מתוך הרגלי הנפש מדגישים וזוכרים את החסר.
וכן, אני מוכנה להתפייס.
אני עושה זאת שנים ארוכות - חשבתי שזה כבר מובן, שכבר הבהרתי את עצמי. שאני כן מסתכלת על החיובי, כן לא רואה את מה שיש לי - דוקא מתוך הקושי הגדול - כמובן מאליו.
להיפך - נטיתי לראות, לרוב, רק זאת.
התעלמתי מדברים שעשו לי רע. לא התיה לי תחושת בטן "נורמלית", טבעית.
היום, לו הייתי בוחרת, הייתי בוחרת אחרת, מתוך המקום שבו אני נמצאת היום.
אז מה, זה עושה את העבודה שלי עם עצמי פחות טובה? זה ו פתח מילוט? ואולי זו סתם עובדה שאני מוכנה להביט לה בעיניים ובכל זאת להמשיך ולבדוק מה שיש לי היום?
אבל אני כן רוצה להרשות לעצמי לכעוס.
אני מבקשת שתשים לב למה שכתבתי על הכעס, על כך שלא ידעתי לכעוס וכן הלאה, ומדוע אני כן רוצה לכעוס.
אני חשה שכל עוד לא ארשה לעצמי לכעוס - לא אוכל באמת להתפייס.
עשיתי קפיצה גדולה, דילגתי על התרת הכעס.
ולתחושתי - השלב הזה חסר ומרעיל.
ועוד דבר: גוף זה פרמטר חשוב מאד. אבל לא היחידי. אני מודה לאל על הבריאות שלי.[הנה, אני מודה, וכבר מצאתי מהבוקר דברים נוספים שאני מודה לו עליהם - בלי התנגדויות כלל... כן, אני עושה משהו עם העצות הניתנות לי]. אני מודה לאל על התובנות המענות, על העוצמות, על הנחישות, על ילדי, אפילו על הורי [הומור, הומור...] אבל אני לא מצליחה להודות על בעלי. אני כן מודה על הפרנסה המרווחת שנפלה בחלקי בזכות בעלי, ועל הבטחון הכלכלי. אני מודה גם על אחי הנהדר שלימד אותי כה רבות, אפילו על פשיטת הרגל ועל "צרות" אחרות. אלמלא הן לא הייתי מגיעה עד הלום [כמו שאומרים בבר מצווה..]. אני לא מודה על דברים אחרים ולא רוצה שהם יחזרו לחיי!
אבל מותר לי לכעוס ואני מתכוונת לכעוס כמו שצריך.
לכעוס אין פירושו לא להתפייס.
לכעוס פירושו, בעיני, שלב חשוב מאד והכרחי בדרך לפיוס רצוי מאד.
הייתי מודה לך מאד לו לימדת אותי לכעוס.
לפחות שאם אעשה זאת, אעשה זאת במקצועיות הראויה
וכן, אני מוכנה להתפייס.
אני עושה זאת שנים ארוכות - חשבתי שזה כבר מובן, שכבר הבהרתי את עצמי. שאני כן מסתכלת על החיובי, כן לא רואה את מה שיש לי - דוקא מתוך הקושי הגדול - כמובן מאליו.
להיפך - נטיתי לראות, לרוב, רק זאת.
התעלמתי מדברים שעשו לי רע. לא התיה לי תחושת בטן "נורמלית", טבעית.
היום, לו הייתי בוחרת, הייתי בוחרת אחרת, מתוך המקום שבו אני נמצאת היום.
אז מה, זה עושה את העבודה שלי עם עצמי פחות טובה? זה ו פתח מילוט? ואולי זו סתם עובדה שאני מוכנה להביט לה בעיניים ובכל זאת להמשיך ולבדוק מה שיש לי היום?
אבל אני כן רוצה להרשות לעצמי לכעוס.
אני מבקשת שתשים לב למה שכתבתי על הכעס, על כך שלא ידעתי לכעוס וכן הלאה, ומדוע אני כן רוצה לכעוס.
אני חשה שכל עוד לא ארשה לעצמי לכעוס - לא אוכל באמת להתפייס.
עשיתי קפיצה גדולה, דילגתי על התרת הכעס.
ולתחושתי - השלב הזה חסר ומרעיל.
ועוד דבר: גוף זה פרמטר חשוב מאד. אבל לא היחידי. אני מודה לאל על הבריאות שלי.[הנה, אני מודה, וכבר מצאתי מהבוקר דברים נוספים שאני מודה לו עליהם - בלי התנגדויות כלל... כן, אני עושה משהו עם העצות הניתנות לי]. אני מודה לאל על התובנות המענות, על העוצמות, על הנחישות, על ילדי, אפילו על הורי [הומור, הומור...] אבל אני לא מצליחה להודות על בעלי. אני כן מודה על הפרנסה המרווחת שנפלה בחלקי בזכות בעלי, ועל הבטחון הכלכלי. אני מודה גם על אחי הנהדר שלימד אותי כה רבות, אפילו על פשיטת הרגל ועל "צרות" אחרות. אלמלא הן לא הייתי מגיעה עד הלום [כמו שאומרים בבר מצווה..]. אני לא מודה על דברים אחרים ולא רוצה שהם יחזרו לחיי!
אבל מותר לי לכעוס ואני מתכוונת לכעוס כמו שצריך.
לכעוס אין פירושו לא להתפייס.
לכעוס פירושו, בעיני, שלב חשוב מאד והכרחי בדרך לפיוס רצוי מאד.
הייתי מודה לך מאד לו לימדת אותי לכעוס.
לפחות שאם אעשה זאת, אעשה זאת במקצועיות הראויה
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אני יכולה לעמוד בכל קושי - כאשר יש לי תקשורת. וכאן יש לי מבחן גדול, של לעמוד בקושי - בלי תקשורת
ואודה לך אם תתיחס גם לזה.
ולמה שאמרתי בהקשר לזה, כשתי הודעות מעל, ב- 14.04.
תודה.
ואודה לך אם תתיחס גם לזה.
ולמה שאמרתי בהקשר לזה, כשתי הודעות מעל, ב- 14.04.
תודה.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
מאז שכתבתי על הכעס -
הרשיתי לעצמי להציף את הכעס, והוא הופיע!
כזרימה של נחשול אור [לא יודעת למה דווקא אור, אבל ככה זה], בעל קוטר אחד, זורם ישר מבית החזה, בדיוק באמצע [בין הציצים] כמו זרם שיוצא מצינור של מכבי האש, חזק, יציב, פשוט זורם החוצה.
זה מרגיש כמו משהו טהור ונקי. מין כעס נקי מאד, רק כעס, בלי כתובת, בלי שמות, בלי לכעוס על מישהו או על משהו.
פשוט כעס.
וזה ממשיך לזרום.
כמו ניקוז.
אני בודקת את הצבע - לבן, עכור מעט.
הרשיתי לעצמי להציף את הכעס, והוא הופיע!
כזרימה של נחשול אור [לא יודעת למה דווקא אור, אבל ככה זה], בעל קוטר אחד, זורם ישר מבית החזה, בדיוק באמצע [בין הציצים] כמו זרם שיוצא מצינור של מכבי האש, חזק, יציב, פשוט זורם החוצה.
זה מרגיש כמו משהו טהור ונקי. מין כעס נקי מאד, רק כעס, בלי כתובת, בלי שמות, בלי לכעוס על מישהו או על משהו.
פשוט כעס.
וזה ממשיך לזרום.
כמו ניקוז.
אני בודקת את הצבע - לבן, עכור מעט.
-
ענת_שן_לוי*
- הודעות: 1278
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
- דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
_ושלעתים יש מצבים בהם מותר להגיד "די".
זה כאילו לא לגיטימי כאן להגיד את המלה הזו.
זה כאילו צריך להוציא את הנשמה עד הסוף.
לא בהכרח.
לעתים, לאחר עבודה ענקית - מותר להגיד : "או קיי, אני יודעת שתמיד יש עוד מה לעשות, אבל אני לא מעונינת יותר להמשיך בכיוון הזה."
אני לא אומרת שאני שם, רק היום קרה משהו שהוכיח לי שאני לא שם.
אני רק אומרת שמותר גם כך._
בטח ובטח ובטח!
אני מתנצלת אם זה נשמע שאני מציבה רף לעבודה רוחנית נון-סטופ.
ממש לא!
הרי רק המגע עם הסביבה, עם חלקים שונים בעצמך, עם הרגשות והתחושות ועם הכעס - מהווים "בשר" לעבודה הרוחנית. בלעדיהם אין שום עבודה רוחנית. כעסי כאוות נפשך, התמסרי לכעס.
אבל את יודעת, בכל זאת חומר כתוב אינו יכול תמיד להעביר את כל הניואנסים של רגע מסוים... ואני בכלל לא מכירה אותך כמעט. אז קחי אותי בפרופורציה, כלומר - את מה שמתאים לך, - מתי שמתאים לך.
את גם לא חייבת להצדיק את עצמך בעיני ובעיני מי מהקוראים האחרים. בלאו הכי בעינינו את פשוט גדולה ונפלאה ולו בגלל שאת פותחת כאן את כל הדברים ונותנת לנו הזדמנות להתנסות ברב-שיח המרתק הזה.
מעל הראי בכניסה לבית תלוי אצלי הסטיקר של ביה"ס ילדי האדמה ז"ל:
"בדיוק כמו שאני - ככה זה טוב" אז גם בדיוק כמו שאת. זוהי נקודת המוצא. כל השאר - ניואנסים.
זה כאילו לא לגיטימי כאן להגיד את המלה הזו.
זה כאילו צריך להוציא את הנשמה עד הסוף.
לא בהכרח.
לעתים, לאחר עבודה ענקית - מותר להגיד : "או קיי, אני יודעת שתמיד יש עוד מה לעשות, אבל אני לא מעונינת יותר להמשיך בכיוון הזה."
אני לא אומרת שאני שם, רק היום קרה משהו שהוכיח לי שאני לא שם.
אני רק אומרת שמותר גם כך._
בטח ובטח ובטח!
אני מתנצלת אם זה נשמע שאני מציבה רף לעבודה רוחנית נון-סטופ.
ממש לא!
הרי רק המגע עם הסביבה, עם חלקים שונים בעצמך, עם הרגשות והתחושות ועם הכעס - מהווים "בשר" לעבודה הרוחנית. בלעדיהם אין שום עבודה רוחנית. כעסי כאוות נפשך, התמסרי לכעס.
אבל את יודעת, בכל זאת חומר כתוב אינו יכול תמיד להעביר את כל הניואנסים של רגע מסוים... ואני בכלל לא מכירה אותך כמעט. אז קחי אותי בפרופורציה, כלומר - את מה שמתאים לך, - מתי שמתאים לך.
את גם לא חייבת להצדיק את עצמך בעיני ובעיני מי מהקוראים האחרים. בלאו הכי בעינינו את פשוט גדולה ונפלאה ולו בגלל שאת פותחת כאן את כל הדברים ונותנת לנו הזדמנות להתנסות ברב-שיח המרתק הזה.
מעל הראי בכניסה לבית תלוי אצלי הסטיקר של ביה"ס ילדי האדמה ז"ל:
"בדיוק כמו שאני - ככה זה טוב" אז גם בדיוק כמו שאת. זוהי נקודת המוצא. כל השאר - ניואנסים.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
ענת,
תודה כל כך!
זה בא בדיוק במקום.
אני כל כך עייפה, ועצובה, ומדוכדכת.
מחר כנראה אתאושש. אקוה שכך.
נעים לי לחשוב שאני גדולה ונפלאה [נו, לא להגזים...], או לפחות - משמעותית.
זה באמת לא בא ממקום של לבקש - "תגידו לי כמה שאני..." אלא ממקום עייף כל כך. מרצון שאשמע את המלים הללו מבעלי.
ואני יודעת שאני אמורה להיות מסוגלת להזין את עצמי.
ובכנות, עם יד על הלב - כמה מכם, אלה שכותבים לי בכל כך הרבה דאגה ואהבה שניכרות בכל מלה, היה מוכן לחיות רק מהזנה עצמית?
טוב, די. אני רואה איך אני מזמינה פה את הדברים שכבר נאמרו פה כל כך הרבה וכל כך יפה ועם כל כך הרבה רצון לעזור.
אחזני היאוש.
נקוה שאצליח לנערו מחר.
תודה כל כך!
זה בא בדיוק במקום.
אני כל כך עייפה, ועצובה, ומדוכדכת.
מחר כנראה אתאושש. אקוה שכך.
נעים לי לחשוב שאני גדולה ונפלאה [נו, לא להגזים...], או לפחות - משמעותית.
זה באמת לא בא ממקום של לבקש - "תגידו לי כמה שאני..." אלא ממקום עייף כל כך. מרצון שאשמע את המלים הללו מבעלי.
ואני יודעת שאני אמורה להיות מסוגלת להזין את עצמי.
ובכנות, עם יד על הלב - כמה מכם, אלה שכותבים לי בכל כך הרבה דאגה ואהבה שניכרות בכל מלה, היה מוכן לחיות רק מהזנה עצמית?
טוב, די. אני רואה איך אני מזמינה פה את הדברים שכבר נאמרו פה כל כך הרבה וכל כך יפה ועם כל כך הרבה רצון לעזור.
אחזני היאוש.
נקוה שאצליח לנערו מחר.
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
"הרשיתי לעצמי להציף את הכעס, והוא הופיע!
כזרימה של נחשול אור..."
נראה שנתת לגיטימציה לאנרגיה כעוסה או לדמות כועסת ויכולת לחוות את האנרגיה בלי לשפוט אותה, בלי לנסות לשנות אותה ובלי להבהל ממנה. ומנסיוני, כל עוד את לא מתייחסת לדמות שכועסת כ'צודקת' אלא פשוט נותנת לה מקום, הקשבה וביטוי ומכבדת את מהותה - זה פשוט נפלא. הרי זו אנרגיה מופלאה, מלאת חיוניות ועוצמה- כוח טבע ממש - וכשהיא מקבלת את מקומה במרקם הכללי היא מאפשרת לנו לשים גבולות, לא לתת לאחרים לנצל אותנו או לדרוך עלינו, לעמוד על שלנו כשזה לטובת העניין.
ועדיין את יכולה להיות אישה עדינה, רגישה, חמה, אוהבת. זה לא סותר. אבל יש שם גם פלדה ואש כשצריך. וכמו שאמרת למעלה - כך הכעס לא מופנה פנימה, ויש גם סיכוי שאם יופנה החוצה זה יהיה בדרך בונה. איזה יופי.
כזרימה של נחשול אור..."
נראה שנתת לגיטימציה לאנרגיה כעוסה או לדמות כועסת ויכולת לחוות את האנרגיה בלי לשפוט אותה, בלי לנסות לשנות אותה ובלי להבהל ממנה. ומנסיוני, כל עוד את לא מתייחסת לדמות שכועסת כ'צודקת' אלא פשוט נותנת לה מקום, הקשבה וביטוי ומכבדת את מהותה - זה פשוט נפלא. הרי זו אנרגיה מופלאה, מלאת חיוניות ועוצמה- כוח טבע ממש - וכשהיא מקבלת את מקומה במרקם הכללי היא מאפשרת לנו לשים גבולות, לא לתת לאחרים לנצל אותנו או לדרוך עלינו, לעמוד על שלנו כשזה לטובת העניין.
ועדיין את יכולה להיות אישה עדינה, רגישה, חמה, אוהבת. זה לא סותר. אבל יש שם גם פלדה ואש כשצריך. וכמו שאמרת למעלה - כך הכעס לא מופנה פנימה, ויש גם סיכוי שאם יופנה החוצה זה יהיה בדרך בונה. איזה יופי.
-
ענת_שן_לוי*
- הודעות: 1278
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
- דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
ובכנות, עם יד על הלב - כמה מכם, אלה שכותבים לי בכל כך הרבה דאגה ואהבה שניכרות בכל מלה, היה מוכן לחיות רק מהזנה עצמית?
אני לא.
אבל לא מזמן גיליתי, אחרי שנים של צפיה לכל מיני דברים מאחרים, שההזנה העצמית שלי היא הבסיס לקבלת האחר ולקבלה מהאחר.
גיליתי שלא משתלם לי לצפות להזנה מהאחר = להיות תלויה באחר. ברגע שאני מזהה את הציפייה, אני משתמשת בה כתזכורת להתעסק בעניינים שלי. לחפש את החיבור שלי לעצמי. והפלא ופלא, לפתע האחר הופך דומה יותר ויותר למה ששאפתי אליו.
אני לא.
אבל לא מזמן גיליתי, אחרי שנים של צפיה לכל מיני דברים מאחרים, שההזנה העצמית שלי היא הבסיס לקבלת האחר ולקבלה מהאחר.
גיליתי שלא משתלם לי לצפות להזנה מהאחר = להיות תלויה באחר. ברגע שאני מזהה את הציפייה, אני משתמשת בה כתזכורת להתעסק בעניינים שלי. לחפש את החיבור שלי לעצמי. והפלא ופלא, לפתע האחר הופך דומה יותר ויותר למה ששאפתי אליו.
-
ענת_שן_לוי*
- הודעות: 1278
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
- דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
עוד קצת חומר למחשבה:
בנומרולוגיה, תודה = 1
קבלה = 2
בנומרולוגיה, תודה = 1
קבלה = 2
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
ובכנות, עם יד על הלב - כמה מכם, אלה שכותבים לי בכל כך הרבה דאגה ואהבה שניכרות בכל מלה, היה מוכן לחיות רק מהזנה עצמית?
לא רק, גם. כבסיס.
אבל זה לא מגיע ביום. את בטורבו. וטוב שהצפת את רגשותייך. וטוב מאוד שאת עייפה. עייפת מכל זה. וכעת זה זמן של מנוחה. אתנחתא. זמן בו את יכולה פשוט להיות ולהניח למחשבות ולצורך להגדרה והמשגה.
תנוח דעתך.
ברשותך - שיר אהבה מאת יהודה עמיחי מתוך "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" :
שיר אהבה
אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם. אחד את השני
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערוה, על הפה ועל היד
הפתוחה.
תופשים זה את זה ולא רוצים להניח.
לא רק, גם. כבסיס.
אבל זה לא מגיע ביום. את בטורבו. וטוב שהצפת את רגשותייך. וטוב מאוד שאת עייפה. עייפת מכל זה. וכעת זה זמן של מנוחה. אתנחתא. זמן בו את יכולה פשוט להיות ולהניח למחשבות ולצורך להגדרה והמשגה.
תנוח דעתך.
ברשותך - שיר אהבה מאת יהודה עמיחי מתוך "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" :
שיר אהבה
אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם. אחד את השני
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערוה, על הפה ועל היד
הפתוחה.
תופשים זה את זה ולא רוצים להניח.
-
עוד_לא_אמא*
- הודעות: 122
- הצטרפות: 12 מאי 2003, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של עוד_לא_אמא*
התמודדות עם פריקים של שליטה
צפריר,
הנפש, כל נפש פרטית, מאוימת מרעיון האחדות. שאם תטמע הנפש באחדות - תחוש כי איננה, כי נכחדה. כביכול כל איחוד או התאחדות עם הנפש הקולקטיבית, הטבע, אלוהים או הרוח פירושו - פשוטו כמשמעו - מוות.
הדברים האלה נגעו בי, כחלק מתשובה לשאלה שאני שואלת. האם תוכל להרחיב?
הנפש, כל נפש פרטית, מאוימת מרעיון האחדות. שאם תטמע הנפש באחדות - תחוש כי איננה, כי נכחדה. כביכול כל איחוד או התאחדות עם הנפש הקולקטיבית, הטבע, אלוהים או הרוח פירושו - פשוטו כמשמעו - מוות.
הדברים האלה נגעו בי, כחלק מתשובה לשאלה שאני שואלת. האם תוכל להרחיב?
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
עוד לא אמא,
בהחלט כן. הגדרת העצמי על ידי הנפש, זהותה העצמית, יכולתה לזהות את עצמה מחייבת באופן מתמשך, ברצף - על פי הגיונה הפרטי של הנפש - על פי הרצף הפרטי והצירופים (פרשנויות) שלה לעולמה. זה הפנימי וזה המתבטא כעולם חיצוני, מחייב את הבדלתה והדגשת ייחודה באופן מתמשך ורציף.
מכאן, מחויבת הנפש להבדלתה.
הבדלה זו או התבדלות זו אם כך מאפשרת לנפש להשתמש בכליה. אלה, כלי הסקירה והסריקה. לכן, סורקת הנפש את מציאות חייה ואת אירועי חייה כפי שמאמינה שמתקיימים ומזהה את החוסר, את אותם הבדלים, שנמצא החוסר או האין מצביע בפני הנפש על היש.
אז, בדיוק כמו במישור הפיזי, יכלה הנפש לזהות את ייחודה. כאשר מזהה את נבדלותה חשה את קיומה וחיותה. לעתים קרובות נמצאת הנפש חווה את קיומה דרך תחושת החוסר. אז מתקיים (מת-קיים) הפרדוכס הבא: נמצאת נהנפש מלאה בחוסר.
אז, או במקביל שואפת הנפש לחזור ולהתאחד עם מקורה, עם הנפש הקולקטיבית, עם כל היש, עם האחדות, עם אלוהים, עם הקהילה, עם המשפחה או כל מקום בו תחוש את שייכותה ויכולה להתרחב ולהתפרש.
קונפליקט עולה לכאורה בין שני היבטים אלה של הנפש. שכן רעיון האחדות וההתאחדות מאיים על הנפש בחידלון.
עם זאת, תרגול של מדיטציות יומיומיות או כניסה למצבי תודעה מורחבים, תוך הנחת דעתה של הנפש בדבר אובדנה שכן חווית ההתרחבות איננה מקטינה מערך הנפש או מאדירה מערכה, שהרי אין ערך לנפש - קיומה מוחלט וחדלונה גם הוא יהיה מוחלט.
אם כך, תרגול ועבודה בכוון הרוחני, ההתכוונותי, מדיטטיבי, יאפשר לנפש להתמסר אל תהליכים אלה ללא מורא כלל.
שכן, למדה הנפש ומתאמנת על האמונה כי טבעה של הרוח הוא להיטיב, כי החסד המקיף מאפשר את הדין, כי מתנת החיים האלה מאפשרת התנסות מרחיבה ומענגת - חיים בהווה.
אורך רוח, סבלנות, סובלנות עצמית, ונכונות להתמסרות אם כך יהיו המפתחות לעבודה מסוג זה. עבודה שנעשית בכל מקרה בלא מודע וניתן להעבירה אל תחום המודעות האישית.
