אם למישהי שעברה את זה יש רעיונות פרקטיים איך להדוף את ההתעללות אחרי פרידה מהמתעלל אני אשמח לשמוע
נראה לי שאת פועלת בדיוק כמו שצריך.
תמשיכי לענות לו בצורה כ"כ מדוייקת וחכמה כמו שענית לו.
ככל שתתחזקי המשפטים שלו פחות יחדרו אלייך ואז לא תהיה התעללות...
בן זוג מתעלל מילולית
בן זוג מתעלל מילולית
ככל שתתחזקי המשפטים שלו פחות יחדרו אלייך ואז לא תהיה התעללות...
מצד אחד מסכימה עם זה, מצד שני, משפט כמו "את לא מספיק חכמה" הוא משפט מתעלל בין אם הוא חודר אליי ובין אם לא. זה משפט שאני לא מוכנה לשמוע ובייחוד לא מוכנה שהבן שלי ישמע!
אני מחפשת דרך למנוע מצב שהוא יעז להגיד לי משפט כזה מלכתחילה, לא שהוא יגיד משפט כזה אבל זה לא יחדור אליי
מצד אחד מסכימה עם זה, מצד שני, משפט כמו "את לא מספיק חכמה" הוא משפט מתעלל בין אם הוא חודר אליי ובין אם לא. זה משפט שאני לא מוכנה לשמוע ובייחוד לא מוכנה שהבן שלי ישמע!
אני מחפשת דרך למנוע מצב שהוא יעז להגיד לי משפט כזה מלכתחילה, לא שהוא יגיד משפט כזה אבל זה לא יחדור אליי
בן זוג מתעלל מילולית
אני מחפשת דרך למנוע מצב שהוא יעז להגיד לי משפט כזה מלכתחילה, לא שהוא יגיד משפט כזה אבל זה לא יחדור אליי
ברגע שהמשפט ומשמעותו לא יחדרו אליך, הוא יפסיק.
ברגע שהמשפט ומשמעותו לא יחדרו אליך, הוא יפסיק.
בן זוג מתעלל מילולית
אם למישהי שעברה את זה יש רעיונות פרקטיים איך להדוף את ההתעללות אחרי פרידה מהמתעלל אני אשמח לשמוע
להתרחק ממנו פיזית כמה שיותר. להתרחק להתרחק. לא לשהות איתו כמעט. להפריד את העבודה, לא לבלות יחד עם הילד.
אני מחפשת דרך למנוע מצב שהוא יעז להגיד לי משפט כזה מלכתחילה, לא שהוא יגיד משפט כזה אבל זה לא יחדור אליי
הוא אף פעם, אבל אף פעם, לא יפסיק לדבר ככה. הוא אלים. נקודה.
אם את רוצה שהבן שלך לא ייחשף לאיך שהוא מדבר איתך, אל תימצאי עמו באותו מקום.
אני אומרת לך את זה מניסיון!
משתחררת יקרה, חזקי ואמצי.
להתרחק ממנו פיזית כמה שיותר. להתרחק להתרחק. לא לשהות איתו כמעט. להפריד את העבודה, לא לבלות יחד עם הילד.
אני מחפשת דרך למנוע מצב שהוא יעז להגיד לי משפט כזה מלכתחילה, לא שהוא יגיד משפט כזה אבל זה לא יחדור אליי
הוא אף פעם, אבל אף פעם, לא יפסיק לדבר ככה. הוא אלים. נקודה.
אם את רוצה שהבן שלך לא ייחשף לאיך שהוא מדבר איתך, אל תימצאי עמו באותו מקום.
אני אומרת לך את זה מניסיון!
משתחררת יקרה, חזקי ואמצי.
בן זוג מתעלל מילולית
הוא אף פעם, אבל אף פעם, לא יפסיק לדבר ככה
אבל עובדה שיש אנשים שהוא בחיים לא ירשה לעצמו לדבר אליהם ככה. אז אני רוצה להיות אחד מהאנשים האלה!
אני לא יכולה לנטרל לחלוטין את ההמצאות שלי באותו חדר איתו ועם הילד, ונניח שכן, עדיין נצטרך לדבר בטלפון, לתאם, להחליט החלטות משותפות לגבי הילד בשנים הקרובות וכו.
אבל עובדה שיש אנשים שהוא בחיים לא ירשה לעצמו לדבר אליהם ככה. אז אני רוצה להיות אחד מהאנשים האלה!
אני לא יכולה לנטרל לחלוטין את ההמצאות שלי באותו חדר איתו ועם הילד, ונניח שכן, עדיין נצטרך לדבר בטלפון, לתאם, להחליט החלטות משותפות לגבי הילד בשנים הקרובות וכו.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
בן זוג מתעלל מילולית
אני לא יכולה לנטרל לחלוטין את ההמצאות שלי באותו חדר איתו ועם הילד, ונניח שכן, עדיין נצטרך לדבר בטלפון, לתאם, להחליט החלטות משותפות לגבי הילד בשנים הקרובות וכו.
לפחות בעתיד הקרוב תדאגי לקיים את כל התקשורת אך ורק במקומות נפרדים (משני עברי הטלפון/האימייל/הדואר).
שם, כל פעם שהוא מתנהג בצורה אלימה, את מנתקת מגע ומודיעה שאת מנתקת מגע בגלל האלימות.
כמו כן את עובדת על הערך העצמי שלך עד למצב שבו אין יותר טריגר שמופעל כשהוא עושה דברים כאלה.
הוא בהדרגה יפנים שאין מצב להתנהג אלייך ככה, כשבמקביל לך לא יהיה יותר כפתור שנלחץ כל כך בקלות.
אחרי זה תוכלי כבר להיות איתו באותו חלל ולבדוק בזהירות אם זה עובד.
דעתי בלבד.
לפחות בעתיד הקרוב תדאגי לקיים את כל התקשורת אך ורק במקומות נפרדים (משני עברי הטלפון/האימייל/הדואר).
שם, כל פעם שהוא מתנהג בצורה אלימה, את מנתקת מגע ומודיעה שאת מנתקת מגע בגלל האלימות.
כמו כן את עובדת על הערך העצמי שלך עד למצב שבו אין יותר טריגר שמופעל כשהוא עושה דברים כאלה.
הוא בהדרגה יפנים שאין מצב להתנהג אלייך ככה, כשבמקביל לך לא יהיה יותר כפתור שנלחץ כל כך בקלות.
אחרי זה תוכלי כבר להיות איתו באותו חלל ולבדוק בזהירות אם זה עובד.
דעתי בלבד.
בן זוג מתעלל מילולית
לפחות בעתיד הקרוב תדאגי לקיים את כל התקשורת אך ורק במקומות נפרדים (משני עברי הטלפון/האימייל/הדואר).
אוקיי אבל זה מאוד מגביל אותי כי יש דברים שעוד נוח לי לעשות יחד
למשל יצאנו לא מזמן לטיול יחד ואני חושבת שהיה לי מאוד מאוד קשה רק אני והילד והתיק הכבד
בשלב מסויים הילד התעייף והיה צריך לקחת אותו על הידיים. לא יודעת איך הייתי מסתדרת לבד בסיטואציה כזו. אז מה לוותר על טיולים?
אולי אני צריכה לשקול את היתרונות והחסרונות של כל מקרה כזה ולהחליט האם התועלת שבהמצאותו איתי שווה את הסיכון להחשף לאלימות
אוקיי אבל זה מאוד מגביל אותי כי יש דברים שעוד נוח לי לעשות יחד
למשל יצאנו לא מזמן לטיול יחד ואני חושבת שהיה לי מאוד מאוד קשה רק אני והילד והתיק הכבד
בשלב מסויים הילד התעייף והיה צריך לקחת אותו על הידיים. לא יודעת איך הייתי מסתדרת לבד בסיטואציה כזו. אז מה לוותר על טיולים?
אולי אני צריכה לשקול את היתרונות והחסרונות של כל מקרה כזה ולהחליט האם התועלת שבהמצאותו איתי שווה את הסיכון להחשף לאלימות
בן זוג מתעלל מילולית
אולי אני צריכה לשקול את היתרונות והחסרונות של כל מקרה כזה ולהחליט האם התועלת שבהמצאותו איתי שווה את הסיכון להחשף לאלימות
אוי
שום דבר, שום דבר, שום דבר, לא תיק כבד, ולא לסחוב את הילד, שום דבר לא שווה להיחשף לאלימות. לא שאת תיחשפי ולא שהילד ייחשף.
את חייבת להשלים עם זה שהחיים שלכם צריכים להיות נפרדים.
גם לי לקח זמן להשלים עם זה. היום כל דקה שהסכמתי לספוג את זה בשביל "נוחות" או כל סיבה אחרת מזעזעת אותי.
אז מה לוותר על טיולים?
מצאי דרך לעשות כיף חיים עם הילד בלי האבא. באמת שלא חסרות דרכים לבלות בהנאה רבה.
אוי
שום דבר, שום דבר, שום דבר, לא תיק כבד, ולא לסחוב את הילד, שום דבר לא שווה להיחשף לאלימות. לא שאת תיחשפי ולא שהילד ייחשף.
את חייבת להשלים עם זה שהחיים שלכם צריכים להיות נפרדים.
גם לי לקח זמן להשלים עם זה. היום כל דקה שהסכמתי לספוג את זה בשביל "נוחות" או כל סיבה אחרת מזעזעת אותי.
אז מה לוותר על טיולים?
מצאי דרך לעשות כיף חיים עם הילד בלי האבא. באמת שלא חסרות דרכים לבלות בהנאה רבה.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
אהלן,
לפני הכל – השינוי והדרך שעשית מדהימים ומרשימים. ממש ממש ממש!
.
גם לא קבענו ימים קבועים אצלי ואצל האבא - אנחנו פשוט זורמים עם מה שהוא רוצה וכל יום הוא רואה את שנינו.
אני רוצה להציע כן לקבוע ימםי קבועים. מה שנקרא 'הסדרי ראיה'. ימים קבועים בשבוע שבהם הוא אצל אבא וימים בהם הוא אצל אמא. וסופי שבוע לסירוגין.
שזה לא סותר את זה שבגילו הצעיר הוא יכול לראות את שניכם כל יום (בן כמה הוא?)
יש לי תחושה שהגבולות האלה חשובים מאין כמותם, גם עבורך, וגם עבור הילד. בייחוד עכשיו.
כמובן שבתוך הגבולות הללו אפשר להתגמש ולהחליף.
אני רואה כאן שתי נקודות שעלולות להיות בעייתיות עבורך בהמשך:
.
_לפחות בעתיד הקרוב תדאגי לקיים את כל התקשורת אך ורק במקומות נפרדים (משני עברי הטלפון/האימייל/הדואר).
שם, כל פעם שהוא מתנהג בצורה אלימה, את מנתקת מגע ומודיעה שאת מנתקת מגע בגלל האלימות.
כמו כן את עובדת על הערך העצמי שלך עד למצב שבו אין יותר טריגר שמופעל כשהוא עושה דברים כאלה.
הוא בהדרגה יפנים שאין מצב להתנהג אלייך ככה, כשבמקביל לך לא יהיה יותר כפתור שנלחץ כל כך בקלות.
אחרי זה תוכלי כבר להיות איתו באותו חלל ולבדוק בזהירות אם זה עובד.
דעתי בלבד._
מסכימה במאה אחוז עם בשמת!
עכשיו, לעניין שלשמו קראת לי הנה:
ברובד הרציונלי את כבר יודעת שאת לא ראויה ליחס כזה.
ברובד הרגשי-חווייתי, ברובד הלא-מודע את עדיין לא יודעת וכן מאפשרת את זה. השכל צועק לא-רוצה, לא-רוצה, לא-רוצה!! הפְּנים מסכים.
ואת צודקת לגמרי - את יכולה בהחלט להפוך להיות אדם שהוא לא ירשה לעצמו להתנהג אליו כך. אדם שלא מאפשר את זה מולו ולא משנה מה.
זה שינוי שכאמור מתרחש לא רק ברובד המעשי, מילולי, כלומר לא מדובר רק בלבחור מילים כאלה או אחרות -
אלא גם ובעיקר ברובד של ההוויה: של האנרגיה שאת משדרת, של מידת העוצמה והחוסן המוקרנים מתוכך אל עבר סביבתך.
העוצמה החדשה שלך כבר תבחר עבורך את המילים המתאימות שילוו את השדר.
(אגב, זה חוסן שכבר החל להיבנות בתוכך. בלעדיו כל הדרך המדהימה שעשית עד הלום לא היתה מתאפשרת!
)
.
כדי לעשות את זה בואי ותנסי להגדיר במדוייק:
אחרי שתהיה בהירות תדעי מול מה את עומדת. מה זה בדיוק הדבר הזה שאת רוצה לשחרר מתוכך, ובמקביל לברוא בתוכך.
תכתבי מה עולה לך, אם תצטרכי אוכל לעזור לך לעשות סדר.
בסדר?
לפני הכל – השינוי והדרך שעשית מדהימים ומרשימים. ממש ממש ממש!
.
גם לא קבענו ימים קבועים אצלי ואצל האבא - אנחנו פשוט זורמים עם מה שהוא רוצה וכל יום הוא רואה את שנינו.
אני רוצה להציע כן לקבוע ימםי קבועים. מה שנקרא 'הסדרי ראיה'. ימים קבועים בשבוע שבהם הוא אצל אבא וימים בהם הוא אצל אמא. וסופי שבוע לסירוגין.
שזה לא סותר את זה שבגילו הצעיר הוא יכול לראות את שניכם כל יום (בן כמה הוא?)
יש לי תחושה שהגבולות האלה חשובים מאין כמותם, גם עבורך, וגם עבור הילד. בייחוד עכשיו.
כמובן שבתוך הגבולות הללו אפשר להתגמש ולהחליף.
אני רואה כאן שתי נקודות שעלולות להיות בעייתיות עבורך בהמשך:
- להשאיר את זה כזה נזיל זה להשאיר במובן מסויים גם את הגבולות שלך נזילים. וגם את ההפרדה ואת ההיפרדות ביניכם נזילה. יש משהו שנראה נחמד וחברי בזרימה הזאת אבל זה מצב שעלול להיות גם מתעתע עבור שלושתכם במצב הנוכחי. לפעמים פרידה "חברית" מדי היא למעשה כדי "ללכת עם אבל להרגיש בלי". בלי הדבר האמיתי. בלי ההיפרדות. בלי הניתוק שאת רוצה לעשות (אפשר להישאר בקשרי חברות ושותפות מעולים ועדיין שיהיו גבולות מוגדרים. זה לא סותר אחד את השני).
- לדעתי זה תיק כבד מדי לכתפיים של ילד. כשהכל זורם ונחמד זה יופי. כשדברים יהיו יותר מורכבים (ולפי התיאור שלך הם כבר הולכים לשם) זו עלולה להיות מעמסה כבדה מדי בשבילו לבחור היכן הוא ישן היום.
.
_לפחות בעתיד הקרוב תדאגי לקיים את כל התקשורת אך ורק במקומות נפרדים (משני עברי הטלפון/האימייל/הדואר).
שם, כל פעם שהוא מתנהג בצורה אלימה, את מנתקת מגע ומודיעה שאת מנתקת מגע בגלל האלימות.
כמו כן את עובדת על הערך העצמי שלך עד למצב שבו אין יותר טריגר שמופעל כשהוא עושה דברים כאלה.
הוא בהדרגה יפנים שאין מצב להתנהג אלייך ככה, כשבמקביל לך לא יהיה יותר כפתור שנלחץ כל כך בקלות.
אחרי זה תוכלי כבר להיות איתו באותו חלל ולבדוק בזהירות אם זה עובד.
דעתי בלבד._
מסכימה במאה אחוז עם בשמת!
עכשיו, לעניין שלשמו קראת לי הנה:
ברובד הרציונלי את כבר יודעת שאת לא ראויה ליחס כזה.
ברובד הרגשי-חווייתי, ברובד הלא-מודע את עדיין לא יודעת וכן מאפשרת את זה. השכל צועק לא-רוצה, לא-רוצה, לא-רוצה!! הפְּנים מסכים.
ואת צודקת לגמרי - את יכולה בהחלט להפוך להיות אדם שהוא לא ירשה לעצמו להתנהג אליו כך. אדם שלא מאפשר את זה מולו ולא משנה מה.
זה שינוי שכאמור מתרחש לא רק ברובד המעשי, מילולי, כלומר לא מדובר רק בלבחור מילים כאלה או אחרות -
אלא גם ובעיקר ברובד של ההוויה: של האנרגיה שאת משדרת, של מידת העוצמה והחוסן המוקרנים מתוכך אל עבר סביבתך.
העוצמה החדשה שלך כבר תבחר עבורך את המילים המתאימות שילוו את השדר.
(אגב, זה חוסן שכבר החל להיבנות בתוכך. בלעדיו כל הדרך המדהימה שעשית עד הלום לא היתה מתאפשרת!
).
כדי לעשות את זה בואי ותנסי להגדיר במדוייק:
- מהי החוויה הרגשית שאת "נזרקת" אליה בכל אינטראקציה שלילית איתו?
- מהי החוויה הרגשית שאת "נזרקת" אליה בכל אינטראקציה חיובית איתו? מה זה הדבר הנעים שאת מכורה אליו? (להישאר רק ברמת "אני מכורה לרעל" לא יקדם אותנו. זו אמירה שלך על עצמך שבעצם מחלישה אותך ולא נותנת לך פתח. את מכורה גם למשהו נעים, למשהו שאת צריכה, מאוד מאוד צריכה, וכפי הנראה צריכה אותו ברמה של הישרדות רגשית. זה סוויץ' שאת יכולה לעשות כבר מרגע זה - שיכול לאפשר לך להביט על עצמך ועל כל העניין עם טיפה יותר חמלה ורכות).
אחרי שתהיה בהירות תדעי מול מה את עומדת. מה זה בדיוק הדבר הזה שאת רוצה לשחרר מתוכך, ובמקביל לברוא בתוכך.
תכתבי מה עולה לך, אם תצטרכי אוכל לעזור לך לעשות סדר.
בסדר?
בן זוג מתעלל מילולית
שום דבר, שום דבר, שום דבר, לא תיק כבד, ולא לסחוב את הילד, שום דבר לא שווה להיחשף לאלימות
קוראת תודה על הניעור - צודקת כמובן במאה אחוז...לכן האתגר האמיתי הוא לא לא לאפשר את האלימות כשהוא בסביבה.
עירית
תודה רבה על תשובתך המושקעת
כרגע מתאים לי יותר הזרימה עם הילד כי אני מרגישה שזה מיטיב עמו. הוא לוקח את הפרידה הזאת בצורה מדהימה, לגמרי מקבל את זה שעכשיו יש את "הבית של אבא" ו"הבית שלנו" וזהו. ואני חושבת שחלק מהסיבה שהוא מקבל את זה ככה זה כי אנחנו נתנו לו את ההרגשה ש(כמעט) תמיד מתי שהוא רוצה הוא יכול לבוא לאבא או אבא יבוא אליו כך שאני מרגישה שבמקרה הזה כן כדאי להמשיך עם סידור לא קבוע עד שיעבור עוד זמן הסתגלות מסוים, נגיד עוד חודשיים-שלושה.
לשאלותייך:
מקווה שעניתי על שאלותייך כי נראה לי כתבתי קצת מבולבל...
קוראת תודה על הניעור - צודקת כמובן במאה אחוז...לכן האתגר האמיתי הוא לא לא לאפשר את האלימות כשהוא בסביבה.
עירית
תודה רבה על תשובתך המושקעת
כרגע מתאים לי יותר הזרימה עם הילד כי אני מרגישה שזה מיטיב עמו. הוא לוקח את הפרידה הזאת בצורה מדהימה, לגמרי מקבל את זה שעכשיו יש את "הבית של אבא" ו"הבית שלנו" וזהו. ואני חושבת שחלק מהסיבה שהוא מקבל את זה ככה זה כי אנחנו נתנו לו את ההרגשה ש(כמעט) תמיד מתי שהוא רוצה הוא יכול לבוא לאבא או אבא יבוא אליו כך שאני מרגישה שבמקרה הזה כן כדאי להמשיך עם סידור לא קבוע עד שיעבור עוד זמן הסתגלות מסוים, נגיד עוד חודשיים-שלושה.
לשאלותייך:
- המקום שאני נזרקת אליו כשאני באינטראקציה שלילית איתו זה המקום של "הקטנה", החלשה, הלא-שווה מספיק. שהוא הגדול, המבין מהחיים, בעל הניסיון וכו וזו שוב אני הטיפשה שעשתה טעות. זאת כמובן, כפי שציינת, לא במובן השכלי אלא החווייתי. בשכל אני מבינה טוב מאוד שזה בולשיט אחד גדול אבל בחווייה עוד קשה לי.
- המקום שאני נזרקת אליו באינטראקציות החיוביות...הממ.. מעניין כי לא חשבתי על זה. אז ככה, השהייה איתו עונה לי על כל מיני צרכים. למשל, צורך בחברה (אין לי הרבה חברים/חברות אני די בודדה), צורך בלחלוק את החיים שלי עם מישהו, צורך באישור (אם הוא מאשר שמה שאני עושה זה נכון אז אני "בסדר" - כמובן שזה צורך שהייתי רוצה להפטר ממנו ולדעת שאני "בסדר" בלי אישור מאחרים), וגם אולי צורך במשמעות ועניין - הוא בנאדם סוחף כזה ומעניין ותמיד יש לו המון דברים מעניינים שקורים לו בחיים וכשחיינו יחד טיילנו המון בעולם בגלל העבודה שלו וזה הכניס לי "אקשן" לחיים. יש לי מין פחד מלהיות משעממת ו"רגילה" בלעדיו.
מקווה שעניתי על שאלותייך כי נראה לי כתבתי קצת מבולבל...
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
כרגע מתאים לי יותר הזרימה עם הילד כי אני מרגישה שזה מיטיב עמו. הוא לוקח את הפרידה הזאת בצורה מדהימה, לגמרי מקבל את זה שעכשיו יש את "הבית של אבא" ו"הבית שלנו" וזהו. ואני חושבת שחלק מהסיבה שהוא מקבל את זה ככה זה כי אנחנו נתנו לו את ההרגשה ש(כמעט) תמיד מתי שהוא רוצה הוא יכול לבוא לאבא או אבא יבוא אליו כך שאני מרגישה שבמקרה הזה כן כדאי להמשיך עם סידור לא קבוע עד שיעבור עוד זמן הסתגלות מסוים, נגיד עוד חודשיים-שלושה.
אז נהדר! רוצה להציע שבהמשך תהיי עם אצבע על הדופק כדי לוודא שהסידור הזה עדיין מתאים לך.
אני חושבת שהסיבה שהוא מקבל את זה ככה היא גם הזרימה אבל גם, אולי בעיקר, התיווך שלך עבורו לחוויה. זה משהו שאת הזכרת איפשהו במעלה הדף.
את חווה את זה כצעד נכון עבורכם, את לא מאמינה שאת פוגעת או "שורטת" את הילד, את לא חווה את זה כמשבר דרמטי - וכך גם הוא. את מעניקה לו כאן מתנה מדהימה.
.
המקום שאני נזרקת אליו באינטראקציות החיוביות...הממ.. מעניין כי לא חשבתי על זה. אז ככה, השהייה איתו עונה לי על כל מיני צרכים. למשל, צורך בחברה (אין לי הרבה חברים/חברות אני די בודדה), צורך בלחלוק את החיים שלי עם מישהו, צורך באישור (אם הוא מאשר שמה שאני עושה זה נכון אז אני "בסדר" - כמובן שזה צורך שהייתי רוצה להפטר ממנו ולדעת שאני "בסדר" בלי אישור מאחרים), וגם אולי צורך במשמעות ועניין - הוא בנאדם סוחף כזה ומעניין ותמיד יש לו המון דברים מעניינים שקורים לו בחיים וכשחיינו יחד טיילנו המון בעולם בגלל העבודה שלו וזה הכניס לי "אקשן" לחיים. יש לי מין פחד מלהיות משעממת ו"רגילה" בלעדיו.
אוקיי, שני דברים עולים לי כאן:
אני רוצה לשחרר מתוכי זה את תחושת החוסר-ערך עצמי
נהדר!
לשחרר את תחושת חוסר הערך העצמי וליצור תחושת ערך עצמי. כדאי להתכוונן גם על הבריאה של המצב החדש, ולא רק על השחרור.
עכשיו, בואי נבדוק מה את צריכה לעבור בדרך לשם.
נסי לענות על השאלות הבאות "מהבטן" בלי לעצור ולחשוב יותר מדי:
אז נהדר! רוצה להציע שבהמשך תהיי עם אצבע על הדופק כדי לוודא שהסידור הזה עדיין מתאים לך.
אני חושבת שהסיבה שהוא מקבל את זה ככה היא גם הזרימה אבל גם, אולי בעיקר, התיווך שלך עבורו לחוויה. זה משהו שאת הזכרת איפשהו במעלה הדף.
את חווה את זה כצעד נכון עבורכם, את לא מאמינה שאת פוגעת או "שורטת" את הילד, את לא חווה את זה כמשבר דרמטי - וכך גם הוא. את מעניקה לו כאן מתנה מדהימה.
.
המקום שאני נזרקת אליו באינטראקציות החיוביות...הממ.. מעניין כי לא חשבתי על זה. אז ככה, השהייה איתו עונה לי על כל מיני צרכים. למשל, צורך בחברה (אין לי הרבה חברים/חברות אני די בודדה), צורך בלחלוק את החיים שלי עם מישהו, צורך באישור (אם הוא מאשר שמה שאני עושה זה נכון אז אני "בסדר" - כמובן שזה צורך שהייתי רוצה להפטר ממנו ולדעת שאני "בסדר" בלי אישור מאחרים), וגם אולי צורך במשמעות ועניין - הוא בנאדם סוחף כזה ומעניין ותמיד יש לו המון דברים מעניינים שקורים לו בחיים וכשחיינו יחד טיילנו המון בעולם בגלל העבודה שלו וזה הכניס לי "אקשן" לחיים. יש לי מין פחד מלהיות משעממת ו"רגילה" בלעדיו.
אוקיי, שני דברים עולים לי כאן:
- עכשיו, את יכולה להתחיל להכיר ולכבד את הצרכים הללו שלך. לתת להם מקום. את יכולה לשאול את עצמך - האם אני מסכימה להכיר בהם? תראי מה עולה לך בתגובה.
- בפעם הבאה שיעלה בך גינוי עצמי על ה"התמכרות לרעל" את יכולה להשתמש במה שראית כאן, ולהפנות כלפי עצמך מבט של חמלה: יש פה צרכים שמבקשים מענה, שכמהים הרבה מאוד זמן למענה. את לא מכורה כי את אדם רע או חלש. יש לך כאן צרכים שזקוקים להתייחסות.
אני רוצה לשחרר מתוכי זה את תחושת החוסר-ערך עצמי
נהדר!
לשחרר את תחושת חוסר הערך העצמי וליצור תחושת ערך עצמי. כדאי להתכוונן גם על הבריאה של המצב החדש, ולא רק על השחרור.
עכשיו, בואי נבדוק מה את צריכה לעבור בדרך לשם.
נסי לענות על השאלות הבאות "מהבטן" בלי לעצור ולחשוב יותר מדי:
- האם את מסכימה לשחרר מתוכך את חווית חוסר הערך העצמי?
- מי תהיי בלעדי החוויה הזאת?
- מי לא תוכלי להיות יותר?
- מה היא מאפשרת לך היום שלא תוכלי לעשות או להיות בלעדיה?
- האם את מסכימה לברוא בתוכך חוויה של ערך עצמי?
- האם יש משהו מפחיד בשינוי הזה? אם כן מה מפחיד שיקרה?
- מה המצב החדש ידרוש ממך?
בן זוג מתעלל מילולית
האם אני מסכימה להכיר בהם? תראי מה עולה לך בתגובה.
אז ככה, אני יכולה להכיר בצורך שלי בחברה, בצורך לחלוק את חיי עם מישהו ובצורך שלי בעניין ובמשמעות. לעומת זאת, קשה לי להכיר בצורך שלי באישור כי כמו שכתבתי, אני רוצה להפסיק עם ההתמכרות לאישורים לחיצוניים. רוצה להיות שלמה עם עצמי גם בלי שמישהו נותן לי אישור שאני "בסדר"
אני מנסה ליישם את מה שכתבת, היום למשל בילינו שעתיים ביחד מהבוקר בעבודה משותפת, והיה בין היתר גם נחמד לבלות יחד. כלומר עניתי על הצרכים שלי בחברה ובהנאה וצחוק, לא "הורעלתי".
חוץ מזה, עוד משהו טוב שקרה: אתמול בערב היה לו חשוב לדבר איתי על איך אנחנו מגדלים את הילד (הוא חושב שאנחנו לימדנו אותו להיות רכרוכי ומפונק כי כל פעם שהוא נופל או מקבל מכה קטנטנה הוא צורח בטירוף וכל פעם שמשהו קצת לא מסתדר לו הוא בוכה ו"מילל" להגדרתו). זה נושא מאוד טעון אצלנו והיה לזה פוטנציאל להגמר באסון. א ב ל, הפעם הצלחתי להשאר נוכחת בסיטואציה, הביקורת שלו לא זרקה אותי לגמרי למקום הכואב והמוחלש. הצלחתי לשמוע מאחורי העצבים שלו, שבסך הכל מאוד אכפת לו מהילד והוא רוצה לדעת שאנחנו לא עושים לו נזק איכשהו. וכשהצלחתי לשמוע את זה, אז גם לא הגבתי ישר בהתגוננות או מתקפת נגד.
יצא שהוא העלה את הדברים שהיה רוצה שאני אשנה ביחס שלי לילד, אני העלתי את הדברים שהייתי רוצה שהוא ישנה ביחס שלו לילד, והוסכם שכל אחד לוקח איתו את הדברים ומנסה לחשוב עליהם וליישם אותם. היה מתח ועצבים בשיחה, כי זה נושא טעון, אבל באופן כללי הצלחתי (ואני מרשה לעצמי לקחת קרדיט על זה!) לנווט את השיחה למקום ממש טוב של צמיחה ולמידה משותפת ולא האשמות של "מי הורה יותר גרוע".
עכשיו לשאלותייך
"אני רוצה ליצור תחושת ערך עצמי"
וואו איזה הבדל זה לעומת "רוצה להפטר מהחוסר-ערך-עצמי"
זה מכוון כלפי יצירה, משהו פרואקטיבי ולא פסיבי
ותודה לך כל כך עירית על הזמן שאת מקדישה לי. חיבוק
אז ככה, אני יכולה להכיר בצורך שלי בחברה, בצורך לחלוק את חיי עם מישהו ובצורך שלי בעניין ובמשמעות. לעומת זאת, קשה לי להכיר בצורך שלי באישור כי כמו שכתבתי, אני רוצה להפסיק עם ההתמכרות לאישורים לחיצוניים. רוצה להיות שלמה עם עצמי גם בלי שמישהו נותן לי אישור שאני "בסדר"
אני מנסה ליישם את מה שכתבת, היום למשל בילינו שעתיים ביחד מהבוקר בעבודה משותפת, והיה בין היתר גם נחמד לבלות יחד. כלומר עניתי על הצרכים שלי בחברה ובהנאה וצחוק, לא "הורעלתי".
חוץ מזה, עוד משהו טוב שקרה: אתמול בערב היה לו חשוב לדבר איתי על איך אנחנו מגדלים את הילד (הוא חושב שאנחנו לימדנו אותו להיות רכרוכי ומפונק כי כל פעם שהוא נופל או מקבל מכה קטנטנה הוא צורח בטירוף וכל פעם שמשהו קצת לא מסתדר לו הוא בוכה ו"מילל" להגדרתו). זה נושא מאוד טעון אצלנו והיה לזה פוטנציאל להגמר באסון. א ב ל, הפעם הצלחתי להשאר נוכחת בסיטואציה, הביקורת שלו לא זרקה אותי לגמרי למקום הכואב והמוחלש. הצלחתי לשמוע מאחורי העצבים שלו, שבסך הכל מאוד אכפת לו מהילד והוא רוצה לדעת שאנחנו לא עושים לו נזק איכשהו. וכשהצלחתי לשמוע את זה, אז גם לא הגבתי ישר בהתגוננות או מתקפת נגד.
יצא שהוא העלה את הדברים שהיה רוצה שאני אשנה ביחס שלי לילד, אני העלתי את הדברים שהייתי רוצה שהוא ישנה ביחס שלו לילד, והוסכם שכל אחד לוקח איתו את הדברים ומנסה לחשוב עליהם וליישם אותם. היה מתח ועצבים בשיחה, כי זה נושא טעון, אבל באופן כללי הצלחתי (ואני מרשה לעצמי לקחת קרדיט על זה!) לנווט את השיחה למקום ממש טוב של צמיחה ולמידה משותפת ולא האשמות של "מי הורה יותר גרוע".
עכשיו לשאלותייך
"אני רוצה ליצור תחושת ערך עצמי"
וואו איזה הבדל זה לעומת "רוצה להפטר מהחוסר-ערך-עצמי"
זה מכוון כלפי יצירה, משהו פרואקטיבי ולא פסיבי
- אני ממש מסכימה לשחרר מתוכי את החוויה הזאת.
- בלעדיה אני אהיה בנאדם שמח יותר חופשי ונינוח יותר בעולם
- אני כבר לא אוכל להיות "החמודה" וה"בסדר עם כולם" שזאת הפוזה שתפסתי מאז שאני זוכרת את עצמי
- היא מאפשרת לי להמנע מקונפליקטים כי אני פשוט מוותר על הצרכים שלי למען הצרכים של האחרים ואני כבר לא אוכל לעשות את זה. אני אצטרך לפעמים לצאת גם ה"לא בסדר" וזה קשה לי.
- אני מפחדת בעיקר מהנפילות. שאם אצליח לעשות שינוי אבל אחזור אחורה לדפוסים הישנים, אהיה מאוד מאוכזבת מעצמי. כלומר אני מפחדת להגביה ציפיות ואז להתאכזב
- השינוי דורש ממני הרבה ריכוז, הרבה נוכחות, רפלקסיה, קשב לעצמי ולסביבה. דורש ממני גם תעצומות נפש ואיפוק מול האקס האלים שלי, המון סבלנות...
ותודה לך כל כך עירית על הזמן שאת מקדישה לי. חיבוק
בן זוג מתעלל מילולית
אוקיי עוד דבר שעלה לי זה שבעקבות השאלות שלך , פתאום התחלתי לשים לב לחוויות הרגשיות שאני "נזרקת" אליהם גם באינטראקציה עם הבן שלי.. כאלה שמקפיצות לי את התגובות הזועמות מהאוטומט
אז למשל כשאני מבקשת ממנו לעשות/לא לעשות משהו שחשוב לי והוא עושה את זה בכל זאת עם חיוך של "דווקא" אני נזרקת בטלטלה לחוויה של "אני חסרת ערך, לא מקשיבים לי, לא מכבדים את הבקשות שלי, אני אפס, עלובה" וכהנה וכהנה.
והחוויה הזו מטריפה אותי, פעם אחת אפילו זרקתי אותו פיזית ממני בכוח מרוב עצבים
כרגע אני רק שמה לב לחוויה, עוד לא יודעת איך לשנות את התגובות האוטומטיות האלה
איך לייצר חוויה חדשה כשמשהו כזה קורה??
אז למשל כשאני מבקשת ממנו לעשות/לא לעשות משהו שחשוב לי והוא עושה את זה בכל זאת עם חיוך של "דווקא" אני נזרקת בטלטלה לחוויה של "אני חסרת ערך, לא מקשיבים לי, לא מכבדים את הבקשות שלי, אני אפס, עלובה" וכהנה וכהנה.
והחוויה הזו מטריפה אותי, פעם אחת אפילו זרקתי אותו פיזית ממני בכוח מרוב עצבים
כרגע אני רק שמה לב לחוויה, עוד לא יודעת איך לשנות את התגובות האוטומטיות האלה
איך לייצר חוויה חדשה כשמשהו כזה קורה??
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
בן זוג מתעלל מילולית
פתאום התחלתי לשים לב לחוויות הרגשיות שאני "נזרקת" אליהם גם באינטראקציה עם הבן שלי..
וואו. מדהים שאת מגלה איך הדפוס הזה פועל גם במקומות אחרים.
רציתי לומר שראיתי משהו מעניין בתשובות שלך לעירית, על החוויות החיוביות והשליליות שאת 'נזרקת' אליהן:
שבעצם זה אותו אישו - משני כיוונים*:
כי זה אותו המקור לשניהם.
עירית, אשמח לשמוע מה דעתך על ה'תיאוריה' שהעליתי?
*************
ניסיתי לבדוק את התיאוריה הזאת על קשר לא בריא שהיה לי לאחרונה (כתבתי על זה בדף גבול השפיות).
גיליתי ש:
כאן, התחושה שיש איזה משהו שאני ממש ממש ממש חייבת - ורק לו יש לתת לי את זה.
וזה מה שמשפיט אותי אליו.
וכנראה שבנושא שלי, אם הייתי מנסה לעבוד על זה, זה מה שאני הייתי צריכה לעבוד עליו.
על התחושה הזאת שלמישהו אחר יש משהו שאין לי ואני לא מרגישה שאני יכולה ליצור לעצמי, וזה מעמיד אותי במצב נזקק.
*************
משתחררת, מקווה שזה בסדר שהכנסתי לכאן גם דברים אישיים שלי.
זה פשוט היה נראה לי קשור לעבודה שלך עם עירית, ויכול לשפוך עוד אור על הנושא.
ובכלל, אני כבר כמה זמן קוראת את הדף שלך, ומקבלת השראה.
אז תודה.
וואו. מדהים שאת מגלה איך הדפוס הזה פועל גם במקומות אחרים.
רציתי לומר שראיתי משהו מעניין בתשובות שלך לעירית, על החוויות החיוביות והשליליות שאת 'נזרקת' אליהן:
- המקום שאני נזרקת אליו כשאני באינטראקציה שלילית איתו זה המקום של "הקטנה", החלשה, הלא-שווה מספיק. שהוא הגדול, המבין מהחיים, בעל הניסיון וכו וזו שוב אני הטיפשה שעשתה טעות.
- המקום שאני נזרקת אליו באינטראקציות החיוביות...הממ.. מעניין כי לא חשבתי על זה. אז ככה, השהייה איתו עונה לי על כל מיני צרכים. למשל, צורך בחברה (אין לי הרבה חברים/חברות אני די בודדה), צורך בלחלוק את החיים שלי עם מישהו, צורך באישור (אם הוא מאשר שמה שאני עושה זה נכון אז אני "בסדר" - כמובן שזה צורך שהייתי רוצה להפטר ממנו ולדעת שאני "בסדר" בלי אישור מאחרים), וגם אולי צורך במשמעות ועניין - הוא בנאדם סוחף כזה ומעניין ותמיד יש לו המון דברים מעניינים שקורים לו בחיים וכשחיינו יחד טיילנו המון בעולם בגלל העבודה שלו וזה הכניס לי "אקשן" לחיים. יש לי מין פחד מלהיות משעממת ו"רגילה" בלעדיו.
שבעצם זה אותו אישו - משני כיוונים*:
- באינטראקציה השלילית - זה תחושת החוסר ערך עצמי. שהוא ה'גדול' ואת ה'קטנה'.
- וגם באינטראקציה החיובית - זה הצורך שלך באישור, או התחושה שהוא 'סוחף ומעניין' ואת 'משעממת'. שוב, אותו עניין: הוא ה'גדול' ואת ה'קטנה'.
כי זה אותו המקור לשניהם.
עירית, אשמח לשמוע מה דעתך על ה'תיאוריה' שהעליתי?
*************
ניסיתי לבדוק את התיאוריה הזאת על קשר לא בריא שהיה לי לאחרונה (כתבתי על זה בדף גבול השפיות).
