[po]מופנמת ושקטה[/po] סיפור קשה, אני ממש מקווה שאחרי 8 שנים את במקום אחר, ונהנת עם הילדה ועם זוגיות נכונה עבורך.

היי. לא קראתי את כל הדף, אבל רציתי לספר על המקרה שלי. כשהייתי קטנה אמא שלי התעללה בי נפשית ופיסית. החבר הראשון שהיה לי בהתחלה אהב אותי נורא אבל בטעות נכנסתי להריון, והמשכתי את ההריון למרות שהוא לא רצה בו. עכשיו יש לי ילדה בת שנה. כל ההריון ועד עכשיו הזבל הזה התעלל בי ובכלל לא הייתי מודעת לזה, רק עכשיו, אחרי שחתכנו סופית, כי גיליתי על שקרי בגידה ועל בחורה אחרת שבמקביל אליי היה איתה, ומשיחות שלי איתה התעלל גם בה. אניבן אדם שקט, רגיש, בוכה בלות. , הוא. יה צועק הליי, מקלל מאיים זורק דברים מאיים שיקח לי את הילדה כשהייתי בהריון וגם אחרי הלידה , וכל הזמן רק רציתי אהבה ממנו, הוא היה לפעמים מביע אהבה, אבל עכשיו בדיעבד אני יודעת שזו היתה כנראה משיכה גופנית יותר ולא ממש כבוד או חיבה אל מי שאני. אני שמחה כל כך שהתפכחתי והבנתי שהוא זבל, כי עד לפני חודש עוד רציתי שיתנצל, שיתחרט, שיביע אליי משהו, חשבתי שאם הוא יתחרט זה יעזור לי להרגיש טוב, אבל מה שעזר לי זה להבין שהוא אפס. כמה רציתי לפגוע בו ולנקום בו.. אבל עצרתי את עצמי, עכשיו אני מרגישה כלואה כי אני לא אמרתי להורים שלי שהוא היה ככה, אני גרה אצלהם, עם התינוקת, ואמא שלי, שגם היאבן אדם אלים, לא תבין ואני גם לא משתפת אותה בכלום כי אני פגועה ממנה ומאיך שהיא מתייחסת אליי עוד היום. מה שמשגע אותי זה שכל הזמן שתקתי, הגנתי עליו, לא סיפרתי שהוא כזה לאף אחד, ובכך נתתי לו להמשיך, ואף אחד לא ידע ולא אמר לי שהוא אלים. חוץ מדודה שלי שהיא גם חד הורית שראתה כמה עימותים ביננו וכל הזמן אמרה לי שהוא אלים כלפיי, אבל בהתחלה לא הקשבתי לה,..חשבתי שהיא מעצבנת ומתערבת יותר מידי

למה את נותנת לחרא הזה להיות נוכח בחיים שלך?

[po]כלנית החוף[/po], ההודעה שלך עברה לדף [po]סימני התעללות בזוגיות[/po],
כיוון שהדף הנוכחי הוא דף אישי, ולא בטוח שמתאים לכותבת כאן.

(())

תודה על ההתעניינות והאכפתיות

אני לא כותבת כי אני בתקופה של הרבה שינויים ולוקחת את הזמן לעכל את הדברים
בשורה התחתונה, למרות עליות וירידות, הענינים השתפרו
הצלחנו לנהל שיחה אחת ארוכה במיוחד שעזרה לנו ללבן כל מיני נושאים שבערו בינינו
מאז השיחה היו כל מיני ריבים אבל האווירה הכללית נותרה מכבדת

מנסה לנווט את הפרידה לכוון יותר [b]מפריד[/b] ומרגישה שהוא גם רוצה באופן כללי להעמיק את ההפרדה אבל לא נוקט שום צעדים מהותיים בכוון. לכן כרגיל אני זו שצריכה לעשות לבדי את העבודה הקשה הזו של לנתק אותו ממני

לא מתאים לי להכנס לפרטים יותר מזה אבל כאשר יעלה הצורך אחזור ואעדכן בצורה יותר מעמיקה

שיהיה לילה טוב ושקט לכולן

משתחררת, מה שלומך? אנא עדכני.

[u][b]למה את צריכה להשקיע את כל האנרגיות עכשיו בללמוד להתמודד עם התעללות? את יכולה פשוט להתנתק מההתעללות![/b][/u]
הזדהיתי עם המשפט הזה בטירוף.

נכון ! נכון ! נכון !

[u]הגישה לפיה הוא בנאדם מגעיל ואלים ולכן אין לי מה להתייחס לדבריו היא פשוט לא רלוונטית עבורי[/u]
משתחררת יקרה, לעניות דעתי, את עושה טעות. שמעת אותו מספיק. הוא עשה לך מספיק רע. מהצד זה נשמע כאילו את קצת מחפשת סיבות להמשיך להחזיק אותו בחיים שלך.
תראי, אני מדברת ממש מניסיון. פרידה,זה דבר קורע קורע קורע. זה קורע להיפרד אפילו ממישהו שמקטין אותך ו"מלמד" אותך שלשמוע ביקורת חייב להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך (דמייני חיים בלי ביקורת. איזה כיף, הא?), .
אני עוברת פרידה בעצמי ועם ילד כואב לי שאי אפשר לתאר.
אבל........ לדעתי הרציונליזציות הן רק תירוצים. הוא סיים את הפרק שלו בחיים שלך.
וזה לא נכון ש
[u]ש המון החלטות,, בין אם קטנות ויומיומיות ובין אם גדולות והרות גורל שעלינו לקבל יחד בתור הורים[/u]
זה הרבה פחות נכון ממה שאת חושבת. אני כבר שנתיים שלוש פרודה, ויש הרבה הרבה הרבה פחות החלטות משותפות ממה שאת חושבת. אפשר להתנהל במקביל בכבוד הדדי תוך כדי מינימום מגע. אפשר. זה מה שאני עושה. קמים, אוכלים, הולכים, חוזרים, מקלחים, חברים, מטיילים, ים, אוכלים, צוחקים, משחקים, משכיבים--כל אלה בלי שום קשר לפרוד שלי. קשר מינימלי של כבוד ותרבותיות. אם היה לי קשר לא היה לי סיכוי להתאושש.
רק לאחרונה בילינו קצת זמן ביחד ושוב התחלתי לשקוע.
זה לא שווה את זה. הוא הרעיל אותך שנים. על כל קשר איתו את משלמת בריבית דריבית.
בשיא הכנות, לדעתי, את עדיין מחפשת סיבות ותירוצים לבלות איתו זמן ולהיות איתו בקשר כי קשה לך לקרוע אותו מהחיים שלך (וזה קשה, קשה לתאר כמה זה קשה לי, זה הורג אותי).

נהגי בו בכבוד ובריחוק מקסימלי אם את רוצה חיים חדשים. אם לא, את כל הזמן תתעסקי באיך להתמודד איתו. למה את צריכה להשקיע את כל האנרגיות עכשיו בללמוד להתמודד עם התעללות? את יכולה פשוט להתנתק מההתעללות! תאמיני או לא, יש כאלה שחיות ללא התעללות ואז הן גם לא צריכות לללמוד להתמודד איתה.

[u]הגישה לפיה הוא בנאדם מגעיל ואלים ולכן אין לי מה להתייחס לדבריו היא פשוט לא רלוונטית עבורי[/u]
וואו! כל הכבוד!
איזה מזל שקפצתי לבקר (-:
(())

תודה לכן על התגובות - אני לא מספיקה לענות
ימים עמוסים
אגיב ואעדכן בקרוב....

_לא בטוחה שהבנתי לחלוטין את כוונתך כאן
למה שארצה לשים את עצמי במקום שכביכול גורם לו עוול? על איזה מקום מדובר?_
[po]אהבת עולם[/po] הסבירה את כוונתי בצורה מדוייקת :-).

עוד כמה מילים בעניין הזה: אם את מרחמת על מישהו, קיים הסיכוי שהמצב הזה לא יתן לך חופש לשים מולו גבול.
אם מרחמים על מישהו הוא אוטומטית משתבץ בתפקיד "המסכן". הוא ה"קורבן" שמתעללים בו. בתוך הקשר כזה קשה מאוד לשים לו גבול, כי הגבול יכול להתפרש כעוד ביטוי של כביכול "התעללות" בו. והתפקיד של "המתעללת" זה המקום האחרון שאת רוצה למקם את עצמך בו (שימי לב שהכל במרכאות).

ויש כאן עוד נקודה חשובה מאוד בעיני עבורך:
ברגע שאת [b]תסכימי להפסיק להתייחס[/b] אליו כאל מסכן, כאל מישהו שצריך לרחם עליו - זה [b]מיד יקפיץ אותך מדרגה[/b] גם בחוסר ההסכמה שלך להסכים לספוג התעללות. את [b]תפסיקי להסכים לקבל[/b] יחס כזה.

זו אחת הדרכים שאת יכולה לנקוט בהן כדי לעצור את מעגל ההרס וההתעללות.
מדוע?

כי כמו שכבר תיארתי, החופש או אי-החופש שלנו להכיל חוויה מסויימת הוא דו כיווני:
ראינו כבר שאם לך עצמך קשה להכיל חוויה של בדידות וניתוק - אז מן הסתם גם קשה לך להכיל מצב בו האקס שלך יצטרך לחוות בדידות וניתוק.
מה שאת לא יכולה שיעשו לך את לא יכולה לעשות בעצמך למישהו אחר :-).
וברגע שתשחררי את המקום הזה, וחוויה של "בדידות" כבר לא "תיקח" אותך, את כבר גם לא תופעלי ולא "תילקחי" מול חוויית בדידות של אדם אחר.

כך בדיוק גם לגבי המסכנות שלו והרחמים כלפיו.
כאשר משהו משתחרר מהמערכת שלנו הוא משתחרר: אם הפסקנו להיות קורבן, בהדרגה נפסיק לשתף פעולה עם קורבנוּת של אחרים. לא נהיה [b]מסוגלים[/b] יותר לשתף פעולה בדינאמיקה כזאת. לא יהיה שם מה שיקח אותנו. לא יהיה לנו שם עניין.

וכמובן, [b]אם נפסיק להסכים לשתף פעולה עם קורבנוּת של אחרים, לאט לאט גם נפסיק להסכים, או יותר מדוייק - פשוט לא נוכל יותר - להסכים להיות קורבנוֹת בעצמנו.[/b]

זה יכול בעיני לשמש לך כאחד המפתחות לשינוי הפרטי שלך.

.
[u]ובכן, בהחלט קשה לי להכיל חוויה כזאת, כנראה כי זהו אחד מהפחדים הכי עמוקים שלי - להשאר לבד בלי משפחה ובלי חברים ובלי שום תמיכה מאף אחד[/u]
את יכולה להשתמש בסיטואציה הזאת על מנת להתחיל ולשחרר מהמערכת שלך את הפחד מבדידות.
בדקי אם בשלב הנוכחי את מרגישה שיש בך מידה מספקת של חוסן ומשאבים פנימיים על מנת להתחיל להישיר מבט אל הפחד הזה. שימי לב שבעצם הרצון שלך לפרק את המערכת הזוגית לכם כבר הסכמת, במידה מסויימת, לחוות את החוויה, לפגוש את הפחד. מסויימת. שונה. אך עדיין, דומה.

בדקי אם הבשילה בתוכך השעה לפגוש עוד היבט, עוד רמה של הפחד.
לא כדי לסבול, לא כדי להרגיש בודדה, אלא רק כדי להפסיק לפחד מזה, כדי לעמוד יציבה ולא מטולטלת מול זה.
אם לא, או אם התרגולים האחרים דורשים את רוב משאבייך, עזבי את זה בצד כרגע עד שזמנו יגיע. אם כן, כתבי ואציע לך כיצד להתחיל לעשות זאת.

[u]לא בטוחה למה התכוונת כשכתבת "בדרך שאני מקשיבה ומסננת אמירות של אחרים" - האם תוכלי לתת דוגמא?[/u]
התכוונתי לנטייה שאת תיארת לפרש דברים של אחרים כביקורת, גם הם לא בהכרח התכוונו לבקר אותך.
כאשר אנחנו מביטים על עצמנו מתוך משקפיים/מתוך פילטר של "אני דפוקה" א ו"אני לא בסדר", יש סיכוי שכל מידע שיגיע מבחוץ, ויעבור דרך הפילטר הפנימי הספציפי הזה, ייצבע בצבע של ביקורת. גם אם לפני כן הצבע שלו היה ניטרלי. הכוונה היא לזהות מקרים בהם את שמעת ביקורת גם כשלא בהכרח היתה כזאת. זה סוג של התבוננות שמחייב אותך לעשות זום אאוט ולהכיר בפילטר, במסננת.

יופי שהתחלת לעשות את ההתבוננות ואת הזיהוי. זה חשוב.

_"כאשר את מרחמת על מישהו את לא יכולה תוך כדי לשים את עצמך במקום שכביכול יגרום לו עוד יותר עוול".
לא בטוחה שהבנתי לחלוטין את כוונתך כאן
למה שארצה לשים את עצמי במקום שכביכול גורם לו עוול? על איזה מקום מדובר?_

אני אסביר מה שהבנתי:
אם את מתייחסת לבן הזוג שלך ממקום של רחמים (למשל על זה שהוא בודד ואין לו חברים) - את לא יכולה להרשות לעצמך לעשות כלפיו משהו, שבתחושה שלך יוסיף לו פגיעה נוספת בתחום הזה (למשל, להתנתק ממנו - ואז לכאורה את זאת שגורמת לו עוד יותר בדידות).

לכן עירית כתבה 'כביכול'. כי זה לא שאת באמ-ת גורמת לו עוול, וזה לא שאת רוצה לגרום לו עוול -
אבל אם את רוצה לעשות מה שטוב עבורך, [b]ונדמה[/b] לך שמה שטוב עבורך יגרום לו עוול (כי את מרחמת עליו) - הרחמים כלפיו יקשו עלייך לפעול לטובת עצמך.

**********

_מתבאסת מעצמי שאני לא מצליחה לשמור על קור רוח מול האקס
אני ממש קוטלת את עצמי על חוסר השליטה הזו, במקום להביט על עצמי בחמלה._

אני שמתי לב, שלפעמים כשנדמה לי שאני כועסת על עצמי על משהו, אני בעצם לא באמ-ת כועסת על עצמי - רק מתוסכלת מהמצב, וזה כואב לי.
למשל, אם אכלתי יותר ממה שרציתי, ואני מרגישה אחר כך מועקה.
אני מגלה שכן יש לי חמלה כלפי עצמי, ושאני מבינה את עצמי שקשה לי לשלוט בדחף. אז אין פה בעצם כעס.
אבל הרגשות הקשים עולים פשוט [b]מכאב או מתסכול[/b] - כאב ותסכול על כך שאני לא מצליחה לשלוט בזה.

אני חושבת שההבנה הנ"ל גם עוזרת לי בכך שאני מבינה שאני לא באמ-ת מפנה כלפי עצמי רגשות פוגעניים כמו כעס.
אלא שאני פשוט חווה [b]כאב וקושי[/b] בגלל ההתנהלות שלי שאני לא מצליחה לשלוט בה !

כל הזמן אומרים לי 'אל תכעסי על עצמך, אל תכעסי על עצמך'.
אבל אני לא כועסת.
ואם כן, אז לא על [b]עצמי[/b].
אני מתוסכלת.
[b]מהמצב[/b].

אז אם חשבתי לכעוס על עצמי בגלל זה שאני כועסת על עצמי - הבנתי שאין לי סיבה. :-)

(אני כותבת לך את זה, כי אולי תגלי שגם את בעצם לא כועסת על עצמך, רק כואבת ומתוסכלת?)

_נדרשת הסכמה ונדרש רצון נחוש להפסיק להרעיל את עצמך נגד עצמך.
נדמה לי שאת כבר מאוד בשלה לזה, מכיוון שאת ערה לגמרי למחירים הכבדים שאת משלמת על זה.

ואז, לאחר שיצרת בתוכך כוונה אמיתית,
את יכולה להתחיל ולזהות את הביקורת העצמית: במחשבות שלך ביחס לעצמך, בדיבור הפנימי שלך לעצמך, בדרך שבה את מדברת על עצמך עם אנשים אחרים, בדרך שבה את מקשיבה ומסננת אמירות של אחרים אלייך_

במחשבות שלי ביחס לעצמי: הנה דוגמא מהיום. שלחתי לחברה שלי עבודה שכתבתי במהלך התואר שלי, וקראתי שוב חלק מהעבודה לפני ששלחתי
וחשבתי לעצמי: "וואו זה כתוב ממש טוב! לא יאומן ש [b]אני[/b] כתבתי את זה!"
בדיבור הפנימי שלי לעצמי יכולה לתת דוגמא את הפוסט האחרון שכתבתי שבו אני מתבאסת מעצמי שאני לא מצליחה לשמור על קור רוח מול האקס
אני ממש קוטלת את עצמי על חוסר השליטה הזו, במקום להביט על עצמי בחמלה.
לא בטוחה למה התכוונת כשכתבת "בדרך שאני מקשיבה ומסננת אמירות של אחרים" - האם תוכלי לתת דוגמא?

_למה מעניין אותך מה שיש לבנאדם כזה לומר? הוא לא מרשים בכלל, גם אם הוא חכם. הוא הבנאדם האחרון שהייתי מתעניינת בדעתו.
חיים רק פעם אחת, לא כדאי לבחור אנשים ממש שווים כדי לשמוע את דעותיהם?_
קוראת יקרה
אני יודעת שאת כותבת מתוך אכפתיות ואני מסננת את השיפוטיות שאני מרגישה בין השורות כדי לשמוע את האכפתיות - האם זאת הייתה כוונתך עירית??
לגבי מה שכתבת, מעניין אותי מה יש לו לאמר כי הוא האבא של הילד שלי
ויש לי אינטרס מובהק לשתף איתו פעולה סביב הגידול של הילד
ויש המון החלטות,, בין אם קטנות ויומיומיות ובין אם גדולות והרות גורל שעלינו לקבל יחד בתור הורים
ונאלץ לקבל יחד את ההחלטות האלה עוד שנים רבות
ולכן חשוב שגם אקשיב לו ואנסה לבסס כמה שיותר תקשורת טובה בינינו
הגישה לפיה הוא בנאדם מגעיל ואלים ולכן אין לי מה להתייחס לדבריו היא פשוט לא רלוונטית עבורי

[po]אהבת עולם[/po]
[u]מחשבה כזאת ש'זה הכי טוב שאני יכולה למצוא'[/u]
האמת שזה לא בדיוק התסריט שעובר לי בראש
אני בטוחה שיש שם בחוץ קשרים הרבה יותר טובים בשבילי מאשר הקשר עם האקס
אבל אני מכורה למשהו מסויים בדינאמיקה בינינו
משהו שקשור לשזה שאני המושיעה אשר מרימה אותו מהבור
זה כנראה נותן לי משמעות לחיים
אני גם עובדת במקצוע סיעודי, כנראה שזה חלק חשוב מההגדרה העצמית שלי,, להיות בעמדת ה"מטפלת"
למרות שרמת ההגיון אני מבינה שמטרתי היא לא "לעזור" לחלשים ממני אלא לעבוד יחד איתם
כאן נכנס ההבדל בין רחמים לחמלה כפי שעירית ציינה

טוב העיניים נעצמות לי אז אפסיק להיום.... לילה טוב לכולן @}

תודה לכן על התגובות,
אסיים לכתוב את מה שרציתי לכתוב והופרעתי באצמע ואז אגיב...