תודה רבה.
<מורחב>
בהחלט כן. הגדרת העצמי על ידי הנפש, זהותה העצמית, יכולתה לזהות את עצמה מחייבת באופן מתמשך, ברצף - על פי הגיונה הפרטי של הנפש - על פי הרצף הפרטי והצירופים (פרשנויות) שלה לעולמה. זה הפנימי וזה המתבטא כעולם חיצוני, מחייב את הבדלתה והדגשת ייחודה באופן מתמשך ורציף.
מכאן, מחויבת הנפש להבדלתה.
הבדלה זו או התבדלות זו אם כך מאפשרת לנפש להשתמש בכליה. אלה, כלי הסקירה והסריקה. לכן, סורקת הנפש את מציאות חייה ואת אירועי חייה כפי שמאמינה שמתקיימים ומזהה את החוסר, את אותם הבדלים, שנמצא החוסר או האין מצביע בפני הנפש על היש.
אז, בדיוק כמו במישור הפיזי, יכלה הנפש לזהות את ייחודה. כאשר מזהה את נבדלותה חשה את קיומה וחיותה. לעתים קרובות נמצאת הנפש חווה את קיומה דרך תחושת החוסר. אז מתקיים (מת-קיים) הפרדוכס הבא: נמצאת נהנפש מלאה בחוסר.
אז, או במקביל שואפת הנפש לחזור ולהתאחד עם מקורה, עם הנפש הקולקטיבית, עם כל היש, עם האחדות, עם אלוהים, עם הקהילה, עם המשפחה או כל מקום בו תחוש את שייכותה ויכולה להתרחב ולהתפרש.
קונפליקט עולה לכאורה בין שני היבטים אלה של הנפש. שכן רעיון האחדות וההתאחדות מאיים על הנפש בחידלון.
עם זאת, תרגול של מדיטציות יומיומיות או כניסה למצבי תודעה מורחבים, תוך הנחת דעתה של הנפש בדבר אובדנה שכן חווית ההתרחבות איננה מקטינה מערך הנפש או מאדירה מערכה, שהרי אין ערך לנפש - קיומה מוחלט וחדלונה גם הוא יהיה מוחלט.
אם כך, תרגול ועבודה בכוון הרוחני, ההתכוונותי, מדיטטיבי, יאפשר לנפש להתמסר אל תהליכים אלה ללא מורא כלל.
שכן, למדה הנפש ומתאמנת על האמונה כי טבעה של הרוח הוא להיטיב, כי החסד המקיף מאפשר את הדין, כי מתנת החיים האלה מאפשרת התנסות מרחיבה ומענגת - חיים בהווה.
אורך רוח, סבלנות, סובלנות עצמית, ונכונות להתמסרות אם כך יהיו המפתחות לעבודה מסוג זה. עבודה שנעשית בכל מקרה בלא מודע וניתן להעבירה אל תחום המודעות האישית.
תודה רבה.
<מורחב>
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
צפריר,
הבנתי משהו -
קראתי כאן בכמה דפים ושמתי לב, שאני "מקנאת" באלה שעברו אובדן ברור - מוות, הפלה.
ואסביר:
יש להם לגיטימציה להתאבל, יש להם לגיטימציה להרגיש רע, לרצות להיות נתמכים, להיות חלשים בזכות, לחוש רע, לשאול "מדוע", לחוש נבגדים, לחוש נטושים ועוד שפע של רגשות העולים. גם אם אחר כך הם מבינים אחרת, יש להם זמן ו"רשות" גם לחוש כך.
אני חשה שמאיצים בי - מבחוץ - "תביני כבר, הרי יש לך כאלה יכולות רגשיות ורוחניות - איך זה שאת עדיין "שם" ולא "פה", תמצאי נחמה/פיוס/ רגיעה מתוך עצמך".
ואני, אני עוד בשלב האבל.
אז מה אם אני מבקשת אישור מאחרים - אז תנו לי אותו! אני יודעת שאני נותנת אותו גם לעצמי, אבל אולי זו הדרך שלי לתת אותו לעצמי?!
וזהו, שהאנשים שחווים אובדן "רשמי" - מקבלים את המקום הזה של לחוש חלשים, מבקשי אישור, מבקשי תמיכה, נחמה, פיוס...
אף אחד לא "מתווכח" איתם על החולשה הזמנית בה הם נמצאים.
גם החולשה שלי היא זמנית.
אני כן בדרך.
אבל אני כן זקוקה להליכה אחורה מדי פעם, לפיוס, להדרכה חיצונית - כן, חיצונית! - בקושי הגדול שהיה מנת חלקי.
הפריצות הרגשיות הגדולות ביותר היו לי דווקא לאחר שאחרים [חברים, מטפלים] גם הראו לי איפה אני נמצאת וגם נתנו הכרה מלאה בקושי.
זה כאילו שכאשר מישהו אחר מכיר בזה- אני יכולה להרפות מהצורך שלי שיכירו בזה - ולהתפנות לגדילה.
זה כאילו שברגע שמישהו מנחם אותי, נמצא באמפתיה איתי, שואל "וואו, איך עמדת בזה?" יש לי יותר כוחות לקום וללכת הלאה.
בסדר, אפשר לשאול - בשביל מה את צריכה שמישהו אחר יכיר בזה? [וכבר נשאלתי כך או אחרת].
מה זה משנה כרגע?
אם זה הצורך שלי - אז זה הצורך שלי!
אני יודעת שיש לי כוחות, ואני יודעת - סוף סוף!!! - להגיד מה הצורך שלי. ואני יודתעת שזה זמני.
יש בי ילדה קטנה ופגועה, ואשה צעירה ופגועה שרוצה שיערסלו אותה. האשה הבוגרת שבי לעתים מסוגלת לערסל את הילדה והצעירה. אבל לא תמיד.
הבנתי משהו -
קראתי כאן בכמה דפים ושמתי לב, שאני "מקנאת" באלה שעברו אובדן ברור - מוות, הפלה.
ואסביר:
יש להם לגיטימציה להתאבל, יש להם לגיטימציה להרגיש רע, לרצות להיות נתמכים, להיות חלשים בזכות, לחוש רע, לשאול "מדוע", לחוש נבגדים, לחוש נטושים ועוד שפע של רגשות העולים. גם אם אחר כך הם מבינים אחרת, יש להם זמן ו"רשות" גם לחוש כך.
אני חשה שמאיצים בי - מבחוץ - "תביני כבר, הרי יש לך כאלה יכולות רגשיות ורוחניות - איך זה שאת עדיין "שם" ולא "פה", תמצאי נחמה/פיוס/ רגיעה מתוך עצמך".
ואני, אני עוד בשלב האבל.
אז מה אם אני מבקשת אישור מאחרים - אז תנו לי אותו! אני יודעת שאני נותנת אותו גם לעצמי, אבל אולי זו הדרך שלי לתת אותו לעצמי?!
וזהו, שהאנשים שחווים אובדן "רשמי" - מקבלים את המקום הזה של לחוש חלשים, מבקשי אישור, מבקשי תמיכה, נחמה, פיוס...
אף אחד לא "מתווכח" איתם על החולשה הזמנית בה הם נמצאים.
גם החולשה שלי היא זמנית.
אני כן בדרך.
אבל אני כן זקוקה להליכה אחורה מדי פעם, לפיוס, להדרכה חיצונית - כן, חיצונית! - בקושי הגדול שהיה מנת חלקי.
הפריצות הרגשיות הגדולות ביותר היו לי דווקא לאחר שאחרים [חברים, מטפלים] גם הראו לי איפה אני נמצאת וגם נתנו הכרה מלאה בקושי.
זה כאילו שכאשר מישהו אחר מכיר בזה- אני יכולה להרפות מהצורך שלי שיכירו בזה - ולהתפנות לגדילה.
זה כאילו שברגע שמישהו מנחם אותי, נמצא באמפתיה איתי, שואל "וואו, איך עמדת בזה?" יש לי יותר כוחות לקום וללכת הלאה.
בסדר, אפשר לשאול - בשביל מה את צריכה שמישהו אחר יכיר בזה? [וכבר נשאלתי כך או אחרת].
מה זה משנה כרגע?
אם זה הצורך שלי - אז זה הצורך שלי!
אני יודעת שיש לי כוחות, ואני יודעת - סוף סוף!!! - להגיד מה הצורך שלי. ואני יודתעת שזה זמני.
יש בי ילדה קטנה ופגועה, ואשה צעירה ופגועה שרוצה שיערסלו אותה. האשה הבוגרת שבי לעתים מסוגלת לערסל את הילדה והצעירה. אבל לא תמיד.
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
את מלאה בחוסר.
את חסרה מלאות.
כשהחוסר גדול מאוד ומתמלא לספוקו - עולים יחסים עם הודייה.
כבר כתבו לך כאן בדף עד כמה מעריכים את דרכך ואת יכולתך להמשיך ולצעוד בעוזך ובחולשתך. את מבקשת להדגיש פן זהה של הערכה. את מבקשת אחר הכרה במי שאת היא. מצד שני את מישהי אחרת לחלוטין לכל אחד מהכותבים והקוראים.
את יכולה לחפש אחר האישורים האלה בחוץ. אלא שאלה לא מניחים את דעתך. גם אם ייאמר לך שוב ושוב שאת בסדר גמור, ואת ראויה להערכה אדירה, גם אם נרהיב להגדיר אותך לעולם כפי שאת: חזקה, עוצמתית, רגישה, אנושית, כנה ומניחה נחישות בעדינותך ועדינות בנחישותך, עדיין לעולם את נמצאת שם גם באפסיותך.
ועניין זה אינו קל לעכול כלל ועיקר. אבל, האם אין הדברים כך?
האם נלמד לקבל את אפסיותינו לא כפן בלעדי או עיקרי אלא כחלק מהתמונה הכוללת?
האם נדע לראות כי חיינו עשויים להסתיים ואנחנו אפילו לא נדע מכך?
כשאנו חיים את חיינו בהווה אנו למדים בין השאר עד כמה שבריריים עשויים להיות החיים בחומר. בגוף.
המוות אם כך הוא בן ברית ובעיקר בן בית. וכאשר עולה אותה ילדה אל מול אפשרות מותה, היא מבקשת להתנחם בזרועות... כאן אותן זרועות נכספות הן אותן הבטחות או בטוחות.
געגוע שעולה כאן מצביע על הייאוש כבסיס מצויין לאותה תחושה של נוחם. מכאן התקווה לעולם עולה שבמידת הצורך נוכל לחזור לאותו ייאוש. נמצא הייאוש כעוגן לילדותינו. דפוס או הרגל של הנפש.
על פני לבחור בהאדרת הפן הזה של אפסיותך, ניתן בהחלט לעבור לאפליה מתקנת ולהאדיר את רהבך. את יופייך ואת יכולותייך, את אהבתך הגדולה ואת התמסרותך לתהליך של נקיון.
על הקפדתך היתירה ועל כוחות הנפש שאת מגלה - בעיקר לעצמך, דרך עוצמתך.
על יכולת הריסון וההשתנות, ההתגברות והיכולת המדהימה הזו להכיל את העוצמה הזו ואת כוחו של השינוי בו זמנית.
על מנת להתמיד באלה ולהתמיר את חייך לאלה בעיקר - שהרי אחרי אפסיותך אינך מבקשת והיא באה לבדה - יהיה עלייך לערסל את הילדה הקטנה.
אין זה מתפקידו של אף אחד.
שהרי השעור הזה הוא שעור של חירות, של תחושת אי חוסר ספוק ואין גבול. אלה מושגים מתוך העולם הפנימי של מי שאת היא ומוטחים החוצה מינקותך וילדותך עד לעתידך על פני האדמה הזאת לפחות.
רגעים אלה של תחושת החירות אינם נדירים כלל ועיקר. כמו נמצאת שם ילדותך מלאה באלפי רגעים של אור בתוך עולמך הפנימי, רגעים אשר נשכחו מפאת זוית ההתבוננות הרגילה, ממתינים בעבורך בזהרם.
שוב, כאשר את מסופקת, ולו לרגע, כל מה שאת צריכה זה באמת להודות. וזה צורך, זו לשון האור - הודייה. אותו אור ששוטף אותך ואין זה חשוב אם זה טעם או ריח או מגע או שמע או ידיעת הקיום הטהורה ממלא אותך לרוויה - ולו לרגע - מבקש אחרי נהרתך, זרימתך, קרינתך - כל אלה מילים טובות של התקדשות והודייה.
מכאן שכאשר מבקשת אחר הודייה - מעלה את ההודייה כתדר. ומרגע שתדר זה עולה הוא מאפשר את אותה התמרה - מִלֵאוּת ותלונה למֶלֵאוּת והודיה.
<מולבן>
<תמצית מס' 08 של באך - עשויה לאפשר לך שחרור מאותו פרדוכס בו על מנת להשתחרר מתלות בהערכת הסביבה - את מבקשת את אותה הערכה. צפריר>
את מלאה בחוסר.
את חסרה מלאות.
כשהחוסר גדול מאוד ומתמלא לספוקו - עולים יחסים עם הודייה.
כבר כתבו לך כאן בדף עד כמה מעריכים את דרכך ואת יכולתך להמשיך ולצעוד בעוזך ובחולשתך. את מבקשת להדגיש פן זהה של הערכה. את מבקשת אחר הכרה במי שאת היא. מצד שני את מישהי אחרת לחלוטין לכל אחד מהכותבים והקוראים.
את יכולה לחפש אחר האישורים האלה בחוץ. אלא שאלה לא מניחים את דעתך. גם אם ייאמר לך שוב ושוב שאת בסדר גמור, ואת ראויה להערכה אדירה, גם אם נרהיב להגדיר אותך לעולם כפי שאת: חזקה, עוצמתית, רגישה, אנושית, כנה ומניחה נחישות בעדינותך ועדינות בנחישותך, עדיין לעולם את נמצאת שם גם באפסיותך.
ועניין זה אינו קל לעכול כלל ועיקר. אבל, האם אין הדברים כך?
האם נלמד לקבל את אפסיותינו לא כפן בלעדי או עיקרי אלא כחלק מהתמונה הכוללת?
האם נדע לראות כי חיינו עשויים להסתיים ואנחנו אפילו לא נדע מכך?
כשאנו חיים את חיינו בהווה אנו למדים בין השאר עד כמה שבריריים עשויים להיות החיים בחומר. בגוף.
המוות אם כך הוא בן ברית ובעיקר בן בית. וכאשר עולה אותה ילדה אל מול אפשרות מותה, היא מבקשת להתנחם בזרועות... כאן אותן זרועות נכספות הן אותן הבטחות או בטוחות.
געגוע שעולה כאן מצביע על הייאוש כבסיס מצויין לאותה תחושה של נוחם. מכאן התקווה לעולם עולה שבמידת הצורך נוכל לחזור לאותו ייאוש. נמצא הייאוש כעוגן לילדותינו. דפוס או הרגל של הנפש.
על פני לבחור בהאדרת הפן הזה של אפסיותך, ניתן בהחלט לעבור לאפליה מתקנת ולהאדיר את רהבך. את יופייך ואת יכולותייך, את אהבתך הגדולה ואת התמסרותך לתהליך של נקיון.
על הקפדתך היתירה ועל כוחות הנפש שאת מגלה - בעיקר לעצמך, דרך עוצמתך.
על יכולת הריסון וההשתנות, ההתגברות והיכולת המדהימה הזו להכיל את העוצמה הזו ואת כוחו של השינוי בו זמנית.
על מנת להתמיד באלה ולהתמיר את חייך לאלה בעיקר - שהרי אחרי אפסיותך אינך מבקשת והיא באה לבדה - יהיה עלייך לערסל את הילדה הקטנה.
אין זה מתפקידו של אף אחד.
שהרי השעור הזה הוא שעור של חירות, של תחושת אי חוסר ספוק ואין גבול. אלה מושגים מתוך העולם הפנימי של מי שאת היא ומוטחים החוצה מינקותך וילדותך עד לעתידך על פני האדמה הזאת לפחות.
רגעים אלה של תחושת החירות אינם נדירים כלל ועיקר. כמו נמצאת שם ילדותך מלאה באלפי רגעים של אור בתוך עולמך הפנימי, רגעים אשר נשכחו מפאת זוית ההתבוננות הרגילה, ממתינים בעבורך בזהרם.
שוב, כאשר את מסופקת, ולו לרגע, כל מה שאת צריכה זה באמת להודות. וזה צורך, זו לשון האור - הודייה. אותו אור ששוטף אותך ואין זה חשוב אם זה טעם או ריח או מגע או שמע או ידיעת הקיום הטהורה ממלא אותך לרוויה - ולו לרגע - מבקש אחרי נהרתך, זרימתך, קרינתך - כל אלה מילים טובות של התקדשות והודייה.
מכאן שכאשר מבקשת אחר הודייה - מעלה את ההודייה כתדר. ומרגע שתדר זה עולה הוא מאפשר את אותה התמרה - מִלֵאוּת ותלונה למֶלֵאוּת והודיה.
<מולבן>
<תמצית מס' 08 של באך - עשויה לאפשר לך שחרור מאותו פרדוכס בו על מנת להשתחרר מתלות בהערכת הסביבה - את מבקשת את אותה הערכה. צפריר>
-
ש_מים_וארץ*
- הודעות: 1080
- הצטרפות: 15 מרץ 2004, 18:11
- דף אישי: הדף האישי של ש_מים_וארץ*
התמודדות עם פריקים של שליטה
יש בי ילדה קטנה ופגועה, ואשה צעירה ופגועה שרוצה שיערסלו אותה.
חשבתי להתאפק הפעם, אבל החלטתי שלהזיק זה בטח לא...
אז הבאתי שוב את עוצמת הרכות שתשימי בארנק....
האשה הבוגרת שבי לעתים מסוגלת לערסל את הילדה והצעירה. אבל לא תמיד.
שם, בעוצמת הרכות תמצאי נשים שישמחו לעשות לך את זה ותופתעי לגלות עד כמה יעילה כשלעצמה הפעולה הפיסית הזו. כמו קפסולה שמקישים עליה כדי לשחרר את בועות האויר הכלואות בתוכה....ועוד הרבה יותר מזה.
חשבתי להתאפק הפעם, אבל החלטתי שלהזיק זה בטח לא...
אז הבאתי שוב את עוצמת הרכות שתשימי בארנק....
האשה הבוגרת שבי לעתים מסוגלת לערסל את הילדה והצעירה. אבל לא תמיד.
שם, בעוצמת הרכות תמצאי נשים שישמחו לעשות לך את זה ותופתעי לגלות עד כמה יעילה כשלעצמה הפעולה הפיסית הזו. כמו קפסולה שמקישים עליה כדי לשחרר את בועות האויר הכלואות בתוכה....ועוד הרבה יותר מזה.
-
ענ_בל*
- הודעות: 893
- הצטרפות: 11 ספטמבר 2004, 22:30
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בל*
התמודדות עם פריקים של שליטה
_אז מה אם אני מבקשת אישור מאחרים - אז תנו לי אותו! אני יודעת שאני נותנת אותו גם לעצמי, אבל אולי זו הדרך שלי לתת אותו לעצמי?!
וזהו, שהאנשים שחווים אובדן "רשמי" - מקבלים את המקום הזה של לחוש חלשים, מבקשי אישור, מבקשי תמיכה, נחמה, פיוס..._
שולחת לך חיבוק חם ואוהד.
מבינה את תחושותיך. טוב שאת נעזרת במקום הזה כדי לקבל את התמיכה ואת ההבנה למקום בו את נמצאת.
וזהו, שהאנשים שחווים אובדן "רשמי" - מקבלים את המקום הזה של לחוש חלשים, מבקשי אישור, מבקשי תמיכה, נחמה, פיוס..._
שולחת לך חיבוק חם ואוהד.
מבינה את תחושותיך. טוב שאת נעזרת במקום הזה כדי לקבל את התמיכה ואת ההבנה למקום בו את נמצאת.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אני לא יכולה לצטט (יש לי תקלת אינטרנט משונה), אז אני כותבת לך בלי להעתיק מדברייך:
את אומרת שמאיצים בך - זה מעניין מאוד, כי אני קראתי עוד אנשים חוץ ממני שקראו לך "להרגע". כלומר: לא להאיץ. להאיט את הקצב. לנוח קצת. לא לרוץ לשום מקום. לעבד ולעכל את הדברים לאט.
"להרגע" אין פירושו "להיות כבר שלווה ורגועה ושלמה עם עצמך תיכף ומייד", אלא פירושו "לא לדחוק בעצמך תיכף ומייד להבין את כל התובנות ולעבור את כל השינויים וצ'יק צ'ק לזוז, אלא להסכים להישאר גם במקום הלא טוב, עוד קצת".
לא ליפול למלכודת ה"להתגבר" (כלומר, לדחוף את הכאב הגדול לתוך איזו מגרה בגוף שנראית נסתרת, ולהעמיד פנים בפני עצמך שזהו, אין כאב, עברת, התגברת, הכל "בסדר" עכשיו).
להיפך.
לחכות.
ללכת לאט.
להיות איפה שאת. להרגיש לגמרי את מה שאת מרגישה.
את רוצה להתאבל? מי אמר שמותר להתאבל רק על מי שמת?
מצחיק, בדיוק בשבוע האחרון עסקתי באבל. את יודעת מה? אולי זה לא מתאים לך (לפי המלים שלך נשמע לי שמתאים לך בול, אבל זה סתם ניחוש שלי ואני לא מכירה אותך), אבל אני גיליתי שכל חיי פחדתי מהתמודדות עם אבל ואובדן, והכי הרבה נמנעתי מלהתאבל לא על מי שמת אלא על מי שחי. זה היה תקוע לי בגוף כמו עצם בגרון (יותר נכון, בקנה הנשימה), כל האבל הזה שלא התאבלתי.
אז תתאבלי. תרגישי את האובדן. תרגישי את הצער. תרשי לעצמך.
עוד מילכוד שלך הוא שאת חושבת שאת צריכה אישור מאיתנו, בזמן שזו את שלא נותנת את האישור לעצמך. אנחנו מרשים לך הכל. באמת. זו את שעוצרת את עצמך. זו את ששופטת את עצמך. זו את שחושבת שיש דברים ש"מותר" להתאבל עליהם ויש דברים שהם "לא מספיק נחשבים" בשביל להתאבל עליהם.
זו את שקובעת. זו את שמאשרת. זו רק את שמונעת מעצמך.
