על ידי ריש_גלית* » 12 נובמבר 2007, 23:30
האם פיצי מרגישה את המרחק כשאני בחדר אחר? מה ההבדל בין זה לבין מרחק של כמה רחובות?
היא לא מרגישה את המרחק, היא מרגישה אותך. כלומר, לדעתי, כשפיצי בבית, בסיטואציה שמבחינתה היא
רגילה, ובסיטואציה רגילה היא יודעת הרי שאת נמצאת שם בשבילה, אז אין לה שום אפשרות להבין שאת שם אבל לא פנויה אליה.
זה פשוט לא נמצא אצלה בסיסטם, אמא שלא פנויה אליה.
אבל אם היא בחוץ, מטיילת, באור, עם כל הגירויים שיש בחוץ, זה כמובן הרבה יותר קל לה. זה מעניין, זה מרגיע, זה מרדים. כמו
שתזמורת הים אמרה, אפילו בגיל הרבה יותר גדול
יותר קל לו להיות רחוק ממני לזמן קצר (אבל עם אנשים אהובים ובסביבה כיפית) מאשר איתי כשאני לא פנויה אליו. אני מכירה את זה גם מאצלנו. כשאני יושבת ליד המחשב בזמן ששניהם משחקים בכיף בחדר אחר, מהר מאוד הם יתנקזו לקִרבתי, הוא יבקש ציצי, היא תרצה לשבת עלי... אבל בחוץ - אפילו כשהם היו בגיל של פיצי יכולתי לשים אותם על פיסת דשא או אפילו בעגלה בגינה, מתחת לאיזה עץ, והם מיד התחילו לדבר אל העלים. כל זה היה נכון רק עד שפתחתי איזה עיתון או נכנסתי לשיחת נפש עם מכרה חדשה מהגינה - אז מיד נשמעה פעיית מחאה.
כיוון שאנחנו לא באפריקה, ושאני אצטרך לחזור לעבוד בקרוב, צריך להתחיל להתנתק
משהו בניסוח שלה לא נראה לי. מה שצריך זה לא להתחיל להתנתק אלא להתחיל להתחבר לעוד מישהו שהיא תרגיש ביטחון ואמון איתו/ה, אדם אחד קבוע שיהיה איתה בשעות קבועות, בהתחלה ביחד איתך - שוב, רצוי אולי להתחיל בטיולים בחוץ, כדי לשנות את השגרה שבה את והיא יחידה אחת - ולאט לאט, אחרי שהיא כבר מוכנה לאכול מאותו מטפל, להשאיר אותם לבד לפרקי זמן שילכו ויתארכו. אולי יותר טוב להתייעץ עם מי שעשו את זה עם מטפלת לא מוכרת. אצלנו זה היה עם אבא בגיל הזה (ועד היום), וגם אז זה היה הדרגתי: בהתחלה יציאה לזמן קצר ולמרחק הליכה קצרה, ואחר כך יותר ויותר עד שהיום זה כבר חצאי ימים בלעדי.
כמעט תמיד קל יותר להיות בחוץ עם תינוקות. להיות בתנועה.
הרגשתי ממש טוב, והייתי מאושרת שם כמו שלא הייתי מזמן. פגשתי אנשים, פגשתי חברות, אכלתי ושתיתי בנחת, הלכתי לי בחזרה הביתה ברגל
כמה נפלא! הנה, את רואה, לא רק לתינוקות קל יותר להיות בחוץ, בתנועה, עם אנשים מעניינים ואהובים מסביב. גם לך.
[u]האם פיצי מרגישה את המרחק כשאני בחדר אחר? מה ההבדל בין זה לבין מרחק של כמה רחובות?[/u]
היא לא מרגישה את המרחק, היא מרגישה אותך. כלומר, לדעתי, כשפיצי בבית, בסיטואציה שמבחינתה היא [b]רגילה[/b], ובסיטואציה רגילה היא יודעת הרי שאת נמצאת שם בשבילה, אז אין לה שום אפשרות להבין שאת שם אבל לא פנויה אליה. [b]זה פשוט לא נמצא אצלה בסיסטם, אמא שלא פנויה אליה[/b].
אבל אם היא בחוץ, מטיילת, באור, עם כל הגירויים שיש בחוץ, זה כמובן הרבה יותר קל לה. זה מעניין, זה מרגיע, זה מרדים. כמו [po]שתזמורת הים[/po] אמרה, אפילו בגיל הרבה יותר גדול [u]יותר קל לו להיות רחוק ממני לזמן קצר (אבל עם אנשים אהובים ובסביבה כיפית) מאשר איתי כשאני לא פנויה אליו[/u]. אני מכירה את זה גם מאצלנו. כשאני יושבת ליד המחשב בזמן ששניהם משחקים בכיף בחדר אחר, מהר מאוד הם יתנקזו לקִרבתי, הוא יבקש ציצי, היא תרצה לשבת עלי... אבל בחוץ - אפילו כשהם היו בגיל של פיצי יכולתי לשים אותם על פיסת דשא או אפילו בעגלה בגינה, מתחת לאיזה עץ, והם מיד התחילו לדבר אל העלים. כל זה היה נכון רק עד שפתחתי איזה עיתון או נכנסתי לשיחת נפש עם מכרה חדשה מהגינה - אז מיד נשמעה פעיית מחאה.
[u]כיוון שאנחנו לא באפריקה, ושאני אצטרך לחזור לעבוד בקרוב, צריך להתחיל להתנתק[/u]
משהו בניסוח שלה לא נראה לי. מה שצריך זה לא להתחיל להתנתק אלא להתחיל להתחבר לעוד מישהו שהיא תרגיש ביטחון ואמון איתו/ה, אדם אחד קבוע שיהיה איתה בשעות קבועות, בהתחלה ביחד איתך - שוב, רצוי אולי להתחיל בטיולים בחוץ, כדי לשנות את השגרה שבה את והיא יחידה אחת - ולאט לאט, אחרי שהיא כבר מוכנה לאכול מאותו מטפל, להשאיר אותם לבד לפרקי זמן שילכו ויתארכו. אולי יותר טוב להתייעץ עם מי שעשו את זה עם מטפלת לא מוכרת. אצלנו זה היה עם אבא בגיל הזה (ועד היום), וגם אז זה היה הדרגתי: בהתחלה יציאה לזמן קצר ולמרחק הליכה קצרה, ואחר כך יותר ויותר עד שהיום זה כבר חצאי ימים בלעדי.
כמעט תמיד קל יותר להיות בחוץ עם תינוקות. להיות בתנועה.
[u]הרגשתי ממש טוב, והייתי מאושרת שם כמו שלא הייתי מזמן. פגשתי אנשים, פגשתי חברות, אכלתי ושתיתי בנחת, הלכתי לי בחזרה הביתה ברגל[/u]
כמה נפלא! הנה, את רואה, לא רק לתינוקות קל יותר להיות בחוץ, בתנועה, עם אנשים מעניינים ואהובים מסביב. גם לך.