עירית את כתבת
[u]כאן לתחושתי כדאי לך לבדוק מהו הקושי שלך להכיל בדידות וניתוק.[/u]
ובכן, בהחלט קשה לי להכיל חוויה כזאת, כנראה כי זהו אחד מהפחדים הכי עמוקים שלי - להשאר לבד בלי משפחה ובלי חברים ובלי שום תמיכה מאף אחד
וכשאני נתקלת בחוויה הזאת שלו,, זה גם גורם לי להרגיש סוג של אשמה, כאילו שאני אשמה איכשהו במצב המנותק שלו כי "בגללי" הוא חזר לגור בישראל
אבל האשמה הזו כמובן מנותקת לחלוטין מהמציאות, כי הרי גם בחו"ל אין לו משפחה ויש לו מעט מאוד חברים. [b]הוא[/b] כמובן זה שאחראי על מצבו ולא אני

[u]כאשר את מרחמת על מישהו את לא יכולה תוך כדי לשים את עצמך במקום שכביכול יגרום לו עוד יותר עוול. כ[/u]
לא בטוחה שהבנתי לחלוטין את כוונתך כאן
למה שארצה לשים את עצמי במקום שכביכול גורם לו עוול? על איזה מקום מדובר?

בקיצור יש לי עוד המון חומר למחשבה....

כשאני מוצאת עצמי מתקשה לנתק קשר עם מישהו שהקשר איתו לא עושה לי טוב -
אני שמה לב, שבעצם יש בי פחד שאומר, שאני לא אמצא אף אחד שהקשר איתו כן יהיה לי טוב -
ככה שאם אני אתנתק ממנו -
[list]
[*] אז או שאמצא קשרים לא טובים אחרים,
[*] או, שאם אני לא אסכים בכלל לקשרים לא טובים - אז לא יהיו לי קשרים בכלל, כי אלו היחידים שאני יכולה למצוא -
[/list]
וזה גורם לי מתוך פחד כזה בכל זאת להישאר בתוך הקשר הלא טוב.

מחשבה כזאת ש'זה הכי טוב שאני יכולה למצוא'.

אני תוהה מאיפה באה האמונה הזאת -
שאין משהו באמ-ת טוב בנמצא,
או שאין [b]עבורי[/b] משהו באמ-ת טוב בנמצא.
ואם היא אכן נכונה?

האם יכול להיות שאת פועלת מתוך אמונות דומות? מתוך פחד דומה?
מעניין אותי...

[u]ובסוף אמרתי לו שאני רוצה לקחת אחריות על החלק בי ששומע כל דבר שהוא אומר לי בתור ביקורת[/u]

יקירתי, זהו מעשה קורבני ביותר. הרי ברור שאת שומעת כל מה שהוא אומר כביקורת משום שהוא כל הזמן מותח עלייך ביקורת! הוא הרגיל אותך שרוב מה שיש לו להגיד זה דברים די מגעילים עלייך, אז מה הפלא שכשפעם בכמה זמן הוא מואיל בטובו לומר דבר שאינו ביקורת, את כבר לא מבחינה בזה? למה זה האחריות שלך? זה היה קורה לכל אחת. הוא גרם לך להיות דרוכה כל הזמן.

ולמה את צריכה עוד לבלות איתו זמן כדי לסבול את זה? לא נמאס לך?
באופן אובייקטיבי, הוא טיפוס בלתי נסבל, לא נחמד, לא טוב לב (ודי אכזרי, אם היה מוכן לגרום לך כזה סבל), אלים, בעל בעיות תקשורת, מומחה בלגרום לאחרים להרגיש אשמים על דברים שהוא עשה, אחד שלא לוקח אחריות על מעשיו ולא יציב.
אז למה, לעזאזל,
[u]יש משהו בי שעדיין מתעניין במה שיש לו לאמר?[/u]

למה מעניין אותך מה שיש לבנאדם כזה לומר? הוא לא מרשים בכלל, גם אם הוא חכם. הוא הבנאדם האחרון שהייתי מתעניינת בדעתו.
חיים רק פעם אחת, לא כדאי לבחור אנשים ממש שווים כדי לשמוע את דעותיהם?

סליחה על הטון. אכפת לי ממך, ואם היית שומעת אותי זה היה נאמר בטון אכפתי.

_אני יודעת שאת כל הזמן מדבר על לפעול מתוך חמלה כלפי עצמי, אבל נורא קשה לי שלא להתעצבן על עצמי שאני מגיעה לכדי צעקות וקריזות בריבים שלנו. לא מצליחה להשאר מפוקסת, רגועה, עניינית. האינטראקציה מולו פשוט מביאה לי את הג'ננה!!
וזה מקומם אותי שאני לא מצליחה להגיע למצב שפוי.
משהו בי אפילו חושב: אם את לא מצליחה להשאר רגועה אז מאיפה לך הזכות לדרוש ממנו לא לצעוק?_

[b]אין קשר בין שני הדברים[/b] - בין השאיפה שלך להצליח להגיב אליו מתוך המרכז הפנימי שלך ולא מתוך מנגנון ההגנה האוטומטי שלך, לבין הלגיטימציה שלך לעצור את ההתעללות בך.

מה שיכול אולי להקל עלייך לנתק את הקישור בין שניהם,
זה לאמץ נקודת מבט שיש בה התייחסות כלפי העתיד, התייחסות אל השאיפה לך להגיב מתוך המרכז הפנימי ולא אל העבר, אל התגובה שלך מתוך מנגנון ההגנה האוטומטי. את שמה את הפוקוס שלך על מה שיהיה.

אם את מביטה [b]בעיקר קדימה,[/b] יש לך פתח לפעולה, את יודעת מה את רוצה, את יודעת לאן את שואפת, גם אם אין לך מושג כיצד מתי בדיוק זה יתרחש. זו נקודת מבט אופטימית שיכולה לחזק אותך ולמלא אותך באנרגיה. וקוראים לזה לקחת אחריות :-).

לעומת זאת אם את מביטה [b]רק אחורה,[/b] אין לך מה לעשות עם זה מלבד להלקות את עצמך. או לחשוב שמגיע לך "עונש" כמו למשל להסכים לספוג ממנו יחס מתעלל כי "מאיפה יש לי זכות לדרוש..." וכו'. זו נקודת מבט סוגרת ומחלישה. וזה כמובן בדיוק ההיפך מלקחת אחריות, גם אם לפעמים זה נותן לך תחושה שבזה מדובר.

כאשר את מגדירה זאת כך, את גם בעצם מתמקמת בעמדה שבה את מבינה שכל מה שעשית עד היום לא היה מכוונה רעה, או כי משהו בך לא-בסדר, אלא שאת הגבת מתוך מנגנוני הישרדות רגשית.
כמו כל בני האדם, אגב, ברגעי בהם אנחנו "נלקחים" ומגיבים מהמקומות הרגשיים הנמוכים שלנו.
כמו גם בן זוגך לשעבר.
[b]אבל! זכרי שזו עמדה שאיננה מצדיקה, ולו לרגע, שאת תסכימי לספוג את התגובות האוטומטיות הללו שלו. ממש לא.[/b]
זה רק יכול לאפשר לך להביט עליו בחמלה. לשים לפנייך, מולו, גבול מתוך חמלה.
חמלה ולא רחמים.

את לא "מקטינה" אותך בגלל החולשות שלך, ואת גם לא "מקטינה" אותו בגלל החולשות שלו. את רק לא מסכימה יותר לעולם להיות שק האיגרוף שלו.
.

[u]ויש כאן עוד עניין - פעמים רבות אני שומעת כל דבר שהוא אומר בתור ביקורת, גם אם זאת בכלל לא היתה הכוונה שלו לבקר אותי. ועל זה היה הריב שלנו בסופ"ש. הוא ניסה לשאול אותי שאלה תמימה (ועכשיו אחרי שיחתנו אני מאמינה לו שזה באמת לא היה בביקורת) ואני התנפלתי עליו כי שמעתי בזה שוב ביקורת ואז זה התגלגל לריב ארוך ומגעיל. ובסוף אמרתי לו שאני רוצה לקחת אחריות על החלק בי ששומע כל דבר שהוא אומר לי בתור ביקורת והדרך שלי כרגע להתמודד עם זה היא לבלות כמה שפחות זמן איתו (כי כאמור אנחנו עוד מבלים הרבה זמן יחד יחסית).[/u]
זה רעיון טוב להתרחק כרגע, כאשר הכל כל כך טעון.
נדמה לי שכתבתי לך על זה כבר איפשהו פה - יהיה לך קל יותר להתחזק במרחב נקי משיפוט וגינוי. מאוד קשה לנו לחזק את עצמינו בתוך מרחב כל כך מחליש.
יהיה לך קל הרבה יותר להתייצב מולו בהמשך במלוא חוסנך, לאחר שתשחררי מתוכך ולו מעט מהשיפוט העצמי שלך כלפי עצמך. לאחר שתתחזקי מעט.
כרגע השיפוט שלו פוגש בתוכך את זה שלך, או שהשיפוט העצמי שלך "מחכה לו בפינה", ולכן גם ההתלקחות קלה.

התחילי כבר עכשיו.
התמקמי בעמדה נחושה לשחרר מתוכך את הביקורת העצמית.
זה תהליך. אבל אפשר להתחיל אותו ברגע זה.
נדרשת הסכמה ונדרש רצון נחוש להפסיק להרעיל את עצמך נגד עצמך.
נדמה לי שאת כבר מאוד בשלה לזה, מכיוון שאת ערה לגמרי למחירים הכבדים שאת משלמת על זה.

ואז, לאחר שיצרת בתוכך כוונה אמיתית,
את יכולה להתחיל ולזהות את הביקורת העצמית: במחשבות שלך ביחס לעצמך, בדיבור הפנימי שלך לעצמך, בדרך שבה את מדברת על עצמך עם אנשים אחרים, בדרך שבה את מקשיבה ומסננת אמירות של אחרים אלייך.

הציפי במשך כמה ימים את כל הביטויים הללו אל פני הרמה המודעת שלך, ושימי אליהם לב (בלי להתבאס על עצמך בבקשה תוך כדי :-)).
במקביל שימי לב לכל אותם מקומות בהם כבר החלה להתבסס בך חמלה עצמית וקבלה. הביטי על כל התמונה. זה חשוב.

מה שחשוב בדרך העבודה הזאת, זה [b]שאת לא אמורה לשנות שום דבר באופן אקטיבי.[/b] רק להתבונן ולהשתדל לא לשפוט עד כמה שאת יכולה את מה שאת מזהה.
[b]השינוי יקרה מעצמו, באופן הרמוני, ועמוק הרבה יותר, אם תתמידי בהתבוננות שהיא נקייה.[/b] הניקיון כאן הוא המפתח.

תראי אם זה נכון לך, או נגיש לך כרגע.

{@

תודה עירית, התגובה שלך עוררה בי המון מחשבות
קודם כל, עדכון שבמהלך הסופ"ש דווקא היה לנו ריב די גדול,, כזה שלא היה הרבה זמן כבר
ריב שככל ביקורת ואלימות מילולית מצידו וצעקות ועצבים מצידי ומצידו גם יחד

אני יודעת שאת כל הזמן מדבר על לפעול מתוך חמלה כלפי עצמי, אבל נורא קשה לי שלא להתעצבן על עצמי שאני מגיעה לכדי צעקות וקריזות בריבים שלנו. לא מצליחה להשאר מפוקסת, רגועה, עניינית. האינטראקציה מולו פשוט מביאה לי את הג'ננה!!
וזה מקומם אותי שאני לא מצליחה להגיע למצב שפוי.
משהו בי אפילו חושב: אם את לא מצליחה להשאר רגועה אז מאיפה לך הזכות לדרוש ממנו לא לצעוק?

[u]נסי לבדוק האם במקרה ב"מנגינה", במסר הלא מילולי, את עדיין במובן מסוים כן מאפשרת[/u]
אני חושבת שעלית כאן על משהו
יש משהו בי שעדיין מתעניין במה שיש לו לאמר מעבר לביקורת, וזה מבלבל
כי מצד אחד אני מעוניינת להקשיב לו ולשתף פעולה סביב דברים שקשורים לילד שלנו
אבל מצד שני אני לא רוצה לשמוע ביקורת. אין לי שום מקום בתוכי להכיל אותה.

ויש כאן עוד עניין - פעמים רבות אני שומעת כל דבר שהוא אומר בתור ביקורת, גם אם זאת בכלל לא היתה הכוונה שלו לבקר אותי. ועל זה היה הריב שלנו בסופ"ש. הוא ניסה לשאול אותי שאלה תמימה (ועכשיו אחרי שיחתנו אני מאמינה לו שזה באמת לא היה בביקורת) ואני התנפלתי עליו כי שמעתי בזה [b]שוב[/b] ביקורת ואז זה התגלגל לריב ארוך ומגעיל. ובסוף אמרתי לו שאני רוצה לקחת אחריות על החלק בי ששומע כל דבר שהוא אומר לי בתור ביקורת והדרך שלי כרגע להתמודד עם זה היא לבלות כמה שפחות זמן איתו (כי כאמור אנחנו עוד מבלים הרבה זמן יחד יחסית).



[u]"האם אני מסכימה להיות "לא בסדר" כלפיו, על מנת להיות כן-בסדר כלפי עצמי?"[/u]
תודה על השאלה הזאת. אני צריכה עוד לעבוד איתה. עד עכשיו התשובה שלי לשאלה הזו הייתה לרוב "לא". או שבמקרים שכן שמתי גבולות, התשובה הייתה "כן", אבל תוך כדי נסיונות לשכנע אותו שאני כן בסדר

אמשיך אחר כך....

_יש כאן כמה עניינים
קודם כל, הוא כבר מתנהג בצורה הרבה פחות אלימה
רוב הזמן מתייחס אלי באופן מכבד, חוץ מביקורת אינסופית, שזו פשוט צורת ההסתכלות שלו על החיים
אז כל פעם שיש ביקורת, אני אומרת: תודה אבל לא מעניין אותי לשמוע את הביקורת שלך_
מרגש לשמוע על ההתקדמות הזאת! :-)

ככל שיחלוף הזמן, ואת תבססי יותר ויותר את היכולת לשים גבולות סביבך בעוד ועוד היבטים, כך גם הוא יאפשר לעצמו פחות.
[b]כולל[/b] הביקורת האינסופית. זה לא שאת תשני אותו. את פשוט לא תאפשרי את זה מולך.
כמו שלא שינית את עצם היותו אלים, אלא שהוא כבר לא מרשה לעצמו להפנות את זה כלפייך. כי את לא מרשה לו.

נסי לבדוק האם מעבר למילים - "אני לא מעוניינת לשמוע" - שאגב, יכול להיות שפשוט לוקח להן זמן לחלחל אליו -
נסי לבדוק האם במקרה ב"מנגינה", במסר הלא מילולי, את עדיין במובן מסוים כן מאפשרת.
האם קיים בתוכך עדיין המקום שמסכים להכיל שיפוט וגינוי? זה שמיישר קו עם שיפוט שמגיע מבחוץ. כי יכול להיות שגם אם המחשבה לא מיישרת איתו קו - ההוויה, החוויה, עדיין כן.
וכרגיל - התבוננות עם הרבה חמלה עצמית. זה חשוב כאן.


[u]דבר שני, החלק שבי שמפחד לצאת "לא בסדר" משתלט על הדינאמיקה[/u]
הנה שאלה שאת יכולה לעבוד איתה:
"האם אני מסכימה להיות "לא בסדר" כלפיו, על מנת להיות כן-בסדר כלפי עצמי?"
עשי איתה תהליך קצר: חזרי אליה כמה פעמים. כל תשובה שעולה היא לגיטימית. אל תתנגדי למה שעולה. פשוט חזרי אליה שוב ושוב.
ספרי מה יעלה לך ונראה אחר כך לאן אפשר לקחת את זה הלאה.

[u]ומשהו מרחם עליו כי אין לו בכלל משפחה או חברים ואם גם אני אפנה לו עורף הוא יהיה לגמרי בודד בעולם[/u]
כאן לתחושתי כדאי לך לבדוק מהו הקושי [b]שלך[/b] להכיל בדידות וניתוק.
זה כמו שכאשר קשה לנו לחוות דחייה שלנו על ידי מישהו, כך בדיוק באותה המידה קשה לנו לחוות מצב בו אנחנו דוחים מישהו אחר.
קושי מול חוויה, מניסיוני, הוא בדרך כלל דו-כיווני. קשה לנו להיות בשני צידי המתרס שלה.

את יכולה לבדוק כאן לאיזו חוויה זה "לוקח" אותך, כאשר עולות בך המחשבות הללו.
עם החוויה נוכל לעבוד,
וזה יאפשר לך לעבור ממצב של [b]רחמים[/b] כלפיו למצב של [b]חמלה[/b] כלפיו.

חמלה היא מצב הרבה יותר נקי, שיאפשר לך להגיב אליו בצורה עניינית יותר, וכמובן להרחיב את היכולת שלך לשים לו גבולות.
כאשר את מרחמת על מישהו את לא יכולה תוך כדי לשים את עצמך במקום שכביכול יגרום לו עוד יותר עוול. כי כאשר הוא ממוצב מבחינתך באופן לא מודע בעמדה של "המסכן", את לא מרשה לעצמך מן הסתם להתמקם מולו בעמדה של ה"תוקפן", של זו שגורמת לו עוול. לעומת זאת, כאשר את מביטה בו בחמלה, את רואה אותו נטו, לא דרך הכאבים שלך, ואז את גם יכולה להגיב אליו נטו, ללא מחסומים.

