בן זוג מתעלל מילולית

[משתחררת*]

עוד דבר שרציתי לשתף
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מודעת בזמן אמת למנגנונים שלי. במיוחד הקטנת האחר כדי לא להרגיש פגועה. יש לי שכנה שכל הזמן קובעת איתי ואז או לא מגיעה לפגישה בזמן או לא מגיעה בכלל, פעם אחת אפילו בלי להודיע. דיברתי איתה על זה בניסיון לברר אם משהו מפריע לה ואולי היא לא מעוניינת בקשר בינינו והיא טענה שאין בעיות מיוחדות פשוט ככה היא.
אז שלשום כשהיא לא הגיעה לפגישה, בהתחלה נפגעתי והתחלתי עם מחשבות כמו: "טוב היא בכלל לא מענינת אותי" וכו. ישר ראיתי שמדובר במנגנון, כמו שעירית כתבה על הבובה עם החוטים - ראיתי את החוטים האלה שמפעילים אותי ושיחררתי את המחשבה הזו. ופשוט החלטתי שאני לא אקטיבית יותר בקשר שלי עם אותה שכנה. לא מתאים לי חברה ש"ככה היא", אני רוצה מערכות יחסים טובות והדדיות יותר.

[ראויה_לאהבה*]

לא מתאים לי חברה ש"ככה היא", אני רוצה מערכות יחסים טובות והדדיות יותר.

עוד סימן מרגש לחוסן הפנימי שמתפתח אצלך. כיף לקרוא!

[ורד_דרור*]

לא מתאים לי חברה ש"ככה היא", אני רוצה מערכות יחסים טובות והדדיות יותר.
לגמרי!

[עירית_לוי]

איזה עדכונים משמחים!

טוב שלקחת באופן אינטואיטיבי את פסק הזמן. בעיני הוא חלק מהתהליך שלך.
יש רגעים בהם מפסיקים את העשייה האינטנסיבית ברובד המודע כי זה נעשה עמוס מדי עבור המערכת, וכי עולה צורך בשקט.

בדרך כלל בתקופות האלה השינויים ממשיכים להתרחש, רק שהם מתרחשים ברובד הפנימי או הלא מודע ולא תמיד אפשר בכלל דעת מה ואיך התרחש.
ואז כשחוזרים, פתאום שמים לב שהיתה לנו "קפיצת גדילה",
וממשיכים את העבודה כבר ממדרגה חדשה.

[משתחררת*]

שוב חוזרת אחרי הפסקה
איכשהו אני מרגישה לא מספיק מרוכזת בשביל לכתוב, גם כשמתאים לי לשתף

יש כל מיני עליות וירידות כרגיל, אבל הדבר העיקרי שמטריד אותי כרגע הוא שאנחנו עדיין מבלים הרבה יותר מידי זמן ביחד
משהו בי כנראה עוד מפחד לשים את הגבול ולהגיד לו -- די לך מפה ואל תדבר איתי על שום דבר חוץ מדברים ענייניים טכניים.

יש כאן כמה עניינים
קודם כל, הוא כבר מתנהג בצורה הרבה פחות אלימה
רוב הזמן מתייחס אלי באופן מכבד, חוץ מביקורת אינסופית, שזו פשוט צורת ההסתכלות שלו על החיים
אז כל פעם שיש ביקורת, אני אומרת: תודה אבל לא מעניין אותי לשמוע את הביקורת שלך

דבר שני, החלק שבי שמפחד לצאת "לא בסדר" משתלט על הדינאמיקה
אני מפחדת שאם אני לא אקשיב לסיפורים שלו אז אני "לא חברה טובה"
ומשהו מרחם עליו כי אין לו בכלל משפחה או חברים ואם גם אני אפנה לו עורף הוא יהיה לגמרי בודד בעולם
כמובן שהוא זה שהביא את המצב הזה על עצמו, אם הוא לא היה אלים כלפיי הייתי נשארת איתו
כך שאין לי מה לרחם עליו ובכל זאת הרגש הזה עולה
והרגש הזה בתוספת הפחד לצאת לא בסדר מונע ממני להתנתק לחלוטין

חוץ מזה, ממשיכה לצעוד בשבילים המפותלים של חיי היומיום
ובעיקר עושה כלים וכביסות

תובנות, שיתופים וסתם ד"שים יתקבלו בברכה @}

[עירית_לוי]

_יש כאן כמה עניינים
קודם כל, הוא כבר מתנהג בצורה הרבה פחות אלימה
רוב הזמן מתייחס אלי באופן מכבד, חוץ מביקורת אינסופית, שזו פשוט צורת ההסתכלות שלו על החיים
אז כל פעם שיש ביקורת, אני אומרת: תודה אבל לא מעניין אותי לשמוע את הביקורת שלך_
מרגש לשמוע על ההתקדמות הזאת!

ככל שיחלוף הזמן, ואת תבססי יותר ויותר את היכולת לשים גבולות סביבך בעוד ועוד היבטים, כך גם הוא יאפשר לעצמו פחות.
כולל הביקורת האינסופית. זה לא שאת תשני אותו. את פשוט לא תאפשרי את זה מולך.
כמו שלא שינית את עצם היותו אלים, אלא שהוא כבר לא מרשה לעצמו להפנות את זה כלפייך. כי את לא מרשה לו.