וכל הבכי הזה שאת עוצרת רוב הזמן - חונק אותך. ובשביל לברוח ממנו את נכנסת לאובססיות ונכנסת לכעס. די. די לברוח. אני יודעת שקשה להאמין, אבל הוא לא יהרוג אותך אם תפסיקי לפחד ממנו ותתני לו לבוא ולהיות שם.
את אומרת שמאיצים בך - זה מעניין מאוד, כי אני קראתי עוד אנשים חוץ ממני שקראו לך "להרגע". כלומר: לא להאיץ. להאיט את הקצב. לנוח קצת. לא לרוץ לשום מקום. לעבד ולעכל את הדברים לאט.
"להרגע" אין פירושו "להיות כבר שלווה ורגועה ושלמה עם עצמך תיכף ומייד", אלא פירושו "לא לדחוק בעצמך תיכף ומייד להבין את כל התובנות ולעבור את כל השינויים וצ'יק צ'ק לזוז, אלא להסכים להישאר גם במקום הלא טוב, עוד קצת".
לא ליפול למלכודת ה"להתגבר" (כלומר, לדחוף את הכאב הגדול לתוך איזו מגרה בגוף שנראית נסתרת, ולהעמיד פנים בפני עצמך שזהו, אין כאב, עברת, התגברת, הכל "בסדר" עכשיו).
להיפך.
לחכות.
ללכת לאט.
להיות איפה שאת. להרגיש לגמרי את מה שאת מרגישה.
את רוצה להתאבל? מי אמר שמותר להתאבל רק על מי שמת?
מצחיק, בדיוק בשבוע האחרון עסקתי באבל. את יודעת מה? אולי זה לא מתאים לך (לפי המלים שלך נשמע לי שמתאים לך בול, אבל זה סתם ניחוש שלי ואני לא מכירה אותך), אבל אני גיליתי שכל חיי פחדתי מהתמודדות עם אבל ואובדן, והכי הרבה נמנעתי מלהתאבל לא על מי שמת אלא על מי שחי. זה היה תקוע לי בגוף כמו עצם בגרון (יותר נכון, בקנה הנשימה), כל האבל הזה שלא התאבלתי.
אז תתאבלי. תרגישי את האובדן. תרגישי את הצער. תרשי לעצמך.
עוד מילכוד שלך הוא שאת חושבת שאת צריכה אישור מאיתנו, בזמן שזו את שלא נותנת את האישור לעצמך. אנחנו מרשים לך הכל. באמת. זו את שעוצרת את עצמך. זו את ששופטת את עצמך. זו את שחושבת שיש דברים ש"מותר" להתאבל עליהם ויש דברים שהם "לא מספיק נחשבים" בשביל להתאבל עליהם.
זו את שקובעת. זו את שמאשרת. זו רק את שמונעת מעצמך.
וכל הבכי הזה שאת עוצרת רוב הזמן - חונק אותך. ובשביל לברוח ממנו את נכנסת לאובססיות ונכנסת לכעס. די. די לברוח. אני יודעת שקשה להאמין, אבל הוא לא יהרוג אותך אם תפסיקי לפחד ממנו ותתני לו לבוא ולהיות שם.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
בשמת,
אז רק תגידו :
מותר לך להתאבל,
מותר לך......
אנחנו מרשים לך הכל.
אין ל מושג כמה המלים הללו משחררות עבורי את הרשות שלי לעצמי לעשות כל זאת.
אני יודעת שאני היא זו השופטת/האלא מאשרת וכן הלאה. אמרתי שאני כבר יודעת.
אני זקוקה כן לעירסול, לכך שיגידו לי שמותר.
באופן מוזר, כאשר חברותי אמרו לי בשיחה כלשהי על יחסי עם בעלי שזה באמת באמת חריג [ולא חשוב כרגע הדוגמאות], היה לי החופש לשים את החריגות אצלן, ולראות את הטוב.
זה עוזר לי שעוד מישהו נושא אתי בעול, איכשהו.
ואם אומרים לי - "זה בסדר ש...." ומפרטים מה מותר, ומה בסדר ומאפשרים לי - אז אני יודעת שאני לא צריכה "להלחם" על הרשות, על ההכרה [בסדר, לא צריך לחזור על זה - אני יודעת שזה עם עצמי] ואני יכולה להתפנות להתעסק בחיובי, ש"יש" ולא ב"אין".
לפעמים נראה לי - ואולי זה כן נכון - שאולי אני לא כל כך בריאה נפשית. שאולי זה משהו כימי בכלל שעולה ומשתלט מדי פעם. כי זה נראה, לעתים, כלא קשור לכלום. שיום אחד אני מרגישה מצוין עם עצמי, ולמחרת - הפוך לגמרי עד כדי תשישות נפשית מוחלטת ורצון לא לחיות. לא אמרתי למות, כי אני לא רוצה להכחד, אלא לא לקחת חלק בחיים, שזה הבדל.
אבל אני גיליתי שכל חיי פחדתי מהתמודדות עם אבל ואובדן, והכי הרבה נמנעתי מלהתאבל לא על מי שמת אלא על מי שחי. זה היה תקוע לי בגוף כמו עצם בגרון (יותר נכון, בקנה הנשימה), כל האבל הזה שלא התאבלתי.
בשמת, האם את מוכנה להסביר יותר? יש לי גם הרגשה שזה כן קולע.
אורית, כבר תכננתי ללכת לערב ההדגמה שלהם הקרוב, תודה.
אז רק תגידו :
מותר לך להתאבל,
מותר לך......
אנחנו מרשים לך הכל.
אין ל מושג כמה המלים הללו משחררות עבורי את הרשות שלי לעצמי לעשות כל זאת.
אני יודעת שאני היא זו השופטת/האלא מאשרת וכן הלאה. אמרתי שאני כבר יודעת.
אני זקוקה כן לעירסול, לכך שיגידו לי שמותר.
באופן מוזר, כאשר חברותי אמרו לי בשיחה כלשהי על יחסי עם בעלי שזה באמת באמת חריג [ולא חשוב כרגע הדוגמאות], היה לי החופש לשים את החריגות אצלן, ולראות את הטוב.
זה עוזר לי שעוד מישהו נושא אתי בעול, איכשהו.
ואם אומרים לי - "זה בסדר ש...." ומפרטים מה מותר, ומה בסדר ומאפשרים לי - אז אני יודעת שאני לא צריכה "להלחם" על הרשות, על ההכרה [בסדר, לא צריך לחזור על זה - אני יודעת שזה עם עצמי
] ואני יכולה להתפנות להתעסק בחיובי, ש"יש" ולא ב"אין".לפעמים נראה לי - ואולי זה כן נכון - שאולי אני לא כל כך בריאה נפשית. שאולי זה משהו כימי בכלל שעולה ומשתלט מדי פעם. כי זה נראה, לעתים, כלא קשור לכלום. שיום אחד אני מרגישה מצוין עם עצמי, ולמחרת - הפוך לגמרי עד כדי תשישות נפשית מוחלטת ורצון לא לחיות. לא אמרתי למות, כי אני לא רוצה להכחד, אלא לא לקחת חלק בחיים, שזה הבדל.
אבל אני גיליתי שכל חיי פחדתי מהתמודדות עם אבל ואובדן, והכי הרבה נמנעתי מלהתאבל לא על מי שמת אלא על מי שחי. זה היה תקוע לי בגוף כמו עצם בגרון (יותר נכון, בקנה הנשימה), כל האבל הזה שלא התאבלתי.
בשמת, האם את מוכנה להסביר יותר? יש לי גם הרגשה שזה כן קולע.
אורית, כבר תכננתי ללכת לערב ההדגמה שלהם הקרוב, תודה.
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
"...שמתי לב, שאני "מקנאת" באלה שעברו אובדן ברור - מוות, הפלה.
ואסביר: יש להם לגיטימציה להתאבל, יש להם לגיטימציה להרגיש רע, לרצות להיות נתמכים, להיות חלשים בזכות, לחוש רע, לשאול "מדוע", לחוש נבגדים, לחוש נטושים..."
"...יש בי ילדה קטנה ופגועה, ואשה צעירה ופגועה שרוצה שיערסלו אותה..."
בעבודתי לאורך השנים עם הדמויות שבפנים ראיתי שוב ושוב כמה חשובה הלגיטימציה המלאה לחוויה של כל דמות. החוויה הרגשית של הדמות לא צריכה להיות הגיונית. היא מה שהיא. ואין ספק שאחת העבודות המעמיקות של כולנו עם עצמנו זה לתת לגיטימציה כזו לכל דמות ולכל הרגשה.
מה זה אומר? זה הרי לא כל כך פשוט.
לדוגמה: יש ילדה שמרגישה פגועה. רוצים לתת לה להרגיש לגיטימציה מלאה, אבל הנה מתעורר המבקר, למשל, ואומר: מה הטיפשה הזו רוצה? מה זו כל הרגישות הזו? והרי גם הוא דמות שצריכה לקבל לגיטימציה מלאה לחוויה שלה.
הסוד מבחינתי, - וזה תהליך - הוא לתת לשניהם לגיטימציה ואפילו אהבה וחיבוק (וגם מבקרים יהירים כמהים להכרה) אבל לא להזדהות עם איש מהם. זה מין תהליך אלכימי של הפרדות לצורך קבלה וקבלה לצורך הפרדות. ברגע שאתה 'מחבק' דמות אתה גם מכיל אותה וגם אינך לגמרי היא (כלומר אינך מזוהה איתה).
זה דורש סבלנות כי יש הרבה יותר מדמות אחת שמבקרת את הילדה הפגיעה, למשל, ולכל דמות יש המון דעות ושיפוטים על המון דמויות אחרות. אבל צעד אחר צעד עלי הכותרת של הפרח נפתחים, והדמויות מוסיפות כל אחת את יופיה לפרח כולו שהוא הדמויות כולן.... וגם פתח למה שמעבר לדמויות.
ואסביר: יש להם לגיטימציה להתאבל, יש להם לגיטימציה להרגיש רע, לרצות להיות נתמכים, להיות חלשים בזכות, לחוש רע, לשאול "מדוע", לחוש נבגדים, לחוש נטושים..."
"...יש בי ילדה קטנה ופגועה, ואשה צעירה ופגועה שרוצה שיערסלו אותה..."
בעבודתי לאורך השנים עם הדמויות שבפנים ראיתי שוב ושוב כמה חשובה הלגיטימציה המלאה לחוויה של כל דמות. החוויה הרגשית של הדמות לא צריכה להיות הגיונית. היא מה שהיא. ואין ספק שאחת העבודות המעמיקות של כולנו עם עצמנו זה לתת לגיטימציה כזו לכל דמות ולכל הרגשה.
מה זה אומר? זה הרי לא כל כך פשוט.
לדוגמה: יש ילדה שמרגישה פגועה. רוצים לתת לה להרגיש לגיטימציה מלאה, אבל הנה מתעורר המבקר, למשל, ואומר: מה הטיפשה הזו רוצה? מה זו כל הרגישות הזו? והרי גם הוא דמות שצריכה לקבל לגיטימציה מלאה לחוויה שלה.
הסוד מבחינתי, - וזה תהליך - הוא לתת לשניהם לגיטימציה ואפילו אהבה וחיבוק (וגם מבקרים יהירים כמהים להכרה) אבל לא להזדהות עם איש מהם. זה מין תהליך אלכימי של הפרדות לצורך קבלה וקבלה לצורך הפרדות. ברגע שאתה 'מחבק' דמות אתה גם מכיל אותה וגם אינך לגמרי היא (כלומר אינך מזוהה איתה).
זה דורש סבלנות כי יש הרבה יותר מדמות אחת שמבקרת את הילדה הפגיעה, למשל, ולכל דמות יש המון דעות ושיפוטים על המון דמויות אחרות. אבל צעד אחר צעד עלי הכותרת של הפרח נפתחים, והדמויות מוסיפות כל אחת את יופיה לפרח כולו שהוא הדמויות כולן.... וגם פתח למה שמעבר לדמויות.
-
ענ_בל*
- הודעות: 893
- הצטרפות: 11 ספטמבר 2004, 22:30
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בל*
התמודדות עם פריקים של שליטה
מה שיפה כאן רחל ה הוא שהתחלת לעסוק ברגשות הפרטיים שנוגעים אליך בלבד ופחות לעסוק בקשר שלך עם אנשים בעלי אנרגיות שליליות. קורה כאן משהו טוב.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
כבר כתבו לך כאן בדף עד כמה מעריכים את דרכך ואת יכולתך להמשיך ולצעוד בעוזך ובחולשתך. את מבקשת להדגיש פן זהה של הערכה. את מבקשת אחר הכרה במי שאת היא.
צפריר,
תודה על מה שכתבת - אבל לא זה מה שביקשתי [אם כי נעים ומעודד לקרוא גם את זה...] -
ביקשתי "הכרה" בקושי. לא במה שעשיתי מאז.
ביקשתי "רשות" להתאבל, יש להם לגיטימציה להרגיש רע, לרצות להיות נתמכים, להיות חלשים בזכות, לחוש רע, לשאול "מדוע", לחוש נבגדים, לחוש נטושים.
וכשאמרתי שמאיצים בי: אני יודעת שמרגיעים אותי, אבל אין "מעניקים" לי את האפשרות להיות עדיין בקושי, באבל, בחולשה.
חשבתי על כך, שכאשר מישהו שובר רגל באופן קשה ועליו ללמוד מחדש ללכת, או אם נתבונן במישהו שחלה במחלה קשה וזכרונו אבד לו והוא מתאמץ ללמוד הכל מחדש, בודאי שנותנים לו את הזמן והמקום להתאבל ולכאוב את אובדנו! מניחים לו ומאפשרים לו להיות כואב ולשאול שאלות ולזעוק מרה - ורק אז, בזמן המתאים לו, להתאושש ולהתחיל לצעוד קדימה.
וכאשר הוא, מדי פעם, שוקע בעצבונו, באבלו, אין צורך להסביר לו שוב ושוב את אשר הוא כבר יודע, את אשר כבר הבין ונוכח לדעת מבשרו, שההתקדמות שלו היא שלו בלבד ורק הוא יכול לקבוע את קצבה ואת איכותה ואת איכות חייו בכלל. יודעים שכך הוא הדבר- לעתים קדימה, ולעתים, מה צר, אחורה. או אולי - תמיד קדימה, אך לעתים גם לצדדים.
מי אמר שמותר להתאבל רק על מי שמת?
בשמת, אינני רוצה להתאבל על מי שמת. אני רוצה להתאבל על אובדנים אחרים לגמרי שהזמן והמאמץ לא ישיבום.
על מי שמת "קל" להתאבל, ברור יותר. וכאילו אני זקוקה לאפשרות, להיתר הזה.
אורה,
תודה על דברייך. באמת, לזה אני מתכוונת. זה כאילו שאני רוצה שיקחו ממני לרגע את המבקר שלי, יגידו לו "תשתוק רגע, אתה לא רואה שהיא כואבת? תן לה מנוחה!" ויתנו לילדה הזו לכאוב עד שתבריא.
כיון שלי עדיין אין האפשרות הפנימית לעשות זאת עבור עצמי, אני מבקשת בקשה שנשמעת אולי טפשית למי מכם פה - שתגידו שמותר, שזה בסדר ש.... שזה בסדר ל....
אני מבטיחה שכאשר אפתח את השריר המתאים אשחרר את כולם מתפקידיהם ואעשה זאת בעצמי.
צפריר,
תודה על מה שכתבת - אבל לא זה מה שביקשתי [אם כי נעים ומעודד לקרוא גם את זה...] -
ביקשתי "הכרה" בקושי. לא במה שעשיתי מאז.
ביקשתי "רשות" להתאבל, יש להם לגיטימציה להרגיש רע, לרצות להיות נתמכים, להיות חלשים בזכות, לחוש רע, לשאול "מדוע", לחוש נבגדים, לחוש נטושים.
וכשאמרתי שמאיצים בי: אני יודעת שמרגיעים אותי, אבל אין "מעניקים" לי את האפשרות להיות עדיין בקושי, באבל, בחולשה.
חשבתי על כך, שכאשר מישהו שובר רגל באופן קשה ועליו ללמוד מחדש ללכת, או אם נתבונן במישהו שחלה במחלה קשה וזכרונו אבד לו והוא מתאמץ ללמוד הכל מחדש, בודאי שנותנים לו את הזמן והמקום להתאבל ולכאוב את אובדנו! מניחים לו ומאפשרים לו להיות כואב ולשאול שאלות ולזעוק מרה - ורק אז, בזמן המתאים לו, להתאושש ולהתחיל לצעוד קדימה.
וכאשר הוא, מדי פעם, שוקע בעצבונו, באבלו, אין צורך להסביר לו שוב ושוב את אשר הוא כבר יודע, את אשר כבר הבין ונוכח לדעת מבשרו, שההתקדמות שלו היא שלו בלבד ורק הוא יכול לקבוע את קצבה ואת איכותה ואת איכות חייו בכלל. יודעים שכך הוא הדבר- לעתים קדימה, ולעתים, מה צר, אחורה. או אולי - תמיד קדימה, אך לעתים גם לצדדים.
מי אמר שמותר להתאבל רק על מי שמת?
בשמת, אינני רוצה להתאבל על מי שמת. אני רוצה להתאבל על אובדנים אחרים לגמרי שהזמן והמאמץ לא ישיבום.
על מי שמת "קל" להתאבל, ברור יותר. וכאילו אני זקוקה לאפשרות, להיתר הזה.
אורה,
תודה על דברייך. באמת, לזה אני מתכוונת. זה כאילו שאני רוצה שיקחו ממני לרגע את המבקר שלי, יגידו לו "תשתוק רגע, אתה לא רואה שהיא כואבת? תן לה מנוחה!" ויתנו לילדה הזו לכאוב עד שתבריא.
כיון שלי עדיין אין האפשרות הפנימית לעשות זאת עבור עצמי, אני מבקשת בקשה שנשמעת אולי טפשית למי מכם פה - שתגידו שמותר, שזה בסדר ש.... שזה בסדר ל....
אני מבטיחה שכאשר אפתח את השריר המתאים אשחרר את כולם מתפקידיהם ואעשה זאת בעצמי.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל ה, אני אנסה לכתוב על כמה דברים שלך, אבל אני לא יכולה לכתוב בדף שלך (תקלת אינטרנט מוזרה, אין לי עברית ברוב הדפים באתר), אז אם פספסתי משהו חשוב ששאלת אותי, תשאלי שוב.
ראשית אני רוצה להתייחס לעניין של הכאב. גם אני, ולדעתי גם צפריר, וגם אחרים, אמרו לך להיות בכאב. כן להיות בקושי. כן לכאוב. כן להיות הילדה שכואבת וקשה לה. לא סתם להיות: ממש להיות שם, נוכחת לגמרי, להרגיש את כל הכאב והקושי, לגמרי. זה שלב שמוכרחים לעבור דרכו אם רוצים לעשות איזשהו שינוי. אז לא רק שאנחנו "מעניקים" לך את "האפשרות להיות באבל, בקושי, בכאב" אלא אפילו הצענו לך את זה בתור השלב שנחוץ לך.
שנית, לגבי השאלה של התאבלות על מי שחי. לא הבנתי מה בדיוק את רוצה שאפרט, ואשמח אם תסבירי, כי יש הרבה דברים שאני לא רוצה לדבר עליהם באינטרנט, ולא הייתי רוצה להרחיב עליהם, אז אם תפרטי לאיזה כיוון את רוצה שארחיב, זה יעזור לי.
ראשית אני רוצה להתייחס לעניין של הכאב. גם אני, ולדעתי גם צפריר, וגם אחרים, אמרו לך להיות בכאב. כן להיות בקושי. כן לכאוב. כן להיות הילדה שכואבת וקשה לה. לא סתם להיות: ממש להיות שם, נוכחת לגמרי, להרגיש את כל הכאב והקושי, לגמרי. זה שלב שמוכרחים לעבור דרכו אם רוצים לעשות איזשהו שינוי. אז לא רק שאנחנו "מעניקים" לך את "האפשרות להיות באבל, בקושי, בכאב" אלא אפילו הצענו לך את זה בתור השלב שנחוץ לך.
שנית, לגבי השאלה של התאבלות על מי שחי. לא הבנתי מה בדיוק את רוצה שאפרט, ואשמח אם תסבירי, כי יש הרבה דברים שאני לא רוצה לדבר עליהם באינטרנט, ולא הייתי רוצה להרחיב עליהם, אז אם תפרטי לאיזה כיוון את רוצה שארחיב, זה יעזור לי.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
בשמת,
למעשה, אני שואלת למה את מתכוונת כשאת אומרת להתאבל לא על המת אלא על החי.
האם את מתכוונת לאבל על אנשים חיים? על הקשר עמם? על דברים שזמנם חלף?
למעשה, אני שואלת למה את מתכוונת כשאת אומרת להתאבל לא על המת אלא על החי.
האם את מתכוונת לאבל על אנשים חיים? על הקשר עמם? על דברים שזמנם חלף?
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
"כיון שלי עדיין אין האפשרות הפנימית לעשות זאת עבור עצמי, אני מבקשת בקשה שנשמעת אולי טפשית למי מכם פה - שתגידו שמותר, שזה בסדר ש.... שזה בסדר ל....
אני מבטיחה שכאשר אפתח את השריר המתאים אשחרר את כולם מתפקידיהם ואעשה זאת בעצמי."
רחלה יקרה, לא רק שזה בסדר, אלא שלדעתי, אם מופיעים בך אבל וכאב וקושי או כל דבר אחר ואת נמצאת איתם ומרשה לעצמך לחוות אותם כמו שחווית את הכעס קודם, זה לא רק בסדר אלא נפלא, מרפא, אמיץ. וזה לא מעניין בכלל אם זה הגיוני או מוצדק. זה פשוט מה שמופיע.
חשוב כמובן לזכור תוך כדי שזו חוויה, או דמות ולא "האמת". זה יכול לעזור גם לשמור את התהליך בטוח יותר.
אבל נראה לי שאת זוכרת את זה ושאת פועלת במרחב של מחוייבות לריפוי ולא במרחב של התבוססות בסבל או בדראמה.
אם תוך כדי החוויה הרגשית את מצליחה לחבק או לערסל בעדינות, בידיים של בדולח, את האבל, הכאב, הבלבול... אז זה בכלל נפלא... וגם אם עדיין לא מצליחים, יש משהו בנסיון עצמו, שמתחיל להפעיל את השרירים שלא פותחו עדיין ומעורר אותם... ורק צריך המון סבלנות כי שרירים לא מתפתחים מהיום למחר.