גיליתי ש:
- באינטראקציה השלילית זה היה זורק אותי לחוויה של פחד שהוא לא ייתן לי את המשהו שאני כלכך זקוקה לו (ולכן הרבה מריבות, וכל אמירה שלו ישר מלחיצה אותי - ואני ישר מתחילה להתגונן, ואני שוב ושוב מתקפלת ומרשה לו להתייחס אליי בצורה לא מכבדת).
- באינטראקציה החיובית - זה היה 'זורק' אותי למקומות שבהם קיבלתי המון ממה שרציתי, מה שהרגשתי שאני ממש ממש צריכה (מגע, חיבה, סקס משו-בח... כל-כך מוצלח, שלא חשבתי שמישהו אחר יכול כרגע לתת לי באותה רמה) - וגם זה גרם לי להתמכר לקשר, ושיהיה לי קשה לצאת ממנו.
כאן, התחושה שיש איזה משהו שאני ממש ממש ממש חייבת - ורק לו יש לתת לי את זה.
וזה מה שמשפיט אותי אליו.
וכנראה שבנושא שלי, אם הייתי מנסה לעבוד על זה, זה מה שאני הייתי צריכה לעבוד עליו.
על התחושה הזאת שלמישהו אחר יש משהו שאין לי ואני לא מרגישה שאני יכולה ליצור לעצמי, וזה מעמיד אותי במצב נזקק.
*************
משתחררת, מקווה שזה בסדר שהכנסתי לכאן גם דברים אישיים שלי.
זה פשוט היה נראה לי קשור לעבודה שלך עם עירית, ויכול לשפוך עוד אור על הנושא.
ובכלל, אני כבר כמה זמן קוראת את הדף שלך, ומקבלת השראה.
אז תודה
.בן זוג מתעלל מילולית
אהבת עולם
תודה על תגובתך ואת ממש מוזמנת לכתוב כאן חוויות אישיות
בשביל זה הדף קיים - כדי לשתף
קראתי את המקרה שלך ב גבול השפיות
וואו זה ממש מדהים שהצלחת לעלות על זה בזמן ולצאת מהקשר הזה! כל הכבוד לך!
התיאוריה שלך מעניינת
אגיב עליה בהמשך, חייבת לזוז
חיבוקים @}
תודה על תגובתך ואת ממש מוזמנת לכתוב כאן חוויות אישיות
בשביל זה הדף קיים - כדי לשתף
קראתי את המקרה שלך ב גבול השפיות
וואו זה ממש מדהים שהצלחת לעלות על זה בזמן ולצאת מהקשר הזה! כל הכבוד לך!
התיאוריה שלך מעניינת
אגיב עליה בהמשך, חייבת לזוז
חיבוקים @}
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
משתחררת
לעומת זאת, קשה לי להכיר בצורך שלי באישור כי כמו שכתבתי, אני רוצה להפסיק עם ההתמכרות לאישורים לחיצוניים. רוצה להיות שלמה עם עצמי גם בלי שמישהו נותן לי אישור שאני "בסדר"
להכיר בצורך זה לא אומר שאת מסכימה להמשיך לחיות איתו לתמיד.
זה אומר להכיר בכך שזה מה שיש כרגע.
למה זה חשוב?
שחרור הצורך לקבל אישורים מבחוץ, שחרור ההתמכרות הזאת חייב להתחיל בהכרה במה שיש. כדי לשחרר משהו צריך להיות קודם כל ביחסים איתו: לראות אותו, להכיר אותו, להבין אותו, להביט בו בחמלה, לקחת עליו בעלות בית ואחריות. "ככה אני כרגע וזה בסדר גמור. אני נחושה לשחרר את זה אבל זו נקודת המוצא שלי. זו מי שאני עכשיו."
התכחשות למשהו (שזה ההיפך מלהכיר במשהו) תהיה למעשה לשים לעצמך רגל. כאשר את מתנגדת למשהו את עלולה, בלי לשים לב, רק לקבע אותו. ישנה אשליה שההתנגדות למשהו שאנחנו לא אוהבים בתוכנו מקדמת אבל היא עושה ממש את ההיפך.
המקום הזה של - להכיר במשהו כ-לגמרי שלי כרגע מתוך נחישות לשחרר אותו - זה קו דק ללכת עליו. הוא חמקמק ועשוי להיתפס כפרדוקסלי. והוא חשוב מאוד.
א ב ל, הפעם הצלחתי להשאר נוכחת בסיטואציה, הביקורת שלו לא זרקה אותי לגמרי למקום הכואב והמוחלש. הצלחתי לשמוע מאחורי העצבים שלו, שבסך הכל מאוד אכפת לו מהילד והוא רוצה לדעת שאנחנו לא עושים לו נזק איכשהו. וכשהצלחתי לשמוע את זה, אז גם לא הגבתי ישר בהתגוננות או מתקפת נגד.
נהדר!
שימי לב שיש סיכוי שכרגע את נדרשת לגייס אנרגיה רבה כדי להצליח להישאר נוכחת בסיטואציה כזאת.
כאשר תגיעי לשלב בו תחושת חוסר הערך העצמי תשתחרר מתוכך - נוכחות תתאפשר עבורך ביתר קלות.
עד אז, בכל פעם שזה קורה, כאשר את מצליחה להישאר נוכחת ולא מטולטלת, כמו בפעם הזאת,
את יכולה ליצור בזמן אמת בתוכך כוונה להרחיב את היכולת שלך להכיל את הסיטואציה:
את יכולה ממש לומר לעצמך "אני מרחיבה כעת את היכולת שלי להכיל את הכאב שבהיזרקות לחוויה של חוסר ערך".
את גם יכולה - בנוסף או במקום - לדמיין את עצמך כמיכל שלאט לאט גדל ומתרחב ויש בו יותר מקום.
היום אין בך מקום לחוויה והמיכל שלך מיד פולט אותה החוצה (אלא אם כן גייסת משאבים ולקחת נשימה עמוקה). את לא מכילה אותה וגם מיטלטלת מכל מפגש איתה.
הרחבת יכולת ההכלה תאפשר לך לפגוש אותה, לתת לה להיות לכמה רגעים, ולהישאר נוכחת.
התרגול הזה יאפשר לך שני דברים:
זה גם יקל עלייך כי מפעם לפעם זה ידרוש פחות מאמץ והפעלת שרירים כדי "להחזיק" את עצמך שלווה בתוך הסיטואציה, וגם יקדם את השחרור הרצוי. ככה נראה תהליך הבריאה שמקביל לשחרור.
.
אני כבר לא אוכל להיות "החמודה" וה"בסדר עם כולם" שזאת הפוזה שתפסתי מאז שאני זוכרת את עצמי
שזה בעצם אומר להיפרד מחלק מסויים בזהות העצמית שלך, בתפיסה העצמית, בדרך שבה הופעת עד היום מול העולם.
שינוי בסדר גודל כזה מאפשר (וגם דורש) להיפרד ממסכה, מתחפושת, משריון שהגן עלייך מאוד עד היום.
בדקי כאן:
מהו הקושי בלצאת "לא בסדר"? מה מפחיד בזה? דמייני אותך פועלת מול אדם מסוים מתוך נאמנות לעצמך ונסי לשים את האצבע על התחושה הכי מפחידה שם.
אני מסכימה בהחלט לברוא בתוכי חוויה של ערך עצמי ואתפעל מאוד מעצמי אם אצליח בכך, עצם המחשבה שאני יכולה "לברוא" בתוכי משהו שלא קיים שם מפעימה אותי.
בריאה היא באמת תהליך מפעים שיוכל לחבר אותך לכוחות שבך.
יהיה מדויק יותר לומר שהחוויה של ערך עצמי היא משהו שכן היה בך פעם. היה בך עד הרגע שקלטת שמסוכן מדי רגשית לשמר אותה.
סביר להניח ששכחת את החוויה של ערך עצמי, ושכחת איך זה מרגיש לחיות איתה בתוכך. יחד עם זאת יכול מאוד להיות שיש בך רסיסי זיכרון ממנה.
תבדקי אם היא מוכרת לך ברמה כלשהי, אפילו הערטלאית ביותר.
השינוי דורש ממני הרבה ריכוז, הרבה נוכחות, רפלקסיה, קשב לעצמי ולסביבה. דורש ממני גם תעצומות נפש ואיפוק מול האקס האלים שלי, המון סבלנות...
מאוד יכול להיות שזה מה שזה ידרוש.
אבל לא בטוח.
הרעיון, מבחינתי בכל אופן, הוא לעשות תהליך "רך", לא תהליך "קשה".
כלומר, לא משהו שידרוש ממך מאמץ ענקי והפעלת שרירים ומשמעת. אני לא מאמינה בתהליכים כאלה. כלומר חושבת שהם לא אפקטיביים.
זה משהו שאמור להיבנות בתוכך בהדרגה ובשמחה.
מבחינת התהליך עצמו שאני מציעה, אז מנסיוני, כדי שהוא יצליח, הוא דורש רעב פנימי אמיתי לשינוי, נחישות ואומץ. ואת אלה ללא ספק יש בך.
_אוקיי עוד דבר שעלה לי זה שבעקבות השאלות שלך , פתאום התחלתי לשים לב לחוויות הרגשיות שאני "נזרקת" אליהם גם באינטראקציה עם הבן שלי.. כאלה שמקפיצות לי את התגובות הזועמות מהאוטומט
אז למשל כשאני מבקשת ממנו לעשות/לא לעשות משהו שחשוב לי והוא עושה את זה בכל זאת עם חיוך של "דווקא" אני נזרקת בטלטלה לחוויה של "אני חסרת ערך, לא מקשיבים לי, לא מכבדים את הבקשות שלי, אני אפס, עלובה" וכהנה וכהנה._
נהדר ששמת לב לזה!
זו הבנה שחשוב להתעורר אליה, למרות אי הנעימות שביקיצה.
זה ממחיש לך בצורה מאוד מאוד ברורה עד כמה החוויה היא בתוכך, והסובבים אותך הם רק טריגרים שמפעילים את הכפתורים האוטומטיים שלך.
ההבנה הזאת תאפשר לך בהמשך ליפול פחות ופחות לבור (שכולנו נופלים אליו) של לשכוח מהו המקור ולהפנות את הפוקוס החוצה במקום פנימה.
מבחינת תהליך השחרור, אם תעשי אותו מול שניהם במקביל (או גם מול אנשים נוספים שתגלי שמפעילים בך את החוויה) זה נפלא, כי זה מעמיק ומרחיב מאוד את טווח העבודה שלך.
_והחוויה הזו מטריפה אותי, פעם אחת אפילו זרקתי אותו פיזית ממני בכוח מרוב עצבים
כרגע אני רק שמה לב לחוויה, עוד לא יודעת איך לשנות את התגובות האוטומטיות האלה
איך לייצר חוויה חדשה כשמשהו כזה קורה??_
זה באמת מאוד מפחיד לגלות כמה זעם אגור בתוכך ולאיזה מקומות הוא יכול לקחת אותך כאשר הוא סופסוף מוצא פתח ניקוז.
מטריף מפחד ומיד מייצר רגשות אשמה אדירים.
וזה מוביל אותנו לנקודה נוספת: חשוב שתתני מקום, כבוד וביטוי לכאב, לכעס ולתסכול שנאגרו בתוכך במשך כל השנים בהן הסכמת לספוג דיכוי והתעללות, והתכחשות לערך העצמי שלך.
האם את יכולה להביט על עצמך כאן בחמלה?
תראי: במובן מסוים הערך העצמי שלך נאלץ לוותר על עצם קיומו ולדכא את עצמו. זה כמו לקחת אנרגיית חיים מפעפעת ודינאמית ולכלוא אותה. הרי ברור שיצטבר שם לחץ אדיר שישאף לפרוץ החוצה.
זה לא אומר שזו הצדקה להתנהגות אלימה מול הבן שלך.
זה כן אומר שחשוב לתת לאנרגיה הזאת שהצטברה מקום, והכרה, ולגיטימציה,
ולחפש לה פתחי ניקוז שאינם פוגעים בך או באחרים.
וזה לעומת להיבהל ממנה ולנסות לדחוק אותה בחזרה פנימה.
(אם התחברת ותרצי רעיונות פרקטיים, תגידי).
.
ולשאלתך:
כרגע אני מציעה שני דברים -
אם משהו מכל זה דורש הבהרה - תגידי.
.
אהבת עולם יקרה,
_אם זה נכון, אז אפשר לומר שהתשובה - גם לצורך שלך בדברים שהקשר נותן לך, וגם באיך שהקשר פוגע בך - היא בעצם אותה תשובה.
כי זה אותו המקור לשניהם.
עירית, אשמח לשמוע מה דעתך על ה'תיאוריה' שהעליתי?_
בהחלט! מסכימה לגמרי.
הרעיון היה למצוא מה זה הדבר הזה שיוצר את המילכוד של היטלטלות בין שתי חוויות קצה: חיובית ושלילית. זה לופ שהמקור שלו הוא בדרך כלל אותו מקור.
ואז, כמו שראית, התשובות של משתחררת לשתי השאלות איפשרו למקד את כל העבודה על יעד אחד: שחרור חווית חוסר הערך ויצירת חוויה של ערך עצמי. כאשר בעצם ברקע קיים צורך אחד בסיסי וחזק: לחוש בעלת ערך.
בהצלחה עם שחרור חוויית "הנזקקת". נסי להגדיר לעצמך מה את יכולה לברוא במקביל לשחרור הזה. זה יאיץ את התהליך.
לעומת זאת, קשה לי להכיר בצורך שלי באישור כי כמו שכתבתי, אני רוצה להפסיק עם ההתמכרות לאישורים לחיצוניים. רוצה להיות שלמה עם עצמי גם בלי שמישהו נותן לי אישור שאני "בסדר"
להכיר בצורך זה לא אומר שאת מסכימה להמשיך לחיות איתו לתמיד.
זה אומר להכיר בכך שזה מה שיש כרגע.
למה זה חשוב?
שחרור הצורך לקבל אישורים מבחוץ, שחרור ההתמכרות הזאת חייב להתחיל בהכרה במה שיש. כדי לשחרר משהו צריך להיות קודם כל ביחסים איתו: לראות אותו, להכיר אותו, להבין אותו, להביט בו בחמלה, לקחת עליו בעלות בית ואחריות. "ככה אני כרגע וזה בסדר גמור. אני נחושה לשחרר את זה אבל זו נקודת המוצא שלי. זו מי שאני עכשיו."
התכחשות למשהו (שזה ההיפך מלהכיר במשהו) תהיה למעשה לשים לעצמך רגל. כאשר את מתנגדת למשהו את עלולה, בלי לשים לב, רק לקבע אותו. ישנה אשליה שההתנגדות למשהו שאנחנו לא אוהבים בתוכנו מקדמת אבל היא עושה ממש את ההיפך.
המקום הזה של - להכיר במשהו כ-לגמרי שלי כרגע מתוך נחישות לשחרר אותו - זה קו דק ללכת עליו. הוא חמקמק ועשוי להיתפס כפרדוקסלי. והוא חשוב מאוד.
א ב ל, הפעם הצלחתי להשאר נוכחת בסיטואציה, הביקורת שלו לא זרקה אותי לגמרי למקום הכואב והמוחלש. הצלחתי לשמוע מאחורי העצבים שלו, שבסך הכל מאוד אכפת לו מהילד והוא רוצה לדעת שאנחנו לא עושים לו נזק איכשהו. וכשהצלחתי לשמוע את זה, אז גם לא הגבתי ישר בהתגוננות או מתקפת נגד.
נהדר!
שימי לב שיש סיכוי שכרגע את נדרשת לגייס אנרגיה רבה כדי להצליח להישאר נוכחת בסיטואציה כזאת.
כאשר תגיעי לשלב בו תחושת חוסר הערך העצמי תשתחרר מתוכך - נוכחות תתאפשר עבורך ביתר קלות.
עד אז, בכל פעם שזה קורה, כאשר את מצליחה להישאר נוכחת ולא מטולטלת, כמו בפעם הזאת,
את יכולה ליצור בזמן אמת בתוכך כוונה להרחיב את היכולת שלך להכיל את הסיטואציה:
את יכולה ממש לומר לעצמך "אני מרחיבה כעת את היכולת שלי להכיל את הכאב שבהיזרקות לחוויה של חוסר ערך".
את גם יכולה - בנוסף או במקום - לדמיין את עצמך כמיכל שלאט לאט גדל ומתרחב ויש בו יותר מקום.
היום אין בך מקום לחוויה והמיכל שלך מיד פולט אותה החוצה (אלא אם כן גייסת משאבים ולקחת נשימה עמוקה). את לא מכילה אותה וגם מיטלטלת מכל מפגש איתה.
הרחבת יכולת ההכלה תאפשר לך לפגוש אותה, לתת לה להיות לכמה רגעים, ולהישאר נוכחת.
התרגול הזה יאפשר לך שני דברים:
זה גם יקל עלייך כי מפעם לפעם זה ידרוש פחות מאמץ והפעלת שרירים כדי "להחזיק" את עצמך שלווה בתוך הסיטואציה, וגם יקדם את השחרור הרצוי. ככה נראה תהליך הבריאה שמקביל לשחרור.
.
אני כבר לא אוכל להיות "החמודה" וה"בסדר עם כולם" שזאת הפוזה שתפסתי מאז שאני זוכרת את עצמי
שזה בעצם אומר להיפרד מחלק מסויים בזהות העצמית שלך, בתפיסה העצמית, בדרך שבה הופעת עד היום מול העולם.
שינוי בסדר גודל כזה מאפשר (וגם דורש) להיפרד ממסכה, מתחפושת, משריון שהגן עלייך מאוד עד היום.
בדקי כאן:
- מי אהיה ללא המסיכה הזאת?
- האם אני מסכימה להתנהל בעולם ללא המסיכה הזאת? (לכבד כל תשובה שעולה. "לא" הוא מאוד טבעי והגיוני כי לא בקלות אנחנו מוותרים על מנגנוני ההגנה שלנו. מציעה לחזור לשאלה הזאת כמה פעמים בהזדמנויות שונות. זה יוכל לאפשר להסכמה ולחוסן להיבנות בתוכך בהדרגה ובאופן אותנטי).
מהו הקושי בלצאת "לא בסדר"? מה מפחיד בזה? דמייני אותך פועלת מול אדם מסוים מתוך נאמנות לעצמך ונסי לשים את האצבע על התחושה הכי מפחידה שם.
אני מסכימה בהחלט לברוא בתוכי חוויה של ערך עצמי ואתפעל מאוד מעצמי אם אצליח בכך, עצם המחשבה שאני יכולה "לברוא" בתוכי משהו שלא קיים שם מפעימה אותי.
בריאה היא באמת תהליך מפעים שיוכל לחבר אותך לכוחות שבך.
יהיה מדויק יותר לומר שהחוויה של ערך עצמי היא משהו שכן היה בך פעם. היה בך עד הרגע שקלטת שמסוכן מדי רגשית לשמר אותה.
סביר להניח ששכחת את החוויה של ערך עצמי, ושכחת איך זה מרגיש לחיות איתה בתוכך. יחד עם זאת יכול מאוד להיות שיש בך רסיסי זיכרון ממנה.
תבדקי אם היא מוכרת לך ברמה כלשהי, אפילו הערטלאית ביותר.
השינוי דורש ממני הרבה ריכוז, הרבה נוכחות, רפלקסיה, קשב לעצמי ולסביבה. דורש ממני גם תעצומות נפש ואיפוק מול האקס האלים שלי, המון סבלנות...
מאוד יכול להיות שזה מה שזה ידרוש.
אבל לא בטוח.
הרעיון, מבחינתי בכל אופן, הוא לעשות תהליך "רך", לא תהליך "קשה".
כלומר, לא משהו שידרוש ממך מאמץ ענקי והפעלת שרירים ומשמעת. אני לא מאמינה בתהליכים כאלה. כלומר חושבת שהם לא אפקטיביים.
זה משהו שאמור להיבנות בתוכך בהדרגה ובשמחה.
מבחינת התהליך עצמו שאני מציעה, אז מנסיוני, כדי שהוא יצליח, הוא דורש רעב פנימי אמיתי לשינוי, נחישות ואומץ. ואת אלה ללא ספק יש בך
._אוקיי עוד דבר שעלה לי זה שבעקבות השאלות שלך , פתאום התחלתי לשים לב לחוויות הרגשיות שאני "נזרקת" אליהם גם באינטראקציה עם הבן שלי.. כאלה שמקפיצות לי את התגובות הזועמות מהאוטומט
אז למשל כשאני מבקשת ממנו לעשות/לא לעשות משהו שחשוב לי והוא עושה את זה בכל זאת עם חיוך של "דווקא" אני נזרקת בטלטלה לחוויה של "אני חסרת ערך, לא מקשיבים לי, לא מכבדים את הבקשות שלי, אני אפס, עלובה" וכהנה וכהנה._
נהדר ששמת לב לזה!
זו הבנה שחשוב להתעורר אליה, למרות אי הנעימות שביקיצה.
זה ממחיש לך בצורה מאוד מאוד ברורה עד כמה החוויה היא בתוכך, והסובבים אותך הם רק טריגרים שמפעילים את הכפתורים האוטומטיים שלך.
ההבנה הזאת תאפשר לך בהמשך ליפול פחות ופחות לבור (שכולנו נופלים אליו) של לשכוח מהו המקור ולהפנות את הפוקוס החוצה במקום פנימה.
מבחינת תהליך השחרור, אם תעשי אותו מול שניהם במקביל (או גם מול אנשים נוספים שתגלי שמפעילים בך את החוויה) זה נפלא, כי זה מעמיק ומרחיב מאוד את טווח העבודה שלך.
_והחוויה הזו מטריפה אותי, פעם אחת אפילו זרקתי אותו פיזית ממני בכוח מרוב עצבים
כרגע אני רק שמה לב לחוויה, עוד לא יודעת איך לשנות את התגובות האוטומטיות האלה
איך לייצר חוויה חדשה כשמשהו כזה קורה??_
זה באמת מאוד מפחיד לגלות כמה זעם אגור בתוכך ולאיזה מקומות הוא יכול לקחת אותך כאשר הוא סופסוף מוצא פתח ניקוז.
מטריף מפחד ומיד מייצר רגשות אשמה אדירים.
וזה מוביל אותנו לנקודה נוספת: חשוב שתתני מקום, כבוד וביטוי לכאב, לכעס ולתסכול שנאגרו בתוכך במשך כל השנים בהן הסכמת לספוג דיכוי והתעללות, והתכחשות לערך העצמי שלך.
האם את יכולה להביט על עצמך כאן בחמלה?
תראי: במובן מסוים הערך העצמי שלך נאלץ לוותר על עצם קיומו ולדכא את עצמו. זה כמו לקחת אנרגיית חיים מפעפעת ודינאמית ולכלוא אותה. הרי ברור שיצטבר שם לחץ אדיר שישאף לפרוץ החוצה.
זה לא אומר שזו הצדקה להתנהגות אלימה מול הבן שלך.
זה כן אומר שחשוב לתת לאנרגיה הזאת שהצטברה מקום, והכרה, ולגיטימציה,
ולחפש לה פתחי ניקוז שאינם פוגעים בך או באחרים.
וזה לעומת להיבהל ממנה ולנסות לדחוק אותה בחזרה פנימה.
(אם התחברת ותרצי רעיונות פרקטיים, תגידי).
.
ולשאלתך:
כרגע אני מציעה שני דברים -
- להתמקד בזיהוי של ההיזרקות לחוויה, להכיר בה ככזאת, בדיוק כפי שתיארת שעשית מול בנך, ואז להתחיל להתבונן על מנגנוני ההגנה שעולים מולה, להכיר אותם היטב ולעומק, את כל המגוון שלהם, ולזהות אותם ככאלה - כמנגנוני הגנה אוטומטיים. חשוב להתבונן באופן כמה שפחות שיפוטי וכמה שיותר נקי וענייני. נקודת מבט נקייה וחומלת זה משהו שהולך ונעשה קל יותר עם הזמן ועם התרגול.
- לתרגל את הרחבת היכולת שלך להכיל את כאב ההיזרקות לחוויה כפי שתיארתי כמה פסקאות מעל.
אם משהו מכל זה דורש הבהרה - תגידי.
.
אהבת עולם יקרה,
_אם זה נכון, אז אפשר לומר שהתשובה - גם לצורך שלך בדברים שהקשר נותן לך, וגם באיך שהקשר פוגע בך - היא בעצם אותה תשובה.
כי זה אותו המקור לשניהם.
עירית, אשמח לשמוע מה דעתך על ה'תיאוריה' שהעליתי?_
בהחלט! מסכימה לגמרי
.הרעיון היה למצוא מה זה הדבר הזה שיוצר את המילכוד של היטלטלות בין שתי חוויות קצה: חיובית ושלילית. זה לופ שהמקור שלו הוא בדרך כלל אותו מקור.
ואז, כמו שראית, התשובות של משתחררת לשתי השאלות איפשרו למקד את כל העבודה על יעד אחד: שחרור חווית חוסר הערך ויצירת חוויה של ערך עצמי. כאשר בעצם ברקע קיים צורך אחד בסיסי וחזק: לחוש בעלת ערך.
בהצלחה עם שחרור חוויית "הנזקקת". נסי להגדיר לעצמך מה את יכולה לברוא במקביל לשחרור הזה. זה יאיץ את התהליך.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
בן זוג מתעלל מילולית
(משתחררת ממחשב אחר)
עירית תודה רבה
מה שכתבת העלה בי המון המון מחשבות ואני צריכה לסדר לעצמי את התשובות לפני שאני כותבת
אכתוב מחר שוב, בתקווה עם יותר בהירות
לילה טוב.....
עירית תודה רבה
מה שכתבת העלה בי המון המון מחשבות ואני צריכה לסדר לעצמי את התשובות לפני שאני כותבת
אכתוב מחר שוב, בתקווה עם יותר בהירות
לילה טוב.....
בן זוג מתעלל מילולית
עירית תודה רבה על התשובה המושקעת
היא עוררה בי המון מחשבות וגם אשמח להבהרה לגבי כמה דברים
קודם כל, עובדת על להגיד לעצמי "אני כרגע נמצאת במקום שאני עוד זקוקה לאישורים חיצוניים, בעיקר מהאקס אבל גם משאר העולם. זה בסדר, זאת מי שאני וזאת נקודת המוצא שלי. מכאן אפשר רק להתפתח, ללמוד ולצמוח."
אני עוד לא מרגישה שאני ממש מפנימה את המשפט הזה, אבל אמשיך להגיד את זה לעצמי ונראה מה יהיה
אשמח אם תוכלי להבהיר את הרעיון של
את יכולה ליצור בזמן אמת בתוכך כוונה להרחיב את היכולת שלך להכיל את הסיטואציה
זה לא ממש התישב לי טוב ולא לגמרי הבנתי מה הכוונה. מה שהבנתי, ותקני אותי אם זה לא מה שהתכוונת, זה שהמטרה היא להגדיל את המקום בתוכי שמקבל את עצמי כ"נזרקת" לחוויה של חוסר הערך העצמי, כלומר להגדיל את הקבלה-העצמית שלי. האם זה מה שהתכוונת?
_מי אהיה ללא המסיכה הזאת?
האם אני מסכימה להתנהל בעולם ללא המסיכה הזאת?_
וואו שאלות קשות קשות
מי אני אהיה?
כנראה שאהיה בנאדם הרבה יותר אמיתי ואותנטי, שאביא את העצמי האמיתית אל הבמה כאשר אני מתקשרת עם אנשים
מצד שני אהיה גם הרבה יותר חשופה לביקורת, חשופה ל"לצאת לא בסדר" שזאת חוויה שנתפסת בעיני כקשה מנשוא.
האמת שאני לא בטוחה שאני עוד לגמרי מוכנה להתנהל בעולם בלי המסיכה הזאת. היא כל כך כבר חלק ממני, שאני לא יודעת איך אחיה בלעדיה. מפחיד לגלות את התשובה הזו בתוכי אבל זה מה שעלה.
מהו הקושי בלצאת "לא בסדר"? מה מפחיד בזה?
מה שהכי הכי מפחיד בזה הוא שיפסיקו לאהוב אותי, שישנאו אותי, ילעגו לי, יפגעו בי בגלל שאני "לא בסדר". חוץ מזה קשה לי להתמודד עם ביקורת. כשהייתי בהריון לא מתקדם ולא ראו עדיין בטן, הרגשתי ממש "לא בסדר" לשבת באוטובוס ולא לפנות מקום למבוגרים ממני והיה לי כל כך קשה להתמודד עם המחשבה שאולי מישהו באוטובוס חושב שאני לא בסדר כי אני בחורה צעירה שיושבת, שפשוט עמדתי! עם כל הבחילות והסחרחורות, העדפתי לסבול פיזית מאשר את הסבל הנפשי של לצאת "לא בסדר".
יהיה מדויק יותר לומר שהחוויה של ערך עצמי היא משהו שכן היה בך פעם
הזכרונות שלי מתחילים בערך מגיל ארבע, ולצערי נראה לי שבגיל הזה כבר הפנמתי את תחושת חוסר הערך מול רוב העולם. מה שכן, אני חייבת לציין שבתוך המשפחה הגרעינית שלי כילדה הרגשתי בעלת ערך ונאהבת, ורק העולם החיצון הוא זה שהיה לי קשה להתנהל מולו. אבל כנראה שהאהבה והאישור שקיבלתי בבית לא היו מספיקים כדי לעמוד מול הילדים בגן, בבי"ס, בשכונה והרגיש שאני בעלת ערך למרות שהם לא אוהבים אותי.
אז מנסיוני, כדי שהוא יצליח, הוא דורש רעב פנימי אמיתי לשינוי, נחישות ואומץ. ואת אלה ללא ספק יש בך
בהחלט יש!! תודה ששמת לב לזה וגרמת לי לשים לב לזה
_זה כן אומר שחשוב לתת לאנרגיה הזאת שהצטברה מקום, והכרה, ולגיטימציה,
ולחפש לה פתחי ניקוז שאינם פוגעים בך או באחרים....(אם התחברת ותרצי רעיונות פרקטיים, תגידי)_
בהחלט התחברתי ורוצה רעיונות פרקטיים לניקוז הכעס הזה. אני מרגישה שבעיקר בשנים האחרונות הנפש שלי עברה דיכוי ביד רמה בגלל ההתעללות הנפשית. והרי לקח לי כמה שנים להבין שזה מה שזה - התעללות! אבל מה שכתבת הפנה את תשומת ליבי לעוד משהו - שגם לפני שהייתי במערכת יחסים איתו חייתי תחת התעללות - שלי בעצמי. כלומר, בגלל שהיה לי כל כך רע בכל מקום, בעיקר בבי"ס אבל גם בצבא היה לי רע, אז הפנמתי את הרעיון שרע לי כי משהו בי דפוק ופגום באופן בסיסי ומהותי, וזאת התעללות ודיכוי עצמי!
ואני בהחלט כואבת ומתוסכלת מהשנים שביזבזתי במערכת יחסים דפוקה והרסנית עם אדם שניסה כל יום לשכנע אותי כמה שאני דפוקה
ואני בהחלט כואבת וכועסת על השנים שביזבזתי באמונה שאני פגומה באופן מהותי רק כי יש ילדים שלא אוהבים אותי כי הייתי שונה.
מחפשת דרכים להוציא את זה החוצה - ולא על הילד כמובן!!
אגב, לגבי רגשות אשמה, אני יחסית טובה בלא ליפול לפח הזה של רגשות אשמה. אני יודעת שזה לא מוביל לשום מקום פרודקטיבי. כולנו עושים טעויות, ורק במקרים נדירים אני עוד נשארת עם המטען הזה של האשמה אחרי שהתפרצתי על הילד. זנ לא אומר שאני לא לוקחת אחריות, אלא פשוט שאני ממשיכה הלאה באופן פרודקטיבי ומעצים.
אגב, מאז ששמתי לב לחוויה של "ההזרקות" לחווית החוסר-ערך עצמי מול הילד, זה לא קרה שוב! והיו כמה מקרים שהוא לא הקשיב לי אבל לא לקחתי את זה בכלל למקום הזה של חוסר ערך שלי אלא למקום של "זה ילד קטן שבודק את הגבולות שלי וזהו" !!
כל הכבוד לי!
להתחיל להתבונן על מנגנוני ההגנה שעולים מולה, להכיר אותם היטב ולעומק, את כל המגוון שלהם, ולזהות אותם ככאלה - כמנגנוני הגנה אוטומטיים.
אז כרגע מנגנון ההגנה הכי בולט שלי הוא התקפה - לצעוק, להתעצבן, או לחלופין להתכנס בתוך עצמי בכעס ונטירת טינה.
ככה אני כביכול מחזירה לעצמי את הערך, ע"י הפעלת כוח ואלימות, כשלמעשה אין ספק שזה נעשה מחולשה.
מנסה לחשוב על הדברים האלה עם חמלה לעצמי כפי שתיארת וזה לא קל...
סליחה שיצא כל כך ארוך ותודה שוב!!!
היא עוררה בי המון מחשבות וגם אשמח להבהרה לגבי כמה דברים
קודם כל, עובדת על להגיד לעצמי "אני כרגע נמצאת במקום שאני עוד זקוקה לאישורים חיצוניים, בעיקר מהאקס אבל גם משאר העולם. זה בסדר, זאת מי שאני וזאת נקודת המוצא שלי. מכאן אפשר רק להתפתח, ללמוד ולצמוח."
אני עוד לא מרגישה שאני ממש מפנימה את המשפט הזה, אבל אמשיך להגיד את זה לעצמי ונראה מה יהיה
אשמח אם תוכלי להבהיר את הרעיון של
את יכולה ליצור בזמן אמת בתוכך כוונה להרחיב את היכולת שלך להכיל את הסיטואציה
זה לא ממש התישב לי טוב ולא לגמרי הבנתי מה הכוונה. מה שהבנתי, ותקני אותי אם זה לא מה שהתכוונת, זה שהמטרה היא להגדיל את המקום בתוכי שמקבל את עצמי כ"נזרקת" לחוויה של חוסר הערך העצמי, כלומר להגדיל את הקבלה-העצמית שלי. האם זה מה שהתכוונת?
_מי אהיה ללא המסיכה הזאת?
האם אני מסכימה להתנהל בעולם ללא המסיכה הזאת?_
וואו שאלות קשות קשות
מי אני אהיה?
כנראה שאהיה בנאדם הרבה יותר אמיתי ואותנטי, שאביא את העצמי האמיתית אל הבמה כאשר אני מתקשרת עם אנשים
מצד שני אהיה גם הרבה יותר חשופה לביקורת, חשופה ל"לצאת לא בסדר" שזאת חוויה שנתפסת בעיני כקשה מנשוא.
האמת שאני לא בטוחה שאני עוד לגמרי מוכנה להתנהל בעולם בלי המסיכה הזאת. היא כל כך כבר חלק ממני, שאני לא יודעת איך אחיה בלעדיה. מפחיד לגלות את התשובה הזו בתוכי אבל זה מה שעלה.
מהו הקושי בלצאת "לא בסדר"? מה מפחיד בזה?
מה שהכי הכי מפחיד בזה הוא שיפסיקו לאהוב אותי, שישנאו אותי, ילעגו לי, יפגעו בי בגלל שאני "לא בסדר". חוץ מזה קשה לי להתמודד עם ביקורת. כשהייתי בהריון לא מתקדם ולא ראו עדיין בטן, הרגשתי ממש "לא בסדר" לשבת באוטובוס ולא לפנות מקום למבוגרים ממני והיה לי כל כך קשה להתמודד עם המחשבה שאולי מישהו באוטובוס חושב שאני לא בסדר כי אני בחורה צעירה שיושבת, שפשוט עמדתי! עם כל הבחילות והסחרחורות, העדפתי לסבול פיזית מאשר את הסבל הנפשי של לצאת "לא בסדר".
יהיה מדויק יותר לומר שהחוויה של ערך עצמי היא משהו שכן היה בך פעם
הזכרונות שלי מתחילים בערך מגיל ארבע, ולצערי נראה לי שבגיל הזה כבר הפנמתי את תחושת חוסר הערך מול רוב העולם. מה שכן, אני חייבת לציין שבתוך המשפחה הגרעינית שלי כילדה הרגשתי בעלת ערך ונאהבת, ורק העולם החיצון הוא זה שהיה לי קשה להתנהל מולו. אבל כנראה שהאהבה והאישור שקיבלתי בבית לא היו מספיקים כדי לעמוד מול הילדים בגן, בבי"ס, בשכונה והרגיש שאני בעלת ערך למרות שהם לא אוהבים אותי.
אז מנסיוני, כדי שהוא יצליח, הוא דורש רעב פנימי אמיתי לשינוי, נחישות ואומץ. ואת אלה ללא ספק יש בך
בהחלט יש!! תודה ששמת לב לזה וגרמת לי לשים לב לזה
_זה כן אומר שחשוב לתת לאנרגיה הזאת שהצטברה מקום, והכרה, ולגיטימציה,
ולחפש לה פתחי ניקוז שאינם פוגעים בך או באחרים....(אם התחברת ותרצי רעיונות פרקטיים, תגידי)_
בהחלט התחברתי ורוצה רעיונות פרקטיים לניקוז הכעס הזה. אני מרגישה שבעיקר בשנים האחרונות הנפש שלי עברה דיכוי ביד רמה בגלל ההתעללות הנפשית. והרי לקח לי כמה שנים להבין שזה מה שזה - התעללות! אבל מה שכתבת הפנה את תשומת ליבי לעוד משהו - שגם לפני שהייתי במערכת יחסים איתו חייתי תחת התעללות - שלי בעצמי. כלומר, בגלל שהיה לי כל כך רע בכל מקום, בעיקר בבי"ס אבל גם בצבא היה לי רע, אז הפנמתי את הרעיון שרע לי כי משהו בי דפוק ופגום באופן בסיסי ומהותי, וזאת התעללות ודיכוי עצמי!
ואני בהחלט כואבת ומתוסכלת מהשנים שביזבזתי במערכת יחסים דפוקה והרסנית עם אדם שניסה כל יום לשכנע אותי כמה שאני דפוקה
ואני בהחלט כואבת וכועסת על השנים שביזבזתי באמונה שאני פגומה באופן מהותי רק כי יש ילדים שלא אוהבים אותי כי הייתי שונה.
מחפשת דרכים להוציא את זה החוצה - ולא על הילד כמובן!!
אגב, לגבי רגשות אשמה, אני יחסית טובה בלא ליפול לפח הזה של רגשות אשמה. אני יודעת שזה לא מוביל לשום מקום פרודקטיבי. כולנו עושים טעויות, ורק במקרים נדירים אני עוד נשארת עם המטען הזה של האשמה אחרי שהתפרצתי על הילד. זנ לא אומר שאני לא לוקחת אחריות, אלא פשוט שאני ממשיכה הלאה באופן פרודקטיבי ומעצים.
אגב, מאז ששמתי לב לחוויה של "ההזרקות" לחווית החוסר-ערך עצמי מול הילד, זה לא קרה שוב! והיו כמה מקרים שהוא לא הקשיב לי אבל לא לקחתי את זה בכלל למקום הזה של חוסר ערך שלי אלא למקום של "זה ילד קטן שבודק את הגבולות שלי וזהו" !!
כל הכבוד לי!
להתחיל להתבונן על מנגנוני ההגנה שעולים מולה, להכיר אותם היטב ולעומק, את כל המגוון שלהם, ולזהות אותם ככאלה - כמנגנוני הגנה אוטומטיים.
אז כרגע מנגנון ההגנה הכי בולט שלי הוא התקפה - לצעוק, להתעצבן, או לחלופין להתכנס בתוך עצמי בכעס ונטירת טינה.
ככה אני כביכול מחזירה לעצמי את הערך, ע"י הפעלת כוח ואלימות, כשלמעשה אין ספק שזה נעשה מחולשה.