נסי לבדוק האם מעבר למילים - "אני לא מעוניינת לשמוע" - שאגב, יכול להיות שפשוט לוקח להן זמן לחלחל אליו -
נסי לבדוק האם במקרה ב"מנגינה", במסר הלא מילולי, את עדיין במובן מסוים כן מאפשרת.
האם קיים בתוכך עדיין המקום שמסכים להכיל שיפוט וגינוי? זה שמיישר קו עם שיפוט שמגיע מבחוץ. כי יכול להיות שגם אם המחשבה לא מיישרת איתו קו - ההוויה, החוויה, עדיין כן.
וכרגיל - התבוננות עם הרבה חמלה עצמית. זה חשוב כאן.


דבר שני, החלק שבי שמפחד לצאת "לא בסדר" משתלט על הדינאמיקה
הנה שאלה שאת יכולה לעבוד איתה:
"האם אני מסכימה להיות "לא בסדר" כלפיו, על מנת להיות כן-בסדר כלפי עצמי?"
עשי איתה תהליך קצר: חזרי אליה כמה פעמים. כל תשובה שעולה היא לגיטימית. אל תתנגדי למה שעולה. פשוט חזרי אליה שוב ושוב.
ספרי מה יעלה לך ונראה אחר כך לאן אפשר לקחת את זה הלאה.

ומשהו מרחם עליו כי אין לו בכלל משפחה או חברים ואם גם אני אפנה לו עורף הוא יהיה לגמרי בודד בעולם
כאן לתחושתי כדאי לך לבדוק מהו הקושי שלך להכיל בדידות וניתוק.
זה כמו שכאשר קשה לנו לחוות דחייה שלנו על ידי מישהו, כך בדיוק באותה המידה קשה לנו לחוות מצב בו אנחנו דוחים מישהו אחר.
קושי מול חוויה, מניסיוני, הוא בדרך כלל דו-כיווני. קשה לנו להיות בשני צידי המתרס שלה.

את יכולה לבדוק כאן לאיזו חוויה זה "לוקח" אותך, כאשר עולות בך המחשבות הללו.
עם החוויה נוכל לעבוד,
וזה יאפשר לך לעבור ממצב של רחמים כלפיו למצב של חמלה כלפיו.

חמלה היא מצב הרבה יותר נקי, שיאפשר לך להגיב אליו בצורה עניינית יותר, וכמובן להרחיב את היכולת שלך לשים לו גבולות.
כאשר את מרחמת על מישהו את לא יכולה תוך כדי לשים את עצמך במקום שכביכול יגרום לו עוד יותר עוול. כי כאשר הוא ממוצב מבחינתך באופן לא מודע בעמדה של "המסכן", את לא מרשה לעצמך מן הסתם להתמקם מולו בעמדה של ה"תוקפן", של זו שגורמת לו עוול. לעומת זאת, כאשר את מביטה בו בחמלה, את רואה אותו נטו, לא דרך הכאבים שלך, ואז את גם יכולה להגיב אליו נטו, ללא מחסומים.

[משתחררת*]

תודה עירית, התגובה שלך עוררה בי המון מחשבות
קודם כל, עדכון שבמהלך הסופ"ש דווקא היה לנו ריב די גדול,, כזה שלא היה הרבה זמן כבר
ריב שככל ביקורת ואלימות מילולית מצידו וצעקות ועצבים מצידי ומצידו גם יחד

אני יודעת שאת כל הזמן מדבר על לפעול מתוך חמלה כלפי עצמי, אבל נורא קשה לי שלא להתעצבן על עצמי שאני מגיעה לכדי צעקות וקריזות בריבים שלנו. לא מצליחה להשאר מפוקסת, רגועה, עניינית. האינטראקציה מולו פשוט מביאה לי את הג'ננה!!
וזה מקומם אותי שאני לא מצליחה להגיע למצב שפוי.
משהו בי אפילו חושב: אם את לא מצליחה להשאר רגועה אז מאיפה לך הזכות לדרוש ממנו לא לצעוק?

נסי לבדוק האם במקרה ב"מנגינה", במסר הלא מילולי, את עדיין במובן מסוים כן מאפשרת
אני חושבת שעלית כאן על משהו
יש משהו בי שעדיין מתעניין במה שיש לו לאמר מעבר לביקורת, וזה מבלבל
כי מצד אחד אני מעוניינת להקשיב לו ולשתף פעולה סביב דברים שקשורים לילד שלנו
אבל מצד שני אני לא רוצה לשמוע ביקורת. אין לי שום מקום בתוכי להכיל אותה.

ויש כאן עוד עניין - פעמים רבות אני שומעת כל דבר שהוא אומר בתור ביקורת, גם אם זאת בכלל לא היתה הכוונה שלו לבקר אותי. ועל זה היה הריב שלנו בסופ"ש. הוא ניסה לשאול אותי שאלה תמימה (ועכשיו אחרי שיחתנו אני מאמינה לו שזה באמת לא היה בביקורת) ואני התנפלתי עליו כי שמעתי בזה שוב ביקורת ואז זה התגלגל לריב ארוך ומגעיל. ובסוף אמרתי לו שאני רוצה לקחת אחריות על החלק בי ששומע כל דבר שהוא אומר לי בתור ביקורת והדרך שלי כרגע להתמודד עם זה היא לבלות כמה שפחות זמן איתו (כי כאמור אנחנו עוד מבלים הרבה זמן יחד יחסית).