שוב חוזרת אחרי הפסקה
איכשהו אני מרגישה לא מספיק מרוכזת בשביל לכתוב, גם כשמתאים לי לשתף

יש כל מיני עליות וירידות כרגיל, אבל הדבר העיקרי שמטריד אותי כרגע הוא שאנחנו עדיין מבלים הרבה יותר מידי זמן ביחד
משהו בי כנראה עוד מפחד לשים את הגבול ולהגיד לו -- די לך מפה ואל תדבר איתי על שום דבר חוץ מדברים ענייניים טכניים.

יש כאן כמה עניינים
קודם כל, הוא כבר מתנהג בצורה הרבה פחות אלימה
רוב הזמן מתייחס אלי באופן מכבד, חוץ מביקורת אינסופית, שזו פשוט צורת ההסתכלות שלו על החיים
אז כל פעם שיש ביקורת, אני אומרת: תודה אבל לא מעניין אותי לשמוע את הביקורת שלך

דבר שני, החלק שבי שמפחד לצאת "לא בסדר" משתלט על הדינאמיקה
אני מפחדת שאם אני לא אקשיב לסיפורים שלו אז אני "לא חברה טובה"
ומשהו מרחם עליו כי אין לו בכלל משפחה או חברים ואם גם אני אפנה לו עורף הוא יהיה לגמרי בודד בעולם
כמובן שהוא זה שהביא את המצב הזה על עצמו, אם הוא לא היה אלים כלפיי הייתי נשארת איתו
כך שאין לי מה לרחם עליו ובכל זאת הרגש הזה עולה
והרגש הזה בתוספת הפחד לצאת לא בסדר מונע ממני להתנתק לחלוטין

חוץ מזה, ממשיכה לצעוד בשבילים המפותלים של חיי היומיום
ובעיקר עושה כלים וכביסות :-)

תובנות, שיתופים וסתם ד"שים יתקבלו בברכה @}

איזה עדכונים משמחים!

טוב שלקחת באופן אינטואיטיבי את פסק הזמן. בעיני הוא חלק מהתהליך שלך.
יש רגעים בהם מפסיקים את העשייה האינטנסיבית ברובד המודע כי זה נעשה עמוס מדי עבור המערכת, וכי עולה צורך בשקט.

בדרך כלל בתקופות האלה השינויים ממשיכים להתרחש, רק שהם מתרחשים ברובד הפנימי או הלא מודע ולא תמיד אפשר בכלל דעת מה ואיך התרחש.
ואז כשחוזרים, פתאום שמים לב שהיתה לנו "קפיצת גדילה",
וממשיכים את העבודה כבר ממדרגה חדשה.

[u]לא מתאים לי חברה ש"ככה היא", אני רוצה מערכות יחסים טובות והדדיות יותר.[/u]
לגמרי!

[u]לא מתאים לי חברה ש"ככה היא", אני רוצה מערכות יחסים טובות והדדיות יותר.[/u]
|Y|
עוד סימן מרגש לחוסן הפנימי שמתפתח אצלך. כיף לקרוא!

עוד דבר שרציתי לשתף
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מודעת בזמן אמת למנגנונים שלי. במיוחד הקטנת האחר כדי לא להרגיש פגועה. יש לי שכנה שכל הזמן קובעת איתי ואז או לא מגיעה לפגישה בזמן או לא מגיעה בכלל, פעם אחת אפילו בלי להודיע. דיברתי איתה על זה בניסיון לברר אם משהו מפריע לה ואולי היא לא מעוניינת בקשר בינינו והיא טענה שאין בעיות מיוחדות פשוט ככה היא.
אז שלשום כשהיא לא הגיעה לפגישה, בהתחלה נפגעתי והתחלתי עם מחשבות כמו: "טוב היא בכלל לא מענינת אותי" וכו. ישר ראיתי שמדובר במנגנון, כמו שעירית כתבה על הבובה עם החוטים - ראיתי את החוטים האלה שמפעילים אותי ושיחררתי את המחשבה הזו. ופשוט החלטתי שאני לא אקטיבית יותר בקשר שלי עם אותה שכנה. לא מתאים לי חברה ש"ככה היא", אני רוצה מערכות יחסים טובות והדדיות יותר.

בקיצור, אני מרגישה שאני מצליחה לתקשר איתו ממקום הרבה יותר חזק וחומל ופחות "מופעל"
שאני כבר לא מאויימת כל כך מנוכחותו ומהתגובות שלו

כמובן שיש לו עוד מלא תגובות שמעלות לי את הסעיף
[list]
[*] למשל היום הילד היה אצלו והוא התקשר ולקח לי זמן לענות לטלפון
[/list]
אז הוא התעצבן למה לוקח לי זמן לענות - כאילו, הבנאדם באמת קוקו, תסלחו לי
במקרה הזה פשוט הבלגתי כי הוא היה נורא לחוץ כי הילד נפצע והיה חייב להתייעץ איתי מה לעשות
בפעם הבאה שנדבר אעיר לו על העניין כי לא רוצה להשאיר את "התלונה" ללא תגובה שמא תהיה ציפיה שאענה מהר לטלפון מעכשיו...

עירית, עוד לא הגעתי לתרגל את מה שכתבת,

[u]מה שקורה, זה שהחל משלב מסויים את כבר תגיעי מיד ובאופן אינסטינקטיבי לתחושה הפיזית בלי לעשות את כל התהליך של פינוי שכבת המחשבה ושכבת הרגש.[/u]
עוד לא התחברתי לתחושה הפיזית, כאמור לקחתי לעצמי הפסקה מתהליכים מודעים :-)
אבל כשאני חושבת על זה, אצלי הפחד לרוב מורגש גם בלב וגם בבטן. מין צביטה כואבת כזאת.
זאת תחושה של צביטה ודפיקה חזקה כזו בלב, ואח"כ דופק מואץ מעט.

בפעם הבאה שתעלה תחושת חוסר הערך, אנסה לשים לב היכן הכאב נמצא בדיוק בגוף שלי כדי להתחבר לחוויה הגולמית, כמו שקראת לה

בנוגע לגבולות ששמתי לאקס שלי, אז לא יכולה להגיד שאני עומדת בזה,
הוא כן מבלה זמן בבית שלי
אנחנו כן עדיין מדברים המון
אבל אני מנסה להביט על זה בחמלה, שלפעמים צריך לתת לדברים את הזמן שלהם
וכנראה שאני עוד צריכה זמן כדי לממש את ההפרדה בינינו
וכן, זה קשה שאני היחידה שאקטיבית בנדון, אז נותנת לעצמי את מרחב הנשימה הזה - לא דוחקת בעצמי

אין ספק שיש לי עוד הרבה עבודה לעשות, מול האקס ומול שאר העולם,
אבל מרגישה שהחוסן הפנימי המדובר מתחיל להבנות בהדרגה

תודה תודה תודה לכן יקירות
על זה שאתן כאן איתי בדרך
לא שוכחת את השפע שמורעף עליי כאן לשניה
לילה טוב @}

חזרתי אחרי פסק זמן קצר וחשוב...הייתי צריכה לקחת זמן לתת לדברים להיות בלי לפרק אותם כל הזמן כי הגעתי למצב של אפיסת כוחות - מרוב תהליכים נפשיים מעמיקים שכחתי לקחת אוויר וסתם לחיות את החיים שלי בשקט! אז עכשיו שהתאווררתי, רוצה לעדכן בכמה עניינים
קודם כל, לכל המודאגות מהעניין של העבודה: הוא סוף סוך החל לפרסם ברצינות ולראיין מועמדים למשרה, ויש כבר כמה מועמדים רציניים אפילו כך שזה אמור להסגר בקרוב
אמנם הקצבתי לו עד סוף החודש, אבל הסכמתי להאריך את זה עד שהוא יחליט על המועמד המתאים ביותר כי זה עשוי לקחת עוד שבוע-שבועיים
אמרתי לו שבסדר כל עוד אני רואה שהוא באמת ממשיך במאמץ היומיומי לראיין ולפרסם, וכל עוד אני רואה שהוא לא סתם פוסל מועמדים על שטויות (נטייה שיש לו)

לגבי עצמי והעבודה שלי עם עצמי:
אז ככה, קודם כל מרגישה שאני יותר חזקה מבפנים באופן כללי וגם מול האקס
פתאום נפתחתי אל העולם ועולם מסביר לי פנים. חברים חדשים נכנסו לחיי ואני מרגישה יותר נתמכת, אהובה ופחות בודדה (אם כי השאיפה הייתה כי תחושת הערך-העצמי שלי לא תנבע ממקור חיצוני, אך זה עוזר להיות מוקפת באהבה ואכפתיות)
התחלתי לעשות מאמץ לראות שוב את הטוב שבאנשים ולא את הרע
להנמיך ציפיות ולא לשפוט כל אדם שלא עומד בקריטריונים הנוקשים שלי
לשמור על גישה חיובית כלפי אנשים וכלפי החיים
וגם...כלפי האקס!
ממש ממש משתדלת לשמור על גישה חיובית מולו ולראות את הטוב שבו (למשל שהוא אבא מסור שבאמת אוהב את הילד שלו ורוצה לראות אותו כל יום כמעט, שהילד אוהב אותו מאוד, שהוא כן דואג לרווחתנו הכלכלית ולא "ינטוש אותנו" וכו)

אמשיך עוד מעט

הי משתחררת, מה שלומך?

[po]שחף אהובי[/po]
תודה רבה על ההזמנה
התחלתי לקרוא אבל האמת אין לי מספיק זמן פנוי! :-)
ממה שהתחלתי לקרוא סיפורך מאלף ומעורר השראה ואני אנסה לקרוא את הכל לאט לאט
כרגע אני בתקופה של מחסור באנרגיות. עייפות כזאת שמקשה עליי לחשוב בבהירות, לקבל החלטות, להתניע תהליכים
מרגישה ממש מותשת. העיניים שלי כואבות כל הזמן מעייפות
לכן גם עוד לא התפניתי לכתוב כאן את כל מה שעלה אצלי לאחרונה

אחזור לעדכן כשהאנרגיות יעלו שוב....

משתחררת,
מזמינה אותך ל [po]המסע בעקבות הילדה הפנימית[/po] (אם בטעות יהיה לך זמן פנוי, זה ארוך): איך להתמודד אם הכאב הנורא, הבלתי נסבל הזה של הילדה הדחויה שממשיכה לחיות בתוכי?
בסיפור שלי, פשוט לתת לכאב להיות ולחמול עליו. גם על החלק שכואב , וגם על החלק בי של האלימות העצמית, החלק השיפוטי. ביחד עם הפלסטרים של ההגנות, נשרו אצלי גם הרבה רגשות שהיו מעורבבים עם הכאב - הפחד מהכאב, העלבון, הבושה בכאב. עד שבסוף הוא נהיה - כאב. ועם סתם כאב מזוקק אני יכולה להתמודד.
הפרק האחרון אצלי מדבר על אלימות. שני תהליכים מקבילים - השחרור מהאלימות העצמית, הפנימית, שלי כנגד עצמי, ושחרור מאלימות חיצונית.

תודה רבה [po]אהבת עולם[/po] על השיתוף ועירית על תגובתך הארוכה
גם אני עוד בשלב של [u]קוראת ונותנת לדברים לחלחל[/u]
אכתוב יותר בימים הקרובים אחרי שהיה לי זמן "לשבת" עם זה...
לילה טוב וחיבוקים @}

_[po]אהבת עולם[/po], זה מרגש.
הפיסקאות האחרונות שכתבתי למשתחררת בהקשר הזה מוגשות גם לך, באהבה_
תודה :-).
אני קוראת ונותנת לדברים לחלחל....

[u]לפני שהילד יספוג את היחס שלי כלפי עצמי - ואי איזה תיק זה להיות הורה...[/u]
"תיק" ומתנה כאחד. זו אחת המתנות שאת יכולה לתת עכשיו לו, ובעצם גם לך.
נסי לראות את זה כך. זה בשביל [b]שניכם.[/b] את קוטעת שרשרת רבת דורות של חוויית חוסר-ערך.

_כשאת אומרת "נקי משיפוט" את מתכוונת לא לשפוט את עצמי על כך שאני מופעלת ע"י המנגנון?
כי אני חייבת להודות שכרגע אני עוד בשלב של התבוננות שיפוטית. אני רואה שאני מופעלת וזה מעצבן אותי ומעציב אותי שאני לא עצמי עד הסוף._
כן.
נקי גם משיפוט על עצם זה שאת מופעלת על ידי המנגנון,
וגם על עצם זה שעולה בך חוויה של חוסר-ערך.

היכולת להתבוננות נקיה נרכשת עם הזמן. ברור שבהתחלה יעלה אצלך שיפוט עצמי, ואת ההפחתה שלו את תוכלי ליצור לאט ובהדרגה, תוך התכווננות מתמשכת.

מדוע הנקודה הזו זה כל כך חשובה?
הגינוי העצמי פועל מבחינתנו כמו מס שפתיים מול ההתנהגות הכביכול "רעה" .
אם "פשעתי" אבל אחר כך הלקיתי את עצמי על הפשע, שילמתי את חובי.
אבל רק כביכול. זו אשליה שמעוורת אותנו מלראות את האמת.
זה מנגנון של הונאה עצמית, והבעיה איתו היא שהוא מקבע וחוסם את ההתקדמות שלנו. כי אם כבר "שילמנו את חובנו" אנו פטורים מבאמת לעשות את השינוי.
ואז נדמה לנו שבעצם ההלקאה אנחנו דוחפים את עצמנו קדימה כאשר למעשה אנחנו עומדים במקום.

[u]בקיצור, הסתכלתי באופן לא-חומל על המנגנון... אולי אני עוד לא בשלה לשחרור בכל זאת...?[/u]
בעיני זה לא קשור לבשלות.
(וכאן את יכולה לשים לב שהלקית את עצמך על עצם הנטיה שלך להלקות את עצמך :-). רואה את הלופ? הלקאה על הלקאה.)
ולמה אין קשר לבשלות לשחרור?
מכיוון ששיפוט זו התניה אנושית כל כך כל כך חזקה ורווחת. היא פשוט חלק מהמנגנון האנושי שלנו.
נכון, היא חלק לא יעיל של המנגנון שלנו, אבל היא עדיין חלק ממנו. כך אנחנו מעוצבים כבני אדם.

הבשורה הטובה היא שאפשר ליצור שם מודעות הולכת וגוברת, מודעות שמפחיתה ומעדנת מאוד הנטיה לשפוט.

אבל לשם כך נדרשת קודם כל חמלה עצמית ביחס למנגנון הזה: תזכירי לעצמך מדי פעם שהמנגנונים שלך עולים, לא כי את בנאדם רע, או לא מפותח, או לא בסדר.
הם עולים כי הם מגֵנים כרגע על הנפש שלך מלחוות את אחד מכאבייך הגדולים ביותר. ניתן לומר אפילו - שומרים עלייך מלפגוש את סיוט-חייך.
כל עוד הם פה זה כי את זקוקה להם. בלעדיהם, כאמור, תקרסי.
וכאשר יתבסס בתוכך מספיק חוסן פנימי על מנת להעז ולפגוש את החוויה - את תגלי שאת זקוקה להם פחות ופחות. ואז הם יעלו פחות. זה הכל עניין של צורך.
אז בחמלה כלפי המנגנונים שלך, בסדר? :-).

_מה שקצת לא ברור לי הוא ההבחנה בין "להרגיש את החוויה של חוסר ערך" ו"להאמין בזה שאני חסרת ערך"
כלומר, איך אפשר לחוות את החוויה של חוסר ערך ובו זמנית לא להאמין שזה נכון?_
זה סוג של פיצול שיתחיל להיווצר בתוכך ככל שתתקדמי בדרך, ואת יכולה כבר להתחיל ליצור אותו באופן מכוון.
זה אומר לדעת שכעת כואב ובו זמנית לדעת שעצם זה שזה כואב [b]לא[/b] מעיד על זה שאת באמת חסרת ערך.
זה להפריד בין הכאב לבין הפרשנות שלך ביחס לכאב.

אי שם במהלך תולדות חייך נפגעת פגיעה (אחת או כמה) מכאיבה, שהיתה [b]כרוכה[/b] בחוויה של חוסר ערך, וכפי הנראה, על פי התיאור שלך, היא נתמכה והתחזקה באמצעות העתקה של מודלים (הורייך) שלימדו אותך לאורך שנים התנהלות מתוך החוויה הזאת. מודלים שקיבעו וביססו את החוויה וגרמו לך להאמין שאת אכן חסרת ערך. כרונולוגית יתכן שקודם היו מודלים להעתיק מהם, ואח"כ היו חוויות מכאיבות, ויתכן שלהיפך או לסירוגין. זה לא כל כך משנה לנו כרגע לצורך שחרור החוויה.

את [b]לא[/b] באמת חסרת ערך.
את יודעת את זה, נכון? ברגעים בהם את מחוברת לעצמך, בהם את נוכחת - את [b]יודעת[/b] את זה.
אבל מה, [b]בכל פעם שמשהו או מישהו דורך לך על הפצע הזה שלא טופל, זה כואב נורא נורא, וכהירף עין משכיח ממך את מה שאת יודעת - את ערכך, את מהותך האמיתית - וגורם לך להאמין שאת אכן חסרת ערך.[/b]

וכאן אפשר וכדאי להתחיל ליצור פיצול בין מה שבמהלך השנים נכרך, בטעות, זה בזה.

כואב? נכון. כאב מטורף שיכאב עד שהפצע ירפא (והוא ירפא).
זה כואב ובו זמנית גורם לך לחוש מיד חסרת ערך.
האם זה אומר שאת באמת חסרת ערך? לא!

זו ידיעה שאת יכולה להתחיל לבסס ולהרחיב,
למשל באמצעות כך תאמרי לעצמך:
"כואב לי עכשיו בטירוף כי משהו התיישב לי על הפצע הלא מטופל שלי של "אני חסרת ערך". זה גורם לי כעת לחוש ביתר שאת כאב חווית חוסר הערך. ובו זמנית אני [b]יודעת וזוכרת[/b] שאני לא באמת חסרת ערך".