וכשהמבקר מפריע אפשר להקשיב לו בכבוד, אבל לא לתת לו להשתלט. הוא לכל היותר מישהו שמביע את דעתו - לא קול אלוהים חיים.
חיבוק
אני מבטיחה שכאשר אפתח את השריר המתאים אשחרר את כולם מתפקידיהם ואעשה זאת בעצמי."
רחלה יקרה, לא רק שזה בסדר, אלא שלדעתי, אם מופיעים בך אבל וכאב וקושי או כל דבר אחר ואת נמצאת איתם ומרשה לעצמך לחוות אותם כמו שחווית את הכעס קודם, זה לא רק בסדר אלא נפלא, מרפא, אמיץ. וזה לא מעניין בכלל אם זה הגיוני או מוצדק. זה פשוט מה שמופיע.
חשוב כמובן לזכור תוך כדי שזו חוויה, או דמות ולא "האמת". זה יכול לעזור גם לשמור את התהליך בטוח יותר.
אבל נראה לי שאת זוכרת את זה ושאת פועלת במרחב של מחוייבות לריפוי ולא במרחב של התבוססות בסבל או בדראמה.
אם תוך כדי החוויה הרגשית את מצליחה לחבק או לערסל בעדינות, בידיים של בדולח, את האבל, הכאב, הבלבול... אז זה בכלל נפלא... וגם אם עדיין לא מצליחים, יש משהו בנסיון עצמו, שמתחיל להפעיל את השרירים שלא פותחו עדיין ומעורר אותם... ורק צריך המון סבלנות כי שרירים לא מתפתחים מהיום למחר.
וכשהמבקר מפריע אפשר להקשיב לו בכבוד, אבל לא לתת לו להשתלט. הוא לכל היותר מישהו שמביע את דעתו - לא קול אלוהים חיים.
חיבוק
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
חשוב כמובן לזכור תוך כדי שזו חוויה, או דמות ולא "האמת". זה יכול לעזור גם לשמור את התהליך בטוח יותר.
אבל נראה לי שאת זוכרת את זה ושאת פועלת במרחב של מחוייבות לריפוי ולא במרחב של התבוססות בסבל או בדראמה
אורה,
תודה על האמון שהבעת . אכן זה כך. אני אכן פועלת במרחב של ריפוי וכל מעייני נתונים לכך.
והנה, כעת , למשל, ה"גל" הזה חלף כלא היה.
מה שמעורר אותי לחשוב שאולי כן יש בזה משהו הורמונלי או כימי ולא רק פסיכולוגי. זאת למרות שגם בעבר היו לי "גלים" כאלה. אלא מה שמאפיין אותם דהיום הוא שהם יכולים להיות קצרים מאד [כמה שעות] ואז להיעלם כלעומת שבאו.
נכון הוא שהיום יש לי יותר כלים בידי: אני עושה החצנה של הגל הזה , או של הדמות הזו וממש מדברת אליו/ה: "אני יודעת שאתה רק כאן לשמן קצר, אני יודעת שזה יכאב לי אבל כשתעבור- לא ארגיש ככה." ואני גם מזכירה לעצמי - אין צורך להבהל, ובודאי אין להכנע לרגשות היאוש והרצון למות.
אז יתכן שהגלים מתקצרים בשל הכלים שיש בידי כיום.
הענין הוא שכאשר זה קורה זה כל כך טוטאלי שזה פשוט מפחיד. ושום דבר שאני עושה תוך כדי - לא מעביר את זה מיד. והתחושה היא כל כך ממשית, כמעט משישה [מלשון "למשש"] עד שזה פשוט... מכריע. אני נשארת אחר כך פשוט תשושה, חרדה מהגל הבא, אוספת כוחות.
לכן, אולי, אני לא ממש מרשה לעצמי ללכת עם הרגשות הללו עד הסוף. ללכת איתם פירושו, לעתים, פשוט להכנס למיטה. להפסיק לתפקד בבית, עם הילדים, בעבודה.
ניסיתי "ללכת איתם" אחרת. פשוט להניח לעצמי לנסות ולהבין מה זה. זה קצת עוזר. לא לגמרי.
וזה קורה כאילו זה לא קשור לכלום, ודווקא לאחר הצלחה, יום טוב במיוחד.
ואולי זה כן הקשר? אולי משהו בי נבהל מהטוב? מהבסדר?
ושוב - תודה.
מילותייך, איכשהו, עושות לי טוב. מתחברות לי נכון.
[הערה טכנית - אם את רוצה לצטט עלייך לסמן את המשפט ואז מופיעה לך מצד שמאל בתוך מין חלון קטן המלה "צטט". את לוחצת על המלה ואז מה שמסומן - יופיע לך בתוך המסגרת של מה שאת הולכת לכתוב, בשטח הלבן].
אבל נראה לי שאת זוכרת את זה ושאת פועלת במרחב של מחוייבות לריפוי ולא במרחב של התבוססות בסבל או בדראמה
אורה,
תודה על האמון שהבעת . אכן זה כך. אני אכן פועלת במרחב של ריפוי וכל מעייני נתונים לכך.
והנה, כעת , למשל, ה"גל" הזה חלף כלא היה.
מה שמעורר אותי לחשוב שאולי כן יש בזה משהו הורמונלי או כימי ולא רק פסיכולוגי. זאת למרות שגם בעבר היו לי "גלים" כאלה. אלא מה שמאפיין אותם דהיום הוא שהם יכולים להיות קצרים מאד [כמה שעות] ואז להיעלם כלעומת שבאו.
נכון הוא שהיום יש לי יותר כלים בידי: אני עושה החצנה של הגל הזה , או של הדמות הזו וממש מדברת אליו/ה: "אני יודעת שאתה רק כאן לשמן קצר, אני יודעת שזה יכאב לי אבל כשתעבור- לא ארגיש ככה." ואני גם מזכירה לעצמי - אין צורך להבהל, ובודאי אין להכנע לרגשות היאוש והרצון למות.
אז יתכן שהגלים מתקצרים בשל הכלים שיש בידי כיום.
הענין הוא שכאשר זה קורה זה כל כך טוטאלי שזה פשוט מפחיד. ושום דבר שאני עושה תוך כדי - לא מעביר את זה מיד. והתחושה היא כל כך ממשית, כמעט משישה [מלשון "למשש"] עד שזה פשוט... מכריע. אני נשארת אחר כך פשוט תשושה, חרדה מהגל הבא, אוספת כוחות.
לכן, אולי, אני לא ממש מרשה לעצמי ללכת עם הרגשות הללו עד הסוף. ללכת איתם פירושו, לעתים, פשוט להכנס למיטה. להפסיק לתפקד בבית, עם הילדים, בעבודה.
ניסיתי "ללכת איתם" אחרת. פשוט להניח לעצמי לנסות ולהבין מה זה. זה קצת עוזר. לא לגמרי.
וזה קורה כאילו זה לא קשור לכלום, ודווקא לאחר הצלחה, יום טוב במיוחד.
ואולי זה כן הקשר? אולי משהו בי נבהל מהטוב? מהבסדר?
ושוב - תודה.
מילותייך, איכשהו, עושות לי טוב. מתחברות לי נכון.
[הערה טכנית - אם את רוצה לצטט עלייך לסמן את המשפט ואז מופיעה לך מצד שמאל בתוך מין חלון קטן המלה "צטט". את לוחצת על המלה ואז מה שמסומן - יופיע לך בתוך המסגרת של מה שאת הולכת לכתוב, בשטח הלבן].
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אוקיי, הבנתי.
אני מתכוונת לאבל מכמה סוגים על אנשים חיים:
לאבל על מערכות יחסים שבעצם "מתו", שבעצם "איבדתי", אבל לא הייתי מסוגלת להשלים עם האובדן וזה גרם למין "נוכחות" מוגברת של אותו אדם בחיי, ללא כל קשר לתפקיד האמיתי שלו.
נגיד, חברה שהיתה "החברה הכי טובה" שלי פעם, לפני עשרים שנה, אבל אני עדיין חושבת עליה ככה ועדיין מייחלת לטלפון שלה ביום ההולדת שלי, או חושבת עליה בהתלבטות של "להתקשר? לא להתקשר? היא רוצה אותי? אני לא מעניינת אותה יותר? לא איכפת לה ממני?" (דוגמא שהיתה נכונה אולי ללפני עשר שנים, אבל היא עלתה לי בראש בתור דוגמא בשבילך).
במקרה כזה, צריך להפנים ולהבין ש"איבדנו" את האדם הזה, מערכת היחסים הזאת "מתה", ועכשיו החברה יכולה להיות "מכרה מהעבר" שאשמח מאוד להיתקל בה במקרה פעם בעשר שנים ולהגיד בשלווה ובלי כאב לבתי: "הנה פלמונית, שהיתה החברה הכי טובה שלי בתיכון".
וגם לאבל על מערכות יחסים שמעולם לא היו כפי שרציתי.
הפעם אקח כדוגמא משהו שעלה באתר לאחרונה: יחסים עם האם. למשל, אמא קרה, ביקורתית, שתלטנית, שכל הזמן מצביעה על חסר, שכל הזמן מדגישה כמה הבת שלה "לא בסדר", אף פעם לא מחמיאה על מה שטוב ומה שבסדר כי מה ש"תקין" נתפס אצלה כמובן מאליו ולכן היא לא רואה צורך לציין אותו, אף פעם לא מחבקת או מנשקת, לא קשובה לבתה, לא מנסה להבין את בתה ואת מה שחשוב לה, אלא רק לכפות על בתה את תמונת הבת האידיאלית שהיא היתה רוצה לראות.
נגיד שבת לאמא כזאת מבינה היטב בשכלה מדוע האם מתנהגת כך.
נגיד שבת לאמא כזאת מבינה שאמה עשתה ועושה כמיטב יכולתה, וזהו מיטב יכולתה, ככה היא ואין אפשרות לשנות את זה, רק לקבל את אנושיותה ומוגבלותה של האם.
נגיד שבת לאמא כזאת בכל זאת מחזיקה בפנטזיה שלה על האמא שהיא כן היתה רוצה. זאת שתבין אותה, שתתן לה אישור פעם אחת סוף סוף, שתחבק אותה ותערסל אותה סוף סוף, שתהיה אמא כמו שהבת צריכה, "כמו שאמא צריכה להיות" (תסלחי לי על הציניות לגבי האשליה "כמו שאמא צריכה להיות").
ובגלל שהיא לא מוותרת על הפנטזיה של "מה שהיה צריך להיות", "מה שהיה יכול להיות", היא כועסת.
היא כועסת על זה שהיא לא זכתה לקבל את האמא האמיתית, שהגיעה לה, ובמקומה קיבלה את האמהות הזאת. שתשתנה כבר סוף סוף ותהיה לי אמא אמיתית! כזאת כמו באגדות!
ואז באים כל מיני אנשים חכמים ואומרים לה (אוף, כמה מרגיז!): לא תקבלי את האמא מהאגדות. תשלימי עם זה. זה מה יש, ועם זה ננצח. האמא שלך היא רק מה שיש שם. במקום לחפש את הפנטזיה, תגדלי בתוך עצמך את האמא של עצמך, תצמיחי בפנים את זאת שתאהב אותך ותחבק אותך ותערסל אותך ותקבל אותך כולך בדיוק כמו שאת.
תוותרי על הפנטזיה ועל הציפיות מאמא שלך, האשה האמיתית שילדה אותך וגידלה אותך כמיטב יכולתה.
ויחד עם הוויתור על האשליות ועל הרצון "לתקן" את האמא האמיתית ואת היחסים איתה תוכלי גם לוותר על כל הכעס הזה.
וכשתוכלי לוותר על הציפיות, האשליות והכעס, כי תהיי מספיק חזקה בזכות זה שגידלת לך בתוכך את האמא שתאהב אותך, אצלך בפנים - תוכלי גם להרשות לעצמך להרגיש את הכאב הגדול, הענק, המציף כמו ים, על זה שאת היית פעם ילדה קטנה וכואבת שלא קיבלה את האמא האמיתית שהגיע לה לקבל.
וזה כאב גדול של אובדן.
זה אבל גדול מאוד.
על אדם שחי, אם אמא שלך חיה.
היא חיה, אבל אחרי שתרשי לעצמך להתאבל על מותה של הפנטזיה שלך לאמא "אחרת", להתאבל באמת ובצדק, תוכלי סוף סוף לקיים מערכת יחסים אנושית אמיתית עם האדם האמיתי והחי שהוא אמא שלך, פלונית בת אלמונית, אמא של רחל ה, והיא תקבל את הפרופורציות שלה: אדם מבוגר, עם בעיות והיסטוריה וכאבים ותכונות מוכרות, ומראה וטעם אישי וצורת דיבור. ואת תקבלי את הפרופורציות שלך: לא עוד ילדה קטנה שנתונה לנצח לחסדה של אמא מכאיבה, אלא אדם בוגר שעומד ברשות עצמו ולא נתון בשום סכנה שהיא ממנה.
אני מקווה ששתי הדוגמאות שנתתי עוזרות לך.
אני מתכוונת לאבל מכמה סוגים על אנשים חיים:
לאבל על מערכות יחסים שבעצם "מתו", שבעצם "איבדתי", אבל לא הייתי מסוגלת להשלים עם האובדן וזה גרם למין "נוכחות" מוגברת של אותו אדם בחיי, ללא כל קשר לתפקיד האמיתי שלו.
נגיד, חברה שהיתה "החברה הכי טובה" שלי פעם, לפני עשרים שנה, אבל אני עדיין חושבת עליה ככה ועדיין מייחלת לטלפון שלה ביום ההולדת שלי, או חושבת עליה בהתלבטות של "להתקשר? לא להתקשר? היא רוצה אותי? אני לא מעניינת אותה יותר? לא איכפת לה ממני?" (דוגמא שהיתה נכונה אולי ללפני עשר שנים, אבל היא עלתה לי בראש בתור דוגמא בשבילך).
במקרה כזה, צריך להפנים ולהבין ש"איבדנו" את האדם הזה, מערכת היחסים הזאת "מתה", ועכשיו החברה יכולה להיות "מכרה מהעבר" שאשמח מאוד להיתקל בה במקרה פעם בעשר שנים ולהגיד בשלווה ובלי כאב לבתי: "הנה פלמונית, שהיתה החברה הכי טובה שלי בתיכון".
וגם לאבל על מערכות יחסים שמעולם לא היו כפי שרציתי.
הפעם אקח כדוגמא משהו שעלה באתר לאחרונה: יחסים עם האם. למשל, אמא קרה, ביקורתית, שתלטנית, שכל הזמן מצביעה על חסר, שכל הזמן מדגישה כמה הבת שלה "לא בסדר", אף פעם לא מחמיאה על מה שטוב ומה שבסדר כי מה ש"תקין" נתפס אצלה כמובן מאליו ולכן היא לא רואה צורך לציין אותו, אף פעם לא מחבקת או מנשקת, לא קשובה לבתה, לא מנסה להבין את בתה ואת מה שחשוב לה, אלא רק לכפות על בתה את תמונת הבת האידיאלית שהיא היתה רוצה לראות.
נגיד שבת לאמא כזאת מבינה היטב בשכלה מדוע האם מתנהגת כך.
נגיד שבת לאמא כזאת מבינה שאמה עשתה ועושה כמיטב יכולתה, וזהו מיטב יכולתה, ככה היא ואין אפשרות לשנות את זה, רק לקבל את אנושיותה ומוגבלותה של האם.
נגיד שבת לאמא כזאת בכל זאת מחזיקה בפנטזיה שלה על האמא שהיא כן היתה רוצה. זאת שתבין אותה, שתתן לה אישור פעם אחת סוף סוף, שתחבק אותה ותערסל אותה סוף סוף, שתהיה אמא כמו שהבת צריכה, "כמו שאמא צריכה להיות" (תסלחי לי על הציניות לגבי האשליה "כמו שאמא צריכה להיות").
ובגלל שהיא לא מוותרת על הפנטזיה של "מה שהיה צריך להיות", "מה שהיה יכול להיות", היא כועסת.
היא כועסת על זה שהיא לא זכתה לקבל את האמא האמיתית, שהגיעה לה, ובמקומה קיבלה את האמהות הזאת. שתשתנה כבר סוף סוף ותהיה לי אמא אמיתית! כזאת כמו באגדות!
ואז באים כל מיני אנשים חכמים ואומרים לה (אוף, כמה מרגיז!): לא תקבלי את האמא מהאגדות. תשלימי עם זה. זה מה יש, ועם זה ננצח. האמא שלך היא רק מה שיש שם. במקום לחפש את הפנטזיה, תגדלי בתוך עצמך את האמא של עצמך, תצמיחי בפנים את זאת שתאהב אותך ותחבק אותך ותערסל אותך ותקבל אותך כולך בדיוק כמו שאת.
תוותרי על הפנטזיה ועל הציפיות מאמא שלך, האשה האמיתית שילדה אותך וגידלה אותך כמיטב יכולתה.
ויחד עם הוויתור על האשליות ועל הרצון "לתקן" את האמא האמיתית ואת היחסים איתה תוכלי גם לוותר על כל הכעס הזה.
וכשתוכלי לוותר על הציפיות, האשליות והכעס, כי תהיי מספיק חזקה בזכות זה שגידלת לך בתוכך את האמא שתאהב אותך, אצלך בפנים - תוכלי גם להרשות לעצמך להרגיש את הכאב הגדול, הענק, המציף כמו ים, על זה שאת היית פעם ילדה קטנה וכואבת שלא קיבלה את האמא האמיתית שהגיע לה לקבל.
וזה כאב גדול של אובדן.
זה אבל גדול מאוד.
על אדם שחי, אם אמא שלך חיה.
היא חיה, אבל אחרי שתרשי לעצמך להתאבל על מותה של הפנטזיה שלך לאמא "אחרת", להתאבל באמת ובצדק, תוכלי סוף סוף לקיים מערכת יחסים אנושית אמיתית עם האדם האמיתי והחי שהוא אמא שלך, פלונית בת אלמונית, אמא של רחל ה, והיא תקבל את הפרופורציות שלה: אדם מבוגר, עם בעיות והיסטוריה וכאבים ותכונות מוכרות, ומראה וטעם אישי וצורת דיבור. ואת תקבלי את הפרופורציות שלך: לא עוד ילדה קטנה שנתונה לנצח לחסדה של אמא מכאיבה, אלא אדם בוגר שעומד ברשות עצמו ולא נתון בשום סכנה שהיא ממנה.
אני מקווה ששתי הדוגמאות שנתתי עוזרות לך.
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחלה יקרה,
ראשית תודה על ההערה הטכנית. שיערתי שיש משהו כזה אבל לא ידעתי מהו. ותיכף נראה אם זה גם עובד אצלי.
וחשוב מזה - שוב תודה על הדיאלוג הזה ועל הקשב שלך ועל המחוייבות שלך.
את אומרת:
<גם בעבר היו לי "גלים" כאלה. אלא מה שמאפיין אותם דהיום הוא שהם יכולים להיות קצרים מאד [כמה שעות] ואז להיעלם כלעומת שבאו.>
לדעתי, האבחנה שדברים "באים בגלים" היא פתח לתובנה חשובה מאוד - שפשוט הכל משתנה כל הזמן. והפן המעשי של זה הוא שגם אם כואב עד אין קץ עכשיו - אם לא נפריע לתהליך - זה פשוט יעבור ומשהו אחר יופיע. והמשהו האחר יכול להיות גל נעים מאוד - וגם הוא, מן הסתם יתחלף בדברים נוספים. הרי בעייה קלאסית של רוב בני האדם היא, שרוצים שמשהו נעים ימשיך לנצח (הצמדות או האחזות) ושמשהו שאנו מגדירים לא נעים יעבור ומיד.
יש קסם מדהים ומרפא בנכונות להרפות את האחיזה גם כשנעים וגם כשלא.
<הענין הוא שכאשר זה קורה זה כל כך טוטאלי שזה פשוט מפחיד. ושום דבר שאני עושה תוך כדי - לא מעביר את זה מיד. והתחושה היא כל כך ממשית, כמעט משישה [מלשון "למשש"] עד שזה פשוט... מכריע.>
אמנות ואומנות החיים היא עניין של עידונים ודקויות. והנה, כשקוראים את דבריך רואים, שלמרות שאת מאפשרת לעצמך בגבורה לחוות דברים שקשים לך, בעצם בלי משים את עושה זאת כדי שזה יעבור מיד ובכך את מכשילה את עצמך חלקית. כי את מאפשרת את החוויה ומתנגדת בו זמנית. המסר שאת נותנת לחוויה הוא: אני חווה את זה כדי שזה יעבור (כלומר - מתה שזה יפסק כבר למען השם, כלומר - הדבר הזה שאני מרגישה הוא דבר רע).
במונחים של עבודה עם דמויות זה כאילו את אומרת לילד (נניח) שמרגיש נורא ואיום שזה בסדר שהוא יבכה אבל בתוך תוכך מתה להשתיק אותו כבר.
הדמויות הפנימיות לא קונות מניפולציות ואי דיוקים. הן מרגישות מתי מקבלים אותן באמת ומתי כאילו או רק כדי שיסתלקו כבר. והן לא מוותרות. הן דורשות קבלה מלאה ולא פחות מזה. וכשיש קבלה מלאה שלהן ושל החוויה הרגשית שלהן - או אז יכולים להתרחש שינויים ארוכי טווח. לגבי דמויות פצועות מאוד זה יכול לקחת זמן ובכלל - ללמוד לקבל באמת לוקח זמן וסוג של אימון. וככה זה וזה בסדר. ומי שעובד בסבלנות רואה פרי בעמלו.
חשוב לי שוב להזכיר את הדיוק הנדרש מכל אחד מאיתנו - העצות האלה הן, לדעתי, אוניברסליות אבל חשובה ההקשבה המדוייקת לנתיב הייחודי שלך עצמך ואיך לעבור אותו בדרך הבטוחה והטובה ביותר. ולכל אחד נקודות עיוורות ודמויות שמנהלות את כל המערכת בצורה סמוייה - שבלי לגלות אותן ימשיכו בשלהן.
נפשנו חזקה מאוד אבל היא גם מקדש של שבריריות ועדינות שאין להן גבול וכל מה שאנו עושים כדאי שיהיה מתוך המודעות הזו לאומץ ולזהירות ולעדינות המתבקשים.