"האם אני מסכימה להיות "לא בסדר" כלפיו, על מנת להיות כן-בסדר כלפי עצמי?"
תודה על השאלה הזאת. אני צריכה עוד לעבוד איתה. עד עכשיו התשובה שלי לשאלה הזו הייתה לרוב "לא". או שבמקרים שכן שמתי גבולות, התשובה הייתה "כן", אבל תוך כדי נסיונות לשכנע אותו שאני כן בסדר

אמשיך אחר כך....

[עירית_לוי]

_אני יודעת שאת כל הזמן מדבר על לפעול מתוך חמלה כלפי עצמי, אבל נורא קשה לי שלא להתעצבן על עצמי שאני מגיעה לכדי צעקות וקריזות בריבים שלנו. לא מצליחה להשאר מפוקסת, רגועה, עניינית. האינטראקציה מולו פשוט מביאה לי את הג'ננה!!
וזה מקומם אותי שאני לא מצליחה להגיע למצב שפוי.
משהו בי אפילו חושב: אם את לא מצליחה להשאר רגועה אז מאיפה לך הזכות לדרוש ממנו לא לצעוק?_

אין קשר בין שני הדברים - בין השאיפה שלך להצליח להגיב אליו מתוך המרכז הפנימי שלך ולא מתוך מנגנון ההגנה האוטומטי שלך, לבין הלגיטימציה שלך לעצור את ההתעללות בך.

מה שיכול אולי להקל עלייך לנתק את הקישור בין שניהם,
זה לאמץ נקודת מבט שיש בה התייחסות כלפי העתיד, התייחסות אל השאיפה לך להגיב מתוך המרכז הפנימי ולא אל העבר, אל התגובה שלך מתוך מנגנון ההגנה האוטומטי. את שמה את הפוקוס שלך על מה שיהיה.

אם את מביטה בעיקר קדימה, יש לך פתח לפעולה, את יודעת מה את רוצה, את יודעת לאן את שואפת, גם אם אין לך מושג כיצד מתי בדיוק זה יתרחש. זו נקודת מבט אופטימית שיכולה לחזק אותך ולמלא אותך באנרגיה. וקוראים לזה לקחת אחריות .

לעומת זאת אם את מביטה רק אחורה, אין לך מה לעשות עם זה מלבד להלקות את עצמך. או לחשוב שמגיע לך "עונש" כמו למשל להסכים לספוג ממנו יחס מתעלל כי "מאיפה יש לי זכות לדרוש..." וכו'. זו נקודת מבט סוגרת ומחלישה. וזה כמובן בדיוק ההיפך מלקחת אחריות, גם אם לפעמים זה נותן לך תחושה שבזה מדובר.

כאשר את מגדירה זאת כך, את גם בעצם מתמקמת בעמדה שבה את מבינה שכל מה שעשית עד היום לא היה מכוונה רעה, או כי משהו בך לא-בסדר, אלא שאת הגבת מתוך מנגנוני הישרדות רגשית.
כמו כל בני האדם, אגב, ברגעי בהם אנחנו "נלקחים" ומגיבים מהמקומות הרגשיים הנמוכים שלנו.
כמו גם בן זוגך לשעבר.
אבל! זכרי שזו עמדה שאיננה מצדיקה, ולו לרגע, שאת תסכימי לספוג את התגובות האוטומטיות הללו שלו. ממש לא.
זה רק יכול לאפשר לך להביט עליו בחמלה. לשים לפנייך, מולו, גבול מתוך חמלה.
חמלה ולא רחמים.

את לא "מקטינה" אותך בגלל החולשות שלך, ואת גם לא "מקטינה" אותו בגלל החולשות שלו. את רק לא מסכימה יותר לעולם להיות שק האיגרוף שלו.
.

ויש כאן עוד עניין - פעמים רבות אני שומעת כל דבר שהוא אומר בתור ביקורת, גם אם זאת בכלל לא היתה הכוונה שלו לבקר אותי. ועל זה היה הריב שלנו בסופ"ש. הוא ניסה לשאול אותי שאלה תמימה (ועכשיו אחרי שיחתנו אני מאמינה לו שזה באמת לא היה בביקורת) ואני התנפלתי עליו כי שמעתי בזה שוב ביקורת ואז זה התגלגל לריב ארוך ומגעיל. ובסוף אמרתי לו שאני רוצה לקחת אחריות על החלק בי ששומע כל דבר שהוא אומר לי בתור ביקורת והדרך שלי כרגע להתמודד עם זה היא לבלות כמה שפחות זמן איתו (כי כאמור אנחנו עוד מבלים הרבה זמן יחד יחסית).
זה רעיון טוב להתרחק כרגע, כאשר הכל כל כך טעון.
נדמה לי שכתבתי לך על זה כבר איפשהו פה - יהיה לך קל יותר להתחזק במרחב נקי משיפוט וגינוי. מאוד קשה לנו לחזק את עצמינו בתוך מרחב כל כך מחליש.
יהיה לך קל הרבה יותר להתייצב מולו בהמשך במלוא חוסנך, לאחר שתשחררי מתוכך ולו מעט מהשיפוט העצמי שלך כלפי עצמך. לאחר שתתחזקי מעט.
כרגע השיפוט שלו פוגש בתוכך את זה שלך, או שהשיפוט העצמי שלך "מחכה לו בפינה", ולכן גם ההתלקחות קלה.