כאשר אני עבדתי עם זה בעצמי, בהתחלה כמובן שלא האמנתי לאמירה שזה לא אמיתי כאשר הייתי בתוך תוכה של החוויה. אבל איפשהו בפנים [b]זכרתי שאני יודעת[/b] את זה, זכרתי שברגעי השפיות כן ידעתי את זה.
והשתמשתי בזיכרון הידיעה [b]כעוגן[/b] שהרים אותי תמוך הבור. עם השימוש המתמשך בעוגן הוא התרחב והתבסס והידיעה שזה לא אמיתי, שזה "סרט", גדלה.

זו דרך להתחיל וליצור את הפיצול.

האם זה יותר ברור כעת?

.
_ואז נזכרתי במילותיה של עירית : בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך. ואמרתי לעצמי בקול רם:
"אוקיי, הסמס הזה גורם לי להרגיש פחד שאני לא רצויה, שמישהו דוחה אותי, לא רוצה בחברתי. וזה קשה וזה מפחיד וזה כואב"
כשאמרתי את זה לעצמי הרגשתי מעין צמרמורת, אבל מעבר לזה החוויה עדיין קשה עבורי, עדיין מרגישה שאני נלחמת בעצמי כדי לא להרגיש דחויה. שאני "מדברת" עם עצמי כל הבוקר כדי להרגיע את תחושת הדחייה, שאני על קוצים.
ועם זאת, תוך כדי כתיבת שורות אלה, מרגישה שמשהו שם משוחרר יותר, נינוח יותר עם החוויה, לא מאויים כל כך מהחוויה. שזה לא מערער לגמרי את מי שאני ומה שאני._
איזו מדהימה את!
איזה יישום מהיר.
אנחנו דיברנו כאן בינתיים רק על [b]הסכמה[/b] לפגוש ואת [b]גם הסכמת וגם כבר פגשת.[/b]
(מי זו זאת שכתבה בפוסט הקודם שלה שאולי היא לא בשלה לשחרר את זה? ;-)).

מה שאת חווה זה באמת השחרור: ההקלה העצומה שזה מביא. כמו אחרי בכי טוב שהיה תקוע.
כך בונים את השחרור הזה, נדבך על גבי נדבך. עוד ועוד התנסויות כמו זו שהיתה לך.

מה שאני יכולה להציע לך עכשיו זה [b]בהדרגה להפוך את החוויה לכמה שיותר גולמית.[/b]
כרגע אצלך סביר להניח שהיא [b]מחשבה[/b] שמעורבבת [b]ברגש[/b] שמעורבבת [b]בתחושה פיזית.[/b]

ככל שברגע האמת תפַני הצידה את המחשבה, ואחר כך תפַני את הרגש, ותישארי עם התחושה הפיזית בלבד, כך את תגעי יותר ויותר במקור. במקום שבו זה נצרב. בפצע.
עצם הנגיעה הוא מה שמאפשר שחרור, ניקוז וריפוי.
את סוף סוף חושפת לאוויר את הפצע שהיה עטוף בכל כך הרבה "פלסטרים" של הגנות במשך כל כך הרבה שנים. את סוף סוף מטפלת בפצע הלא מטופל שלך...

ככה אני עובדת עם זה:
עולה חוויה. אני מסכימה לפגוש אותה (לפעמים, כשזה ממש כואב, אני מבקשת מעצמי: "עירית, בבקשה תישארי, רק לחמש שניות").
אחר כך אני בודקת מהי המחשבה. מה אני חושבת? (את זה יהיה לך יחסית קל "להעיף" מהר הצידה, כי כבר תירגלת זיהוי של מנגנוני הסחה, של מחשבות "מרגיעות", ואת כבר יודעת לזהות שמתחתן יש עוד משהו).
אחר כך, מה אני מרגישה?
ואחר כך, מה אני חשה בגוף? היכן החוויה הזאת מכאיבה לי בגוף?

מה שקורה, זה [b]שהחל משלב מסויים את כבר תגיעי מיד ובאופן אינסטינקטיבי לתחושה הפיזית[/b] בלי לעשות את כל התהליך של פינוי שכבת המחשבה ושכבת הרגש.

הפעם הראשונה שגיליתי את זה (זו היתה תגלית מאוד חזקה) היתה לפני כמה שנים כשעבדתי על שחרור החוויה של "אני לא רצויה", אחרי תרגול מאסיבי של מה שתיארתי כאן.
ואז, בשיחת טלפון ידיד אמר לי משהו. עוד [b]לפני[/b] שעלו מחשבה ורגש - הגוף שלי פירש את זה כ"אני לא רצויה" ומיד עלה כאב מאוד חזק בלב. שם היתה צרובה החוויה הזאת שלי. [b]בזכות התרגול המערכת שלי כבר ידעה להגיע הישר לכאב, היישר לחוויה.[/b] וכאמור, כל שהייה עם החוויה הגולמית, עם המקום שבו היא צרובה בגוף, מאפשרת ריפוי ושחרור שלה.

תראי אם את מתחברת לזה,
ואם זה בהיר מספיק.
.

[u]ואז השימוש בשאלה 'האם אני מוכנה לפגוש את הכאב של חווית חוסר הערך?', העלה בי הרבה דמעות, וגם הקלה.[/u]
[po]אהבת עולם[/po], זה מרגש.
הפיסקאות האחרונות שכתבתי למשתחררת בהקשר הזה מוגשות גם לך, באהבה :-).

[u]היום הייתה לי חוויה שניסיתי לתרגם אותה למה שנדמה לי שעירית מתכוונת כשהיא כותבת "לפגוש את החוויה של חוסר ערך"[/u]

גם אני עובדת עם זה מאז שעירית כתבה לך את זה.
זה מדהים לראות באיזו תדירות כאב החוויה הזאת עולה בי.
וכשאני אומרת את המשפט 'אני מסכימה לפגוש...', הרבה פעמים עולות בי דמעות, ויחד עם זה תחושת הקלה.
כאילו, במקום לנסות לברוח מהתחושה הבלתי נסבלת הזאת, ולשכנע את עצמי שאני 'כן שווה' וכל זה, אני מקבלת את זה שאני מרגישה 'לא שווה'.
לצד ההתבוננות בזה, עולה מין הסכמה כזאת, וענווה מול זה. וזו הרגשה משחררת.

עשיתי את זה השבוע מול נשים שפגשתי, שלמדו איתי בתיכון. ומולן ישר עלתה לי התחושה הזאת של ה'חנונית' שהייתי, מין רצון להוכיח שאני כבר הרבה יותר 'שווה', והרגשה שככל שאני רוצה יותר להוכיח את זה - אני נראית יותר חנונית. בדיוק אותה חנונית שהן הכירו ! זה כלכך כאב.
ואז השימוש בשאלה 'האם אני מוכנה לפגוש את הכאב של חווית חוסר הערך?', העלה בי הרבה דמעות, וגם הקלה.

ואתמול זה עלה לי אפילו ממחשבות על משהו מאוד תיאורטי.
אני מאוד פוחדת ממצב של להיות 'מספר 2' עבור מישהו. נניח, שיהיה לי בן זוג והוא יתאהב במישהו אחרת. שיאהב אחרת יותר ממני.
וזה מאוד תיאורטי, כי אפילו אין לי בן זוג. אבל כשאני רק חושבת על האפשרות הזאת, מיד עולה כאב גדול.
וגם שם עשיתי עבודה עם המשפט הזה. וגם שם עלו דמעות והקלה.

תודה לך עירית,
ותודה לך משתחררת.

היום הייתה לי חוויה שניסיתי לתרגם אותה למה שנדמה לי שעירית מתכוונת כשהיא כותבת "לפגוש את החוויה של חוסר ערך"

[u]בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך.[/u]
ובכן, התקשרה אליי שלשום חברה בפוטנציה, מישהי שהכרתי לאחרונה עם ילד פחות או יותר בגיל של הילד שלי והיה לנו נחמד להכיר. הזמנתי אותה לקפןץ מתישהו לביקור. אז היא התקשרה (ביום א) ושאלה אם מתאים לי שהיום (יום ג) היא תבוא. אמרתי לה שכן וקבענו.
היא שלחה לי בבוקר סמס שהיא נזכרה במשהו אחר שהיא צריכה לעשות והיא לא תגיע.
אז מנגנוני ההגנה שלי ישר הזדעקו - "אוקיי זה קורה, באמת יש לה משהו אחר, אל תדאגי, זה לא בגלל שאת דחויה"

ואז נזכרתי במילותיה של עירית : [u]בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך.[/u] ואמרתי לעצמי בקול רם:

"אוקיי, הסמס הזה גורם לי להרגיש פחד שאני לא רצויה, שמישהו דוחה אותי, לא רוצה בחברתי. וזה קשה וזה מפחיד וזה כואב"

כשאמרתי את זה לעצמי הרגשתי מעין צמרמורת, אבל מעבר לזה החוויה עדיין קשה עבורי, עדיין מרגישה שאני נלחמת בעצמי כדי לא להרגיש דחויה. שאני "מדברת" עם עצמי כל הבוקר כדי להרגיע את תחושת הדחייה, שאני על קוצים.

ועם זאת, תוך כדי כתיבת שורות אלה, מרגישה שמשהו שם משוחרר יותר, נינוח יותר עם החוויה, לא מאויים כל כך מהחוויה. שזה לא מערער לגמרי את מי שאני ומה שאני.

טוב אז עדכון קטן מהיום
לא ממש עמדתי במה שכתבתי באופן מילולי, כי הוא כן היה בבית שלי יותר מאשר רק לאסוף את הילד
אבל המילים אכן מתחילות לשקוע אצלו (ואצלי!). מתקשר פחות, מדברים פחות, התחייב לתלות מודעות לחיפוש מישהו שיחליף אותי בעבודה (למעשה אני זו ששכחתי להדפיס לו היום מודעות אחרת כבר היה תולה כנראה). אז זה לא בדיוק ניתוק מוחלט כמו שהייתי רוצה אבל יש פחות מגע ולכן פחות חיכוכים
מרגישה שלריב הגדול של לפני יומיים הייתה השפעה לרעה על הילד, מאז הוא במצברוח מעורער משהו.

עירית, מחשבות בעקבות הפוסט האחרון שלך:

[u]אני מאמינה שדפוסים שנוצרים באינטראקציה מול ההורים - נוצרים גם כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי הילד, אבל גם כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי עצמו.[/u]
וואו זה ממש מהדהד אצלי כי ההורים שלי הם בהחלט אנשים חסרי תחושת ערך-עצמי וחסרי אסרטיביות לחלוטין
מהסוג שנקרא בישראלית "פראיירים". תמיד דופקים אותם, תמיד מנצלים אותם
יש לשניהם גם לב זהב, באמת טוב לב נדיר, אבל עדיין תחושת החוסר-ערך עצמי קיימת אצלם ועוד איך

אוי ואבוי - זה אומר שאני חייבת לעבוד על עצמי [b]ומהר[/b]!! :-)
לפני שהילד יספוג את היחס שלי כלפי עצמי - ואי איזה תיק זה להיות הורה...

פתאום נזכרתי גם במשהו: כשהייתי בת 16 בערך, השמעתי לאמא שלי דיסק של מוזיקה שאהבתי והיא הביעה התלהבות מהמוזיקה. אני זוכרת שהייתה לי תחושה ממש חזקה שהיא מתלהבת באופן לא אותנטי, כדי [b]לרצות[/b] אותי - ואני זוכרת שזה עורר בי ממש סלידה באותו רגע. אני משערת שזו לא הייתה חוויה אחת ויחידה ושזה קרה הרבה (אגב קורה לי עד היום מולה שהיא מנסה לרצות אותי וזה כזה שקוף). זה גם שופך אור על מקור הדפוס שלי עצמי , ובו-זמנית מחדד לי מה גורם לאנשים אולי להתרחק ממני. אם אני משדרת את אותו חוסר-אותנטיות כמו שהיא שידרה, אני יכולה להבין למה לא ירצו בחברתי - זה באמת ממש לא נעים להיות בחברת מישהו שמנסה לרצות כל הזמן.

[u]זה דבר אחד שיוכל לקרות לך אם תתמידי עם זיהוי מדוייק ונקי משיפוט (שימי לב, זה חשוב! נקי) בזמן אמת.[/u]
כשאת אומרת "נקי משיפוט" את מתכוונת לא לשפוט את עצמי על כך שאני מופעלת ע"י המנגנון?
כי אני חייבת להודות שכרגע אני עוד בשלב של התבוננות שיפוטית. אני רואה שאני מופעלת וזה מעצבן אותי ומעציב אותי שאני לא עצמי עד הסוף.
היום למשל דיברתי עם החברה הכי טובה שלי בטלפון והייתי צריכה לסיים והרגשתי כמה קשה לי פיזית לפתוח את הפה ולהגיד "תקשיבי, אני חייבת לזוז" - כדי שלא להעליב אותה איכשהו. סתם עוד דוגמא לזיהוי המנגנון. אבל בזמן אמת התעצבנתי על עצמי - מה כבר כל כך קשה להגיד את זה?? זאת חברת ילדות שלי למען השם - היא כבר הוכיחה שהיא לא תנטוש אותי אם אני קצת אעצבן אותה, נכון?? אז למה אני צריכה את המנגנון הזה, את הפחד נטישה הזה?
בקיצור, הסתכלתי באופן לא-חומל על המנגנון... אולי אני עוד לא בשלה לשחרור בכל זאת...?

[u]האם אני מוכנה לפגוש בכאב החוויה "אני חסרת ערך"?[/u]
האם אני מוכנה? התשובה הראשונה שעלתה לי מהבטן היא [b]כן[/b]
אני מוכנה לפגוש את הכאב הזה, להסתכל לו בעיניים
הרי אני חיה עם כל כך הרבה כאב רק בגלל שאני לא רוצה לחוש את הכאב של הנטישה, של חוסר הערך העצמי
אז אני ממש מרגישה את הרצון להסתכל מקרוב, ממש [b]להרגיש[/b] את החוויה הזאת.
יכול להיות שמעורבב פה השכל עם הבטן, קשה לפעמים להבדיל
אבל אמשיך לחשוב על השאלה הזאת

מה שקצת לא ברור לי הוא ההבחנה בין "להרגיש את החוויה של חוסר ערך" ו"להאמין בזה שאני חסרת ערך"
כלומר, איך אפשר לחוות את החוויה של חוסר ערך ובו זמנית לא להאמין שזה נכון?

כרגיל - מוקירה לך תודה על העבודה איתי @}

[po]אהבת עולם[/po] - אין בעיה ותודה על העריכה

פרוידיאנית - אכן :-)

עירית
תודה רבה על תגובתך מעוררת המחשבה
אני נותנת למילים שלך עוד לשקוע ואכתוב שוב בהמשך....

[u]מתי נצרב בי הדפוס הזוועתי הזה שאני לא ראויה ולא רצויה בעולם? הרי ההורים שלי באמת היו מקסימים ואוהבים וקיבלו אותי ואת אחי כמו שאנחנו. אבל כמו שכבר ציינתי בבי"ס חוויתי המון דחיה. האם יכול להיות שהאהבה שקיבלתי בבית הורי לא הייתה מספיקה כדי לפצות על הדחייה של הילדים האחרים? וזה גורם לי לתהיות גם לגבי הילד שלי כי הוא גם קצת עוף מוזר כזה, והאם האהבה והחום והקבלה שאני מרעיפה עליו לא יספיקו לו כדי לצרוב בו את הידיעה שהוא ראוי, רצוי ומקסים בדיוק כפי שהוא?[/u]
זו שאלה שחשוב לשאול, כי היא עולה באופן טבעי ואנושי, ולעיתים הניקוי צריך להיעשות גם ביחס לעבר. אבל כדאי לא להישאר בה, או לפחות לא רק בה, מכיוון שהיא עלולה לקבע: להטות את המאזניים לעבר - שם הכל נוצר, במקום להיות בהווה עם הפנים לעתיד, בהם כל זה יכול להשתחרר. אבל זה בסוגריים.

ספציפית לתהייה שלך –
אני מאמינה שדפוסים שנוצרים באינטראקציה מול ההורים - נוצרים גם [b]כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי הילד,[/b] אבל גם [b]כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי עצמו.[/b]

הוא ניזון גם מהיחס שלך אליו אבל גם מהיחס שלך אלייך כי הוא מעתיק אותך. את המודל שלו לכיצד ראוי להתייחס אל עצמי, כיצד ראוי שאחרים יתייחסו אלי, וכיצד ראוי שאני אתייחס אל אחרים.

כלומר, זה לא מספיק להרעיף על הילד אהבה, את חייבת להרעיף גם עלייך אהבה, וחשוב שזו תהיה הרעפה אותנטית, אמיתית :-).
וזו בעצם הדרך החשובה שאת הולכת בה.

[hr]

_ואם את מרגישה שצברת מספיק רגעים של זיהוי החוויה ושל זיהוי המנגנון שיוצר אותה,
אפשר לעבור לשלב הבא של השחרור. תגידי כשאת מרגישה מוכנה ובשלה לכך .
אוהו בשלה ועוד איך!!_
אוקיי,
הרעיון הוא לעבוד על השחרור בשני רבדים מקבילים:

[b]1.[/b]
ברובד של ההבנה, של הבנת המנגנון, שזה מה שאת כבר עושה: את רואה ומזהה בזמן אמת שוב ושוב כיצד את נמנעת מלפגוש את החוויה המכאיבה של "אני חסרת ערך".
ומרוב שאת כבר רואה, מכירה, ומבינה את המנגנון, הוא כבר לא שקוף לך: את רואה בכל רגע נתון את החוטים שמפעילים אותך.

דמייני לעצמך בובת מריונטה, שידיה ורגליה אחוזות בחוטים, והיא מופעלת ומנוהלת על ידי מנגנון שהוא לא היא עצמה,
והיא לא ערה לעובדה הזאת,
ואז יום אחד היא מביטה למעלה וקולטת שיש שם מנגנון. שיש שם משוה אחר שמפעיל אותה. שהיא בעצם כבולה.
והיא מתחילה לחקור את המנגנון ולהבין אותו ממש ממש לעומק. היא לכ הזמן רואה אותו. היא כבר לא יכולה להפנות את המבט הצידה ולא לראות אותו.
וברגע מסויים, מרוב עֵירוּת ומרוב הבנה, היא מפסיקה לשתף. לא בכוח. היא פשוט לא מסוגלת יותר.

זה דבר אחד שיוכל לקרות לך אם תתמידי עם זיהוי מדוייק ונקי משיפוט (שימי לב, זה חשוב! נקי) בזמן אמת.