ראשית תודה על ההערה הטכנית. שיערתי שיש משהו כזה אבל לא ידעתי מהו. ותיכף נראה אם זה גם עובד אצלי.
וחשוב מזה - שוב תודה על הדיאלוג הזה ועל הקשב שלך ועל המחוייבות שלך.
את אומרת:
<גם בעבר היו לי "גלים" כאלה. אלא מה שמאפיין אותם דהיום הוא שהם יכולים להיות קצרים מאד [כמה שעות] ואז להיעלם כלעומת שבאו.>
לדעתי, האבחנה שדברים "באים בגלים" היא פתח לתובנה חשובה מאוד - שפשוט הכל משתנה כל הזמן. והפן המעשי של זה הוא שגם אם כואב עד אין קץ עכשיו - אם לא נפריע לתהליך - זה פשוט יעבור ומשהו אחר יופיע. והמשהו האחר יכול להיות גל נעים מאוד - וגם הוא, מן הסתם יתחלף בדברים נוספים. הרי בעייה קלאסית של רוב בני האדם היא, שרוצים שמשהו נעים ימשיך לנצח (הצמדות או האחזות) ושמשהו שאנו מגדירים לא נעים יעבור ומיד.
יש קסם מדהים ומרפא בנכונות להרפות את האחיזה גם כשנעים וגם כשלא.
<הענין הוא שכאשר זה קורה זה כל כך טוטאלי שזה פשוט מפחיד. ושום דבר שאני עושה תוך כדי - לא מעביר את זה מיד. והתחושה היא כל כך ממשית, כמעט משישה [מלשון "למשש"] עד שזה פשוט... מכריע.>
אמנות ואומנות החיים היא עניין של עידונים ודקויות. והנה, כשקוראים את דבריך רואים, שלמרות שאת מאפשרת לעצמך בגבורה לחוות דברים שקשים לך, בעצם בלי משים את עושה זאת כדי שזה יעבור מיד ובכך את מכשילה את עצמך חלקית. כי את מאפשרת את החוויה ומתנגדת בו זמנית. המסר שאת נותנת לחוויה הוא: אני חווה את זה כדי שזה יעבור (כלומר - מתה שזה יפסק כבר למען השם, כלומר - הדבר הזה שאני מרגישה הוא דבר רע).
במונחים של עבודה עם דמויות זה כאילו את אומרת לילד (נניח) שמרגיש נורא ואיום שזה בסדר שהוא יבכה אבל בתוך תוכך מתה להשתיק אותו כבר.
הדמויות הפנימיות לא קונות מניפולציות ואי דיוקים. הן מרגישות מתי מקבלים אותן באמת ומתי כאילו או רק כדי שיסתלקו כבר. והן לא מוותרות. הן דורשות קבלה מלאה ולא פחות מזה. וכשיש קבלה מלאה שלהן ושל החוויה הרגשית שלהן - או אז יכולים להתרחש שינויים ארוכי טווח. לגבי דמויות פצועות מאוד זה יכול לקחת זמן ובכלל - ללמוד לקבל באמת לוקח זמן וסוג של אימון. וככה זה וזה בסדר. ומי שעובד בסבלנות רואה פרי בעמלו.
חשוב לי שוב להזכיר את הדיוק הנדרש מכל אחד מאיתנו - העצות האלה הן, לדעתי, אוניברסליות אבל חשובה ההקשבה המדוייקת לנתיב הייחודי שלך עצמך ואיך לעבור אותו בדרך הבטוחה והטובה ביותר. ולכל אחד נקודות עיוורות ודמויות שמנהלות את כל המערכת בצורה סמוייה - שבלי לגלות אותן ימשיכו בשלהן.
נפשנו חזקה מאוד אבל היא גם מקדש של שבריריות ועדינות שאין להן גבול וכל מה שאנו עושים כדאי שיהיה מתוך המודעות הזו לאומץ ולזהירות ולעדינות המתבקשים.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
בשמת,
תודה על הפירוט וההרחבה. אכן, לזאת התכוונתי, ואני אכן מתאבלת על דברים מעין אלה.
ומנין הציניות על "איך שאמא צריכה להיות"? יש כמה דברים בסיסיים של הורות. מובן שלא כל אחד יכול להיות אפילו במקום של הדברים הבסיסיים, אבל מדוע הציניות? לא הבנתי אותה.
ובענייל של לגדל בתוך עצמך את ההורה שלך: כן, זה נכון. ואני פועלת בכיוון ואף מתקדמת קמעה.
אבל בענין של בן זוג- האם גם שם את אמורה להצמיח לך בן זוג פנימי שיעשה את כל מה ש"אמור" להגיע מכיוונו של בן/בת זוג?
אני לא שואלת בהתרסה, חסרים פה טונים, אלא מתוך רצון להבין את ההבדל או את הדמיון.
אשמח אם תדגימי על בן/בת זוג את אותו התהליך.
אני לא מצליחה לעשות התאמה לגבי זוגיות.
תודה.
אורה,
אני מוצאת שקל לי יותר לקבל דמויות בתוכי מאשר "אותי", למרות שאני יודעת שזה אותו הדבר.
נאמר לי רבות - ואני יודעת - שעלי ללמוד לקבל את עצמי ו"גרוע" מזה - לאהוב את עצמי!
שומו שמיים! איך אוהב את עצמי? איך אקבל את עצמי? איך עושים זאת בלי ידיעה כיצד?
והנה, את באה, ובדרך שנמצאת כל כך פשוטה,לכאורה, וכל כך ברורה לי, מקלה עלי את הדרך.
אבל נכון הוא שאני עוד לא יכולה/יודעת לקבל את הדמות הפגועה הזו. אני רוצה לנער אותה בכתפיה, לתפוס בציצית ראשה ולהעמיד אותה על הרגליים: "מספיק כבר! את לא רואה שיש גם דברים טובים? " ותוך כדי שאני אפילו כותבת זאת- מיד היא מתנגדת התנגדות כואבת, היא לא יכולה. היא רואה רק את הכאב. היא גם פוחדת להרפות ממנו. אין לה משהו אחר כתחליף.
ונכון הוא שאני מתקשה לחוות את החוויה, הכאב, האבל עד הסוף. אולי בגלל ש"עד הסוף" נדמה לי כמסוכן, אולי מפני שכאשר סבלי גובר, אני חשה רצון לסיים את חיי. ואני פוחדת להגיע למקומות כל כך קשים. גם אם אני סומכת על עצמי שלא אבצע [וכשאני "שם" אני לא ממש בטוחה...] הכאב במקום כזה הוא על סף הבלתי נסבל, ועולה צורך לעשות משהו דחוף כדי לשככו.
צפריר הציע לי פשוט להתבונן בה.
אני רואה ילדה פרועת שיער, מעט מוזנחת בלבושה ובנקיון גופה, קצת כמו הומלסית... או יותר נכון - כמו ניצולה מאיזו מלחמה קשה... כמו אלה שבורחים מביתם עם מעט מחפציהם, נמלטים על נפשם ממוראות כובש או פצצה.... וכל עולמם על כתפיהם... ומה יש על כתפיה? לא, לה אין דבר. ידיה ריקות.
היא יותר נערה מאשר ילדה, בת 12 או 13 אך בגרותה אינה בשנותיה, אלא בנסיון חייה....
אלך לי להתבונן בה עוד...
תודה לך, אורה.
תודה על הפירוט וההרחבה. אכן, לזאת התכוונתי, ואני אכן מתאבלת על דברים מעין אלה.
ומנין הציניות על "איך שאמא צריכה להיות"? יש כמה דברים בסיסיים של הורות. מובן שלא כל אחד יכול להיות אפילו במקום של הדברים הבסיסיים, אבל מדוע הציניות? לא הבנתי אותה.
ובענייל של לגדל בתוך עצמך את ההורה שלך: כן, זה נכון. ואני פועלת בכיוון ואף מתקדמת קמעה.
אבל בענין של בן זוג- האם גם שם את אמורה להצמיח לך בן זוג פנימי שיעשה את כל מה ש"אמור" להגיע מכיוונו של בן/בת זוג?
אני לא שואלת בהתרסה, חסרים פה טונים, אלא מתוך רצון להבין את ההבדל או את הדמיון.
אשמח אם תדגימי על בן/בת זוג את אותו התהליך.
אני לא מצליחה לעשות התאמה לגבי זוגיות.
תודה.
אורה,
אני מוצאת שקל לי יותר לקבל דמויות בתוכי מאשר "אותי", למרות שאני יודעת שזה אותו הדבר.
נאמר לי רבות - ואני יודעת - שעלי ללמוד לקבל את עצמי ו"גרוע" מזה - לאהוב את עצמי!
שומו שמיים! איך אוהב את עצמי? איך אקבל את עצמי? איך עושים זאת בלי ידיעה כיצד?
והנה, את באה, ובדרך שנמצאת כל כך פשוטה,לכאורה, וכל כך ברורה לי, מקלה עלי את הדרך.
אבל נכון הוא שאני עוד לא יכולה/יודעת לקבל את הדמות הפגועה הזו. אני רוצה לנער אותה בכתפיה, לתפוס בציצית ראשה ולהעמיד אותה על הרגליים: "מספיק כבר! את לא רואה שיש גם דברים טובים? " ותוך כדי שאני אפילו כותבת זאת- מיד היא מתנגדת התנגדות כואבת, היא לא יכולה. היא רואה רק את הכאב. היא גם פוחדת להרפות ממנו. אין לה משהו אחר כתחליף.
ונכון הוא שאני מתקשה לחוות את החוויה, הכאב, האבל עד הסוף. אולי בגלל ש"עד הסוף" נדמה לי כמסוכן, אולי מפני שכאשר סבלי גובר, אני חשה רצון לסיים את חיי. ואני פוחדת להגיע למקומות כל כך קשים. גם אם אני סומכת על עצמי שלא אבצע [וכשאני "שם" אני לא ממש בטוחה...] הכאב במקום כזה הוא על סף הבלתי נסבל, ועולה צורך לעשות משהו דחוף כדי לשככו.
צפריר הציע לי פשוט להתבונן בה.
אני רואה ילדה פרועת שיער, מעט מוזנחת בלבושה ובנקיון גופה, קצת כמו הומלסית... או יותר נכון - כמו ניצולה מאיזו מלחמה קשה... כמו אלה שבורחים מביתם עם מעט מחפציהם, נמלטים על נפשם ממוראות כובש או פצצה.... וכל עולמם על כתפיהם... ומה יש על כתפיה? לא, לה אין דבר. ידיה ריקות.
היא יותר נערה מאשר ילדה, בת 12 או 13 אך בגרותה אינה בשנותיה, אלא בנסיון חייה....
אלך לי להתבונן בה עוד...
תודה לך, אורה.
-
ענ_בל*
- הודעות: 893
- הצטרפות: 11 ספטמבר 2004, 22:30
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בל*
התמודדות עם פריקים של שליטה
שולחת אהבה וחום לילדה שבך.
(הייתי מציירת כאן שמש ששולחת קרניים ארוכות ויפות, מלטפת ועוטפת בנעימות את כל המקומות הכואבים. מניחה להם להיות, מרפאה אותם לאט לאט).
(הייתי מציירת כאן שמש ששולחת קרניים ארוכות ויפות, מלטפת ועוטפת בנעימות את כל המקומות הכואבים. מניחה להם להיות, מרפאה אותם לאט לאט).
-
ענ_בל*
- הודעות: 893
- הצטרפות: 11 ספטמבר 2004, 22:30
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בל*
התמודדות עם פריקים של שליטה
לפני כעשור עברתי תקופה קשה ומאתגרת ביותר. הייתי בחורה צעירה. כתוצאה ממשבר בחיי האהבה סבלתי מחרדות קשות שהתבטאו בהתקפי חרדה אותם חוויתי כנפילה אל פי תהום של השיגעון.
שאלתי פעם את הפסיכולוגית שלי (באותה תקופה) אם כל החיים אהיה חרדה, אם זו תכונה שטבועה בי. היא אמרה שזה אפשרי שכתוצאה מעבודה והתפתחות אישית זה ינשור ממני
כמו עלה שנושר מן העץ בשלכת
כמו נשל של נחש
וכך היה.
למה כתבתי לך את זה? קראתי משהו שכתבת שהזכיר לי את המקום ההוא, את הפחד שתמיד אהיה שם (בחרדה, בכאב, בדיכאון)
שאלתי פעם את הפסיכולוגית שלי (באותה תקופה) אם כל החיים אהיה חרדה, אם זו תכונה שטבועה בי. היא אמרה שזה אפשרי שכתוצאה מעבודה והתפתחות אישית זה ינשור ממני
כמו עלה שנושר מן העץ בשלכת
כמו נשל של נחש
וכך היה.
למה כתבתי לך את זה? קראתי משהו שכתבת שהזכיר לי את המקום ההוא, את הפחד שתמיד אהיה שם (בחרדה, בכאב, בדיכאון)
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל ה, אני שמחה שמה שכתבתי עוזר לך, אבל לגבי זוגיות אני לא יכולה להרחיב.
אולי משפטי מפתח בשבילך הם: להתאבל על מות הפנטזיה, לבנות את עצמך.
גם על האם קשה או אי אפשר להתאבל לפני שאת מספיק חזקה בתוך עצמך, לפני שגידלת לך אמא לעצמך בתוכך.
לגבי בן הזוג, הדברים פשוט משתנים כשאת עוברת את התהליך. הוא משתנה כשאת משתנה.
אני שוב ממליצה על האתר drirene.com שנותן תובנות והסברים מצויינים.
לגבי הציניות שלי על דמות האם, אני מפנה אותך לדף שפתחתי פעם, אמא שאוהבת יותר ... P-:
אולי משפטי מפתח בשבילך הם: להתאבל על מות הפנטזיה, לבנות את עצמך.
גם על האם קשה או אי אפשר להתאבל לפני שאת מספיק חזקה בתוך עצמך, לפני שגידלת לך אמא לעצמך בתוכך.
לגבי בן הזוג, הדברים פשוט משתנים כשאת עוברת את התהליך. הוא משתנה כשאת משתנה.
אני שוב ממליצה על האתר drirene.com שנותן תובנות והסברים מצויינים.
לגבי הציניות שלי על דמות האם, אני מפנה אותך לדף שפתחתי פעם, אמא שאוהבת יותר ... P-:
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
בשמת, קראתי באדיקות.
כמובן, שקשה להתייחס לכל מה שכתוב שם על כל רבדיו.
משהו אחד בכל זאת עולה למקרא הדברים, ולא רק שם:
הרוב המכריע של המביעות את דעתן על אמהות [בשורוק] הן אמהות לילדים צעירים.
לטעמי, חסרה הפרספקטיבה של הורות לילדים מתבגרים ויותר מזה.
אמהות לילדים צעירים היא בעלת אופי אחר מאשר לילדים גדולים יותר והרבה יותר.
למה אני אומרת את זה?
כי חשתי מעט מדי חמלה.
כן, יש הבנה למקומן של אימותנו החסרות. לא חשתי חמלה.
האם טעיתי, לדעתך?
ולענין הזוגיות:
לא התכוונתי שתביאי דוגמאות מעצמך. התכוונתי שתבהירי לי את הדברים תיאורטית. אבל זה בסדר גם אם לא.
השאלה שעלתה לי למקרא הדברים באותו הדף היתה - איך זה קשור/דומה לזוגיות?
אני מבינה ויודעת שעלי למלא את עצמי מתוך עצמי, שכל עוד לא אאשר את עצמי - שום אישור חיצוני לא יהי בו די.
שזו פנטזיה לצפות שבן הזוג ימלא חוסרים וחסכים ובורות.
ואני גם רואה שינוי גדול מאד אצל עצמי.
ועדיין - אני רואה הבדל גדול מאד.
שאחרי הכל -מה שאת חווה ביחסים זוגיים אינך חווה ביחסייך עם הורה.
אני מכירה ופועלת ואף מטפלת לפי הנדריקס [לא רק, אבל בהחלט אושייה ונר לרגלי וכן הלאה].
בחיי שלי - עושה את העבודה לגמרי בעצמי, ליד בן זוגי, אך לא עמו.
האם זוהי משמעותה של עבודה זוגית?
לדעתי - לא.
אבל זה מה יש ועם זה ננצח, כמו שכבר נאמר.
ואני כן רואה אותו כמו שהוא, משתדלת מאד, לפחות, ומרוויחה מזה המון.
אני עכשיו בהתבוננות חדשה.
אני מגלה שלא רציתי לקבל את הדברים שהוא נותן כמו שהוא נותן - אלא כמו שרציתי שהוא ייתן [פנטזיה, אמרנו?]
ובעצם - יש נתינה.
אני מגלה שיש רגישות. מגלה שלא הכל צריך לטחון עד דק במלים, ושיש אפשרות להאזין גם לשתיקות, ולהבעות, ובעיקר -
וכאן אני מגיעה למה שכתבת על מדידת אהבה -
"להאזין" למעשים.
כמובן, שקשה להתייחס לכל מה שכתוב שם על כל רבדיו.
משהו אחד בכל זאת עולה למקרא הדברים, ולא רק שם:
הרוב המכריע של המביעות את דעתן על אמהות [בשורוק] הן אמהות לילדים צעירים.
לטעמי, חסרה הפרספקטיבה של הורות לילדים מתבגרים ויותר מזה.
אמהות לילדים צעירים היא בעלת אופי אחר מאשר לילדים גדולים יותר והרבה יותר.
למה אני אומרת את זה?
כי חשתי מעט מדי חמלה.
כן, יש הבנה למקומן של אימותנו החסרות. לא חשתי חמלה.
האם טעיתי, לדעתך?
ולענין הזוגיות:
לא התכוונתי שתביאי דוגמאות מעצמך. התכוונתי שתבהירי לי את הדברים תיאורטית. אבל זה בסדר גם אם לא.
השאלה שעלתה לי למקרא הדברים באותו הדף היתה - איך זה קשור/דומה לזוגיות?
אני מבינה ויודעת שעלי למלא את עצמי מתוך עצמי, שכל עוד לא אאשר את עצמי - שום אישור חיצוני לא יהי בו די.
שזו פנטזיה לצפות שבן הזוג ימלא חוסרים וחסכים ובורות.
ואני גם רואה שינוי גדול מאד אצל עצמי.
ועדיין - אני רואה הבדל גדול מאד.
שאחרי הכל -מה שאת חווה ביחסים זוגיים אינך חווה ביחסייך עם הורה.
אני מכירה ופועלת ואף מטפלת לפי הנדריקס [לא רק, אבל בהחלט אושייה ונר לרגלי וכן הלאה].
בחיי שלי - עושה את העבודה לגמרי בעצמי, ליד בן זוגי, אך לא עמו.
האם זוהי משמעותה של עבודה זוגית?
לדעתי - לא.
אבל זה מה יש ועם זה ננצח, כמו שכבר נאמר.
ואני כן רואה אותו כמו שהוא, משתדלת מאד, לפחות, ומרוויחה מזה המון.
אני עכשיו בהתבוננות חדשה.
אני מגלה שלא רציתי לקבל את הדברים שהוא נותן כמו שהוא נותן - אלא כמו שרציתי שהוא ייתן [פנטזיה, אמרנו?]
ובעצם - יש נתינה.
אני מגלה שיש רגישות. מגלה שלא הכל צריך לטחון עד דק במלים, ושיש אפשרות להאזין גם לשתיקות, ולהבעות, ובעיקר -
וכאן אני מגיעה למה שכתבת על מדידת אהבה -
"להאזין" למעשים.
-
מיץ_פטל*
- הודעות: 1618
- הצטרפות: 27 אוקטובר 2001, 22:40
- דף אישי: הדף האישי של מיץ_פטל*
התמודדות עם פריקים של שליטה
_אז איך יודעים מתי די?
איך אתם יודעים מתי די לכם?_
את שואלת כי הגעת לדי שלך. כי הגעת לנקודה שלך. שמכאן ואלאה את לא יכולה לחיות כך יותר.
משהו חייב להשתנות.
רחלי, לא קראתי את כל הדף, אלא חלקים ממנו ואולי מה שאכתוב עכשיו לא יתאים לך. את יכולה למחוק אם תרצי.
אני יודעת שאת בעיצומו של תהליך מדהים.ואני מעריכה מאוד את היכולת שלך להיות במקום הזה עכשיו.
לפעמים רק כשמגיעים לקו התחתון שלנו, אנו מתחילים את השינוי. והשינוי הוא עצום וכואב.
ורק אחרי שתעוצמי בתוכך (מלשון העצמה), תהיה בך הידיעה הזו.
מי את רחל?
מה את?
מה הכוחות שבך?מה היכולות שלך?מה את אוהבת לעשות? מה החלומות שלך?
איך את מתמודדת עם משברים? מאין את מקבלת את כוחותיך? איך מתמלא מעין הכוחות שלך?
לאן את רוצה להגיע רחל? איך את רואה את עצמך בעוד שנה? בעוד 5 שנים? בעוד 10 שנים?
הייתי במקום דומה לשלך לפני שנים. קראתי לאנשים הללו אנשים מוצצי אנרגיות.
היום יש לי מגוון שלם של טכניקות איך להתמודד איתם. החל בלנתק מגע, וכלה בלחבק אותם מתוך מקום של למידה על עצמי.(למרות שיש לי אי אילו פספוסים).
(דרך אגב יש ספר מדהים ללמידת טכניקות אלו "אתה המושך בחוטים" - וון דייר - מומלץ ביותר
וספר מדהים נוסף חובה לנשים - אישה בזכות עצמה - שכחתי את השם של המחברת).
היות שאצלך הדמות הבקורתית, המפחידה הזו, חוזרת על עצמה בשלושת דמויות מפתח בחייך,
מצד אחד אני רוצה להגיד לך לקום וללכת. ומצד שני זה ברור שאת תפגשי אותן לאורך כל הדרך , ואת חייבת לקבל כלים וללמד את עצמך איך להתמודד איתם. משהו בך חייב להשתנות.
יתכן שתחליפי עבודה, יתכן שמתוך התהליך שתעברי, תאלצי להחליף גם את בן הזוג. יתכן שתאלצי לצמצם את מגעיך עם אימך.אבל אם זה יקרה, אני מקוה שזה יהיה ממקום של מודעות, של שליטה, עצמה, של פכחון.
באהבה
איך אתם יודעים מתי די לכם?_
את שואלת כי הגעת לדי שלך. כי הגעת לנקודה שלך. שמכאן ואלאה את לא יכולה לחיות כך יותר.
משהו חייב להשתנות.
