על ידי אילנה_אילן* » 12 אוקטובר 2007, 22:39
שלום לכם קהילה יקרה,
הרבה זמן לא ביקרתי כאן ויש נושא שרציתי לכתוב עליו אבל גם עבורו לקח לי זמן לעכל את מה שעברתי לאחרונה ולהיות מסוגלת לבוא ולכתוב כאן את הדברים.
הקושי היה, ותכף תבינו אחרי שתקראו, מחשש להתלהמות כזו או אחרת. הייתי צריכה הילינג, ועד עכשיו אני מרגישה שכל הנושא הזה, ראוי שניגש אליו כולנו ממקום כזה, אבל אין לי מושג מה זה יעורר בכם.
אני מקווה שרק הילינג ואהבה לכל הצדדים המעורבים.
לפני חדשיים וחצי בערך נולד לנו במזל טוב בן, ילדנו הרביעי, אלִיָה מתן שמו.
כמו לשני בנינו האחרים, גם לאליה מתן לא עשינו ברית.
אני חיה היום בפורט לאודרדייל בפלורידה ויש לנו כאן מכרה שהיא חוזרת בתשובה.
למותר לציין שיחסה לברית המילה שונה מאד משלי אבל את מה שקרה בעקבות השוני הזה לא יכולתי לצפות.
ביום הרביעי שאחרי הלידה, היום הראשון שהגוף סיים את כווצי הרחם המתישים, הדימום עדיין לא פסק, דפיקה בדלת בשעה 9:30 בערב. אורי בן זוגי לא היה בבית ואני הייתי על סף של הכנסת הילדים למיטה עם סיפור.
פתחנו את הדלת לגלות שם אדם שהוא מוהל ומנהיג כאן בית כנסת של חב"ד שבא לדלתנו.
הוא שאל האם בעלי נמצא ואמרתי לו שלא ומה הוא רוצה. מה שהוא רצה זה שנעשה ברית לבן שלנו.
האיש התחיל להטיף לי את משנתו כשאני מבקשת ממנו בנימוס (הרבה שואלים אותי למה בנימוס - אז כך כי לא הייתי בנויה לשום דבר אגרסיבי, הרי הכל כל כך טרי - תינוק רך שרק נולד, קדושה של בית שנוספה לו נשמה, התרגשות - הכל חוץ מאגרסיביות).
האיש סרב להקשיב לדברי והמשיך להתלהב בדבריו עד שהייתי צריכה לצעוק עליו שילך. זה נמשך עוד דקות ארוכות ולא, לא טרקתי את הדלת. האמנתי לאורך כל הרגעים הללו שתגיע השניה שהוא יגיד - סליחה וילך. זה הגיע בסוף לצעקות אבל הוא סרב להקשיב.
רק כשאמרתי לו שהדימום מתגבר הוא קלט את עצמו והלך.
מאוכזב בוודאי שלא התרציתי לשמוע אותו. ללא שום יכולת לראות את האדם והסיטואציה.
כשהוא הלך לקחתי לעצמי עשר דקות לנשום ולהרגע. רק כשהרגשתי חמלה כלפיו התקשרתי למכרה כדי לשאול אותה אם יש לה קשר לכך שהאיש הזה יודע שנולד לי בן ואיפה אני גרה. האיש הזה היא מחזיקה ממנו הרב שלה למרות שהוא לא רב ואת זה שאנחנו לא עושים ברית היא כבר דאגה לפרסם אצלו. בזמן ההריון הוא כבר פנה אל הילדים שלי וביקש שנדבר איתו על הברית... אבל זה כבר סיפור אחר. או שזה תחילתו של אותו סיפור.
המכרה לצערי הרב התחילה לתקוף אותי. ביקשתי ממנה רק שלא תדבר איתו עלינו כי הוא מביא למשפחה שלנו אנרגיה לא רצויה. ההתקפה שקיבלתי הפעם בטלפון היתה מפתיעה לא פחות.
לקח לי כמה ימים של בכי וחוסר שינה בלילות כדי לחזור לעצמי.
אבל גם אחרי השיחה הזו לקחתי לעצמי מספר דקות כדי לנשום ולהרגיש חמלה כלפיה גם כן.