אבל זה לא יספיק. יידרש גם הרובד השני:

[b]2.[/b]
ברובד של החוויה. כאן מדובר על בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך.
(אגב, זה שהיא מכאיבה לא אומר שהיא אמיתית: את לא באמת חסרת ערך! את רק מאמינה שאת כזאת. היא נצרבה בך ככזאת, כאמיתית, ולכן היא מכאיבה. אוקיי?)

אם כל מערך ההגנה הרגשית לך מגן עלייך מלפגוש את החוויה שמכאיבה לך יותר מכל,
אז אם נניח היית [b]מסכימה[/b] לפגוש אותה, מרגישה מוכנה להביט לה בעיניים, להרגיש (באמת, מוכנה רגשית, לא רק כאמירה מהשכל),
את בעצם מוטטת את כל מערך ההגנה כמו מגדל קלפים שמושכים לו את הקלף התחתון.
הרי כל מערך ההגנה שלך מתבסס, וחי וקיים על מנת להגן עלייך מלפגוש.
ואם את כבר מסכימה לפגוש, הלך עליו. לא צריך אותו יותר. הוא מיותר.

קחי בחשבון זה תיאור של שחור ולבן, שעשיתי אותו כך כדי להמחיש את הנקודה.
בפועל ההסכמה היא הדרגתית, וההתמוססות של מנגנון ההגנה הרגשית הוא הדרגתי,
וכמובן שטוב שכך (אם מישהו יבוא ויתלוש מעלינו את מערך ההגנה בבת אחת, מבלי שהבשלנו לכך, יש סיכוי גדול שנקרוס ונאבד את שפיות דעתנו).

כדי להתחיל ליצור בתוכך את ההסכמה לפגוש את הכאב הזה,
ולאסוף מתוכך את העוצמות שלך על מנת לפגוש אותו, את יכולה להתחיל לעבוד עם השאלה:

האם אני מוכנה לפגוש בכאב החוויה "אני חסרת ערך"?

תני לכל תשובה לעלות. כן/לא. שתיהן לגיטימיות.
עני מהבטן, ולא מהשכל.
עני עליה כמה שיותר פעמים במשך התקופה הקרובה.
מה שחשוב כאן, זה לא כל כך התשובות שעולות לך בדרך, אלא יותר [b]עצם המפגש[/b] שלך עם השאלה. זה מה שיוצר בתוכך את השינוי ובונה את החוסן להסכמה. עצם המפגש שלך עם השאלה פועל עלייך, בתוכך פנימה, את פעולתו.

[hr]
חוץ מזה, כל הכבוד על הצעדים החדשים מול האקס שלך. את עושה דרך מופלאה ומעוררת השראה.

[u]כתבתי לו את כל השברים האלה[/u]
(()) הנה השברים מתחילים להתאחות (())

היי משתחררת, משהו טכני: לפני כמה זמן כתבת הודעה עם צרחה וירטואלית, ומאז כל פעם שפותחים את הדף, הוא זז הצידה, בגלל שה'צרחה' הייתה נורא ארוכה.
אז עשיתי חלוקה של ה'צרחה' לכמה שורות (עם אנטר), ועכשיו זה בסדר.
זה בסדר מצדך?

תודה וחיבוקים לכן בחזרה
אעדכן אם הצלחתי לעמוד בזה :-)

(()) (()) (())

תצליחי !

כל הכבוד!

[u]משתחררת, את פשוט מ-ד-ה-י-מ-ה!! לא פחות. כל הכבוד. את עושה דבר נפלא. לעצמך ולילד שלך. היי גאה בעצמך!!![/u]

_תבתי לו שיש לו עד סוף החודש למצוא מישהי שתחליף אותי
שמעככשיו הוא לא נכנס לבית שלי אלא למטרת להביא או להחזיר את הילד (בדיוק כמו שתיארת)
שמעכשיו אנחנו לא מדברים יותר אחד עם השני אלא אם כן מדובר בהכרח של ממש, מקרה חירום
שמעכשיו ההפרדה הכלכלית בינינו מקבלת משנה תוקף_

משתחררת, את פשוט מ-ד-ה-י-מ-ה!! לא פחות. כל הכבוד. את עושה דבר נפלא. לעצמך ולילד שלך. היי גאה בעצמך!!!

תודה ממ
את צודקת במאה אחוז ואני מעריהכ תא זה שלא עידנת את הדברים

כתבתי לו עכשיו אימייל כי לא מסוגלת להתמודד עם לדבר איתו
כתבתי לו שיש לו עד סוף החודש למצוא מישהי שתחליף אותי
שמעככשיו הוא לא נכנס לבית שלי אלא למטרת להביא או להחזיר את הילד (בדיוק כמו שתיארת)
שמעכשיו אנחנו לא מדברים יותר אחד עם השני אלא אם כן מדובר בהכרח של ממש, מקרה חירום
שמעכשיו ההפרדה הכלכלית בינינו מקבלת משנה תוקף

ושאני נחושה להפריד את החיים שלנו בין אם הוא יבחר לשתף עם זה פעולה ובין אם לאו
כי מדובר בעניין של חיים ומוות ואנחנו הורסים לילד שלנו את החיים
ואני לא אתן לזה יד יותר בשום אופן

כתבתי לו את כל השברים האלה ועכשיו רק נותר לי לקוות שאצליח לעמוד בכל מה שכתבתי בלי להתקפל

[u]אנחנו איתך. הראית שיש לך כוחות עצומים. השתמשי בהם. עכשיו.[/u]
תזכורת לעצמי

תודה שוב
הולכת לדבר עם אמא שלי

[u]ריב סביב נושא קטן יחסית הפך במהרה למרתון צעקות וקללות למרחקים ארוכים (ליד הילד למען השם!!!)[/u]
משתחררת, האם מותר להשתמש במלים ברורות, ללא ריכוך וייפוי?
עלייך לקבל החלטה. בלי התחמקויות ובלי דחיות ובלי הסברים.
אם את רוצה לחסל את האלימות את צריכה להפסיק להתראות איתו לחלוטין. זה אפשרי. להגיד "שלום" כשהוא בא לקחת את הילד. וזהו.
שיהיה לך ברור שכל עוד את רואה אותו, את [b]בוחרת[/b] בדעה צלולה להמשיך את האלימות כלפייך ואת [b]בוחרת[/b] בדעה צלולה שהבן שלך ייחשף לזה, ואת בוחרת בדעה צלולה להיסחף לאלימות.
את רוצה את החיים שלך מחדש? זהו! עכשיו! ממחר את לא עובדת איתו יותר (קשה לך לעזוב את העבודה? התגברי על כך ועזבי) לא משכיבה איתו את הילד לישון (קשה לך להשכיב לבד את הילד? התגברי ועשי זאת. מניסיון של שנים, זה אפשרי) לא יוצאת איתו לטיול (קשה לך למצוא דברים כיפים לעשות עם הילד? התגברי ומצאי), וגם לא מתעכבת כשהוא פוגש את הילד. האמיני לי, זה אפשרי.

_מחפשת מהיכן לשאוב כוחות לחזור לתפקד אחרי דבר כזה
לחזור למוטיבציה לשינוי, לפרואקטיביות_
הכוח יגיע רק כשלא תיפגשי איתו יותר. הוא אלים ומתעלל. הוא לא ישתנה לעולמים. כל מפגש איתו, [b]כל מפגש איתו[/b] הוא פוטנציאל להתעללות. מי שחושבת שהוא ישתנה, לא מכירה מתעללים, או שחיה באשליות.

החליטי ברגע זה מה את בוחרת.

אנחנו איתך. הראית שיש לך כוחות עצומים. השתמשי בהם. עכשיו.

טוב אז היום התחיל ממש טוב ואז הדרדר אל פי תהום
הייתה לי שיחה עם חברה טובה ועוד שיחה עם אחת מהכותבות בדף הזה (תודה רבה לך יקירתי...)
ויצאתי עם המון תובנות מעניינות לגבי עצמי ולגבי הכוון שאליו אני צריכה להוביל את הפרידה
אבל בין התובנות התיאורטיות למציאות יש פער גדול מידי

ריב סביב נושא קטן יחסית הפך במהרה למרתון צעקות וקללות למרחקים ארוכים (ליד הילד למען השם!!!)
לא יאומן המילים שיצאו לי מהפה היום. אני לא מאמינה שיש לי יכולת לדבר ככה, זה פשוט זעזע אותי
הוא אמר לי שהוא שונא אותי והלוואי שאני אמות ואמרתי לו הלוואי שאתה תמות, הלוואי שתיסע למקסיקו ותתאבד
והמשכנו ככה עוד קצת עד שתפסתי את עצמי ואמרתי לו שאם הוא לא סותם את הפה מיד אני תולשת לו את הביצים
לפחות זה סיים את המרתון

עכשיו אני יושבת כאן
כואבת, עצובה
אכולת רגשות אשם על זה שהילד שוב נחשף לחרא הזה
אולי באמת עדיף שאחד מאיתנו ימות מאשר כל היאוש והרעל הזה
אנחנו הורסים לילד את החיים
לא יכולה לשאת את הכאב הזה עוד

מחפשת מהיכן לשאוב כוחות לחזור לתפקד אחרי דבר כזה
לחזור למוטיבציה לשינוי, לפרואקטיביות

מוצאת רק כוחות לבכות ולבכות

אולי צריכה להחזיר את הניק הדיכאוני שהיה לי מקודם, כי אני מרגישה הכי רחוקה שיש משחרור פנימי אמיתי ושחרור חיצוני מהבנאדם הזה

שכחתי לשאול, האם הודעת לבעלך לשעבר שאת עוזבת את העבודה?
אם כן, אנא עדכני.
ואל תשכחי שאת אמיצה וחזקה.

[u]אז את מוזמנת להמשיך לכעוס עליי![/u]
טוב 8-)
[u]עכשיו עלה בי הצורך ממש ממש חזק וכנראה שלא היה מספיק חזק בתחילת הדף, לדבר ישירות עם נשים שעברו את זה.[/u]
אני, אגב, לא תמהתי על זה שלא ענית לפניותיהן אז. אלא על עצם זה זה שהתבאסת או נעלבת עכשיו שלא פנו אלייך, בעוד שהרי כשלך לא היה מתאים (וזה בסדר גמור שלא היה לך מתאים) אז לא ענית לפניות אלייך.

וברצינות. אולי תפני לאחת מהנשים שהציעו לדבר איתך? כתבי להן בדפים שלהן. אולי הן יראו את פנייתך.

[u]אני עובדת עכשיו על לראות את עצמי דרך העיניים שלי ולא של האחרים[/u]
מצוין |Y|

[u]את מוזמנת להמשיך לכעוס עליי! -איך עושים אייקון של מוציא לשון??>[/u]
|Y| כל הכבוד!

קוראת יקרה
תודה לך על האיכפתיות (ממש עברת על הדף לחפש נשים שהציעו להפגש איתי - איך אני לא חשבתי על זה??)
כשהתחלתי לכתוב את הדף היינו בחו"ל והקשר האישי היה יותר מסובך.
עכשיו עלה בי הצורך ממש ממש חזק וכנראה שלא היה מספיק חזק בתחילת הדף, לדבר ישירות עם נשים שעברו את זה.
מקווה שאת פחות כועסת עליי עכשיו :-)
<מצד שני אני עובדת עכשיו על לראות את עצמי דרך העיניים שלי ולא של האחרים אז את מוזמנת להמשיך לכעוס עליי! -איך עושים אייקון של מוציא לשון??>

אה, וגם [po]קוראת ומבינה[/po] הציעה את זה

משתחררת יקרה,
בנוגע ל [u]בינתיים אף אחת לא כתבה לי בהתחלה התבאסתי קצת[/u]
עיינתי בדף מההתחלה וקצת כעסתי עלייך... עד האמצע מצאתי יותר מ-3 נשים שהציעו לך להיות בקשר איתן (בנה, מתחילה להבין ועוד אחת או שתיים). והן כאלה שעברו דברים דומים ונפרדו מבני הזוג.
אז:
[list=1]
[*] למה לא פשוט פנית אליהן עכשיו?
[*] למה לא פנית אליהן אז? ואם לא פנית, אז למה את נעלבת עכשיו, כשלך היה "מותר" לא ליצור קשר עם כאלה שהציעו לך?
[/list]
נראה לי שזו סיטואציה שצריכה ללמד אותך רבות.

חזקי ואמצי

_אגב, מאז היא לא יצרה איתי קשר
אולי היא חושבת את אותו הדבר?_
אולי זה מה שהיא חושבת, אני לא יודעת אבל אני זו שהייתי אקטיבית ויזמתי את הפגישה בינינו
התקשרתי אליה לתאם, נסעתי עד אליה מרחק של כחצי שעה מהבית שלנו וכשעזבתי הזמנתי אותה לבקר אצלנו בחום.
אבל היא לא יצרה קשר. זה היה לפני כשבועיים וחצי
וזאת סיטואציה שחזרה על עצמה לא פעם ולא פעמיים מול אנשים שונים. כלומר "תחזוקת" הקשר תלויה רק בי ואם אני לא אתקשר אז הקשר יתנתק. הייתי רוצה חברות הדדית וזורמת, לא חברות חד-צדדית


[u]זה כאילו שברקע, בעיקר ברובד הלא מודע, ברור לך שזה כך. שהם לא ירצו אותך.[/u]
נכון. זה ממש ככה. וכשאני רואה את זה כך בפשטות ובברור, עולה בי השאלה: מתי נצרב בי הדפוס הזוועתי הזה שאני לא ראויה ולא רצויה בעולם? הרי ההורים שלי באמת היו מקסימים ואוהבים וקיבלו אותי ואת אחי כמו שאנחנו. אבל כמו שכבר ציינתי בבי"ס חוויתי המון דחיה. האם יכול להיות שהאהבה שקיבלתי בבית הורי לא הייתה מספיקה כדי לפצות על הדחייה של הילדים האחרים? וזה גורם לי לתהיות גם לגבי הילד שלי כי הוא גם קצת עוף מוזר כזה, והאם האהבה והחום והקבלה שאני מרעיפה עליו לא יספיקו לו כדי לצרוב בו את הידיעה שהוא ראוי, רצוי ומקסים בדיוק כפי שהוא?


_ואם את מרגישה שצברת מספיק רגעים של זיהוי החוויה ושל זיהוי המנגנון שיוצר אותה,
אפשר לעבור לשלב הבא של השחרור. תגידי כשאת מרגישה מוכנה ובשלה לכך ._
אוהו בשלה ועוד איך!!
אני יכולה לתת לך עשרים דוגמאות שבהן זיהיתי שזה מה שאני עושה - מחפשת אישור של אחרים ומנסה לרצות אותם ולהגיד את הדבר שישמע הכי "מתאים" באותו רגע כדי שיחבבו אותי. כמובן שבאופן פרדוקסלי יכול להיות שהרצון לרצות כל הזמן הוא זה שמרחיק ממני אנשים, כי נודף ממני ריח של חוסר-אותנטיות.

[u]נסי לבדוק עם עצמך בזמן אמת, בכל פעם שאת מצליחה לשים לב: של מי המשקפיים שבעדם אני מביטה כעת על עצמי או על הסיטואציה?[/u]
תודה על התרגיל - אימצתי. אנסה אותו בפעם הבאה שסיטואציה כזו תעלה

ותודה רבה בכלל על הכל :-)

[u]אני חווה בעיקר תחושה של פחד מדחייה. אולי שוב הקשר הזה יהיה חד-צדדי?? אני מרגישה לא-נינוחה, לא טבעית, כאילו שאני מנסה להתאים את עצמי כדי שהבנאדם השני לא יברח ממני. למשל, ביקרתי לאחרונה מישהי כזאת (חברה-לעתיד בפוטנציה) עם ילד בגיל של הילד שלי שהוא עדיין בחיתולים. היא שאלה אותי על שיטת הקשב כי ידעה שגידלתי אותו בלי חיתול. והרגשתי ממש לא בנוח לספר לה שהילד שלי היה כבר יבש לגמרי בגיל שבעה חודשים. כאילו שאני "מפארת" את עצמי על חשבונה. ולא רציתי שהיא תרגיש "רע" שהילד שלה בן אוטוטו שלוש ועוד עם חיתול. אז סיפרתי לה על קשב אבל עם הרבה הסתייגויות: זה לא קל ויש נסיגות וכו וכו רק כדי שהיא תרגיש טוב ולא תברח ממני.[/u]
כן, חוויית חוסר-הערך גורמת לך להשתמש במנגנון ההגנה האוטומטי שמתבסס על המחשבה (האשלייתית כמובן) [b]שאם את תתאימי את עצמך לכל אלה שאת רוצה בחברתם, הם ירצו בחברתך.[/b]
שבאופן טבעי ופשוט, ככה סתם, אם לא תתאימי את עצמך, אם לא תתאמצי ותעשי משהו - הם לא ירצו.

זו מהות חוויית חוסר הערך.
מעין ברירת מחדל שגורמת לך תמיד להאמין שאם לא תרַצי אותם, שאם לא תהיי כפי שהם חושבים שאת צריכה להיות, שאם תרגיזי אותם, שאם תגרמי להם לחוש אי נוחות כלשהי, שאם לא תקטיני את עצמך כדי לא לאיים עליהם – הם ידחו אותך,
ובעצם הדחייה הם יעוררו לחיים את חוויית חוסר הערך ששוכנת בתוכך. לפעמים רדומה ולפעמים חיה ומכאיבה. אבל תמיד ברקע.

זה כאילו שברקע, בעיקר ברובד הלא מודע, ברור לך שזה כך. שהם לא ירצו אותך.
שאין מצב שהם כן. כאשר לפעמים קורה ההיפך והם נענים לך בחיוב, זה עשוי אפילו להפתיע אותך. "וואלה? היא באמת רוצה בחברתי? למה? מה לא בסדר פה?".
המצב "ה-בסדר", המצב הנורמטיבי מבחינתך, זה שבעינייך "ראוי" לך, הוא של דחייה.

וכמו שקורה מול מרבית הדפוסים של שלילה עצמית,
[b]עמדת המוצא הזאת גורמת לך להביט על העולם ועל עצמך דרך קבע מבעד למשקפיים של אנשים אחרים.[/b]
איך היא תגיב? מה הוא יחשוב? הוא יאהב את זה? הוא לא יאהב? זה ירגיז אותה? זה יאיים עליה?