רחלי, לא קראתי את כל הדף, אלא חלקים ממנו ואולי מה שאכתוב עכשיו לא יתאים לך. את יכולה למחוק אם תרצי.
אני יודעת שאת בעיצומו של תהליך מדהים.ואני מעריכה מאוד את היכולת שלך להיות במקום הזה עכשיו.
לפעמים רק כשמגיעים לקו התחתון שלנו, אנו מתחילים את השינוי. והשינוי הוא עצום וכואב.
ורק אחרי שתעוצמי בתוכך (מלשון העצמה), תהיה בך הידיעה הזו.
מי את רחל?
מה את?
מה הכוחות שבך?מה היכולות שלך?מה את אוהבת לעשות? מה החלומות שלך?
איך את מתמודדת עם משברים? מאין את מקבלת את כוחותיך? איך מתמלא מעין הכוחות שלך?
לאן את רוצה להגיע רחל? איך את רואה את עצמך בעוד שנה? בעוד 5 שנים? בעוד 10 שנים?
הייתי במקום דומה לשלך לפני שנים. קראתי לאנשים הללו אנשים מוצצי אנרגיות.
היום יש לי מגוון שלם של טכניקות איך להתמודד איתם. החל בלנתק מגע, וכלה בלחבק אותם מתוך מקום של למידה על עצמי.(למרות שיש לי אי אילו פספוסים).
(דרך אגב יש ספר מדהים ללמידת טכניקות אלו "אתה המושך בחוטים" - וון דייר - מומלץ ביותר
וספר מדהים נוסף חובה לנשים - אישה בזכות עצמה - שכחתי את השם של המחברת).
היות שאצלך הדמות הבקורתית, המפחידה הזו, חוזרת על עצמה בשלושת דמויות מפתח בחייך,
מצד אחד אני רוצה להגיד לך לקום וללכת. ומצד שני זה ברור שאת תפגשי אותן לאורך כל הדרך , ואת חייבת לקבל כלים וללמד את עצמך איך להתמודד איתם. משהו בך חייב להשתנות.
יתכן שתחליפי עבודה, יתכן שמתוך התהליך שתעברי, תאלצי להחליף גם את בן הזוג. יתכן שתאלצי לצמצם את מגעיך עם אימך.אבל אם זה יקרה, אני מקוה שזה יהיה ממקום של מודעות, של שליטה, עצמה, של פכחון.
באהבה
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
מיץ פטל,
יש לי ספר אחר של דייר - "איזורי המשגה שלך", ישן ומצויין.
תודה על מה שכתבת.
חלק מזה כבר באמת פתור [העבודה - הוחלפה] אבל זה באמת לא הענין עצמו.
אין לי תשובה לשאלות ששאלת אותי.
יתכן שזה באמת חלק מהענין, שאין לי חזון של עצמי. או אולי - חזון שאין לי אומץ להתמודד אתו....
תודה על האהבה.
יש לי ספר אחר של דייר - "איזורי המשגה שלך", ישן ומצויין.
תודה על מה שכתבת.
חלק מזה כבר באמת פתור [העבודה - הוחלפה] אבל זה באמת לא הענין עצמו.
אין לי תשובה לשאלות ששאלת אותי.
יתכן שזה באמת חלק מהענין, שאין לי חזון של עצמי. או אולי - חזון שאין לי אומץ להתמודד אתו....
תודה על האהבה.
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
<אני רואה ילדה פרועת שיער, מעט מוזנחת בלבושה ובנקיון גופה, קצת כמו הומלסית... או יותר נכון - כמו ניצולה מאיזו מלחמה קשה... כמו אלה שבורחים מביתם עם מעט מחפציהם, נמלטים על נפשם ממוראות כובש או פצצה.... וכל עולמם על כתפיהם... ומה יש על כתפיה? לא, לה אין דבר. ידיה ריקות. היא יותר נערה מאשר ילדה, בת 12 או 13 אך בגרותה אינה בשנותיה, אלא בנסיון חייה....
אלך לי להתבונן בה עוד..>
רחלה יקרה, אני מעריכה עד בלי די את העבודה שאת עושה. זה מחייב כל כך הרבה אומץ ונחישות. כל הכבוד כל הכבוד כל הכבוד!
וכמובן שעליך להזהר לא לעבור את הגבולות הנכונים לך כרגע ולעשות כל מה שנדרש כדי לשמור על נפשך. גם אם נדמה שזה יקח יותר זמן.
בעיני, עבודה רוחנית-נפשית חכמה מחייבת שילוב של אומץ, נחישות ואפילו לקחית סיכונים עם זהירות רבה, שכל ישר, וכבוד אין קץ לעדינות שלנו.
כשאת מתבוננת או מדברת עם דמות כמו הנערה הזאת, כדאי לעשות זאת מתוך ריכוז ותשומת לב עילאיים. להקשיב רוב קשב לכל ניואנס של רגש מחשבה ומראה של הדמות. להזהר לא לשים מילים או רעיונות בפיה (קל להגיד - דורש תרגול לעיתים) אלא פשוט להקשיב.
לפעמים (ולא בהכרח במקרה של הנערה הזו) היחסים איתה יכולים להיות כל כך מעורערים שנדרשת תקופה של הקשבה עד שהיא מוכנה להתקרב ולפעמים, אם מוצאים די אהבה כלפיה היא יכולה לפרוח בן רגע - (זה לא אומר שהיא לא תזדקק לעוד הרבה תשומת לב בהמשך, כמובן).
יש מקרים של ילדים ונערים פנימיים כל כך פגועים שהם איבדו לחלוטין אמון בנו, בבני אדם ובחיים. לפעמים אם מקשיבים ומקשיבים ומקשיבים ומצליחים להשעות את הקולות הביקורתיים, התובעניים, המחנכים, הדמות עצמה מלמדת אותנו למה היא זקוקה ברמת היחס ולעיתים ברמה מעשית מאוד. ולפעמים אלה ממש 'נפגעי טראומה' וצריך הרבה סבלנות עד שהם מחלימים. אבל איזו שמחה זו כשזה מתחיל לקרות!
בכלל - מה ראוי יותר מזה לתשומת לבנו? - הרי ההקשבה הזו והעבודה הפנימית הזו מאפשרים לנו לא רק לחיות טוב יותר בעצמנו אלא גם להביא ברכה לאחרים, לקולגות, לבני משפחה, לחברים.
זו עבודת קודש הרבה מעבר למימד האישי.
אלך לי להתבונן בה עוד..>
רחלה יקרה, אני מעריכה עד בלי די את העבודה שאת עושה. זה מחייב כל כך הרבה אומץ ונחישות. כל הכבוד כל הכבוד כל הכבוד!
וכמובן שעליך להזהר לא לעבור את הגבולות הנכונים לך כרגע ולעשות כל מה שנדרש כדי לשמור על נפשך. גם אם נדמה שזה יקח יותר זמן.
בעיני, עבודה רוחנית-נפשית חכמה מחייבת שילוב של אומץ, נחישות ואפילו לקחית סיכונים עם זהירות רבה, שכל ישר, וכבוד אין קץ לעדינות שלנו.
כשאת מתבוננת או מדברת עם דמות כמו הנערה הזאת, כדאי לעשות זאת מתוך ריכוז ותשומת לב עילאיים. להקשיב רוב קשב לכל ניואנס של רגש מחשבה ומראה של הדמות. להזהר לא לשים מילים או רעיונות בפיה (קל להגיד - דורש תרגול לעיתים) אלא פשוט להקשיב.
לפעמים (ולא בהכרח במקרה של הנערה הזו) היחסים איתה יכולים להיות כל כך מעורערים שנדרשת תקופה של הקשבה עד שהיא מוכנה להתקרב ולפעמים, אם מוצאים די אהבה כלפיה היא יכולה לפרוח בן רגע - (זה לא אומר שהיא לא תזדקק לעוד הרבה תשומת לב בהמשך, כמובן).
יש מקרים של ילדים ונערים פנימיים כל כך פגועים שהם איבדו לחלוטין אמון בנו, בבני אדם ובחיים. לפעמים אם מקשיבים ומקשיבים ומקשיבים ומצליחים להשעות את הקולות הביקורתיים, התובעניים, המחנכים, הדמות עצמה מלמדת אותנו למה היא זקוקה ברמת היחס ולעיתים ברמה מעשית מאוד. ולפעמים אלה ממש 'נפגעי טראומה' וצריך הרבה סבלנות עד שהם מחלימים. אבל איזו שמחה זו כשזה מתחיל לקרות!
בכלל - מה ראוי יותר מזה לתשומת לבנו? - הרי ההקשבה הזו והעבודה הפנימית הזו מאפשרים לנו לא רק לחיות טוב יותר בעצמנו אלא גם להביא ברכה לאחרים, לקולגות, לבני משפחה, לחברים.
זו עבודת קודש הרבה מעבר למימד האישי.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אורה,
תודה. ותודה על המלים החמות והעידוד הגדול. וגם על ההתפעלות שמשתמעת.
אכן, אני נזהרת.
אין לה דבר להיאחז בו - מלבד כוחותיה הפנימיים. ואלה מופנים להשרדות. היא מזכירה לי מאד את אמי בהתייחסותה לחיים. גיוס מוחלט להשאר בחיים. אין לה הפנאי והאפשרות לעסוק ברגשותיה. וברגע שהיא מצליחה לשרוד פיזית ואף לחולל לעצמה קן [נס] קטן, היא פשוט משמרת את הקיים. היא אוסרת על עצמה להרגיש, לרצות. לרצות - זה לערער את הקיים.
עכשיו היא לבושה כבר היטב, מסודרת, שבעה.
אולם זכרון הדרכים בהם היא נסה - חרוט בה היטב וער לגמרי.
היא אינה רוצה להגיע לשם שוב. לנוס, להיות נטולת בית.
היא רוצה שפת לחמה יהיה מובטח. גג מעל לראשה.
היא נדמית לפעמים כמו אותן נערות [אלה וקאמלה] שנמצאו גדלות עם זאבים, שאין שפת אדם בפיהן, שזרות להן הליכותיהם של בני האדם.
היא אינה מבינה את הסוד הזה - יחסים עם בני אדם "רגילים". משהו תמיד לא מצליח לה. היא לא באמת מבינה את הטקסים הללו, הקרואים "יחסים".
היא מתכווצת בפינה, מחקה אותם, מנסה לשנן.
מתעורר בה איזה רצון, איזו שוועה. היא משתיקה. זה מעורר חרדה גדולה מדי.
זהו , היא אומרת לי ללכת עכשיו. נוכחותי מעיקה עליה...
אורה,
אני חשה, שעד שלא אתן מקום לאותה ילדה, לא אשקוט.
כל נסיונותי "לדלג" מעל לזה - לא צלחו. עשיתי שינויים גדולים מאד במהלך חיי, אולם תמיד נשאר הבור הזה.
תודה. ותודה על המלים החמות והעידוד הגדול. וגם על ההתפעלות שמשתמעת.
אכן, אני נזהרת.
- מה שכתבתי כאן נכתב בעינים עצמות כמעט כל הזמן, תוך מבט על אותה ילדה/נערה נטולת שם [אין שמה כשמי] ורק אחר כך תיקנתי מה שכתוב כדי שניתן יהיה לקרוא.
אין לה דבר להיאחז בו - מלבד כוחותיה הפנימיים. ואלה מופנים להשרדות. היא מזכירה לי מאד את אמי בהתייחסותה לחיים. גיוס מוחלט להשאר בחיים. אין לה הפנאי והאפשרות לעסוק ברגשותיה. וברגע שהיא מצליחה לשרוד פיזית ואף לחולל לעצמה קן [נס] קטן, היא פשוט משמרת את הקיים. היא אוסרת על עצמה להרגיש, לרצות. לרצות - זה לערער את הקיים.
עכשיו היא לבושה כבר היטב, מסודרת, שבעה.
אולם זכרון הדרכים בהם היא נסה - חרוט בה היטב וער לגמרי.
היא אינה רוצה להגיע לשם שוב. לנוס, להיות נטולת בית.
היא רוצה שפת לחמה יהיה מובטח. גג מעל לראשה.
היא נדמית לפעמים כמו אותן נערות [אלה וקאמלה] שנמצאו גדלות עם זאבים, שאין שפת אדם בפיהן, שזרות להן הליכותיהם של בני האדם.
היא אינה מבינה את הסוד הזה - יחסים עם בני אדם "רגילים". משהו תמיד לא מצליח לה. היא לא באמת מבינה את הטקסים הללו, הקרואים "יחסים".
היא מתכווצת בפינה, מחקה אותם, מנסה לשנן.
מתעורר בה איזה רצון, איזו שוועה. היא משתיקה. זה מעורר חרדה גדולה מדי.
זהו , היא אומרת לי ללכת עכשיו. נוכחותי מעיקה עליה...
אורה,
אני חשה, שעד שלא אתן מקום לאותה ילדה, לא אשקוט.
כל נסיונותי "לדלג" מעל לזה - לא צלחו. עשיתי שינויים גדולים מאד במהלך חיי, אולם תמיד נשאר הבור הזה.
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחלה יקרה,
תשובה לשאלתך ב אורה גבריאלי - בהזדמנות קרובה (זמני קצר כרגע) ובינתיים:
העובדה שהנערה מופיעה כבר לבושה, מסודרת, שבעה, כמו שכתבת מעודדת מאוד. נפלא שאת קשובה לה ונחושה למצוא לה מקום ולתת לה את התנאים להבריא. וטוב גם שאת קשובה לכך שלפתע כבר יותר מדי לה והיא אומרת לך ללכת - כלומר, יש דיאלוג ויש הקשבה.
כשאת מרגישה מספיק יציבה - שווה להמשיך להפגש איתה ככל שהיא ואת יכולות בכל רגע נתון.
זה כל כך נכון שאי אפשר לדלג על הבורות שבחיינו. כשהזמן נכון ואנחנו יציבים מספיק עלינו לרדת למעמקים שלהם.
רק תזכורת: נדרשת סבלנות. לא לחפש תוצאות מיידיות. ודווקא כשמוותרים על הצורך בתוצאות מיידיות או תוצאות בכלל - כשהויתור הוא אמיתי יש הרבה יותר תוצאות וההתקדמות חלקה יותר. זה חמקמק כי נורא בקלות הרצון בתוצאה מתעורר בנו...
באהבה
תשובה לשאלתך ב אורה גבריאלי - בהזדמנות קרובה (זמני קצר כרגע) ובינתיים:
העובדה שהנערה מופיעה כבר לבושה, מסודרת, שבעה, כמו שכתבת מעודדת מאוד. נפלא שאת קשובה לה ונחושה למצוא לה מקום ולתת לה את התנאים להבריא. וטוב גם שאת קשובה לכך שלפתע כבר יותר מדי לה והיא אומרת לך ללכת - כלומר, יש דיאלוג ויש הקשבה.
כשאת מרגישה מספיק יציבה - שווה להמשיך להפגש איתה ככל שהיא ואת יכולות בכל רגע נתון.
זה כל כך נכון שאי אפשר לדלג על הבורות שבחיינו. כשהזמן נכון ואנחנו יציבים מספיק עלינו לרדת למעמקים שלהם.
רק תזכורת: נדרשת סבלנות. לא לחפש תוצאות מיידיות. ודווקא כשמוותרים על הצורך בתוצאות מיידיות או תוצאות בכלל - כשהויתור הוא אמיתי יש הרבה יותר תוצאות וההתקדמות חלקה יותר. זה חמקמק כי נורא בקלות הרצון בתוצאה מתעורר בנו...
באהבה
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אורה,
תודה!
תודה!
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
התמודדות עם פריקים של שליטה
סוף סוף תוקן המחשב שלי ואני יכולה לענות לך.
לפי הסדר:
_כי חשתי מעט מדי חמלה.
כן, יש הבנה למקומן של אימותנו החסרות. לא חשתי חמלה.
האם טעיתי, לדעתך?_
לא יודעת. בהחלט יכול להיות שאת צודקת. כשיהיה לי כוח לזה אולי באמת אלך לקרוא את הדף מתחילתו, בתשומת לב לשאלתך. אבל היחסים שלי עם ה"חמלה" די חדשים, ואני לא בטוחה שאוכל לזהות. בכל אופן, למה זה חשוב? יכול להיות שהיום הייתי כותבת ניסוחים אחרים, אבל לא הייתי משנה עקרונית. אני מניחה שהייתי מגלה יותר חמלה כלפינו, האמהות החסרות, אבל לא הייתי חושבת שזה הופך אותנו לפחות חסרות. זה לא הופך ביקורת נרגזת על הילדה שלי ליותר אוהבת, למשל.
קשה לי עם הסברים תיאורטייים בנושא הזוגיות. בזה צפריר אולי יותר טוב. אבל הרי לא מדובר בעניין תיאורטי. מדובר קודם כל בינך לבין בעלך.
אז נכון, "להאזין" למעשים על פני הדיבורים.
והדבר הכי חשוב: לא להתעסק בו. זה מה שאני מנסה לומר לך, אבל נדמה לי שאני לא מצליחה להגיד את זה בצורה מספיק ברורה. פשוט לא להתעסק בו. זה רק מזיק לך כרגע, זה שואב אותך לתוך התיסכול והכאב שאת עוד לא מספיק חזקה להתייחס אליו.
זה קשור לדיון בשאלה של הדף:
אין "אנשים בעלי אנרגיות שליליות". יש רק "אנשים שהגבולות שלהם פרוצים והם מאבדים את האנרגיה שלהם במגעים מסוג מסוים".
כלומר, בעלך הוא לא הבעיה.
הבעיה היא אצלך, ושם היא צריכה להיפתר.
קודם כל תתחזקי בפנים, בקצב שלך, בדרך שלך.
רק כאשר תהיי את מספיק חזקה כך שמלה רעה מאמא שלך או התנהגות אטומה מצד בעלך בכלל לא "יזיזו" לך (את תחשבי בחמלה, טוב, היא ככה, או טוב, היה לו יום קשה - בחמלה, בשלווה ובשלמות עצמית, לא בעלבון נחנק שותק ומתגבר) - לא יזיזו לך כי את חזקה, שלמה עם עצמך, בטוחה בעצמך, אוהבת את עצמך, מבדילה בינך לבינם, את אדם אחר, הם אנשים אחרים, מותר לך להיות לא מושלמת, מותר להם להיות לא מושלמים (בניגוד להיום, שאולי את תעמידי פנים של "אני עומדת בזה" אבל בעצם את סובלת, נחלשת, משתיקה את הכאב, מוצפת בכאב, מנסה לברוח, לא טוב לך עם עצמך).
רק אז, כאשר את תהיי מספיק חזקה - אז יגיע הזמן להתבונן על בעלך, להתבונן בזוגיות שלך, ולראות אם את רוצה בה או לא.
אבל עד שלא תעמדי במקום השלם הזה - אל תתעסקי בו. זאת הבריחה שלך מלטפל בעצמך. להיות עסוקה בלתקן, לחנך ולהפנות אנרגיות קשובות לאחרים זה לזרוק לפח את כל האנרגיות שהיו צריכות לחזק אותך - על מישהו שבכלל לא ישתמש בהן!
די לזרוק לפח את הכוחות שלך. תתעלמי מכל האחרים עכשיו.
עכשיו רק את חשובה. תעשי עבודה על עצמך. תשכחי ממנו עכשיו. את רעבה לאהבה? תתבונני ברעב הזה. תרגישי אותו. יש בך כעס? תתבונני בכעס הזה, תרגישי אותו. בלי "לעשות", רק להיות שם, להרגיש את ההרגשה במלואה. לתת לגל לשטוף אותך ולהרגיש את המים.
לפי הסדר:
_כי חשתי מעט מדי חמלה.
כן, יש הבנה למקומן של אימותנו החסרות. לא חשתי חמלה.
האם טעיתי, לדעתך?_
לא יודעת. בהחלט יכול להיות שאת צודקת. כשיהיה לי כוח לזה אולי באמת אלך לקרוא את הדף מתחילתו, בתשומת לב לשאלתך. אבל היחסים שלי עם ה"חמלה" די חדשים, ואני לא בטוחה שאוכל לזהות. בכל אופן, למה זה חשוב? יכול להיות שהיום הייתי כותבת ניסוחים אחרים, אבל לא הייתי משנה עקרונית. אני מניחה שהייתי מגלה יותר חמלה כלפינו, האמהות החסרות, אבל לא הייתי חושבת שזה הופך אותנו לפחות חסרות. זה לא הופך ביקורת נרגזת על הילדה שלי ליותר אוהבת, למשל.
קשה לי עם הסברים תיאורטייים בנושא הזוגיות. בזה צפריר אולי יותר טוב. אבל הרי לא מדובר בעניין תיאורטי. מדובר קודם כל בינך לבין בעלך.
אז נכון, "להאזין" למעשים על פני הדיבורים.
והדבר הכי חשוב: לא להתעסק בו. זה מה שאני מנסה לומר לך, אבל נדמה לי שאני לא מצליחה להגיד את זה בצורה מספיק ברורה. פשוט לא להתעסק בו. זה רק מזיק לך כרגע, זה שואב אותך לתוך התיסכול והכאב שאת עוד לא מספיק חזקה להתייחס אליו.
זה קשור לדיון בשאלה של הדף:
אין "אנשים בעלי אנרגיות שליליות". יש רק "אנשים שהגבולות שלהם פרוצים והם מאבדים את האנרגיה שלהם במגעים מסוג מסוים".
כלומר, בעלך הוא לא הבעיה.
הבעיה היא אצלך, ושם היא צריכה להיפתר.
קודם כל תתחזקי בפנים, בקצב שלך, בדרך שלך.
רק כאשר תהיי את מספיק חזקה כך שמלה רעה מאמא שלך או התנהגות אטומה מצד בעלך בכלל לא "יזיזו" לך (את תחשבי בחמלה, טוב, היא ככה, או טוב, היה לו יום קשה - בחמלה, בשלווה ובשלמות עצמית, לא בעלבון נחנק שותק ומתגבר) - לא יזיזו לך כי את חזקה, שלמה עם עצמך, בטוחה בעצמך, אוהבת את עצמך, מבדילה בינך לבינם, את אדם אחר, הם אנשים אחרים, מותר לך להיות לא מושלמת, מותר להם להיות לא מושלמים (בניגוד להיום, שאולי את תעמידי פנים של "אני עומדת בזה" אבל בעצם את סובלת, נחלשת, משתיקה את הכאב, מוצפת בכאב, מנסה לברוח, לא טוב לך עם עצמך).