בימים שאחרי השיחה הזו היא המשיכה את מסע החשיפה הזה בקהילה כאן. זה הרגיש כמו ציד מכשפות. כן, גם מכשפה היא קראה לי, ועובדת אלילים.
ימים לא קלים עברו עלי אבל חוץ מדקות שהיו פה ושם שבהם התמלאתי כעס עליה (הבחורה הזו היא בעלת משפחה עם שני ילדים, מכרת ילדות של בעלי שכאשר הם הגיעו לכאן לפני שנתיים, בלי להכיר אותה פתחתי להם את ביתנו הקטן ופרשנו להם שטיח אדום בכל מה שאומר תהליך ההיקלטות כאן, לכן הפגיעה היתה קשה יותר) הרגשתי לרוב חמלה.
הקהילה שומרת המצוות כאן התנערה מההתנהגות של שניהם. לא שמישהו הסכים איתי שלא צריך לעשות ברית אבל הם ברכו, שלחו פרחים והרבה אהבה.
חלקם גם דיברו עם המוהל כדי להזכיר לו שהוא פועל בדרך הפוכה לדרכו של הרבי מילובאביץ'.
כל התהליך הזה מבחינתי היה צריך הרבה הילינג, יותר מהכל.
לא חיפשתי להיות צודקת חוץ מרגעים שבהם נפלתי בפח הפגיעה. ואז טיפלתי בזה כי אני רואה את האחריות שלי בענין הזה (ראה תפיסת עולם בדף על ה Ho'opnopono) מה גם שבפועל לחלוטין זימנתי את אותה הבחורה לחיי כשבלי להכיר אותה הזמנתי אותה אל ביתי ותמכנו בהם בלגור על ידנו ולהכיר להם את החברים שלנו כאן.
לא היה קל.
ומתוך המקום הזה של אחריות על כל מה שקורה לי בחיי הסתכלתי על כל הענין הזה של התפקיד אותו אני ממלאה בתקופה זו כאשר אני בין יהודים מעטים יחסית שבוחרים שלא למול את בניהם.
אני לא יודעת אם יש עוד מבינכם שאינכם מלים את הבנים שרואים את הדברים כמוני אבל אני מרגישה שיש משמעות לכך שאני בין הראשונים שקוראים את הקריאה ועושים את המעשה (או לא עושים אותו במקרה הזה).
ראשונים זה גם אם אנחנו כבר אלפים (מקווה שכך).
פה, בארה"ב מאז שהגעתי לכאן לפני שנתיים וחצי בערך, אני פוגשת יהדות שלא הכרתי אותה מעולם.
החיבור התחיל כשקראתי בספר "הדרך לחיים של משמעות" שהוא אוסף של דברי הרבי מילובאביץ' שמביא דברים חכמים לגבי תחומי החיים השונים. ושם בראש הפרק על נשים וגברים קראתי את המילים הבאות שלו:
"לאחר אלפי שנות עליונות גברית, אנו עומדים עתה בתחילתה של תקופת הנשים, כאשר נשים יזכו בהכרה בחשיבותן האמיתית, והעולם כולו יכיר בהרמוניה שבין איש לאישה".
מי שמכיר את יחסי למהות הנשית יכול לדמיין שהמילים שלו נגעו בי מאד. בהמשך הכרתי כאן אנשים שומרי מצוות שנוצר ביננו חיבור מלב אל לב.
אחת התחושות שבאתי איתן הפעם לאמריקה היא שיש לי פה משהו שקשור לבניית גשר. רק שלא ידעתי עדיין בין מי למי. אחרי שקראתי את דברי הרבי התחלתי לראות את הייעוד.
הבנתי גם אחרי שפגשתי כאן אנשים יקרים ביותר, שומרי מצוות, שיש בי הרבה יותר דומה מאשר שונה איתם. שיש עבורנו הרבה יותר מאַחֵד מאשר מפריד.
שיש פה משהו שהוא מעבר לצורה שבה כל אחד מבטא את הקשר שלו לאלוהות, והמשהו הזה הוא אותו דבר, אותו תדר, אותה אהבה, אותו מקור.
