לי דוקא עבר: כבר לא מרוקן, אבל מצד שני גם לא התרומם למעלה.

זה לא עובר
גם מהניסיון שלי זה לא עובר (לא יודעת ממה זה, אבל עובר זה לא)

לפעמים אחרי הנקה יש איזה מרווח זמן בין ההתרוקנות מהחלב עד שהשד ממלא מחדש את השומן שלו, אז יש נשים שמתארות את השלב הזה כ"שקיות שוקו ריקות" tongue אבל זה שלב שעובר.
עובר? עברו שנתיים וחצי מאז סיום ההנקה האחרונה שלי ובפעם הקודמת היו לי שקיות שוקו ריקות שלוש שנים.. זה לא עובר. זה לנצח או עד ההריון הבא. זה נכון שזה לא ההנקה אלא ההריון, גם נשים שלא מניקות חוות צניחה והתרוקנות, אבל זה לא עובר.

היגיון צרוף...
יש מי שרוצה שזו תהיה הסקת המסקנות שלנו.
לא משנה איזה נתון חורג מהנורמה, תמיד המסקנה תהיה שצריך תמ"ל.

החלב שלה לא מספיק לתינוקת... ולכן היא עלתה במשקל יותר מדי

היגיון צרוף...

אוי, חוסר הביטחון שהצליחו לטעת בנו )-:

קראתי עכשיו באיזה פורום - אישה מתייעצת אם היא צריכה לעבור לתמ"ל, כי החלב שלה לא מספיק לתינוקת, ולכן היא יונקת לעתים ממש קרובות, ולכן היא עלתה במשקל יותר מדי, אז כנראה שעדיף לה תמ"ל...

השאלה היא מה קורה אחרי שמפסיקים? מה נשאר מהם?
מה שמשפיע על השדיים הוא ההריון.
לפעמים אחרי הנקה יש איזה מרווח זמן בין ההתרוקנות מהחלב עד שהשד ממלא מחדש את השומן שלו, אז יש נשים שמתארות את השלב הזה כ"שקיות שוקו ריקות" P-: אבל זה שלב שעובר.
כל השאר - גנטיקה.

השאלה היא מה קורה אחרי שמפסיקים? מה נשאר מהם?
(אני עדיין לא שם, אבל יכולה להתחיל לנחש...)

לא רוצה שייהרס לה הציצי (!!!!!!!).

דווקא הפוך - הנקה מחזירה את הציצים לגיל 18. (טוב, תלוי בתנוחת ההנקה, כמובן...)

את ממש צודקת-להניק זה קושי. קושי אוביקטיבי.
בכלל, להביא ילד ולגדל אותו בחברה שבה אנו חיות- זה לא פיקניק.
(אני חושבת שגם בתרביות אחרות,אבל בואו לא נכנס לזה,מה עושות הצידים והלקטות ואלו שבכפר החקלאי והבבונים)
אבל הילד הזה נולד ועכשיו יש לו צרכים שצריך לספק.
את כל הדיון האם זה הזמן המתאים עבורי להיות ספקית צרכים במשרה מלאה ,כבר עשינו.

לגדל ילד זה לא קל.זה תובע מכל הורה דרישה חסרת תקדים .וגם עם כל ילד נוסף שנולד למשפחה יש את העינין של לטפל בעוד אחים גדולים, אם כי לא בוגרים.
והעינין בעיני, הוא שכשאמא נותנת בקבוק, שזה כל מטפלת /סבא וכ' יכול לעשות , אז מילא.
אבל בשביל להניק אישה צריכה להתמודד עם עצמה.
עם כל הנושאים שקשורים בה.

בצורך שלה למנוחה,
למזון איכותי,
למגע (עיסוי וחיבוק) ותנועה(הליכה לבד של חצי שעה מדי יום-סתם זורקת רעיונות)
ובעיקר לתמיכה בכל דרך שהיא בוחרת.תמיכה מהבן זוג, תמיכה מהמשפחה והחברות.
ולדעת להיות אסרטיבית ,כי אחרת , 'נו אז מה שוב היא מתעצבנת'.
ולתת תשובה ברורה או לדעת להתעלם מהנשמות הטובות.
ולהודות על הדברים הטובים ולראות איך התינוק גדל ומתפתח ולא לשכוח להודות לעצמך.

אבל זה בסדר,ישנם אפיקים שונים.
לא שאני מבינה בזה הרבה, אבל עושה לי רושם שאין דרך קיצור.בסופו של דבר כל אחד צריך להתמודד עם מה שהוא צריך להתמודד.

גם אני מזדהה עם הקושי בהנקה. כשהנקתי את הגדול לא הבנתי איך נשים לא מוותרות, אפילו לי עם כח רצון של ברזל היו הרהורי כפירה (כן עם יועצת הנקה ברקע ובכי שלי כל הנקה, נראה לי שהצרחות שלי עשו לו טראומה בעצמן..). לא האמנתי שנשים עוברות את הסיוט הזה וממשיכות להניק. עכשיו אני מניקה ילד שלישי, אבל זה ממש לא פשוט, אני חולמת על קצת אויר ולא מצליחה עם ההנקה.
באופניות אהובות, העולם מורכב.. אין טובים ורעים , חכמים וטיפשים. יש פרמטרים של קושי, יכולת, ואפיקים שונים של נתינה.

היולדת מקבלת תגובות בנוסח "אין לך חלב"

למה להגיד את זה????!!!!!

זה משפט רע שקרי אלים ודורך! זה כמו "את לא יכולה להיות אימא טובה, אין לך את זה

בהתחלה לא אמור להיות הרבה חלב אלא רק כמה טיפות וזה בסדר! גמור!
אחר כך מגיע הגודש.אוהו! הגודש!

יש אחיות ובנות משפחה פשוט חצופות וקרות לב

מעט מניקות כי החיים לא קלים.
קשה לתת כל הזמן ולסבול את הכאב החד בכל הגוף בפרט באיזורים הרגישים והסכין שאת חשה בפטמות.
קשה לקום ולהאכיל כשאת עצמך ללא שינה ומטפלת בעוד ילדים.

צריך לרצות את זה מאוד ולעבוד על האופי

אלא תהליכים שמטע אנשים היום רוצים או מסוגלים לעבור. אנשים מחפשים שיהיה להם קל ונוח. ואני לא מאשימה אותם ולא שופטת.

הנקתי את תלתן עד גיל שנה ועשרה חודשים בכיף והנאה אך ההתחלה היתה קשה וכואבת פיזית ונפשית.

כינור, אהבתי מאוד את הגישה ואת ההצעות המעשיות לאמירות חלופיות.

בעיקר, עזר לי באופן אישי לזכור שההנקה, כלומר היניקה, היא של התינוק, הרבה יותר משל האם.
ההנחה הבסיסית שלי (ורק אלוהים יודעת מאיפה ההנחה הזו באה, אבל בדיעבד היא מועילה מאוד) שתהליך ייצור החלב של גופי הוא מעין תשתית כזאת, שברור שהיא עובדת, מאליה, בלי התכוונות שלי, כמו שתהליך ייצור הרוק וויסות חום הגוף ועוד מיליון תהליכים שהגוף שלי עושה מאליו.
ה"עבודה" היא היניקה, ואת זה התינוק עושה, ויש כאן גם אינסטינקט אבל גם הרבה למידה, וכאן התפקיד שלי לעזור וללמד ולהדריך.

כלומר, גם כשהיו קשיים, הקפדתי לומר לעצמי ש"קצת קשה לתינוקת שלי לתפוס נכון, אני צריכה לעזור לה וללמד אותה, כדי שיהיה לה קל יותר לינוק וכדי שתייצר ביקוש גדול יותר שיגרום לשד לייצר יותר חלב", ומכאן שאם אני לא יודעת איך ללמד אותה ברור שאבקש עזרה מ"מורה מוסמכת" (יועצת הנקה), ללא רגשי נחיתות או אשמה או כשלון...


אני לא בטוחה אם הוא באמת רעב, אבל שיהיה עליי. יש לו בזה רווח גם מבחינה רגשית והתפתחותית, וגם מבחינת ייצור החלב שלי. תיקונונצ'יק: ייצור החלב בשבילו (כאמור, אני רק התשתית שלו...)
התינוק מתוק, חייכן, וגם יונק היטב. -- בדיוק!

תודה על דברייך.

טוב, אז גם אני מנסה לנסח לעצמי תובנה למה כה רבות הנשים ששואפות להנקה מלאה ובדרך משהו משתבש (אם למישהו יש נתונים מספריים עבורי על אחוזי הנשים שרוצות להיניק ולא מצליחות - אשמח לתשובה בדף מחקרים על הנקה ).
יש כאן עניין של מציאות שיוצרת שפה, ושפה שיוצרת מציאות.
גידול תינוק הוא פרוייקט רצוף ספקות וקשיים.
בגידול תינוק ההנקה תופסת מקום מרכזי, כמעט ולא משאירה מקום לשום נושא אחר.
ברגע שיש תחליף זמין להנקה - פתאום מצטייר שהפרוייקט הרצוף ספקות וקשיים הוא לא עצם הגידול, אלא פרוייקט ההנקה.
כשמקץ משבר סוחט כוחות בוחרים לתת תמ"ל - הרבה פעמים רואים הקלה מידית. גם אצל האם וגם אצל התינוק. הצרות שיהיו מכאן והלאה כבר לא ייחשבו ל'קשיי תמ"ל' אלא ל'קשיים בגידול תינוק'. חלק מהחבילה ואין מה לעשות. אבל הקשיים שהיו קודם לכן לא היו חלק מהחבילה של גידול תינוק! הם היו 'קשיים בהנקה'.
כשיש קושי שמצטייר כתולדת בחירה - כשתינוק סובל והפתרון לסבל נראה בהישג יד - מי ה אמא שאוהבת יותר שלא תבחר באלטרנטיבה נטולת הקשיים?
כשהבנתי את זה - הבנתי שצריך לשנות את השפה. גם האמירות הכי מעודדות הנקה - יכול להיות להן חלק בדיכוי ההנקה מעצם זה שהן מפרידות בין 'התינוק' לבין 'ההנקה'. מציירות אותם כשני נושאים נפרדים שכל אחד מהם דורש תשומת לב לעצמו. מכאן קצרה הדרך לוותר על הפחות חשוב מביניהם (ההנקה פחות חשובה מהתינוק, זה מוסכם על כולם, נכון?) לטובת זה שאי-אפשר לוותר עליו. גידול תינוק הוא אתגר גדול מכדי להתמודד עם עוד אתגר בו-בזמן! זה כשאלו שני אתגרים נפרדים. צריך לעבור לשפה שבה אתגר ההנקה היא חלק בלתי נפרד מאתגר גידול התינוק.
בשורות הבאות - משפטים שגורים שאני עצמי נהגתי להשמיע בהקשרים שונים, ולצדם הצעות לתיקון השפה:
משפט: "אני לא בטוחה אם הוא באמת רעב, אבל שיהיה עליי. טוב גם בשבילו וגם בשביל ההנקה" - תיקון: "אני לא בטוחה אם הוא באמת רעב, אבל שיהיה עליי. יש לו בזה רווח גם מבחינה רגשית והתפתחותית, וגם מבחינת ייצור החלב שלי". אלו שני רווחים שלו, לא רווח אחד לו ורווח אחד להנקה.
משפט: "התינוק כבר הגיע למצב נואש, ימים שלמים בלי הרטבות וירידה במשקל. היא הבינה שלפני שהיא דואגת להצלחת ההנקה היא צריכה לדאוג לתינוק" - תיקון: "התינוק כבר הגיע למצב נואש, ימים שלמים בלי הרטבות וירידה במשקל. היא הבינה שהנזק המידי לבריאותו מחוסר תזונה חמור מהנזק שעלול להיגרם לו אם יקבל תחליף חלב". הוויתור על ההנקה הוא נזק לתינוק, גם אם נדחה מפני נזק חמור יותר.
משפט: "התינוק מתוק וחייכן. גם ההנקה הולכת טוב" - תיקון: "התינוק מתוק, חייכן, וגם יונק היטב".
מקובל?