התחילי כבר עכשיו.
התמקמי בעמדה נחושה לשחרר מתוכך את הביקורת העצמית.
זה תהליך. אבל אפשר להתחיל אותו ברגע זה.
נדרשת הסכמה ונדרש רצון נחוש להפסיק להרעיל את עצמך נגד עצמך.
נדמה לי שאת כבר מאוד בשלה לזה, מכיוון שאת ערה לגמרי למחירים הכבדים שאת משלמת על זה.

ואז, לאחר שיצרת בתוכך כוונה אמיתית,
את יכולה להתחיל ולזהות את הביקורת העצמית: במחשבות שלך ביחס לעצמך, בדיבור הפנימי שלך לעצמך, בדרך שבה את מדברת על עצמך עם אנשים אחרים, בדרך שבה את מקשיבה ומסננת אמירות של אחרים אלייך.

הציפי במשך כמה ימים את כל הביטויים הללו אל פני הרמה המודעת שלך, ושימי אליהם לב (בלי להתבאס על עצמך בבקשה תוך כדי ).
במקביל שימי לב לכל אותם מקומות בהם כבר החלה להתבסס בך חמלה עצמית וקבלה. הביטי על כל התמונה. זה חשוב.

מה שחשוב בדרך העבודה הזאת, זה שאת לא אמורה לשנות שום דבר באופן אקטיבי. רק להתבונן ולהשתדל לא לשפוט עד כמה שאת יכולה את מה שאת מזהה.
השינוי יקרה מעצמו, באופן הרמוני, ועמוק הרבה יותר, אם תתמידי בהתבוננות שהיא נקייה. הניקיון כאן הוא המפתח.

תראי אם זה נכון לך, או נגיש לך כרגע.

[קוראת*]

ובסוף אמרתי לו שאני רוצה לקחת אחריות על החלק בי ששומע כל דבר שהוא אומר לי בתור ביקורת

יקירתי, זהו מעשה קורבני ביותר. הרי ברור שאת שומעת כל מה שהוא אומר כביקורת משום שהוא כל הזמן מותח עלייך ביקורת! הוא הרגיל אותך שרוב מה שיש לו להגיד זה דברים די מגעילים עלייך, אז מה הפלא שכשפעם בכמה זמן הוא מואיל בטובו לומר דבר שאינו ביקורת, את כבר לא מבחינה בזה? למה זה האחריות שלך? זה היה קורה לכל אחת. הוא גרם לך להיות דרוכה כל הזמן.

ולמה את צריכה עוד לבלות איתו זמן כדי לסבול את זה? לא נמאס לך?
באופן אובייקטיבי, הוא טיפוס בלתי נסבל, לא נחמד, לא טוב לב (ודי אכזרי, אם היה מוכן לגרום לך כזה סבל), אלים, בעל בעיות תקשורת, מומחה בלגרום לאחרים להרגיש אשמים על דברים שהוא עשה, אחד שלא לוקח אחריות על מעשיו ולא יציב.
אז למה, לעזאזל,
יש משהו בי שעדיין מתעניין במה שיש לו לאמר?

למה מעניין אותך מה שיש לבנאדם כזה לומר? הוא לא מרשים בכלל, גם אם הוא חכם. הוא הבנאדם האחרון שהייתי מתעניינת בדעתו.
חיים רק פעם אחת, לא כדאי לבחור אנשים ממש שווים כדי לשמוע את דעותיהם?

סליחה על הטון. אכפת לי ממך, ואם היית שומעת אותי זה היה נאמר בטון אכפתי.

[אהבת_עולם*]

כשאני מוצאת עצמי מתקשה לנתק קשר עם מישהו שהקשר איתו לא עושה לי טוב -
אני שמה לב, שבעצם יש בי פחד שאומר, שאני לא אמצא אף אחד שהקשר איתו כן יהיה לי טוב -
ככה שאם אני אתנתק ממנו -

• אז או שאמצא קשרים לא טובים אחרים,
• או, שאם אני לא אסכים בכלל לקשרים לא טובים - אז לא יהיו לי קשרים בכלל, כי אלו היחידים שאני יכולה למצוא -

וזה גורם לי מתוך פחד כזה בכל זאת להישאר בתוך הקשר הלא טוב.

מחשבה כזאת ש'זה הכי טוב שאני יכולה למצוא'.

אני תוהה מאיפה באה האמונה הזאת -
שאין משהו באמ-ת טוב בנמצא,
או שאין עבורי משהו באמ-ת טוב בנמצא.
ואם היא אכן נכונה?

האם יכול להיות שאת פועלת מתוך אמונות דומות? מתוך פחד דומה?
מעניין אותי...

[משתחררת*]

תודה לכן על התגובות,
אסיים לכתוב את מה שרציתי לכתוב והופרעתי באצמע ואז אגיב...