מנסה לחשוב על הדברים האלה עם חמלה לעצמי כפי שתיארת וזה לא קל...
סליחה שיצא כל כך ארוך ותודה שוב!!!
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
בן זוג מתעלל מילולית
_אגב, מאז ששמתי לב לחוויה של "ההזרקות" לחווית החוסר-ערך עצמי מול הילד, זה לא קרה שוב! והיו כמה מקרים שהוא לא הקשיב לי אבל לא לקחתי את זה בכלל למקום הזה של חוסר ערך שלי אלא למקום של "זה ילד קטן שבודק את הגבולות שלי וזהו" !!
כל הכבוד לי!_
וואו. יפה ! באמת כל הכבוד !
***********
_אז כרגע מנגנון ההגנה הכי בולט שלי הוא התקפה - לצעוק, להתעצבן, או לחלופין להתכנס בתוך עצמי בכעס ונטירת טינה.
ככה אני כביכול מחזירה לעצמי את הערך, ע"י הפעלת כוח ואלימות, כשלמעשה אין ספק שזה נעשה מחולשה.
מנסה לחשוב על הדברים האלה עם חמלה לעצמי כפי שתיארת וזה לא קל..._
מוכר לי.
יש אנשים שמולם אני לא מרגישה שאני יכולה להגן על עצמי אם אני לא מרימה את הקול למשל. נראה שרק אז הם מכבדים אותי.
אז אולי כשלַב ביניים זה בסדר.
עד שאמצא את הדרך לעשות זאת באופן אחר.
*************
מה שהכי הכי מפחיד בזה הוא שיפסיקו לאהוב אותי, שישנאו אותי, ילעגו לי, יפגעו בי בגלל שאני "לא בסדר".
גם זה מאוד מאוד מוכר לי.
מאוד !
יחד עם זה, כשקראתי את מה שכתבת, חשבתי לעצמי:
את פוחדת להיתפס כ'לא בסדר' כי אז לא יאהבו אותך ויפגעו בך.
אבל בעצם, כשאת רצית לצאת לכאורה 'בסדר' עם בן הזוג, ולא עמדת על שלך - הוא ניצל את זה ופגע בך.
כלומר, התרגום של זה: בגלל שאת פוחדת שיפגעו בך (אם תהיי 'לא בסדר') - את מאפשרת לפגוע בך (ע"י ניסיון להיות 'בסדר').
מה את חושבת על זה?
כל הכבוד לי!_
וואו. יפה ! באמת כל הכבוד !
***********
_אז כרגע מנגנון ההגנה הכי בולט שלי הוא התקפה - לצעוק, להתעצבן, או לחלופין להתכנס בתוך עצמי בכעס ונטירת טינה.
ככה אני כביכול מחזירה לעצמי את הערך, ע"י הפעלת כוח ואלימות, כשלמעשה אין ספק שזה נעשה מחולשה.
מנסה לחשוב על הדברים האלה עם חמלה לעצמי כפי שתיארת וזה לא קל..._
מוכר לי.
יש אנשים שמולם אני לא מרגישה שאני יכולה להגן על עצמי אם אני לא מרימה את הקול למשל. נראה שרק אז הם מכבדים אותי.
אז אולי כשלַב ביניים זה בסדר.
עד שאמצא את הדרך לעשות זאת באופן אחר.
*************
מה שהכי הכי מפחיד בזה הוא שיפסיקו לאהוב אותי, שישנאו אותי, ילעגו לי, יפגעו בי בגלל שאני "לא בסדר".
גם זה מאוד מאוד מוכר לי.
מאוד !
יחד עם זה, כשקראתי את מה שכתבת, חשבתי לעצמי:
את פוחדת להיתפס כ'לא בסדר' כי אז לא יאהבו אותך ויפגעו בך.
אבל בעצם, כשאת רצית לצאת לכאורה 'בסדר' עם בן הזוג, ולא עמדת על שלך - הוא ניצל את זה ופגע בך.
כלומר, התרגום של זה: בגלל שאת פוחדת שיפגעו בך (אם תהיי 'לא בסדר') - את מאפשרת לפגוע בך (ע"י ניסיון להיות 'בסדר').
מה את חושבת על זה?
בן זוג מתעלל מילולית
_בגלל שאת פוחדת שיפגעו בך (אם תהיי 'לא בסדר') - את מאפשרת לפגוע בך (ע"י ניסיון להיות 'בסדר').
מה את חושבת על זה?_
זה ממש מדויק
למשל היה שלב כזה שכבר דיברנו המון על זה שהוא יחפש בית אחר אבל הוא לא הזיז את זה ודחה ודחה. בגלל האובססיה שלי ל"בסדריות" נמנעתי מלשים גבולות כי פחדתי מהפגיעה אבל בעצם בזה שפחדתי להגיד לו לצאת כבר איפשרתי לו לפגוע בי! כלומר בדיוק מה שכתבת
לכן מנסה לצאת מהלופ הזה אבל זה כל כך קשה...
אגב, אני מסייגת קצת את ה"כל הכבוד לי" כי אתמול בדיוק אחרי שכתבתי את זה, נזרקתי שוב לחוייה מול הבן שלי
הוא הרגיש לא טוב ובכה וניסיתי לדבר איתו ולהבין מה כואב לו אבל הוא רק בכה ובכה בלי לדבר איתי
ונזרקתי לחוויה הזאת, הלא רציונאלית לחלוטין כמובן - הוא לא מדבר איתי בכוונה, כי הוא מנסה לעשות לי דווקא ולהעניש אותי
אני בנאדם שלא מכבדים אותו, וכו וכו
אבל זה בסדר, מקבלת את זה שלפעמים יש מעידות ונסיגות בתהליך
מה את חושבת על זה?_
זה ממש מדויק
למשל היה שלב כזה שכבר דיברנו המון על זה שהוא יחפש בית אחר אבל הוא לא הזיז את זה ודחה ודחה. בגלל האובססיה שלי ל"בסדריות" נמנעתי מלשים גבולות כי פחדתי מהפגיעה אבל בעצם בזה שפחדתי להגיד לו לצאת כבר איפשרתי לו לפגוע בי! כלומר בדיוק מה שכתבת
לכן מנסה לצאת מהלופ הזה אבל זה כל כך קשה...
אגב, אני מסייגת קצת את ה"כל הכבוד לי" כי אתמול בדיוק אחרי שכתבתי את זה, נזרקתי שוב לחוייה מול הבן שלי
הוא הרגיש לא טוב ובכה וניסיתי לדבר איתו ולהבין מה כואב לו אבל הוא רק בכה ובכה בלי לדבר איתי
ונזרקתי לחוויה הזאת, הלא רציונאלית לחלוטין כמובן - הוא לא מדבר איתי בכוונה, כי הוא מנסה לעשות לי דווקא ולהעניש אותי
אני בנאדם שלא מכבדים אותו, וכו וכו
אבל זה בסדר, מקבלת את זה שלפעמים יש מעידות ונסיגות בתהליך
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
משתחררת יקרה, לא שכחתי אותך, אגיב ואגיב בקרוב. ימים קצת עמוסים.
בן זוג מתעלל מילולית
עירית יקרה, אין בעיה ותודה על זה שאת כאן
@}
@}
בן זוג מתעלל מילולית
עוד הבחנה טריה מהיום לגבי ה"היזרקות"
הילד החליט היום להתחיל את היום ב5 בבוקר, אלוהים יודע למה
הוא עבר מהמיטה שלו למיטה שלי ונשכב לידי
ניסיתי לעודד אותו לחזור לישון אך הוא לא הצליח להרדם שוב
שיחק לי בשיער, ביקשתי שיפסיק כי זה מפריע לי
המשיך לשחק
התעצבנתי ואמרתי שאם הוא ימשיך אני מוציאה אותו מהמיטה
הפסיק. אבל המשיך לשכב לידי ולהתהפך ולא הצליח להרדם
בשלב זה הגיעה ההיזרקות - חוויתי את זה כך שהוא בכוונה לא נרדם כדי לעצבן אותי
כי לא אכפת לו ממני, כי הוא לא מכבד אותי ועוד כל מיני דברים הזויים כאלה
ואז הכי קשה, נפלתי למקום הקורבני של "למה זה מגיע לי ילד כזה שלא ישן אף פעם??" (הוא מתעורר כמעט כל שעתיים בלילה וישן מעט שעות)
ועלה בי כעס גדול על זה שהוא כביכול לא מכבד אותי ועל זה שדווקא לי יש ילד שלא ישן ואני כבר שלוש שנים לא ישנתי יותר משעתיים רצוף
ודיברתי עם עצמי בשקט והסברתי לעצמי שמדובר בהיזרקות ולא במציאות! אבל זה לא עזר
הכעס הלך והתעצם
ניסיתי לנשום עמוק שוב ושוב ולהרגע אבל זה לא עזר
ואז פתאום קלטתי שאני מחכה לזה שהוא שוב יגע לי בשיער או יבעט בי עם הרגל כדי שאוכל לצעוק עליו ולשחרר את הכעס!!
זה היה כואב לגלות את זה
ממש עלו בעיני רוחי תמונות אלימות נגד הילד, אפילו של אלימות פיזית כלפיו. קשה לי אפילו לכתוב את זה
בסוף הוא באמת נגע לי שוב בשיער אבל הצלחתי בזכות המודעות והנשימות "רק" להתעצבן ולאיים שוב שאעיף אותו מהמיטה, כלומר לא צרחתי והוצאתי את כל העצבים, רק קצת עצבים.
משערת שגם זה הישג, אם כי רעוע ביותר
הילד החליט היום להתחיל את היום ב5 בבוקר, אלוהים יודע למה
הוא עבר מהמיטה שלו למיטה שלי ונשכב לידי
ניסיתי לעודד אותו לחזור לישון אך הוא לא הצליח להרדם שוב
שיחק לי בשיער, ביקשתי שיפסיק כי זה מפריע לי
המשיך לשחק
התעצבנתי ואמרתי שאם הוא ימשיך אני מוציאה אותו מהמיטה
הפסיק. אבל המשיך לשכב לידי ולהתהפך ולא הצליח להרדם
בשלב זה הגיעה ההיזרקות - חוויתי את זה כך שהוא בכוונה לא נרדם כדי לעצבן אותי
כי לא אכפת לו ממני, כי הוא לא מכבד אותי ועוד כל מיני דברים הזויים כאלה
ואז הכי קשה, נפלתי למקום הקורבני של "למה זה מגיע לי ילד כזה שלא ישן אף פעם??" (הוא מתעורר כמעט כל שעתיים בלילה וישן מעט שעות)
ועלה בי כעס גדול על זה שהוא כביכול לא מכבד אותי ועל זה שדווקא לי יש ילד שלא ישן ואני כבר שלוש שנים לא ישנתי יותר משעתיים רצוף
ודיברתי עם עצמי בשקט והסברתי לעצמי שמדובר בהיזרקות ולא במציאות! אבל זה לא עזר
הכעס הלך והתעצם
ניסיתי לנשום עמוק שוב ושוב ולהרגע אבל זה לא עזר
ואז פתאום קלטתי שאני מחכה לזה שהוא שוב יגע לי בשיער או יבעט בי עם הרגל כדי שאוכל לצעוק עליו ולשחרר את הכעס!!
זה היה כואב לגלות את זה
ממש עלו בעיני רוחי תמונות אלימות נגד הילד, אפילו של אלימות פיזית כלפיו. קשה לי אפילו לכתוב את זה
בסוף הוא באמת נגע לי שוב בשיער אבל הצלחתי בזכות המודעות והנשימות "רק" להתעצבן ולאיים שוב שאעיף אותו מהמיטה, כלומר לא צרחתי והוצאתי את כל העצבים, רק קצת עצבים.
משערת שגם זה הישג, אם כי רעוע ביותר
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
_אשמח אם תוכלי להבהיר את הרעיון של
את יכולה ליצור בזמן אמת בתוכך כוונה להרחיב את היכולת שלך להכיל את הסיטואציה
זה לא ממש התישב לי טוב ולא לגמרי הבנתי מה הכוונה. מה שהבנתי, ותקני אותי אם זה לא מה שהתכוונת, זה שהמטרה היא להגדיל את המקום בתוכי שמקבל את עצמי כ"נזרקת" לחוויה של חוסר הערך העצמי, כלומר להגדיל את הקבלה-העצמית שלי. האם זה מה שהתכוונת?_
עד היום, בכל פעם שנזרקת לחוויה של "אני חסרת ערך", התגובה האוטומטית שלך היתה להימלט ממנה כל עוד נפשך בך.
ליצור לעצמך הסחות דעת ממנה על מנת להרגיש אותה כמה שפחות.
למשל, דרך אחת להפחית תחושה של חוסר ערך עצמי היא להפחית בהתייחסות שלנו מערכו של האחר, לפעמים להפחית מערכו של האדם שהמעשה שלו "זרק" אותנו לחוויה.
הרבה פעמים כשאנחנו אומרים על מישהו "איזה דפוק" זה סוג של רציונליזציה שאנחנו עושים כדי להפחית מחשיבות וממשמעות הפגיעה שלו בנו. זה סוג של הגנה.
ולכן המערכת שלך השתדלה לפלוט מתוכה כמה שיותר מהר את החוויות האלה. כי הן בלתי נסבלות עבורה. הן מטלטלות וטעונות מדי, מכאיבות מדי. היא לא יכלה להכיל אותן.
עכשיו,
בסיטואציה שתיארת שמת לב שנזרקת לחוויה אבל ניסית לא להיות מופעלת ממנה, ולהתעלות מעל לתגובות האוטומטיות שלך.
זה כאילו שהתאמצת והפעלת שרירים על מנת לא לפלוט אותה מתוכך מהר, כאילו שהתאמצת להחזיק את הנשימה כדי להיות בה. כדי להישאר מפוקסת וכדי לא לתת לה לטלטל אותך.
השאיפה היא שיהיה בתוכך מקום בשבילה ושלא תצטרכי להתאמץ לשם כך.
דמייני את עצמך לצורך העניין כמיכל קטן מאוד שפולט את החוויה בכל פעם שהיא מגיעה כי אין בו מקום בשבילה, כי אם הוא נכנס כבר אין מקום לשלום דבר אחר ואת "קורסת".
ואז לאט לאט מתרחבת וכבר מצליחה להכיל את החוויה, את הסיטואציה מבלי שהיא תיפלט, ויותר מזה, מבלי שאת תצטרכי להתאמץ לשם כך.
התרגיל שהצעתי בפוסט הקודם יכול להוביל אותך לשם.
האם זה יותר ברור עכשיו?
האם התרגיל עצמו בהיר מספיק?
אם לא - המשיכי לשאול.
.
וואו שאלות קשות קשות
נכון.
עשית יופי של עבודה איתן!
שימי לב שבראייה כוללת של התהליך פחות חשובות התשובות במובן של אין תשובה נכונה ואין מקום אחד נכון להיות בו. יותר חשוב עצם המפגש שלך עם השאלות. עצם המפגש הוא זה שמאפשר לשינוי בתוכך להתחיל לקרות.
(חשוב שבמפגש שלך עם השאלות יהיה חופש לכל תשובה לעלות (כי אין נכון או לא נכון, אין בסדר ולא בסדר) וחשוב שהתשובות יעלו מהבטן ולא מהשכל שפועל לפעמים כמסננת).
לכן חזרי כעת שוב אל השאלות,
ולאחר מספר ימים שוב.
את אפילו לא חייבת לכתוב את התשובות.
כאמור - עצם המפגש שלך עם השאלות ייצור בתוכך שינוי. לאט לאט. את כבר תראי.
מה שכתבת הפנה את תשומת ליבי לעוד משהו - שגם לפני שהייתי במערכת יחסים איתו חייתי תחת התעללות - שלי בעצמי. כלומר, בגלל שהיה לי כל כך רע בכל מקום, בעיקר בבי"ס אבל גם בצבא היה לי רע, אז הפנמתי את הרעיון שרע לי כי משהו בי דפוק ופגום באופן בסיסי ומהותי, וזאת התעללות ודיכוי עצמי!
זו תובנה חשובה. אי אפשר לדכא מישהו או להתעלל במישהו שבתוך תוכו לא מיישר קו עם לגיטימיות הדיכוי וההתעללות.
זו מהותה של לקיחת אחריות (ולא אשמה!). והיא זו שמאפשרת לצאת מהעמדה של קורבן חסר אונים ולהתמקם בעמדה של אדם בעל עוצמה שמנתב את חייו.
בהחלט התחברתי ורוצה רעיונות פרקטיים לניקוז הכעס הזה.
אני אישית נוהגת להשתמש בשני דברים:
רעיון ששמעתי פעם: לוקחים מערוך או אלת בייסבול ומכים נמרצות בכרית או מזרון. אפשר להוציא קולות תוך כדי.
טיפול במגע מכל זוג שהוא שיוצרים בו כוונה ספציפית לניקוז כעס וכאב. כך בעצם יוצרים פתח ניקוז יעיל ישירות מהגוף, ללא צורך בתיווך של הרציונל.
למישהי יש רעיונות נוספים?
בכל מקרה, חשוב חשוב חשוב שתשמרי בתוכך את הידיעה שחשוב ולגיטימי לנקז החוצה את הכעס והכאב. שלגיטימי שהם הצטברו ושהם מחפשים מהיכן להתפרץ, ושאת לא צריכה או אמורה להמשיך לשאת אותם בתוכך.
אגב, לגבי רגשות אשמה, אני יחסית טובה בלא ליפול לפח הזה של רגשות אשמה. אני יודעת שזה לא מוביל לשום מקום פרודקטיבי. כולנו עושים טעויות, ורק במקרים נדירים אני עוד נשארת עם המטען הזה של האשמה אחרי שהתפרצתי על הילד. זנ לא אומר שאני לא לוקחת אחריות, אלא פשוט שאני ממשיכה הלאה באופן פרודקטיבי ומעצים.
נהדר. זו נקודת פתיחה מצויינת.
_אגב, מאז ששמתי לב לחוויה של "ההזרקות" לחווית החוסר-ערך עצמי מול הילד, זה לא קרה שוב! והיו כמה מקרים שהוא לא הקשיב לי אבל לא לקחתי את זה בכלל למקום הזה של חוסר ערך שלי אלא למקום של "זה ילד קטן שבודק את הגבולות שלי וזהו" !!
כל הכבוד לי!_
בהחלט!!
_אז כרגע מנגנון ההגנה הכי בולט שלי הוא התקפה - לצעוק, להתעצבן, או לחלופין להתכנס בתוך עצמי בכעס ונטירת טינה.
ככה אני כביכול מחזירה לעצמי את הערך, ע"י הפעלת כוח ואלימות, כשלמעשה אין ספק שזה נעשה מחולשה.
מנסה לחשוב על הדברים האלה עם חמלה לעצמי כפי שתיארת וזה לא קל..._
נהדר.
פשוט המשיכי.
סליחה שיצא כל כך ארוך ותודה שוב!!!
טוב, יקירתי,
אני אתפוס אותך עכשיו במילה.
זה מאוד מאוד קשור לדרך שאת עושה, וחשוב בעיני להתעכב על זה.
ובכן,
אני מציעה לך לעשות הבחנה בין הרגעים בחיים בהם את מתנצלת או מבקשת סליחה על טעות שלך, על משהו שאת מתחרטת עליו ולוקחת עליו אחריות,
לבין מקרים בהם את מבקשת סליחה על המקום ועל הנפח שאת תופסת בעולם.
ספציפית כאן - יצא ארוך? סבבה!. יצא ארוך כי את עושה תהליך עומק. וכי אני מרצוני החופשי ובשמחה ובאהבה בחרתי ללוות אותך פה. וזו שיחה עם פוסטים ארוכים, של שתינו, בסדר? את זה אני אומרת כדי שתרגישי מעכשיו הכי נוח מולי בעניין הזה.
ואחרי שהבהרנו את זה - את יכולה להתחיל לשים לב למקומות בהם את מתנצלת על משהו שאת לא אמורה להתנצל עליו. לא צריכה להתנצל עליו.
ושהתנצלות עליו היא סוג של עוול שאת עושה לעצמך.
האם את יכולה לראות מדוע?
.
משערת שגם זה הישג, אם כי רעוע ביותר
הישג גדול. לא רעוע. אנא אל תמעיטי בערך ההישגים שלך.
את נמצאת בדיוק בשלב שבו את אמורה להימצא.
את מזהה את המנגנונים. עדיין מופעלת על ידם (ואם את מצליחה לנשום עמוק ולא להיות מופעלת זה השיג כביר כרגע, אוקיי?)
המטרה כרגע היא שתכירי אותם כמה שיותר טוב, לא שתתחילי לפעול אחרת.
הפוקוס הוא על זיהוי והיכרות. לא על שינוי אקטיבי.
יותר מזה - אם תנסי בכוח לשנות את ההתנהגות שלך בכל פעם שאת מזהה - את עלולה רק לקבע את הדפוסים והמנגנונים.
וזאת מכיוון שאי אפשר להסיר הגנות בכוח.
צריך לזהות אותן, להכיר אותן היטב ולעומק, ולהפוך למומחית ביכולת ההתבוננות עליהן.
יגיע הרגע בו הן יתחילו לנשור ממך כמו קליפות,
אבל זה רק כאשר לא יהיה לך צורך בהן יותר.
עכשיו זה עוד מוקדם. את עדיין זקוקה להן, כנראה. הכאב בפנים עדיין חזק.
התמקדי בזיהוי.
את יכולה ליצור בזמן אמת בתוכך כוונה להרחיב את היכולת שלך להכיל את הסיטואציה
זה לא ממש התישב לי טוב ולא לגמרי הבנתי מה הכוונה. מה שהבנתי, ותקני אותי אם זה לא מה שהתכוונת, זה שהמטרה היא להגדיל את המקום בתוכי שמקבל את עצמי כ"נזרקת" לחוויה של חוסר הערך העצמי, כלומר להגדיל את הקבלה-העצמית שלי. האם זה מה שהתכוונת?_
עד היום, בכל פעם שנזרקת לחוויה של "אני חסרת ערך", התגובה האוטומטית שלך היתה להימלט ממנה כל עוד נפשך בך.
ליצור לעצמך הסחות דעת ממנה על מנת להרגיש אותה כמה שפחות.
למשל, דרך אחת להפחית תחושה של חוסר ערך עצמי היא להפחית בהתייחסות שלנו מערכו של האחר, לפעמים להפחית מערכו של האדם שהמעשה שלו "זרק" אותנו לחוויה.
הרבה פעמים כשאנחנו אומרים על מישהו "איזה דפוק" זה סוג של רציונליזציה שאנחנו עושים כדי להפחית מחשיבות וממשמעות הפגיעה שלו בנו. זה סוג של הגנה.
ולכן המערכת שלך השתדלה לפלוט מתוכה כמה שיותר מהר את החוויות האלה. כי הן בלתי נסבלות עבורה. הן מטלטלות וטעונות מדי, מכאיבות מדי. היא לא יכלה להכיל אותן.
עכשיו,
בסיטואציה שתיארת שמת לב שנזרקת לחוויה אבל ניסית לא להיות מופעלת ממנה, ולהתעלות מעל לתגובות האוטומטיות שלך.
זה כאילו שהתאמצת והפעלת שרירים על מנת לא לפלוט אותה מתוכך מהר, כאילו שהתאמצת להחזיק את הנשימה כדי להיות בה. כדי להישאר מפוקסת וכדי לא לתת לה לטלטל אותך.
השאיפה היא שיהיה בתוכך מקום בשבילה ושלא תצטרכי להתאמץ לשם כך.
דמייני את עצמך לצורך העניין כמיכל קטן מאוד שפולט את החוויה בכל פעם שהיא מגיעה כי אין בו מקום בשבילה, כי אם הוא נכנס כבר אין מקום לשלום דבר אחר ואת "קורסת".
ואז לאט לאט מתרחבת וכבר מצליחה להכיל את החוויה, את הסיטואציה מבלי שהיא תיפלט, ויותר מזה, מבלי שאת תצטרכי להתאמץ לשם כך.
התרגיל שהצעתי בפוסט הקודם יכול להוביל אותך לשם.
האם זה יותר ברור עכשיו?
האם התרגיל עצמו בהיר מספיק?
אם לא - המשיכי לשאול
..
וואו שאלות קשות קשות
נכון.
עשית יופי של עבודה איתן!
שימי לב שבראייה כוללת של התהליך פחות חשובות התשובות במובן של אין תשובה נכונה ואין מקום אחד נכון להיות בו. יותר חשוב עצם המפגש שלך עם השאלות. עצם המפגש הוא זה שמאפשר לשינוי בתוכך להתחיל לקרות.
(חשוב שבמפגש שלך עם השאלות יהיה חופש לכל תשובה לעלות (כי אין נכון או לא נכון, אין בסדר ולא בסדר) וחשוב שהתשובות יעלו מהבטן ולא מהשכל שפועל לפעמים כמסננת).
לכן חזרי כעת שוב אל השאלות,
ולאחר מספר ימים שוב.
את אפילו לא חייבת לכתוב את התשובות.
כאמור - עצם המפגש שלך עם השאלות ייצור בתוכך שינוי. לאט לאט. את כבר תראי.
מה שכתבת הפנה את תשומת ליבי לעוד משהו - שגם לפני שהייתי במערכת יחסים איתו חייתי תחת התעללות - שלי בעצמי. כלומר, בגלל שהיה לי כל כך רע בכל מקום, בעיקר בבי"ס אבל גם בצבא היה לי רע, אז הפנמתי את הרעיון שרע לי כי משהו בי דפוק ופגום באופן בסיסי ומהותי, וזאת התעללות ודיכוי עצמי!
זו תובנה חשובה. אי אפשר לדכא מישהו או להתעלל במישהו שבתוך תוכו לא מיישר קו עם לגיטימיות הדיכוי וההתעללות.
זו מהותה של לקיחת אחריות (ולא אשמה!
). והיא זו שמאפשרת לצאת מהעמדה של קורבן חסר אונים ולהתמקם בעמדה של אדם בעל עוצמה שמנתב את חייו.בהחלט התחברתי ורוצה רעיונות פרקטיים לניקוז הכעס הזה.
אני אישית נוהגת להשתמש בשני דברים:
- יוצאת לרוץ. כמובן שאפשרית כל פעילות גופנית אחרת אם את בעניין. גם הליכה נמרצת מצויינת לשם כך.
- עושה דמיון מודרך - ומדמה את האנרגיה של הכעס יוצאת מתוך הגוף שלי. אפשר למשל לדמיין אותה יוצאת דרך הפה. זה משהו שאפשר לעשות גם כאשר הכעס כבר גודש ומציף אותך, וגם כתרגול מניעה יומי, מראש.
רעיון ששמעתי פעם: לוקחים מערוך או אלת בייסבול ומכים נמרצות בכרית או מזרון. אפשר להוציא קולות תוך כדי.
טיפול במגע מכל זוג שהוא שיוצרים בו כוונה ספציפית לניקוז כעס וכאב. כך בעצם יוצרים פתח ניקוז יעיל ישירות מהגוף, ללא צורך בתיווך של הרציונל.
למישהי יש רעיונות נוספים?
בכל מקרה, חשוב חשוב חשוב שתשמרי בתוכך את הידיעה שחשוב ולגיטימי לנקז החוצה את הכעס והכאב. שלגיטימי שהם הצטברו ושהם מחפשים מהיכן להתפרץ, ושאת לא צריכה או אמורה להמשיך לשאת אותם בתוכך.
אגב, לגבי רגשות אשמה, אני יחסית טובה בלא ליפול לפח הזה של רגשות אשמה. אני יודעת שזה לא מוביל לשום מקום פרודקטיבי. כולנו עושים טעויות, ורק במקרים נדירים אני עוד נשארת עם המטען הזה של האשמה אחרי שהתפרצתי על הילד. זנ לא אומר שאני לא לוקחת אחריות, אלא פשוט שאני ממשיכה הלאה באופן פרודקטיבי ומעצים.
נהדר. זו נקודת פתיחה מצויינת.
_אגב, מאז ששמתי לב לחוויה של "ההזרקות" לחווית החוסר-ערך עצמי מול הילד, זה לא קרה שוב! והיו כמה מקרים שהוא לא הקשיב לי אבל לא לקחתי את זה בכלל למקום הזה של חוסר ערך שלי אלא למקום של "זה ילד קטן שבודק את הגבולות שלי וזהו" !!
כל הכבוד לי!_
בהחלט!!
_אז כרגע מנגנון ההגנה הכי בולט שלי הוא התקפה - לצעוק, להתעצבן, או לחלופין להתכנס בתוך עצמי בכעס ונטירת טינה.
ככה אני כביכול מחזירה לעצמי את הערך, ע"י הפעלת כוח ואלימות, כשלמעשה אין ספק שזה נעשה מחולשה.
מנסה לחשוב על הדברים האלה עם חמלה לעצמי כפי שתיארת וזה לא קל..._
נהדר.
פשוט המשיכי.
סליחה שיצא כל כך ארוך ותודה שוב!!!
טוב, יקירתי,
אני אתפוס אותך עכשיו במילה
.זה מאוד מאוד קשור לדרך שאת עושה, וחשוב בעיני להתעכב על זה.
ובכן,
אני מציעה לך לעשות הבחנה בין הרגעים בחיים בהם את מתנצלת או מבקשת סליחה על טעות שלך, על משהו שאת מתחרטת עליו ולוקחת עליו אחריות,
לבין מקרים בהם את מבקשת סליחה על המקום ועל הנפח שאת תופסת בעולם.
ספציפית כאן - יצא ארוך? סבבה!
. יצא ארוך כי את עושה תהליך עומק. וכי אני מרצוני החופשי ובשמחה ובאהבה בחרתי ללוות אותך פה. וזו שיחה עם פוסטים ארוכים, של שתינו, בסדר? את זה אני אומרת כדי שתרגישי מעכשיו הכי נוח מולי בעניין הזה.ואחרי שהבהרנו את זה - את יכולה להתחיל לשים לב למקומות בהם את מתנצלת על משהו שאת לא אמורה להתנצל עליו. לא צריכה להתנצל עליו.
ושהתנצלות עליו היא סוג של עוול שאת עושה לעצמך.
האם את יכולה לראות מדוע?
.
משערת שגם זה הישג, אם כי רעוע ביותר
הישג גדול. לא רעוע. אנא אל תמעיטי בערך ההישגים שלך.
את נמצאת בדיוק בשלב שבו את אמורה להימצא.
את מזהה את המנגנונים. עדיין מופעלת על ידם (ואם את מצליחה לנשום עמוק ולא להיות מופעלת זה השיג כביר כרגע, אוקיי?)
המטרה כרגע היא שתכירי אותם כמה שיותר טוב, לא שתתחילי לפעול אחרת.
הפוקוס הוא על זיהוי והיכרות. לא על שינוי אקטיבי.
יותר מזה - אם תנסי בכוח לשנות את ההתנהגות שלך בכל פעם שאת מזהה - את עלולה רק לקבע את הדפוסים והמנגנונים.
וזאת מכיוון שאי אפשר להסיר הגנות בכוח.
צריך לזהות אותן, להכיר אותן היטב ולעומק, ולהפוך למומחית ביכולת ההתבוננות עליהן.
יגיע הרגע בו הן יתחילו לנשור ממך כמו קליפות,
אבל זה רק כאשר לא יהיה לך צורך בהן יותר.
עכשיו זה עוד מוקדם. את עדיין זקוקה להן, כנראה. הכאב בפנים עדיין חזק.
התמקדי בזיהוי.
בן זוג מתעלל מילולית
עירית התשובות שלך ממש מעוררות מחשבה! את נהדרת - תודה רבה!!
אני אתחיל מהסוף דווקא
אני אתפוס אותך עכשיו במילה
מה שכתבת הפיל לי כל כך הרבה אסימונים - אני בהחלט מתנצלת כל הזמן על הקיום שלי, או כמו שניסחת את זה, על הנפח שאני תופסת בעולם
ותודה לך שהפנת את תשומת ליבי לזה. אני אשתדל לשים לב לעניין
לגבי התהליך:
למשל, דרך אחת להפחית תחושה של חוסר ערך עצמי היא להפחית בהתייחסות שלנו מערכו של האחר
אז אני בהחלט עושה את זה. כשמישהי שניסיתי להתחבר אליה לא מתקשרת אליי אני אומרת לעצמי, "טוב היא בעצם לא כזאת מעניינת אותי", או "למה מי היא שאני אפגע ממנה". אני די מודעת לזה שזה מנגנון הגנה אבל המחשבות האלה עולות לי בכל זאת.
היום היה ריב עם האקס. הגיע לכאן כדי לקחת את הילד והתחיל לדבר על משהו שמפריע לו. ביקשתי שנדבר על זה אחר כך כשהילד לא בסביבה כדי שלא יחשף למתח. התעקש לדבר על זה עכשיו בטענה שהוא "מדבר יפה". אמרתי לו שזה לא קשור לאיך שהוא מדבר זה קשור לזה שהילד חשוף לויכוחים בינינו אבל נתתי לו צ'אנס. אמרתי לו שאם הוא מתחיל טיפה לדבר בביקורת, האשמות או טונים אגרסיביים אנחנו מסיימים את השיחה. עד כאן נשארתי נוכחת. מכאן המצב הדרדר:
הוא הצליח לשמור על טון רגוע לדקה ואז כמובן הטונים עלו. קמתי ויצאתי מהחדר והוא הלך אחרי והמשיך לדבר. אמר דברים שלחצו לי על כפתורים עד שנשברתי ועניתי לו בצעקות, ואז תפסתי את עצמי וצעקתי עליו - לא רוצה שהילד ישמע את החרא הזה, או שתלך מכאן מיד או שאני הולכת. בסוף אני הלכתי, יצאתי מהבית עד שנרגעתי. וכמובן שהילד צפה בסצנה הזאת
אוףףףףףףףףףףףףףף
אני פשוט שונאתתתתתתתתתתתת אותו!!!!!!!!! הלוואי שהוא יעלם שיעוף לי כבר מהחיים הבנזונה הזה
הוא לקח לי שנים מהחיים ומסרב להרפות!!! ממשיך ללחוץ וללחוץ לי על הכפתורים
גורר אותי בכוח לדינאמיקות הזוועתיות האלה מול הילד
מה אין לו רגשות????? לא אכפת לו??? הוא כל כך מרוכז בעצמו!!!!!!!
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההה
אני חייבת להוציא את זה החוצה, כל כך כואב לי וקשה ועצוב כרגע
<כמעט התנצלתי על המילים הבוטות אבל עצרתי את עצמי... yippy!>
אגב, בזמן שדיברתי איתו לא נזרקתי לחוויה של חסרת ערך, בעיקר חשבתי בראש "יאללה שילך כבר, שיעלם, שיעוף מפה" לא הרגשתי שאני קטנה ומסכנה או משהו כזה. או אולי אני פשוט לא מודעת לזה?
לגבי שאר הדברים:
תודה על ההבהרה על עניין "הרחבת המיכל שלי"
אני חושבת שזה ברור לי ואנסה ליישם ולראות אם זה מתחבר לי למציאות. כרגע זה נשמע לי תיאורטי מידי כדי ממש להבין את זה. צריכה להתנסות בזה. (אגב, נורא קשה בזמן אמת לזכור להגיד לעצמי שאני מרחיבה את המיכל שלי. למשל באינטראקציה של הבוקר עם האקס הייתי כל כל מופעלת שם שממש לא חשבתי על זה)
תודה על הרעיונות לניקוז הכעס. הליכה נמרצת מתחברת לי מצויין ואנסה את עניין הדימיו מודרך
טיפול במגע - האם יש לך או למישהי אחרת המלצה על טיפול ספציפי? כבר הציעו לי כאן טיפולים שקשורים גם לגוף אבל אשמח להמלצה ספציפית.
_עכשיו זה עוד מוקדם. את עדיין זקוקה להן, כנראה. הכאב בפנים עדיין חזק.
התמקדי בזיהוי._
אוף אי אפשר לדלג על כמה שלבים?
אני מרגישה כמו מישהי שכבר שלוש שנים מטפסת על הר ענק ושאין לי מושג איפה נמצאת הפסגה. וככל שאני מטפסת יותר גבוה אני מגלה שהפסגה רק מתרחקת. ואני רוצה כבר לשבת לי בפסגה ולהנות מהנוף!!
נראה לי אני צריכה ללכת להליכה נמרצת כרגע....אני עצבנית כל כך על מה שהיה הבוקר ועוד יותר מעצבן אותי שזה מעצבן אותי, שהוא מצליח להרוס לי את המצברוח.
אני אתחיל מהסוף דווקא
אני אתפוס אותך עכשיו במילה
מה שכתבת הפיל לי כל כך הרבה אסימונים - אני בהחלט מתנצלת כל הזמן על הקיום שלי, או כמו שניסחת את זה, על הנפח שאני תופסת בעולם
ותודה לך שהפנת את תשומת ליבי לזה. אני אשתדל לשים לב לעניין
לגבי התהליך:
למשל, דרך אחת להפחית תחושה של חוסר ערך עצמי היא להפחית בהתייחסות שלנו מערכו של האחר
אז אני בהחלט עושה את זה. כשמישהי שניסיתי להתחבר אליה לא מתקשרת אליי אני אומרת לעצמי, "טוב היא בעצם לא כזאת מעניינת אותי", או "למה מי היא שאני אפגע ממנה". אני די מודעת לזה שזה מנגנון הגנה אבל המחשבות האלה עולות לי בכל זאת.
היום היה ריב עם האקס. הגיע לכאן כדי לקחת את הילד והתחיל לדבר על משהו שמפריע לו. ביקשתי שנדבר על זה אחר כך כשהילד לא בסביבה כדי שלא יחשף למתח. התעקש לדבר על זה עכשיו בטענה שהוא "מדבר יפה". אמרתי לו שזה לא קשור לאיך שהוא מדבר זה קשור לזה שהילד חשוף לויכוחים בינינו אבל נתתי לו צ'אנס. אמרתי לו שאם הוא מתחיל טיפה לדבר בביקורת, האשמות או טונים אגרסיביים אנחנו מסיימים את השיחה. עד כאן נשארתי נוכחת. מכאן המצב הדרדר:
הוא הצליח לשמור על טון רגוע לדקה ואז כמובן הטונים עלו. קמתי ויצאתי מהחדר והוא הלך אחרי והמשיך לדבר. אמר דברים שלחצו לי על כפתורים עד שנשברתי ועניתי לו בצעקות, ואז תפסתי את עצמי וצעקתי עליו - לא רוצה שהילד ישמע את החרא הזה, או שתלך מכאן מיד או שאני הולכת. בסוף אני הלכתי, יצאתי מהבית עד שנרגעתי. וכמובן שהילד צפה בסצנה הזאת
אוףףףףףףףףףףףףףף
אני פשוט שונאתתתתתתתתתתתת אותו!!!!!!!!! הלוואי שהוא יעלם שיעוף לי כבר מהחיים הבנזונה הזה
הוא לקח לי שנים מהחיים ומסרב להרפות!!! ממשיך ללחוץ וללחוץ לי על הכפתורים
גורר אותי בכוח לדינאמיקות הזוועתיות האלה מול הילד
מה אין לו רגשות????? לא אכפת לו??? הוא כל כך מרוכז בעצמו!!!!!!!
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההה
אני חייבת להוציא את זה החוצה, כל כך כואב לי וקשה ועצוב כרגע
<כמעט התנצלתי על המילים הבוטות אבל עצרתי את עצמי... yippy!>
אגב, בזמן שדיברתי איתו לא נזרקתי לחוויה של חסרת ערך, בעיקר חשבתי בראש "יאללה שילך כבר, שיעלם, שיעוף מפה" לא הרגשתי שאני קטנה ומסכנה או משהו כזה. או אולי אני פשוט לא מודעת לזה?