• שמעתי הרבה על נשים בחברות מסורתיות שרוצות להיות 'מודרניות' והמשמעות המיידית היא וויתור על הנקה ולידה,

כך המטפלת הנפאלית של סבתי וכך נשים רבות בסין שבוחרות קיסרי אלקטיבי ולא מניקות,
הן מתקשות להאמין שאנו המערביות עושות זאת מבחירה ושמחה, זה נראה להן פרימיטיבי, מתאים לכפר...*

אגב אני מוסיפה מהצד האזיאתי שאכן המעבר המחריד הזה מחברה מסורתית לחברה מודרנית מתבטא לעיתים כה קרובות בקיסרים אלקטיבים ובקבוקי תמ"ל שממש עצוב. דור לפנינו כולן ילדו כאן בבית פשוט לא היו בתי חולים ובכל כפר הייתה איזה דודה שמכירה את המלאכה. ועכשיו כמעט כולן עומדות בתור לקיסרי. מפחיד.
_
וגם מסביר משהו מדוע נגררתי לקיסרי כל כך בקלות ולמה נאלצתי לעמוד כסכר לפני צבא התמ"ל
מפחיד מאוד

למרות שמאז שאני זוכרת יכולתי להגיע עם הלשון עד האף
אז בטח לא לשון קשורה D-:
המממ. מעניין אם כן.

לא בדקו... למרות שמאז שאני זוכרת יכולתי להגיע עם הלשון עד האף D-: אז היא מאוד גמישה
בכל מקרה ינקתי טוב ולאמא לא כאב והיא המשיכה אח"כ להניק את האחים שלי

שהשמעתי רעשים נורא מוזרים ביניקה והתברר שאני שואפת אוויר עם היניקה
זו יניקה לא תקינה.
תגידי, בדקו לך פעם לשון קשורה או דברים דומים?

הי נקודות!
מסתבר שרוב האנשים בולעים עם לשון נחה על קרקעית הפה ועם פה סגור. תינוקות (ואני) בולעים עם פה פתוח, רווח בין השיניים העליונות לתחתונות ולשון שלוחה קדימה. ככה הרי יונקים (-:

ההשלכות הן שיש לי "נגיסה פתוחה", כלומר השיניים העליונות הקדמיות (הניבים והחותכות) לא נוגעות בתחתונות (7 מ"מ רווח!)
סבלתי גם מכאבים בעיקר בגיל ההתבגרות אבל זה עבר, במיוחד לאחר הביקור אצל ד"ר פיזנטי המדהימה שהסבירה לי איך "לנוח" עם הלשון, איך בולעים, נתנה לי תרגילי דיבור ובכלל איבחנה את הבעייה בפעם הראשונה (אחרי ששנים הדפתי כירורגים-פה-ולסת מלעשות לי ניתוח קשה ומיותר שלאחריו אולי יפגשו שיניי אבל "יתכן ותצטרכי להסתובב עם משככי כאבים" !)
בסה"כ זה בעיקר פגם אסטתי (במיוחד כשאני אוכלת [-: ) ובד"כ אף אחד לא שם לב בכלל.
אבל בתחרויות "מי שותה הכי מהר" בתנועה הייתי תמיד זוכה מקום ראשון! פשוט יונקת בקבוק שלם ברגע בלי לעצור לנשום (-:

יש לי 'בליעה תינוקית' כלומר אני 'יונקת' כשאני בולעת ומעולם לא פיתחתי בליעה 'בוגרת'
אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך, אבל נדמה לי שגם לי יש בליעה של יניקה.

ולכן הלשון דוחפת את השיניים ולאט לאט הלסת העליונה התרחקה מהתחתונה במשך השנים.
מה זה אומר? מה זאת אומרת התרחקה? לאן התרחקה? מה ההשלכות של זה?

האם מישהי יכולה להוסיף בעניין הזה? האם נתקלתם בתינוקות שהתקשו לינוק, או הנקות כואבות שהראו אחר כך קשיי היגוי, אכילה, ריור וכדומה?
אני ינקתי טוב מאוד עד שהפסקתי מעצמי בגיל שנה.
אני סובלת מבעיות לסת (open bite) ורק לפני שנתיים סוף סוף מצאתי רופאה אלטנטיבית שישר מהמשפט הראשון שלי אבחנה את הבעייה- רק משמיעה!- יש לי 'בליעה תינוקית' כלומר אני 'יונקת' כשאני בולעת ומעולם לא פיתחתי בליעה 'בוגרת' (קורה בערך בגיל שנה) ולכן הלשון דוחפת את השיניים ולאט לאט הלסת העליונה התרחקה מהתחתונה במשך השנים.
ואז, בשבוע שעבר, פתאום אמא שלי מספרת לי שאמנם ינקתי טוב אבל שהשמעתי רעשים נורא מוזרים ביניקה והתברר שאני שואפת אוויר עם היניקה (איך זה שלא היו לי בעיות עיכול אין לי מושג). כולם היו מעירים לה שמשהו לא בסדר ואין ואקום אבל אני הלכתי והשמנתי וגדלתי אז היא לא הייתה מודאגת. היא טוענת שהציצים שלה פשוט 'משפריצים' חלב אז לא הייתי צריכה לעבוד יותר מידיי קשה על שאיבה.
בכל מקרה- אני אתפלא אם אין קשר בין שני הדברים (הלסת והיניקה המוזרה). מה אתן חושבות?

פוסט פוסט מודרניות.
אהבתי!

חלוקה קצת פשטנית אבל אני בהחלט רואה את הנטיה

אפשר לאמר שאלה שבוחרות היום להיות עם הילדים בבית אבל לא מתוך חולשה או תלות, אלא מתוך בחירה אמיתית-
הן פוסט פוסט מודרניות.
יש לי חבר טוב שבן זוגו- פסיכולוג.
פעם דיברתי איתו (עם הבן זוג) על ההישארות בבית עם ילדים רכים, הוא בא לי עם הטיעון הזה, שאמא שלו נשארה בבית בשביל לגדל אותו ואת אחיו והוא לא אוהב את זה בכלל...
מעבר לזה הוא חושב שחלק מהביטחון של הילד נבנה מכך שהוריו הולכים לעבוד, מתפרנסים ועצמאיים.
לא הגעתי איתו לעומק הדברים כי הדיבור שלו היה מתנשא וחסר סבלנות.

_מבקשת לבדוק טוב עובדות לפני שכותבים.
הקשר ש"נמצא" בין אוטיזם לחיסונים הופרך והתברר שמלכתחילה כנראה לא ממש היה קיים._
לא מדובר ב"עובדות". הקשר לא "הופרך". מה שכן, אין לו עדיין ראיות מספיקות. (וזה אחד הדברים שהורים של ילדים אוטיסטיים נלחמים למענו - תקציב למחקרים איכותיים שיבדקו את הקשר).
אם העלית במחקרך "רק מחקר אחד", פשוט לא חקרת מספיק. אני מניחה שאת מתייחסת למחקר של ד"ר ווייקפילד לגבי ה-MMR, שאין לו שום קשר לטענה לגבי הקשר בין התמירוסל בחיסונים ואוטיזם (ב-MMR אין תמירוסל. מדובר בשתי טענות שונות, מה שהרבה אנשים לא מבינים).

וסיפרה שהכריחו אותה להניק עד גיל שנתיים כי ככה זה שם.
מעניין, מי הכריח?
עצוב (גם לאישה, גם לחברה, גם לתינוק שהניקה אותו אם לא שמחה)

שמעתי הרבה על נשים בחברות מסורתיות שרוצות להיות 'מודרניות' והמשמעות המיידית היא וויתור על הנקה ולידה,
כך המטפלת הנפאלית של סבתי וכך נשים רבות בסין שבוחרות קיסרי אלקטיבי ולא מניקות,
הן מתקשות להאמין שאנו המערביות עושות זאת מבחירה ושמחה, זה נראה להן פרימיטיבי, מתאים לכפר...

הרי חלק גדול מהמגמה הנוכחית בארץ של לא להניק היא דור שני לחברות מסורתיות פה שהניקו וויתרו על התפתחות אישית וכו'
אני לעומת זאת, שכל כך מאמינה בהנקה, דור שני לחברה אירופאית מודרנית-
אותי הניקו עד גיל 3 חודשים וגם אז כל 3 שעות ובין לבין נתנו בקבוקים אם צרחתי מרעב,

חלוקה קצת פשטנית אבל אני בהחלט רואה את הנטיה

ומשם אין דרך חזרה
לגמרי.
גם כשעושים את זה שוב ושוב ההתחלה היא ממש לא כיפית אבל שווה את כל הרגעים הקטנים האלה שציינת.