לא, לא פגשתי את זה אצל כל אחד ואחד משומרי המצוות. הנה, פגשתי גם שניים שממש לא מרגישים איתי אחד. אבל פגשתי גם הרבה כאלו שכן.
למרות שאני יודעת ולא משלה את עצמי, שהאמונה שלהם לא מאפשרת להם שלא לקוות שאני אתעורר יום אחר ואראה את הטעות הנוראה שבלא לעשות ברית.
הרי גם השניים שהתלהמו עלי רוצים הרי את טובתי ואת טובת ילדי. לרגע לא חשבתי שהם רוצים את רעתי.
אבל כשאדם לא מסוגל בשל אמונתו לראות את האחר ולבוא אליו מאהבה, אז הוא צריך שנפתח אליו את הלב, כדי שהוא יוכל לחזור לעצמו. ואולי גם זו ציפייה מיותרת. כל מה שיש לי לעשות הוא לשמור שהלב שלי יהיה פתוח. השאר בידי האל-ה.
אני לא מרגישה שזה רק הסיפור האישי המשפחתי שלי. היה יותר נעים להשאר שם אולי אבל אחרי שקהילה שלמה נכנסה לנו לתחתונים כבר לא יכולתי שלא להסתכל על התמונה הגדולה.
אני לא יודעת בכמה מכם ההתנהגות של השניים האלו תעורר כעס. בכמה חמלה. כמה מכם זה ירחיק בתגובה של "אני שונא כפייה דתית" וכמה מכם זה יעמוד מול השאלה של התפקיד הרחב יותר שיש לנו כאן.
אני יודעת בתוכי שכאשר אומרים שכשהמשיח יבוא אז יפתחו הלבבות - שהסדר הוא הפוך. כאשר ייפתחו הלבבות יגיע המשיח. והמשיח הוא שם שנותנים לו מאמינים לאותו תדר שאני קוראת לו גם האלה. האהבה. אותו תדר שמסרים רוחניים מדברים על כך שבשנת 2012 הוא יגיע לעולם.
אבל אם כשייפתחו הלבבות יגיע התדר הזה, אז זה נדרש מכל הצדדים.
אין פה צודק ולא צודק, אין פה נכון ולא נכון. יש משהו ללכת אל מעבר לזה ולפתוח את הלב. ואני כותבת את הדברים ואולי זה ייתן משהו לבניית הגשר. בניית הגשר בין הלבבות של האנשים באשר הם.
בשפת ה Ho'oponopono כל הענין הזה הוא זכרון שצריך לנקות כדי שנחזור לאהבה, למקור.
אני יודעת שזה לא קל לעמוד מול התגובות המתלהמות של מאמינים שמרגישים שהם יצילו אותנו מצרה גדולה אם נעשה ברית לילדינו. אני יודעת כי לא היה לי קל.
אני יודעת שיהיה הרבה יותר קל אם נוכל אנחנו שלא להתלהם בחזרה.
כי גם אם יש בתוך הקהילה הדתית בודדים שמוכנים להשאר עם לב פתוח לאנשים שלא עושים דבר שכל כך מהותי מבחינתם, אני תקווה שנוכל אנחנו - כאנשים אמיצים שנוקטים עמדה לא פופולרית, להשאר עם לב פתוח לקהילה שלמה.
בלי לצפות שהם יישתנו או אנחנו. רק לקבל, גם אם הצד השני לא מקבל.
רני הציע לי אז, כשהייתי צריכה תמיכה, לכתוב כאן ולקבל מכאן תמיכה. אני יודעת בתוכי שהייתם תומכים אבל הייתי חשופה מידי כדי לבוא ואולי אולי אולי לשמוע התלהמות אחת קטנה כלפי הדתיים או כלפי האנשים שתקפו (לא פיזית אבל כן מילולית ואנרגתית).
הייתי צריכה את כל כוחות הריפוי שלי לעצמי ולמשפחה שלי כדי שנחזור לשגרה של בטחון, של שלווה, של טוהר ושל יחד כדי שנוכל להמשיך ולחיות בריא.