לגבי שאר הדברים:
תודה על ההבהרה על עניין "הרחבת המיכל שלי"
אני חושבת שזה ברור לי ואנסה ליישם ולראות אם זה מתחבר לי למציאות. כרגע זה נשמע לי תיאורטי מידי כדי ממש להבין את זה. צריכה להתנסות בזה. (אגב, נורא קשה בזמן אמת לזכור להגיד לעצמי שאני מרחיבה את המיכל שלי. למשל באינטראקציה של הבוקר עם האקס הייתי כל כל מופעלת שם שממש לא חשבתי על זה)
תודה על הרעיונות לניקוז הכעס. הליכה נמרצת מתחברת לי מצויין ואנסה את עניין הדימיו מודרך
טיפול במגע - האם יש לך או למישהי אחרת המלצה על טיפול ספציפי? כבר הציעו לי כאן טיפולים שקשורים גם לגוף אבל אשמח להמלצה ספציפית.
_עכשיו זה עוד מוקדם. את עדיין זקוקה להן, כנראה. הכאב בפנים עדיין חזק.
התמקדי בזיהוי._
אוף אי אפשר לדלג על כמה שלבים?
אני מרגישה כמו מישהי שכבר שלוש שנים מטפסת על הר ענק ושאין לי מושג איפה נמצאת הפסגה. וככל שאני מטפסת יותר גבוה אני מגלה שהפסגה רק מתרחקת. ואני רוצה כבר לשבת לי בפסגה ולהנות מהנוף!!
נראה לי אני צריכה ללכת להליכה נמרצת כרגע....אני עצבנית כל כך על מה שהיה הבוקר ועוד יותר מעצבן אותי שזה מעצבן אותי, שהוא מצליח להרוס לי את המצברוח.
בן זוג מתעלל מילולית
אוקיי נרגעתי קצת מאז הפוסט הקודם
ישבתי וקראתי קצת חומרים מעוררי השראה, ופתאום באופן מפתיע עלתה לי כלפי האקס שלי לא אחרת מאשר חמלה
פתאום ממש ראיתי אותו. כמה קשה לו להתאפק. כמה כואב זה כשיש משהו שמפריע לך ואתה חייב לדבר על זה עכשיו כדי לשחרר את זה
ואני יכולה לראות את הקושי שלו בלי לוותר על הגבול שלי - שהילד לא ישמע את הויכוחים שלנו.
וממש ראיתי כמה שהוא בנאדם שמסתובב עם פצע פתוח בתוך הלב שלו כל הזמן. שוב, זה לא קשור לגבולות שלי שהפצעים שלו לא יפגעו בי.
אבל עצם זה שראיתי את זה, מוסס לי את הכעס העצום שהיה בי.
ישבתי וקראתי קצת חומרים מעוררי השראה, ופתאום באופן מפתיע עלתה לי כלפי האקס שלי לא אחרת מאשר חמלה
פתאום ממש ראיתי אותו. כמה קשה לו להתאפק. כמה כואב זה כשיש משהו שמפריע לך ואתה חייב לדבר על זה עכשיו כדי לשחרר את זה
ואני יכולה לראות את הקושי שלו בלי לוותר על הגבול שלי - שהילד לא ישמע את הויכוחים שלנו.
וממש ראיתי כמה שהוא בנאדם שמסתובב עם פצע פתוח בתוך הלב שלו כל הזמן. שוב, זה לא קשור לגבולות שלי שהפצעים שלו לא יפגעו בי.
אבל עצם זה שראיתי את זה, מוסס לי את הכעס העצום שהיה בי.
-
בריג'י_נומושי*
- הודעות: 432
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2008, 21:26
- דף אישי: הדף האישי של בריג'י_נומושי*
בן זוג מתעלל מילולית
קחי את עצמך ואת הילד ועופו משם.את מירושלים?
בן זוג מתעלל מילולית
בריג'י נומושי, בעלי לשעבר כבר עזב את הבית לא מזמן, אין לי מה "לעוף משם" כי זה הבית שלי. אבל אאנחנו עוד מבלים יותר מידי זמן ביחד אם כי בניסיון להפחית כל הזמן
כמו סיגריות.....
אנחנו לא מירושלים, אבל תודה, אם בשאלתך התכוונת להזמין אותנו לבקר
כמו סיגריות.....
אנחנו לא מירושלים, אבל תודה, אם בשאלתך התכוונת להזמין אותנו לבקר
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
כשמישהי שניסיתי להתחבר אליה לא מתקשרת אליי אני אומרת לעצמי, "טוב היא בעצם לא כזאת מעניינת אותי", או "למה מי היא שאני אפגע ממנה". אני די מודעת לזה שזה מנגנון הגנה אבל המחשבות האלה עולות לי בכל זאת.
ברור שהן עולות בכל זאת.
והן עוד יעלו איזה זמן. אל תתנגדי להן.
מנגנון הגנה, כאמור, אי אפשר למוסס בכוח. אפשר להגיע לרגע בו כבר נזקקים לו פחות מבעבר.
כל מה שאת יכולה לעשות בשלב הזה זה לזהות את המנגנון - בהתחלה בדיעבד ואחר כך בזמן אמת - ככזה. לקרוא לילד בשמו.
למשל, במילים כאלה: "המחשבה ההזאת והזאת חלפה בראשי כעת, והיא משמשת אותי כהגנה, כפלסטר, שמשכך עבורי את כאב החוויה הלא נעימה שנזרקתי אליה של אני-חסרת-ערך".
את תראי שעם הזמן, כאשר תהיי את אמיתית עם עצמך בזמן אמת בנוגע למחשבה שאותה אישה לא-שווה ("למה מי היא"),
ותתייחסי אליה לא כאל אמת אלא כאל מחשבה שהגיעה כדי לשכך כאב שלך,
את באופן טבעי ובהדרגה תפסיקי לשתף איתה פעולה.
במקביל, את גם תגלי שאת פחות ופחות זקוקה לה.
שאת כבר פחות מפחדת ממפגש עם הכאב, עם החוויה המכאיבה.
ויגיע הרגע בו יהיה בך מספיק חוסן פנימי כדי להפסיק לברוח באופן אוטומטי מהחוויה,
לעצור - לסובב את המבט אחורה, להישיר את העיניים אל החוויה ולגלות שאת כבר יותר חופשייה לפגוש אותה. להיות איתה. להיות פחות מטולטלת ממנה.
עד כאן נשארתי נוכחת. מכאן המצב הדרדר
יפה.
בבקשה תני לעצמך קרדיט מאוד גדול על היכולת להישאר נוכחת עד אותה נקודה.
זה לא מובן מאליו.
הכירי בזה כתולדה של העוצמה שבך,
ועצם ההכרה תרחיב את היכולת הזאת שלך להישאר נוכחת.
אגב, בזמן שדיברתי איתו לא נזרקתי לחוויה של חסרת ערך, בעיקר חשבתי בראש "יאללה שילך כבר, שיעלם, שיעוף מפה" לא הרגשתי שאני קטנה ומסכנה או משהו כזה. או אולי אני פשוט לא מודעת לזה?
נראה לי שאכן לא נזרקת לחוויה,
אלא היית במקום שנזהר לא ליפול אליה. כלומר השקעת אנרגיה בלשמור על עצמך שלא להגיע לשם.
כאשר אין לנו חופש מול חוויה מסויימת אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מולה באחד משני מקומות:
חשוב לזהות גם את נסיונות החילוץ, ככאלה, וגם את נסיונות ההימנעות ככאלה.
וכאמור - במבט נקי, ענייני וחומל עד כמה שאפשר. נקודת מבט שרואה את המקום הפגיע שמגן על עצמו.
(אגב, נורא קשה בזמן אמת לזכור להגיד לעצמי שאני מרחיבה את המיכל שלי. למשל באינטראקציה של הבוקר עם האקס הייתי כל כל מופעלת שם שממש לא חשבתי על זה)
ברור.
זו מיומנות שנרכשת עם הזמן.
אל תעמיסי על עצמך. אם תזכרי תזכרי.
_תודה על הרעיונות לניקוז הכעס. הליכה נמרצת מתחברת לי מצויין ואנסה את עניין הדימיו מודרך
טיפול במגע - האם יש לך או למישהי אחרת המלצה על טיפול ספציפי? כבר הציעו לי כאן טיפולים שקשורים גם לגוף אבל אשמח להמלצה ספציפית._
יכולה להמליץ לך על חברתי דיאנה בר לב. היא מעמק חפר, מטפלת מנוסה ומעולה וגם אשה מקסימה. טופלתי על ידה לא מעט. בדף שלה היא מספרת קצת על סוג הטיפול שלה.
_אוף אי אפשר לדלג על כמה שלבים?
אני מרגישה כמו מישהי שכבר שלוש שנים מטפסת על הר ענק ושאין לי מושג איפה נמצאת הפסגה. וככל שאני מטפסת יותר גבוה אני מגלה שהפסגה רק מתרחקת. ואני רוצה כבר לשבת לי בפסגה ולהנות מהנוף!!_
הו, זו עבודה לכל החיים, את יודעת.
הטריק שעוד בשבילי הוא להכיר במה שכבר יש. לשים את הפוקוס על מה שכבר מימשתי ולא על מה שעדיין לא. ברור שלא כל הזמן זה עובד, זו התכווננות כללית.
זה סוג של פילטר שדרכו את מביטה על החיים שלך. מה שאת רואה הוא פועל יוצא של הפילטר שלך, ולא להיפך.
ואת - את כבר עשית חתיכת דרך מרשימה ביותר.
יש לך הרבה במה להכיר.
שימי לב שעכשיו את יושבת במקום שלפני שלוש שנים הבטת אליו כאל סוג של פיסגה.
_פתאום ממש ראיתי אותו. כמה קשה לו להתאפק. כמה כואב זה כשיש משהו שמפריע לך ואתה חייב לדבר על זה עכשיו כדי לשחרר את זה
ואני יכולה לראות את הקושי שלו בלי לוותר על הגבול שלי - שהילד לא ישמע את הויכוחים שלנו._
ברור שהן עולות בכל זאת.
והן עוד יעלו איזה זמן. אל תתנגדי להן.
מנגנון הגנה, כאמור, אי אפשר למוסס בכוח. אפשר להגיע לרגע בו כבר נזקקים לו פחות מבעבר.
כל מה שאת יכולה לעשות בשלב הזה זה לזהות את המנגנון - בהתחלה בדיעבד ואחר כך בזמן אמת - ככזה. לקרוא לילד בשמו.
למשל, במילים כאלה: "המחשבה ההזאת והזאת חלפה בראשי כעת, והיא משמשת אותי כהגנה, כפלסטר, שמשכך עבורי את כאב החוויה הלא נעימה שנזרקתי אליה של אני-חסרת-ערך".
את תראי שעם הזמן, כאשר תהיי את אמיתית עם עצמך בזמן אמת בנוגע למחשבה שאותה אישה לא-שווה ("למה מי היא"),
ותתייחסי אליה לא כאל אמת אלא כאל מחשבה שהגיעה כדי לשכך כאב שלך,
את באופן טבעי ובהדרגה תפסיקי לשתף איתה פעולה.
במקביל, את גם תגלי שאת פחות ופחות זקוקה לה.
שאת כבר פחות מפחדת ממפגש עם הכאב, עם החוויה המכאיבה.
ויגיע הרגע בו יהיה בך מספיק חוסן פנימי כדי להפסיק לברוח באופן אוטומטי מהחוויה,
לעצור - לסובב את המבט אחורה, להישיר את העיניים אל החוויה ולגלות שאת כבר יותר חופשייה לפגוש אותה. להיות איתה. להיות פחות מטולטלת ממנה.
עד כאן נשארתי נוכחת. מכאן המצב הדרדר
יפה.
בבקשה תני לעצמך קרדיט מאוד גדול על היכולת להישאר נוכחת עד אותה נקודה.
זה לא מובן מאליו.
הכירי בזה כתולדה של העוצמה שבך,
ועצם ההכרה תרחיב את היכולת הזאת שלך להישאר נוכחת.
אגב, בזמן שדיברתי איתו לא נזרקתי לחוויה של חסרת ערך, בעיקר חשבתי בראש "יאללה שילך כבר, שיעלם, שיעוף מפה" לא הרגשתי שאני קטנה ומסכנה או משהו כזה. או אולי אני פשוט לא מודעת לזה?
נראה לי שאכן לא נזרקת לחוויה,
אלא היית במקום שנזהר לא ליפול אליה. כלומר השקעת אנרגיה בלשמור על עצמך שלא להגיע לשם.
כאשר אין לנו חופש מול חוויה מסויימת אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מולה באחד משני מקומות:
- להיזרק לתוכה ואז לנסות להחלץ כמה שיותר מהר.
- להשקיע אנרגיה ומשאבים שכליים ורגשיים על מנת לא להישאב אליה כאשר אנחנו פוגשים בטריגר שיש לו היכולת לסחוף אותנו לתוכה.
חשוב לזהות גם את נסיונות החילוץ, ככאלה, וגם את נסיונות ההימנעות ככאלה.
וכאמור - במבט נקי, ענייני וחומל עד כמה שאפשר. נקודת מבט שרואה את המקום הפגיע שמגן על עצמו.
(אגב, נורא קשה בזמן אמת לזכור להגיד לעצמי שאני מרחיבה את המיכל שלי. למשל באינטראקציה של הבוקר עם האקס הייתי כל כל מופעלת שם שממש לא חשבתי על זה)
ברור.
זו מיומנות שנרכשת עם הזמן.
אל תעמיסי על עצמך. אם תזכרי תזכרי.
_תודה על הרעיונות לניקוז הכעס. הליכה נמרצת מתחברת לי מצויין ואנסה את עניין הדימיו מודרך
טיפול במגע - האם יש לך או למישהי אחרת המלצה על טיפול ספציפי? כבר הציעו לי כאן טיפולים שקשורים גם לגוף אבל אשמח להמלצה ספציפית._
יכולה להמליץ לך על חברתי דיאנה בר לב. היא מעמק חפר, מטפלת מנוסה ומעולה וגם אשה מקסימה. טופלתי על ידה לא מעט. בדף שלה היא מספרת קצת על סוג הטיפול שלה.
_אוף אי אפשר לדלג על כמה שלבים?
אני מרגישה כמו מישהי שכבר שלוש שנים מטפסת על הר ענק ושאין לי מושג איפה נמצאת הפסגה. וככל שאני מטפסת יותר גבוה אני מגלה שהפסגה רק מתרחקת. ואני רוצה כבר לשבת לי בפסגה ולהנות מהנוף!!_
הו, זו עבודה לכל החיים, את יודעת.
הטריק שעוד בשבילי הוא להכיר במה שכבר יש. לשים את הפוקוס על מה שכבר מימשתי ולא על מה שעדיין לא. ברור שלא כל הזמן זה עובד, זו התכווננות כללית.
זה סוג של פילטר שדרכו את מביטה על החיים שלך. מה שאת רואה הוא פועל יוצא של הפילטר שלך, ולא להיפך.
ואת - את כבר עשית חתיכת דרך מרשימה ביותר.
יש לך הרבה במה להכיר.
שימי לב שעכשיו את יושבת במקום שלפני שלוש שנים הבטת אליו כאל סוג של פיסגה.
_פתאום ממש ראיתי אותו. כמה קשה לו להתאפק. כמה כואב זה כשיש משהו שמפריע לך ואתה חייב לדבר על זה עכשיו כדי לשחרר את זה
ואני יכולה לראות את הקושי שלו בלי לוותר על הגבול שלי - שהילד לא ישמע את הויכוחים שלנו._
בן זוג מתעלל מילולית
אגב, בזמן שדיברתי איתו לא נזרקתי לחוויה של חסרת ערך, בעיקר חשבתי בראש "יאללה שילך כבר, שיעלם, שיעוף מפה" לא הרגשתי שאני קטנה ומסכנה או משהו כזה.
משתחררת יקרה, זה יפה מאוד. אבל אבל אבל זאת לא סיבה להמשיך לבלות איתו ולו דקה מיותר מחייך. עדיין דיבור אלים הוא מרעיל אותך ואת הילד.
אני מבטיחה לך ב-100 אחוז שבן הזוג לשעבר שלך לא ישתנה. הוא בנאדם אלים. לשנות אישיות אלימה זאת עבודה כל כך קשה וכל כך ארוכה, שהסיכוי שהוא יעשה אותה קלוש.
לכן, כל דקה שאת מבלה איתו, גם אם את יותר חזקה בסיטואציה, יוצרת אצלך ואצל בנך צלקות.
פתאום ממש ראיתי אותו. כמה קשה לו להתאפק. כמה כואב זה כשיש משהו שמפריע לך ואתה חייב לדבר על זה עכשיו כדי לשחרר את זה
אני דווקא לא מתפעלת מזה. זה ממש לא התפקיד של מי שהיתה קורבן שלו כל כך הרבה שנים לרחם עליו עכשיו. לרחם על מישהו שהביטוי של חוסר היכולת שלו להתאפק זה לדרוך עליך טוב טוב, זה המשך ההתנהגות הקורבנית. שמישהו אחר ירחם עליו, לא את.
בלי לוותר על הגבול שלי - שהילד לא ישמע את הויכוחים שלנו
זה מה שחשוב.
חזקי ואמצי. מה שעשית עד עכשיו הוא מדהים.
משתחררת יקרה, זה יפה מאוד. אבל אבל אבל זאת לא סיבה להמשיך לבלות איתו ולו דקה מיותר מחייך. עדיין דיבור אלים הוא מרעיל אותך ואת הילד.
אני מבטיחה לך ב-100 אחוז שבן הזוג לשעבר שלך לא ישתנה. הוא בנאדם אלים. לשנות אישיות אלימה זאת עבודה כל כך קשה וכל כך ארוכה, שהסיכוי שהוא יעשה אותה קלוש.
לכן, כל דקה שאת מבלה איתו, גם אם את יותר חזקה בסיטואציה, יוצרת אצלך ואצל בנך צלקות.
פתאום ממש ראיתי אותו. כמה קשה לו להתאפק. כמה כואב זה כשיש משהו שמפריע לך ואתה חייב לדבר על זה עכשיו כדי לשחרר את זה
אני דווקא לא מתפעלת מזה. זה ממש לא התפקיד של מי שהיתה קורבן שלו כל כך הרבה שנים לרחם עליו עכשיו. לרחם על מישהו שהביטוי של חוסר היכולת שלו להתאפק זה לדרוך עליך טוב טוב, זה המשך ההתנהגות הקורבנית. שמישהו אחר ירחם עליו, לא את.
בלי לוותר על הגבול שלי - שהילד לא ישמע את הויכוחים שלנו
זה מה שחשוב.
חזקי ואמצי. מה שעשית עד עכשיו הוא מדהים.
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
בן זוג מתעלל מילולית
ממשיך ללחוץ וללחוץ לי על הכפתורים
אולי יעזור לך לחשוב על איזה כפתורים הוא לוחץ לך? למה כלכך קשה לך להישאר שלווה? מה יש שם שקופץ אצלך בכל פעם שהוא אומר את הדברים האלה?
לי יש איזה 'חשד' שבדרך כלל יש איזו סיבה אחת שורשית שבגללה אנחנו מוקפצים.
בהמשך לדוגמא שנתתי לא מזמן על הקשר שהיה לי עם הבחור ההוא,
אני למשל שמתי לב שאני 'מופעלת' בכל פעם שאני פוחדת שהוא הולך לקחת ממני או למנוע ממני משהו שנורא רציתי.
כשפחדתי שבגלל משהו מסוים שהוא חושב עליי או בכלל על איזה נושא - זה יגרום לו לא לרצות להיפגש איתי היום/מחר, או לא לרצות סקס, או לרצות לנתק את הקשר וכו'.
או אולי כשפחדתי שהוא יפסיק לחבב אותי.
כל מיני כאלה.
מצאתי עצמי נכנסת ל'מסע שכנועים' כדי להראות לו שהוא טועה.
למשל אם חשבתי שהוא לא ירצה להיפגש מחר - לשכנע אותו למה כן כדאי להיפגש.
או אם הוא חושב שלא בריא לעשות הרבה סקס (ולכן הוא יכול להסתפק בפעם בשבועיים
) - לשכנע אותו למה זה כן בריא.
או אם היה אומר לי כל מיני דברים כמו שאני לא נותנת לו שום דבר חוץ מסקס - הייתי נלחצת ומנסה להראות לו שאני כן, כי פחדתי שזה יגרום לו לרצות לסיים את הקשר, או לא לרצות סקס.
או אם היה מעיר לי על הבגדים או מעיר לי שהשמנתי - הייתי נלחצת שהוא יפסיק לחבב אותי או לא ירצה להיות איתי. (למרות שניסיתי לענות ב'קוּליות', ולפעמים הייתי מצליחה, בתוכי הייתי מרגישה לחץ).
הייתי ממש נלחצת כל פעם שהיה נראה לי שאני לא אקבל משהו, ולכן בחוסר הגיון גם הייתי מתחילה לענות לו על דברים חסרי הגיון שהוא היה אומר.
וכל פעם הייתי שואלת את עצמי למה אני עונה לו על כל השטויות שהוא מדבר (הוא אמר לפעמים דברים הגיוניים, אבל גם הרבה שטויות) - אבל בזמן אמת כמעט אף פעם לא הייתי מסוגלת לשתוק.
ואז כשבדקתי עם עצמי מה כלכך מקפיץ אותי - הבנתי שזה הפחד שהוא ימנע ממני משהו.
(אולי הפחד שהוא לא יאהב אותי, אבל נראה לי שזה הגיע גם לרמה המעשית - שלא אקבל את מה שאני רוצה, שזה בין השאר גם אהבה, אבל גם הביטויים המעשיים שלה).
לכן, אני שואלת אותך אם את יודעת מה זה שמקפיץ אותך כל פעם? אולי יש איזה משהו אחד בסיסי?
יכול להיות שכדאי לך לבדוק....
(נגיד, דברים שהוא אומר שגורמים לך להרגיש חסרת ערך (בהמשך לדברים שכתבת כאן כמה פעמים)? אולי הפחד שהוא יחשוב שאת 'לא בסדר'? הפחד שלך להרגיש בעצמך שאת 'לא בסדר'? או כל דבר אחר....)
מה דעתך?
אולי יעזור לך לחשוב על איזה כפתורים הוא לוחץ לך? למה כלכך קשה לך להישאר שלווה? מה יש שם שקופץ אצלך בכל פעם שהוא אומר את הדברים האלה?
לי יש איזה 'חשד' שבדרך כלל יש איזו סיבה אחת שורשית שבגללה אנחנו מוקפצים.
בהמשך לדוגמא שנתתי לא מזמן על הקשר שהיה לי עם הבחור ההוא,
אני למשל שמתי לב שאני 'מופעלת' בכל פעם שאני פוחדת שהוא הולך לקחת ממני או למנוע ממני משהו שנורא רציתי.
כשפחדתי שבגלל משהו מסוים שהוא חושב עליי או בכלל על איזה נושא - זה יגרום לו לא לרצות להיפגש איתי היום/מחר, או לא לרצות סקס, או לרצות לנתק את הקשר וכו'.
או אולי כשפחדתי שהוא יפסיק לחבב אותי.
כל מיני כאלה.
מצאתי עצמי נכנסת ל'מסע שכנועים' כדי להראות לו שהוא טועה.
למשל אם חשבתי שהוא לא ירצה להיפגש מחר - לשכנע אותו למה כן כדאי להיפגש.
או אם הוא חושב שלא בריא לעשות הרבה סקס (ולכן הוא יכול להסתפק בפעם בשבועיים
) - לשכנע אותו למה זה כן בריא.או אם היה אומר לי כל מיני דברים כמו שאני לא נותנת לו שום דבר חוץ מסקס - הייתי נלחצת ומנסה להראות לו שאני כן, כי פחדתי שזה יגרום לו לרצות לסיים את הקשר, או לא לרצות סקס.
או אם היה מעיר לי על הבגדים או מעיר לי שהשמנתי - הייתי נלחצת שהוא יפסיק לחבב אותי או לא ירצה להיות איתי. (למרות שניסיתי לענות ב'קוּליות', ולפעמים הייתי מצליחה, בתוכי הייתי מרגישה לחץ).
הייתי ממש נלחצת כל פעם שהיה נראה לי שאני לא אקבל משהו, ולכן בחוסר הגיון גם הייתי מתחילה לענות לו על דברים חסרי הגיון שהוא היה אומר.
וכל פעם הייתי שואלת את עצמי למה אני עונה לו על כל השטויות שהוא מדבר (הוא אמר לפעמים דברים הגיוניים, אבל גם הרבה שטויות) - אבל בזמן אמת כמעט אף פעם לא הייתי מסוגלת לשתוק.
ואז כשבדקתי עם עצמי מה כלכך מקפיץ אותי - הבנתי שזה הפחד שהוא ימנע ממני משהו.
(אולי הפחד שהוא לא יאהב אותי, אבל נראה לי שזה הגיע גם לרמה המעשית - שלא אקבל את מה שאני רוצה, שזה בין השאר גם אהבה, אבל גם הביטויים המעשיים שלה).
לכן, אני שואלת אותך אם את יודעת מה זה שמקפיץ אותך כל פעם? אולי יש איזה משהו אחד בסיסי?
יכול להיות שכדאי לך לבדוק....
(נגיד, דברים שהוא אומר שגורמים לך להרגיש חסרת ערך (בהמשך לדברים שכתבת כאן כמה פעמים)? אולי הפחד שהוא יחשוב שאת 'לא בסדר'? הפחד שלך להרגיש בעצמך שאת 'לא בסדר'? או כל דבר אחר....)
מה דעתך?
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
בן זוג מתעלל מילולית
זה ממש לא התפקיד של מי שהיתה קורבן שלו כל כך הרבה שנים לרחם עליו עכשיו. לרחם על מישהו שהביטוי של חוסר היכולת שלו להתאפק זה לדרוך עליך טוב טוב, זה המשך ההתנהגות הקורבנית. שמישהו אחר ירחם עליו, לא את.
אני קצת מסכימה עם 'קוראת'.
לא שאני חושבת שחמלה זה לא דבר רצוי, רק שאני חוששת שיש שלב שבו זה עדיין יכול לבלבל. שהחמלה עלולה לגרום לך לא מספיק לשמור על הגבולות שלך. (אני מכירה את זה מעצמי).
למרות שהדגשת כמה פעמים שזה היה בלי לוותר על הגבול שלך - אני בכל זאת חוששת שזה עלול לבלבל.
אז אני מאוד מעריכה את זה שאת יכולה להיות בחמלה, אבל אני מקווה שלצד זה עדיין תזכרי להיות תקיפה כשצריך. (ובמקרה הזה אולי אפילו עדיף שתטעי לכיוון של תקיפות יתר, מאשר להפך.)
אני קצת מסכימה עם 'קוראת'.
לא שאני חושבת שחמלה זה לא דבר רצוי, רק שאני חוששת שיש שלב שבו זה עדיין יכול לבלבל. שהחמלה עלולה לגרום לך לא מספיק לשמור על הגבולות שלך. (אני מכירה את זה מעצמי).
למרות שהדגשת כמה פעמים שזה היה בלי לוותר על הגבול שלך - אני בכל זאת חוששת שזה עלול לבלבל.
אז אני מאוד מעריכה את זה שאת יכולה להיות בחמלה, אבל אני מקווה שלצד זה עדיין תזכרי להיות תקיפה כשצריך. (ובמקרה הזה אולי אפילו עדיף שתטעי לכיוון של תקיפות יתר, מאשר להפך.)
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
זה ממש לא התפקיד של מי שהיתה קורבן שלו כל כך הרבה שנים לרחם עליו עכשיו. לרחם על מישהו שהביטוי של חוסר היכולת שלו להתאפק זה לדרוך עליך טוב טוב, זה המשך ההתנהגות הקורבנית. שמישהו אחר ירחם עליו, לא את.
אני מסכימה שאם כניסה שלך לעמדה של חמלה (במובחן מרחמים, אגב) מחזקת את העמדה הקורבנית שלך - אז היא לא רצויה. לא כרגע.
גם אני חושבת שאנשים עם יכולת גבוהה להכיל את האדם האחר ולראות את האדם האחר, יכולים איפשהו בדרך לשכוח את עצמם. זה בהחלט יכול להזמין מצבים לא מאוזנים.
יחד עם זאת, אם את מרגישה שברגעי החמלה את לא מחזקת את העמדה קורבנית (וזה משהו שתצטרכי לבדוק בעזרת האינטואיציה שלך),
הם חשובים ורצויים עבורך בעיני,
משתי סיבות:
אני מסכימה שאם כניסה שלך לעמדה של חמלה (במובחן מרחמים, אגב) מחזקת את העמדה הקורבנית שלך - אז היא לא רצויה. לא כרגע.
גם אני חושבת שאנשים עם יכולת גבוהה להכיל את האדם האחר ולראות את האדם האחר, יכולים איפשהו בדרך לשכוח את עצמם. זה בהחלט יכול להזמין מצבים לא מאוזנים.
יחד עם זאת, אם את מרגישה שברגעי החמלה את לא מחזקת את העמדה קורבנית (וזה משהו שתצטרכי לבדוק בעזרת האינטואיציה שלך),
הם חשובים ורצויים עבורך בעיני,
משתי סיבות:
- היכולת לחמול (לא מדברת על לרחם! שם זה שונה) דורשת עמדה מאוד חסינה ויציבה. היא דורשת ממך להיות במקום של עוצמה גדולה. את לא יכולה לחמול אדם אחר ממקום של חולשה, רק ממקום של עוצמה פנימית. כך שבאופן כללי, ניתן לומר שחמלה של האדם האחר מהווה אקט שמחזק ומעצים אותך, בכל פעם מעט יותר.
- היכולת להביט על האחר בחמלה, דורשת ומחייבת אותך להביט על עצמך בחמלה. כלומר בקבלה מלאה של מי שאת. קבלה ללא תנאי. יותר מזה, אין לך יכולת לחמול את האחר באמת, לקבל את האחר באמת אם אין לך יכולת לקבל ולחמול את עצמך. היכולת לקבל את עצמנו תמיד מהדהדת עם היכולת לקבל את האחר ולהיפך. ומאחר ובתהליך שאת עושה, החלק של קבלה עצמית הוא קריטי, הייתי אומרת שרגעים כאלה של הארה שבהם את כן נמצאת בעמדה חומלת ביחס לאחרים - הם רגעים מרפאים עבורך. בכל רגע כזה את מחזקת את הקבלה העצמית שלך ואת האהבה העצמית שלך.
בן זוג מתעלל מילולית
תודה לכן, יקרות, על התגובות
קוראת
אני מבינה לגמרי את עמדתך ואת צודקת מצד אחד כי זה עלול לבלבל. אבל מצד שני באותו רגע שכתבתי את הדברים לא הייתי בכלל בכלל בעמדה של רחמים עליו, אלא פשוט בעמדה שאני יכולה ממש לראות אותו, במובן של לראות איזה צרכים אנושיים עומדים מאחורי ההתנהגות המעפנה שלו. זה לא אומר בשום אופן לקבל את ההתנהגות שלו או להכנע לה, אבל הרגשתי באותו רגע, כמו שעירית תיארה את זה, שאני עוצמתית מאוד ביכולתי לראות אותו כך.
היום ניסיתי לדבר איתו על הדברים והבעתי בפניו את זה שאני יכולה להבין את הצורך שלו להתבטא ואת הקושי שבהתאפקות ושגם אני מרגישה ככה לפעמים כשאני מתה להגיד לו משהו אבל הילד נמצא בסביבה וצריך לחכות. אבל שאם כל זה שאני מבינה את הצורך, אני לא מוותרת לרגע על העקרון של לא להתווכח ליד הילד. הייתה שיחה די מעצבנת כי לא הגענו איתה לשום מקום. הוא טוען שהפרידה בינינו היא בטוב רק בזכותו, לא משנה זה מורכב להסביר את זה (וגם עלול להסגיר יותר מידי פרטים מזהים.... )
היה לי יום די מבאס, הכל הרגיש לי תקוע, הייתי חסרת אנרגיות לחלוטין, המזג אוויר היה מדוכדך... הכל מרגיש כל כך תקוע כררגע
תודה לכן שאתן מראות לי כל הזמן עד כמה כבר התקדמתי בתהליך
רוצה להיות יותר רכה עם עצמי... לסיים את היו בטוב ובחיוך - ואתן עוזרות לי בזה עם האכפתיות שלכן
אהבת עולם
לגבי השאלה שלך מה מקפיץ אותי
אני חושבת שזה העובדה שאני לא יכולה לסבול את המחשבה שהוא יחשוב שאני "לא בסדר" או "לא חברה טובה". זה מטריף אותי שהוא יחשוב ככה כי אני עשיתי הכל כדי שהפרידה הזאת תיעשה בטוב ובסוף עוד חוטפת את התיוג הזה שכל כך כל כך קשה לי איתו באופן כללי והכי קשה לי אם האנשים הקרובים אליי יחשבו את זה עליי.
ואז הוא לוחץ על הכפתורים האלה ומטיח בי כל מיני האשמות מופרכות, ואני יודעת שהוא מאמין בהן במאה אחוז
למשל, הריב הנוכחי הוא סביב מצב שהוא בא לפעמים להיות עם הילד בערב סביב הטקס של הארוחה-אמבטיה-השכבה, ואז יצא כמה פעמים שהוא שאל אם הוא יכול לקחת מהשאריות של האוכל שהכנתי. היו כמה פעמים שכן נתתי לו אבל שלשום בערב אמרתי לו שלא, אני מעדיפה שלא יאכל מהאוכל שבישלתי. וזה חירפן אותו שהוא בא "לעזור" לי ואני לא מוכנה שיאכל מהאוכל שהכנתי, ונכנס לסרט שזה כי אני מנצלת את הכוח שיש לי וכל מיני דברים הזויים.
אני פשוט לא רוצה לבשל בשביל הבנאדם הזה! ביליתי שנים בלדאוג לרווחתו, ועכשיו אני לא מוכנה יותר "לטפל" בו. מבחינתי זה חלק מהכרזת העצמאות שלי - לא מבשלת לך יותר!
אני לא רואה את זה שהוא בא בערב בתור "עזרה" לי. הוא בא להיות עם הילד בשעה שאני כבר לא מתפקדת בתור אמא טובה כי אני הרוגה. הוא דואג לילד, לא לי. כשהבעתי את עמדתי בעניין הוא עוד יותר התחרפן
בקיצור, סתם ריבים מגעילים.
הצעתי לו שנדבר על זה עם אדם שלישי (יש לנו מישהי מעולה ששנינו סומכים עליה) אבל הוא סרב בטענה שזה לא יעזור והחליט שעדיף שלא נדבר על זה יותר.
טוב, סטיתי קצת מהעניין - מה שהתכוונתי לכתוב הוא שזה מטריף אותי שהוא מאמין לכל ההאשמות ההזויות שלו כי אז אני יוצאת "לא בסדר".
וזה מתקשר לחווית חוסר הערך העצמי כמובן, כי אם היה לי ערך עצמי גבוה, זה לא היה מעניין אותי שמישהו יחשוב שאני לא בסדר. שיחשוב!
קוראת
אני מבינה לגמרי את עמדתך ואת צודקת מצד אחד כי זה עלול לבלבל. אבל מצד שני באותו רגע שכתבתי את הדברים לא הייתי בכלל בכלל בעמדה של רחמים עליו, אלא פשוט בעמדה שאני יכולה ממש לראות אותו, במובן של לראות איזה צרכים אנושיים עומדים מאחורי ההתנהגות המעפנה שלו. זה לא אומר בשום אופן לקבל את ההתנהגות שלו או להכנע לה, אבל הרגשתי באותו רגע, כמו שעירית תיארה את זה, שאני עוצמתית מאוד ביכולתי לראות אותו כך.
היום ניסיתי לדבר איתו על הדברים והבעתי בפניו את זה שאני יכולה להבין את הצורך שלו להתבטא ואת הקושי שבהתאפקות ושגם אני מרגישה ככה לפעמים כשאני מתה להגיד לו משהו אבל הילד נמצא בסביבה וצריך לחכות. אבל שאם כל זה שאני מבינה את הצורך, אני לא מוותרת לרגע על העקרון של לא להתווכח ליד הילד. הייתה שיחה די מעצבנת כי לא הגענו איתה לשום מקום. הוא טוען שהפרידה בינינו היא בטוב רק בזכותו, לא משנה זה מורכב להסביר את זה (וגם עלול להסגיר יותר מידי פרטים מזהים....
)היה לי יום די מבאס, הכל הרגיש לי תקוע, הייתי חסרת אנרגיות לחלוטין, המזג אוויר היה מדוכדך... הכל מרגיש כל כך תקוע כררגע
תודה לכן שאתן מראות לי כל הזמן עד כמה כבר התקדמתי בתהליך
רוצה להיות יותר רכה עם עצמי... לסיים את היו בטוב ובחיוך - ואתן עוזרות לי בזה עם האכפתיות שלכן
אהבת עולם
לגבי השאלה שלך מה מקפיץ אותי
אני חושבת שזה העובדה שאני לא יכולה לסבול את המחשבה שהוא יחשוב שאני "לא בסדר" או "לא חברה טובה". זה מטריף אותי שהוא יחשוב ככה כי אני עשיתי הכל כדי שהפרידה הזאת תיעשה בטוב ובסוף עוד חוטפת את התיוג הזה שכל כך כל כך קשה לי איתו באופן כללי והכי קשה לי אם האנשים הקרובים אליי יחשבו את זה עליי.
ואז הוא לוחץ על הכפתורים האלה ומטיח בי כל מיני האשמות מופרכות, ואני יודעת שהוא מאמין בהן במאה אחוז
למשל, הריב הנוכחי הוא סביב מצב שהוא בא לפעמים להיות עם הילד בערב סביב הטקס של הארוחה-אמבטיה-השכבה, ואז יצא כמה פעמים שהוא שאל אם הוא יכול לקחת מהשאריות של האוכל שהכנתי. היו כמה פעמים שכן נתתי לו אבל שלשום בערב אמרתי לו שלא, אני מעדיפה שלא יאכל מהאוכל שבישלתי. וזה חירפן אותו שהוא בא "לעזור" לי ואני לא מוכנה שיאכל מהאוכל שהכנתי, ונכנס לסרט שזה כי אני מנצלת את הכוח שיש לי וכל מיני דברים הזויים.
אני פשוט לא רוצה לבשל בשביל הבנאדם הזה! ביליתי שנים בלדאוג לרווחתו, ועכשיו אני לא מוכנה יותר "לטפל" בו. מבחינתי זה חלק מהכרזת העצמאות שלי - לא מבשלת לך יותר!
אני לא רואה את זה שהוא בא בערב בתור "עזרה" לי. הוא בא להיות עם הילד בשעה שאני כבר לא מתפקדת בתור אמא טובה כי אני הרוגה. הוא דואג לילד, לא לי. כשהבעתי את עמדתי בעניין הוא עוד יותר התחרפן
בקיצור, סתם ריבים מגעילים.
הצעתי לו שנדבר על זה עם אדם שלישי (יש לנו מישהי מעולה ששנינו סומכים עליה) אבל הוא סרב בטענה שזה לא יעזור והחליט שעדיף שלא נדבר על זה יותר.
טוב, סטיתי קצת מהעניין - מה שהתכוונתי לכתוב הוא שזה מטריף אותי שהוא מאמין לכל ההאשמות ההזויות שלו כי אז אני יוצאת "לא בסדר".
וזה מתקשר לחווית חוסר הערך העצמי כמובן, כי אם היה לי ערך עצמי גבוה, זה לא היה מעניין אותי שמישהו יחשוב שאני לא בסדר. שיחשוב!
בן זוג מתעלל מילולית
אבל אבל אבל זאת לא סיבה להמשיך לבלות איתו ולו דקה מיותר מחייך
תודה על זה
מזכירה את זה לעצמי
כל יום מבלה איתו קצת פחות
כמו להגמל מסיגריות, כבר אמרתי??