עירית את כתבת
כאן לתחושתי כדאי לך לבדוק מהו הקושי שלך להכיל בדידות וניתוק.
ובכן, בהחלט קשה לי להכיל חוויה כזאת, כנראה כי זהו אחד מהפחדים הכי עמוקים שלי - להשאר לבד בלי משפחה ובלי חברים ובלי שום תמיכה מאף אחד
וכשאני נתקלת בחוויה הזאת שלו,, זה גם גורם לי להרגיש סוג של אשמה, כאילו שאני אשמה איכשהו במצב המנותק שלו כי "בגללי" הוא חזר לגור בישראל
אבל האשמה הזו כמובן מנותקת לחלוטין מהמציאות, כי הרי גם בחו"ל אין לו משפחה ויש לו מעט מאוד חברים. הוא כמובן זה שאחראי על מצבו ולא אני

כאשר את מרחמת על מישהו את לא יכולה תוך כדי לשים את עצמך במקום שכביכול יגרום לו עוד יותר עוול. כ
לא בטוחה שהבנתי לחלוטין את כוונתך כאן
למה שארצה לשים את עצמי במקום שכביכול גורם לו עוול? על איזה מקום מדובר?

בקיצור יש לי עוד המון חומר למחשבה....

[משתחררת*]

_נדרשת הסכמה ונדרש רצון נחוש להפסיק להרעיל את עצמך נגד עצמך.
נדמה לי שאת כבר מאוד בשלה לזה, מכיוון שאת ערה לגמרי למחירים הכבדים שאת משלמת על זה.

ואז, לאחר שיצרת בתוכך כוונה אמיתית,
את יכולה להתחיל ולזהות את הביקורת העצמית: במחשבות שלך ביחס לעצמך, בדיבור הפנימי שלך לעצמך, בדרך שבה את מדברת על עצמך עם אנשים אחרים, בדרך שבה את מקשיבה ומסננת אמירות של אחרים אלייך_

במחשבות שלי ביחס לעצמי: הנה דוגמא מהיום. שלחתי לחברה שלי עבודה שכתבתי במהלך התואר שלי, וקראתי שוב חלק מהעבודה לפני ששלחתי
וחשבתי לעצמי: "וואו זה כתוב ממש טוב! לא יאומן ש אני כתבתי את זה!"
בדיבור הפנימי שלי לעצמי יכולה לתת דוגמא את הפוסט האחרון שכתבתי שבו אני מתבאסת מעצמי שאני לא מצליחה לשמור על קור רוח מול האקס
אני ממש קוטלת את עצמי על חוסר השליטה הזו, במקום להביט על עצמי בחמלה.
לא בטוחה למה התכוונת כשכתבת "בדרך שאני מקשיבה ומסננת אמירות של אחרים" - האם תוכלי לתת דוגמא?

_למה מעניין אותך מה שיש לבנאדם כזה לומר? הוא לא מרשים בכלל, גם אם הוא חכם. הוא הבנאדם האחרון שהייתי מתעניינת בדעתו.
חיים רק פעם אחת, לא כדאי לבחור אנשים ממש שווים כדי לשמוע את דעותיהם?_
קוראת יקרה
אני יודעת שאת כותבת מתוך אכפתיות ואני מסננת את השיפוטיות שאני מרגישה בין השורות כדי לשמוע את האכפתיות - האם זאת הייתה כוונתך עירית??
לגבי מה שכתבת, מעניין אותי מה יש לו לאמר כי הוא האבא של הילד שלי
ויש לי אינטרס מובהק לשתף איתו פעולה סביב הגידול של הילד
ויש המון החלטות,, בין אם קטנות ויומיומיות ובין אם גדולות והרות גורל שעלינו לקבל יחד בתור הורים
ונאלץ לקבל יחד את ההחלטות האלה עוד שנים רבות
ולכן חשוב שגם אקשיב לו ואנסה לבסס כמה שיותר תקשורת טובה בינינו
הגישה לפיה הוא בנאדם מגעיל ואלים ולכן אין לי מה להתייחס לדבריו היא פשוט לא רלוונטית עבורי

אהבת עולם
מחשבה כזאת ש'זה הכי טוב שאני יכולה למצוא'
האמת שזה לא בדיוק התסריט שעובר לי בראש
אני בטוחה שיש שם בחוץ קשרים הרבה יותר טובים בשבילי מאשר הקשר עם האקס
אבל אני מכורה למשהו מסויים בדינאמיקה בינינו
משהו שקשור לשזה שאני המושיעה אשר מרימה אותו מהבור
זה כנראה נותן לי משמעות לחיים
אני גם עובדת במקצוע סיעודי, כנראה שזה חלק חשוב מההגדרה העצמית שלי,, להיות בעמדת ה"מטפלת"
למרות שרמת ההגיון אני מבינה שמטרתי היא לא "לעזור" לחלשים ממני אלא לעבוד יחד איתם
כאן נכנס ההבדל בין רחמים לחמלה כפי שעירית ציינה

טוב העיניים נעצמות לי אז אפסיק להיום.... לילה טוב לכולן @}

[אהבת_עולם*]

_"כאשר את מרחמת על מישהו את לא יכולה תוך כדי לשים את עצמך במקום שכביכול יגרום לו עוד יותר עוול".
לא בטוחה שהבנתי לחלוטין את כוונתך כאן
למה שארצה לשים את עצמי במקום שכביכול גורם לו עוול? על איזה מקום מדובר?_

אני אסביר מה שהבנתי:
אם את מתייחסת לבן הזוג שלך ממקום של רחמים (למשל על זה שהוא בודד ואין לו חברים) - את לא יכולה להרשות לעצמך לעשות כלפיו משהו, שבתחושה שלך יוסיף לו פגיעה נוספת בתחום הזה (למשל, להתנתק ממנו - ואז לכאורה את זאת שגורמת לו עוד יותר בדידות).