חזרתי לעבוד לאחרונה, למשרה חלקית ביותר. המטפלת של הקטנה היא אירנית, וסיפרה שהכריחו אותה להניק עד גיל שנתיים כי ככה זה שם. היא הרגישה שאחרי 8-9 חדשים זה מספיק. ולמרות שעשתה את זה,היא לא מבינה למה פעוט צריך לינוק.

אמא ללי חותמת על כל מה שכתבת, מרגיש לי שהצלחת לתמצת בדיוק רב את כל הסוגיה
ובפרט
ומשם אין דרך חזרה

האם נתקלתם בתינוקות שהתקשו לינוק, או הנקות כואבות שהראו אחר כך קשיי היגוי, אכילה, ריור וכדומה?
לשון קשורה.

אין קשר בין הלסת לדיבור.
זה לא נכון. הרי הלסת משמשת כאביזר המכני שממש את פקודות הדיבור מהמח, באותו אופן לאף, לשפתיים, לחך, לענבל ולגרון יש חשיבות ביכולת להפיק דיבור ! אולי אין קשר בין הלסת לשפה, שהיא זו שמגיעה מהמוח אבל הדיבור, היכולת המוטורית הזו נשענת על האיברים השונים.

וחוצמזה, אמא ללי חותמת על כל מה שכתבת, מרגיש לי שהצלחת לתמצת בדיוק רב את כל הסוגיה

חמותי קלינאית תקשורת, זכור לי שהיא חזרה פעם מכנס מקצועי וסיפרה לי שהם שמעו הרצאה על החיוניות של הנקה להתפתחות תקינה של הלסת ושל כל מיני שרירים שמשמשים לדיבור בהמשך. אני מניחה שההבדלים הם כאלה שאפשר לאתר אותם רק במחקר על אוכלוסיה גדולה עם בידוד של משתנים אחרים, מידע על תינוק אחד (גם אם הוא בכיוון הזה) הוא אנקדוטלי...

אין קשר בין הלסת לדיבור. הדיבור בא מהמוח, ממרכזי השפה. גם פעוט שמדבר בצורה משובשת פיזית יש לו שפה. אפילו חירשים שלא מדברים בעזרת הקול אלא בעזרת התנועות יש להם שפה.

השבוע פתאום היה לי רגע של תובנה, שבו הבנתי למה מעט מניקות. (זאת הסיבה שנכנסתי לדף מלכתחילה).

כי ההתחלה היא ממש לא כיפית. הגודש, הטפטופים, הפדים בחזייה, ההנקות הארוכות והצפופות, הסרבול, ההבטחות שתינוקות תמ"ל ישנים יותר בלילה. וכל זה כשאת אחרי לידה. ואם בכל מקרה את חוזרת לעבוד אחרי 3-4 חודשים, ולא רואה את עצמך שואבת... אז זה יכול להיתפס כסרבול מיותר.
מי שהיתה חשופה לתינוקות שינקו לאורך זמן, או מי שמגיעה עם הרבה ידע ונכונות לבסס הנקה ולהמשיך גם אם ההתחלה קשה, תגיע לשלבים המענגים באמת, ומשם אין דרך חזרה . אבל נדמה לי שאם אין את הנחישות הפנימית, ואין סביבה מניקה (ובהקשר הזה לא מספיקה תמיכה עקרונית בהנקה, מן הפה לחוץ, כמו שרואים בהרבה מקומות), אז יש עולם שלם וקסום שפשוט לא נחשפים אליו במעגלים רבים.
נורא קשה להסביר במלים למישהי שלא ראתה בעיניה את עוצמת התחושה והעונג של תינוקת שמתגלגלת מצחוק עם הציצי בפה בגלל שמדגדגים אותה, או שמלטפת אותך תוך כדי הנקה, או שזוחלת לכיוונך מקצה החדר עם המבט הממוקד והנהמה הספציפית של ציצי עכשיו... וכשזה מרגיש כמו הקרבה או ויתור על עצמך, ומסביב רק מספרים לך שאצלנו אף אחד לא ינק וכולם יצאו בסדר, אז מאיפה מוצאים את הכוח להמשיך?

ביום יומיים הראשונים אחרי הלידה ממש לא בהכרח יונקים הרבה.
תינוקות נולדים עם המון מאגרי נוזלים ואין צורך להאכיל ביותר ממה שיש - קולוסטרום. זה נורמלי לאבד 10% מהמשקל אחרי הלידה, כל עוד משקל הלידה הושג תוך שבועיים.
הפחדות על התייבשות כל כך מעט זמן לאחר הלידה, מובילות למתן תמ"ל ומורידות את הסיכויים להצלחת ההנקה.

תינוקת שישנה כל הלילה, אחרי היממה הראשונה לאחר הלידה, זו תינוקת שהולכת ונחלשת ואולי גם מתייבשת. בגיל הזה צריכים לינוק סביב לשעון.
אני לא אשת מקצוע אבל יצא לי לקרוא הרבה דברים בדיוק הפוכים מזה. למיטב ידיעתי ביום יומיים הראשונים אחרי הלידה ממש לא בהכרח יונקים הרבה, והקולוסטרום הוא כל כך מרוכז שמספיקות גם כמויות מזעריות. בכורתי ישנה חלק ניכר מהיממה שאחרי הלידה והיתה יונקת מצטיינת מהרגע הראשון, ובמהלך השעות האלה ראתה אותה יועצת הנקה שלא ציינה שום בעיה בשינה הארוכה.... אחרי שמגיע החלב זה סיפור אחר.


האם מישהי יכולה להוסיף בעניין הזה? האם נתקלתם בתינוקות שהתקשו לינוק, או הנקות כואבות שהראו אחר כך קשיי היגוי, אכילה, ריור וכדומה?
חמותי קלינאית תקשורת, זכור לי שהיא חזרה פעם מכנס מקצועי וסיפרה לי שהם שמעו הרצאה על החיוניות של הנקה להתפתחות תקינה של הלסת ושל כל מיני שרירים שמשמשים לדיבור בהמשך. אני מניחה שההבדלים הם כאלה שאפשר לאתר אותם רק במחקר על אוכלוסיה גדולה עם בידוד של משתנים אחרים, מידע על תינוק אחד (גם אם הוא בכיוון הזה) הוא אנקדוטלי...

האם מישהי יכולה להוסיף בעניין הזה? האם נתקלתם בתינוקות שהתקשו לינוק, או הנקות כואבות שהראו אחר כך קשיי היגוי, אכילה, ריור וכדומה?
אני לא יודעת אבל אני יודעת שבמרפאת ההנקה באודים עובדת קלינאית תקשורת אז נשמע סביר שזה קשור.

התכוונתי שנה וחצי, כמובן...

בוחרת באהבה- אצלי דווקא הפוך- הגדול שינק "טוב" דיבר מאוחר, הקטן שהכאיב בהנקה בגיל חצי שנה כבר הרכיב משפטים בני 2 מילים...

זה אמיתי? זה לא כמו לרכב על אופניים? חשבתי שחסכתי את זה לפעמים הבאות
אוייייי... סליחה, באתי לחזק ונמצאתי מפחידה.
רק לומר שזה מאוד אישי ומשתנה ותלוי בהרבה גורמים, מובנים ובלתי מובנים, צפויים ובלתי צפויים, מדידים ובלתי מדידים.
זה פתאום ברח לי למקום שלא רציתי, כן הנקה זה כל כך פשוט וטבעי- הרגשתי את זה מאיר מבפנים גם כשזה היה קשה מבחוץ

_יש מה ללמוד וגם כל תינוק הוא שונה.
לפעמים יש מבנה פה שמקשה יותר על היניקה, גם זה משהו שכדאי לברר._

התינוק גם צריך ללמוד מבחינה מוטורית איך לינוק בצורה יעילה, מתעוררת לי בדל של תאוריה שמקשרת למידה מוטורית בכלל ושל הפה בפרט עם בעיות הנקה
האם מישהי יכולה להוסיף בעניין הזה? האם נתקלתם בתינוקות שהתקשו לינוק, או הנקות כואבות שהראו אחר כך קשיי היגוי, אכילה, ריור וכדומה?

תודה על ההערה החשובה, שוחחתי בינתיים עם לילך רוכל (יועצת הנקה), חלק מהדברים שכתבת אכן נכונים (צהבת) ובכל זאת ה"חלב שלך לא מספיק" הוא משפט שצריך למגר.
עם ובלי קשר:
אני מרגישה שכדי להניק צריך ממש להילחם (במימסד ובציבור) כשבפועל זה הדבר הכי טבעי.
אני מניקה בת שנה וארבעה חודשים ולא מפסיקה לשמוע תגובות כמו: עד מתי? ו"מתי תפסיקי?". היא בת שנה וארבעה חודשים! קטנטונת! למה להפסיק? אני עובדת, היא אוכלת אוכל רגיל וגם יונקת. מה יותר טוב מזה? (הכוונה לאוכל, הייתי מוותרת על העבודה )

רוני, בואי נעשה קצת סדר בדברים: בבתי חולים בהחלט יש בורות בנוגע להנקה, וגרוע מזה- החלטות שנובעות מתוך נוחות למערכת. אבל צריך להסתכל על התמונה קצת יותר בגדול- מה משקל הלידה של התינוקת? האם היא עברה לידה קשה? העלתה חום? אולי צהבת?
ביומיים שלושה הראשונים אין חלב- כך שאי אפשר להגיד שאין מספיק. תינוקת שישנה כל הלילה, אחרי היממה הראשונה לאחר הלידה, זו תינוקת שהולכת ונחלשת ואולי גם מתייבשת. בגיל הזה צריכים לינוק סביב לשעון. ברגע שהיא מפספסת יותר מידי ארוחות, עולה הסכנה שלה להעלות חום ולפתח צהבת- ואז הפורמולה כבר כמעט בלתי נמנעת. נכון שלא צריך לתת פורמולה על ההתחלה, אבל בהחלט צריך להעיר אם תינוקות ישנים יותר מידי, ואם התינוק לא מעוניין לינוק- לסחוט קולוסטרום לכפית ולהאכיל.

כי בתי החולים בורים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אחותי ילדה שלשום ובגלל שהתינוקת ישנה כל הלילה החליטו שצריך לתת לה מטרנה!!!!!!!!!!!! שהחלב לא מספיק!!!!!!!!!!!!!!!פשוט לא יאומן!
אם מערערים ליולדות את הביטחון בחלב שלהן בשלב כל כך מוקדם, איך יסתדרו אח"כ עם תינוק צורח בבית? (מגזים או מכל סיבה אחרת שהיא???)