תודה על זה
מזכירה את זה לעצמי
כל יום מבלה איתו קצת פחות
כמו להגמל מסיגריות, כבר אמרתי??
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
בן זוג מתעלל מילולית
_מה שהתכוונתי לכתוב הוא שזה מטריף אותי שהוא מאמין לכל ההאשמות ההזויות שלו כי אז אני יוצאת "לא בסדר".
וזה מתקשר לחווית חוסר הערך העצמי כמובן, כי אם היה לי ערך עצמי גבוה, זה לא היה מעניין אותי שמישהו יחשוב שאני לא בסדר. שיחשוב!_
מאוד מזדהה עם זה.
כשאני חושבת על זה, גם אותי לרוב מקפיצים דברים שנוגעים לי בתחושת ה'לא בסדר'. אני לא יכולה לסבול שמישהו יגיד את זה עליי, יחשוב את זה עליי, או אפילו רק יהיה לי נדמה שהוא חושב את זה עליי, או אפילו אפילו רק עלול לחשוב את זה עליי.
אני לא יודעת אם זה עומד בפני עצמו כמשהו שמפריע לי, או שקשה לי עם זה בגלל שזה מוביל אותי לפחד שבשל כך לא יאהבו אותי ו'לא יתנו לי'.
בכל אופן, ברור שעם חוויית ערך עצמי יותר גדולה, זה היה הרבה פחות מפריע.
יש לי שאלה:
אם הוא אומר לך ת'דברים האלה שמקפיצים אותך, ואת באותו רגע זוכרת שזה מקפיץ אותך בגלל שמעורר בך את חוויית ה'לא בסדר' - האם את חושבת שזה עשוי לעזור לך להיות 'מוקפצת' פחות?
וזה מתקשר לחווית חוסר הערך העצמי כמובן, כי אם היה לי ערך עצמי גבוה, זה לא היה מעניין אותי שמישהו יחשוב שאני לא בסדר. שיחשוב!_
מאוד מזדהה עם זה.
כשאני חושבת על זה, גם אותי לרוב מקפיצים דברים שנוגעים לי בתחושת ה'לא בסדר'. אני לא יכולה לסבול שמישהו יגיד את זה עליי, יחשוב את זה עליי, או אפילו רק יהיה לי נדמה שהוא חושב את זה עליי, או אפילו אפילו רק עלול לחשוב את זה עליי.
אני לא יודעת אם זה עומד בפני עצמו כמשהו שמפריע לי, או שקשה לי עם זה בגלל שזה מוביל אותי לפחד שבשל כך לא יאהבו אותי ו'לא יתנו לי'.
בכל אופן, ברור שעם חוויית ערך עצמי יותר גדולה, זה היה הרבה פחות מפריע.
יש לי שאלה:
אם הוא אומר לך ת'דברים האלה שמקפיצים אותך, ואת באותו רגע זוכרת שזה מקפיץ אותך בגלל שמעורר בך את חוויית ה'לא בסדר' - האם את חושבת שזה עשוי לעזור לך להיות 'מוקפצת' פחות?
בן זוג מתעלל מילולית
אם הוא אומר לך ת'דברים האלה שמקפיצים אותך, ואת באותו רגע זוכרת שזה מקפיץ אותך בגלל שמעורר בך את חוויית ה'לא בסדר' - האם את חושבת שזה עשוי לעזור לך להיות 'מוקפצת' פחות?
יש סיכוי כזה כמובן
הבעיה היא לזכור את זה בזמן אמת ולא אחר כך
זהו התרגול שאני עובדת עליו בשבוע האחרון למעשה - להיות ממש נוכחת בכל סיטואציה קשה כזאת כדי לא ליפול למלכודות האלה.
היום יצא שהעברנו יום שלם ביחד מטעמי עבודה וזה עבר בשלום יחסית
אני אמשיך לתרגל ואדווח התקדמויות
תודה לכל הקוראות והמגיבות וחג חירות שמח ומשוחרר לכולנו @}
<בחג החירות הניק שבחרתי רלוונטי מתמיד>
יש סיכוי כזה כמובן
הבעיה היא לזכור את זה בזמן אמת ולא אחר כך
זהו התרגול שאני עובדת עליו בשבוע האחרון למעשה - להיות ממש נוכחת בכל סיטואציה קשה כזאת כדי לא ליפול למלכודות האלה.
היום יצא שהעברנו יום שלם ביחד מטעמי עבודה וזה עבר בשלום יחסית
אני אמשיך לתרגל ואדווח התקדמויות
תודה לכל הקוראות והמגיבות וחג חירות שמח ומשוחרר לכולנו @}
<בחג החירות הניק שבחרתי רלוונטי מתמיד>
-
ורד_דרור*
- הודעות: 337
- הצטרפות: 25 אפריל 2009, 21:39
- דף אישי: הדף האישי של ורד_דרור*
בן זוג מתעלל מילולית
העברנו יום שלם ביחד מטעמי עבודה
שלום לך, עוקבת מההתחלה, רק עכשיו שואלת שאלה - את חייבת לעבוד איתו עדיין? יש אפשרות שתמצאי עבודה אחרת שלא קשורה אליו?
שלום לך, עוקבת מההתחלה, רק עכשיו שואלת שאלה - את חייבת לעבוד איתו עדיין? יש אפשרות שתמצאי עבודה אחרת שלא קשורה אליו?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
הי משתחררת,
אגיב כבר מחר.
ועד אז - חג שמח ומשחרר!
אגיב כבר מחר.
ועד אז - חג שמח ומשחרר!
בן זוג מתעלל מילולית
הפוסט הבא הוא לא לבעלי אזניים רגישות, כי אני הולכת לצרוח המון:
וווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
אאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הבנאדם הזה פשוט מצליח להטריף אותי לחלוטין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
למה זה מגיע לי להתקע עם הבנאדם המתועב הזה בחיים שלי עד שאמות?????????????
אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
חשבתי כשברגע שאעיף אותו כבר מהבית הוא גם יעוף לי מהנשמה אבל זה לא ככה
ילדים זה פשוט חתונה קתולית. אם הייתי יכולה לחזור אחורה ליום שבו פגשתי את בעלי לשעבר ולמחוק את היום הזה מהעבר שלי, נשבעת לכם שהייתי עושה את זה. אפילו המלאך המקסים שלנו לא שווה את כל החרא הזה שספגתי, שאני סופגת ושכנראה עוד אמשיך לספוג מהאבא של הילד שלי. הייתי מוותרת על הכל הכלללללל בשביל לחזור אחורה ולא לפגוש אותו. לא להכניס אותו לחיים שלי.
עד כדי כך אני מיואשת מהמצב.
איך אפשר להמשיך לתפקד ככה?? גם אם לא נפגש ביומיום עדיין צריך להחליט כל מיני החלטות משותפות וזה נגמר באסון כל פעם שאנחנו צריכים טיפה לתקשר. אני כל כך עצבנית שאפילו אין לי כוח לכתוב מה כל כך עצבן אותי היום כי זה לא משנה. כל פעם זה יהיה סיפור אחר זה לא חשוב מה הסיפור הספציפי של היום.
ורד דרור
תודה על שאלתך, אנחנו מחפשים עכשיו מישהו שיחליף אותי בעבודה אבל זה קצת מסובך מטעמים שאני לא יכולה לפרט כאן. זה יקרה אבל בתהליך הדרגתי.
הולכת לנסות לשתות תה ולהרגע (אפילו עישנתי היום סיגריה, שזה משהו שלא עשיתי הרבה זמן)
וווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
אאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הבנאדם הזה פשוט מצליח להטריף אותי לחלוטין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
למה זה מגיע לי להתקע עם הבנאדם המתועב הזה בחיים שלי עד שאמות?????????????
אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
חשבתי כשברגע שאעיף אותו כבר מהבית הוא גם יעוף לי מהנשמה אבל זה לא ככה
ילדים זה פשוט חתונה קתולית. אם הייתי יכולה לחזור אחורה ליום שבו פגשתי את בעלי לשעבר ולמחוק את היום הזה מהעבר שלי, נשבעת לכם שהייתי עושה את זה. אפילו המלאך המקסים שלנו לא שווה את כל החרא הזה שספגתי, שאני סופגת ושכנראה עוד אמשיך לספוג מהאבא של הילד שלי. הייתי מוותרת על הכל הכלללללל בשביל לחזור אחורה ולא לפגוש אותו. לא להכניס אותו לחיים שלי.
עד כדי כך אני מיואשת מהמצב.
איך אפשר להמשיך לתפקד ככה?? גם אם לא נפגש ביומיום עדיין צריך להחליט כל מיני החלטות משותפות וזה נגמר באסון כל פעם שאנחנו צריכים טיפה לתקשר. אני כל כך עצבנית שאפילו אין לי כוח לכתוב מה כל כך עצבן אותי היום כי זה לא משנה. כל פעם זה יהיה סיפור אחר זה לא חשוב מה הסיפור הספציפי של היום.
ורד דרור
תודה על שאלתך, אנחנו מחפשים עכשיו מישהו שיחליף אותי בעבודה אבל זה קצת מסובך מטעמים שאני לא יכולה לפרט כאן. זה יקרה אבל בתהליך הדרגתי.
הולכת לנסות לשתות תה ולהרגע (אפילו עישנתי היום סיגריה, שזה משהו שלא עשיתי הרבה זמן)
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
שלום משתחררת יקרה,
אני מצרפת את קולי אל ורד דרור, ואל הקולות האחרים שעלו כאן ושדיברו על גבולות חיצוניים ברורים יותר. לפחות בצורה מסויימת, אפילו עוד צעד אחד קטן של התרחקות.
כמובן שרק את תוכלי להגיד עד כמה המסר הזה נכון לך כרגע,
ועד כמה את רוצה או מסוגלת לעשות איתו משהו. הרי אי אפשר בכוח.
הנוכחות האינטנסיבית שלו בחייך מחלישה אותך מאוד. זה ברור גם לך.
ואני מבינה לגמרי שאת שואפת להגיע למקום שבו הוא לא "יפעיל" אותך, ושאת תהיי מישהי שלא מאפשרת לפגוע בה ושהוא אפילו לא יעלה בדעתו לפגוע בה.
לשם כך ועד אז את צריכה להתחזק.
ונדמה לי שכרגע המפגש איתו טעון מדי עבורך, ולכן מחליש אותך מדי מכדי שתוכלי להפנות את מירב האנרגיות שלך לבניית העוצמה והחוסן הפנימיים שאת מבקשת לעצמך.
ההתרחקות תאפשר לך להתפנות ולחזק את הגבולות סביבך.
ישנן סיטואציות בחיים, וישנם רגעים, בהם הטריגר החיצוני שמפעיל אותך, ושמולו את רוצה להופיע חזקה יותר, רק מעכב את היכולת שלך להתחזק. מפריע יותר מאשר משמש הזדמנות.
לפעמים צריך להתרחק, להתחזק ורק אז לחזור.
אני מאמינה גם שעצם ההתרחקות, אם תבחרי בה, תהווה בפני עצמה אקט של התחזקות.
היא תבטא מבחינתך (אפילו רק בינך לבין עצמך) משהו כמו: "מהיום אני לא מוכנה לספוג יותר את זה ואת זה ואת זה. אני חזקה מספיק כדי לשאת בהשלכות של ההתרחקות - השלכות של פרנסה, השלכות של זה שאתה תתעצבן ותכעס".
זה יחזק אותך כי כך את בעצם נותנת תוקף מציאותי וממשי למקום החדש שנוצר בתוכך ושלא מסכים לספוג יותר. את לא רק אומרת "עד כאן". את ממש מממשת את ה"עד כאן" הזה. והתוקף הזה יִפתַח לך גישה פשוטה יותר לצעד הבא. לאקט הבא. לגבול הבא.
עד כה, ובעיקר לאחרונה שמת הרבה גבולות חדשים. מכל מיני סוגים. לא מוכנה לבשל לו, לא מוכנה לשתף פעולה עם מריבות ליד הילד. וכו'. נפלא.
נכון, הוא הורה-שותף יחד איתך. לא תוכלי למחוק אותו מתוך חייך (כרגע - לצערך, ואני משערת שיום אחד כבר לא לצערך).
לתחושתי הגיע הרגע לעוד גבול. לעוד צעד משמעותי כזה.
תבדקי איך זה פוגש אותך.
אני מצרפת את קולי אל ורד דרור, ואל הקולות האחרים שעלו כאן ושדיברו על גבולות חיצוניים ברורים יותר. לפחות בצורה מסויימת, אפילו עוד צעד אחד קטן של התרחקות.
כמובן שרק את תוכלי להגיד עד כמה המסר הזה נכון לך כרגע,
ועד כמה את רוצה או מסוגלת לעשות איתו משהו. הרי אי אפשר בכוח.
הנוכחות האינטנסיבית שלו בחייך מחלישה אותך מאוד. זה ברור גם לך.
ואני מבינה לגמרי שאת שואפת להגיע למקום שבו הוא לא "יפעיל" אותך, ושאת תהיי מישהי שלא מאפשרת לפגוע בה ושהוא אפילו לא יעלה בדעתו לפגוע בה.
לשם כך ועד אז את צריכה להתחזק.
ונדמה לי שכרגע המפגש איתו טעון מדי עבורך, ולכן מחליש אותך מדי מכדי שתוכלי להפנות את מירב האנרגיות שלך לבניית העוצמה והחוסן הפנימיים שאת מבקשת לעצמך.
ההתרחקות תאפשר לך להתפנות ולחזק את הגבולות סביבך.
ישנן סיטואציות בחיים, וישנם רגעים, בהם הטריגר החיצוני שמפעיל אותך, ושמולו את רוצה להופיע חזקה יותר, רק מעכב את היכולת שלך להתחזק. מפריע יותר מאשר משמש הזדמנות.
לפעמים צריך להתרחק, להתחזק ורק אז לחזור.
אני מאמינה גם שעצם ההתרחקות, אם תבחרי בה, תהווה בפני עצמה אקט של התחזקות.
היא תבטא מבחינתך (אפילו רק בינך לבין עצמך) משהו כמו: "מהיום אני לא מוכנה לספוג יותר את זה ואת זה ואת זה. אני חזקה מספיק כדי לשאת בהשלכות של ההתרחקות - השלכות של פרנסה, השלכות של זה שאתה תתעצבן ותכעס".
זה יחזק אותך כי כך את בעצם נותנת תוקף מציאותי וממשי למקום החדש שנוצר בתוכך ושלא מסכים לספוג יותר. את לא רק אומרת "עד כאן". את ממש מממשת את ה"עד כאן" הזה. והתוקף הזה יִפתַח לך גישה פשוטה יותר לצעד הבא. לאקט הבא. לגבול הבא.
עד כה, ובעיקר לאחרונה שמת הרבה גבולות חדשים. מכל מיני סוגים. לא מוכנה לבשל לו, לא מוכנה לשתף פעולה עם מריבות ליד הילד. וכו'. נפלא.
נכון, הוא הורה-שותף יחד איתך. לא תוכלי למחוק אותו מתוך חייך (כרגע - לצערך, ואני משערת שיום אחד כבר לא לצערך).
לתחושתי הגיע הרגע לעוד גבול. לעוד צעד משמעותי כזה.
תבדקי איך זה פוגש אותך.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
בן זוג מתעלל מילולית
משתחררת יקרה, למרות שזה נשמע אולי קשה אני מציעה לך להודות על השיעור שלך ולא להתכחש אליו, לי זה כל כך עוזר.
פשוט לומר תודה,על מה שאת , על מה שבחרת, על מה שהתרחש עלייך וגם על מה שעוד עתיד לקרות.
התודה וההכרה בחיים על פני התכחשות אליהם, נותנת המון כוח ופותחת מקום להתחדשות.
חג חירות שמח נפלאה שכמוך, והמון תודה על השיתוף!
פשוט לומר תודה,על מה שאת , על מה שבחרת, על מה שהתרחש עלייך וגם על מה שעוד עתיד לקרות.
התודה וההכרה בחיים על פני התכחשות אליהם, נותנת המון כוח ופותחת מקום להתחדשות.
חג חירות שמח נפלאה שכמוך, והמון תודה על השיתוף!
בן זוג מתעלל מילולית
אני מציעה לך להודות על השיעור שלך ולא להתכחש אליו
פלוני אלמונית
בהתחלה כשקראתי את המשפט הזה התעצבנתי - ידעתי שאיזו רוחנית תבוא ותכתוב לי את זה!! לא רוצה להיות רוחנית!! רוצה להתעצבן!!
אבל אז המשכתי לקרוא ואני שומעת את הנימה האוהבת שבה כתבת לי את הדברים וזה עזר לי להקשיב לתוכן של מה שכתבת.
אין ספק שברמה הראציונאלית אני מודה על כל מה שקרה, על הילד המדהים שלי, על השיעור שלמדתי ואני עוד לומדת בחיים וכו
אבל ברמה הרגשית, כל מה שהרגשתי אתמול בפוסט-הצרחות האחרון שלי היה: וווווווווואאאאאאאאאהההההההה!!!!!
כעס, עצב, תסכול וכל זה הוביל לחרטה על זה שהכרתי את הבנאדם הזה והכנסתי אותו לחיים שלי
לתחושתי הגיע הרגע לעוד גבול. לעוד צעד משמעותי כזה
עירית -
בהחלט.
זה הצעד הבא שלי
אני עכשיו אוגרת כוחות לקראת הצעד הזה
מתכננת את צעדיי כדי לגרום לזה שזה יקרה
לוקחת אוויר וממשיכה בתהליך הטיפוס........
תודה לכן יקרות @}
פלוני אלמונית
בהתחלה כשקראתי את המשפט הזה התעצבנתי - ידעתי שאיזו רוחנית תבוא ותכתוב לי את זה!! לא רוצה להיות רוחנית!! רוצה להתעצבן!!
אבל אז המשכתי לקרוא ואני שומעת את הנימה האוהבת שבה כתבת לי את הדברים וזה עזר לי להקשיב לתוכן של מה שכתבת.
אין ספק שברמה הראציונאלית אני מודה על כל מה שקרה, על הילד המדהים שלי, על השיעור שלמדתי ואני עוד לומדת בחיים וכו
אבל ברמה הרגשית, כל מה שהרגשתי אתמול בפוסט-הצרחות האחרון שלי היה: וווווווווואאאאאאאאאהההההההה!!!!!
כעס, עצב, תסכול וכל זה הוביל לחרטה על זה שהכרתי את הבנאדם הזה והכנסתי אותו לחיים שלי
לתחושתי הגיע הרגע לעוד גבול. לעוד צעד משמעותי כזה
עירית -
בהחלט.
זה הצעד הבא שלי
אני עכשיו אוגרת כוחות לקראת הצעד הזה
מתכננת את צעדיי כדי לגרום לזה שזה יקרה
לוקחת אוויר וממשיכה בתהליך הטיפוס........
תודה לכן יקרות @}
בן זוג מתעלל מילולית
_בהחלט.
זה הצעד הבא שלי
אני עכשיו אוגרת כוחות לקראת הצעד הזה_
משתחררת יקרה, את לא צריכה לאגור כוחות. יש לך אותם. הוכחת לעצמך שאת ממש חזקה וגיבורה בצעד שעשית.
הכוחות לא יגיעו מאיזה מקום עלום. הכוחות יגיעו ממעשים.
מעכשיו, אני ממליצה לא להיכנס לשיטת ההסברים, משיכת הזמן ואגירת הכוחות. לעשות! מיד!
תראי, חיים רק פעם אחת. כל דקה שאת מבזבזת איתו, עכשיו כשאת יודעת שהוא מתעלל, היא דקה שבה את מחליטה בראש צלול שיתעללו בך.
הפסיקי לעבוד איתו מיידית, והדברים יסתדרו.
אחת השיטות להגיע להחלטות שקשה לקבל היא ניסוי מחשבה. בואי למשל נדמיין שהיו אומרים לך שאת חייבת להפסיק לעבוד איתו מיידית, כי אם תעבדי איתו עוד דקה מישהו מאוד אהוב במשפחה שלך (אפילו הילד שלך) יהיה מאוד חולה, חלילה. מיד היית מפסיקה והיית מוצאת פתרון וגם פרנסה. למה? כי זה אפשרי.
אני מסכימה עם הטוענות שהוא לא ישתנה. מבנה נפשי של מתעלל זה דבר מאוד עמוק ומאוד סבוך.הוא תמיד ינסה להתעלל בך. חבל למקד את האנרגיות בללמוד איך להתמודד איתו כשאת שוהה איתו במקום אחד וגם עובדת איתו (הוא לא ראוי לזה), בעוד שאת יכולה לצמצם את המגע איתו למינימום ולהשקיע את האנרגיות בשיקום החיים שלך.
כל הכבוד על מה שעשית. את גיבורה וחזקה. והמשיכי לעדכן.
זה הצעד הבא שלי
אני עכשיו אוגרת כוחות לקראת הצעד הזה_
משתחררת יקרה, את לא צריכה לאגור כוחות. יש לך אותם. הוכחת לעצמך שאת ממש חזקה וגיבורה בצעד שעשית.
הכוחות לא יגיעו מאיזה מקום עלום. הכוחות יגיעו ממעשים.
מעכשיו, אני ממליצה לא להיכנס לשיטת ההסברים, משיכת הזמן ואגירת הכוחות. לעשות! מיד!
תראי, חיים רק פעם אחת. כל דקה שאת מבזבזת איתו, עכשיו כשאת יודעת שהוא מתעלל, היא דקה שבה את מחליטה בראש צלול שיתעללו בך.
הפסיקי לעבוד איתו מיידית, והדברים יסתדרו.
אחת השיטות להגיע להחלטות שקשה לקבל היא ניסוי מחשבה. בואי למשל נדמיין שהיו אומרים לך שאת חייבת להפסיק לעבוד איתו מיידית, כי אם תעבדי איתו עוד דקה מישהו מאוד אהוב במשפחה שלך (אפילו הילד שלך) יהיה מאוד חולה, חלילה. מיד היית מפסיקה והיית מוצאת פתרון וגם פרנסה. למה? כי זה אפשרי.
אני מסכימה עם הטוענות שהוא לא ישתנה. מבנה נפשי של מתעלל זה דבר מאוד עמוק ומאוד סבוך.הוא תמיד ינסה להתעלל בך. חבל למקד את האנרגיות בללמוד איך להתמודד איתו כשאת שוהה איתו במקום אחד וגם עובדת איתו (הוא לא ראוי לזה), בעוד שאת יכולה לצמצם את המגע איתו למינימום ולהשקיע את האנרגיות בשיקום החיים שלך.
כל הכבוד על מה שעשית. את גיבורה וחזקה. והמשיכי לעדכן.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
בן זוג מתעלל מילולית
מצטערת על שעצבנתי אותך, רציתי רק להוסיף שמבחינתי התודה לא באה במקום הכעס והייאוש וכל מה שעובר עלייך או עלי, אלה בנוסף.
אני אומרת בראש תודה גם באמצע התקף עצבים ובאמצע ריב או כאב או מה שלא יהיה. ברגע שאני נזכרת. אלו היו התרי זוזי שלי , רק תוספת צנועה לתהליך המדהים שאת עוברת עם כל תלתלותיו.
אני אומרת בראש תודה גם באמצע התקף עצבים ובאמצע ריב או כאב או מה שלא יהיה. ברגע שאני נזכרת. אלו היו התרי זוזי שלי , רק תוספת צנועה לתהליך המדהים שאת עוברת עם כל תלתלותיו.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
_בהחלט.
זה הצעד הבא שלי
אני עכשיו אוגרת כוחות לקראת הצעד הזה
מתכננת את צעדיי כדי לגרום לזה שזה יקרה_
נהדר.
בדקי עם עצמך מה את צריכה לשם כך, ומה יתמוך בהבשלה שלך להגיע לרגע שבו את מממשת צעד שכזה.
ואם אפשר לתמוך בך בזה מכאן, כמובן שאשמח.
זה הצעד הבא שלי
אני עכשיו אוגרת כוחות לקראת הצעד הזה
מתכננת את צעדיי כדי לגרום לזה שזה יקרה_
נהדר.
בדקי עם עצמך מה את צריכה לשם כך, ומה יתמוך בהבשלה שלך להגיע לרגע שבו את מממשת צעד שכזה.
ואם אפשר לתמוך בך בזה מכאן, כמובן שאשמח.
בן זוג מתעלל מילולית
הי משתחררת! תמיד כשיש לי פנאי אני חוזרת לכאן ועוקבת אחר התהליך האמיץ שלך. מכיוון שעברתי ועוברת עם האקס משהו דומה - מזדהה עם רגעי הכעס והתסכול על הכנסת האדם הזה לחיי. העיוורון הזמני שהיה לי לכל תמרורי האזהרה שבהקו...
שוב, מחזקת את ידייך וצופה מהצד כיצד את בכל זאת מצילה את עצמך ואת בנך מחיי מרור (משהו לפסח, כמובן)
את משמחת ומעוררת השראה!
אני מצטרפת לדעת הגדולות שהציעו לחתוך את ההתנהלויות המשותפות ככל שניתן, ואף מעבר למה שנראה לך כרגע שניתן. גם לחרות יש מחיר, ושווה לשלמו לאלתר.
ואהבת - שמחתי לקרוא על ההתנערות המהירה שביצעת מהמתעלל. איזו אבחנה מהירה! שמחה בשבילך, ומזדהה עם סיפור הסקס הכובל...
אוהבת ומודה לכולכן
שוב, מחזקת את ידייך וצופה מהצד כיצד את בכל זאת מצילה את עצמך ואת בנך מחיי מרור (משהו לפסח, כמובן)
את משמחת ומעוררת השראה!
אני מצטרפת לדעת הגדולות שהציעו לחתוך את ההתנהלויות המשותפות ככל שניתן, ואף מעבר למה שנראה לך כרגע שניתן. גם לחרות יש מחיר, ושווה לשלמו לאלתר.
ואהבת - שמחתי לקרוא על ההתנערות המהירה שביצעת מהמתעלל. איזו אבחנה מהירה! שמחה בשבילך, ומזדהה עם סיפור הסקס הכובל...
אוהבת ומודה לכולכן
בן זוג מתעלל מילולית
בדקי עם עצמך מה את צריכה לשם כך, ומה יתמוך בהבשלה שלך להגיע לרגע שבו את מממשת צעד שכזה.
האמת שאני מרגישה שמה שעשוי לעזור לי כרגע זה לשמוע מנשים אחרות שעברו תהליך דומה בשיחה לא וירטואלית.
אבל לא מתחשק לי לפנות לקבוצות של נשים מוכות וכדומה. פעם מישהי שקראה כאן בדף הציעה לי שנדבר טלפונית אבל זה לא יצא, לא זוכרת מי זאת הייתה אבל אני מפנה את הבקשה אל כולכן - אשמח מאוד לדבר עם מישהי שכבר עברה או עוברת תהליך דומה של פרידה מבן זוג מתעלל.
אם יש כאן מישהי שזה מתאים לה, כתבי לי למייל [email protected]
אני מרגישה שזה יכול לתת לי את הבעיטה בתחת שאני צריכה
וכמובן גם להמשיך לעדכן כאן בדף מאוד עוזר לי
מצחיק, הגעתי לאתר הזה במקרה בחיפוש אחר חיתולים רב-פעמיים, התחלתי לקרוא כאן על דברים ואיכשהו עלה לי הרעיון לפתוח כאן דף על נושא שלא קשור בכלל לגידול ילדים באופן טבעי וכל זה. ובסוף מסתבר שהדף הזה הציל את חיי..... מי היה מאמין...
ואני בכלל טכנופובית!!
פלוני אלמונית
אין צורך להתנצל, העצבים היו לגמרי ממשהו שנמצא אצלי ולא קשור אלייך או לתגובה התומכת והאוהבת שלך
אנסה לזכור את עניין הכרת התודה, אם כי בזמן אמת זה ממש ממש קשה
_משתחררת יקרה, את לא צריכה לאגור כוחות. יש לך אותם. הוכחת לעצמך שאת ממש חזקה וגיבורה בצעד שעשית.
הכוחות לא יגיעו מאיזה מקום עלום. הכוחות יגיעו ממעשים._
ממ יקרה
תודה על מילותייך. אני יודעת שטכנית אני יכולה לתפוס קריזה ומחר בבוקר להפסיק לעבוד איתו אבל אני לא מצליחה
וזה בכלל לא בגלל ענייני פרנסה. זה בגלל שאני יודעת שזה תוקע לו ברז רציני כי עוד אין לי מחליפ/ה, וקשה לי עם זה
לא משנה כמה הבנאדם הזה רומס אותי, אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני תוקעת לו ברז כזה
אולי זה כי אני מכורה לזה שהוא צריך אותי. לא יודעת, אבלב הנקודה היא שאני מרגישה שזה צריך להעשות בדרך של שיתוף פעולה ולא בהכרזה חד-צדדית שאני עוזבת מחר בבוקר את כל העבודות.
אני מרגישה באופן כללי מחסור באנרגיה בשבוע-שבועיים האחרונים ואני צריכה לגייס כוחות לעבוד שוב על לסדר את החיים שלי.
האמת שאני מרגישה שמה שעשוי לעזור לי כרגע זה לשמוע מנשים אחרות שעברו תהליך דומה בשיחה לא וירטואלית.
אבל לא מתחשק לי לפנות לקבוצות של נשים מוכות וכדומה. פעם מישהי שקראה כאן בדף הציעה לי שנדבר טלפונית אבל זה לא יצא, לא זוכרת מי זאת הייתה אבל אני מפנה את הבקשה אל כולכן - אשמח מאוד לדבר עם מישהי שכבר עברה או עוברת תהליך דומה של פרידה מבן זוג מתעלל.
אם יש כאן מישהי שזה מתאים לה, כתבי לי למייל [email protected]
אני מרגישה שזה יכול לתת לי את הבעיטה בתחת שאני צריכה
וכמובן גם להמשיך לעדכן כאן בדף מאוד עוזר לי
מצחיק, הגעתי לאתר הזה במקרה בחיפוש אחר חיתולים רב-פעמיים, התחלתי לקרוא כאן על דברים ואיכשהו עלה לי הרעיון לפתוח כאן דף על נושא שלא קשור בכלל לגידול ילדים באופן טבעי וכל זה. ובסוף מסתבר שהדף הזה הציל את חיי..... מי היה מאמין...
ואני בכלל טכנופובית!!
פלוני אלמונית
אין צורך להתנצל, העצבים היו לגמרי ממשהו שנמצא אצלי ולא קשור אלייך או לתגובה התומכת והאוהבת שלך
אנסה לזכור את עניין הכרת התודה, אם כי בזמן אמת זה ממש ממש קשה
_משתחררת יקרה, את לא צריכה לאגור כוחות. יש לך אותם. הוכחת לעצמך שאת ממש חזקה וגיבורה בצעד שעשית.
הכוחות לא יגיעו מאיזה מקום עלום. הכוחות יגיעו ממעשים._
ממ יקרה
תודה על מילותייך. אני יודעת שטכנית אני יכולה לתפוס קריזה ומחר בבוקר להפסיק לעבוד איתו אבל אני לא מצליחה
וזה בכלל לא בגלל ענייני פרנסה. זה בגלל שאני יודעת שזה תוקע לו ברז רציני כי עוד אין לי מחליפ/ה, וקשה לי עם זה
לא משנה כמה הבנאדם הזה רומס אותי, אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני תוקעת לו ברז כזה
אולי זה כי אני מכורה לזה שהוא צריך אותי. לא יודעת, אבלב הנקודה היא שאני מרגישה שזה צריך להעשות בדרך של שיתוף פעולה ולא בהכרזה חד-צדדית שאני עוזבת מחר בבוקר את כל העבודות.
אני מרגישה באופן כללי מחסור באנרגיה בשבוע-שבועיים האחרונים ואני צריכה לגייס כוחות לעבוד שוב על לסדר את החיים שלי.
בן זוג מתעלל מילולית
אה ו- אחת
תודה רבה!
את מלווה אותי ממש מתחילת הדף
שמחה שאת כאן עוקבת
תודה רבה!
את מלווה אותי ממש מתחילת הדף
שמחה שאת כאן עוקבת
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
_בדקי עם עצמך מה את צריכה לשם כך, ומה יתמוך בהבשלה שלך להגיע לרגע שבו את מממשת צעד שכזה.
האמת שאני מרגישה שמה שעשוי לעזור לי כרגע זה לשמוע מנשים אחרות שעברו תהליך דומה בשיחה לא וירטואלית._
נפלא!
ויופי שכבר עברת למימוש של הצורך באמצעות הפניה כאן עכשיו.
מאחלת לך אינטרקציות מפרות, תומכות, ומעצימות.
האמת שאני מרגישה שמה שעשוי לעזור לי כרגע זה לשמוע מנשים אחרות שעברו תהליך דומה בשיחה לא וירטואלית._
נפלא!
ויופי שכבר עברת למימוש של הצורך באמצעות הפניה כאן עכשיו.
מאחלת לך אינטרקציות מפרות, תומכות, ומעצימות.
בן זוג מתעלל מילולית
ויופי שכבר עברת למימוש של הצורך באמצעות הפניה כאן עכשיו
תודה עירית
בינתיים אף אחת לא כתבה לי
בהתחלה התבאסתי קצת
ואז החלטתי להשתמש בזה בשביל עבודה על עצמי
שמתי לב שהמחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה: "נו ברור, כל העאלק 'רוחניות' האלה - יכולות לדבר לדבר אבל כשזה מגיע לתכל'ס שבנאדם מבקש תמיכה אמיתית - הן מתקפלות"
ואז הבנתי שזה חלק ממערכת ההגנה שלי, להקטין את האחר כדי לא להרגיש דחויה ופגועה
אז נתתי למחשבות האלה להמשיך לזרום דרכי עד שהן נעלמו. אני עדיין קצת מבואסת מזה שלא כתבו לי, אבל לא מנסה "להוריד" את זה על האנשים האחרים, אלא להתבונן בעצמי. האם יש משהו שאני משדרת שגורם לאנשים לפחד להתקרב אליי?
גם בחיים האמיתיים, אין לי המון חברים. יש לי שתי חברות קרובות וזהו. עם שאר האנשים קשה לי ליצור קשרים משמעותיים שמחזיקים מעמד למרות שניסיתי. בסוף תמיד יוצא שאני זאת שאקטיבית בקשר והצד השני לא מתאמץ בחזרה. אז אם אני מפסיקה להתקשר/לבוא לבקר הקשר ישר דועך ונעלם. וכן זה מבאס אותי מאוד.
ואני תוהה האם יש כאן קשר בין עניין הבן-זוג המתעלל וחווית חוסר הערך העצמי לבין החוויה שלי מול אנשים אחרים - חברים בפוטנציה שלא מתממשים.
תודה עירית
בינתיים אף אחת לא כתבה לי
בהתחלה התבאסתי קצת
ואז החלטתי להשתמש בזה בשביל עבודה על עצמי
שמתי לב שהמחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה: "נו ברור, כל העאלק 'רוחניות' האלה - יכולות לדבר לדבר אבל כשזה מגיע לתכל'ס שבנאדם מבקש תמיכה אמיתית - הן מתקפלות"
ואז הבנתי שזה חלק ממערכת ההגנה שלי, להקטין את האחר כדי לא להרגיש דחויה ופגועה
אז נתתי למחשבות האלה להמשיך לזרום דרכי עד שהן נעלמו. אני עדיין קצת מבואסת מזה שלא כתבו לי, אבל לא מנסה "להוריד" את זה על האנשים האחרים, אלא להתבונן בעצמי. האם יש משהו שאני משדרת שגורם לאנשים לפחד להתקרב אליי?
גם בחיים האמיתיים, אין לי המון חברים. יש לי שתי חברות קרובות וזהו. עם שאר האנשים קשה לי ליצור קשרים משמעותיים שמחזיקים מעמד למרות שניסיתי. בסוף תמיד יוצא שאני זאת שאקטיבית בקשר והצד השני לא מתאמץ בחזרה. אז אם אני מפסיקה להתקשר/לבוא לבקר הקשר ישר דועך ונעלם. וכן זה מבאס אותי מאוד.
ואני תוהה האם יש כאן קשר בין עניין הבן-זוג המתעלל וחווית חוסר הערך העצמי לבין החוויה שלי מול אנשים אחרים - חברים בפוטנציה שלא מתממשים.
בן זוג מתעלל מילולית
בינתיים אף אחת לא כתבה לי
משתחררת יקרה, אני חשבתי על זה. את צריכה להבין שחלק מהעניין במרחב הווירטואלי הוא האנונימיות. מה שביקשת הוא קצת "לצאת מהחוקים". זה בהחלט לגיטימי לבקש. לגמרי לגיטימי, וגם כל הכבוד על האומץ. אבל כשמבקשים משהו שיוצא מהחוקים, ממש לא צריך להיעלב כשאין לו נענים.
שימי לב כמה תשומת לב, מחמאות והשקעה קיבלת בדף הזה. זאת בהחלט תמיכה אמיתית בזה עלייך להתרכז, לא בקשיים של אחרים להיחשף ממש.
אני ממש לא מסוגלת להיחשף עכשיו. רק חברות קרובות שלי יודעות על מה שקרה לי. מעבר לזה היום אני כמעט לא מדברת על זה.
אגב, שלא תטעי. החברות הספורות נתנו לי על הראש בתקופת ההתעללות. כלומר, בהחלט חשפתי את מה שקורה. פשוט לחברות קרובות. על כן עכשיו ממש קשה לי להיחשף ללא שליטה.
עוד אגב, הרי גם את פעם אחת לא נענית למישהי שהציעה לשוחח. את לא תרצי שהיא תיעלב. זה פשוט לא התאים לך.
חוץ מזה, יכול להיות שעוד יפנו אלייך.
ועוד חוץ מזה, אני אמשיך לקרוא פה, לכתוב ולעודד.
משתחררת יקרה, אני חשבתי על זה. את צריכה להבין שחלק מהעניין במרחב הווירטואלי הוא האנונימיות. מה שביקשת הוא קצת "לצאת מהחוקים". זה בהחלט לגיטימי לבקש. לגמרי לגיטימי, וגם כל הכבוד על האומץ. אבל כשמבקשים משהו שיוצא מהחוקים, ממש לא צריך להיעלב כשאין לו נענים.
שימי לב כמה תשומת לב, מחמאות והשקעה קיבלת בדף הזה. זאת בהחלט תמיכה אמיתית בזה עלייך להתרכז, לא בקשיים של אחרים להיחשף ממש.
אני ממש לא מסוגלת להיחשף עכשיו. רק חברות קרובות שלי יודעות על מה שקרה לי. מעבר לזה היום אני כמעט לא מדברת על זה.
אגב, שלא תטעי. החברות הספורות נתנו לי על הראש בתקופת ההתעללות. כלומר, בהחלט חשפתי את מה שקורה. פשוט לחברות קרובות. על כן עכשיו ממש קשה לי להיחשף ללא שליטה.
עוד אגב, הרי גם את פעם אחת לא נענית למישהי שהציעה לשוחח. את לא תרצי שהיא תיעלב. זה פשוט לא התאים לך.
חוץ מזה, יכול להיות שעוד יפנו אלייך.
ועוד חוץ מזה, אני אמשיך לקרוא פה, לכתוב ולעודד.
בן זוג מתעלל מילולית
ובקשר לזה:
_זה בגלל שאני יודעת שזה תוקע לו ברז רציני כי עוד אין לי מחליפ/ה, וקשה לי עם זה
לא משנה כמה הבנאדם הזה רומס אותי, אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני תוקעת לו ברז כזה_
לא יעלה על הדעת שתעבדי עם מישהו שרומס אותך, ולו דקה. אני מבטיחה לך שעוד שנה-שנתיים, כשתסתכלי אחורה על כל העניין, תתחרטי על כל יום נוסף שעבדת איתו ותחשבי שזה היה ממש לא לעניין.