רק אז, כאשר את תהיי מספיק חזקה - אז יגיע הזמן להתבונן על בעלך, להתבונן בזוגיות שלך, ולראות אם את רוצה בה או לא.
אבל עד שלא תעמדי במקום השלם הזה - אל תתעסקי בו. זאת הבריחה שלך מלטפל בעצמך. להיות עסוקה בלתקן, לחנך ולהפנות אנרגיות קשובות לאחרים זה לזרוק לפח את כל האנרגיות שהיו צריכות לחזק אותך - על מישהו שבכלל לא ישתמש בהן!
די לזרוק לפח את הכוחות שלך. תתעלמי מכל האחרים עכשיו.
עכשיו רק את חשובה. תעשי עבודה על עצמך. תשכחי ממנו עכשיו. את רעבה לאהבה? תתבונני ברעב הזה. תרגישי אותו. יש בך כעס? תתבונני בכעס הזה, תרגישי אותו. בלי "לעשות", רק להיות שם, להרגיש את ההרגשה במלואה. לתת לגל לשטוף אותך ולהרגיש את המים.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
בשמת,
המון תודה!!!
זה - מה שכתבת - היא בדיוק המסקנה שהגעתי אליה!
רק הישום - לא פשוט כלל....
וכשאת אומרת שאת לא מספיק ברורה- את כן ברורה, וזה ברור גם לי, אני רק לא יודעת איך!
עכשיו רק את חשובה. תעשי עבודה על עצמך. תשכחי ממנו עכשיו. את רעבה לאהבה? תתבונני ברעב הזה. תרגישי אותו. יש בך כעס? תתבונני בכעס הזה, תרגישי אותו. בלי "לעשות", רק להיות שם, להרגיש את ההרגשה במלואה. לתת לגל לשטוף אותך ולהרגיש את המים.
זה ממש ככה.
ובהתבוננות הזו אני אכן רואה כמה בריחה היתה באופן שבו התמודדתי עד כה. אין לאמר שלא עשיתי שום דבר עם עצמי. לו כך היה, לא הייתי מסוגלת, מהמקום בו הייתי, להיות חזקה מספיק כדי "לשכוח" מהאחרים. לא הייתי מסוגלת בכלל לחשוב מחשבה כזו, שלא לדבר על לחוש אותה...
להיות עסוקה בלתקן, לחנך ולהפנות אנרגיות קשובות לאחרים זה לזרוק לפח את כל האנרגיות שהיו צריכות לחזק אותך - על מישהו שבכלל לא ישתמש בהן!
זה מאד נכון, רק שקודם חשבתי שאם רק אפנה מספיק אנרגיות אוהבות וכיוב' - הדברים יסתדרו.
וזה כבר אפילו לא היה מהמקום של "לתקן ולחנך" [בעבר - ועוד איך...].
אבל שוב- אני לא יודעת איך להתעסק בעצמי ולא לשים לב אליו. אני עוד לא מבינה את האיזון הדק הזה שכאשר לא שמים לב - זה לא זלזול או התעלמות. אני עוד לא יודעת להפנות לעצמי את תשומת הלב ולהתבונן רק בעצמי.
אני כן מתבוננת יותר בעצמי. כן עוסקת במה שקורה לי. האם לזה הכוונה?
רק כאשר תהיי את מספיק חזקה כך שמלה רעה מאמא שלך או התנהגות אטומה מצד בעלך בכלל לא "יזיזו" לך (את תחשבי בחמלה, טוב, היא ככה, או טוב, היה לו יום קשה - בחמלה, בשלווה ובשלמות עצמית, לא בעלבון נחנק שותק ומתגבר) - לא יזיזו לך כי את חזקה, שלמה עם עצמך, בטוחה בעצמך, אוהבת את עצמך, מבדילה בינך לבינם, את אדם אחר, הם אנשים אחרים, מותר לך להיות לא מושלמת, מותר להם להיות לא מושלמים
ומה, אנשים חזקים, שלמים עם עצמם, בטוחים בעצמם, אוהבים את עצמם ומבדילים בינם לבין האחרים - לא אומרים לפעמים :"היי, רגע, התנהגות כזו לא מקובלת עלי. אני לא מעונין בה. היא מפריעה לי. היא פוגעת בי. ככה לא מדברים אלי!". משהו מהמבחר הנ"ל?
אנשים כמו שתיארת תמיד אומרים לעצמם את הדברים שאת אומרת שהם אומרים? טוב, ברור לי שלא תמיד, אבל באמת ככה הם חשים רוב הזמן? הייתי רוצה להכיר אדם כזה...
מצאתי, שכאשר אני במחיצת אדם שיש לו תכונה שאני רוצה לאמץ, להפנים אל תוכי, קל לי יותר להבין במה מדובר. זה כאילו שמה שהוא מקרין נספג בי [מבחירתי].
ומתי יחסים עם אחרים הם לא היחסים שהם רוצים? מתי זה מפסיק להיות "היום הרע שלי מישהו" או - "זה הם וזאת אני" ומתחיל להיות - ככה זה לא מתאים לי?
אולי הם יודעים.
המון תודה!!!
זה - מה שכתבת - היא בדיוק המסקנה שהגעתי אליה!
רק הישום - לא פשוט כלל....
וכשאת אומרת שאת לא מספיק ברורה- את כן ברורה, וזה ברור גם לי, אני רק לא יודעת איך!
עכשיו רק את חשובה. תעשי עבודה על עצמך. תשכחי ממנו עכשיו. את רעבה לאהבה? תתבונני ברעב הזה. תרגישי אותו. יש בך כעס? תתבונני בכעס הזה, תרגישי אותו. בלי "לעשות", רק להיות שם, להרגיש את ההרגשה במלואה. לתת לגל לשטוף אותך ולהרגיש את המים.
זה ממש ככה.
ובהתבוננות הזו אני אכן רואה כמה בריחה היתה באופן שבו התמודדתי עד כה. אין לאמר שלא עשיתי שום דבר עם עצמי. לו כך היה, לא הייתי מסוגלת, מהמקום בו הייתי, להיות חזקה מספיק כדי "לשכוח" מהאחרים. לא הייתי מסוגלת בכלל לחשוב מחשבה כזו, שלא לדבר על לחוש אותה...
להיות עסוקה בלתקן, לחנך ולהפנות אנרגיות קשובות לאחרים זה לזרוק לפח את כל האנרגיות שהיו צריכות לחזק אותך - על מישהו שבכלל לא ישתמש בהן!
זה מאד נכון, רק שקודם חשבתי שאם רק אפנה מספיק אנרגיות אוהבות וכיוב' - הדברים יסתדרו.
וזה כבר אפילו לא היה מהמקום של "לתקן ולחנך" [בעבר - ועוד איך...].
אבל שוב- אני לא יודעת איך להתעסק בעצמי ולא לשים לב אליו. אני עוד לא מבינה את האיזון הדק הזה שכאשר לא שמים לב - זה לא זלזול או התעלמות. אני עוד לא יודעת להפנות לעצמי את תשומת הלב ולהתבונן רק בעצמי.
אני כן מתבוננת יותר בעצמי. כן עוסקת במה שקורה לי. האם לזה הכוונה?
רק כאשר תהיי את מספיק חזקה כך שמלה רעה מאמא שלך או התנהגות אטומה מצד בעלך בכלל לא "יזיזו" לך (את תחשבי בחמלה, טוב, היא ככה, או טוב, היה לו יום קשה - בחמלה, בשלווה ובשלמות עצמית, לא בעלבון נחנק שותק ומתגבר) - לא יזיזו לך כי את חזקה, שלמה עם עצמך, בטוחה בעצמך, אוהבת את עצמך, מבדילה בינך לבינם, את אדם אחר, הם אנשים אחרים, מותר לך להיות לא מושלמת, מותר להם להיות לא מושלמים
ומה, אנשים חזקים, שלמים עם עצמם, בטוחים בעצמם, אוהבים את עצמם ומבדילים בינם לבין האחרים - לא אומרים לפעמים :"היי, רגע, התנהגות כזו לא מקובלת עלי. אני לא מעונין בה. היא מפריעה לי. היא פוגעת בי. ככה לא מדברים אלי!". משהו מהמבחר הנ"ל?
אנשים כמו שתיארת תמיד אומרים לעצמם את הדברים שאת אומרת שהם אומרים? טוב, ברור לי שלא תמיד, אבל באמת ככה הם חשים רוב הזמן? הייתי רוצה להכיר אדם כזה...
מצאתי, שכאשר אני במחיצת אדם שיש לו תכונה שאני רוצה לאמץ, להפנים אל תוכי, קל לי יותר להבין במה מדובר. זה כאילו שמה שהוא מקרין נספג בי [מבחירתי].
ומתי יחסים עם אחרים הם לא היחסים שהם רוצים? מתי זה מפסיק להיות "היום הרע שלי מישהו" או - "זה הם וזאת אני" ומתחיל להיות - ככה זה לא מתאים לי?
אולי הם יודעים.
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
בדיוק בשבועות אלה אני בתהליך גירושים מבן זוג איתו היתה לי מערכת יחסים דומה מאוד למה שאת מתארת, ובאופן לא מפתיע גם אצלי זה דפוס שנמצא עם אמא שלי. חייבת להודות שלא קראתי לעמקו את כל הדף המדהים הזה.
את שאלת בשלב מסויים איך יודעים שהגיע הנקודה בה מחליטים שלא מנסים יותר ונפרדים. אני יכולה להגיד לך מה התשובה שלי על זה - לא יודעים. בכל נקודה שבה תהיי תמיד יהיה עוד משהו שתוכלי לעשות למענך ולמען היחסים. אין ספק שהאנשים האלה, שקשה לנו איתם, נושאים איתם את השיעורים החשובים ביותר עבורנו, ומצד שני אדם צריך להיות ברמת הארה רוחנית מאוד גבוהה כדי להעמיד את עצמו במכוון בשיעורים כ"כ קשים.
אני מאוד מאוד מסכימה עם בשמת:
_קודם כל תתחזקי בפנים, בקצב שלך, בדרך שלך.
רק כאשר תהיי את מספיק חזקה כך שמלה רעה מאמא שלך או התנהגות אטומה מצד בעלך בכלל לא "יזיזו" לך (את תחשבי בחמלה, טוב, היא ככה, או טוב, היה לו יום קשה - בחמלה, בשלווה ובשלמות עצמית, לא בעלבון נחנק שותק ומתגבר) - לא יזיזו לך כי את חזקה, שלמה עם עצמך, בטוחה בעצמך, אוהבת את עצמך, מבדילה בינך לבינם, את אדם אחר, הם אנשים אחרים, מותר לך להיות לא מושלמת, מותר להם להיות לא מושלמים (בניגוד להיום, שאולי את תעמידי פנים של "אני עומדת בזה" אבל בעצם את סובלת, נחלשת, משתיקה את הכאב, מוצפת בכאב, מנסה לברוח, לא טוב לך עם עצמך).
רק אז, כאשר את תהיי מספיק חזקה - אז יגיע הזמן להתבונן על בעלך, להתבונן בזוגיות שלך, ולראות אם את רוצה בה או לא._
וכשתהיי במקום הזה שבשמת מדברת עליו, את תמצאי את עצמך מתייעצת עם הרבה פחות אנשים, פחות מחפשת אישור, ויותר יודעת מה נכון לך. ואז גם התשובה על שאלת הזוגיות תבוא ןהבחירה בה תהיה שלמה מבחינתך.
בדיוק בשבועות אלה אני בתהליך גירושים מבן זוג איתו היתה לי מערכת יחסים דומה מאוד למה שאת מתארת, ובאופן לא מפתיע גם אצלי זה דפוס שנמצא עם אמא שלי. חייבת להודות שלא קראתי לעמקו את כל הדף המדהים הזה.
את שאלת בשלב מסויים איך יודעים שהגיע הנקודה בה מחליטים שלא מנסים יותר ונפרדים. אני יכולה להגיד לך מה התשובה שלי על זה - לא יודעים. בכל נקודה שבה תהיי תמיד יהיה עוד משהו שתוכלי לעשות למענך ולמען היחסים. אין ספק שהאנשים האלה, שקשה לנו איתם, נושאים איתם את השיעורים החשובים ביותר עבורנו, ומצד שני אדם צריך להיות ברמת הארה רוחנית מאוד גבוהה כדי להעמיד את עצמו במכוון בשיעורים כ"כ קשים.
אני מאוד מאוד מסכימה עם בשמת:
_קודם כל תתחזקי בפנים, בקצב שלך, בדרך שלך.
רק כאשר תהיי את מספיק חזקה כך שמלה רעה מאמא שלך או התנהגות אטומה מצד בעלך בכלל לא "יזיזו" לך (את תחשבי בחמלה, טוב, היא ככה, או טוב, היה לו יום קשה - בחמלה, בשלווה ובשלמות עצמית, לא בעלבון נחנק שותק ומתגבר) - לא יזיזו לך כי את חזקה, שלמה עם עצמך, בטוחה בעצמך, אוהבת את עצמך, מבדילה בינך לבינם, את אדם אחר, הם אנשים אחרים, מותר לך להיות לא מושלמת, מותר להם להיות לא מושלמים (בניגוד להיום, שאולי את תעמידי פנים של "אני עומדת בזה" אבל בעצם את סובלת, נחלשת, משתיקה את הכאב, מוצפת בכאב, מנסה לברוח, לא טוב לך עם עצמך).
רק אז, כאשר את תהיי מספיק חזקה - אז יגיע הזמן להתבונן על בעלך, להתבונן בזוגיות שלך, ולראות אם את רוצה בה או לא._
וכשתהיי במקום הזה שבשמת מדברת עליו, את תמצאי את עצמך מתייעצת עם הרבה פחות אנשים, פחות מחפשת אישור, ויותר יודעת מה נכון לך. ואז גם התשובה על שאלת הזוגיות תבוא ןהבחירה בה תהיה שלמה מבחינתך.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אשה ואמא,
אני מאד נרגשת לקרוא את דברייך!
מה גרם לך להחליט לא להיות במקום הזה, של למידת שיעור חשוב כל כך?
את דווקא נשמעת כמישהי עם רמת תובנות גבוהה.
והאם את חזקה היום? שלמה עם עצמך? בטוחה בעצמך?
אשמח מאד אם תסכימי לשתף עוד.
אני מאד נרגשת לקרוא את דברייך!
מה גרם לך להחליט לא להיות במקום הזה, של למידת שיעור חשוב כל כך?
את דווקא נשמעת כמישהי עם רמת תובנות גבוהה.
והאם את חזקה היום? שלמה עם עצמך? בטוחה בעצמך?
אשמח מאד אם תסכימי לשתף עוד.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
התמודדות עם פריקים של שליטה
ומה, אנשים חזקים, שלמים עם עצמם, בטוחים בעצמם, אוהבים את עצמם ומבדילים בינם לבין האחרים - לא אומרים לפעמים :"היי, רגע, התנהגות כזו לא מקובלת עלי. אני לא מעונין בה. היא מפריעה לי. היא פוגעת בי. ככה לא מדברים אלי!". משהו מהמבחר הנ"ל?
קשה לי קצת לענות, כי גם אם יש דקות שבהם התיאור הזה מתאים לי, מי אומר שכשאני אומרת "רגע, התנהגות כזאת לא מקובלת עלי" אז זה לא בגלל שתפסו אותי בדיוק בדקה שבה אני חלשה, עייפה, רעבה, לא בטוחה בעצמי וכן הלאה... (-;
אבל התבוננתי במה שכתבת, והנה כמה דברים שעלו בי:
א. "התנהגות כזאת לא מקובלת עלי" - לגמרי תקין. אם ילד שלי עושה משהו שאני לא מסכימה שייעשה בביתי (נעלים על הספה, נגיד), אין לי שום בעיה להגיד משפט כזה ממקום לגמרי שלם ואוהב. העניין הוא, שאני אומרת את זה לא מתוך עלבון, פגיעה וכעס, אלא כהצבת גבול עניינית וברורה.
ב. "אני לא מעוניין בה" - הממ. בעייתי. מותר לאנשים אחרים לעשות דברים שאת לא מעוניינת בהם.
ג. "מפריעה לי, פוגעת בי" - הבעיה פה היא שהניסוחים האלה סוחפים אותך למחוזות של עלבון, פגיעה, כעס וכאב. את מגיבה לא להתנהגות קונקרטית שעליה את מציבה גבול, אלא עוברת מעניין הגבולות של ההתנהגות לפגיעה רגשית . אני לא יודעת בעצמי להבהיר את העניין הזה יותר, אז אני מקווה שמישהו מהצדיקים בדף הזה יתגייס ויתרום את תובנתו.
ד. "ככה לא מדברים אלי" - זה כבר ניסוח שעובר מלשון "אני" ללשון "אתה". את לא יכולה להכתיב למישהו איך לדבר אלייך. את יכולה רק להגיד "כשמדברים אלי ככה [הסבר מדוייק מה זה ככה, נגיד: כשמדברים אלי בצעקות] אני מרגישה ככה [נגיד: מבוהלת ולא אהובה] וזה לא נעים לי. אני אשמח אם תסכים לעשות ככה [נגיד: להגיד לי את אותו הדבר אבל קצת יותר רגוע]. או: אני הייתי מעדיפה שיהיה ככה [איך בדיוק?].
שוב, צדיקים, אנא! תובנות! הסברים! קצת קשה לי עם זה.
פעם חבר טוב שלי נהג לקפוץ אלי ללא התרעה (פעם= לפני שנים, במשך שנים). לא אהבתי את זה. אבל הוא נהג להקניט אותי ולהבהיר שאחת הסיבות להתנהגותו היא כדי "להקפיץ" אותי.
יום אחד תפסתי אותו לשיחה. אמרתי לו, בשלווה ובלי כעס, ככה: "אני יודעת שאתה אוהב לבוא אלי בלי הודעה מוקדמת כי זה נוח לך ומשעשע אותך, אבל לי זה לא מתאים. לי זה לא נוח. אולי בדיוק שמתי מסיכת פנים לעשרים דקות? אולי בדיוק אני צריכה לצאת לאיזו פגישה? אני מעדיפה שתודיע לי מראש כשאתה מתכוון לבקר, כדי שאהיה מוכנה. אני יודעת שאתה לא רוצה להודיע, ואני מבינה שלא תעשה את זה למעני, אבל לפחות תדע מה עמדתי בנושא, רק למקרה שאתה עושה את זה בסך הכל מחוסר מודעות".
באמת לא האמנתי שהוא ישתנה, אגב.
אבל מאותו יום והלאה (עד היום, והשיחה הזאת התקיימה לפני עשרים שנה) הוא מעולם לא הופיע אצלי יותר ללא הודעה מוקדמת.
זאת הצבת גבולות אסרטיבית - לא עלבון קורבני וכועס.
קשה לי קצת לענות, כי גם אם יש דקות שבהם התיאור הזה מתאים לי, מי אומר שכשאני אומרת "רגע, התנהגות כזאת לא מקובלת עלי" אז זה לא בגלל שתפסו אותי בדיוק בדקה שבה אני חלשה, עייפה, רעבה, לא בטוחה בעצמי וכן הלאה... (-;
אבל התבוננתי במה שכתבת, והנה כמה דברים שעלו בי:
א. "התנהגות כזאת לא מקובלת עלי" - לגמרי תקין. אם ילד שלי עושה משהו שאני לא מסכימה שייעשה בביתי (נעלים על הספה, נגיד), אין לי שום בעיה להגיד משפט כזה ממקום לגמרי שלם ואוהב. העניין הוא, שאני אומרת את זה לא מתוך עלבון, פגיעה וכעס, אלא כהצבת גבול עניינית וברורה.
ב. "אני לא מעוניין בה" - הממ. בעייתי. מותר לאנשים אחרים לעשות דברים שאת לא מעוניינת בהם.
ג. "מפריעה לי, פוגעת בי" - הבעיה פה היא שהניסוחים האלה סוחפים אותך למחוזות של עלבון, פגיעה, כעס וכאב. את מגיבה לא להתנהגות קונקרטית שעליה את מציבה גבול, אלא עוברת מעניין הגבולות של ההתנהגות לפגיעה רגשית . אני לא יודעת בעצמי להבהיר את העניין הזה יותר, אז אני מקווה שמישהו מהצדיקים בדף הזה יתגייס ויתרום את תובנתו.
ד. "ככה לא מדברים אלי" - זה כבר ניסוח שעובר מלשון "אני" ללשון "אתה". את לא יכולה להכתיב למישהו איך לדבר אלייך. את יכולה רק להגיד "כשמדברים אלי ככה [הסבר מדוייק מה זה ככה, נגיד: כשמדברים אלי בצעקות] אני מרגישה ככה [נגיד: מבוהלת ולא אהובה] וזה לא נעים לי. אני אשמח אם תסכים לעשות ככה [נגיד: להגיד לי את אותו הדבר אבל קצת יותר רגוע]. או: אני הייתי מעדיפה שיהיה ככה [איך בדיוק?].
שוב, צדיקים, אנא! תובנות! הסברים! קצת קשה לי עם זה.
פעם חבר טוב שלי נהג לקפוץ אלי ללא התרעה (פעם= לפני שנים, במשך שנים). לא אהבתי את זה. אבל הוא נהג להקניט אותי ולהבהיר שאחת הסיבות להתנהגותו היא כדי "להקפיץ" אותי.
יום אחד תפסתי אותו לשיחה. אמרתי לו, בשלווה ובלי כעס, ככה: "אני יודעת שאתה אוהב לבוא אלי בלי הודעה מוקדמת כי זה נוח לך ומשעשע אותך, אבל לי זה לא מתאים. לי זה לא נוח. אולי בדיוק שמתי מסיכת פנים לעשרים דקות? אולי בדיוק אני צריכה לצאת לאיזו פגישה? אני מעדיפה שתודיע לי מראש כשאתה מתכוון לבקר, כדי שאהיה מוכנה. אני יודעת שאתה לא רוצה להודיע, ואני מבינה שלא תעשה את זה למעני, אבל לפחות תדע מה עמדתי בנושא, רק למקרה שאתה עושה את זה בסך הכל מחוסר מודעות".
באמת לא האמנתי שהוא ישתנה, אגב.
אבל מאותו יום והלאה (עד היום, והשיחה הזאת התקיימה לפני עשרים שנה) הוא מעולם לא הופיע אצלי יותר ללא הודעה מוקדמת.