אוד ליה את כ"כ צודקת.
אני נפגשת לא מעט עם אמהות "מנוסות" שמגלות בעיות רק בשני, שלישי ומעלה...
יש מה ללמוד וגם כל תינוק הוא שונה.
לפעמים יש מבנה פה שמקשה יותר על היניקה, גם זה משהו שכדאי לברר.

אצלי בהנקה הראשונה הכל הלך חלק, לא ידעתי מה זה פצע או כאב, התינוק נולד גדול וישר ינק כמו מקצוען (בבית חולים, מייד אחרי הלידה לא רצה להתחבר, רק כשעה אחרי הלידה הצלחתי בכלל להניק אותו...)
הנקתי אותו עד גיל שנה וחודשיים, הייתי בחודש חמישי של ההריון של הקטן.
הקטן נולד בבית, היה עלי ללא ניתוק מרגע הלידה, למעט הוצאת השיליה והמקלחת.
וההנקה כאבה, כמה שכאבה...

לדעתי הגורם העיקרי היה שלא הקפדתי על תפיסה נכונה. הייתי רגילה להניק פעוט, שמתחבר ויודע מה לעשות ואיך. עם הגדול לפני הלידה הכנתי את עצמי, ראיתי סרטוני הדרכה (אסתר גרוניס, הופ הורים, לפחות משהו אחד טוב היה בערוץ הזה P-:) קראתי באינטרנט, ואז כשהוא יצא ידעתי איך לחבר אותו נכון (פטמה מול האף, שיפתח פה גדול ולא כמו בבקבוק פטמה ישר לפה, למשל).
עם הקטן הייתי שאננה כי הרי "אני יודעת להניק"... ואז היה סיוט- פצעים, דימומים, כאבי תופת!
בגלל שאני יודעת שהנקה לא אמורה לכאוב ידעתי לשפר לו תנוחה (לבד, לא נעזרתי ביועצת הנקה)- והבעיה נפתרה. אבל עדיין מעולם לא "זרם" איתו כמו עם הגדול, תמיד היה קצת לא נעים אם ההנקה התארכה. עם הגדול יכולתי להניק שעות ברצף בלי שיכאב טיפה אפילו...
דבר נוסף, שבגלל העייפות לא הקפדתי בלילה (על התפיסה) וזה היה הכי גרוע... אחרי כמה זמן, כשקלטתי איפה הבעיה, הכרחתי את עצמי במשך תקופה ממש לקום בלילה, להתיישב במקום להניק בשכיבה, ולשים לב שהוא תופס טוב. אחרי כמה זמן יכולתי לחזור להניק בשכיבה. אבל גם אז- עם הקפדה קודם על חיבור נכון... אחרת היה ממש לא נעים. כנראה שפיספסתי איתו את הלימוד הזה של ההתחלה, וזה נגרר ככה שגם בגיל שנה הייתי צריכה לפעמים לתקן לו את התפיסה.
חשבתי שאני יודעת להניק, שכחתי שהוא גם צריך ללמוד איך לינוק...

גם נשים שמניקות ילד שני או שלישי והניקו עד גיל שנתים, מספרות שבשבועות הראשונים יש למידה הדדית של מלאכת ההנקה ויש כאב לפעמים מטריף ממש
זה אמיתי? זה לא כמו לרכב על אופניים? חשבתי שחסכתי את זה לפעמים הבאות )-:

סלט פירות תינוקות במשקל לידה גבוה מועדים להיפוגליקמיה, לכן ההוראה להעיר כל 3 שעות לארוחה גם בלילה, רלוונטית ביותר.

ואם להיות פחות דוגמטית ויותר לספר סיפור אישי בעצמי--
אז אחרי הלידה- הניתוח (עם כל המשמעויות הפיזיות והרגשיות שלא כאן המקום) ועם כאבי ההנקה הסיזיפיים
פניתי שוב לספר "לידה פעילה" ולכל הדפים החשובים והיפים פה
וחפשתי בהם את עצמי ולא מצאתי עצה
מה שעלה משם היה- (קצת ציניות, סליחה, חייבת): כולם טועים, החברה המודרנית אשמה , אם רק תעשו כמוני יהיה לכם סבבה
אבל אני גם 'באופן' ולא היה לי סבבה
אני צריכה דרך 'באופנית' להתמודד ממש, לעומק, בפשטות, בדקות עם מה שהחיים האלה מזמנים לי, ברוך ה'
אז הבנתי למה מעט מניקות
ואת דרכי בררתי לי לאט, לבד.

בשמת תודה על התמיכה קודם כל

אף שידעתי שזה קשה ואינטנסיבי וכואב וכו'

אין לי רצון או יכולת לערוך סטטיסטיקות מדויקות, אני רואה סביבי נשים ומכירה סיפורים רבים של מניקות שמספרות על התחלה קשה.
גם נשים שמניקות ילד שני או שלישי והניקו עד גיל שנתים, מספרות שבשבועות הראשונים יש למידה הדדית של מלאכת ההנקה ויש כאב לפעמים מטריף ממש, מכירה מעט סיפורים קשים של יולדות שכל כך כמהו ורצו ונלחמו להניק והן ממש נשים כמוני וכמוך, ובסוף וויתרו לא הצליחו.
מכירה גם כמה נשים שהלך להן ממש חלק, אחת מהן עברה זירוז, אפידורל וקיסרי חירום והניקה לראשונה רק למחרת! אחרי תמ"ל!

_אני רק רוצה להעיר, ככה בקטן, שזה ממש לא חייב להיות ככה. ההנקה יכולה גם להיות קלה, פשוטה, נעימה וללא כל כאבים.
אם כואב, בדרך כלל סימן שמשהו לא בסדר._
בסיפור שלנו למדתי הרבה על ההנקה לפני והשתדלתי להערך הן מבחינת ידע והן מבחינת נכונות להתמודד,היתה לי תמיכה מסביב,
את המערכת בבית החולים ידעתי איך לנפנף.. היינו בביות מלא ללא תמ"ל אפילו שהוא נולד קטנטן עם פה קטנטן,
פניתי מייד ליועצת הנקה שעזרה לי לשפר את התפיסה( ואח"כ לעוד כמה) והכאבים המשיכו.

בהתחלה באמת חשבתי שמשהו לא בסדר, שאלתי הרבה למה ומה
עברתי ניתוח חירום לאחר לידת בית כך שגם מבחינה רגשית היה לא פשוט וגם לניתוח עצמו ההשפעות שכולנו יודעים
נכנסתי לעומק של בירורים והבנות עם עצמי על משמעויות פנימיות יותר רגשיות ונפשיות של הנושא
בגיל חודשיים יועצת הנקה (טובה) אמרה לי שהתפיסה טובה ו95% מהנשים לא היו חשות כאב,
היא סברה שהכאב יפחת בהדרגה וכך היה, התינוק גם נעשה יונק יותר אפקטיבי ההנקות התקצרו וסביבות גיל 3 חודשים הכאב פחת משמעותית
היום

מה שאני רוצה לומר בעצם זה להזהר מסטטיסטיקות ומדוגמות, אנחנו צריכות לעשות מה שאנחנו יכולות ואנחנו אכן עושות את זה במלוא עוצמתינו
אבל לא הכל תלוי בנו וסיפור ההריון-לידה-הנקה שלי פשוט הראה לי את זה שוב ושוב מלווה בהמון שמחה וכאב

אני עדיין מתלבטת מה לעשות בלידה הבאה...
אם תהיי עדיין בתאילנד יכול להיות ששווה לך לבדוק מה קורה בבית היולדות המקומי, בתאית...

גל הנה אמא אכן היה לי ברור שהקולסטרום יקר מפז אך לא בהכרך נועד למלא תחושות רעב... גם מה בשמת א כתבה, הכל קראתי בספרים ובאינטרנט ועשיתי שיעורי בית מצויינים. העיניין הוא שמה שתפש אותי לא מוכנה זה שהייתי בטוחה שכולם יודעים את כל הדברים-המובנים-מאליהם האלו ואילו אני, אם טרייה שמעולם לא היתה בסביבת תינוקות, צריכה לנבור ולחרוש עם הספרים כדי לקבל קצת בסיס של ידע. מה שגיליתי זה שבמקום ידע (וגם קצת אינטואיציה הייתי אומרת - לא צריך לקרוא בספר שאם תינוק יקבל 30 מ"ל מים או תמ"ל מתוך חור ענק בבת אחת אז אחרי זה הוא לא ירצה לעמול על כפית וחצי קולוסטרום. וגם לא צריך דעת מומחים כדי להבין בתחושה של אם בטוחה שאם את והתינוק בריאים אז גם יש לו את כל מה שהוא צריך בגוף עוד מהרחם והוא לא ימות מרעב או "יתייבש" כמו שאמרו לי בבי"ח כל הזמן, כאילו אנחנו במדבר ולא בחדר ממוזג) בקיצור במקום ידע וקצת האזנה לתחושות והגיון בריאכולם הולכים שולל אחרי פחדים נבובים, אמונות תפלות והכי כואב - שטיפת מוח תעשייתית של חברות התמ"ל ואינטרסנטים אחרים.
מי יקשיב לילדה פותה שאך זה ילדה? מה היא יודעת?

אני רוצה גם להוסיף שבסה"כ הכל לא היה כל כך קשה. כן הוא צרח והתפתל ולא תפס את הפטמה. אבל כל זה היה בכמה ימים ראשונים ובצורה כזו או אחרת גם בכמה שבועות אחרי. זה לא היה כל כך נורא, כי הייתי מוכנה לזה וכי ידעתי שזה בסה"כ נורמלי וכולם עוברות את זה ובטח בילד ראשון. מה שהיה קשה, וזו היתה מטרת הסיפור, הוא ההתמודדות עם הביקורת והתגובות הלא תומכות והתוקפניות בעליל. מה שנראה לי מכל זה ומסיפורים דומים שאני שומעת פה על הדף, זה שזה גם נפוץ בארץ. כל הזמו אמרתי לעצמי שאם הייתי יולדת בארץ אז היה לי את כל העזרה בהנקה שאני צריכה ושכולם היו מעודדות אותי. ואני רואה שזה לא לגמרי כך. חבל. אני עדיין מתלבטת מה לעשות בלידה הבאה...