וכתוצאה מכך,
[b]השימוש הקבוע במשקפיים של אנשים אחרים גרם לך עם השנים להתרחק מאוד מהקול הפנימי שלך,[/b]
להפסיק להקשיב לו ולהתחיל לאמץ לעצמך קולות של אחרים, לשזור בתוך הקול הפנימי שלך קולות של אנשים אחרים, ולעיתים אף לטעות ולהאמין שזה הקול האותנטי שלך עצמך.
לחיות לאורך זמן, מאוד רחוקה מעצמך, מנוכרת אל עצמך, אל המהות האמיתית שלך.

.
[u]וזה היה לא מזמן, כך שהייתי די מודעת לזה שאני עושה את זה בזמן אמת, אך החוויה הפנימית נותרה בעינה.[/u]
מאוד טבעי שהחוויה עדיין תישאר למרות המודעות אליה.
בשלב הזה היא עוד לא השתחררה - עכשיו את סוללת את הדרך לקראת השחרור שלה.
השלב הזה של זיהוי החוויה ומודעות לה (מבלי שיהיה עדיין כל שינוי) הוא קריטי בדרך לשחרור אמיתי, כזה שנעשה מבפנים.
[b]כדי להיות מסוגלת למוסס את המנגנון את צריכה קודם כל לזהות ולהכיר אותו ביסודיות.[/b]
זה יסוד שחשוב לבנות, וזה שלב חשוב.
לכן, עצם זה שהחוויה נותרה בעינה למרות המודעות אינו מעיד על תקיעות.

ואם את מרגישה שצברת מספיק רגעים של זיהוי החוויה ושל זיהוי המנגנון שיוצר אותה,
אפשר לעבור לשלב הבא של השחרור. תגידי כשאת מרגישה מוכנה ובשלה לכך :-).

.
בינתיים, או במקביל,
אני רוצה להציע לך התבוננות מנקודת מבט נוספת, זו שהזכרתי פה, שתוכל מאוד לקדם אותך בהמשך הדרך (זה עוד יסוד חשוב שאת יכולה לבנות). תבדקי אם את מתחברת לזה כרגע:

נסי לבדוק עם עצמך בזמן אמת, בכל פעם שאת מצליחה לשים לב: [b]של מי המשקפיים שבעדם אני מביטה כעת על עצמי או על הסיטואציה?[/b]
האם הם שלי?
האם הם של מישהו אחר? (של מי?)
האם הם גם שלי וגם שלי מישהו אחר?

[u]שוב הרגשתי את חווית הדחיה, שמשהו בי פגום ולכן לא רוצים לשמור איתי על קשר.[/u]
מאוד מכירה את המקום הזה. מאוד !

גם את הסיטואציה שתיארת שלא רצית 'להשוויץ' מדי כדי שהיא לא תרגיש רע.

[u]אגב, מאז היא לא יצרה איתי קשר[/u]
אולי היא חושבת את אותו הדבר?

[u]את צריכה להבין שחלק מהעניין במרחב הווירטואלי הוא האנונימיות. מה שביקשת הוא קצת "לצאת מהחוקים".[/u]
תודה קוראת, על תגובתך. אני מבינה את זה וגם אני באמת רוצה להשאר אנונימית, אבל משהו מאוד קשה לי בתמיכה האינטרנטית שלא מגובה בתמיכה אמיתית פנים-מול-פנים. שתי החברות הקרובות שלי יודעות על עניין האלימות אבל היה לי קשה ממש לדבר איתן על זה באופן מפורט והרגשתי שעם נשים שהיו שם יהיה לי יותר קל. אבל מדובר כאן כמובן על צרכים [b]שלי[/b], וכמובן שהצורך באנונימיות של מי שכותבת כאן הוא לגיטימי באותה מידה.
אני פשוט מנסה לעבוד על התחושה שלי של הדחייה, לא לקחת ללב אם לא כותבים לי - זה לא אישי נגדי ובמקרה כאן זה אפילו במובהק לא אישי כי אף אחת כאן לא [b]מכירה אותי אישית[/b] כך שזה לא יכול להיות אישי!

[u]שימי תאריך עזיבה, כמו שנותנים במקום עבודה מסודר, כמו כששכירים. נאמר חודש[/u]
[po]ורד דרור[/po] תודה - דווקא התחברתי להצעה הזאת של חודש התראה מראש. הוא הרי ממש לא מזיז את העניינים אז ברור שאני זו שצריכה לשים את הגבול כדי שדברים יזוזו. בדיוק כמו שהוא לא מצא לעצמו דירה עד שאני שמתי גבול ברור שהוא חייב לעזוב [b]ומהר[/b].

[u]לעזוב תוך ימים. עכשיו. אתמול.[/u]
את צודקת שזה צריך להעשות מהר. במקרה שלי החלטתי לתת לו שבועיים התראה - נראה לי שזה מספיק בהחלט. וגם מרגישה עם זה בנוח לגבי עצמי והזמן שאני עוד מוכנה לעזור לו בעבודה (ואגב, כרגע העבודה שלו היא מקור הפרנסה היחיד עבור הילד שלי! אני עוד לא מצאתי עבודה).

_שתשימי לב שהבור שאפשר ליפול אליו כאן הוא שאם זה לא "בגללן" אז זה "בגללי".
אם זה לא הם שאשמים אז זו אני שאשמה._
עירית - את ממש שמת את האצבע על הנקודה אצלי ותודה רבה כי זה העיר אותי
בהחלט האשמתי את עצמי! זה בטוח בגלל משהו שאני עושה [b]לא בסדר[/b]...
ולא שמתי לב שאכן מדובר כאן בגינוי עצמי ולא בהסתכלות חומלת על עצמי.

_מהי החוויה שאת חווה בתחילתם של קשרים כאלה? אל תוך איזו תחושה את נכנסת בתוך ההתנסויות הללו?
מה את מרגישה? אלו חששות עולים?_
אני חווה בעיקר תחושה של פחד מדחייה. אולי [b]שוב[/b] הקשר הזה יהיה חד-צדדי?? אני מרגישה לא-נינוחה, לא טבעית, כאילו שאני מנסה להתאים את עצמי כדי שהבנאדם השני לא יברח ממני. למשל, ביקרתי לאחרונה מישהי כזאת (חברה-לעתיד בפוטנציה) עם ילד בגיל של הילד שלי שהוא עדיין בחיתולים. היא שאלה אותי על שיטת הקשב כי ידעה שגידלתי אותו בלי חיתול. והרגשתי ממש לא בנוח לספר לה שהילד שלי היה כבר יבש לגמרי בגיל שבעה חודשים. כאילו שאני "מפארת" את עצמי על חשבונה. ולא רציתי שהיא תרגיש "רע" שהילד שלה בן אוטוטו שלוש ועוד עם חיתול. אז סיפרתי לה על קשב אבל עם הרבה הסתייגויות: זה לא קל ויש נסיגות וכו וכו רק כדי שהיא תרגיש טוב ולא תברח ממני.
וזה היה לא מזמן, כך שהייתי די מודעת לזה שאני עושה את זה בזמן אמת, אך החוויה הפנימית נותרה בעינה.
אגב, מאז היא לא יצרה איתי קשר :-(
כלומר שוב הרגשתי את חווית הדחיה, שמשהו בי פגום ולכן לא רוצים לשמור איתי על קשר.

עולות לי עוד מחשבות אבל חייבת לסיים עכשיו... תודה לכן ואשמח להמשיך לשמוע את מחשבותיכן.
זוכרת ומפנימה את דברי "קוראת":
[u]שימי לב כמה תשומת לב, מחמאות והשקעה קיבלת בדף הזה. זאת בהחלט תמיכה אמיתית בזה עלייך להתרכז[/u]
@}

אני מסכימה עם דבריה של [b]קוראת[/b] על הקושי להיחשף על מנת לתמוך, ועל זה שיש רגעים שזה פשוט לא מתאים, אין את המשאבים הפנימיים או המכוונות או הרצון לכך.
ואולי עוד יפנו אלייך.
שימי לב שהמסר כאן הוא שזה לא נגדך, זה בעדן, כלומר, זה לא קשור אלייך. זו הנקודה.

ו - באותה נשימה אני רוצה לומר לך -
שתשימי לב שהבור שאפשר ליפול אליו כאן הוא [b]שאם זה לא "בגללן" אז זה "בגללי".[/b]
אם זה לא הם שאשמים אז זו אני שאשמה.

[u]אבל לא מנסה "להוריד" את זה על האנשים האחרים, אלא להתבונן בעצמי.[/u]
נכון שחשוב להפנות את הפוקוס [b]פנימה,[/b] אבל [b]לא[/b] מנקודת מבט של גינוי עצמי.
האנרגיה שעלתה מהמילים שלך כאשר החלטת להטות את הפוקוס פנימה ולהתבונן על עצמך היא אנרגיה של שיפוט עצמי.

(זו התחושה שהיתה [b]לי.[/b] זה עלה יותר מהמנגינה ופחות מהמילים. אם זה לא מדוייק לך - תקני אותי, בסדר?)

זו נקודה חשובה לא רק לנושא הזה כרגע,
אלא לאורך כל הדרך של צמיחה ועבודה פנימית: ברגע הטיית הפוקוס דרושה הרבה תשומת לב כדי לוודא שהמשקפיים שאת מרכיבה הן של חמלה ואחריות ולא של הַאַשַמה.
כי אז את נשארת בסקלאה של האשמה במקום לעבור לסקאלה של חמלה ואהבה.
הרעיון הוא לעבור סקאלה.

האוטומט שלנו משאיר אותנו על אותה סקאלה, זה אוטומטי לגמרי. אל תכעסי על עצמך על כך :-),
רק שאם אנחנו כבר מתחילים לעשות עבודה, ומנסים באופן אקטיבי לשנות נקודת מבט, חשוב לדייק ולא רק להסתובב ב- 180 מעלות (להביט פנימה במקום החוצה) אלא גם לקפוץ לנתיב המקביל:
נתיב של אהבה ולא האַשמה.

אז בואי נביט עליך באהבה:

_האם יש משהו שאני משדרת שגורם לאנשים לפחד להתקרב אליי?
גם בחיים האמיתיים, אין לי המון חברים. יש לי שתי חברות קרובות וזהו. עם שאר האנשים קשה לי ליצור קשרים משמעותיים שמחזיקים מעמד למרות שניסיתי. בסוף תמיד יוצא שאני זאת שאקטיבית בקשר והצד השני לא מתאמץ בחזרה. אז אם אני מפסיקה להתקשר/לבוא לבקר הקשר ישר דועך ונעלם. וכן זה מבאס אותי מאוד.
ואני תוהה האם יש כאן קשר בין עניין הבן-זוג המתעלל וחווית חוסר הערך העצמי לבין החוויה שלי מול אנשים אחרים - חברים בפוטנציה שלא מתממשים._
יכול להיות.
תנסי לבדוק מהי החוויה שאת חווה בתחילתם של קשרים כאלה? אל תוך איזו תחושה את נכנסת בתוך ההתנסויות הללו?
מה את מרגישה? אלו חששות עולים?

כל אלה יוכלו לכוון אותנו לדייק את הדפוס, ולהביט עליו ברכות ובחמלה.

.
ורעיון:
מה דעתך לפנות לנשים שכתבו בעבר בדפים דומים אחרים? אולי הן לא עוקבות אחרי הדף שלך? אולי הן עוקבות רק אחת לתקופה וטרם ראו את הבקשה שלך?

[u]נאמר חודש[/u]
ממש לא חודש. חודש זה [b]המון[/b] זמן.
אני נשארתי עם המתעלל עוד חודש לאחר שנפרדתי ממנו. אי אפשר לתאר כמה זה היה קשה, ואיזו טעות זאת היתה.

לעזוב תוך ימים. עכשיו. אתמול.

מה את אומרת על ההצעה הבאה?
שימי תאריך עזיבה, כמו שנותנים במקום עבודה מסודר, כמו כששכירים. נאמר חודש. וזה יהיה ברור וסופי ותהיו חייבים למצוא מישהו/י בזמן הזה ולעשות חפיפה כי יש תאריך. קחי על עצמך לפרסם ולהזמין לראיונות כדי שיהיה ברור שזה אכן קורה. אני מניחה שיהיה לו קשה להסכים למישהי אחרת ואולי ינסה לדחות את התאריך כדי לא להיפרד ממך, אבל יש תאריך. זה ייתן אופק ברור וקונקרטי.

ובקשר לזה:
_זה בגלל שאני יודעת שזה תוקע לו ברז רציני כי עוד אין לי מחליפ/ה, וקשה לי עם זה
לא משנה כמה הבנאדם הזה רומס אותי, אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני תוקעת לו ברז כזה_
לא יעלה על הדעת שתעבדי עם מישהו שרומס אותך, ולו דקה. אני מבטיחה לך שעוד שנה-שנתיים, כשתסתכלי אחורה על כל העניין, תתחרטי על כל יום נוסף שעבדת איתו ותחשבי שזה היה ממש לא לעניין.
אני מבטיחה לך שהוא יסתדר בעבודה. ואם לא, גם לא נורא. הוא צעיר ויתגבר על זה.

[u]בינתיים אף אחת לא כתבה לי[/u]
משתחררת יקרה, אני חשבתי על זה. את צריכה להבין שחלק מהעניין במרחב הווירטואלי הוא האנונימיות. מה שביקשת הוא קצת "לצאת מהחוקים". זה בהחלט לגיטימי לבקש. לגמרי לגיטימי, וגם כל הכבוד על האומץ. אבל כשמבקשים משהו שיוצא מהחוקים, ממש לא צריך להיעלב כשאין לו נענים.
שימי לב כמה תשומת לב, מחמאות והשקעה קיבלת בדף הזה. זאת בהחלט [u]תמיכה אמיתית[/u] בזה עלייך להתרכז, לא בקשיים של אחרים להיחשף ממש.
אני ממש לא מסוגלת להיחשף עכשיו. רק חברות קרובות שלי יודעות על מה שקרה לי. מעבר לזה היום אני כמעט לא מדברת על זה.

אגב, שלא תטעי. החברות הספורות נתנו לי על הראש בתקופת ההתעללות. כלומר, בהחלט חשפתי את מה שקורה. פשוט לחברות קרובות. על כן עכשיו ממש קשה לי להיחשף ללא שליטה.

עוד אגב, הרי גם את פעם אחת לא נענית למישהי שהציעה לשוחח. את לא תרצי שהיא תיעלב. זה פשוט לא התאים לך.

חוץ מזה, יכול להיות שעוד יפנו אלייך.
ועוד חוץ מזה, אני אמשיך לקרוא פה, לכתוב ולעודד.

[u]ויופי שכבר עברת למימוש של הצורך באמצעות הפניה כאן עכשיו[/u]
תודה עירית
בינתיים אף אחת לא כתבה לי
בהתחלה התבאסתי קצת
ואז החלטתי להשתמש בזה בשביל עבודה על עצמי
שמתי לב שהמחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה: "נו ברור, כל העאלק 'רוחניות' האלה - יכולות לדבר לדבר אבל כשזה מגיע לתכל'ס שבנאדם מבקש תמיכה אמיתית - הן מתקפלות"
ואז הבנתי שזה חלק ממערכת ההגנה שלי, להקטין את האחר כדי לא להרגיש דחויה ופגועה

אז נתתי למחשבות האלה להמשיך לזרום דרכי עד שהן נעלמו. אני עדיין קצת מבואסת מזה שלא כתבו לי, אבל לא מנסה "להוריד" את זה על האנשים האחרים, אלא להתבונן בעצמי. האם יש משהו שאני משדרת שגורם לאנשים לפחד להתקרב אליי?
גם בחיים האמיתיים, אין לי המון חברים. יש לי שתי חברות קרובות וזהו. עם שאר האנשים קשה לי ליצור קשרים משמעותיים שמחזיקים מעמד למרות שניסיתי. בסוף תמיד יוצא שאני זאת שאקטיבית בקשר והצד השני לא מתאמץ בחזרה. אז אם אני מפסיקה להתקשר/לבוא לבקר הקשר ישר דועך ונעלם. וכן זה מבאס אותי מאוד.
ואני תוהה האם יש כאן קשר בין עניין הבן-זוג המתעלל וחווית חוסר הערך העצמי לבין החוויה שלי מול אנשים אחרים - חברים בפוטנציה שלא מתממשים.

_בדקי עם עצמך מה את צריכה לשם כך, ומה יתמוך בהבשלה שלך להגיע לרגע שבו את מממשת צעד שכזה.
האמת שאני מרגישה שמה שעשוי לעזור לי כרגע זה לשמוע מנשים אחרות שעברו תהליך דומה בשיחה לא וירטואלית._
נפלא!
ויופי שכבר עברת למימוש של הצורך באמצעות הפניה כאן עכשיו.
מאחלת לך אינטרקציות מפרות, תומכות, ומעצימות.

אה ו- אחת
תודה רבה!
את מלווה אותי ממש מתחילת הדף
שמחה שאת כאן עוקבת :-)

[u]בדקי עם עצמך מה את צריכה לשם כך, ומה יתמוך בהבשלה שלך להגיע לרגע שבו את מממשת צעד שכזה.[/u]
האמת שאני מרגישה שמה שעשוי לעזור לי כרגע זה לשמוע מנשים אחרות שעברו תהליך דומה בשיחה לא וירטואלית.
אבל לא מתחשק לי לפנות לקבוצות של נשים מוכות וכדומה. פעם מישהי שקראה כאן בדף הציעה לי שנדבר טלפונית אבל זה לא יצא, לא זוכרת מי זאת הייתה אבל אני מפנה את הבקשה אל כולכן - אשמח מאוד לדבר עם מישהי שכבר עברה או עוברת תהליך דומה של פרידה מבן זוג מתעלל.
אם יש כאן מישהי שזה מתאים לה, כתבי לי למייל [email protected]

אני מרגישה שזה יכול לתת לי את הבעיטה בתחת שאני צריכה
וכמובן גם להמשיך לעדכן כאן בדף מאוד עוזר לי

מצחיק, הגעתי לאתר הזה במקרה בחיפוש אחר חיתולים רב-פעמיים, התחלתי לקרוא כאן על דברים ואיכשהו עלה לי הרעיון לפתוח כאן דף על נושא שלא קשור בכלל לגידול ילדים באופן טבעי וכל זה. ובסוף מסתבר שהדף הזה הציל את חיי..... מי היה מאמין...
ואני בכלל טכנופובית!! :-)

[po]פלוני אלמונית[/po]
אין צורך להתנצל, העצבים היו לגמרי ממשהו שנמצא אצלי ולא קשור אלייך או לתגובה התומכת והאוהבת שלך
אנסה לזכור את עניין הכרת התודה, אם כי בזמן אמת זה ממש ממש קשה



_משתחררת יקרה, את לא צריכה לאגור כוחות. יש לך אותם. הוכחת לעצמך שאת ממש חזקה וגיבורה בצעד שעשית.
הכוחות לא יגיעו מאיזה מקום עלום. הכוחות יגיעו ממעשים._

ממ יקרה
תודה על מילותייך. אני יודעת שטכנית אני יכולה לתפוס קריזה ומחר בבוקר להפסיק לעבוד איתו אבל אני לא מצליחה
וזה בכלל לא בגלל ענייני פרנסה. זה בגלל שאני יודעת שזה תוקע לו ברז רציני כי עוד אין לי מחליפ/ה, וקשה לי עם זה
לא משנה כמה הבנאדם הזה רומס אותי, אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני תוקעת לו ברז כזה
אולי זה כי אני מכורה לזה שהוא צריך אותי. לא יודעת, אבלב הנקודה היא שאני מרגישה שזה צריך להעשות בדרך של שיתוף פעולה ולא בהכרזה חד-צדדית שאני עוזבת מחר בבוקר את כל העבודות.
אני מרגישה באופן כללי מחסור באנרגיה בשבוע-שבועיים האחרונים ואני צריכה לגייס כוחות לעבוד שוב על לסדר את החיים שלי.