לכן עירית כתבה 'כביכול'. כי זה לא שאת באמ-ת גורמת לו עוול, וזה לא שאת רוצה לגרום לו עוול -
אבל אם את רוצה לעשות מה שטוב עבורך, ונדמה לך שמה שטוב עבורך יגרום לו עוול (כי את מרחמת עליו) - הרחמים כלפיו יקשו עלייך לפעול לטובת עצמך.

**********

_מתבאסת מעצמי שאני לא מצליחה לשמור על קור רוח מול האקס
אני ממש קוטלת את עצמי על חוסר השליטה הזו, במקום להביט על עצמי בחמלה._

אני שמתי לב, שלפעמים כשנדמה לי שאני כועסת על עצמי על משהו, אני בעצם לא באמ-ת כועסת על עצמי - רק מתוסכלת מהמצב, וזה כואב לי.
למשל, אם אכלתי יותר ממה שרציתי, ואני מרגישה אחר כך מועקה.
אני מגלה שכן יש לי חמלה כלפי עצמי, ושאני מבינה את עצמי שקשה לי לשלוט בדחף. אז אין פה בעצם כעס.
אבל הרגשות הקשים עולים פשוט מכאב או מתסכול - כאב ותסכול על כך שאני לא מצליחה לשלוט בזה.

אני חושבת שההבנה הנ"ל גם עוזרת לי בכך שאני מבינה שאני לא באמ-ת מפנה כלפי עצמי רגשות פוגעניים כמו כעס.
אלא שאני פשוט חווה כאב וקושי בגלל ההתנהלות שלי שאני לא מצליחה לשלוט בה !

כל הזמן אומרים לי 'אל תכעסי על עצמך, אל תכעסי על עצמך'.
אבל אני לא כועסת.
ואם כן, אז לא על עצמי.
אני מתוסכלת.
מהמצב.

אז אם חשבתי לכעוס על עצמי בגלל זה שאני כועסת על עצמי - הבנתי שאין לי סיבה.

(אני כותבת לך את זה, כי אולי תגלי שגם את בעצם לא כועסת על עצמך, רק כואבת ומתוסכלת?)

[עירית_לוי]

_לא בטוחה שהבנתי לחלוטין את כוונתך כאן
למה שארצה לשים את עצמי במקום שכביכול גורם לו עוול? על איזה מקום מדובר?_
אהבת עולם הסבירה את כוונתי בצורה מדוייקת .

עוד כמה מילים בעניין הזה: אם את מרחמת על מישהו, קיים הסיכוי שהמצב הזה לא יתן לך חופש לשים מולו גבול.
אם מרחמים על מישהו הוא אוטומטית משתבץ בתפקיד "המסכן". הוא ה"קורבן" שמתעללים בו. בתוך הקשר כזה קשה מאוד לשים לו גבול, כי הגבול יכול להתפרש כעוד ביטוי של כביכול "התעללות" בו. והתפקיד של "המתעללת" זה המקום האחרון שאת רוצה למקם את עצמך בו (שימי לב שהכל במרכאות).

ויש כאן עוד נקודה חשובה מאוד בעיני עבורך:
ברגע שאת תסכימי להפסיק להתייחס אליו כאל מסכן, כאל מישהו שצריך לרחם עליו - זה מיד יקפיץ אותך מדרגה גם בחוסר ההסכמה שלך להסכים לספוג התעללות. את תפסיקי להסכים לקבל יחס כזה.

זו אחת הדרכים שאת יכולה לנקוט בהן כדי לעצור את מעגל ההרס וההתעללות.
מדוע?

כי כמו שכבר תיארתי, החופש או אי-החופש שלנו להכיל חוויה מסויימת הוא דו כיווני:
ראינו כבר שאם לך עצמך קשה להכיל חוויה של בדידות וניתוק - אז מן הסתם גם קשה לך להכיל מצב בו האקס שלך יצטרך לחוות בדידות וניתוק.
מה שאת לא יכולה שיעשו לך את לא יכולה לעשות בעצמך למישהו אחר .
וברגע שתשחררי את המקום הזה, וחוויה של "בדידות" כבר לא "תיקח" אותך, את כבר גם לא תופעלי ולא "תילקחי" מול חוויית בדידות של אדם אחר.

כך בדיוק גם לגבי המסכנות שלו והרחמים כלפיו.
כאשר משהו משתחרר מהמערכת שלנו הוא משתחרר: אם הפסקנו להיות קורבן, בהדרגה נפסיק לשתף פעולה עם קורבנוּת של אחרים. לא נהיה מסוגלים יותר לשתף פעולה בדינאמיקה כזאת. לא יהיה שם מה שיקח אותנו. לא יהיה לנו שם עניין.