הו, ושכחתי לציין שהיא ילדה בששי אחה"צ. רצתה לראות יועצת בבי"ח אבל הן לא עובדות בסופ"ש. פה היה סופ"ש ארוך. אז מי שצריכה עזרה בשבת-ראשון-שני, לא תקבל. בא לי לצרוח!|אוף|

יש שם תינוק שהוא אינדיוידואל
לכן אי אפשר לדעת מה תהיה ההשפעה של שילוב בקבוק, אם בלבול פטמות, סרבנות בקבוק, או האכלה מוצלחת בכל צורה ודרך.
מדריכת הלה לצ'ה בקבוצה שלי תמיד מספרת על חברה שלה, אם לשלישיה שהניקה אותם מלא (!!) והיתה צריכה לצאת לחתונה כשהיו בני שלושה חודשים, השאירה להם בקבוקים.
אחד לקח בשמחה, ואחרי הארוע המשיך לינוק כרגיל.
אחד לא לקח, צם עד שאמא חזרה.
אחד לקח ומאותו יום העדיף בקבוק לגמרי. לא הסכים לינוק.

אז לכי תדעי. זה הימור. גם כשמשתמשים בבקבוקים עם זרימה איטית ופטמה גדולה. הימור.

ולגבי הלחץ בבתי החולים... הלכתי אתמול לבקר חברה שעברה קיסרי ביום ששי בלילה (לא אפרט לגבי הלידה עצמה... גם על זה יש כל כך הרבה מה לכתוב).
דיברתי איתה בשבת בערב והרגעתי אותה קצת, וקבענו שאבוא למחרת.
לחצו עליה שתתן בקבוק כי התינוקת ירדה 4% מהמשקל שלה. אז הרגעתי אותה.
אמרו לה שתעיר את התינוקת כל שעתיים-שלוש בלילה להנקה. תינוקת שנולדה 4 קילו! מזל שמזה היא התעלמה.
אמא שלה היתה איתה שם בלילה והיא לוחצת להניח את התינוקת בעריסה, שלא תתרגל.
אז היא היתה קצת מודאגת מזה שהיא נרדמת על הציצי אחרי הנקה קצרה, אמרתי לה להפשיט וכו'... והיא היתה קצת מודאגת שהילדה תתרגל לישון עליה כי היא מתעוררת איך שהיא מניחה אותה.

מדהים כמה קל ללחוץ ולהשפיע על אישה אחרי לידה ראשונה.
וזו חברה שבאה כל חודש ללהלצ'ה, להתכונן. היא יודעת המון. בלי זה, אני מניחה שהיתה יוצאת עם בקבוק הביתה.

אם האמא נותנת את הבקבוק בעצמה זה הכי "מסוכן" להנקה. אם זה מישהו אחר והאמא לא בבית בכלל זה יכול לעבוד טוב.
אצלנו זה לא עבד, ניסיתי, אאוץ'. יותר מפעם-פעמיים, בהזדמנויות שונות. היא היתה כל כך מבועתת מהעדרי או מהרעיון שמישהו מנסה להאכיל אותה שלא היה שום סיכוי שמישהו אחר יצליח ללמד אותה לשתות מבקבוק, היא סירבה לגמרי. רק כשהחלטתי ללמד בעצמי ועשיתי את זה בדרך איטית, הדרגתית ומאד רכה ואוהבת, הצלחתי קצת לגרום לה להתיידד עם הבקבוק ואז גם אחרים יכלו. בשניה שזה קרה לא נתתי לה יותר בקבוק לעולם אף פעם, אבל כן הייתי צריכה לעזור לה לעבור את ההתחלה בעצמי.
כדאי לדעת שכל כלל הוא נכון באופן כללי ובסופו של דבר יש שם תינוק שהוא אינדיוידואל.

לי למשל היה ברור שבקבוקים ידפקו לי את ההנקה.
אל תשאלו אותי איך אבל זה היה לי ברור מתוך הכרות עם התינוקת והיום זה ברור לי עוד הרבה יותר. האכלתי במזרק בהתחלה(שאוב) רק כדי לא לתת בקבוק. קיבלתי בהמשך הוכחות לעניין.
אצלי מעולם לא הגיע גודש ביום השלישי, פשוט לא היה והיא התחילה להיות רעבה... בגיל 3 כשהפסקתי להניק, היה גודש מטורף....

בקשר לחזרה לעבודה, נראה כאן בדף שיש שתי אפשרויות: לשאוב או להפסיק להניק...
אני למשל, אחרי שהתעניתי כמה פעמים בשביל לשאוב מעט, שבסוף גם נזרק כי התינוק לא רצה לאכול, נתתי תמ"ל (ז"א המטפלת נתנה...) כשלא הייתי איתו. בגיל 4-5 חודשים כבר לא יכולתי לקחת אותו איתי ללימודים, ו-3 פעמים בשבוע, הוא קיבל מטרנה.
אם האלטרנטיבה היא לא להניק בכלל כי השאיבות "מכסחות", ומניסיון בשבילי זה לא היה אפשרי לעמוד בזה לאורך זמן, אפשר לשלב תמ"ל, תחת הכללים הבאים שעוזרים למניעת בלבול פטמות. קראתי אותם לפני הלידה בפורום הנקה של סטארמד (אמא ל-5? אם זכרוני אינו מטעיני), וזה מאוד עזר:
שההנקה מבוססת (תינוק בן כמה חודשים), שהאמא לא תתן את הבקבוק בעצמה, עדיף שלא תהיה בבית בכלל, וכשהאמא עם התינוק שתתנהג כאילו לא המציאו את הבקבוק מעולם. (אם החסרתי משהו סליחה, זה היה מלפני יותר מארבע שנים...)

אם האמא נותנת את הבקבוק בעצמה זה הכי "מסוכן" להנקה. אם זה מישהו אחר והאמא לא בבית בכלל זה יכול לעבוד טוב.

במאמר מוסגר, הילדים שלי אמנם קיבלו בקבוק, אבל לא כל כך שתו ממנו (גם לא שאוב)... חיכו לציצי לפעמים גם 4-5 שעות, שתו אולי 40-60 וחיכו (בלי לבכות, פשוט ישנו או משהו עד ש"הריחו" אותי יודעים מה טוב להם

נקודות, חשוב לדייק: למרבה המזל, לך זה לא דפק את ההנקה. ואפרופו זה - אני חושבת שגם כאן זה נכון - לרוב זה לא דופק את ההנקה, אולי משבש קצת את המכניקה של התינוק, אבל רוב התינוקות מתגברים על זה תוך כמה הנקות.

אני רק רוצה להעיר, ככה בקטן, שזה ממש לא חייב להיות ככה. ההנקה יכולה גם להיות קלה, פשוטה, נעימה וללא כל כאבים.
למעשה לרוב המניקות זה הולך פחות או יותר ככה, אם מהרגע הראשון, ואם אחרי עצה קטנה של בעלת נסיון. כמובן שיש את אלו שסובלות מסיבות שונות (ואגב, בשמת- הבעיה של פה קטן לגודל הפטמה היא משהו שלא מדברים עליו מספיק, ודווקא זה נושא מאד נפוץ, ולעתים חסר פתרון), והן באמת זקוקות לתמיכה והדרכה מתאימה. אבל לדעתי הן לא הרוב.

כשנותנים תמ"ל זה מזרז את הוצאת המיקוניום ואז התינוק יותר רעב
דווקא לא.
בקולוסטרום יש חומר מיוחד שעוזר לשיחרור המקוניום, ואין קשר לרעב.

גם אני נתתי כמה תמ"ל - שניים שלושה בלחץ אמא שלי והאחיות. לא נורא זה לא דופק את ההנקה.
נקודות, חשוב לדייק: למרבה המזל, לך זה לא דפק את ההנקה.
אבל יש סיכון שכן, וזה קרה להרבה אחרות. לכן זהירות. היה לך מזל גדול!

כל הכבוד לכן על המאבקים. גם אני נאבקתי אחרי קיסרי, גם לי לא היו תומכים מסביבי, גם לי ניסוי לדחוף תמ"ל בכל דרך אפשרית ואפילו שהתינוקת שלי הייתה צמודה אלי גם בלילה (כך שהן בתינוקיה לא היו צריכות שקט תעשייתי של התינוקת שלי)- היו כל כך הרבה מאבקים שלא אוכל להעלות אותם פה,
רוצה להעלות את האפשרות של השוק של הגוף אחרי הניתוח ולא יודעת כמה זמן לוקח לו להערך לקראת ההנקה.
גם אצלי כעבור 3 ימים פתאום התנפח הציצי בצורה ניכרת ואז פרץ החלב (-:.
יש עוד בעיה לדעתי ולא על סמך ידע מקצועי: כשנותנים תמ"ל זה מזרז את הוצאת המיקוניום ואז התינוק יותר רעב.
גם אני נתתי כמה תמ"ל - שניים שלושה בלחץ אמא שלי והאחיות. לא נורא זה לא דופק את ההנקה. היא פשוט כל כך צרחה...
יש לציין שאני פגשתי בבית החולים יועצת הנקה שדווקא עזרה לי בתחילת הדרך .
מה שמאוד חשוב לציין וזה כתוב בכל ספר הריון ולידה - שההנקה בהתחלה גורמת לכווצים ברחם. דבר שתורם רבות ומזרז את חזרת הגופ לעצמו - מה שקורה אחרי ניתוח קיסרי הוא שההנקה יוצרת כווצים וזה כואב בתפרים הפנימיים של הניתוח. זה כואב מאוד מאוד אבל אז מה? זה כואב כמה ימים בודדים והכאב הולך ופוחת. זה תהליך חשוב לגוף.

אני מניקה כבר מעל 4 שנים ומתוכן שנה וחצי הנקתי שניים.
תדע כל אם עבריה:
ההנקה גרמה לי לרזות מאוד מאוד מאוד. אז זה טוב גם לדיאטה (-: - אני יודעת שלא אצל כל אחת אבל...יש סיכוי.