זאת הצבת גבולות אסרטיבית - לא עלבון קורבני וכועס.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אין "אנשים בעלי אנרגיות שליליות". יש רק "אנשים שהגבולות שלהם פרוצים והם מאבדים את האנרגיה שלהם במגעים מסוג מסוים".
אוי, נכון...
ככל שאני קוראת את זה יותר ומהרהרת בזה יותר- אני חווה את זה יותר.
אוי, נכון...
ככל שאני קוראת את זה יותר ומהרהרת בזה יותר- אני חווה את זה יותר.
התמודדות עם פריקים של שליטה
רחל,
קודם כל בהחלט למדתי כמה שיעורים מאוד חשובים לגבי עצמי. לדוגמא - הצבת גבולות. דוגמא נוספת - ויתרתי על הצורך הבלתי נשלט שלי להמנע מעימותים, על הפחד שלי ממנו ומתוצאות של עימותים כאלה.
אני מניחה, כמו שנאמר כאן מספר פעמים, שהמקום בו קשה לי הוא המקום בו אלמד הכי הרבה על עצמי, אבל זו לא יכולה להיות המטרה היחידה שלי. זו דרך מאוד מאוד ארוכה, קשה ותובענית, ואני רוצה שחלק מההגשמה שלי יהיה גם כאן ועכשיו.
כן, אני חזקה היום, שלמה עם עצמי, וההחלטה שלי לוותה בתחושת הקלה גדולה. עם זאת, אני מאוד מאוד נזהרת מלהמליץ לך ללכת בדרכי. את צריכה לדעת את מה שנכון לך, והוא ממש לא בהכרח מה שנכון לי.
לי היה חשוב מאוד להרגיש שעשיתי את כל מה שחשבתי שאני יכולה לעשות כדי להציל (וכאמור, מן הסתם יש עוד דברים שלא חשבתי עליהם ולא עשיתי), היה לי חשוב לקחת את ההחלטה הזו לא ברגע של כעס או מריבה, לא להתמך באנרגיות של כעס או שנאה.
אני רוצה לחזור על הציטוט שלי את בשמת. את לא צריכה כרגע בכלל להתעסק עם השאלה של הזוגיות. את צריכה למצוא את הדרך להתחזק בעצמך, ושם כבר תדעי מה לעשות.
תזהרי גם מלהזדהות איתי יותר מדי, להרגיש שאת "נתמכת" משותפות הגורל איתי. בסופו של דבר את צריכה להתמך ע"י עצמך ואלוהים. אין זה אומר שאת לא יכולה ללמוד מהנסיון שלי. אני מקווה שאת מבינה למה אני מתכוונת.
לגבי השאלה של "התנהגות כזו לא מקובלת עלי" - אנשים שמכירים אותי לא האמינו עלי כשהתחלתי לספר על מקרים שקרו אצלנו בבית. היום אני יכולה להגיד לך שבעיני יש אבחנה מאוד ברורה בין התנהגות שהיא לא מקובלת (נניח קללות), לבין התנהגות שהיא מעצבנת אותי , אבל אינה פסולה מיסודה. בנקודה הזו אני מסכימה איתך בזה שמי שלא חווה את זה הרבה פעמים קשה לו להבין.
קודם כל בהחלט למדתי כמה שיעורים מאוד חשובים לגבי עצמי. לדוגמא - הצבת גבולות. דוגמא נוספת - ויתרתי על הצורך הבלתי נשלט שלי להמנע מעימותים, על הפחד שלי ממנו ומתוצאות של עימותים כאלה.
אני מניחה, כמו שנאמר כאן מספר פעמים, שהמקום בו קשה לי הוא המקום בו אלמד הכי הרבה על עצמי, אבל זו לא יכולה להיות המטרה היחידה שלי. זו דרך מאוד מאוד ארוכה, קשה ותובענית, ואני רוצה שחלק מההגשמה שלי יהיה גם כאן ועכשיו.
כן, אני חזקה היום, שלמה עם עצמי, וההחלטה שלי לוותה בתחושת הקלה גדולה. עם זאת, אני מאוד מאוד נזהרת מלהמליץ לך ללכת בדרכי. את צריכה לדעת את מה שנכון לך, והוא ממש לא בהכרח מה שנכון לי.
לי היה חשוב מאוד להרגיש שעשיתי את כל מה שחשבתי שאני יכולה לעשות כדי להציל (וכאמור, מן הסתם יש עוד דברים שלא חשבתי עליהם ולא עשיתי), היה לי חשוב לקחת את ההחלטה הזו לא ברגע של כעס או מריבה, לא להתמך באנרגיות של כעס או שנאה.
אני רוצה לחזור על הציטוט שלי את בשמת. את לא צריכה כרגע בכלל להתעסק עם השאלה של הזוגיות. את צריכה למצוא את הדרך להתחזק בעצמך, ושם כבר תדעי מה לעשות.
תזהרי גם מלהזדהות איתי יותר מדי, להרגיש שאת "נתמכת" משותפות הגורל איתי. בסופו של דבר את צריכה להתמך ע"י עצמך ואלוהים. אין זה אומר שאת לא יכולה ללמוד מהנסיון שלי. אני מקווה שאת מבינה למה אני מתכוונת.
לגבי השאלה של "התנהגות כזו לא מקובלת עלי" - אנשים שמכירים אותי לא האמינו עלי כשהתחלתי לספר על מקרים שקרו אצלנו בבית. היום אני יכולה להגיד לך שבעיני יש אבחנה מאוד ברורה בין התנהגות שהיא לא מקובלת (נניח קללות), לבין התנהגות שהיא מעצבנת אותי , אבל אינה פסולה מיסודה. בנקודה הזו אני מסכימה איתך בזה שמי שלא חווה את זה הרבה פעמים קשה לו להבין.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אשה ואמא,
אני מניחה, כמו שנאמר כאן מספר פעמים, שהמקום בו קשה לי הוא המקום בו אלמד הכי הרבה על עצמי, אבל זו לא יכולה להיות המטרה היחידה שלי. זו דרך מאוד מאוד ארוכה, קשה ותובענית, ואני רוצה שחלק מההגשמה שלי יהיה גם כאן ועכשיו.
נכון, זה משהו שגם אני מתחבטת בו.
אבל אל תדאגי - אין לי כוונה להזדהות ו/או לחקות את מעשייך או החלטותייך.
ברור לי שהמקום שלי - הוא שלי בלבד. אני לא חשה שותפות גורל במובן של החלטה זהה, אני כן חשה נכון שלא תמיד אתה צריך ללכת עד אין סוף במסלול הזה של למידה עצמית. לעתים, יש למידה עצמית וצורך ללכת קדימה.
ברור שאם לא למדת את כל שיעוריך - תתקל בהם שוב ושוב.
אם אכן אחליט להפרד - מה שלא נראה לי כרגע - אדע לבחור בזוגיות אשר בתוכה אוכל ללמוד את השיעורים - שלדעתי ממילא לעולם לא מסתיימים - בצמיחה הדדית ובהעצמה הדדית.
אני סבורה גם שצריך לדעת לקבל החלטה של פרידה מתוך הידיעה כי יתכן ולא תמצא זוגיות ראויה ואז לשקול האם מוטב להיות בלי בן זוג מאשר להיות עם בן זוגך הנוכחי ולעשות לידו [במקרה שלי זה "ליד" ולא "עם" פעיל] את הלמידה.
לי היה חשוב מאוד להרגיש שעשיתי את כל מה שחשבתי שאני יכולה לעשות כדי להציל (וכאמור, מן הסתם יש עוד דברים שלא חשבתי עליהם ולא עשיתי), היה לי חשוב לקחת את ההחלטה הזו לא ברגע של כעס או מריבה, לא להתמך באנרגיות של כעס או שנאה
זו בדיוק ההחלטה שאני לקחתי, ואוסיף למה שכתבת גם "לא מתוך עלבון או נקמה".
יחד עם זאת אני רוצה לאמר שהיום, מתוך האי-התעסקות עם בן זוגי, אני דוקא יכולה ליהנות ביתר קלות ממה שכן יש בזוגיות שלנו ולא להסתכל על החסר.
לגבי השאלה של "התנהגות כזו לא מקובלת עלי" - אנשים שמכירים אותי לא האמינו עלי כשהתחלתי לספר על מקרים שקרו אצלנו בבית.
כן, גם כאשר אני התחלתי לספר לא האמינו. והמדובר באמת באדם חביב וטוב לב, נעים הליכות בדרך כלל, אשר פעל ממצוקה שלו. היום יש שינוי גדול מאד מאד ואין כלל מקום, מבחינתי, להתנהגויות הלא מקובלות. יחד עם זה המתיחות שלי לידו טרם נעלמה. זוהי מין דריכות שנותרה.
תודה על השיתוף!
אני מניחה, כמו שנאמר כאן מספר פעמים, שהמקום בו קשה לי הוא המקום בו אלמד הכי הרבה על עצמי, אבל זו לא יכולה להיות המטרה היחידה שלי. זו דרך מאוד מאוד ארוכה, קשה ותובענית, ואני רוצה שחלק מההגשמה שלי יהיה גם כאן ועכשיו.
נכון, זה משהו שגם אני מתחבטת בו.
אבל אל תדאגי - אין לי כוונה להזדהות ו/או לחקות את מעשייך או החלטותייך.
ברור לי שהמקום שלי - הוא שלי בלבד. אני לא חשה שותפות גורל במובן של החלטה זהה, אני כן חשה נכון שלא תמיד אתה צריך ללכת עד אין סוף במסלול הזה של למידה עצמית. לעתים, יש למידה עצמית וצורך ללכת קדימה.
ברור שאם לא למדת את כל שיעוריך - תתקל בהם שוב ושוב.
אם אכן אחליט להפרד - מה שלא נראה לי כרגע - אדע לבחור בזוגיות אשר בתוכה אוכל ללמוד את השיעורים - שלדעתי ממילא לעולם לא מסתיימים - בצמיחה הדדית ובהעצמה הדדית.
אני סבורה גם שצריך לדעת לקבל החלטה של פרידה מתוך הידיעה כי יתכן ולא תמצא זוגיות ראויה ואז לשקול האם מוטב להיות בלי בן זוג מאשר להיות עם בן זוגך הנוכחי ולעשות לידו [במקרה שלי זה "ליד" ולא "עם" פעיל] את הלמידה.
לי היה חשוב מאוד להרגיש שעשיתי את כל מה שחשבתי שאני יכולה לעשות כדי להציל (וכאמור, מן הסתם יש עוד דברים שלא חשבתי עליהם ולא עשיתי), היה לי חשוב לקחת את ההחלטה הזו לא ברגע של כעס או מריבה, לא להתמך באנרגיות של כעס או שנאה
זו בדיוק ההחלטה שאני לקחתי, ואוסיף למה שכתבת גם "לא מתוך עלבון או נקמה".
יחד עם זאת אני רוצה לאמר שהיום, מתוך האי-התעסקות עם בן זוגי, אני דוקא יכולה ליהנות ביתר קלות ממה שכן יש בזוגיות שלנו ולא להסתכל על החסר.
לגבי השאלה של "התנהגות כזו לא מקובלת עלי" - אנשים שמכירים אותי לא האמינו עלי כשהתחלתי לספר על מקרים שקרו אצלנו בבית.
כן, גם כאשר אני התחלתי לספר לא האמינו. והמדובר באמת באדם חביב וטוב לב, נעים הליכות בדרך כלל, אשר פעל ממצוקה שלו. היום יש שינוי גדול מאד מאד ואין כלל מקום, מבחינתי, להתנהגויות הלא מקובלות. יחד עם זה המתיחות שלי לידו טרם נעלמה. זוהי מין דריכות שנותרה.
תודה על השיתוף!
-
ענת_שן_לוי*
- הודעות: 1278
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
- דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*
התמודדות עם פריקים של שליטה
אני מניחה, כמו שנאמר כאן מספר פעמים, שהמקום בו קשה לי הוא המקום בו אלמד הכי הרבה על עצמי, אבל זו לא יכולה להיות המטרה היחידה שלי. זו דרך מאוד מאוד ארוכה, קשה ותובענית, ואני רוצה שחלק מההגשמה שלי יהיה גם כאן ועכשיו.
אני שומעת:
אבל אני רוצה! - אבל את רוצה דברים ש אי אפשר. (ציפיה, אי קבלת המציאות).
אני רוצה שכלב ידבר כאדם ואני גם רוצה שיהיה שלום בעולם ומייד ואני גם צודקת ברצון הזה שלי! זה מוכח! אבל זה לא קורה, איזה יאוש. למה זה לא קורה? ובכן, יש מציאות מסויימת, והיא קשה, אך זו המציאות. עובדה שזה לא קורה. אז למה לרצות מה שאי אפשר? אפשר לברוח ממנה שנים, אבל בסוף היא תתיצב מולך בכל עוזה ותגיד, שלום, אני פה, ואני נשארת עד שיקבלו אותי כמו שאני...
ואגב, המציאות היא לרוב הרבה פחות נוראה מכפי שהיא נתפשת דרך ההתניות שלנו. היא פשוט היא. מה שאנחנו מעמיסים עליה בציפיות הלא-מציאותיות שלנו, זה מה שקשה לנו.
ויש רגעים, או תקופות, שבהן כל מה שלא טיפלנו בו כל השנים עולה ודורש התייחסות בלעדית, או מרכזית.
את שואלת איך להתרכז בעצמך במקום ל"תקן" את האחר. לי יש מנטרה שעולה לי כל פעם שמתחיל לטרטר בתוכי איזשהו קול שאומר: למה ההוא לא עשה ככה ולמה בעלי כזה וכזה וכך הלאה - כל פעם שאני מזהה את הטרטור אני אומרת לעצמי: mind your own busness. ונזכרת שמה שהאחרים משקפים לי זה את החולשות שלי ואת הציפייה שלי למשהו אחר מהמציאות.
נניח שיש בעל שלעולם אינו מנגב את השיש אחריו ותמיד משאיר פרורים ונזילות. חזרנו ובקשנו ממנו עשרות פעמים, וזה לא עוזר. אז כמה פעמים נמשיך לכעוס על זה, לקטר על זה, עד שפשוט נקח את הסמרטוט וננגב בעצמינו?
ואז כשלוקחים את הסמרטוט ומנגבים, או שמקטרים או שעושים את זה בלב שלם, מתוך קבלת המציאות, בלי נרגנות וקיטורים. ועדיף - בשמחה (לא תמיד זה מצליח לי, אבל כשזה מצליח זו הקלה גדולה).
זה לא הוגן? אולי זה לא הוגן ואולי יש בזה משהו שאנחנו לא יודעים עליו מספיק בשביל לשפוט אותו. אבל זה משתלם .
איך תדעי אם התקדמת? - זה אמפירי לגמרי. אם את סובלת פחות זמן ופחות פעמים ממצבים שבעבר סבלת מהם יותר...
ואני רוצה שחלק מההגשמה שלי יהיה גם כאן ועכשיו.
אבל זהו ההכי כאן ועכשו שאפשר לשאוף אליו! בדברים הקטנים, בכל רגע ורגע. כל רגע ורגע יש לנו הזדמנות לראות את המציאות ללא הציפיות המופרכות שלנו ממנה.
ובעניין האבל: האבל האמיתי והאפקטיבי הוא על הפער בין הציפיות לבין המציאות.
מאחלת לך הרבה קבלת המציאות כאן ועכשו, הרבה שחרור מציפיות כאן ועכשו, שהאבל שלך יהיה גדול ומזוקק כאן ועכשו, ושתחווי בעקבות זה שחרור גדול כאן ועכשו.
אני שומעת:
אבל אני רוצה! - אבל את רוצה דברים ש אי אפשר. (ציפיה, אי קבלת המציאות).
אני רוצה שכלב ידבר כאדם ואני גם רוצה שיהיה שלום בעולם ומייד ואני גם צודקת ברצון הזה שלי! זה מוכח! אבל זה לא קורה, איזה יאוש. למה זה לא קורה? ובכן, יש מציאות מסויימת, והיא קשה, אך זו המציאות. עובדה שזה לא קורה. אז למה לרצות מה שאי אפשר? אפשר לברוח ממנה שנים, אבל בסוף היא תתיצב מולך בכל עוזה ותגיד, שלום, אני פה, ואני נשארת עד שיקבלו אותי כמו שאני...
ואגב, המציאות היא לרוב הרבה פחות נוראה מכפי שהיא נתפשת דרך ההתניות שלנו. היא פשוט היא. מה שאנחנו מעמיסים עליה בציפיות הלא-מציאותיות שלנו, זה מה שקשה לנו.
ויש רגעים, או תקופות, שבהן כל מה שלא טיפלנו בו כל השנים עולה ודורש התייחסות בלעדית, או מרכזית.
את שואלת איך להתרכז בעצמך במקום ל"תקן" את האחר. לי יש מנטרה שעולה לי כל פעם שמתחיל לטרטר בתוכי איזשהו קול שאומר: למה ההוא לא עשה ככה ולמה בעלי כזה וכזה וכך הלאה - כל פעם שאני מזהה את הטרטור אני אומרת לעצמי: mind your own busness. ונזכרת שמה שהאחרים משקפים לי זה את החולשות שלי ואת הציפייה שלי למשהו אחר מהמציאות.
נניח שיש בעל שלעולם אינו מנגב את השיש אחריו ותמיד משאיר פרורים ונזילות. חזרנו ובקשנו ממנו עשרות פעמים, וזה לא עוזר. אז כמה פעמים נמשיך לכעוס על זה, לקטר על זה, עד שפשוט נקח את הסמרטוט וננגב בעצמינו?
ואז כשלוקחים את הסמרטוט ומנגבים, או שמקטרים או שעושים את זה בלב שלם, מתוך קבלת המציאות, בלי נרגנות וקיטורים. ועדיף - בשמחה (לא תמיד זה מצליח לי, אבל כשזה מצליח זו הקלה גדולה).
זה לא הוגן? אולי זה לא הוגן ואולי יש בזה משהו שאנחנו לא יודעים עליו מספיק בשביל לשפוט אותו. אבל זה משתלם .
איך תדעי אם התקדמת? - זה אמפירי לגמרי. אם את סובלת פחות זמן ופחות פעמים ממצבים שבעבר סבלת מהם יותר...
ואני רוצה שחלק מההגשמה שלי יהיה גם כאן ועכשיו.
אבל זהו ההכי כאן ועכשו שאפשר לשאוף אליו! בדברים הקטנים, בכל רגע ורגע. כל רגע ורגע יש לנו הזדמנות לראות את המציאות ללא הציפיות המופרכות שלנו ממנה.
ובעניין האבל: האבל האמיתי והאפקטיבי הוא על הפער בין הציפיות לבין המציאות.
מאחלת לך הרבה קבלת המציאות כאן ועכשו, הרבה שחרור מציפיות כאן ועכשו, שהאבל שלך יהיה גדול ומזוקק כאן ועכשו, ושתחווי בעקבות זה שחרור גדול כאן ועכשו.
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
ענת,
לא שזה מאד מאד משנה לצורך הענין - אבל הציטוט הנ"ל אינו מדברי, אלא של אשה ואמא, כמה הודעות מעל.
וכיון שזה באמת לא ממש משנה - אמשיך ואתייחס כאילו כן, כי המהות קובעת.
ראשית, יש משהו מאד לא מאוזן באופן שהדברים נראים ונקראים פה וזה טבעי, כיון ש - א. אני מציגה פה צד שעלי לעבוד עליו והוא בהכרח טעון תיקון רציני. ו - ב. לצורך הדיון אני גם מקצינה לעתים, כדי לחדד לעצמי את הדברים.
עשיתי המון קבלת מציאות ואני מאד מאד בדרך.
תודה על שאת מאירה את עיני - ואחרים גם כן.
בשמת,
קראתי שוב ושוב - וזה מאד מאד רלבנטי -
זאת הצבת גבולות אסרטיבית - לא עלבון קורבני וכועס.
אני לוקחת את זה איתי מאד. ואני משתמשת בזה כל הזמן כמיטב יכולתי.
לא להסתכל על האחר ולנסות לתקן אותו,
לא לתקוף אותו,
לא לבקר אותו,
לא להיעלב,
אלא פשוט להגיד מה כן ומה לא - וזהו....
כמה פשוט!
זה עובד מצוין, ומה שמאד חשוב לי הוא, שזה משאיר אותי נקייה מבפנים!
תודה גדולה.
לא שזה מאד מאד משנה לצורך הענין - אבל הציטוט הנ"ל אינו מדברי, אלא של אשה ואמא, כמה הודעות מעל.
וכיון שזה באמת לא ממש משנה - אמשיך ואתייחס כאילו כן, כי המהות קובעת.
ראשית, יש משהו מאד לא מאוזן באופן שהדברים נראים ונקראים פה וזה טבעי, כיון ש - א. אני מציגה פה צד שעלי לעבוד עליו והוא בהכרח טעון תיקון רציני. ו - ב. לצורך הדיון אני גם מקצינה לעתים, כדי לחדד לעצמי את הדברים.
עשיתי המון קבלת מציאות ואני מאד מאד בדרך.
תודה על שאת מאירה את עיני - ואחרים גם כן.
בשמת,
קראתי שוב ושוב - וזה מאד מאד רלבנטי -
זאת הצבת גבולות אסרטיבית - לא עלבון קורבני וכועס.
אני לוקחת את זה איתי מאד. ואני משתמשת בזה כל הזמן כמיטב יכולתי.
לא להסתכל על האחר ולנסות לתקן אותו,
לא לתקוף אותו,
לא לבקר אותו,
לא להיעלב,
אלא פשוט להגיד מה כן ומה לא - וזהו....
כמה פשוט!
זה עובד מצוין, ומה שמאד חשוב לי הוא, שזה משאיר אותי נקייה מבפנים!
תודה גדולה.
-
ענת_שן_לוי*
- הודעות: 1278
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
- דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
התמודדות עם פריקים של שליטה
זה עובד מצוין, ומה שמאד חשוב לי הוא, שזה משאיר אותי נקייה מבפנים!
בדיוק! בדיוק לזה התכוונתי. לנקיון הזה! מזל טוב!
בדיוק! בדיוק לזה התכוונתי. לנקיון הזה! מזל טוב!
-
רחל_ה*
- הודעות: 300
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2004, 21:17
- דף אישי: הדף האישי של רחל_ה*
התמודדות עם פריקים של שליטה
תודה... תודה...
<רחל מודה למחיאות הכפיים בהרכנת גו צנועה ומכובדת כאחת>
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]")
<רחל מודה למחיאות הכפיים בהרכנת גו צנועה ומכובדת כאחת>