וכמובן, אם נפסיק להסכים לשתף פעולה עם קורבנוּת של אחרים, לאט לאט גם נפסיק להסכים, או יותר מדוייק - פשוט לא נוכל יותר - להסכים להיות קורבנוֹת בעצמנו.

זה יכול בעיני לשמש לך כאחד המפתחות לשינוי הפרטי שלך.

.
ובכן, בהחלט קשה לי להכיל חוויה כזאת, כנראה כי זהו אחד מהפחדים הכי עמוקים שלי - להשאר לבד בלי משפחה ובלי חברים ובלי שום תמיכה מאף אחד
את יכולה להשתמש בסיטואציה הזאת על מנת להתחיל ולשחרר מהמערכת שלך את הפחד מבדידות.
בדקי אם בשלב הנוכחי את מרגישה שיש בך מידה מספקת של חוסן ומשאבים פנימיים על מנת להתחיל להישיר מבט אל הפחד הזה. שימי לב שבעצם הרצון שלך לפרק את המערכת הזוגית לכם כבר הסכמת, במידה מסויימת, לחוות את החוויה, לפגוש את הפחד. מסויימת. שונה. אך עדיין, דומה.

בדקי אם הבשילה בתוכך השעה לפגוש עוד היבט, עוד רמה של הפחד.
לא כדי לסבול, לא כדי להרגיש בודדה, אלא רק כדי להפסיק לפחד מזה, כדי לעמוד יציבה ולא מטולטלת מול זה.
אם לא, או אם התרגולים האחרים דורשים את רוב משאבייך, עזבי את זה בצד כרגע עד שזמנו יגיע. אם כן, כתבי ואציע לך כיצד להתחיל לעשות זאת.

לא בטוחה למה התכוונת כשכתבת "בדרך שאני מקשיבה ומסננת אמירות של אחרים" - האם תוכלי לתת דוגמא?
התכוונתי לנטייה שאת תיארת לפרש דברים של אחרים כביקורת, גם הם לא בהכרח התכוונו לבקר אותך.
כאשר אנחנו מביטים על עצמנו מתוך משקפיים/מתוך פילטר של "אני דפוקה" א ו"אני לא בסדר", יש סיכוי שכל מידע שיגיע מבחוץ, ויעבור דרך הפילטר הפנימי הספציפי הזה, ייצבע בצבע של ביקורת. גם אם לפני כן הצבע שלו היה ניטרלי. הכוונה היא לזהות מקרים בהם את שמעת ביקורת גם כשלא בהכרח היתה כזאת. זה סוג של התבוננות שמחייב אותך לעשות זום אאוט ולהכיר בפילטר, במסננת.

יופי שהתחלת לעשות את ההתבוננות ואת הזיהוי. זה חשוב.

[משתחררת*]

תודה לכן על התגובות - אני לא מספיקה לענות
ימים עמוסים
אגיב ואעדכן בקרוב....

[ראויה_לאהבה*]

הגישה לפיה הוא בנאדם מגעיל ואלים ולכן אין לי מה להתייחס לדבריו היא פשוט לא רלוונטית עבורי
וואו! כל הכבוד!
איזה מזל שקפצתי לבקר (-:

[קוראת*]

הגישה לפיה הוא בנאדם מגעיל ואלים ולכן אין לי מה להתייחס לדבריו היא פשוט לא רלוונטית עבורי
משתחררת יקרה, לעניות דעתי, את עושה טעות. שמעת אותו מספיק. הוא עשה לך מספיק רע. מהצד זה נשמע כאילו את קצת מחפשת סיבות להמשיך להחזיק אותו בחיים שלך.
תראי, אני מדברת ממש מניסיון. פרידה,זה דבר קורע קורע קורע. זה קורע להיפרד אפילו ממישהו שמקטין אותך ו"מלמד" אותך שלשמוע ביקורת חייב להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך (דמייני חיים בלי ביקורת. איזה כיף, הא?), .
אני עוברת פרידה בעצמי ועם ילד כואב לי שאי אפשר לתאר.
אבל........ לדעתי הרציונליזציות הן רק תירוצים. הוא סיים את הפרק שלו בחיים שלך.
וזה לא נכון ש
ש המון החלטות,, בין אם קטנות ויומיומיות ובין אם גדולות והרות גורל שעלינו לקבל יחד בתור הורים
זה הרבה פחות נכון ממה שאת חושבת. אני כבר שנתיים שלוש פרודה, ויש הרבה הרבה הרבה פחות החלטות משותפות ממה שאת חושבת. אפשר להתנהל במקביל בכבוד הדדי תוך כדי מינימום מגע. אפשר. זה מה שאני עושה. קמים, אוכלים, הולכים, חוזרים, מקלחים, חברים, מטיילים, ים, אוכלים, צוחקים, משחקים, משכיבים--כל אלה בלי שום קשר לפרוד שלי. קשר מינימלי של כבוד ותרבותיות. אם היה לי קשר לא היה לי סיכוי להתאושש.
רק לאחרונה בילינו קצת זמן ביחד ושוב התחלתי לשקוע.
זה לא שווה את זה. הוא הרעיל אותך שנים. על כל קשר איתו את משלמת בריבית דריבית.
בשיא הכנות, לדעתי, את עדיין מחפשת סיבות ותירוצים לבלות איתו זמן ולהיות איתו בקשר כי קשה לך לקרוע אותו מהחיים שלך (וזה קשה, קשה לתאר כמה זה קשה לי, זה הורג אותי).