אני מבטיחה לך שהוא יסתדר בעבודה. ואם לא, גם לא נורא. הוא צעיר ויתגבר על זה.
_זה בגלל שאני יודעת שזה תוקע לו ברז רציני כי עוד אין לי מחליפ/ה, וקשה לי עם זה
לא משנה כמה הבנאדם הזה רומס אותי, אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני תוקעת לו ברז כזה_
לא יעלה על הדעת שתעבדי עם מישהו שרומס אותך, ולו דקה. אני מבטיחה לך שעוד שנה-שנתיים, כשתסתכלי אחורה על כל העניין, תתחרטי על כל יום נוסף שעבדת איתו ותחשבי שזה היה ממש לא לעניין.
אני מבטיחה לך שהוא יסתדר בעבודה. ואם לא, גם לא נורא. הוא צעיר ויתגבר על זה.
-
ורד_דרור*
- הודעות: 337
- הצטרפות: 25 אפריל 2009, 21:39
- דף אישי: הדף האישי של ורד_דרור*
בן זוג מתעלל מילולית
מה את אומרת על ההצעה הבאה?
שימי תאריך עזיבה, כמו שנותנים במקום עבודה מסודר, כמו כששכירים. נאמר חודש. וזה יהיה ברור וסופי ותהיו חייבים למצוא מישהו/י בזמן הזה ולעשות חפיפה כי יש תאריך. קחי על עצמך לפרסם ולהזמין לראיונות כדי שיהיה ברור שזה אכן קורה. אני מניחה שיהיה לו קשה להסכים למישהי אחרת ואולי ינסה לדחות את התאריך כדי לא להיפרד ממך, אבל יש תאריך. זה ייתן אופק ברור וקונקרטי.
שימי תאריך עזיבה, כמו שנותנים במקום עבודה מסודר, כמו כששכירים. נאמר חודש. וזה יהיה ברור וסופי ותהיו חייבים למצוא מישהו/י בזמן הזה ולעשות חפיפה כי יש תאריך. קחי על עצמך לפרסם ולהזמין לראיונות כדי שיהיה ברור שזה אכן קורה. אני מניחה שיהיה לו קשה להסכים למישהי אחרת ואולי ינסה לדחות את התאריך כדי לא להיפרד ממך, אבל יש תאריך. זה ייתן אופק ברור וקונקרטי.
בן זוג מתעלל מילולית
נאמר חודש
ממש לא חודש. חודש זה המון זמן.
אני נשארתי עם המתעלל עוד חודש לאחר שנפרדתי ממנו. אי אפשר לתאר כמה זה היה קשה, ואיזו טעות זאת היתה.
לעזוב תוך ימים. עכשיו. אתמול.
ממש לא חודש. חודש זה המון זמן.
אני נשארתי עם המתעלל עוד חודש לאחר שנפרדתי ממנו. אי אפשר לתאר כמה זה היה קשה, ואיזו טעות זאת היתה.
לעזוב תוך ימים. עכשיו. אתמול.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
אני מסכימה עם דבריה של קוראת על הקושי להיחשף על מנת לתמוך, ועל זה שיש רגעים שזה פשוט לא מתאים, אין את המשאבים הפנימיים או המכוונות או הרצון לכך.
ואולי עוד יפנו אלייך.
שימי לב שהמסר כאן הוא שזה לא נגדך, זה בעדן, כלומר, זה לא קשור אלייך. זו הנקודה.
ו - באותה נשימה אני רוצה לומר לך -
שתשימי לב שהבור שאפשר ליפול אליו כאן הוא שאם זה לא "בגללן" אז זה "בגללי".
אם זה לא הם שאשמים אז זו אני שאשמה.
אבל לא מנסה "להוריד" את זה על האנשים האחרים, אלא להתבונן בעצמי.
נכון שחשוב להפנות את הפוקוס פנימה, אבל לא מנקודת מבט של גינוי עצמי.
האנרגיה שעלתה מהמילים שלך כאשר החלטת להטות את הפוקוס פנימה ולהתבונן על עצמך היא אנרגיה של שיפוט עצמי.
(זו התחושה שהיתה לי. זה עלה יותר מהמנגינה ופחות מהמילים. אם זה לא מדוייק לך - תקני אותי, בסדר?)
זו נקודה חשובה לא רק לנושא הזה כרגע,
אלא לאורך כל הדרך של צמיחה ועבודה פנימית: ברגע הטיית הפוקוס דרושה הרבה תשומת לב כדי לוודא שהמשקפיים שאת מרכיבה הן של חמלה ואחריות ולא של הַאַשַמה.
כי אז את נשארת בסקלאה של האשמה במקום לעבור לסקאלה של חמלה ואהבה.
הרעיון הוא לעבור סקאלה.
האוטומט שלנו משאיר אותנו על אותה סקאלה, זה אוטומטי לגמרי. אל תכעסי על עצמך על כך,
רק שאם אנחנו כבר מתחילים לעשות עבודה, ומנסים באופן אקטיבי לשנות נקודת מבט, חשוב לדייק ולא רק להסתובב ב- 180 מעלות (להביט פנימה במקום החוצה) אלא גם לקפוץ לנתיב המקביל:
נתיב של אהבה ולא האַשמה.
אז בואי נביט עליך באהבה:
_האם יש משהו שאני משדרת שגורם לאנשים לפחד להתקרב אליי?
גם בחיים האמיתיים, אין לי המון חברים. יש לי שתי חברות קרובות וזהו. עם שאר האנשים קשה לי ליצור קשרים משמעותיים שמחזיקים מעמד למרות שניסיתי. בסוף תמיד יוצא שאני זאת שאקטיבית בקשר והצד השני לא מתאמץ בחזרה. אז אם אני מפסיקה להתקשר/לבוא לבקר הקשר ישר דועך ונעלם. וכן זה מבאס אותי מאוד.
ואני תוהה האם יש כאן קשר בין עניין הבן-זוג המתעלל וחווית חוסר הערך העצמי לבין החוויה שלי מול אנשים אחרים - חברים בפוטנציה שלא מתממשים._
יכול להיות.
תנסי לבדוק מהי החוויה שאת חווה בתחילתם של קשרים כאלה? אל תוך איזו תחושה את נכנסת בתוך ההתנסויות הללו?
מה את מרגישה? אלו חששות עולים?
כל אלה יוכלו לכוון אותנו לדייק את הדפוס, ולהביט עליו ברכות ובחמלה.
.
ורעיון:
מה דעתך לפנות לנשים שכתבו בעבר בדפים דומים אחרים? אולי הן לא עוקבות אחרי הדף שלך? אולי הן עוקבות רק אחת לתקופה וטרם ראו את הבקשה שלך?
ואולי עוד יפנו אלייך.
שימי לב שהמסר כאן הוא שזה לא נגדך, זה בעדן, כלומר, זה לא קשור אלייך. זו הנקודה.
ו - באותה נשימה אני רוצה לומר לך -
שתשימי לב שהבור שאפשר ליפול אליו כאן הוא שאם זה לא "בגללן" אז זה "בגללי".
אם זה לא הם שאשמים אז זו אני שאשמה.
אבל לא מנסה "להוריד" את זה על האנשים האחרים, אלא להתבונן בעצמי.
נכון שחשוב להפנות את הפוקוס פנימה, אבל לא מנקודת מבט של גינוי עצמי.
האנרגיה שעלתה מהמילים שלך כאשר החלטת להטות את הפוקוס פנימה ולהתבונן על עצמך היא אנרגיה של שיפוט עצמי.
(זו התחושה שהיתה לי. זה עלה יותר מהמנגינה ופחות מהמילים. אם זה לא מדוייק לך - תקני אותי, בסדר?)
זו נקודה חשובה לא רק לנושא הזה כרגע,
אלא לאורך כל הדרך של צמיחה ועבודה פנימית: ברגע הטיית הפוקוס דרושה הרבה תשומת לב כדי לוודא שהמשקפיים שאת מרכיבה הן של חמלה ואחריות ולא של הַאַשַמה.
כי אז את נשארת בסקלאה של האשמה במקום לעבור לסקאלה של חמלה ואהבה.
הרעיון הוא לעבור סקאלה.
האוטומט שלנו משאיר אותנו על אותה סקאלה, זה אוטומטי לגמרי. אל תכעסי על עצמך על כך
,רק שאם אנחנו כבר מתחילים לעשות עבודה, ומנסים באופן אקטיבי לשנות נקודת מבט, חשוב לדייק ולא רק להסתובב ב- 180 מעלות (להביט פנימה במקום החוצה) אלא גם לקפוץ לנתיב המקביל:
נתיב של אהבה ולא האַשמה.
אז בואי נביט עליך באהבה:
_האם יש משהו שאני משדרת שגורם לאנשים לפחד להתקרב אליי?
גם בחיים האמיתיים, אין לי המון חברים. יש לי שתי חברות קרובות וזהו. עם שאר האנשים קשה לי ליצור קשרים משמעותיים שמחזיקים מעמד למרות שניסיתי. בסוף תמיד יוצא שאני זאת שאקטיבית בקשר והצד השני לא מתאמץ בחזרה. אז אם אני מפסיקה להתקשר/לבוא לבקר הקשר ישר דועך ונעלם. וכן זה מבאס אותי מאוד.
ואני תוהה האם יש כאן קשר בין עניין הבן-זוג המתעלל וחווית חוסר הערך העצמי לבין החוויה שלי מול אנשים אחרים - חברים בפוטנציה שלא מתממשים._
יכול להיות.
תנסי לבדוק מהי החוויה שאת חווה בתחילתם של קשרים כאלה? אל תוך איזו תחושה את נכנסת בתוך ההתנסויות הללו?
מה את מרגישה? אלו חששות עולים?
כל אלה יוכלו לכוון אותנו לדייק את הדפוס, ולהביט עליו ברכות ובחמלה.
.
ורעיון:
מה דעתך לפנות לנשים שכתבו בעבר בדפים דומים אחרים? אולי הן לא עוקבות אחרי הדף שלך? אולי הן עוקבות רק אחת לתקופה וטרם ראו את הבקשה שלך?
בן זוג מתעלל מילולית
את צריכה להבין שחלק מהעניין במרחב הווירטואלי הוא האנונימיות. מה שביקשת הוא קצת "לצאת מהחוקים".
תודה קוראת, על תגובתך. אני מבינה את זה וגם אני באמת רוצה להשאר אנונימית, אבל משהו מאוד קשה לי בתמיכה האינטרנטית שלא מגובה בתמיכה אמיתית פנים-מול-פנים. שתי החברות הקרובות שלי יודעות על עניין האלימות אבל היה לי קשה ממש לדבר איתן על זה באופן מפורט והרגשתי שעם נשים שהיו שם יהיה לי יותר קל. אבל מדובר כאן כמובן על צרכים שלי, וכמובן שהצורך באנונימיות של מי שכותבת כאן הוא לגיטימי באותה מידה.
אני פשוט מנסה לעבוד על התחושה שלי של הדחייה, לא לקחת ללב אם לא כותבים לי - זה לא אישי נגדי ובמקרה כאן זה אפילו במובהק לא אישי כי אף אחת כאן לא מכירה אותי אישית כך שזה לא יכול להיות אישי!
שימי תאריך עזיבה, כמו שנותנים במקום עבודה מסודר, כמו כששכירים. נאמר חודש
ורד דרור תודה - דווקא התחברתי להצעה הזאת של חודש התראה מראש. הוא הרי ממש לא מזיז את העניינים אז ברור שאני זו שצריכה לשים את הגבול כדי שדברים יזוזו. בדיוק כמו שהוא לא מצא לעצמו דירה עד שאני שמתי גבול ברור שהוא חייב לעזוב ומהר.
לעזוב תוך ימים. עכשיו. אתמול.
את צודקת שזה צריך להעשות מהר. במקרה שלי החלטתי לתת לו שבועיים התראה - נראה לי שזה מספיק בהחלט. וגם מרגישה עם זה בנוח לגבי עצמי והזמן שאני עוד מוכנה לעזור לו בעבודה (ואגב, כרגע העבודה שלו היא מקור הפרנסה היחיד עבור הילד שלי! אני עוד לא מצאתי עבודה).
_שתשימי לב שהבור שאפשר ליפול אליו כאן הוא שאם זה לא "בגללן" אז זה "בגללי".
אם זה לא הם שאשמים אז זו אני שאשמה._
עירית - את ממש שמת את האצבע על הנקודה אצלי ותודה רבה כי זה העיר אותי
בהחלט האשמתי את עצמי! זה בטוח בגלל משהו שאני עושה לא בסדר...
ולא שמתי לב שאכן מדובר כאן בגינוי עצמי ולא בהסתכלות חומלת על עצמי.
_מהי החוויה שאת חווה בתחילתם של קשרים כאלה? אל תוך איזו תחושה את נכנסת בתוך ההתנסויות הללו?
מה את מרגישה? אלו חששות עולים?_
אני חווה בעיקר תחושה של פחד מדחייה. אולי שוב הקשר הזה יהיה חד-צדדי?? אני מרגישה לא-נינוחה, לא טבעית, כאילו שאני מנסה להתאים את עצמי כדי שהבנאדם השני לא יברח ממני. למשל, ביקרתי לאחרונה מישהי כזאת (חברה-לעתיד בפוטנציה) עם ילד בגיל של הילד שלי שהוא עדיין בחיתולים. היא שאלה אותי על שיטת הקשב כי ידעה שגידלתי אותו בלי חיתול. והרגשתי ממש לא בנוח לספר לה שהילד שלי היה כבר יבש לגמרי בגיל שבעה חודשים. כאילו שאני "מפארת" את עצמי על חשבונה. ולא רציתי שהיא תרגיש "רע" שהילד שלה בן אוטוטו שלוש ועוד עם חיתול. אז סיפרתי לה על קשב אבל עם הרבה הסתייגויות: זה לא קל ויש נסיגות וכו וכו רק כדי שהיא תרגיש טוב ולא תברח ממני.
וזה היה לא מזמן, כך שהייתי די מודעת לזה שאני עושה את זה בזמן אמת, אך החוויה הפנימית נותרה בעינה.
אגב, מאז היא לא יצרה איתי קשר
כלומר שוב הרגשתי את חווית הדחיה, שמשהו בי פגום ולכן לא רוצים לשמור איתי על קשר.
עולות לי עוד מחשבות אבל חייבת לסיים עכשיו... תודה לכן ואשמח להמשיך לשמוע את מחשבותיכן.
זוכרת ומפנימה את דברי "קוראת":
שימי לב כמה תשומת לב, מחמאות והשקעה קיבלת בדף הזה. זאת בהחלט תמיכה אמיתית בזה עלייך להתרכז
@}
תודה קוראת, על תגובתך. אני מבינה את זה וגם אני באמת רוצה להשאר אנונימית, אבל משהו מאוד קשה לי בתמיכה האינטרנטית שלא מגובה בתמיכה אמיתית פנים-מול-פנים. שתי החברות הקרובות שלי יודעות על עניין האלימות אבל היה לי קשה ממש לדבר איתן על זה באופן מפורט והרגשתי שעם נשים שהיו שם יהיה לי יותר קל. אבל מדובר כאן כמובן על צרכים שלי, וכמובן שהצורך באנונימיות של מי שכותבת כאן הוא לגיטימי באותה מידה.
אני פשוט מנסה לעבוד על התחושה שלי של הדחייה, לא לקחת ללב אם לא כותבים לי - זה לא אישי נגדי ובמקרה כאן זה אפילו במובהק לא אישי כי אף אחת כאן לא מכירה אותי אישית כך שזה לא יכול להיות אישי!
שימי תאריך עזיבה, כמו שנותנים במקום עבודה מסודר, כמו כששכירים. נאמר חודש
ורד דרור תודה - דווקא התחברתי להצעה הזאת של חודש התראה מראש. הוא הרי ממש לא מזיז את העניינים אז ברור שאני זו שצריכה לשים את הגבול כדי שדברים יזוזו. בדיוק כמו שהוא לא מצא לעצמו דירה עד שאני שמתי גבול ברור שהוא חייב לעזוב ומהר.
לעזוב תוך ימים. עכשיו. אתמול.
את צודקת שזה צריך להעשות מהר. במקרה שלי החלטתי לתת לו שבועיים התראה - נראה לי שזה מספיק בהחלט. וגם מרגישה עם זה בנוח לגבי עצמי והזמן שאני עוד מוכנה לעזור לו בעבודה (ואגב, כרגע העבודה שלו היא מקור הפרנסה היחיד עבור הילד שלי! אני עוד לא מצאתי עבודה).
_שתשימי לב שהבור שאפשר ליפול אליו כאן הוא שאם זה לא "בגללן" אז זה "בגללי".
אם זה לא הם שאשמים אז זו אני שאשמה._
עירית - את ממש שמת את האצבע על הנקודה אצלי ותודה רבה כי זה העיר אותי
בהחלט האשמתי את עצמי! זה בטוח בגלל משהו שאני עושה לא בסדר...
ולא שמתי לב שאכן מדובר כאן בגינוי עצמי ולא בהסתכלות חומלת על עצמי.
_מהי החוויה שאת חווה בתחילתם של קשרים כאלה? אל תוך איזו תחושה את נכנסת בתוך ההתנסויות הללו?
מה את מרגישה? אלו חששות עולים?_
אני חווה בעיקר תחושה של פחד מדחייה. אולי שוב הקשר הזה יהיה חד-צדדי?? אני מרגישה לא-נינוחה, לא טבעית, כאילו שאני מנסה להתאים את עצמי כדי שהבנאדם השני לא יברח ממני. למשל, ביקרתי לאחרונה מישהי כזאת (חברה-לעתיד בפוטנציה) עם ילד בגיל של הילד שלי שהוא עדיין בחיתולים. היא שאלה אותי על שיטת הקשב כי ידעה שגידלתי אותו בלי חיתול. והרגשתי ממש לא בנוח לספר לה שהילד שלי היה כבר יבש לגמרי בגיל שבעה חודשים. כאילו שאני "מפארת" את עצמי על חשבונה. ולא רציתי שהיא תרגיש "רע" שהילד שלה בן אוטוטו שלוש ועוד עם חיתול. אז סיפרתי לה על קשב אבל עם הרבה הסתייגויות: זה לא קל ויש נסיגות וכו וכו רק כדי שהיא תרגיש טוב ולא תברח ממני.
וזה היה לא מזמן, כך שהייתי די מודעת לזה שאני עושה את זה בזמן אמת, אך החוויה הפנימית נותרה בעינה.
אגב, מאז היא לא יצרה איתי קשר
כלומר שוב הרגשתי את חווית הדחיה, שמשהו בי פגום ולכן לא רוצים לשמור איתי על קשר.
עולות לי עוד מחשבות אבל חייבת לסיים עכשיו... תודה לכן ואשמח להמשיך לשמוע את מחשבותיכן.
זוכרת ומפנימה את דברי "קוראת":
שימי לב כמה תשומת לב, מחמאות והשקעה קיבלת בדף הזה. זאת בהחלט תמיכה אמיתית בזה עלייך להתרכז
@}
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
בן זוג מתעלל מילולית
שוב הרגשתי את חווית הדחיה, שמשהו בי פגום ולכן לא רוצים לשמור איתי על קשר.
מאוד מכירה את המקום הזה. מאוד !
גם את הסיטואציה שתיארת שלא רצית 'להשוויץ' מדי כדי שהיא לא תרגיש רע.
אגב, מאז היא לא יצרה איתי קשר
אולי היא חושבת את אותו הדבר?
מאוד מכירה את המקום הזה. מאוד !
גם את הסיטואציה שתיארת שלא רצית 'להשוויץ' מדי כדי שהיא לא תרגיש רע.
אגב, מאז היא לא יצרה איתי קשר
אולי היא חושבת את אותו הדבר?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
אני חווה בעיקר תחושה של פחד מדחייה. אולי שוב הקשר הזה יהיה חד-צדדי?? אני מרגישה לא-נינוחה, לא טבעית, כאילו שאני מנסה להתאים את עצמי כדי שהבנאדם השני לא יברח ממני. למשל, ביקרתי לאחרונה מישהי כזאת (חברה-לעתיד בפוטנציה) עם ילד בגיל של הילד שלי שהוא עדיין בחיתולים. היא שאלה אותי על שיטת הקשב כי ידעה שגידלתי אותו בלי חיתול. והרגשתי ממש לא בנוח לספר לה שהילד שלי היה כבר יבש לגמרי בגיל שבעה חודשים. כאילו שאני "מפארת" את עצמי על חשבונה. ולא רציתי שהיא תרגיש "רע" שהילד שלה בן אוטוטו שלוש ועוד עם חיתול. אז סיפרתי לה על קשב אבל עם הרבה הסתייגויות: זה לא קל ויש נסיגות וכו וכו רק כדי שהיא תרגיש טוב ולא תברח ממני.
כן, חוויית חוסר-הערך גורמת לך להשתמש במנגנון ההגנה האוטומטי שמתבסס על המחשבה (האשלייתית כמובן) שאם את תתאימי את עצמך לכל אלה שאת רוצה בחברתם, הם ירצו בחברתך.
שבאופן טבעי ופשוט, ככה סתם, אם לא תתאימי את עצמך, אם לא תתאמצי ותעשי משהו - הם לא ירצו.
זו מהות חוויית חוסר הערך.
מעין ברירת מחדל שגורמת לך תמיד להאמין שאם לא תרַצי אותם, שאם לא תהיי כפי שהם חושבים שאת צריכה להיות, שאם תרגיזי אותם, שאם תגרמי להם לחוש אי נוחות כלשהי, שאם לא תקטיני את עצמך כדי לא לאיים עליהם – הם ידחו אותך,
ובעצם הדחייה הם יעוררו לחיים את חוויית חוסר הערך ששוכנת בתוכך. לפעמים רדומה ולפעמים חיה ומכאיבה. אבל תמיד ברקע.
זה כאילו שברקע, בעיקר ברובד הלא מודע, ברור לך שזה כך. שהם לא ירצו אותך.
שאין מצב שהם כן. כאשר לפעמים קורה ההיפך והם נענים לך בחיוב, זה עשוי אפילו להפתיע אותך. "וואלה? היא באמת רוצה בחברתי? למה? מה לא בסדר פה?".
המצב "ה-בסדר", המצב הנורמטיבי מבחינתך, זה שבעינייך "ראוי" לך, הוא של דחייה.
וכמו שקורה מול מרבית הדפוסים של שלילה עצמית,
עמדת המוצא הזאת גורמת לך להביט על העולם ועל עצמך דרך קבע מבעד למשקפיים של אנשים אחרים.
איך היא תגיב? מה הוא יחשוב? הוא יאהב את זה? הוא לא יאהב? זה ירגיז אותה? זה יאיים עליה?
וכתוצאה מכך,
השימוש הקבוע במשקפיים של אנשים אחרים גרם לך עם השנים להתרחק מאוד מהקול הפנימי שלך,
להפסיק להקשיב לו ולהתחיל לאמץ לעצמך קולות של אחרים, לשזור בתוך הקול הפנימי שלך קולות של אנשים אחרים, ולעיתים אף לטעות ולהאמין שזה הקול האותנטי שלך עצמך.
לחיות לאורך זמן, מאוד רחוקה מעצמך, מנוכרת אל עצמך, אל המהות האמיתית שלך.
.
וזה היה לא מזמן, כך שהייתי די מודעת לזה שאני עושה את זה בזמן אמת, אך החוויה הפנימית נותרה בעינה.
מאוד טבעי שהחוויה עדיין תישאר למרות המודעות אליה.
בשלב הזה היא עוד לא השתחררה - עכשיו את סוללת את הדרך לקראת השחרור שלה.
השלב הזה של זיהוי החוויה ומודעות לה (מבלי שיהיה עדיין כל שינוי) הוא קריטי בדרך לשחרור אמיתי, כזה שנעשה מבפנים.
כדי להיות מסוגלת למוסס את המנגנון את צריכה קודם כל לזהות ולהכיר אותו ביסודיות.
זה יסוד שחשוב לבנות, וזה שלב חשוב.
לכן, עצם זה שהחוויה נותרה בעינה למרות המודעות אינו מעיד על תקיעות.
ואם את מרגישה שצברת מספיק רגעים של זיהוי החוויה ושל זיהוי המנגנון שיוצר אותה,
אפשר לעבור לשלב הבא של השחרור. תגידי כשאת מרגישה מוכנה ובשלה לכך.
.
בינתיים, או במקביל,
אני רוצה להציע לך התבוננות מנקודת מבט נוספת, זו שהזכרתי פה, שתוכל מאוד לקדם אותך בהמשך הדרך (זה עוד יסוד חשוב שאת יכולה לבנות). תבדקי אם את מתחברת לזה כרגע:
נסי לבדוק עם עצמך בזמן אמת, בכל פעם שאת מצליחה לשים לב: של מי המשקפיים שבעדם אני מביטה כעת על עצמי או על הסיטואציה?
האם הם שלי?
האם הם של מישהו אחר? (של מי?)
האם הם גם שלי וגם שלי מישהו אחר?
כן, חוויית חוסר-הערך גורמת לך להשתמש במנגנון ההגנה האוטומטי שמתבסס על המחשבה (האשלייתית כמובן) שאם את תתאימי את עצמך לכל אלה שאת רוצה בחברתם, הם ירצו בחברתך.
שבאופן טבעי ופשוט, ככה סתם, אם לא תתאימי את עצמך, אם לא תתאמצי ותעשי משהו - הם לא ירצו.
זו מהות חוויית חוסר הערך.
מעין ברירת מחדל שגורמת לך תמיד להאמין שאם לא תרַצי אותם, שאם לא תהיי כפי שהם חושבים שאת צריכה להיות, שאם תרגיזי אותם, שאם תגרמי להם לחוש אי נוחות כלשהי, שאם לא תקטיני את עצמך כדי לא לאיים עליהם – הם ידחו אותך,
ובעצם הדחייה הם יעוררו לחיים את חוויית חוסר הערך ששוכנת בתוכך. לפעמים רדומה ולפעמים חיה ומכאיבה. אבל תמיד ברקע.
זה כאילו שברקע, בעיקר ברובד הלא מודע, ברור לך שזה כך. שהם לא ירצו אותך.
שאין מצב שהם כן. כאשר לפעמים קורה ההיפך והם נענים לך בחיוב, זה עשוי אפילו להפתיע אותך. "וואלה? היא באמת רוצה בחברתי? למה? מה לא בסדר פה?".
המצב "ה-בסדר", המצב הנורמטיבי מבחינתך, זה שבעינייך "ראוי" לך, הוא של דחייה.
וכמו שקורה מול מרבית הדפוסים של שלילה עצמית,
עמדת המוצא הזאת גורמת לך להביט על העולם ועל עצמך דרך קבע מבעד למשקפיים של אנשים אחרים.
איך היא תגיב? מה הוא יחשוב? הוא יאהב את זה? הוא לא יאהב? זה ירגיז אותה? זה יאיים עליה?
וכתוצאה מכך,
השימוש הקבוע במשקפיים של אנשים אחרים גרם לך עם השנים להתרחק מאוד מהקול הפנימי שלך,
להפסיק להקשיב לו ולהתחיל לאמץ לעצמך קולות של אחרים, לשזור בתוך הקול הפנימי שלך קולות של אנשים אחרים, ולעיתים אף לטעות ולהאמין שזה הקול האותנטי שלך עצמך.
לחיות לאורך זמן, מאוד רחוקה מעצמך, מנוכרת אל עצמך, אל המהות האמיתית שלך.
.
וזה היה לא מזמן, כך שהייתי די מודעת לזה שאני עושה את זה בזמן אמת, אך החוויה הפנימית נותרה בעינה.
מאוד טבעי שהחוויה עדיין תישאר למרות המודעות אליה.
בשלב הזה היא עוד לא השתחררה - עכשיו את סוללת את הדרך לקראת השחרור שלה.
השלב הזה של זיהוי החוויה ומודעות לה (מבלי שיהיה עדיין כל שינוי) הוא קריטי בדרך לשחרור אמיתי, כזה שנעשה מבפנים.
כדי להיות מסוגלת למוסס את המנגנון את צריכה קודם כל לזהות ולהכיר אותו ביסודיות.
זה יסוד שחשוב לבנות, וזה שלב חשוב.
לכן, עצם זה שהחוויה נותרה בעינה למרות המודעות אינו מעיד על תקיעות.
ואם את מרגישה שצברת מספיק רגעים של זיהוי החוויה ושל זיהוי המנגנון שיוצר אותה,
אפשר לעבור לשלב הבא של השחרור. תגידי כשאת מרגישה מוכנה ובשלה לכך
..
בינתיים, או במקביל,
אני רוצה להציע לך התבוננות מנקודת מבט נוספת, זו שהזכרתי פה, שתוכל מאוד לקדם אותך בהמשך הדרך (זה עוד יסוד חשוב שאת יכולה לבנות). תבדקי אם את מתחברת לזה כרגע:
נסי לבדוק עם עצמך בזמן אמת, בכל פעם שאת מצליחה לשים לב: של מי המשקפיים שבעדם אני מביטה כעת על עצמי או על הסיטואציה?
האם הם שלי?
האם הם של מישהו אחר? (של מי?)
האם הם גם שלי וגם שלי מישהו אחר?
בן זוג מתעלל מילולית
_אגב, מאז היא לא יצרה איתי קשר
אולי היא חושבת את אותו הדבר?_
אולי זה מה שהיא חושבת, אני לא יודעת אבל אני זו שהייתי אקטיבית ויזמתי את הפגישה בינינו
התקשרתי אליה לתאם, נסעתי עד אליה מרחק של כחצי שעה מהבית שלנו וכשעזבתי הזמנתי אותה לבקר אצלנו בחום.
אבל היא לא יצרה קשר. זה היה לפני כשבועיים וחצי
וזאת סיטואציה שחזרה על עצמה לא פעם ולא פעמיים מול אנשים שונים. כלומר "תחזוקת" הקשר תלויה רק בי ואם אני לא אתקשר אז הקשר יתנתק. הייתי רוצה חברות הדדית וזורמת, לא חברות חד-צדדית
זה כאילו שברקע, בעיקר ברובד הלא מודע, ברור לך שזה כך. שהם לא ירצו אותך.
נכון. זה ממש ככה. וכשאני רואה את זה כך בפשטות ובברור, עולה בי השאלה: מתי נצרב בי הדפוס הזוועתי הזה שאני לא ראויה ולא רצויה בעולם? הרי ההורים שלי באמת היו מקסימים ואוהבים וקיבלו אותי ואת אחי כמו שאנחנו. אבל כמו שכבר ציינתי בבי"ס חוויתי המון דחיה. האם יכול להיות שהאהבה שקיבלתי בבית הורי לא הייתה מספיקה כדי לפצות על הדחייה של הילדים האחרים? וזה גורם לי לתהיות גם לגבי הילד שלי כי הוא גם קצת עוף מוזר כזה, והאם האהבה והחום והקבלה שאני מרעיפה עליו לא יספיקו לו כדי לצרוב בו את הידיעה שהוא ראוי, רצוי ומקסים בדיוק כפי שהוא?
_ואם את מרגישה שצברת מספיק רגעים של זיהוי החוויה ושל זיהוי המנגנון שיוצר אותה,
אפשר לעבור לשלב הבא של השחרור. תגידי כשאת מרגישה מוכנה ובשלה לכך ._
אוהו בשלה ועוד איך!!
אני יכולה לתת לך עשרים דוגמאות שבהן זיהיתי שזה מה שאני עושה - מחפשת אישור של אחרים ומנסה לרצות אותם ולהגיד את הדבר שישמע הכי "מתאים" באותו רגע כדי שיחבבו אותי. כמובן שבאופן פרדוקסלי יכול להיות שהרצון לרצות כל הזמן הוא זה שמרחיק ממני אנשים, כי נודף ממני ריח של חוסר-אותנטיות.
נסי לבדוק עם עצמך בזמן אמת, בכל פעם שאת מצליחה לשים לב: של מי המשקפיים שבעדם אני מביטה כעת על עצמי או על הסיטואציה?
תודה על התרגיל - אימצתי. אנסה אותו בפעם הבאה שסיטואציה כזו תעלה
ותודה רבה בכלל על הכל
אולי היא חושבת את אותו הדבר?_
אולי זה מה שהיא חושבת, אני לא יודעת אבל אני זו שהייתי אקטיבית ויזמתי את הפגישה בינינו
התקשרתי אליה לתאם, נסעתי עד אליה מרחק של כחצי שעה מהבית שלנו וכשעזבתי הזמנתי אותה לבקר אצלנו בחום.
אבל היא לא יצרה קשר. זה היה לפני כשבועיים וחצי
וזאת סיטואציה שחזרה על עצמה לא פעם ולא פעמיים מול אנשים שונים. כלומר "תחזוקת" הקשר תלויה רק בי ואם אני לא אתקשר אז הקשר יתנתק. הייתי רוצה חברות הדדית וזורמת, לא חברות חד-צדדית
זה כאילו שברקע, בעיקר ברובד הלא מודע, ברור לך שזה כך. שהם לא ירצו אותך.
נכון. זה ממש ככה. וכשאני רואה את זה כך בפשטות ובברור, עולה בי השאלה: מתי נצרב בי הדפוס הזוועתי הזה שאני לא ראויה ולא רצויה בעולם? הרי ההורים שלי באמת היו מקסימים ואוהבים וקיבלו אותי ואת אחי כמו שאנחנו. אבל כמו שכבר ציינתי בבי"ס חוויתי המון דחיה. האם יכול להיות שהאהבה שקיבלתי בבית הורי לא הייתה מספיקה כדי לפצות על הדחייה של הילדים האחרים? וזה גורם לי לתהיות גם לגבי הילד שלי כי הוא גם קצת עוף מוזר כזה, והאם האהבה והחום והקבלה שאני מרעיפה עליו לא יספיקו לו כדי לצרוב בו את הידיעה שהוא ראוי, רצוי ומקסים בדיוק כפי שהוא?
_ואם את מרגישה שצברת מספיק רגעים של זיהוי החוויה ושל זיהוי המנגנון שיוצר אותה,
אפשר לעבור לשלב הבא של השחרור. תגידי כשאת מרגישה מוכנה ובשלה לכך ._
אוהו בשלה ועוד איך!!
אני יכולה לתת לך עשרים דוגמאות שבהן זיהיתי שזה מה שאני עושה - מחפשת אישור של אחרים ומנסה לרצות אותם ולהגיד את הדבר שישמע הכי "מתאים" באותו רגע כדי שיחבבו אותי. כמובן שבאופן פרדוקסלי יכול להיות שהרצון לרצות כל הזמן הוא זה שמרחיק ממני אנשים, כי נודף ממני ריח של חוסר-אותנטיות.
נסי לבדוק עם עצמך בזמן אמת, בכל פעם שאת מצליחה לשים לב: של מי המשקפיים שבעדם אני מביטה כעת על עצמי או על הסיטואציה?
תודה על התרגיל - אימצתי. אנסה אותו בפעם הבאה שסיטואציה כזו תעלה
ותודה רבה בכלל על הכל
בן זוג מתעלל מילולית
משתחררת יקרה,
בנוגע ל בינתיים אף אחת לא כתבה לי בהתחלה התבאסתי קצת
עיינתי בדף מההתחלה וקצת כעסתי עלייך... עד האמצע מצאתי יותר מ-3 נשים שהציעו לך להיות בקשר איתן (בנה, מתחילה להבין ועוד אחת או שתיים). והן כאלה שעברו דברים דומים ונפרדו מבני הזוג.
אז:
חזקי ואמצי
בנוגע ל בינתיים אף אחת לא כתבה לי בהתחלה התבאסתי קצת
עיינתי בדף מההתחלה וקצת כעסתי עלייך... עד האמצע מצאתי יותר מ-3 נשים שהציעו לך להיות בקשר איתן (בנה, מתחילה להבין ועוד אחת או שתיים). והן כאלה שעברו דברים דומים ונפרדו מבני הזוג.
אז:
- למה לא פשוט פנית אליהן עכשיו?
- למה לא פנית אליהן אז? ואם לא פנית, אז למה את נעלבת עכשיו, כשלך היה "מותר" לא ליצור קשר עם כאלה שהציעו לך?
חזקי ואמצי
בן זוג מתעלל מילולית
אה, וגם קוראת ומבינה הציעה את זה
בן זוג מתעלל מילולית
קוראת יקרה
תודה לך על האיכפתיות (ממש עברת על הדף לחפש נשים שהציעו להפגש איתי - איך אני לא חשבתי על זה??)
כשהתחלתי לכתוב את הדף היינו בחו"ל והקשר האישי היה יותר מסובך.
עכשיו עלה בי הצורך ממש ממש חזק וכנראה שלא היה מספיק חזק בתחילת הדף, לדבר ישירות עם נשים שעברו את זה.
מקווה שאת פחות כועסת עליי עכשיו
<מצד שני אני עובדת עכשיו על לראות את עצמי דרך העיניים שלי ולא של האחרים אז את מוזמנת להמשיך לכעוס עליי! -איך עושים אייקון של מוציא לשון??>
תודה לך על האיכפתיות (ממש עברת על הדף לחפש נשים שהציעו להפגש איתי - איך אני לא חשבתי על זה??)
כשהתחלתי לכתוב את הדף היינו בחו"ל והקשר האישי היה יותר מסובך.
עכשיו עלה בי הצורך ממש ממש חזק וכנראה שלא היה מספיק חזק בתחילת הדף, לדבר ישירות עם נשים שעברו את זה.
מקווה שאת פחות כועסת עליי עכשיו
<מצד שני אני עובדת עכשיו על לראות את עצמי דרך העיניים שלי ולא של האחרים אז את מוזמנת להמשיך לכעוס עליי! -איך עושים אייקון של מוציא לשון??>
-
ראויה_לאהבה*
- הודעות: 167
- הצטרפות: 09 יוני 2006, 15:51
בן זוג מתעלל מילולית
את מוזמנת להמשיך לכעוס עליי! -איך עושים אייקון של מוציא לשון??>
כל הכבוד!
כל הכבוד!בן זוג מתעלל מילולית
אז את מוזמנת להמשיך לכעוס עליי!
טוב
עכשיו עלה בי הצורך ממש ממש חזק וכנראה שלא היה מספיק חזק בתחילת הדף, לדבר ישירות עם נשים שעברו את זה.
אני, אגב, לא תמהתי על זה שלא ענית לפניותיהן אז. אלא על עצם זה זה שהתבאסת או נעלבת עכשיו שלא פנו אלייך, בעוד שהרי כשלך לא היה מתאים (וזה בסדר גמור שלא היה לך מתאים) אז לא ענית לפניות אלייך.
וברצינות. אולי תפני לאחת מהנשים שהציעו לדבר איתך? כתבי להן בדפים שלהן. אולי הן יראו את פנייתך.
אני עובדת עכשיו על לראות את עצמי דרך העיניים שלי ולא של האחרים
מצוין
טוב
עכשיו עלה בי הצורך ממש ממש חזק וכנראה שלא היה מספיק חזק בתחילת הדף, לדבר ישירות עם נשים שעברו את זה.
אני, אגב, לא תמהתי על זה שלא ענית לפניותיהן אז. אלא על עצם זה זה שהתבאסת או נעלבת עכשיו שלא פנו אלייך, בעוד שהרי כשלך לא היה מתאים (וזה בסדר גמור שלא היה לך מתאים) אז לא ענית לפניות אלייך.
וברצינות. אולי תפני לאחת מהנשים שהציעו לדבר איתך? כתבי להן בדפים שלהן. אולי הן יראו את פנייתך.
אני עובדת עכשיו על לראות את עצמי דרך העיניים שלי ולא של האחרים
מצוין
בן זוג מתעלל מילולית
שכחתי לשאול, האם הודעת לבעלך לשעבר שאת עוזבת את העבודה?
אם כן, אנא עדכני.