הקשיים בהנקה בדרך כלל נוצרים רק בתחילת הדרך ועם הילד הראשון - צריך טיפה עצה וקריאה מוקדמת ואחר כך הכל זורם.
זה נהדר להניק- הפיצו ברבים (-:

אף שידעתי שזה קשה ואינטנסיבי וכואב וכו'
אני רק רוצה להעיר, ככה בקטן, שזה ממש לא חייב להיות ככה. ההנקה יכולה גם להיות קלה, פשוטה, נעימה וללא כל כאבים.
אם כואב, בדרך כלל סימן שמשהו לא בסדר, לא מתנהל כשורה. לפעמים, מה שלא מתנהל כשורה הוא בסך הכל שהפה של הרך הנולד עדיין ממש פצפון, ותוך כמה ימים הוא יגדל וישפר את התפיסה, אבל לרוב מה שלא בסדר הוא תנוחת הנקה והיצמדות לא טובה.
לצערנו, אנחנו כבר לא חיות בחברה מיניקה. לכן, במקום לקבל טיפים ותמיכה, היולדת מקבלת תגובות בנוסח "אין לך חלב" S-: בחברה מיניקה, היולדת מוקפת נשים שכבר הניקו, שמתקנות לה את התפיסה, שמביאות לה כרית לשיפור, ובכלל - כבר מינקות האמא-לעתיד גדלה תוך התבוננות באמהות מיניקות סביבה, וכל התנועות כל כך מוטמעות בה, שאין באמת צורך לעזור לה. הכל באינסטינקט.
למשל, בחברה שלנו לדעתי כל אחת יודעת להרים תינוק לגרעפס. כל אחת. אפילו מי שלא עשתה את זה מעולם, עד שילדה. התנועה הזאת, רואים אותה באלף מקומות. אם ראית תינוק, ראית איך מחזיקים אותו כנגד הכתף וטופחים לו על הגב בעדינות לגרעפס. ראית מיליון פעם. כשיגיע תורך, את פשוט תעשי את זה. את לא תרוצי בלילה אחרי אחיות שיראו לך. זה פשוט לא יקרה. כי ראית. כי זה מסביבך. כי גם תינוקות שמקבלים תמ"ל מיומם הראשון, מרימים אותם לגרעפס באותה צורה.
ולכן כשאת עושה את זה, את עושה את זה ביד קלה ובטוחה.
אילו כך היתה ההנקה בחברה שלנו, הכל היה נראה אחרת.

בוחרת באהבה, את גיבורה

צ'ילי ושמן זית, וואו! איזה סיפור.
כ"כ שמחה לשמוע שאת אחרי כל זה ושבאת חמושה בידע ובבטחון חזקים כ"כ. זה ממש לא מובן מאליו
וכמובן, הבעיה עם החלב היתה כנראה בגלל הניתוח הקיסרי. כלומר, לעתים הניתוח גורם לעיכוב בהיווצרות החלב אחרי הלידה.
מצד שני, לא בטוח שלא היה לך "חלב".
בשלושת הימים הראשונים ממילא לא מדובר בחלב אלא בקולוסטרום, חלב מיוחד ששווה את משקלו בזהב, והוא קיים בכמות של כפיות בודדות בכל הנקה. בין כפית לאולי שלוש כפיות... יכול להיות שכן היה לך קולוסטרום, אבל:

• התינוק שלך התקשה לינוק אותו בגלל שאף אחד לא ידע לעזור לך עם התנוחה (חוץ מאותה אחות, מעיין במדבר) והוא לא תפס טוב.
• נתנו לתינוק שלך תמ"ל ומים (!) וזה גרם לו לבלבול פטמות, שהקשה עליו ללמוד לינוק מהשד.
• התמ"ל והמים ניתנו כנראה בכמות גדולה מדי. מה שקורה, תינוק שרק נולד בנוי לינוק כמות קטנה כל הנקה, משהו כמו שתי כפיות נגיד. ואז, מכניסים לו כמות אדירה בבת אחת בבקבוק בבית החולים, כמות שמצד אחד נשפכת לו לגרון בבום, ומצד שני מנפחת לו את הקיבה הקטנטנה שלו מעל ומעבר למידה שלה. ואז, כשהתינוק הזה מגיע לינוק ומקבל את שתי הכפיות של הקולוסטרום מאמא - הוא מתעצבן, כי הוא כבר מצפה לכמות שתגיע בקלות, לא לשתי כפיות שצריך לחלוב.

אגב, הקולוסטרום ממשיך להיווצר עוד כשבועיים שלושה, ואז התינוק פשוט יונק חלב עם קולוסטרום. כמות הקולוסטרום הולכת ופוחתת עם הזמן וכמות החלב גדלה, וגם החלב משתנה.

כל הכבוד לך על ההתמדה והנחישות, על שעמדת מול כל כך הרבה מאבקים נגדך, ואפילו מול חמות לא תומכת.

וואו צ'ילי
איזו גבורה

ואיזה יופי זה הסתדר בסוף
רק מה ללמוד מזה

שכמה שיותר מפואר משוכלל ואפילו מומחים
ככה יותר רפואי מתערבני ויודע עלינו
איזה גבורה מול כל קטני האמונה והעוורים והיהירים

צ'ילי איזה יופי שעמדת כמו סכר בניגוד אליך היו לי לכאורה את התנאים הטובים ביותר אבל לא הצלחתי להניק בהתחלה. לא הופרדתי מהתינוק לרגע, הוא שכב בזרועותינו המאושרת במיטה הזוגית של המרכז הטבעי בתה"ש ומיילדת צמודה ניסתה להנחות אותי והוא היה עירני ורגוע עם היוולדו ובכ"ז לא הצלחנו.
בביות מלא כל אחות שהגיע בקשתי הנחיה להנקה וכל אחת ניסתה להרגיע אותי שב24 שעות ראשונות זה בסדר אם הוא לא אוכל אבל אני סבורה אחרת - שגם המעט קולסטרום שיש ב24 שעות הראשונות אולי לא חשוב למשקל אבל יקר מפז לבריאותו אז הרגשתי שאני צכה להתעקש דווקא מכיוון הפוך משלך:)
והעיקר שהצלחנו ושהמלאך שלי ידע מרגע יציאתו את הרחם ועד כה רק את חלב אימו

וואהו, איזה סיפור.
אכן אין יועצות הנקה בכל פינה בעולם (בתאילנד, אגב, יש 2 יועצות הנקה הרשומות בארגונים הבינ"ל. שתיהן בבנגקוק) וזה ממש מבאס!
כ"כ שמחה לשמוע שאת אחרי כל זה ושבאת חמושה בידע ובבטחון חזקים כ"כ. זה ממש לא מובן מאליו

גל הנה אמא זאת בהחלט תובנה שאני יכולה להצטרף אליה מילה במילה. והלוואי שהקטן שלי יינק גם עד גיל שלוש (מזל שאמא שלי לא קוראת את האתר הזה היא היתה מזדעדעת...)

רציתי לשתף אותכם בחויית הפוסט-לידה-בבי"ח שהיתה לי פה, בתאילנד, ואני מצטערת אם אני חוזרת אחורה או חוזרת על נושאים או פוגעת במדיניות האתר כזו או אחרת לגבי חזרה על נושאים (לא קראתי את כל הדף...)

בחרתי ללדת בבי"ח הפרטי-בינלאומי הכי מפואר וחדיש בסביבה. רציתי שידברו אלי אנגלית (אם לא עיברית.. אז בטח לא תאית...), לא רק הרופאה אלא גם כל האחיות והפקידה (עם הטפסים "תחתמי כאן וכאן") ואפילו המנקה כשאני ארצה לבקש עוד מגבת.
אחרי קיסרי שהוא טראומה ואכזבה קשה ונושא לדף אחר לגמרי, נאלצתי לוותר על הפנטזיה להצמיד את תינוקי לשד מייד אחרי שהוא יוצא.. אבל דרשתי לקבל אותו ברגע הראשון שיאפשרו לי (אחרי 3 שעות איפשרו) ומהיום הבא ביות מלא (בלילה הראשון לא יכולתי אפילו להחזיק אותו בידיים בלי עזרה), בתאילנד ביות מלא דווקא מאוד מקובל, ולמעשה בבי"ח הממלכתי אין בכלל דבר כזה חדר לילודים... כולם מקבלות את התינוק למיטה שלהן מייד אחרי הלידה...
אבל כבר באותו לילה כשלא היה איתי, דחפו לו תמ"ל ומים (מה הקטע הזה בכלל אם משהי מלומדת יכולה לעזור לי להבין?) וכשהביאו אותו אלי למחרת כמובן התחילו כל הקשיים להצמיד אותו לפיטמה. אני אם טרייה מאוד, ואין לי כאן שום תמיכה ועזרה והשראה. אבל לפחות יש ספרים ואינטרנט ויכולת שיפוט בריאה (אני מקווה) ולקשיים של תחילת ההנקה ציפיתי, אפילו בשימחה. הרגשתי חזקה, שאני יודעת מה לעשות ואיך להתמודד ושגם - בטח יועצות ההנקה של בית החולים תמיד יהיו שם לעזור.
אחרי קיסרי, למי שמעולם לא היתה בבי"ח, מעולם לא נחתכה ובטח לא נותחה, נאלצתי להתמודד לא עם ההתאוששת מהניתוח על כל מה שמשתמע מכך (ומי שעברה יודעת! אבל ברוך השם היתה התאוששות קלה ומהירה) אלא עם הקושי הכי גדול - להתעקש על הנקה, והנקה בלבד!
כל חצי שעה נכנסת אחות - לבדוק חום, עירוי, קטטר וכו', רופאה, רופאת ילדים, וכל מי שנכנס, שואל אם להביא בקבוק. בתחילה נענו בחיוך חמוץ ומנומס לסירובים שלי (האדיבות התאילנדית המפורסמת) אך עד מהרה התחיל הלחץ, מכבש של ממש - עם הערות בנוסח הוא רעב, הוא יתייבש, תתני לו לפחות מים. הילד בוכה וכולם מסתכלים עלי נאבקת עם הפה שלו שפשוט מסרב לתפוס ומסתכלים עלי כאילו אני מרעיבה את הבן שלי "אין לך חלב" אומרים לי בהטפה "אני יודעת, לא אמור עדיין להיות לי חלב" אני רוצה לומר להן, אך מניחה שזה לא מקומי ללמד אותן - הן הדמות המקצועית כאן לא אני!
הסבתא, חמותי, היתה שם כל הזמן, עזרה מכל הלב, אבל בזוית העין יכולתי לראות את החשד. "מה היא עושה?" "מה היא כבר יודעת, היא אמא טרייה" והרי הרופאה זה יישות עליונה - איך בכלל אפשר לערער על דעתה.
לא רציתי להגיד שחברות התמ"ל ממנות את המחלקה, שתסתכל על השי שכל אמא מקבלת עם השחרור, לא רציתי להגיד שהיא אמורה לדעת שהנקה זה לא קל אבל חשוב, שאין כמו חלב אם, שהיא, שגדלה במקום בו בנו את בי"הח הראשון רק לפני עשרים שנה ועד לפני חמשעשרה שנה עוד היה מקובל ללדת בבית. לאן כל זה נעלם? (דיון לדף אחר, אולי בהזדמנות...)
שתקתי. אני יודעת מה אני עושה, מלמתי לעצמי, תוך שאדם הקטן צורח וצורח ומכאיב לי נורא.
כל הזמן שאלתי איפה יועצת ההנקה. עד שהבנתי שאין. שאלתי אם האחיות לא אמורות ללמד, עד שבסופו של דבר, בהבעה של חוסר ברירה הראתה לי אחת האחיות איך להחזיק את השד ולפתוח את הפה הזעיר עם האצבע שלי. היא הקדישה לי בערך שלוש דקות ובזה זה הסתיים. אני שהייתי זקוקה לכל עזרה שיכולתי לקבל, התייחסתי אל השלוש דקות האלו כמו מעיין בלב מדבר.
אבל אדם המשיך לצרוח. לא יצא לי כלום מהפטמה. חמותי הסתכלה עלי עם יותר ויותר מידה של האשמה. היתה עימי משאבה חשמלית והיא לחצה עלי לשאוב, הסברתי לה שעוד אין מה וזה לא יעזור, ביומיים הראשונים פשוט אין. היא לחצה ואני בסופו של דבר נכנעתי, גם חשבתי שאולי השאיבה תגדיל את היצור אז אין לי מה להפסיד מלנסות. לא יצאו יותר משלוש טיפות.
חמותי הסתכלה עלי בכזו תוכחה. ניקבה את ליבי וקרבי.