תודה שהייתם עד כאן,
שיהיה שלום בלב,
אילנה
שלום לכם קהילה יקרה,
הרבה זמן לא ביקרתי כאן ויש נושא שרציתי לכתוב עליו אבל גם עבורו לקח לי זמן לעכל את מה שעברתי לאחרונה ולהיות מסוגלת לבוא ולכתוב כאן את הדברים.
הקושי היה, ותכף תבינו אחרי שתקראו, מחשש להתלהמות כזו או אחרת. הייתי צריכה הילינג, ועד עכשיו אני מרגישה שכל הנושא הזה, ראוי שניגש אליו כולנו ממקום כזה, אבל אין לי מושג מה זה יעורר בכם.
אני מקווה שרק הילינג ואהבה לכל הצדדים המעורבים.
לפני חדשיים וחצי בערך נולד לנו במזל טוב בן, ילדנו הרביעי, אלִיָה מתן שמו.
כמו לשני בנינו האחרים, גם לאליה מתן לא עשינו ברית.
אני חיה היום בפורט לאודרדייל בפלורידה ויש לנו כאן מכרה שהיא חוזרת בתשובה.
למותר לציין שיחסה לברית המילה שונה מאד משלי אבל את מה שקרה בעקבות השוני הזה לא יכולתי לצפות.
ביום הרביעי שאחרי הלידה, היום הראשון שהגוף סיים את כווצי הרחם המתישים, הדימום עדיין לא פסק, דפיקה בדלת בשעה 9:30 בערב. אורי בן זוגי לא היה בבית ואני הייתי על סף של הכנסת הילדים למיטה עם סיפור.
פתחנו את הדלת לגלות שם אדם שהוא מוהל ומנהיג כאן בית כנסת של חב"ד שבא לדלתנו.
הוא שאל האם בעלי נמצא ואמרתי לו שלא ומה הוא רוצה. מה שהוא רצה זה שנעשה ברית לבן שלנו.
האיש התחיל להטיף לי את משנתו כשאני מבקשת ממנו בנימוס (הרבה שואלים אותי למה בנימוס - אז כך כי לא הייתי בנויה לשום דבר אגרסיבי, הרי הכל כל כך טרי - תינוק רך שרק נולד, קדושה של בית שנוספה לו נשמה, התרגשות - הכל חוץ מאגרסיביות).
האיש סרב להקשיב לדברי והמשיך להתלהב בדבריו עד שהייתי צריכה לצעוק עליו שילך. זה נמשך עוד דקות ארוכות ולא, לא טרקתי את הדלת. האמנתי לאורך כל הרגעים הללו שתגיע השניה שהוא יגיד - סליחה וילך. זה הגיע בסוף לצעקות אבל הוא סרב להקשיב.
רק כשאמרתי לו שהדימום מתגבר הוא קלט את עצמו והלך.
מאוכזב בוודאי שלא התרציתי לשמוע אותו. ללא שום יכולת לראות את האדם והסיטואציה.
כשהוא הלך לקחתי לעצמי עשר דקות לנשום ולהרגע. רק כשהרגשתי חמלה כלפיו התקשרתי למכרה כדי לשאול אותה אם יש לה קשר לכך שהאיש הזה יודע שנולד לי בן ואיפה אני גרה. האיש הזה היא מחזיקה ממנו הרב שלה למרות שהוא לא רב ואת זה שאנחנו לא עושים ברית היא כבר דאגה לפרסם אצלו. בזמן ההריון הוא כבר פנה אל הילדים שלי וביקש שנדבר איתו על הברית... אבל זה כבר סיפור אחר. או שזה תחילתו של אותו סיפור.
המכרה לצערי הרב התחילה לתקוף אותי. ביקשתי ממנה רק שלא תדבר איתו עלינו כי הוא מביא למשפחה שלנו אנרגיה לא רצויה. ההתקפה שקיבלתי הפעם בטלפון היתה מפתיעה לא פחות.
לקח לי כמה ימים של בכי וחוסר שינה בלילות כדי לחזור לעצמי.
אבל גם אחרי השיחה הזו לקחתי לעצמי מספר דקות כדי לנשום ולהרגיש חמלה כלפיה גם כן.