הי משתחררת! תמיד כשיש לי פנאי אני חוזרת לכאן ועוקבת אחר התהליך האמיץ שלך. מכיוון שעברתי ועוברת עם האקס משהו דומה - מזדהה עם רגעי הכעס והתסכול על הכנסת האדם הזה לחיי. העיוורון הזמני שהיה לי לכל תמרורי האזהרה שבהקו...
שוב, מחזקת את ידייך וצופה מהצד כיצד את בכל זאת מצילה את עצמך ואת בנך מחיי מרור (משהו לפסח, כמובן)
את משמחת ומעוררת השראה!
אני מצטרפת לדעת הגדולות שהציעו לחתוך את ההתנהלויות המשותפות ככל שניתן, ואף מעבר למה שנראה לך כרגע שניתן. גם לחרות יש מחיר, ושווה לשלמו לאלתר.
ואהבת - שמחתי לקרוא על ההתנערות המהירה שביצעת מהמתעלל. איזו אבחנה מהירה! שמחה בשבילך, ומזדהה עם סיפור הסקס הכובל... :-)
אוהבת ומודה לכולכן

_בהחלט.
זה הצעד הבא שלי
אני עכשיו אוגרת כוחות לקראת הצעד הזה
מתכננת את צעדיי כדי לגרום לזה שזה יקרה_
נהדר.
בדקי עם עצמך מה את צריכה לשם כך, ומה יתמוך בהבשלה שלך להגיע לרגע שבו את מממשת צעד שכזה.
ואם אפשר לתמוך בך בזה מכאן, כמובן שאשמח.

מצטערת על שעצבנתי אותך, רציתי רק להוסיף שמבחינתי התודה לא באה במקום הכעס והייאוש וכל מה שעובר עלייך או עלי, אלה בנוסף.
אני אומרת בראש תודה גם באמצע התקף עצבים ובאמצע ריב או כאב או מה שלא יהיה. ברגע שאני נזכרת. אלו היו התרי זוזי שלי , רק תוספת צנועה לתהליך המדהים שאת עוברת עם כל תלתלותיו.

_בהחלט.
זה הצעד הבא שלי
אני עכשיו אוגרת כוחות לקראת הצעד הזה_
משתחררת יקרה, את לא צריכה לאגור כוחות. יש לך אותם. הוכחת לעצמך שאת ממש חזקה וגיבורה בצעד שעשית.
הכוחות לא יגיעו מאיזה מקום עלום. הכוחות יגיעו ממעשים.
מעכשיו, אני ממליצה לא להיכנס לשיטת ההסברים, משיכת הזמן ואגירת הכוחות. לעשות! מיד!
תראי, חיים רק פעם אחת. כל דקה שאת מבזבזת איתו, עכשיו כשאת יודעת שהוא מתעלל, היא דקה שבה את מחליטה בראש צלול שיתעללו בך.
הפסיקי לעבוד איתו מיידית, והדברים יסתדרו.
אחת השיטות להגיע להחלטות שקשה לקבל היא ניסוי מחשבה. בואי למשל נדמיין שהיו אומרים לך שאת חייבת להפסיק לעבוד איתו מיידית, כי אם תעבדי איתו עוד דקה מישהו מאוד אהוב במשפחה שלך (אפילו הילד שלך) יהיה מאוד חולה, חלילה. מיד היית מפסיקה והיית מוצאת פתרון וגם פרנסה. למה? כי זה אפשרי.

אני מסכימה עם הטוענות שהוא לא ישתנה. מבנה נפשי של מתעלל זה דבר מאוד עמוק ומאוד סבוך.הוא תמיד ינסה להתעלל בך. חבל למקד את האנרגיות בללמוד איך להתמודד איתו כשאת שוהה איתו במקום אחד וגם עובדת איתו (הוא לא ראוי לזה), בעוד שאת יכולה לצמצם את המגע איתו למינימום ולהשקיע את האנרגיות בשיקום החיים שלך.

כל הכבוד על מה שעשית. את גיבורה וחזקה. והמשיכי לעדכן.

[u]אני מציעה לך להודות על השיעור שלך ולא להתכחש אליו[/u]
[po]פלוני אלמונית[/po]
בהתחלה כשקראתי את המשפט הזה התעצבנתי - ידעתי שאיזו רוחנית תבוא ותכתוב לי את זה!! לא רוצה להיות רוחנית!! רוצה להתעצבן!! :-)
אבל אז המשכתי לקרוא ואני שומעת את הנימה האוהבת שבה כתבת לי את הדברים וזה עזר לי להקשיב לתוכן של מה שכתבת.
אין ספק שברמה הראציונאלית אני מודה על כל מה שקרה, על הילד המדהים שלי, על השיעור שלמדתי ואני עוד לומדת בחיים וכו
אבל ברמה הרגשית, כל מה שהרגשתי אתמול בפוסט-הצרחות האחרון שלי היה: וווווווווואאאאאאאאאהההההההה!!!!!
כעס, עצב, תסכול וכל זה הוביל לחרטה על זה שהכרתי את הבנאדם הזה והכנסתי אותו לחיים שלי

[u]לתחושתי הגיע הרגע לעוד גבול. לעוד צעד משמעותי כזה[/u]
עירית -
בהחלט.
זה הצעד הבא שלי
אני עכשיו אוגרת כוחות לקראת הצעד הזה
מתכננת את צעדיי כדי לגרום לזה שזה יקרה


לוקחת אוויר וממשיכה בתהליך הטיפוס........
תודה לכן יקרות @}

משתחררת יקרה, למרות שזה נשמע אולי קשה אני מציעה לך להודות על השיעור שלך ולא להתכחש אליו, לי זה כל כך עוזר.
פשוט לומר תודה,על מה שאת , על מה שבחרת, על מה שהתרחש עלייך וגם על מה שעוד עתיד לקרות.
התודה וההכרה בחיים על פני התכחשות אליהם, נותנת המון כוח ופותחת מקום להתחדשות.
חג חירות שמח נפלאה שכמוך, והמון תודה על השיתוף!

שלום משתחררת יקרה,

אני מצרפת את קולי אל [po]ורד דרור[/po], ואל הקולות האחרים שעלו כאן ושדיברו על גבולות חיצוניים ברורים יותר. לפחות בצורה מסויימת, אפילו עוד צעד אחד קטן של התרחקות.

כמובן שרק את תוכלי להגיד עד כמה המסר הזה [b]נכון לך[/b] כרגע,
ועד כמה את רוצה או מסוגלת לעשות איתו משהו. הרי אי אפשר בכוח.

הנוכחות האינטנסיבית שלו בחייך מחלישה אותך מאוד. זה ברור גם לך.
ואני מבינה לגמרי שאת שואפת להגיע למקום שבו הוא לא "יפעיל" אותך, ושאת תהיי מישהי שלא מאפשרת לפגוע בה ושהוא אפילו לא יעלה בדעתו לפגוע בה.
[b]לשם כך ועד אז את צריכה להתחזק.[/b]

ונדמה לי שכרגע המפגש איתו טעון מדי עבורך, ולכן [b]מחליש[/b] אותך מדי מכדי שתוכלי להפנות את מירב האנרגיות שלך לבניית העוצמה והחוסן הפנימיים שאת מבקשת לעצמך.

ההתרחקות תאפשר לך להתפנות ולחזק את הגבולות סביבך.

ישנן סיטואציות בחיים, וישנם רגעים, בהם הטריגר החיצוני שמפעיל אותך, ושמולו את רוצה להופיע חזקה יותר, רק מעכב את היכולת שלך להתחזק. מפריע יותר מאשר משמש הזדמנות.
לפעמים צריך [b]להתרחק, להתחזק[/b] ורק אז [b]לחזור.[/b]

אני מאמינה גם [b]שעצם[/b] ההתרחקות, אם תבחרי בה, תהווה בפני עצמה אקט של התחזקות.
היא תבטא מבחינתך (אפילו רק בינך לבין עצמך) משהו כמו: "מהיום אני לא מוכנה לספוג יותר את זה ואת זה ואת זה. אני חזקה מספיק כדי לשאת בהשלכות של ההתרחקות - השלכות של פרנסה, השלכות של זה שאתה תתעצבן ותכעס".

זה יחזק אותך כי כך את בעצם נותנת [b]תוקף מציאותי וממשי[/b] למקום החדש שנוצר בתוכך ושלא מסכים לספוג יותר. את לא רק אומרת "עד כאן". את ממש מממשת את ה"עד כאן" הזה. והתוקף הזה יִפתַח לך גישה פשוטה יותר לצעד הבא. לאקט הבא. לגבול הבא.

עד כה, ובעיקר לאחרונה שמת הרבה גבולות חדשים. מכל מיני סוגים. לא מוכנה לבשל לו, לא מוכנה לשתף פעולה עם מריבות ליד הילד. וכו'. נפלא.
נכון, הוא הורה-שותף יחד איתך. לא תוכלי למחוק אותו מתוך חייך (כרגע - לצערך, ואני משערת שיום אחד כבר לא לצערך).
לתחושתי הגיע הרגע לעוד גבול. לעוד צעד משמעותי כזה.

תבדקי איך זה פוגש אותך.

הפוסט הבא הוא לא לבעלי אזניים רגישות, כי אני הולכת לצרוח המון:

וווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
אאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הבנאדם הזה פשוט מצליח להטריף אותי לחלוטין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

למה זה מגיע לי להתקע עם הבנאדם המתועב הזה בחיים שלי עד שאמות?????????????
אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

חשבתי כשברגע שאעיף אותו כבר מהבית הוא גם יעוף לי מהנשמה אבל זה לא ככה

ילדים זה פשוט חתונה קתולית. אם הייתי יכולה לחזור אחורה ליום שבו פגשתי את בעלי לשעבר ולמחוק את היום הזה מהעבר שלי, נשבעת לכם שהייתי עושה את זה. אפילו המלאך המקסים שלנו לא שווה את כל החרא הזה שספגתי, שאני סופגת ושכנראה עוד אמשיך לספוג מהאבא של הילד שלי. הייתי מוותרת על הכל [b]הכלללללל[/b] בשביל לחזור אחורה ולא לפגוש אותו. לא להכניס אותו לחיים שלי.
עד כדי כך אני מיואשת מהמצב.

איך אפשר להמשיך לתפקד ככה?? גם אם לא נפגש ביומיום עדיין צריך להחליט כל מיני החלטות משותפות וזה נגמר באסון כל פעם שאנחנו צריכים טיפה לתקשר. אני כל כך עצבנית שאפילו אין לי כוח לכתוב מה כל כך עצבן אותי היום כי זה לא משנה. כל פעם זה יהיה סיפור אחר זה לא חשוב מה הסיפור הספציפי של היום.

[po]ורד דרור[/po]
תודה על שאלתך, אנחנו מחפשים עכשיו מישהו שיחליף אותי בעבודה אבל זה קצת מסובך מטעמים שאני לא יכולה לפרט כאן. זה יקרה אבל בתהליך הדרגתי.

הולכת לנסות לשתות תה ולהרגע (אפילו עישנתי היום סיגריה, שזה משהו שלא עשיתי [b]הרבה[/b] זמן)

הי משתחררת,
אגיב כבר מחר.
ועד אז - חג שמח ומשחרר! {@

[u]העברנו יום שלם ביחד מטעמי עבודה[/u]
שלום לך, עוקבת מההתחלה, רק עכשיו שואלת שאלה - את חייבת לעבוד איתו עדיין? יש אפשרות שתמצאי עבודה אחרת שלא קשורה אליו?

[u]אם הוא אומר לך ת'דברים האלה שמקפיצים אותך, ואת באותו רגע זוכרת שזה מקפיץ אותך בגלל שמעורר בך את חוויית ה'לא בסדר' - האם את חושבת שזה עשוי לעזור לך להיות 'מוקפצת' פחות?[/u]
יש סיכוי כזה כמובן
הבעיה היא לזכור את זה בזמן אמת ולא אחר כך
זהו התרגול שאני עובדת עליו בשבוע האחרון למעשה - להיות ממש נוכחת בכל סיטואציה קשה כזאת כדי לא ליפול למלכודות האלה.

היום יצא שהעברנו יום שלם ביחד מטעמי עבודה וזה עבר בשלום יחסית
אני אמשיך לתרגל ואדווח התקדמויות

תודה לכל הקוראות והמגיבות וחג חירות שמח ומשוחרר לכולנו @}

<בחג החירות הניק שבחרתי רלוונטי מתמיד>

_מה שהתכוונתי לכתוב הוא שזה מטריף אותי שהוא מאמין לכל ההאשמות ההזויות שלו כי אז אני יוצאת "לא בסדר".
וזה מתקשר לחווית חוסר הערך העצמי כמובן, כי אם היה לי ערך עצמי גבוה, זה לא היה מעניין אותי שמישהו יחשוב שאני לא בסדר. שיחשוב!_

מאוד מזדהה עם זה.
כשאני חושבת על זה, גם אותי לרוב מקפיצים דברים שנוגעים לי בתחושת ה'לא בסדר'. אני לא יכולה לסבול שמישהו יגיד את זה עליי, יחשוב את זה עליי, או אפילו רק יהיה לי נדמה שהוא חושב את זה עליי, או אפילו אפילו רק עלול לחשוב את זה עליי.

אני לא יודעת אם זה עומד בפני עצמו כמשהו שמפריע לי, או שקשה לי עם זה בגלל שזה מוביל אותי לפחד שבשל כך לא יאהבו אותי ו'לא יתנו לי'.

בכל אופן, ברור שעם חוויית ערך עצמי יותר גדולה, זה היה הרבה פחות מפריע.

יש לי שאלה:
אם הוא אומר לך ת'דברים האלה שמקפיצים אותך, ואת באותו רגע זוכרת שזה מקפיץ אותך בגלל שמעורר בך את חוויית ה'לא בסדר' - האם את חושבת שזה עשוי לעזור לך להיות 'מוקפצת' פחות?

[u]אבל אבל אבל זאת לא סיבה להמשיך לבלות איתו ולו דקה מיותר מחייך[/u]
תודה על זה
מזכירה את זה לעצמי
כל יום מבלה איתו קצת פחות
כמו להגמל מסיגריות, כבר אמרתי??

תודה לכן, יקרות, על התגובות
קוראת
אני מבינה לגמרי את עמדתך ואת צודקת מצד אחד כי זה עלול לבלבל. אבל מצד שני באותו רגע שכתבתי את הדברים לא הייתי בכלל בכלל בעמדה של [b]רחמים[/b] עליו, אלא פשוט בעמדה שאני יכולה ממש [b]לראות[/b] אותו, במובן של לראות איזה צרכים אנושיים עומדים מאחורי ההתנהגות המעפנה שלו. זה לא אומר בשום אופן לקבל את ההתנהגות שלו או להכנע לה, אבל הרגשתי באותו רגע, כמו שעירית תיארה את זה, שאני עוצמתית מאוד ביכולתי לראות אותו כך.
היום ניסיתי לדבר איתו על הדברים והבעתי בפניו את זה שאני יכולה להבין את הצורך שלו להתבטא ואת הקושי שבהתאפקות ושגם אני מרגישה ככה לפעמים כשאני מתה להגיד לו משהו אבל הילד נמצא בסביבה וצריך לחכות. [b]אבל[/b] שאם כל זה שאני מבינה את הצורך, אני לא מוותרת לרגע על העקרון של לא להתווכח ליד הילד. הייתה שיחה די מעצבנת כי לא הגענו איתה לשום מקום. הוא טוען שהפרידה בינינו היא בטוב רק בזכותו, לא משנה זה מורכב להסביר את זה (וגם עלול להסגיר יותר מידי פרטים מזהים....:-) )
היה לי יום די מבאס, הכל הרגיש לי תקוע, הייתי חסרת אנרגיות לחלוטין, המזג אוויר היה מדוכדך... הכל מרגיש כל כך תקוע כררגע
תודה לכן שאתן מראות לי כל הזמן עד כמה כבר התקדמתי בתהליך
רוצה להיות יותר רכה עם עצמי... לסיים את היו בטוב ובחיוך - ואתן עוזרות לי בזה עם האכפתיות שלכן

[po]אהבת עולם[/po]
לגבי השאלה שלך מה מקפיץ אותי
אני חושבת שזה העובדה שאני לא יכולה לסבול את המחשבה שהוא יחשוב שאני "לא בסדר" או "לא חברה טובה". זה מטריף אותי שהוא יחשוב ככה כי אני עשיתי [b]הכל[/b] כדי שהפרידה הזאת תיעשה בטוב ובסוף עוד חוטפת את התיוג הזה שכל כך כל כך קשה לי איתו באופן כללי והכי קשה לי אם האנשים הקרובים אליי יחשבו את זה עליי.
ואז הוא לוחץ על הכפתורים האלה ומטיח בי כל מיני האשמות מופרכות, ואני יודעת שהוא מאמין בהן במאה אחוז

למשל, הריב הנוכחי הוא סביב מצב שהוא בא לפעמים להיות עם הילד בערב סביב הטקס של הארוחה-אמבטיה-השכבה, ואז יצא כמה פעמים שהוא שאל אם הוא יכול לקחת מהשאריות של האוכל שהכנתי. היו כמה פעמים שכן נתתי לו אבל שלשום בערב אמרתי לו שלא, אני מעדיפה שלא יאכל מהאוכל שבישלתי. וזה חירפן אותו שהוא בא "לעזור" לי ואני לא מוכנה שיאכל מהאוכל שהכנתי, ונכנס לסרט שזה כי אני מנצלת את הכוח שיש לי וכל מיני דברים הזויים.
אני פשוט לא רוצה לבשל בשביל הבנאדם הזה! ביליתי שנים בלדאוג לרווחתו, ועכשיו אני לא מוכנה יותר "לטפל" בו. מבחינתי זה חלק מהכרזת העצמאות שלי - לא מבשלת לך יותר!
אני לא רואה את זה שהוא בא בערב בתור "עזרה" לי. הוא בא להיות עם הילד בשעה שאני כבר לא מתפקדת בתור אמא טובה כי אני הרוגה. הוא דואג לילד, לא [b]לי[/b]. כשהבעתי את עמדתי בעניין הוא עוד יותר התחרפן
בקיצור, סתם ריבים מגעילים.
הצעתי לו שנדבר על זה עם אדם שלישי (יש לנו מישהי מעולה ששנינו סומכים עליה) אבל הוא סרב בטענה שזה לא יעזור והחליט שעדיף שלא נדבר על זה יותר.