מכאן והלאה הרגשתי כמו שור מול חבורת מטאדורים חמושים בבקבוקי תמ"ל. כולי מדממת, חסרת סיכוי, אבל לא מוותרת. מלחמה שלי, שלי בלבד (למה? למה זה חייב להיות ככה?!) ואין לי ברירה אלא להתעקש, לעצום עניים לאטום אוזניים ולהסתכל רק על אדם.

ביום השלישי התעוררתי בבוקר עם שדיים נפוחות וכואבות. עד אותו הרגע תהיתי על מה בדיוק כותבים בספרים כשמתארים את ה"גודש". מאותו רגע אף אחד כבר לא הציע לי תמ"ל

וברגע זה, בנות, (וגם בנים אם יש פה על הדף) הקטן שלי בן החודשיים התעורר להנקת הלילה שלו, הוא נצמד מתוך חצי שינה וזולל במרץ תוך כדי שאני מקלידה...
מצטערת על אורך המגילה...לילה טוב...

גל הנה אמא
מזדהה מאוד. מאוד. מאוד מאוד.
וגם מבקשת למשוך את הדף לכיוון שאת מביאה, כלומר- לספר על עצמינו, בכנות בשביל נשים אחרות.

אני מניחה שמי שמגיעה לכאן היא בעד הנקה, אחרת היתה מגיעה לדף המקביל באתר "באופן כימיקלי" או משהו..
לכן כל ההתעסקות בכמה שאחרים לא בסדר, כי הם לא כמונו היא קצת מייגעת ולצערי כל כך רווחת באתר.

מה כן?
כן לספר כמה קשה היה לי להניק, למרות שאני מוקפת במניקות ומקבלת את כל התמיכה(תודה תודה)
וכמהתי וחלמתי על מתיקות ההנקה שנים לפני ההריון אף שידעתי שזה קשה ואינטנסיבי וכואב וכו
3 חודשים נאבקתי על ההנקה, כאב סיזיפי לא עובר מייאש מכעיס כמעט שובר
פצעים, דלקת, פטמות רגישות כל כך עד שכואב להתקלח וכואב מגע בד (טופלס זה כיף!!)
הלכתי לכמה וכמה יועצות הנקה, בשלב מסוים חשדתי שבעיקר כי רציתי שיגידו לי מקצועית כמה אני גיבורה שאני מניקה

כן! הבנתי למה מעט מניקות

הבנתי שעל הנקה צריך להאבק, בחמלה, באהבה, בעדינות, בזרימה. אבל להאבק ללא פשרות אם רוצים להמשיך להניק
אז, בוכה מכאב עם תינוק בן חודשיים לא שפטתי אף אחת מהנשים שאמרו "לא הצלחתי להניק".
כי זה קשה אבל אני רוצה להניק ואני אניק!
מאוד חיזק אותי שהילד האהוב שלי קיבל כל מה שהוא צריך, לרגע לא חששתי ש"אין לי מספיק חלב"

איכשהו זה הסתדר בסביבות 3 חודשים, זה עדיין כאב אבל כבר ידעתי שאני אצליח ואמשיך, עד הבר מצווה, לפחות.
עכשיו כמעט בן שנה, כבר הרבה זמן שההנקה היא עונג.(לא לגמרי ללא כאב)
קרבה אהבה קשה לי לדמיין איך מגדלים תינוק בלי זה
פולקע שמנמנה, חיוך מתמסטל, פה קטן מגשש, יד קטנה מלטפת (או שורטת או צובטת)
חום המון חום, מממני-אליך שלי-שלך, התמלאות התרוקנות, נשיות עצומה ורכה
(ועוד לא דיברנו על ערכים תזונתיים)

זה הסיפור שלי ושל ילדי, בתקווה שייתן כוח להמשיך להניק לכל מי שמבינה למה מעט מניקות

מאוד נעים לשמוע @}

כמה נחמד לקרוא

רגע לפני שאני יולדת, אני רוצה לשלוח את תודתי לאמא שלי
שהניקה אותנו עד שנגמלנו בעצמנו (וממש נעלבה כשבגיל שנה לא רציתי יותר ציצי פתאום)
ולא חיסנה אותי בכל החיסונים למרות שבסוף שנות השבעים זה נחשב פשוט פשע
ותמיד התייחסה לגוף ולתפקודיו בשיא הטבעיות
וכך, אני מרגישה, מנעה ממני המון רעיונות מזיקים ונטעה בי המון פתיחות לקראת תפקידי החדש והמתקרב- להיות אמא

סיכום של שלושה חודשי הנקה:
הבנתי למה מעט מניקות כי זה מעייף את הגוף. כי זה יכול להמשיך לכאוב גם אחרי שלושה חודשים ויועצת הנקה והתרת לשון (ולראיה חתך חדש בפיטמה אחת ובצקת בשניה). כי זה לא נוח לי להניק מחוץ לבית ועוד יותר מעייף לשאוב והלחץ שלא שאבתי מספיק או שהיום כל היום סיור בשטח וצריך לשאוב מספיק מראש ואח"כ להתמודד עם הגודש בשטח. כי זה פשוט לא נעים לחלוץ שד בחברה, בשיעור, בפארק או בבית קפה (והחמוד שלי לא יודע להתחבר וזהו אלא צריך תשומת לב והנחיה שוטפת), זה גם מלחיץ שלמרות שהשארתי אותו עם אבא או סבתא עדיין יש לחץ להגיע בזמן הביתה להנקה...
נכון שאין התעסקות בבקבוקים אבל גם אין פרטיות ושקט וזה נראה נורא נוח פשוט לערבב מים ואבקה בלי להתפשט ולהתחבר ולהתנתק ולשאת אותו כשהוא עצבני או חולה וצורח עם הציצי בפה
ואחרי שהבנתי וחוויתי את כל זאת
אני לא מבינה איך אפשר לוותר על החוויה המדהימה הזו
אנחנו תמיד רוצים לתת לילדים שלנו את הכי טוב ואין שום דבר טוב יותר בשלב הזה של חייהם מאשר הזנה מלאה מחזקת ומחסנת
ואין אושר גדול מזה לדעת שהתינוק שלך ממשיך לגדול וללבלב ממך, שהגוף שלך מייצר עבורו את כל מה שהוא צריך
ובשלב הזה נכון שזה כייף חיוך ראשון אבל הכי כייף לראות אותו מתענג על השד והחלב איך פתאום נרגע נרפה מהמהם בעונג ופורס כף יד קטנה על השד המזין אותו, השד שלך - אימו
איך אפשר לוותר על חוויה כזו? (אלא אם אין ברירה..)

נורית
גם אני כמוך-יש לי עסק עצמאי כך שאני יכולה לקבוע כמה ומתי לעבוד ולכן אני יכולה להניק את ילדיי עד גיל מאוחר. גם אצלי סדר העדיפויות הוא קודם כל אמא ואח"כ העבודה בעסק שלי. כל עוד הילדים קטנים אני עובדת מעט מאד והעסק הוא זה שנפגע, זה קצת מבאס אבל אני שלמה עם זה כי אני יודעת שיותר חשוב לי להשקיע בהם. (זה לא כ"כ פשוט כמו שזה נשמע. יש יתרון בזה שאת אמא ועצמאית, אבל מצד שני את גם אחראית ואת צריכה כל הזמן לנסוע וללחוץ הברקס בו זמנית. לומדים את זה...)
כרגע העסק שלי על "אש קטנה" - לא נכבה אבל לא בוער... כשיגדלו הילדים אוכל לעבוד יותר שעות ולהשקיע יותר אנרגיה.
אני מרגישה שיש לי מזל גדול כי רב החברות שלי צריכות לבחור-או בבית או לעבוד משרה מלאה מחוץ לבית והרב שכירות אז זה באמת קשה להניק ככה...

צריך להשלים עם זה, גם אימותינו (מהתנ"ך) לא כולן הניקו
אבל כל הילדים ינקו, וזה כל ההבדל.
מסכימה ולא מסכימה. נכון שכולן ינקו וזה נהדר. א ב ל , לדעתי לינוק מאמא ולינוק ממינקת זה בכל זאת שונה. כידוע, חלב-אם לא רק בריא מבחינה תזונתית אלא גם הקירבה לאמא חשובה. מישהי כאן כתבה כבר (בדף אחר הקשור להנקה) שהנקה זה סוג של קשר בין האם לתינוק.
הלוואי שכל אלה שנותנות תמ"ל ולא מניקות היו שוכרות מינקת. זה בטח יותר עדיף.

קריירה והנקה.
יש לי חברה טובה, שפחת היי-טק /-: שמניקה את בנה בן השנתיים כל הערב, ורק לאחרונה הצליחה להגמל מהנקת לילה (כי הוא פשוט לא עזב את הציצי, שעות על גבי שעות).
אז חלק מהנשים ממש ממש מרימות גבה, חלקן טוענות (לא ממש לא נכון) שהוא יונק את נקיפות המצפון שלה על חוסר הזמן שהיא מבלה עם איתו, וחלק חושבות שהיא פשוט לא יודעת מה לעשות עם הילד, אז הכי פשוט לתת ציצי, ובקיצור:
כמעט שאין נשים שמקבלות את זה ברוגע.