בימים שאחרי השיחה הזו היא המשיכה את מסע החשיפה הזה בקהילה כאן. זה הרגיש כמו ציד מכשפות. כן, גם מכשפה היא קראה לי, ועובדת אלילים.
ימים לא קלים עברו עלי אבל חוץ מדקות שהיו פה ושם שבהם התמלאתי כעס עליה (הבחורה הזו היא בעלת משפחה עם שני ילדים, מכרת ילדות של בעלי שכאשר הם הגיעו לכאן לפני שנתיים, בלי להכיר אותה פתחתי להם את ביתנו הקטן ופרשנו להם שטיח אדום בכל מה שאומר תהליך ההיקלטות כאן, לכן הפגיעה היתה קשה יותר) הרגשתי לרוב חמלה.
הקהילה שומרת המצוות כאן התנערה מההתנהגות של שניהם. לא שמישהו הסכים איתי שלא צריך לעשות ברית אבל הם ברכו, שלחו פרחים והרבה אהבה.
חלקם גם דיברו עם המוהל כדי להזכיר לו שהוא פועל בדרך הפוכה לדרכו של הרבי מילובאביץ'.
כל התהליך הזה מבחינתי היה צריך הרבה הילינג, יותר מהכל.
לא חיפשתי להיות צודקת חוץ מרגעים שבהם נפלתי בפח הפגיעה. ואז טיפלתי בזה כי אני רואה את האחריות שלי בענין הזה (ראה תפיסת עולם בדף על ה Ho'opnopono) מה גם שבפועל לחלוטין זימנתי את אותה הבחורה לחיי כשבלי להכיר אותה הזמנתי אותה אל ביתי ותמכנו בהם בלגור על ידנו ולהכיר להם את החברים שלנו כאן.
לא היה קל.
ומתוך המקום הזה של אחריות על כל מה שקורה לי בחיי הסתכלתי על כל הענין הזה של התפקיד אותו אני ממלאה בתקופה זו כאשר אני בין יהודים מעטים יחסית שבוחרים שלא למול את בניהם.
אני לא יודעת אם יש עוד מבינכם שאינכם מלים את הבנים שרואים את הדברים כמוני אבל אני מרגישה שיש משמעות לכך שאני בין הראשונים שקוראים את הקריאה ועושים את המעשה (או לא עושים אותו במקרה הזה).
ראשונים זה גם אם אנחנו כבר אלפים (מקווה שכך).
פה, בארה"ב מאז שהגעתי לכאן לפני שנתיים וחצי בערך, אני פוגשת יהדות שלא הכרתי אותה מעולם.
החיבור התחיל כשקראתי בספר "הדרך לחיים של משמעות" שהוא אוסף של דברי הרבי מילובאביץ' שמביא דברים חכמים לגבי תחומי החיים השונים. ושם בראש הפרק על נשים וגברים קראתי את המילים הבאות שלו:
"לאחר אלפי שנות עליונות גברית, אנו עומדים עתה בתחילתה של תקופת הנשים, כאשר נשים יזכו בהכרה בחשיבותן האמיתית, והעולם כולו יכיר בהרמוניה שבין איש לאישה".
מי שמכיר את יחסי למהות הנשית יכול לדמיין שהמילים שלו נגעו בי מאד. בהמשך הכרתי כאן אנשים שומרי מצוות שנוצר ביננו חיבור מלב אל לב.
אחת התחושות שבאתי איתן הפעם לאמריקה היא שיש לי פה משהו שקשור לבניית גשר. רק שלא ידעתי עדיין בין מי למי. אחרי שקראתי את דברי הרבי התחלתי לראות את הייעוד.
הבנתי גם אחרי שפגשתי כאן אנשים יקרים ביותר, שומרי מצוות, שיש בי הרבה יותר דומה מאשר שונה איתם. שיש עבורנו הרבה יותר מאַחֵד מאשר מפריד.
שיש פה משהו שהוא מעבר לצורה שבה כל אחד מבטא את הקשר שלו לאלוהות, והמשהו הזה הוא אותו דבר, אותו תדר, אותה אהבה, אותו מקור.