ואל תשכחי שאת אמיצה וחזקה.
אם כן, אנא עדכני.
ואל תשכחי שאת אמיצה וחזקה.
בן זוג מתעלל מילולית
טוב אז היום התחיל ממש טוב ואז הדרדר אל פי תהום
הייתה לי שיחה עם חברה טובה ועוד שיחה עם אחת מהכותבות בדף הזה (תודה רבה לך יקירתי...)
ויצאתי עם המון תובנות מעניינות לגבי עצמי ולגבי הכוון שאליו אני צריכה להוביל את הפרידה
אבל בין התובנות התיאורטיות למציאות יש פער גדול מידי
ריב סביב נושא קטן יחסית הפך במהרה למרתון צעקות וקללות למרחקים ארוכים (ליד הילד למען השם!!!)
לא יאומן המילים שיצאו לי מהפה היום. אני לא מאמינה שיש לי יכולת לדבר ככה, זה פשוט זעזע אותי
הוא אמר לי שהוא שונא אותי והלוואי שאני אמות ואמרתי לו הלוואי שאתה תמות, הלוואי שתיסע למקסיקו ותתאבד
והמשכנו ככה עוד קצת עד שתפסתי את עצמי ואמרתי לו שאם הוא לא סותם את הפה מיד אני תולשת לו את הביצים
לפחות זה סיים את המרתון
עכשיו אני יושבת כאן
כואבת, עצובה
אכולת רגשות אשם על זה שהילד שוב נחשף לחרא הזה
אולי באמת עדיף שאחד מאיתנו ימות מאשר כל היאוש והרעל הזה
אנחנו הורסים לילד את החיים
לא יכולה לשאת את הכאב הזה עוד
מחפשת מהיכן לשאוב כוחות לחזור לתפקד אחרי דבר כזה
לחזור למוטיבציה לשינוי, לפרואקטיביות
מוצאת רק כוחות לבכות ולבכות
אולי צריכה להחזיר את הניק הדיכאוני שהיה לי מקודם, כי אני מרגישה הכי רחוקה שיש משחרור פנימי אמיתי ושחרור חיצוני מהבנאדם הזה
הייתה לי שיחה עם חברה טובה ועוד שיחה עם אחת מהכותבות בדף הזה (תודה רבה לך יקירתי...)
ויצאתי עם המון תובנות מעניינות לגבי עצמי ולגבי הכוון שאליו אני צריכה להוביל את הפרידה
אבל בין התובנות התיאורטיות למציאות יש פער גדול מידי
ריב סביב נושא קטן יחסית הפך במהרה למרתון צעקות וקללות למרחקים ארוכים (ליד הילד למען השם!!!)
לא יאומן המילים שיצאו לי מהפה היום. אני לא מאמינה שיש לי יכולת לדבר ככה, זה פשוט זעזע אותי
הוא אמר לי שהוא שונא אותי והלוואי שאני אמות ואמרתי לו הלוואי שאתה תמות, הלוואי שתיסע למקסיקו ותתאבד
והמשכנו ככה עוד קצת עד שתפסתי את עצמי ואמרתי לו שאם הוא לא סותם את הפה מיד אני תולשת לו את הביצים
לפחות זה סיים את המרתון
עכשיו אני יושבת כאן
כואבת, עצובה
אכולת רגשות אשם על זה שהילד שוב נחשף לחרא הזה
אולי באמת עדיף שאחד מאיתנו ימות מאשר כל היאוש והרעל הזה
אנחנו הורסים לילד את החיים
לא יכולה לשאת את הכאב הזה עוד
מחפשת מהיכן לשאוב כוחות לחזור לתפקד אחרי דבר כזה
לחזור למוטיבציה לשינוי, לפרואקטיביות
מוצאת רק כוחות לבכות ולבכות
אולי צריכה להחזיר את הניק הדיכאוני שהיה לי מקודם, כי אני מרגישה הכי רחוקה שיש משחרור פנימי אמיתי ושחרור חיצוני מהבנאדם הזה
בן זוג מתעלל מילולית
ריב סביב נושא קטן יחסית הפך במהרה למרתון צעקות וקללות למרחקים ארוכים (ליד הילד למען השם!!!)
משתחררת, האם מותר להשתמש במלים ברורות, ללא ריכוך וייפוי?
עלייך לקבל החלטה. בלי התחמקויות ובלי דחיות ובלי הסברים.
אם את רוצה לחסל את האלימות את צריכה להפסיק להתראות איתו לחלוטין. זה אפשרי. להגיד "שלום" כשהוא בא לקחת את הילד. וזהו.
שיהיה לך ברור שכל עוד את רואה אותו, את בוחרת בדעה צלולה להמשיך את האלימות כלפייך ואת בוחרת בדעה צלולה שהבן שלך ייחשף לזה, ואת בוחרת בדעה צלולה להיסחף לאלימות.
את רוצה את החיים שלך מחדש? זהו! עכשיו! ממחר את לא עובדת איתו יותר (קשה לך לעזוב את העבודה? התגברי על כך ועזבי) לא משכיבה איתו את הילד לישון (קשה לך להשכיב לבד את הילד? התגברי ועשי זאת. מניסיון של שנים, זה אפשרי) לא יוצאת איתו לטיול (קשה לך למצוא דברים כיפים לעשות עם הילד? התגברי ומצאי), וגם לא מתעכבת כשהוא פוגש את הילד. האמיני לי, זה אפשרי.
_מחפשת מהיכן לשאוב כוחות לחזור לתפקד אחרי דבר כזה
לחזור למוטיבציה לשינוי, לפרואקטיביות_
הכוח יגיע רק כשלא תיפגשי איתו יותר. הוא אלים ומתעלל. הוא לא ישתנה לעולמים. כל מפגש איתו, כל מפגש איתו הוא פוטנציאל להתעללות. מי שחושבת שהוא ישתנה, לא מכירה מתעללים, או שחיה באשליות.
החליטי ברגע זה מה את בוחרת.
אנחנו איתך. הראית שיש לך כוחות עצומים. השתמשי בהם. עכשיו.
משתחררת, האם מותר להשתמש במלים ברורות, ללא ריכוך וייפוי?
עלייך לקבל החלטה. בלי התחמקויות ובלי דחיות ובלי הסברים.
אם את רוצה לחסל את האלימות את צריכה להפסיק להתראות איתו לחלוטין. זה אפשרי. להגיד "שלום" כשהוא בא לקחת את הילד. וזהו.
שיהיה לך ברור שכל עוד את רואה אותו, את בוחרת בדעה צלולה להמשיך את האלימות כלפייך ואת בוחרת בדעה צלולה שהבן שלך ייחשף לזה, ואת בוחרת בדעה צלולה להיסחף לאלימות.
את רוצה את החיים שלך מחדש? זהו! עכשיו! ממחר את לא עובדת איתו יותר (קשה לך לעזוב את העבודה? התגברי על כך ועזבי) לא משכיבה איתו את הילד לישון (קשה לך להשכיב לבד את הילד? התגברי ועשי זאת. מניסיון של שנים, זה אפשרי) לא יוצאת איתו לטיול (קשה לך למצוא דברים כיפים לעשות עם הילד? התגברי ומצאי), וגם לא מתעכבת כשהוא פוגש את הילד. האמיני לי, זה אפשרי.
_מחפשת מהיכן לשאוב כוחות לחזור לתפקד אחרי דבר כזה
לחזור למוטיבציה לשינוי, לפרואקטיביות_
הכוח יגיע רק כשלא תיפגשי איתו יותר. הוא אלים ומתעלל. הוא לא ישתנה לעולמים. כל מפגש איתו, כל מפגש איתו הוא פוטנציאל להתעללות. מי שחושבת שהוא ישתנה, לא מכירה מתעללים, או שחיה באשליות.
החליטי ברגע זה מה את בוחרת.
אנחנו איתך. הראית שיש לך כוחות עצומים. השתמשי בהם. עכשיו.
בן זוג מתעלל מילולית
תודה ממ
את צודקת במאה אחוז ואני מעריהכ תא זה שלא עידנת את הדברים
כתבתי לו עכשיו אימייל כי לא מסוגלת להתמודד עם לדבר איתו
כתבתי לו שיש לו עד סוף החודש למצוא מישהי שתחליף אותי
שמעככשיו הוא לא נכנס לבית שלי אלא למטרת להביא או להחזיר את הילד (בדיוק כמו שתיארת)
שמעכשיו אנחנו לא מדברים יותר אחד עם השני אלא אם כן מדובר בהכרח של ממש, מקרה חירום
שמעכשיו ההפרדה הכלכלית בינינו מקבלת משנה תוקף
ושאני נחושה להפריד את החיים שלנו בין אם הוא יבחר לשתף עם זה פעולה ובין אם לאו
כי מדובר בעניין של חיים ומוות ואנחנו הורסים לילד שלנו את החיים
ואני לא אתן לזה יד יותר בשום אופן
כתבתי לו את כל השברים האלה ועכשיו רק נותר לי לקוות שאצליח לעמוד בכל מה שכתבתי בלי להתקפל
אנחנו איתך. הראית שיש לך כוחות עצומים. השתמשי בהם. עכשיו.
תזכורת לעצמי
תודה שוב
הולכת לדבר עם אמא שלי
את צודקת במאה אחוז ואני מעריהכ תא זה שלא עידנת את הדברים
כתבתי לו עכשיו אימייל כי לא מסוגלת להתמודד עם לדבר איתו
כתבתי לו שיש לו עד סוף החודש למצוא מישהי שתחליף אותי
שמעככשיו הוא לא נכנס לבית שלי אלא למטרת להביא או להחזיר את הילד (בדיוק כמו שתיארת)
שמעכשיו אנחנו לא מדברים יותר אחד עם השני אלא אם כן מדובר בהכרח של ממש, מקרה חירום
שמעכשיו ההפרדה הכלכלית בינינו מקבלת משנה תוקף
ושאני נחושה להפריד את החיים שלנו בין אם הוא יבחר לשתף עם זה פעולה ובין אם לאו
כי מדובר בעניין של חיים ומוות ואנחנו הורסים לילד שלנו את החיים
ואני לא אתן לזה יד יותר בשום אופן
כתבתי לו את כל השברים האלה ועכשיו רק נותר לי לקוות שאצליח לעמוד בכל מה שכתבתי בלי להתקפל
אנחנו איתך. הראית שיש לך כוחות עצומים. השתמשי בהם. עכשיו.
תזכורת לעצמי
תודה שוב
הולכת לדבר עם אמא שלי
בן זוג מתעלל מילולית
_תבתי לו שיש לו עד סוף החודש למצוא מישהי שתחליף אותי
שמעככשיו הוא לא נכנס לבית שלי אלא למטרת להביא או להחזיר את הילד (בדיוק כמו שתיארת)
שמעכשיו אנחנו לא מדברים יותר אחד עם השני אלא אם כן מדובר בהכרח של ממש, מקרה חירום
שמעכשיו ההפרדה הכלכלית בינינו מקבלת משנה תוקף_
משתחררת, את פשוט מ-ד-ה-י-מ-ה!! לא פחות. כל הכבוד. את עושה דבר נפלא. לעצמך ולילד שלך. היי גאה בעצמך!!!
שמעככשיו הוא לא נכנס לבית שלי אלא למטרת להביא או להחזיר את הילד (בדיוק כמו שתיארת)
שמעכשיו אנחנו לא מדברים יותר אחד עם השני אלא אם כן מדובר בהכרח של ממש, מקרה חירום
שמעכשיו ההפרדה הכלכלית בינינו מקבלת משנה תוקף_
משתחררת, את פשוט מ-ד-ה-י-מ-ה!! לא פחות. כל הכבוד. את עושה דבר נפלא. לעצמך ולילד שלך. היי גאה בעצמך!!!
בן זוג מתעלל מילולית
משתחררת, את פשוט מ-ד-ה-י-מ-ה!! לא פחות. כל הכבוד. את עושה דבר נפלא. לעצמך ולילד שלך. היי גאה בעצמך!!!
-
ורד_דרור*
- הודעות: 337
- הצטרפות: 25 אפריל 2009, 21:39
- דף אישי: הדף האישי של ורד_דרור*
בן זוג מתעלל מילולית
כל הכבוד!
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
בן זוג מתעלל מילולית
תצליחי !
בן זוג מתעלל מילולית
תודה וחיבוקים לכן בחזרה
אעדכן אם הצלחתי לעמוד בזה
אעדכן אם הצלחתי לעמוד בזה
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
בן זוג מתעלל מילולית
היי משתחררת, משהו טכני: לפני כמה זמן כתבת הודעה עם צרחה וירטואלית, ומאז כל פעם שפותחים את הדף, הוא זז הצידה, בגלל שה'צרחה' הייתה נורא ארוכה.
אז עשיתי חלוקה של ה'צרחה' לכמה שורות (עם אנטר), ועכשיו זה בסדר.
זה בסדר מצדך?
אז עשיתי חלוקה של ה'צרחה' לכמה שורות (עם אנטר), ועכשיו זה בסדר.
זה בסדר מצדך?
-
פרוידיאנית*
- הודעות: 1
- הצטרפות: 09 אפריל 2010, 17:55
בן זוג מתעלל מילולית
כתבתי לו את כל השברים האלה
הנה השברים מתחילים להתאחות
הנה השברים מתחילים להתאחות -
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
מתי נצרב בי הדפוס הזוועתי הזה שאני לא ראויה ולא רצויה בעולם? הרי ההורים שלי באמת היו מקסימים ואוהבים וקיבלו אותי ואת אחי כמו שאנחנו. אבל כמו שכבר ציינתי בבי"ס חוויתי המון דחיה. האם יכול להיות שהאהבה שקיבלתי בבית הורי לא הייתה מספיקה כדי לפצות על הדחייה של הילדים האחרים? וזה גורם לי לתהיות גם לגבי הילד שלי כי הוא גם קצת עוף מוזר כזה, והאם האהבה והחום והקבלה שאני מרעיפה עליו לא יספיקו לו כדי לצרוב בו את הידיעה שהוא ראוי, רצוי ומקסים בדיוק כפי שהוא?
זו שאלה שחשוב לשאול, כי היא עולה באופן טבעי ואנושי, ולעיתים הניקוי צריך להיעשות גם ביחס לעבר. אבל כדאי לא להישאר בה, או לפחות לא רק בה, מכיוון שהיא עלולה לקבע: להטות את המאזניים לעבר - שם הכל נוצר, במקום להיות בהווה עם הפנים לעתיד, בהם כל זה יכול להשתחרר. אבל זה בסוגריים.
ספציפית לתהייה שלך –
אני מאמינה שדפוסים שנוצרים באינטראקציה מול ההורים - נוצרים גם כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי הילד, אבל גם כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי עצמו.
הוא ניזון גם מהיחס שלך אליו אבל גם מהיחס שלך אלייך כי הוא מעתיק אותך. את המודל שלו לכיצד ראוי להתייחס אל עצמי, כיצד ראוי שאחרים יתייחסו אלי, וכיצד ראוי שאני אתייחס אל אחרים.
כלומר, זה לא מספיק להרעיף על הילד אהבה, את חייבת להרעיף גם עלייך אהבה, וחשוב שזו תהיה הרעפה אותנטית, אמיתית.
וזו בעצם הדרך החשובה שאת הולכת בה.
_ואם את מרגישה שצברת מספיק רגעים של זיהוי החוויה ושל זיהוי המנגנון שיוצר אותה,
אפשר לעבור לשלב הבא של השחרור. תגידי כשאת מרגישה מוכנה ובשלה לכך .
אוהו בשלה ועוד איך!!_
אוקיי,
הרעיון הוא לעבוד על השחרור בשני רבדים מקבילים:
1.
ברובד של ההבנה, של הבנת המנגנון, שזה מה שאת כבר עושה: את רואה ומזהה בזמן אמת שוב ושוב כיצד את נמנעת מלפגוש את החוויה המכאיבה של "אני חסרת ערך".
ומרוב שאת כבר רואה, מכירה, ומבינה את המנגנון, הוא כבר לא שקוף לך: את רואה בכל רגע נתון את החוטים שמפעילים אותך.
דמייני לעצמך בובת מריונטה, שידיה ורגליה אחוזות בחוטים, והיא מופעלת ומנוהלת על ידי מנגנון שהוא לא היא עצמה,
והיא לא ערה לעובדה הזאת,
ואז יום אחד היא מביטה למעלה וקולטת שיש שם מנגנון. שיש שם משוה אחר שמפעיל אותה. שהיא בעצם כבולה.
והיא מתחילה לחקור את המנגנון ולהבין אותו ממש ממש לעומק. היא לכ הזמן רואה אותו. היא כבר לא יכולה להפנות את המבט הצידה ולא לראות אותו.
וברגע מסויים, מרוב עֵירוּת ומרוב הבנה, היא מפסיקה לשתף. לא בכוח. היא פשוט לא מסוגלת יותר.
זה דבר אחד שיוכל לקרות לך אם תתמידי עם זיהוי מדוייק ונקי משיפוט (שימי לב, זה חשוב! נקי) בזמן אמת.
אבל זה לא יספיק. יידרש גם הרובד השני:
2.
ברובד של החוויה. כאן מדובר על בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך.
(אגב, זה שהיא מכאיבה לא אומר שהיא אמיתית: את לא באמת חסרת ערך! את רק מאמינה שאת כזאת. היא נצרבה בך ככזאת, כאמיתית, ולכן היא מכאיבה. אוקיי?)
אם כל מערך ההגנה הרגשית לך מגן עלייך מלפגוש את החוויה שמכאיבה לך יותר מכל,
אז אם נניח היית מסכימה לפגוש אותה, מרגישה מוכנה להביט לה בעיניים, להרגיש (באמת, מוכנה רגשית, לא רק כאמירה מהשכל),
את בעצם מוטטת את כל מערך ההגנה כמו מגדל קלפים שמושכים לו את הקלף התחתון.
הרי כל מערך ההגנה שלך מתבסס, וחי וקיים על מנת להגן עלייך מלפגוש.
ואם את כבר מסכימה לפגוש, הלך עליו. לא צריך אותו יותר. הוא מיותר.
קחי בחשבון זה תיאור של שחור ולבן, שעשיתי אותו כך כדי להמחיש את הנקודה.
בפועל ההסכמה היא הדרגתית, וההתמוססות של מנגנון ההגנה הרגשית הוא הדרגתי,
וכמובן שטוב שכך (אם מישהו יבוא ויתלוש מעלינו את מערך ההגנה בבת אחת, מבלי שהבשלנו לכך, יש סיכוי גדול שנקרוס ונאבד את שפיות דעתנו).
כדי להתחיל ליצור בתוכך את ההסכמה לפגוש את הכאב הזה,
ולאסוף מתוכך את העוצמות שלך על מנת לפגוש אותו, את יכולה להתחיל לעבוד עם השאלה:
האם אני מוכנה לפגוש בכאב החוויה "אני חסרת ערך"?
תני לכל תשובה לעלות. כן/לא. שתיהן לגיטימיות.
עני מהבטן, ולא מהשכל.
עני עליה כמה שיותר פעמים במשך התקופה הקרובה.
מה שחשוב כאן, זה לא כל כך התשובות שעולות לך בדרך, אלא יותר עצם המפגש שלך עם השאלה. זה מה שיוצר בתוכך את השינוי ובונה את החוסן להסכמה. עצם המפגש שלך עם השאלה פועל עלייך, בתוכך פנימה, את פעולתו.
חוץ מזה, כל הכבוד על הצעדים החדשים מול האקס שלך. את עושה דרך מופלאה ומעוררת השראה.
זו שאלה שחשוב לשאול, כי היא עולה באופן טבעי ואנושי, ולעיתים הניקוי צריך להיעשות גם ביחס לעבר. אבל כדאי לא להישאר בה, או לפחות לא רק בה, מכיוון שהיא עלולה לקבע: להטות את המאזניים לעבר - שם הכל נוצר, במקום להיות בהווה עם הפנים לעתיד, בהם כל זה יכול להשתחרר. אבל זה בסוגריים.
ספציפית לתהייה שלך –
אני מאמינה שדפוסים שנוצרים באינטראקציה מול ההורים - נוצרים גם כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי הילד, אבל גם כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי עצמו.
הוא ניזון גם מהיחס שלך אליו אבל גם מהיחס שלך אלייך כי הוא מעתיק אותך. את המודל שלו לכיצד ראוי להתייחס אל עצמי, כיצד ראוי שאחרים יתייחסו אלי, וכיצד ראוי שאני אתייחס אל אחרים.
כלומר, זה לא מספיק להרעיף על הילד אהבה, את חייבת להרעיף גם עלייך אהבה, וחשוב שזו תהיה הרעפה אותנטית, אמיתית
.וזו בעצם הדרך החשובה שאת הולכת בה.
_ואם את מרגישה שצברת מספיק רגעים של זיהוי החוויה ושל זיהוי המנגנון שיוצר אותה,
אפשר לעבור לשלב הבא של השחרור. תגידי כשאת מרגישה מוכנה ובשלה לכך .
אוהו בשלה ועוד איך!!_
אוקיי,
הרעיון הוא לעבוד על השחרור בשני רבדים מקבילים:
1.
ברובד של ההבנה, של הבנת המנגנון, שזה מה שאת כבר עושה: את רואה ומזהה בזמן אמת שוב ושוב כיצד את נמנעת מלפגוש את החוויה המכאיבה של "אני חסרת ערך".
ומרוב שאת כבר רואה, מכירה, ומבינה את המנגנון, הוא כבר לא שקוף לך: את רואה בכל רגע נתון את החוטים שמפעילים אותך.
דמייני לעצמך בובת מריונטה, שידיה ורגליה אחוזות בחוטים, והיא מופעלת ומנוהלת על ידי מנגנון שהוא לא היא עצמה,
והיא לא ערה לעובדה הזאת,
ואז יום אחד היא מביטה למעלה וקולטת שיש שם מנגנון. שיש שם משוה אחר שמפעיל אותה. שהיא בעצם כבולה.
והיא מתחילה לחקור את המנגנון ולהבין אותו ממש ממש לעומק. היא לכ הזמן רואה אותו. היא כבר לא יכולה להפנות את המבט הצידה ולא לראות אותו.
וברגע מסויים, מרוב עֵירוּת ומרוב הבנה, היא מפסיקה לשתף. לא בכוח. היא פשוט לא מסוגלת יותר.
זה דבר אחד שיוכל לקרות לך אם תתמידי עם זיהוי מדוייק ונקי משיפוט (שימי לב, זה חשוב! נקי) בזמן אמת.
אבל זה לא יספיק. יידרש גם הרובד השני:
2.
ברובד של החוויה. כאן מדובר על בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך.
(אגב, זה שהיא מכאיבה לא אומר שהיא אמיתית: את לא באמת חסרת ערך! את רק מאמינה שאת כזאת. היא נצרבה בך ככזאת, כאמיתית, ולכן היא מכאיבה. אוקיי?)
אם כל מערך ההגנה הרגשית לך מגן עלייך מלפגוש את החוויה שמכאיבה לך יותר מכל,
אז אם נניח היית מסכימה לפגוש אותה, מרגישה מוכנה להביט לה בעיניים, להרגיש (באמת, מוכנה רגשית, לא רק כאמירה מהשכל),
את בעצם מוטטת את כל מערך ההגנה כמו מגדל קלפים שמושכים לו את הקלף התחתון.
הרי כל מערך ההגנה שלך מתבסס, וחי וקיים על מנת להגן עלייך מלפגוש.
ואם את כבר מסכימה לפגוש, הלך עליו. לא צריך אותו יותר. הוא מיותר.
קחי בחשבון זה תיאור של שחור ולבן, שעשיתי אותו כך כדי להמחיש את הנקודה.
בפועל ההסכמה היא הדרגתית, וההתמוססות של מנגנון ההגנה הרגשית הוא הדרגתי,
וכמובן שטוב שכך (אם מישהו יבוא ויתלוש מעלינו את מערך ההגנה בבת אחת, מבלי שהבשלנו לכך, יש סיכוי גדול שנקרוס ונאבד את שפיות דעתנו).
כדי להתחיל ליצור בתוכך את ההסכמה לפגוש את הכאב הזה,
ולאסוף מתוכך את העוצמות שלך על מנת לפגוש אותו, את יכולה להתחיל לעבוד עם השאלה:
האם אני מוכנה לפגוש בכאב החוויה "אני חסרת ערך"?
תני לכל תשובה לעלות. כן/לא. שתיהן לגיטימיות.
עני מהבטן, ולא מהשכל.
עני עליה כמה שיותר פעמים במשך התקופה הקרובה.
מה שחשוב כאן, זה לא כל כך התשובות שעולות לך בדרך, אלא יותר עצם המפגש שלך עם השאלה. זה מה שיוצר בתוכך את השינוי ובונה את החוסן להסכמה. עצם המפגש שלך עם השאלה פועל עלייך, בתוכך פנימה, את פעולתו.
חוץ מזה, כל הכבוד על הצעדים החדשים מול האקס שלך. את עושה דרך מופלאה ומעוררת השראה.
בן זוג מתעלל מילולית
אהבת עולם - אין בעיה ותודה על העריכה
פרוידיאנית - אכן
עירית
תודה רבה על תגובתך מעוררת המחשבה
אני נותנת למילים שלך עוד לשקוע ואכתוב שוב בהמשך....
פרוידיאנית - אכן
עירית
תודה רבה על תגובתך מעוררת המחשבה
אני נותנת למילים שלך עוד לשקוע ואכתוב שוב בהמשך....
בן זוג מתעלל מילולית
טוב אז עדכון קטן מהיום
לא ממש עמדתי במה שכתבתי באופן מילולי, כי הוא כן היה בבית שלי יותר מאשר רק לאסוף את הילד
אבל המילים אכן מתחילות לשקוע אצלו (ואצלי!). מתקשר פחות, מדברים פחות, התחייב לתלות מודעות לחיפוש מישהו שיחליף אותי בעבודה (למעשה אני זו ששכחתי להדפיס לו היום מודעות אחרת כבר היה תולה כנראה). אז זה לא בדיוק ניתוק מוחלט כמו שהייתי רוצה אבל יש פחות מגע ולכן פחות חיכוכים
מרגישה שלריב הגדול של לפני יומיים הייתה השפעה לרעה על הילד, מאז הוא במצברוח מעורער משהו.
עירית, מחשבות בעקבות הפוסט האחרון שלך:
אני מאמינה שדפוסים שנוצרים באינטראקציה מול ההורים - נוצרים גם כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי הילד, אבל גם כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי עצמו.
וואו זה ממש מהדהד אצלי כי ההורים שלי הם בהחלט אנשים חסרי תחושת ערך-עצמי וחסרי אסרטיביות לחלוטין
מהסוג שנקרא בישראלית "פראיירים". תמיד דופקים אותם, תמיד מנצלים אותם
יש לשניהם גם לב זהב, באמת טוב לב נדיר, אבל עדיין תחושת החוסר-ערך עצמי קיימת אצלם ועוד איך
אוי ואבוי - זה אומר שאני חייבת לעבוד על עצמי ומהר!!
לפני שהילד יספוג את היחס שלי כלפי עצמי - ואי איזה תיק זה להיות הורה...
פתאום נזכרתי גם במשהו: כשהייתי בת 16 בערך, השמעתי לאמא שלי דיסק של מוזיקה שאהבתי והיא הביעה התלהבות מהמוזיקה. אני זוכרת שהייתה לי תחושה ממש חזקה שהיא מתלהבת באופן לא אותנטי, כדי לרצות אותי - ואני זוכרת שזה עורר בי ממש סלידה באותו רגע. אני משערת שזו לא הייתה חוויה אחת ויחידה ושזה קרה הרבה (אגב קורה לי עד היום מולה שהיא מנסה לרצות אותי וזה כזה שקוף). זה גם שופך אור על מקור הדפוס שלי עצמי , ובו-זמנית מחדד לי מה גורם לאנשים אולי להתרחק ממני. אם אני משדרת את אותו חוסר-אותנטיות כמו שהיא שידרה, אני יכולה להבין למה לא ירצו בחברתי - זה באמת ממש לא נעים להיות בחברת מישהו שמנסה לרצות כל הזמן.
זה דבר אחד שיוכל לקרות לך אם תתמידי עם זיהוי מדוייק ונקי משיפוט (שימי לב, זה חשוב! נקי) בזמן אמת.
כשאת אומרת "נקי משיפוט" את מתכוונת לא לשפוט את עצמי על כך שאני מופעלת ע"י המנגנון?
כי אני חייבת להודות שכרגע אני עוד בשלב של התבוננות שיפוטית. אני רואה שאני מופעלת וזה מעצבן אותי ומעציב אותי שאני לא עצמי עד הסוף.
היום למשל דיברתי עם החברה הכי טובה שלי בטלפון והייתי צריכה לסיים והרגשתי כמה קשה לי פיזית לפתוח את הפה ולהגיד "תקשיבי, אני חייבת לזוז" - כדי שלא להעליב אותה איכשהו. סתם עוד דוגמא לזיהוי המנגנון. אבל בזמן אמת התעצבנתי על עצמי - מה כבר כל כך קשה להגיד את זה?? זאת חברת ילדות שלי למען השם - היא כבר הוכיחה שהיא לא תנטוש אותי אם אני קצת אעצבן אותה, נכון?? אז למה אני צריכה את המנגנון הזה, את הפחד נטישה הזה?
בקיצור, הסתכלתי באופן לא-חומל על המנגנון... אולי אני עוד לא בשלה לשחרור בכל זאת...?
האם אני מוכנה לפגוש בכאב החוויה "אני חסרת ערך"?
האם אני מוכנה? התשובה הראשונה שעלתה לי מהבטן היא כן
אני מוכנה לפגוש את הכאב הזה, להסתכל לו בעיניים
הרי אני חיה עם כל כך הרבה כאב רק בגלל שאני לא רוצה לחוש את הכאב של הנטישה, של חוסר הערך העצמי
אז אני ממש מרגישה את הרצון להסתכל מקרוב, ממש להרגיש את החוויה הזאת.
יכול להיות שמעורבב פה השכל עם הבטן, קשה לפעמים להבדיל
אבל אמשיך לחשוב על השאלה הזאת
מה שקצת לא ברור לי הוא ההבחנה בין "להרגיש את החוויה של חוסר ערך" ו"להאמין בזה שאני חסרת ערך"
כלומר, איך אפשר לחוות את החוויה של חוסר ערך ובו זמנית לא להאמין שזה נכון?
כרגיל - מוקירה לך תודה על העבודה איתי @}
לא ממש עמדתי במה שכתבתי באופן מילולי, כי הוא כן היה בבית שלי יותר מאשר רק לאסוף את הילד
אבל המילים אכן מתחילות לשקוע אצלו (ואצלי!). מתקשר פחות, מדברים פחות, התחייב לתלות מודעות לחיפוש מישהו שיחליף אותי בעבודה (למעשה אני זו ששכחתי להדפיס לו היום מודעות אחרת כבר היה תולה כנראה). אז זה לא בדיוק ניתוק מוחלט כמו שהייתי רוצה אבל יש פחות מגע ולכן פחות חיכוכים
מרגישה שלריב הגדול של לפני יומיים הייתה השפעה לרעה על הילד, מאז הוא במצברוח מעורער משהו.
עירית, מחשבות בעקבות הפוסט האחרון שלך:
אני מאמינה שדפוסים שנוצרים באינטראקציה מול ההורים - נוצרים גם כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי הילד, אבל גם כתוצאה מהיחס של ההורה כלפי עצמו.
וואו זה ממש מהדהד אצלי כי ההורים שלי הם בהחלט אנשים חסרי תחושת ערך-עצמי וחסרי אסרטיביות לחלוטין
מהסוג שנקרא בישראלית "פראיירים". תמיד דופקים אותם, תמיד מנצלים אותם
יש לשניהם גם לב זהב, באמת טוב לב נדיר, אבל עדיין תחושת החוסר-ערך עצמי קיימת אצלם ועוד איך
אוי ואבוי - זה אומר שאני חייבת לעבוד על עצמי ומהר!!
לפני שהילד יספוג את היחס שלי כלפי עצמי - ואי איזה תיק זה להיות הורה...
פתאום נזכרתי גם במשהו: כשהייתי בת 16 בערך, השמעתי לאמא שלי דיסק של מוזיקה שאהבתי והיא הביעה התלהבות מהמוזיקה. אני זוכרת שהייתה לי תחושה ממש חזקה שהיא מתלהבת באופן לא אותנטי, כדי לרצות אותי - ואני זוכרת שזה עורר בי ממש סלידה באותו רגע. אני משערת שזו לא הייתה חוויה אחת ויחידה ושזה קרה הרבה (אגב קורה לי עד היום מולה שהיא מנסה לרצות אותי וזה כזה שקוף). זה גם שופך אור על מקור הדפוס שלי עצמי , ובו-זמנית מחדד לי מה גורם לאנשים אולי להתרחק ממני. אם אני משדרת את אותו חוסר-אותנטיות כמו שהיא שידרה, אני יכולה להבין למה לא ירצו בחברתי - זה באמת ממש לא נעים להיות בחברת מישהו שמנסה לרצות כל הזמן.
זה דבר אחד שיוכל לקרות לך אם תתמידי עם זיהוי מדוייק ונקי משיפוט (שימי לב, זה חשוב! נקי) בזמן אמת.
כשאת אומרת "נקי משיפוט" את מתכוונת לא לשפוט את עצמי על כך שאני מופעלת ע"י המנגנון?
כי אני חייבת להודות שכרגע אני עוד בשלב של התבוננות שיפוטית. אני רואה שאני מופעלת וזה מעצבן אותי ומעציב אותי שאני לא עצמי עד הסוף.
היום למשל דיברתי עם החברה הכי טובה שלי בטלפון והייתי צריכה לסיים והרגשתי כמה קשה לי פיזית לפתוח את הפה ולהגיד "תקשיבי, אני חייבת לזוז" - כדי שלא להעליב אותה איכשהו. סתם עוד דוגמא לזיהוי המנגנון. אבל בזמן אמת התעצבנתי על עצמי - מה כבר כל כך קשה להגיד את זה?? זאת חברת ילדות שלי למען השם - היא כבר הוכיחה שהיא לא תנטוש אותי אם אני קצת אעצבן אותה, נכון?? אז למה אני צריכה את המנגנון הזה, את הפחד נטישה הזה?
בקיצור, הסתכלתי באופן לא-חומל על המנגנון... אולי אני עוד לא בשלה לשחרור בכל זאת...?
האם אני מוכנה לפגוש בכאב החוויה "אני חסרת ערך"?
האם אני מוכנה? התשובה הראשונה שעלתה לי מהבטן היא כן
אני מוכנה לפגוש את הכאב הזה, להסתכל לו בעיניים
הרי אני חיה עם כל כך הרבה כאב רק בגלל שאני לא רוצה לחוש את הכאב של הנטישה, של חוסר הערך העצמי
אז אני ממש מרגישה את הרצון להסתכל מקרוב, ממש להרגיש את החוויה הזאת.
יכול להיות שמעורבב פה השכל עם הבטן, קשה לפעמים להבדיל
אבל אמשיך לחשוב על השאלה הזאת
מה שקצת לא ברור לי הוא ההבחנה בין "להרגיש את החוויה של חוסר ערך" ו"להאמין בזה שאני חסרת ערך"
כלומר, איך אפשר לחוות את החוויה של חוסר ערך ובו זמנית לא להאמין שזה נכון?
כרגיל - מוקירה לך תודה על העבודה איתי @}
בן זוג מתעלל מילולית
היום הייתה לי חוויה שניסיתי לתרגם אותה למה שנדמה לי שעירית מתכוונת כשהיא כותבת "לפגוש את החוויה של חוסר ערך"
בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך.
ובכן, התקשרה אליי שלשום חברה בפוטנציה, מישהי שהכרתי לאחרונה עם ילד פחות או יותר בגיל של הילד שלי והיה לנו נחמד להכיר. הזמנתי אותה לקפןץ מתישהו לביקור. אז היא התקשרה (ביום א) ושאלה אם מתאים לי שהיום (יום ג) היא תבוא. אמרתי לה שכן וקבענו.
היא שלחה לי בבוקר סמס שהיא נזכרה במשהו אחר שהיא צריכה לעשות והיא לא תגיע.
אז מנגנוני ההגנה שלי ישר הזדעקו - "אוקיי זה קורה, באמת יש לה משהו אחר, אל תדאגי, זה לא בגלל שאת דחויה"
ואז נזכרתי במילותיה של עירית : בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך. ואמרתי לעצמי בקול רם:
"אוקיי, הסמס הזה גורם לי להרגיש פחד שאני לא רצויה, שמישהו דוחה אותי, לא רוצה בחברתי. וזה קשה וזה מפחיד וזה כואב"
כשאמרתי את זה לעצמי הרגשתי מעין צמרמורת, אבל מעבר לזה החוויה עדיין קשה עבורי, עדיין מרגישה שאני נלחמת בעצמי כדי לא להרגיש דחויה. שאני "מדברת" עם עצמי כל הבוקר כדי להרגיע את תחושת הדחייה, שאני על קוצים.
ועם זאת, תוך כדי כתיבת שורות אלה, מרגישה שמשהו שם משוחרר יותר, נינוח יותר עם החוויה, לא מאויים כל כך מהחוויה. שזה לא מערער לגמרי את מי שאני ומה שאני.
בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך.
ובכן, התקשרה אליי שלשום חברה בפוטנציה, מישהי שהכרתי לאחרונה עם ילד פחות או יותר בגיל של הילד שלי והיה לנו נחמד להכיר. הזמנתי אותה לקפןץ מתישהו לביקור. אז היא התקשרה (ביום א) ושאלה אם מתאים לי שהיום (יום ג) היא תבוא. אמרתי לה שכן וקבענו.
היא שלחה לי בבוקר סמס שהיא נזכרה במשהו אחר שהיא צריכה לעשות והיא לא תגיע.
אז מנגנוני ההגנה שלי ישר הזדעקו - "אוקיי זה קורה, באמת יש לה משהו אחר, אל תדאגי, זה לא בגלל שאת דחויה"
ואז נזכרתי במילותיה של עירית : בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך. ואמרתי לעצמי בקול רם:
"אוקיי, הסמס הזה גורם לי להרגיש פחד שאני לא רצויה, שמישהו דוחה אותי, לא רוצה בחברתי. וזה קשה וזה מפחיד וזה כואב"
כשאמרתי את זה לעצמי הרגשתי מעין צמרמורת, אבל מעבר לזה החוויה עדיין קשה עבורי, עדיין מרגישה שאני נלחמת בעצמי כדי לא להרגיש דחויה. שאני "מדברת" עם עצמי כל הבוקר כדי להרגיע את תחושת הדחייה, שאני על קוצים.
ועם זאת, תוך כדי כתיבת שורות אלה, מרגישה שמשהו שם משוחרר יותר, נינוח יותר עם החוויה, לא מאויים כל כך מהחוויה. שזה לא מערער לגמרי את מי שאני ומה שאני.
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
בן זוג מתעלל מילולית
היום הייתה לי חוויה שניסיתי לתרגם אותה למה שנדמה לי שעירית מתכוונת כשהיא כותבת "לפגוש את החוויה של חוסר ערך"
גם אני עובדת עם זה מאז שעירית כתבה לך את זה.
זה מדהים לראות באיזו תדירות כאב החוויה הזאת עולה בי.
וכשאני אומרת את המשפט 'אני מסכימה לפגוש...', הרבה פעמים עולות בי דמעות, ויחד עם זה תחושת הקלה.
כאילו, במקום לנסות לברוח מהתחושה הבלתי נסבלת הזאת, ולשכנע את עצמי שאני 'כן שווה' וכל זה, אני מקבלת את זה שאני מרגישה 'לא שווה'.
לצד ההתבוננות בזה, עולה מין הסכמה כזאת, וענווה מול זה. וזו הרגשה משחררת.