יש לי בעיה עם הגישה הזו
גם לי.
הטענה שלי היא שאישה שרוצה להצליח להיניק לאורך זמן בעולמנו המערבי, צריכה למעשה לעשות מאמצים והחלטות בכיוון.
היא אינה יכולה להמשיך לעבוד כרגיל, כמו הגברים שלצידה, ולהצליח להיניק שנתיים +- (נראה לי שהדוגמא הפנטסטית של אמא בבית היא די נדירה).
אני קריריסטית - כאילו - ומיניקה כבר 7 שנים לבד משתי הפסקות של 5 חודשים כל אחת בין אחד לשני.
אני יכולה לעשות זאת כיוון יש לי עסק שלי ואני אחראית לזמנים שלי.
מי שפחות אדונה לזמניה יותר מוגבלת בגמישותה עם חייה וילדיה והנקתם.
ואכן העסק שלי נפגע לא אחת מסדרי העדיפויות הברורים שלי - הילדים קודם, ועדיין יש לי כל הזמן תחושה שהילדים נפגעים גם הם מחוסר הזמן שלי איתם.
אבל על זה כבר דובר רבות: שעם כל לידה נולדות נקיפות המצפון (-:

צריך להשלים עם זה, גם אימותינו (מהתנ"ך) לא כולן הניקו

אבל כל הילדים ינקו, וזה כל ההבדל.

הנשים היחידות שפגשתי שמניקות יותר משנה הן מבאופן.
ולי יש שתי חברות קרייריסטיות לגמרי שמניקות לפחות עד גיל שנתיים.
אחת מהן ילדה לא מזמן וממשיכה להניק עם התינוק גם את בתה הגדולה יותר (בת שנתיים וחצי עוד מעט) ברור שההנקה חלקית ורק בשעות שאחרי העבודה כי התינוקות אצל מטפלת מגיל שלושה חודשים בדיוק ועדיין, יש הרבה הנקה אחר הצהריים ובלילה.
אני בטוחה שאלה שעובדות איתה או סתם שכנות, לא יודעות שהיא מניקה את הגדולה.

הנשים היחידות שפגשתי שמניקות יותר משנה הן מבאופן
אני פגשתי נשים ששאבו בעבודה עד שהתינוק היה בן שנה. אבל מעט, וזה עשה אותן תשושות כל כך שעם הילד השני זה כברלא היה.

_נשמע רעיון יפה, אבל אישה שרוצה את הקרירה שלה, לא יכולה לעזוב עבודה לשנה.
תחשבי על הצד של העסק, שצריך להעסיק מחליף/ה למשך שנה. זה מאוד בעייתי._

יש לי בעיה עם הגישה הזו, כי אפשר גם לומר "תחשבי על הצד של התינוק, שצריך תחליף אמא לחלק ניכר מזמן התפתחותו הראשוני". עבודה (הגשמה עצמית, סיפוק, עשייה, תרומה לחברה, כלכלה, פרנסה) וגידול ילדים - שני דברים חשובים, אך לא יכולים להחליף זה את זה.

אם היו מגדילים את חופשת הלידה לשנה- זה היה כל כך הרבה יותר נכון.
נשמע רעיון יפה, אבל אישה שרוצה את הקרירה שלה, לא יכולה לעזוב עבודה לשנה.
תחשבי על הצד של העסק, שצריך להעסיק מחליף/ה למשך שנה. זה מאוד בעייתי.

זה לא משהו חדש, אפשר לעודד הנקה אבל זה לא משהו שכולן בוחרות בו באופן טבעי
חבל מאוד!


הנשים היחידות שפגשתי שמניקות יותר משנה הן מבאופן
עצוב עצוב

גם פעם היו הרבה נשים שלא רצו להניק.
מי אמר שפעם הוא זמן מקודש?

צריך כבר שאיזו חברת כנסת תעשה את המלחמה הזו לעידוד ההנקה - אם היו מגדילים את חופשת הלידה לשנה- זה היה כל כך הרבה יותר נכון.
העיקר שכולם שם למעלה משתמשים במילת הקסם: חינוך
פחחחחח

היו להן שפע תירוצים, למה זה בסדר להפסיק להיניק.
עצוב שאלה הנשים שמסביבך!

נשים פשוט לא רואות את הפסקת ההנקה כאסון!
כל כך נכון! הרבה חושבות שבכל מקרה אחרי כמה חודשי הנקה נותנים לילד תמ"ל אז זה ממש לא נורא אם לא יניקו.
הנשים היחידות שפגשתי שמניקות יותר משנה הן מבאופן. בסביבה שלי רק מצפים ומחכים שאני אתחיל לתת בקבוק (והקטנה שלי עדיין לא בת חצי שנה).

גם פעם היו הרבה נשים שלא רצו להניק
לא היו תחליפי חלב אבל היתה מינקת
יש על זה סיפורים בהרבה מאוד תרבויות עתיקות...
נשים רצו חזרה את החופש שלהן, ויתרו על התלות הזאת.
זה כמו לשאוב ולתת בבקבוק... בעצם...
זה לא משהו חדש, אפשר לעודד הנקה אבל זה לא משהו שכולן בוחרות בו באופן טבעי
צריך להשלים עם זה, גם אימותינו (מהתנ"ך) לא כולן הניקו...

בשמת א, אני לא חושבת שמישהי פחדה...אמרתי תמיד כמה קשה לי עם ההנקה, כמה אני חסרת אונות, והצטערתי בגלוי ובקול כשנאצלתי להפסיק. המצפון הציק לי תמיד. כל אחד יכלה לשמוע ולדעת שזה מאוד מאוד חשוב לי, אבל לא:
נשים פשוט לא רואות את הפסקת ההנקה כאסון!
היו להן שפע תירוצים, למה זה בסדר להפסיק להיניק, כמה זה קשה עם התאומים וכמה אני גיבורה שבכלל הנקתי...

אמהות שחלו באדמת, המחלה, מחוסנות נגד אדמת לכל החיים וגם מעבירות לבנותיהן נוגדני אדמת שמגינים עליהן במידה מסוימת בחשיפה למחלת האדמת (לא זוכרת בדיוק כמה הגנה לכמה זמן).
לא נכון. אני חליתי באדמת (בילדות המוקדמת) וגם קיבלתי את החיסון הקלאסי שנתנו בזמנו לבנות בכיתות ו' ואינני מחוסנת. מסיבה כלשהי טיטר הנוגדנים ירד לרמות נמוכות מאוד. לא יודעת למה. אולי ש צברי תדע להסביר.

אני עם ורד.
אחרי לידה, כשהכל כל כך רגיש כדאי להיות עם מי שתומך בך בדרכך ולא מי שמניע אותך ממנה.
יהיה לך חלב. המון חלב - על אפה וחמתה...

כי מפחדות. שהאמא לא באמת רוצה להניק והן סתם ימצאו את עצמן נדחפות ומעליבות את האמא, והיא עוד תאשים אותן בטרור הנקה.
את יודעת מה - עכשיו אני חושבת על דברים שכתבתי במעלה הדף, כנגד התערבות מול נשים שלא מיניקות וכו', מתוך הסיבות האלה.
ועכשיו, לאחר דבריה של אם אוהבת נראה לי שהעניין הוא לגשש איפה רוצים את העזרה שלך ואיפה לא.
שלא יווצר מצב שאף אחת לא מציעה עזרה - מתוך החשש לטרור הנקה - בעוד שהמיניקה זקוקה לעזרה, לעוד דחיפה להמשיך.

ההולכת באתרים תשמרי על עצמך
חבל על העצבים... ועוד על חמות (-:

תצמדי לאמא שלך בהתחלה ואת חמותך תפעילי לעניינים טכניים שבהם היא טובה

אה, כשסיפרתי שאחיין שלי ינק כמעט עד גיל שנה היא אמרה: "נו, זה בכלל..". ושכחתי, היא כמובן שאלה אותי כמה זמן אני מתכוונת להניק וכשאמרתי, לפחות חצי שנה הנקה מלאה, היא שוב אמרה: "טוב, את לא יודעת איך זה ילך, אם יהיה לך מספיק חלב" אוף. אמא שלי בעד הנקה דרך אגב.

אני מתחילה שבוע 37, ילד ראשון. חמותי שלא הניקה את בעלי (לטענתה לא היה לה חלב למרות שנסתה), כל הזמן אומרת לי: "טוב, את לא יודעת אם יהיה לך חלב או מספיק חלב". אמרתי לה שהעדר חלב זה מצב פתולוגי ושאנחנו יונקים והמצב הטבעי של יונק זה שלאחר לידתו אמו מניקה אותו ולפיכך, המצב הטבעי הוא שיהיה חלב. בת דודה של בעלי (אחייניתה האהובה) הניקה חודשיים בשילוב עם תמ"ל. לאחר חודשיים טענה שאין לה כמעט חלב (הזהרתי שיהיה בלבול פטמות, ושהוספת תמ"ל מפחיתה את הביקוש והורגת הנקה וחמותי טענה שמה פתאום, הנה הילדה יונקת והכל בסדר), וחמותי מביאה אותה בתור דוגמה. אז תגידי: "לא רציתי להניק יותר" (היא היתה צריכה לנסוע באופן בהול לחו"ל עקב מקרה טרגי במשפחה), אל תגידי לא היה לי חלב.
בקיצור מעצבן. ועכשיו רבותי, אני מתעצבנת בקלות יותר מתמיד

אם אוהבת

הבן שלי בן רבע לשלוש, תוהה מתי לעצור (זה הגיל שהפסקתי את הגדולה) ומוכרחה לאמר שיש לי חברה, שמחזירה אותי כל פעם לפוקוס ומזכירה לי שהוא לא כזה גדול ואני יכולה להיות רגועה עם ההנקה..(מזל שהיא בסביבתי). אני לא ממש מתה על פעולת ההנקה למרות שעכשיו כשאני מתחילה לחשוב על סוף (ואין לי עוד ילדים) אני מתחילה להבין שיש בזה כל כך הרבה יופי.
אני הינקתי ממש בגלל שזה הכי טוב לתינוקות שלי. נקודה.