לא, לא פגשתי את זה אצל כל אחד ואחד משומרי המצוות. הנה, פגשתי גם שניים שממש לא מרגישים איתי אחד. אבל פגשתי גם הרבה כאלו שכן.
למרות שאני יודעת ולא משלה את עצמי, שהאמונה שלהם לא מאפשרת להם שלא לקוות שאני אתעורר יום אחר ואראה את הטעות הנוראה שבלא לעשות ברית.
הרי גם השניים שהתלהמו עלי רוצים הרי את טובתי ואת טובת ילדי. לרגע לא חשבתי שהם רוצים את רעתי.
אבל כשאדם לא מסוגל בשל אמונתו לראות את האחר ולבוא אליו מאהבה, אז הוא צריך שנפתח אליו את הלב, כדי שהוא יוכל לחזור לעצמו. ואולי גם זו ציפייה מיותרת. כל מה שיש לי לעשות הוא לשמור שהלב שלי יהיה פתוח. השאר בידי האל-ה.
אני לא מרגישה שזה רק הסיפור האישי המשפחתי שלי. היה יותר נעים להשאר שם אולי אבל אחרי שקהילה שלמה נכנסה לנו לתחתונים כבר לא יכולתי שלא להסתכל על התמונה הגדולה.
אני לא יודעת בכמה מכם ההתנהגות של השניים האלו תעורר כעס. בכמה חמלה. כמה מכם זה ירחיק בתגובה של "אני שונא כפייה דתית" וכמה מכם זה יעמוד מול השאלה של התפקיד הרחב יותר שיש לנו כאן.
אני יודעת בתוכי שכאשר אומרים שכשהמשיח יבוא אז יפתחו הלבבות - שהסדר הוא הפוך. כאשר ייפתחו הלבבות יגיע המשיח. והמשיח הוא שם שנותנים לו מאמינים לאותו תדר שאני קוראת לו גם האלה. האהבה. אותו תדר שמסרים רוחניים מדברים על כך שבשנת 2012 הוא יגיע לעולם.
אבל אם כשייפתחו הלבבות יגיע התדר הזה, אז זה נדרש מכל הצדדים.
אין פה צודק ולא צודק, אין פה נכון ולא נכון. יש משהו ללכת אל מעבר לזה ולפתוח את הלב. ואני כותבת את הדברים ואולי זה ייתן משהו לבניית הגשר. בניית הגשר בין הלבבות של האנשים באשר הם.
בשפת ה Ho'oponopono כל הענין הזה הוא זכרון שצריך לנקות כדי שנחזור לאהבה, למקור.
אני יודעת שזה לא קל לעמוד מול התגובות המתלהמות של מאמינים שמרגישים שהם יצילו אותנו מצרה גדולה אם נעשה ברית לילדינו. אני יודעת כי לא היה לי קל.
אני יודעת שיהיה הרבה יותר קל אם נוכל אנחנו שלא להתלהם בחזרה.
כי גם אם יש בתוך הקהילה הדתית בודדים שמוכנים להשאר עם לב פתוח לאנשים שלא עושים דבר שכל כך מהותי מבחינתם, אני תקווה שנוכל אנחנו - כאנשים אמיצים שנוקטים עמדה לא פופולרית, להשאר עם לב פתוח לקהילה שלמה.
בלי לצפות שהם יישתנו או אנחנו. רק לקבל, גם אם הצד השני לא מקבל.
רני הציע לי אז, כשהייתי צריכה תמיכה, לכתוב כאן ולקבל מכאן תמיכה. אני יודעת בתוכי שהייתם תומכים אבל הייתי חשופה מידי כדי לבוא ואולי אולי אולי לשמוע התלהמות אחת קטנה כלפי הדתיים או כלפי האנשים שתקפו (לא פיזית אבל כן מילולית ואנרגתית).
הייתי צריכה את כל כוחות הריפוי שלי לעצמי ולמשפחה שלי כדי שנחזור לשגרה של בטחון, של שלווה, של טוהר ושל יחד כדי שנוכל להמשיך ולחיות בריא.
תודה שהייתם עד כאן,
שיהיה שלום בלב,
אילנה