עשיתי את זה השבוע מול נשים שפגשתי, שלמדו איתי בתיכון. ומולן ישר עלתה לי התחושה הזאת של ה'חנונית' שהייתי, מין רצון להוכיח שאני כבר הרבה יותר 'שווה', והרגשה שככל שאני רוצה יותר להוכיח את זה - אני נראית יותר חנונית. בדיוק אותה חנונית שהן הכירו ! זה כלכך כאב.
ואז השימוש בשאלה 'האם אני מוכנה לפגוש את הכאב של חווית חוסר הערך?', העלה בי הרבה דמעות, וגם הקלה.
ואתמול זה עלה לי אפילו ממחשבות על משהו מאוד תיאורטי.
אני מאוד פוחדת ממצב של להיות 'מספר 2' עבור מישהו. נניח, שיהיה לי בן זוג והוא יתאהב במישהו אחרת. שיאהב אחרת יותר ממני.
וזה מאוד תיאורטי, כי אפילו אין לי בן זוג. אבל כשאני רק חושבת על האפשרות הזאת, מיד עולה כאב גדול.
וגם שם עשיתי עבודה עם המשפט הזה. וגם שם עלו דמעות והקלה.
תודה לך עירית,
ותודה לך משתחררת.
גם אני עובדת עם זה מאז שעירית כתבה לך את זה.
זה מדהים לראות באיזו תדירות כאב החוויה הזאת עולה בי.
וכשאני אומרת את המשפט 'אני מסכימה לפגוש...', הרבה פעמים עולות בי דמעות, ויחד עם זה תחושת הקלה.
כאילו, במקום לנסות לברוח מהתחושה הבלתי נסבלת הזאת, ולשכנע את עצמי שאני 'כן שווה' וכל זה, אני מקבלת את זה שאני מרגישה 'לא שווה'.
לצד ההתבוננות בזה, עולה מין הסכמה כזאת, וענווה מול זה. וזו הרגשה משחררת.
עשיתי את זה השבוע מול נשים שפגשתי, שלמדו איתי בתיכון. ומולן ישר עלתה לי התחושה הזאת של ה'חנונית' שהייתי, מין רצון להוכיח שאני כבר הרבה יותר 'שווה', והרגשה שככל שאני רוצה יותר להוכיח את זה - אני נראית יותר חנונית. בדיוק אותה חנונית שהן הכירו ! זה כלכך כאב.
ואז השימוש בשאלה 'האם אני מוכנה לפגוש את הכאב של חווית חוסר הערך?', העלה בי הרבה דמעות, וגם הקלה.
ואתמול זה עלה לי אפילו ממחשבות על משהו מאוד תיאורטי.
אני מאוד פוחדת ממצב של להיות 'מספר 2' עבור מישהו. נניח, שיהיה לי בן זוג והוא יתאהב במישהו אחרת. שיאהב אחרת יותר ממני.
וזה מאוד תיאורטי, כי אפילו אין לי בן זוג. אבל כשאני רק חושבת על האפשרות הזאת, מיד עולה כאב גדול.
וגם שם עשיתי עבודה עם המשפט הזה. וגם שם עלו דמעות והקלה.
תודה לך עירית,
ותודה לך משתחררת.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בן זוג מתעלל מילולית
לפני שהילד יספוג את היחס שלי כלפי עצמי - ואי איזה תיק זה להיות הורה...
"תיק" ומתנה כאחד. זו אחת המתנות שאת יכולה לתת עכשיו לו, ובעצם גם לך.
נסי לראות את זה כך. זה בשביל שניכם. את קוטעת שרשרת רבת דורות של חוויית חוסר-ערך.
_כשאת אומרת "נקי משיפוט" את מתכוונת לא לשפוט את עצמי על כך שאני מופעלת ע"י המנגנון?
כי אני חייבת להודות שכרגע אני עוד בשלב של התבוננות שיפוטית. אני רואה שאני מופעלת וזה מעצבן אותי ומעציב אותי שאני לא עצמי עד הסוף._
כן.
נקי גם משיפוט על עצם זה שאת מופעלת על ידי המנגנון,
וגם על עצם זה שעולה בך חוויה של חוסר-ערך.
היכולת להתבוננות נקיה נרכשת עם הזמן. ברור שבהתחלה יעלה אצלך שיפוט עצמי, ואת ההפחתה שלו את תוכלי ליצור לאט ובהדרגה, תוך התכווננות מתמשכת.
מדוע הנקודה הזו זה כל כך חשובה?
הגינוי העצמי פועל מבחינתנו כמו מס שפתיים מול ההתנהגות הכביכול "רעה" .
אם "פשעתי" אבל אחר כך הלקיתי את עצמי על הפשע, שילמתי את חובי.
אבל רק כביכול. זו אשליה שמעוורת אותנו מלראות את האמת.
זה מנגנון של הונאה עצמית, והבעיה איתו היא שהוא מקבע וחוסם את ההתקדמות שלנו. כי אם כבר "שילמנו את חובנו" אנו פטורים מבאמת לעשות את השינוי.
ואז נדמה לנו שבעצם ההלקאה אנחנו דוחפים את עצמנו קדימה כאשר למעשה אנחנו עומדים במקום.
בקיצור, הסתכלתי באופן לא-חומל על המנגנון... אולי אני עוד לא בשלה לשחרור בכל זאת...?
בעיני זה לא קשור לבשלות.
(וכאן את יכולה לשים לב שהלקית את עצמך על עצם הנטיה שלך להלקות את עצמך. רואה את הלופ? הלקאה על הלקאה.)
ולמה אין קשר לבשלות לשחרור?
מכיוון ששיפוט זו התניה אנושית כל כך כל כך חזקה ורווחת. היא פשוט חלק מהמנגנון האנושי שלנו.
נכון, היא חלק לא יעיל של המנגנון שלנו, אבל היא עדיין חלק ממנו. כך אנחנו מעוצבים כבני אדם.
הבשורה הטובה היא שאפשר ליצור שם מודעות הולכת וגוברת, מודעות שמפחיתה ומעדנת מאוד הנטיה לשפוט.
אבל לשם כך נדרשת קודם כל חמלה עצמית ביחס למנגנון הזה: תזכירי לעצמך מדי פעם שהמנגנונים שלך עולים, לא כי את בנאדם רע, או לא מפותח, או לא בסדר.
הם עולים כי הם מגֵנים כרגע על הנפש שלך מלחוות את אחד מכאבייך הגדולים ביותר. ניתן לומר אפילו - שומרים עלייך מלפגוש את סיוט-חייך.
כל עוד הם פה זה כי את זקוקה להם. בלעדיהם, כאמור, תקרסי.
וכאשר יתבסס בתוכך מספיק חוסן פנימי על מנת להעז ולפגוש את החוויה - את תגלי שאת זקוקה להם פחות ופחות. ואז הם יעלו פחות. זה הכל עניין של צורך.
אז בחמלה כלפי המנגנונים שלך, בסדר?.
_מה שקצת לא ברור לי הוא ההבחנה בין "להרגיש את החוויה של חוסר ערך" ו"להאמין בזה שאני חסרת ערך"
כלומר, איך אפשר לחוות את החוויה של חוסר ערך ובו זמנית לא להאמין שזה נכון?_
זה סוג של פיצול שיתחיל להיווצר בתוכך ככל שתתקדמי בדרך, ואת יכולה כבר להתחיל ליצור אותו באופן מכוון.
זה אומר לדעת שכעת כואב ובו זמנית לדעת שעצם זה שזה כואב לא מעיד על זה שאת באמת חסרת ערך.
זה להפריד בין הכאב לבין הפרשנות שלך ביחס לכאב.
אי שם במהלך תולדות חייך נפגעת פגיעה (אחת או כמה) מכאיבה, שהיתה כרוכה בחוויה של חוסר ערך, וכפי הנראה, על פי התיאור שלך, היא נתמכה והתחזקה באמצעות העתקה של מודלים (הורייך) שלימדו אותך לאורך שנים התנהלות מתוך החוויה הזאת. מודלים שקיבעו וביססו את החוויה וגרמו לך להאמין שאת אכן חסרת ערך. כרונולוגית יתכן שקודם היו מודלים להעתיק מהם, ואח"כ היו חוויות מכאיבות, ויתכן שלהיפך או לסירוגין. זה לא כל כך משנה לנו כרגע לצורך שחרור החוויה.
את לא באמת חסרת ערך.
את יודעת את זה, נכון? ברגעים בהם את מחוברת לעצמך, בהם את נוכחת - את יודעת את זה.
אבל מה, בכל פעם שמשהו או מישהו דורך לך על הפצע הזה שלא טופל, זה כואב נורא נורא, וכהירף עין משכיח ממך את מה שאת יודעת - את ערכך, את מהותך האמיתית - וגורם לך להאמין שאת אכן חסרת ערך.
וכאן אפשר וכדאי להתחיל ליצור פיצול בין מה שבמהלך השנים נכרך, בטעות, זה בזה.
כואב? נכון. כאב מטורף שיכאב עד שהפצע ירפא (והוא ירפא).
זה כואב ובו זמנית גורם לך לחוש מיד חסרת ערך.
האם זה אומר שאת באמת חסרת ערך? לא!
זו ידיעה שאת יכולה להתחיל לבסס ולהרחיב,
למשל באמצעות כך תאמרי לעצמך:
"כואב לי עכשיו בטירוף כי משהו התיישב לי על הפצע הלא מטופל שלי של "אני חסרת ערך". זה גורם לי כעת לחוש ביתר שאת כאב חווית חוסר הערך. ובו זמנית אני יודעת וזוכרת שאני לא באמת חסרת ערך".
כאשר אני עבדתי עם זה בעצמי, בהתחלה כמובן שלא האמנתי לאמירה שזה לא אמיתי כאשר הייתי בתוך תוכה של החוויה. אבל איפשהו בפנים זכרתי שאני יודעת את זה, זכרתי שברגעי השפיות כן ידעתי את זה.
והשתמשתי בזיכרון הידיעה כעוגן שהרים אותי תמוך הבור. עם השימוש המתמשך בעוגן הוא התרחב והתבסס והידיעה שזה לא אמיתי, שזה "סרט", גדלה.
זו דרך להתחיל וליצור את הפיצול.
האם זה יותר ברור כעת?
.
_ואז נזכרתי במילותיה של עירית : בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך. ואמרתי לעצמי בקול רם:
"אוקיי, הסמס הזה גורם לי להרגיש פחד שאני לא רצויה, שמישהו דוחה אותי, לא רוצה בחברתי. וזה קשה וזה מפחיד וזה כואב"
כשאמרתי את זה לעצמי הרגשתי מעין צמרמורת, אבל מעבר לזה החוויה עדיין קשה עבורי, עדיין מרגישה שאני נלחמת בעצמי כדי לא להרגיש דחויה. שאני "מדברת" עם עצמי כל הבוקר כדי להרגיע את תחושת הדחייה, שאני על קוצים.
ועם זאת, תוך כדי כתיבת שורות אלה, מרגישה שמשהו שם משוחרר יותר, נינוח יותר עם החוויה, לא מאויים כל כך מהחוויה. שזה לא מערער לגמרי את מי שאני ומה שאני._
איזו מדהימה את!
איזה יישום מהיר.
אנחנו דיברנו כאן בינתיים רק על הסכמה לפגוש ואת גם הסכמת וגם כבר פגשת.
(מי זו זאת שכתבה בפוסט הקודם שלה שאולי היא לא בשלה לשחרר את זה?
).
מה שאת חווה זה באמת השחרור: ההקלה העצומה שזה מביא. כמו אחרי בכי טוב שהיה תקוע.
כך בונים את השחרור הזה, נדבך על גבי נדבך. עוד ועוד התנסויות כמו זו שהיתה לך.
מה שאני יכולה להציע לך עכשיו זה בהדרגה להפוך את החוויה לכמה שיותר גולמית.
כרגע אצלך סביר להניח שהיא מחשבה שמעורבבת ברגש שמעורבבת בתחושה פיזית.
ככל שברגע האמת תפַני הצידה את המחשבה, ואחר כך תפַני את הרגש, ותישארי עם התחושה הפיזית בלבד, כך את תגעי יותר ויותר במקור. במקום שבו זה נצרב. בפצע.
עצם הנגיעה הוא מה שמאפשר שחרור, ניקוז וריפוי.
את סוף סוף חושפת לאוויר את הפצע שהיה עטוף בכל כך הרבה "פלסטרים" של הגנות במשך כל כך הרבה שנים. את סוף סוף מטפלת בפצע הלא מטופל שלך...
ככה אני עובדת עם זה:
עולה חוויה. אני מסכימה לפגוש אותה (לפעמים, כשזה ממש כואב, אני מבקשת מעצמי: "עירית, בבקשה תישארי, רק לחמש שניות").
אחר כך אני בודקת מהי המחשבה. מה אני חושבת? (את זה יהיה לך יחסית קל "להעיף" מהר הצידה, כי כבר תירגלת זיהוי של מנגנוני הסחה, של מחשבות "מרגיעות", ואת כבר יודעת לזהות שמתחתן יש עוד משהו).
אחר כך, מה אני מרגישה?
ואחר כך, מה אני חשה בגוף? היכן החוויה הזאת מכאיבה לי בגוף?
מה שקורה, זה שהחל משלב מסויים את כבר תגיעי מיד ובאופן אינסטינקטיבי לתחושה הפיזית בלי לעשות את כל התהליך של פינוי שכבת המחשבה ושכבת הרגש.
הפעם הראשונה שגיליתי את זה (זו היתה תגלית מאוד חזקה) היתה לפני כמה שנים כשעבדתי על שחרור החוויה של "אני לא רצויה", אחרי תרגול מאסיבי של מה שתיארתי כאן.
ואז, בשיחת טלפון ידיד אמר לי משהו. עוד לפני שעלו מחשבה ורגש - הגוף שלי פירש את זה כ"אני לא רצויה" ומיד עלה כאב מאוד חזק בלב. שם היתה צרובה החוויה הזאת שלי. בזכות התרגול המערכת שלי כבר ידעה להגיע הישר לכאב, היישר לחוויה. וכאמור, כל שהייה עם החוויה הגולמית, עם המקום שבו היא צרובה בגוף, מאפשרת ריפוי ושחרור שלה.
תראי אם את מתחברת לזה,
ואם זה בהיר מספיק.
.
ואז השימוש בשאלה 'האם אני מוכנה לפגוש את הכאב של חווית חוסר הערך?', העלה בי הרבה דמעות, וגם הקלה.
אהבת עולם, זה מרגש.
הפיסקאות האחרונות שכתבתי למשתחררת בהקשר הזה מוגשות גם לך, באהבה.
"תיק" ומתנה כאחד. זו אחת המתנות שאת יכולה לתת עכשיו לו, ובעצם גם לך.
נסי לראות את זה כך. זה בשביל שניכם. את קוטעת שרשרת רבת דורות של חוויית חוסר-ערך.
_כשאת אומרת "נקי משיפוט" את מתכוונת לא לשפוט את עצמי על כך שאני מופעלת ע"י המנגנון?
כי אני חייבת להודות שכרגע אני עוד בשלב של התבוננות שיפוטית. אני רואה שאני מופעלת וזה מעצבן אותי ומעציב אותי שאני לא עצמי עד הסוף._
כן.
נקי גם משיפוט על עצם זה שאת מופעלת על ידי המנגנון,
וגם על עצם זה שעולה בך חוויה של חוסר-ערך.
היכולת להתבוננות נקיה נרכשת עם הזמן. ברור שבהתחלה יעלה אצלך שיפוט עצמי, ואת ההפחתה שלו את תוכלי ליצור לאט ובהדרגה, תוך התכווננות מתמשכת.
מדוע הנקודה הזו זה כל כך חשובה?
הגינוי העצמי פועל מבחינתנו כמו מס שפתיים מול ההתנהגות הכביכול "רעה" .
אם "פשעתי" אבל אחר כך הלקיתי את עצמי על הפשע, שילמתי את חובי.
אבל רק כביכול. זו אשליה שמעוורת אותנו מלראות את האמת.
זה מנגנון של הונאה עצמית, והבעיה איתו היא שהוא מקבע וחוסם את ההתקדמות שלנו. כי אם כבר "שילמנו את חובנו" אנו פטורים מבאמת לעשות את השינוי.
ואז נדמה לנו שבעצם ההלקאה אנחנו דוחפים את עצמנו קדימה כאשר למעשה אנחנו עומדים במקום.
בקיצור, הסתכלתי באופן לא-חומל על המנגנון... אולי אני עוד לא בשלה לשחרור בכל זאת...?
בעיני זה לא קשור לבשלות.
(וכאן את יכולה לשים לב שהלקית את עצמך על עצם הנטיה שלך להלקות את עצמך
. רואה את הלופ? הלקאה על הלקאה.)ולמה אין קשר לבשלות לשחרור?
מכיוון ששיפוט זו התניה אנושית כל כך כל כך חזקה ורווחת. היא פשוט חלק מהמנגנון האנושי שלנו.
נכון, היא חלק לא יעיל של המנגנון שלנו, אבל היא עדיין חלק ממנו. כך אנחנו מעוצבים כבני אדם.
הבשורה הטובה היא שאפשר ליצור שם מודעות הולכת וגוברת, מודעות שמפחיתה ומעדנת מאוד הנטיה לשפוט.
אבל לשם כך נדרשת קודם כל חמלה עצמית ביחס למנגנון הזה: תזכירי לעצמך מדי פעם שהמנגנונים שלך עולים, לא כי את בנאדם רע, או לא מפותח, או לא בסדר.
הם עולים כי הם מגֵנים כרגע על הנפש שלך מלחוות את אחד מכאבייך הגדולים ביותר. ניתן לומר אפילו - שומרים עלייך מלפגוש את סיוט-חייך.
כל עוד הם פה זה כי את זקוקה להם. בלעדיהם, כאמור, תקרסי.
וכאשר יתבסס בתוכך מספיק חוסן פנימי על מנת להעז ולפגוש את החוויה - את תגלי שאת זקוקה להם פחות ופחות. ואז הם יעלו פחות. זה הכל עניין של צורך.
אז בחמלה כלפי המנגנונים שלך, בסדר?
._מה שקצת לא ברור לי הוא ההבחנה בין "להרגיש את החוויה של חוסר ערך" ו"להאמין בזה שאני חסרת ערך"
כלומר, איך אפשר לחוות את החוויה של חוסר ערך ובו זמנית לא להאמין שזה נכון?_
זה סוג של פיצול שיתחיל להיווצר בתוכך ככל שתתקדמי בדרך, ואת יכולה כבר להתחיל ליצור אותו באופן מכוון.
זה אומר לדעת שכעת כואב ובו זמנית לדעת שעצם זה שזה כואב לא מעיד על זה שאת באמת חסרת ערך.
זה להפריד בין הכאב לבין הפרשנות שלך ביחס לכאב.
אי שם במהלך תולדות חייך נפגעת פגיעה (אחת או כמה) מכאיבה, שהיתה כרוכה בחוויה של חוסר ערך, וכפי הנראה, על פי התיאור שלך, היא נתמכה והתחזקה באמצעות העתקה של מודלים (הורייך) שלימדו אותך לאורך שנים התנהלות מתוך החוויה הזאת. מודלים שקיבעו וביססו את החוויה וגרמו לך להאמין שאת אכן חסרת ערך. כרונולוגית יתכן שקודם היו מודלים להעתיק מהם, ואח"כ היו חוויות מכאיבות, ויתכן שלהיפך או לסירוגין. זה לא כל כך משנה לנו כרגע לצורך שחרור החוויה.
את לא באמת חסרת ערך.
את יודעת את זה, נכון? ברגעים בהם את מחוברת לעצמך, בהם את נוכחת - את יודעת את זה.
אבל מה, בכל פעם שמשהו או מישהו דורך לך על הפצע הזה שלא טופל, זה כואב נורא נורא, וכהירף עין משכיח ממך את מה שאת יודעת - את ערכך, את מהותך האמיתית - וגורם לך להאמין שאת אכן חסרת ערך.
וכאן אפשר וכדאי להתחיל ליצור פיצול בין מה שבמהלך השנים נכרך, בטעות, זה בזה.
כואב? נכון. כאב מטורף שיכאב עד שהפצע ירפא (והוא ירפא).
זה כואב ובו זמנית גורם לך לחוש מיד חסרת ערך.
האם זה אומר שאת באמת חסרת ערך? לא!
זו ידיעה שאת יכולה להתחיל לבסס ולהרחיב,
למשל באמצעות כך תאמרי לעצמך:
"כואב לי עכשיו בטירוף כי משהו התיישב לי על הפצע הלא מטופל שלי של "אני חסרת ערך". זה גורם לי כעת לחוש ביתר שאת כאב חווית חוסר הערך. ובו זמנית אני יודעת וזוכרת שאני לא באמת חסרת ערך".
כאשר אני עבדתי עם זה בעצמי, בהתחלה כמובן שלא האמנתי לאמירה שזה לא אמיתי כאשר הייתי בתוך תוכה של החוויה. אבל איפשהו בפנים זכרתי שאני יודעת את זה, זכרתי שברגעי השפיות כן ידעתי את זה.
והשתמשתי בזיכרון הידיעה כעוגן שהרים אותי תמוך הבור. עם השימוש המתמשך בעוגן הוא התרחב והתבסס והידיעה שזה לא אמיתי, שזה "סרט", גדלה.
זו דרך להתחיל וליצור את הפיצול.
האם זה יותר ברור כעת?
.
_ואז נזכרתי במילותיה של עירית : בהסכמה לפגוש את החוויה שמכאיבה לך. ואמרתי לעצמי בקול רם:
"אוקיי, הסמס הזה גורם לי להרגיש פחד שאני לא רצויה, שמישהו דוחה אותי, לא רוצה בחברתי. וזה קשה וזה מפחיד וזה כואב"
כשאמרתי את זה לעצמי הרגשתי מעין צמרמורת, אבל מעבר לזה החוויה עדיין קשה עבורי, עדיין מרגישה שאני נלחמת בעצמי כדי לא להרגיש דחויה. שאני "מדברת" עם עצמי כל הבוקר כדי להרגיע את תחושת הדחייה, שאני על קוצים.
ועם זאת, תוך כדי כתיבת שורות אלה, מרגישה שמשהו שם משוחרר יותר, נינוח יותר עם החוויה, לא מאויים כל כך מהחוויה. שזה לא מערער לגמרי את מי שאני ומה שאני._
איזו מדהימה את!
איזה יישום מהיר.
אנחנו דיברנו כאן בינתיים רק על הסכמה לפגוש ואת גם הסכמת וגם כבר פגשת.
(מי זו זאת שכתבה בפוסט הקודם שלה שאולי היא לא בשלה לשחרר את זה?
).מה שאת חווה זה באמת השחרור: ההקלה העצומה שזה מביא. כמו אחרי בכי טוב שהיה תקוע.
כך בונים את השחרור הזה, נדבך על גבי נדבך. עוד ועוד התנסויות כמו זו שהיתה לך.
מה שאני יכולה להציע לך עכשיו זה בהדרגה להפוך את החוויה לכמה שיותר גולמית.
כרגע אצלך סביר להניח שהיא מחשבה שמעורבבת ברגש שמעורבבת בתחושה פיזית.
ככל שברגע האמת תפַני הצידה את המחשבה, ואחר כך תפַני את הרגש, ותישארי עם התחושה הפיזית בלבד, כך את תגעי יותר ויותר במקור. במקום שבו זה נצרב. בפצע.
עצם הנגיעה הוא מה שמאפשר שחרור, ניקוז וריפוי.
את סוף סוף חושפת לאוויר את הפצע שהיה עטוף בכל כך הרבה "פלסטרים" של הגנות במשך כל כך הרבה שנים. את סוף סוף מטפלת בפצע הלא מטופל שלך...
ככה אני עובדת עם זה:
עולה חוויה. אני מסכימה לפגוש אותה (לפעמים, כשזה ממש כואב, אני מבקשת מעצמי: "עירית, בבקשה תישארי, רק לחמש שניות").
אחר כך אני בודקת מהי המחשבה. מה אני חושבת? (את זה יהיה לך יחסית קל "להעיף" מהר הצידה, כי כבר תירגלת זיהוי של מנגנוני הסחה, של מחשבות "מרגיעות", ואת כבר יודעת לזהות שמתחתן יש עוד משהו).
אחר כך, מה אני מרגישה?
ואחר כך, מה אני חשה בגוף? היכן החוויה הזאת מכאיבה לי בגוף?
מה שקורה, זה שהחל משלב מסויים את כבר תגיעי מיד ובאופן אינסטינקטיבי לתחושה הפיזית בלי לעשות את כל התהליך של פינוי שכבת המחשבה ושכבת הרגש.
הפעם הראשונה שגיליתי את זה (זו היתה תגלית מאוד חזקה) היתה לפני כמה שנים כשעבדתי על שחרור החוויה של "אני לא רצויה", אחרי תרגול מאסיבי של מה שתיארתי כאן.
ואז, בשיחת טלפון ידיד אמר לי משהו. עוד לפני שעלו מחשבה ורגש - הגוף שלי פירש את זה כ"אני לא רצויה" ומיד עלה כאב מאוד חזק בלב. שם היתה צרובה החוויה הזאת שלי. בזכות התרגול המערכת שלי כבר ידעה להגיע הישר לכאב, היישר לחוויה. וכאמור, כל שהייה עם החוויה הגולמית, עם המקום שבו היא צרובה בגוף, מאפשרת ריפוי ושחרור שלה.
תראי אם את מתחברת לזה,
ואם זה בהיר מספיק.
.
ואז השימוש בשאלה 'האם אני מוכנה לפגוש את הכאב של חווית חוסר הערך?', העלה בי הרבה דמעות, וגם הקלה.
אהבת עולם, זה מרגש.
הפיסקאות האחרונות שכתבתי למשתחררת בהקשר הזה מוגשות גם לך, באהבה
.-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
בן זוג מתעלל מילולית
_אהבת עולם, זה מרגש.
הפיסקאות האחרונות שכתבתי למשתחררת בהקשר הזה מוגשות גם לך, באהבה_
תודה.
אני קוראת ונותנת לדברים לחלחל....
הפיסקאות האחרונות שכתבתי למשתחררת בהקשר הזה מוגשות גם לך, באהבה_
תודה
.אני קוראת ונותנת לדברים לחלחל....
בן זוג מתעלל מילולית
תודה רבה אהבת עולם על השיתוף ועירית על תגובתך הארוכה
גם אני עוד בשלב של קוראת ונותנת לדברים לחלחל
אכתוב יותר בימים הקרובים אחרי שהיה לי זמן "לשבת" עם זה...
לילה טוב וחיבוקים @}
גם אני עוד בשלב של קוראת ונותנת לדברים לחלחל
אכתוב יותר בימים הקרובים אחרי שהיה לי זמן "לשבת" עם זה...
לילה טוב וחיבוקים @}
-
שחף_אהובי*
- הודעות: 375
- הצטרפות: 29 יוני 2009, 18:16
- דף אישי: הדף האישי של שחף_אהובי*
בן זוג מתעלל מילולית
משתחררת,
מזמינה אותך ל המסע בעקבות הילדה הפנימית (אם בטעות יהיה לך זמן פנוי, זה ארוך): איך להתמודד אם הכאב הנורא, הבלתי נסבל הזה של הילדה הדחויה שממשיכה לחיות בתוכי?
בסיפור שלי, פשוט לתת לכאב להיות ולחמול עליו. גם על החלק שכואב , וגם על החלק בי של האלימות העצמית, החלק השיפוטי. ביחד עם הפלסטרים של ההגנות, נשרו אצלי גם הרבה רגשות שהיו מעורבבים עם הכאב - הפחד מהכאב, העלבון, הבושה בכאב. עד שבסוף הוא נהיה - כאב. ועם סתם כאב מזוקק אני יכולה להתמודד.
הפרק האחרון אצלי מדבר על אלימות. שני תהליכים מקבילים - השחרור מהאלימות העצמית, הפנימית, שלי כנגד עצמי, ושחרור מאלימות חיצונית.
מזמינה אותך ל המסע בעקבות הילדה הפנימית (אם בטעות יהיה לך זמן פנוי, זה ארוך): איך להתמודד אם הכאב הנורא, הבלתי נסבל הזה של הילדה הדחויה שממשיכה לחיות בתוכי?
בסיפור שלי, פשוט לתת לכאב להיות ולחמול עליו. גם על החלק שכואב , וגם על החלק בי של האלימות העצמית, החלק השיפוטי. ביחד עם הפלסטרים של ההגנות, נשרו אצלי גם הרבה רגשות שהיו מעורבבים עם הכאב - הפחד מהכאב, העלבון, הבושה בכאב. עד שבסוף הוא נהיה - כאב. ועם סתם כאב מזוקק אני יכולה להתמודד.
הפרק האחרון אצלי מדבר על אלימות. שני תהליכים מקבילים - השחרור מהאלימות העצמית, הפנימית, שלי כנגד עצמי, ושחרור מאלימות חיצונית.
בן זוג מתעלל מילולית
שחף אהובי
תודה רבה על ההזמנה
התחלתי לקרוא אבל האמת אין לי מספיק זמן פנוי!
ממה שהתחלתי לקרוא סיפורך מאלף ומעורר השראה ואני אנסה לקרוא את הכל לאט לאט
כרגע אני בתקופה של מחסור באנרגיות. עייפות כזאת שמקשה עליי לחשוב בבהירות, לקבל החלטות, להתניע תהליכים
מרגישה ממש מותשת. העיניים שלי כואבות כל הזמן מעייפות
לכן גם עוד לא התפניתי לכתוב כאן את כל מה שעלה אצלי לאחרונה
אחזור לעדכן כשהאנרגיות יעלו שוב....
תודה רבה על ההזמנה
התחלתי לקרוא אבל האמת אין לי מספיק זמן פנוי!
ממה שהתחלתי לקרוא סיפורך מאלף ומעורר השראה ואני אנסה לקרוא את הכל לאט לאט
כרגע אני בתקופה של מחסור באנרגיות. עייפות כזאת שמקשה עליי לחשוב בבהירות, לקבל החלטות, להתניע תהליכים
מרגישה ממש מותשת. העיניים שלי כואבות כל הזמן מעייפות
לכן גם עוד לא התפניתי לכתוב כאן את כל מה שעלה אצלי לאחרונה
אחזור לעדכן כשהאנרגיות יעלו שוב....
-
ורד_דרור*
- הודעות: 337
- הצטרפות: 25 אפריל 2009, 21:39
- דף אישי: הדף האישי של ורד_דרור*
בן זוג מתעלל מילולית
הי משתחררת, מה שלומך?
בן זוג מתעלל מילולית
חזרתי אחרי פסק זמן קצר וחשוב...הייתי צריכה לקחת זמן לתת לדברים להיות בלי לפרק אותם כל הזמן כי הגעתי למצב של אפיסת כוחות - מרוב תהליכים נפשיים מעמיקים שכחתי לקחת אוויר וסתם לחיות את החיים שלי בשקט! אז עכשיו שהתאווררתי, רוצה לעדכן בכמה עניינים
קודם כל, לכל המודאגות מהעניין של העבודה: הוא סוף סוך החל לפרסם ברצינות ולראיין מועמדים למשרה, ויש כבר כמה מועמדים רציניים אפילו כך שזה אמור להסגר בקרוב
אמנם הקצבתי לו עד סוף החודש, אבל הסכמתי להאריך את זה עד שהוא יחליט על המועמד המתאים ביותר כי זה עשוי לקחת עוד שבוע-שבועיים
אמרתי לו שבסדר כל עוד אני רואה שהוא באמת ממשיך במאמץ היומיומי לראיין ולפרסם, וכל עוד אני רואה שהוא לא סתם פוסל מועמדים על שטויות (נטייה שיש לו)
לגבי עצמי והעבודה שלי עם עצמי:
אז ככה, קודם כל מרגישה שאני יותר חזקה מבפנים באופן כללי וגם מול האקס
פתאום נפתחתי אל העולם ועולם מסביר לי פנים. חברים חדשים נכנסו לחיי ואני מרגישה יותר נתמכת, אהובה ופחות בודדה (אם כי השאיפה הייתה כי תחושת הערך-העצמי שלי לא תנבע ממקור חיצוני, אך זה עוזר להיות מוקפת באהבה ואכפתיות)
התחלתי לעשות מאמץ לראות שוב את הטוב שבאנשים ולא את הרע
להנמיך ציפיות ולא לשפוט כל אדם שלא עומד בקריטריונים הנוקשים שלי
לשמור על גישה חיובית כלפי אנשים וכלפי החיים
וגם...כלפי האקס!
ממש ממש משתדלת לשמור על גישה חיובית מולו ולראות את הטוב שבו (למשל שהוא אבא מסור שבאמת אוהב את הילד שלו ורוצה לראות אותו כל יום כמעט, שהילד אוהב אותו מאוד, שהוא כן דואג לרווחתנו הכלכלית ולא "ינטוש אותנו" וכו)
אמשיך עוד מעט
קודם כל, לכל המודאגות מהעניין של העבודה: הוא סוף סוך החל לפרסם ברצינות ולראיין מועמדים למשרה, ויש כבר כמה מועמדים רציניים אפילו כך שזה אמור להסגר בקרוב
אמנם הקצבתי לו עד סוף החודש, אבל הסכמתי להאריך את זה עד שהוא יחליט על המועמד המתאים ביותר כי זה עשוי לקחת עוד שבוע-שבועיים
אמרתי לו שבסדר כל עוד אני רואה שהוא באמת ממשיך במאמץ היומיומי לראיין ולפרסם, וכל עוד אני רואה שהוא לא סתם פוסל מועמדים על שטויות (נטייה שיש לו)
לגבי עצמי והעבודה שלי עם עצמי:
אז ככה, קודם כל מרגישה שאני יותר חזקה מבפנים באופן כללי וגם מול האקס
פתאום נפתחתי אל העולם ועולם מסביר לי פנים. חברים חדשים נכנסו לחיי ואני מרגישה יותר נתמכת, אהובה ופחות בודדה (אם כי השאיפה הייתה כי תחושת הערך-העצמי שלי לא תנבע ממקור חיצוני, אך זה עוזר להיות מוקפת באהבה ואכפתיות)
התחלתי לעשות מאמץ לראות שוב את הטוב שבאנשים ולא את הרע
להנמיך ציפיות ולא לשפוט כל אדם שלא עומד בקריטריונים הנוקשים שלי
לשמור על גישה חיובית כלפי אנשים וכלפי החיים
וגם...כלפי האקס!
ממש ממש משתדלת לשמור על גישה חיובית מולו ולראות את הטוב שבו (למשל שהוא אבא מסור שבאמת אוהב את הילד שלו ורוצה לראות אותו כל יום כמעט, שהילד אוהב אותו מאוד, שהוא כן דואג לרווחתנו הכלכלית ולא "ינטוש אותנו" וכו)
אמשיך עוד מעט
בן זוג מתעלל מילולית
בקיצור, אני מרגישה שאני מצליחה לתקשר איתו ממקום הרבה יותר חזק וחומל ופחות "מופעל"
שאני כבר לא מאויימת כל כך מנוכחותו ומהתגובות שלו
כמובן שיש לו עוד מלא תגובות שמעלות לי את הסעיף
במקרה הזה פשוט הבלגתי כי הוא היה נורא לחוץ כי הילד נפצע והיה חייב להתייעץ איתי מה לעשות
בפעם הבאה שנדבר אעיר לו על העניין כי לא רוצה להשאיר את "התלונה" ללא תגובה שמא תהיה ציפיה שאענה מהר לטלפון מעכשיו...
עירית, עוד לא הגעתי לתרגל את מה שכתבת,
מה שקורה, זה שהחל משלב מסויים את כבר תגיעי מיד ובאופן אינסטינקטיבי לתחושה הפיזית בלי לעשות את כל התהליך של פינוי שכבת המחשבה ושכבת הרגש.
עוד לא התחברתי לתחושה הפיזית, כאמור לקחתי לעצמי הפסקה מתהליכים מודעים
אבל כשאני חושבת על זה, אצלי הפחד לרוב מורגש גם בלב וגם בבטן. מין צביטה כואבת כזאת.
זאת תחושה של צביטה ודפיקה חזקה כזו בלב, ואח"כ דופק מואץ מעט.
בפעם הבאה שתעלה תחושת חוסר הערך, אנסה לשים לב היכן הכאב נמצא בדיוק בגוף שלי כדי להתחבר לחוויה הגולמית, כמו שקראת לה
בנוגע לגבולות ששמתי לאקס שלי, אז לא יכולה להגיד שאני עומדת בזה,
הוא כן מבלה זמן בבית שלי
אנחנו כן עדיין מדברים המון
אבל אני מנסה להביט על זה בחמלה, שלפעמים צריך לתת לדברים את הזמן שלהם
וכנראה שאני עוד צריכה זמן כדי לממש את ההפרדה בינינו
וכן, זה קשה שאני היחידה שאקטיבית בנדון, אז נותנת לעצמי את מרחב הנשימה הזה - לא דוחקת בעצמי
אין ספק שיש לי עוד הרבה עבודה לעשות, מול האקס ומול שאר העולם,
אבל מרגישה שהחוסן הפנימי המדובר מתחיל להבנות בהדרגה
תודה תודה תודה לכן יקירות
על זה שאתן כאן איתי בדרך
לא שוכחת את השפע שמורעף עליי כאן לשניה
לילה טוב @}
שאני כבר לא מאויימת כל כך מנוכחותו ומהתגובות שלו
כמובן שיש לו עוד מלא תגובות שמעלות לי את הסעיף
- למשל היום הילד היה אצלו והוא התקשר ולקח לי זמן לענות לטלפון
במקרה הזה פשוט הבלגתי כי הוא היה נורא לחוץ כי הילד נפצע והיה חייב להתייעץ איתי מה לעשות
בפעם הבאה שנדבר אעיר לו על העניין כי לא רוצה להשאיר את "התלונה" ללא תגובה שמא תהיה ציפיה שאענה מהר לטלפון מעכשיו...
עירית, עוד לא הגעתי לתרגל את מה שכתבת,
מה שקורה, זה שהחל משלב מסויים את כבר תגיעי מיד ובאופן אינסטינקטיבי לתחושה הפיזית בלי לעשות את כל התהליך של פינוי שכבת המחשבה ושכבת הרגש.
עוד לא התחברתי לתחושה הפיזית, כאמור לקחתי לעצמי הפסקה מתהליכים מודעים
אבל כשאני חושבת על זה, אצלי הפחד לרוב מורגש גם בלב וגם בבטן. מין צביטה כואבת כזאת.
זאת תחושה של צביטה ודפיקה חזקה כזו בלב, ואח"כ דופק מואץ מעט.
בפעם הבאה שתעלה תחושת חוסר הערך, אנסה לשים לב היכן הכאב נמצא בדיוק בגוף שלי כדי להתחבר לחוויה הגולמית, כמו שקראת לה
בנוגע לגבולות ששמתי לאקס שלי, אז לא יכולה להגיד שאני עומדת בזה,
הוא כן מבלה זמן בבית שלי
אנחנו כן עדיין מדברים המון
אבל אני מנסה להביט על זה בחמלה, שלפעמים צריך לתת לדברים את הזמן שלהם
וכנראה שאני עוד צריכה זמן כדי לממש את ההפרדה בינינו
וכן, זה קשה שאני היחידה שאקטיבית בנדון, אז נותנת לעצמי את מרחב הנשימה הזה - לא דוחקת בעצמי
אין ספק שיש לי עוד הרבה עבודה לעשות, מול האקס ומול שאר העולם,
אבל מרגישה שהחוסן הפנימי המדובר מתחיל להבנות בהדרגה
תודה תודה תודה לכן יקירות
על זה שאתן כאן איתי בדרך
לא שוכחת את השפע שמורעף עליי כאן לשניה
לילה טוב @}