נהגי בו בכבוד ובריחוק מקסימלי אם את רוצה חיים חדשים. אם לא, את כל הזמן תתעסקי באיך להתמודד איתו. למה את צריכה להשקיע את כל האנרגיות עכשיו בללמוד להתמודד עם התעללות? את יכולה פשוט להתנתק מההתעללות! תאמיני או לא, יש כאלה שחיות ללא התעללות ואז הן גם לא צריכות לללמוד להתמודד איתה.

[אהבת_עולם*]

למה את צריכה להשקיע את כל האנרגיות עכשיו בללמוד להתמודד עם התעללות? את יכולה פשוט להתנתק מההתעללות!
הזדהיתי עם המשפט הזה בטירוף.

נכון ! נכון ! נכון !

[קוראת*]

משתחררת, מה שלומך? אנא עדכני.

[משתחררת*]

תודה על ההתעניינות והאכפתיות

אני לא כותבת כי אני בתקופה של הרבה שינויים ולוקחת את הזמן לעכל את הדברים
בשורה התחתונה, למרות עליות וירידות, הענינים השתפרו
הצלחנו לנהל שיחה אחת ארוכה במיוחד שעזרה לנו ללבן כל מיני נושאים שבערו בינינו
מאז השיחה היו כל מיני ריבים אבל האווירה הכללית נותרה מכבדת

מנסה לנווט את הפרידה לכוון יותר מפריד ומרגישה שהוא גם רוצה באופן כללי להעמיק את ההפרדה אבל לא נוקט שום צעדים מהותיים בכוון. לכן כרגיל אני זו שצריכה לעשות לבדי את העבודה הקשה הזו של לנתק אותו ממני

לא מתאים לי להכנס לפרטים יותר מזה אבל כאשר יעלה הצורך אחזור ואעדכן בצורה יותר מעמיקה

שיהיה לילה טוב ושקט לכולן

[עירית_לוי]

[אהבת_עולם*]

כלנית החוף, ההודעה שלך עברה לדף סימני התעללות בזוגיות,
כיוון שהדף הנוכחי הוא דף אישי, ולא בטוח שמתאים לכותבת כאן.

[אה*]

למה את נותנת לחרא הזה להיות נוכח בחיים שלך?

[מופנמת_ושקטה*]

היי. לא קראתי את כל הדף, אבל רציתי לספר על המקרה שלי. כשהייתי קטנה אמא שלי התעללה בי נפשית ופיסית. החבר הראשון שהיה לי בהתחלה אהב אותי נורא אבל בטעות נכנסתי להריון, והמשכתי את ההריון למרות שהוא לא רצה בו. עכשיו יש לי ילדה בת שנה. כל ההריון ועד עכשיו הזבל הזה התעלל בי ובכלל לא הייתי מודעת לזה, רק עכשיו, אחרי שחתכנו סופית, כי גיליתי על שקרי בגידה ועל בחורה אחרת שבמקביל אליי היה איתה, ומשיחות שלי איתה התעלל גם בה. אניבן אדם שקט, רגיש, בוכה בלות. , הוא. יה צועק הליי, מקלל מאיים זורק דברים מאיים שיקח לי את הילדה כשהייתי בהריון וגם אחרי הלידה , וכל הזמן רק רציתי אהבה ממנו, הוא היה לפעמים מביע אהבה, אבל עכשיו בדיעבד אני יודעת שזו היתה כנראה משיכה גופנית יותר ולא ממש כבוד או חיבה אל מי שאני. אני שמחה כל כך שהתפכחתי והבנתי שהוא זבל, כי עד לפני חודש עוד רציתי שיתנצל, שיתחרט, שיביע אליי משהו, חשבתי שאם הוא יתחרט זה יעזור לי להרגיש טוב, אבל מה שעזר לי זה להבין שהוא אפס. כמה רציתי לפגוע בו ולנקום בו.. אבל עצרתי את עצמי, עכשיו אני מרגישה כלואה כי אני לא אמרתי להורים שלי שהוא היה ככה, אני גרה אצלהם, עם התינוקת, ואמא שלי, שגם היאבן אדם אלים, לא תבין ואני גם לא משתפת אותה בכלום כי אני פגועה ממנה ומאיך שהיא מתייחסת אליי עוד היום. מה שמשגע אותי זה שכל הזמן שתקתי, הגנתי עליו, לא סיפרתי שהוא כזה לאף אחד, ובכך נתתי לו להמשיך, ואף אחד לא ידע ולא אמר לי שהוא אלים. חוץ מדודה שלי שהיא גם חד הורית שראתה כמה עימותים ביננו וכל הזמן אמרה לי שהוא אלים כלפיי, אבל בהתחלה לא הקשבתי לה,..חשבתי שהיא מעצבנת ומתערבת יותר מידי

[טליה*]

מופנמת ושקטה סיפור קשה, אני ממש מקווה שאחרי 8 שנים את במקום אחר, ונהנת עם הילדה ועם זוגיות נכונה עבורך.