טוב, סטיתי קצת מהעניין - מה שהתכוונתי לכתוב הוא שזה מטריף אותי שהוא מאמין לכל ההאשמות ההזויות שלו כי אז אני יוצאת "לא בסדר".
וזה מתקשר לחווית חוסר הערך העצמי כמובן, כי אם היה לי ערך עצמי גבוה, זה לא היה מעניין אותי שמישהו יחשוב שאני לא בסדר. שיחשוב!

[u]זה ממש לא התפקיד של מי שהיתה קורבן שלו כל כך הרבה שנים לרחם עליו עכשיו. לרחם על מישהו שהביטוי של חוסר היכולת שלו להתאפק זה לדרוך עליך טוב טוב, זה המשך ההתנהגות הקורבנית. שמישהו אחר ירחם עליו, לא את.[/u]
אני מסכימה [b]שאם[/b] כניסה שלך לעמדה של חמלה (במובחן מרחמים, אגב) מחזקת את העמדה הקורבנית שלך - אז היא לא רצויה. לא כרגע.
גם אני חושבת שאנשים עם יכולת גבוהה להכיל את האדם האחר ולראות את האדם האחר, יכולים איפשהו בדרך לשכוח את עצמם. זה בהחלט יכול להזמין מצבים לא מאוזנים.

יחד עם זאת, אם את מרגישה שברגעי החמלה את לא מחזקת את העמדה קורבנית (וזה משהו שתצטרכי לבדוק בעזרת האינטואיציה שלך),
הם [b]חשובים ורצויים[/b] עבורך בעיני,
משתי סיבות:

[list=1]
[*] היכולת לחמול (לא מדברת על לרחם! שם זה שונה) דורשת עמדה מאוד חסינה ויציבה. היא דורשת ממך להיות במקום של עוצמה גדולה. את לא יכולה לחמול אדם אחר ממקום של חולשה, רק ממקום של עוצמה פנימית. כך שבאופן כללי, ניתן לומר שחמלה של האדם האחר מהווה אקט שמחזק ומעצים אותך, בכל פעם מעט יותר.
[/list]

[list=1]
[*] היכולת להביט על האחר בחמלה, דורשת ומחייבת אותך להביט על עצמך בחמלה. כלומר בקבלה מלאה של מי שאת. קבלה ללא תנאי. יותר מזה, אין לך יכולת לחמול את האחר באמת, לקבל את האחר באמת אם אין לך יכולת לקבל ולחמול את עצמך. היכולת לקבל את עצמנו תמיד מהדהדת עם היכולת לקבל את האחר ולהיפך. ומאחר ובתהליך שאת עושה, החלק של קבלה עצמית הוא קריטי, הייתי אומרת שרגעים כאלה של הארה שבהם את כן נמצאת בעמדה חומלת ביחס לאחרים - הם רגעים מרפאים עבורך. בכל רגע כזה את מחזקת את הקבלה העצמית שלך ואת האהבה העצמית שלך.
[/list]

[u]זה ממש לא התפקיד של מי שהיתה קורבן שלו כל כך הרבה שנים לרחם עליו עכשיו. לרחם על מישהו שהביטוי של חוסר היכולת שלו להתאפק זה לדרוך עליך טוב טוב, זה המשך ההתנהגות הקורבנית. שמישהו אחר ירחם עליו, לא את.[/u]

אני קצת מסכימה עם 'קוראת'.
לא שאני חושבת שחמלה זה לא דבר רצוי, רק שאני חוששת שיש שלב שבו זה עדיין יכול לבלבל. שהחמלה עלולה לגרום לך לא מספיק לשמור על הגבולות שלך. (אני מכירה את זה מעצמי).
למרות שהדגשת כמה פעמים שזה היה בלי לוותר על הגבול שלך - אני בכל זאת חוששת שזה עלול לבלבל.

אז אני מאוד מעריכה את זה שאת יכולה להיות בחמלה, אבל אני מקווה שלצד זה עדיין תזכרי להיות תקיפה כשצריך. (ובמקרה הזה אולי אפילו עדיף שתטעי לכיוון של תקיפות יתר, מאשר להפך.)

[u]ממשיך ללחוץ וללחוץ לי על הכפתורים[/u]

אולי יעזור לך לחשוב על איזה כפתורים הוא לוחץ לך? למה כלכך קשה לך להישאר שלווה? [b]מה יש שם שקופץ אצלך[/b] בכל פעם שהוא אומר את הדברים האלה?

לי יש איזה 'חשד' שבדרך כלל יש איזו [b]סיבה אחת שורשית שבגללה אנחנו מוקפצים[/b].

בהמשך לדוגמא שנתתי לא מזמן על הקשר שהיה לי עם הבחור ההוא,
אני למשל שמתי לב [b]שאני 'מופעלת' בכל פעם שאני פוחדת שהוא הולך לקחת ממני או למנוע ממני משהו שנורא רציתי.[/b]

כשפחדתי שבגלל משהו מסוים שהוא חושב עליי או בכלל על איזה נושא - זה יגרום לו לא לרצות להיפגש איתי היום/מחר, או לא לרצות סקס, או לרצות לנתק את הקשר וכו'.
או אולי כשפחדתי שהוא יפסיק לחבב אותי.
כל מיני כאלה.

מצאתי עצמי נכנסת ל'מסע שכנועים' כדי להראות לו שהוא טועה.
למשל אם חשבתי שהוא לא ירצה להיפגש מחר - לשכנע אותו למה כן כדאי להיפגש.
או אם הוא חושב שלא בריא לעשות הרבה סקס (ולכן הוא יכול להסתפק בפעם בשבועיים :-P) - לשכנע אותו למה זה כן בריא.
או אם היה אומר לי כל מיני דברים כמו שאני לא נותנת לו שום דבר חוץ מסקס - הייתי נלחצת ומנסה להראות לו שאני כן, כי פחדתי שזה יגרום לו לרצות לסיים את הקשר, או לא לרצות סקס.
או אם היה מעיר לי על הבגדים או מעיר לי שהשמנתי - הייתי נלחצת שהוא יפסיק לחבב אותי או לא ירצה להיות איתי. (למרות שניסיתי לענות ב'קוּליות', ולפעמים הייתי מצליחה, בתוכי הייתי מרגישה לחץ).

הייתי ממש נלחצת כל פעם שהיה נראה לי שאני לא אקבל משהו, ולכן בחוסר הגיון גם הייתי מתחילה לענות לו על דברים חסרי הגיון שהוא היה אומר.

וכל פעם הייתי שואלת את עצמי למה אני עונה לו על כל השטויות שהוא מדבר (הוא אמר לפעמים דברים הגיוניים, אבל גם הרבה שטויות) - אבל בזמן אמת כמעט אף פעם לא הייתי מסוגלת לשתוק.
ואז כשבדקתי עם עצמי מה כלכך מקפיץ אותי - הבנתי שזה הפחד שהוא ימנע ממני משהו.
(אולי הפחד שהוא לא יאהב אותי, אבל נראה לי שזה הגיע גם לרמה המעשית - שלא אקבל את מה שאני רוצה, שזה בין השאר גם אהבה, אבל גם הביטויים המעשיים שלה).

לכן, אני שואלת אותך אם את יודעת מה זה שמקפיץ [b]אותך[/b] כל פעם? אולי יש איזה משהו [b]אחד[/b] בסיסי?
יכול להיות שכדאי לך לבדוק....
(נגיד, דברים שהוא אומר שגורמים לך להרגיש חסרת ערך (בהמשך לדברים שכתבת כאן כמה פעמים)? אולי הפחד שהוא יחשוב שאת 'לא בסדר'? הפחד שלך להרגיש בעצמך שאת 'לא בסדר'? או כל דבר אחר....)

מה דעתך?

[u]אגב, בזמן שדיברתי איתו לא נזרקתי לחוויה של חסרת ערך, בעיקר חשבתי בראש "יאללה שילך כבר, שיעלם, שיעוף מפה" לא הרגשתי שאני קטנה ומסכנה או משהו כזה.[/u]
משתחררת יקרה, זה יפה מאוד. אבל אבל [b]אבל[/b] זאת לא סיבה להמשיך לבלות איתו ולו דקה מיותר מחייך. עדיין דיבור אלים הוא מרעיל אותך ואת הילד.
אני מבטיחה לך ב-100 אחוז שבן הזוג לשעבר שלך לא ישתנה. הוא בנאדם אלים. לשנות אישיות אלימה זאת עבודה כל כך קשה וכל כך ארוכה, שהסיכוי שהוא יעשה אותה קלוש.
לכן, כל דקה שאת מבלה איתו, גם אם את יותר חזקה בסיטואציה, יוצרת אצלך ואצל בנך צלקות.

[u]פתאום ממש ראיתי אותו. כמה קשה לו להתאפק. כמה כואב זה כשיש משהו שמפריע לך ואתה חייב לדבר על זה עכשיו כדי לשחרר את זה[/u]
אני דווקא לא מתפעלת מזה. זה ממש לא התפקיד של מי שהיתה קורבן שלו כל כך הרבה שנים לרחם עליו עכשיו. לרחם על מישהו שהביטוי של חוסר היכולת שלו להתאפק זה לדרוך עליך טוב טוב, זה המשך ההתנהגות הקורבנית. שמישהו אחר ירחם עליו, לא את.

[u]בלי לוותר על הגבול שלי - שהילד לא ישמע את הויכוחים שלנו[/u]
זה מה שחשוב.
חזקי ואמצי. מה שעשית עד עכשיו הוא מדהים.

[u]כשמישהי שניסיתי להתחבר אליה לא מתקשרת אליי אני אומרת לעצמי, "טוב היא בעצם לא כזאת מעניינת אותי", או "למה מי היא שאני אפגע ממנה". אני די מודעת לזה שזה מנגנון הגנה אבל המחשבות האלה עולות לי בכל זאת.[/u]
ברור שהן עולות בכל זאת.
והן עוד יעלו איזה זמן. אל תתנגדי להן.
מנגנון הגנה, כאמור, אי אפשר למוסס בכוח. אפשר להגיע לרגע בו כבר נזקקים לו פחות מבעבר.
כל מה שאת יכולה לעשות בשלב הזה זה לזהות את המנגנון - בהתחלה בדיעבד ואחר כך בזמן אמת - [b]ככזה.[/b] לקרוא לילד בשמו.
למשל, במילים כאלה: "המחשבה ההזאת והזאת חלפה בראשי כעת, והיא משמשת אותי כהגנה, כפלסטר, שמשכך עבורי את כאב החוויה הלא נעימה שנזרקתי אליה של אני-חסרת-ערך".

את תראי שעם הזמן, כאשר תהיי את [b]אמיתית[/b] עם עצמך [b]בזמן אמת[/b] בנוגע למחשבה שאותה אישה לא-שווה ("למה מי היא"),
ותתייחסי אליה לא כאל אמת אלא כאל מחשבה שהגיעה כדי לשכך כאב שלך,
את באופן טבעי ובהדרגה תפסיקי לשתף איתה פעולה.

במקביל, את גם תגלי שאת פחות ופחות זקוקה לה.
שאת כבר פחות מפחדת ממפגש עם הכאב, עם החוויה המכאיבה.

ויגיע הרגע בו יהיה בך מספיק חוסן פנימי כדי להפסיק לברוח באופן אוטומטי מהחוויה,
לעצור - לסובב את המבט אחורה, להישיר את העיניים אל החוויה ולגלות שאת כבר יותר חופשייה לפגוש אותה. להיות איתה. להיות פחות מטולטלת ממנה.


[u]עד כאן נשארתי נוכחת. מכאן המצב הדרדר[/u]
יפה.
בבקשה תני לעצמך קרדיט מאוד גדול על היכולת להישאר נוכחת עד אותה נקודה.
זה לא מובן מאליו.
הכירי בזה כתולדה של העוצמה שבך,
ועצם ההכרה תרחיב את היכולת הזאת שלך להישאר נוכחת.


[u]אגב, בזמן שדיברתי איתו לא נזרקתי לחוויה של חסרת ערך, בעיקר חשבתי בראש "יאללה שילך כבר, שיעלם, שיעוף מפה" לא הרגשתי שאני קטנה ומסכנה או משהו כזה. או אולי אני פשוט לא מודעת לזה?[/u]
נראה לי שאכן לא נזרקת לחוויה,
אלא היית במקום שנזהר לא ליפול אליה. כלומר השקעת אנרגיה בלשמור על עצמך שלא להגיע לשם.

כאשר אין לנו חופש מול חוויה מסויימת אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מולה באחד משני מקומות:
[list=1]
[*] להיזרק לתוכה ואז לנסות להחלץ כמה שיותר מהר.
[*] להשקיע אנרגיה ומשאבים שכליים ורגשיים על מנת לא להישאב אליה כאשר אנחנו פוגשים בטריגר שיש לו היכולת לסחוף אותנו לתוכה.
[/list]
או שאת בתוכה ומנסה לצאת, או שאת בחוץ ומנסה להימנע מלהישאב פנימה.

חשוב לזהות גם את נסיונות החילוץ, ככאלה, וגם את נסיונות ההימנעות ככאלה.
וכאמור - במבט נקי, ענייני וחומל עד כמה שאפשר. נקודת מבט שרואה את המקום הפגיע שמגן על עצמו.


[u](אגב, נורא קשה בזמן אמת לזכור להגיד לעצמי שאני מרחיבה את המיכל שלי. למשל באינטראקציה של הבוקר עם האקס הייתי כל כל מופעלת שם שממש לא חשבתי על זה)[/u]
ברור.
זו מיומנות שנרכשת עם הזמן.
אל תעמיסי על עצמך. אם תזכרי תזכרי.

_תודה על הרעיונות לניקוז הכעס. הליכה נמרצת מתחברת לי מצויין ואנסה את עניין הדימיו מודרך
טיפול במגע - האם יש לך או למישהי אחרת המלצה על טיפול ספציפי? כבר הציעו לי כאן טיפולים שקשורים גם לגוף אבל אשמח להמלצה ספציפית._
יכולה להמליץ לך על חברתי [po]דיאנה בר לב[/po]. היא מעמק חפר, מטפלת מנוסה ומעולה וגם אשה מקסימה. טופלתי על ידה לא מעט. בדף שלה היא מספרת קצת על סוג הטיפול שלה.


_אוף אי אפשר לדלג על כמה שלבים?
אני מרגישה כמו מישהי שכבר שלוש שנים מטפסת על הר ענק ושאין לי מושג איפה נמצאת הפסגה. וככל שאני מטפסת יותר גבוה אני מגלה שהפסגה רק מתרחקת. ואני רוצה כבר לשבת לי בפסגה ולהנות מהנוף!!_
הו, זו עבודה לכל החיים, את יודעת.
הטריק שעוד בשבילי הוא להכיר במה שכבר יש. לשים את הפוקוס על מה שכבר מימשתי ולא על מה שעדיין לא. ברור שלא כל הזמן זה עובד, זו התכווננות כללית.
זה סוג של פילטר שדרכו את מביטה על החיים שלך. מה שאת רואה הוא פועל יוצא של הפילטר שלך, ולא להיפך.

ואת - את כבר עשית חתיכת דרך מרשימה ביותר.
יש לך הרבה במה להכיר.
שימי לב [b]שעכשיו[/b] את יושבת במקום [b]שלפני שלוש שנים[/b] הבטת אליו כאל סוג של [b]פיסגה.[/b]

_פתאום ממש ראיתי אותו. כמה קשה לו להתאפק. כמה כואב זה כשיש משהו שמפריע לך ואתה חייב לדבר על זה עכשיו כדי לשחרר את זה
ואני יכולה לראות את הקושי שלו בלי לוותר על הגבול שלי - שהילד לא ישמע את הויכוחים שלנו._
|Y|

[po]בריג'י נומושי[/po], בעלי לשעבר כבר עזב את הבית לא מזמן, אין לי מה "לעוף משם" כי זה הבית שלי. אבל אאנחנו עוד מבלים יותר מידי זמן ביחד אם כי בניסיון להפחית כל הזמן
כמו סיגריות.....

אנחנו לא מירושלים, אבל תודה, אם בשאלתך התכוונת להזמין אותנו לבקר :-)

קחי את עצמך ואת הילד ועופו משם.את מירושלים?

אוקיי נרגעתי קצת מאז הפוסט הקודם

ישבתי וקראתי קצת חומרים מעוררי השראה, ופתאום באופן מפתיע עלתה לי כלפי האקס שלי לא אחרת מאשר [b]חמלה[/b]
פתאום ממש [b]ראיתי[/b] אותו. כמה קשה לו להתאפק. כמה כואב זה כשיש משהו שמפריע לך ואתה חייב לדבר על זה [b]עכשיו[/b] כדי לשחרר את זה
ואני יכולה לראות את הקושי שלו [b]בלי לוותר על הגבול שלי[/b] - שהילד לא ישמע את הויכוחים שלנו.

וממש ראיתי כמה שהוא בנאדם שמסתובב עם פצע פתוח בתוך הלב שלו כל הזמן. שוב, זה לא קשור לגבולות שלי שהפצעים שלו לא יפגעו [b]בי[/b].
אבל עצם זה שראיתי את זה, מוסס לי את הכעס העצום שהיה בי.