על ידי הלומדת* » 10 אפריל 2004, 22:16
מתחברת שוב אל המוזיקה, אל ההקשבה. אל הפאסיביות שבלא לעשות כלום, שבלא לרצות לעשות כלום. לפחות לא את הדברים שקודם נתנו לי כל כך הרבה סיפוק ומשמעות, כמו הכתיבה. והמלאכה (זה סוג של עבודה עצמית שאני עושה). נעשית מלאכה, אבל במקום פנימי, עמוק, שמרגיש קרוב אבל גם רחוק, לא מושג.
החיים יותר קורים לי. יותר מאשר אני חיה אותם. לא פעילה, לא בשליטה.
פתאום יש לי בחילות וגועל מהרבה מאכלים שאהבתי. פתאום אני אוכלת מעט, ורק דברים מסוימים מאוד, מתוך היענות לאיזה קול פנימי מדויק שיודע מה יהיה לי טוב עכשיו, ברגע זה, ומה לא. כמובן שלא תמיד אני מקשיבה לו ובגלל זה רשימת הדברים שאני לא מסוגלת אפילו לחשוב עליהם הולכת וגדלה.
ואני לא חושבת כמעט על כלום. כלומר- כן חושבת, כמובן, סחרחרת המחשבות עובדת כרגיל, אולי רק יותר לאט, ובכל זאת משהו שונה. אולי זה שאני לא חושבת "בגדול", מתרכזת בהשרדות, בפרטים הקטנים, העכשוויים של הקיום. עכשיו עולה לי שזה אופייני יותר לנשים, ההתעסקות בפרטים. וישנו גם הפחד, כי זה עדיין זר וחדש, עדיין מרגיש כמו משהו שהשתלט עלי, על חיי, בלי שבחרתי בזה ממש (באופן רציונלי ומודע).
ובתוך כל הסערה שעוברת על כולנו, יש רגעים מתוקים כל כך, מתוקים במיוחד, בולטים ביופיים בתוך הקושי.
רגעים של אהבה וחיבור ושמחה ביש ובעיקר השלמה ענקית עם הכל.
בכל פעם שאני נוסעת באוטו אני מוציאה קלף, יש לי מין קלפי מלאכים כאלו שאחותי הכינה לי- קלפים שרשומות עליהם מילים. לאחרונה יוצאים לי הרבה- חרטה, פגיעות, התבודדות, היכנסות פנימה.
החרטה קצת מבלבל ומאכזב בכל פעם שיוצא, למרות שנדמה לי שהבנתי מה הוא אומר לי (משהו על פחות לחיות מתוך פחד מחרטה). אבל את שאר הקלפים אני חווה כל הזמן.
בשתיקות שאני בוחרת בהן יותר בימים אלו.
בשקט שיש בי, בהתבוננות על העולם עם פחות תחושת דחיפות, עם פחות ריצה להשיג.
בסערה התזזיתית שאני טובעת בה כמה פעמים ביום.
באישור שאני נותנת לעצמי- להיות עייפה, עצובה, חלשה, נזקקת. לבכות יותר, להיות לא נחמדה, לא חברותית, לא תקשורתית.
לקנות לעצמי פינוקים במכולת.
להגיד לעצמי כשנדמה לי שאני לבד לגמרי- אני אתך, אני אתך, אני אתך.
ובקיצור, אני בהריון שלישי. חודש שני. זה אומר שגדל לי תינוק בבטן. אני מאוד שמחה בחלקי ומתרגשת. (סתם, בא לי לכתוב את זה פתאום).
מתחברת שוב אל המוזיקה, אל ההקשבה. אל הפאסיביות שבלא לעשות כלום, שבלא לרצות לעשות כלום. לפחות לא את הדברים שקודם נתנו לי כל כך הרבה סיפוק ומשמעות, כמו הכתיבה. והמלאכה (זה סוג של עבודה עצמית שאני עושה). נעשית מלאכה, אבל במקום פנימי, עמוק, שמרגיש קרוב אבל גם רחוק, לא מושג.
החיים יותר קורים לי. יותר מאשר אני [b]חיה[/b] אותם. לא פעילה, לא בשליטה.
פתאום יש לי בחילות וגועל מהרבה מאכלים שאהבתי. פתאום אני אוכלת מעט, ורק דברים מסוימים מאוד, מתוך היענות לאיזה קול פנימי מדויק שיודע מה יהיה לי טוב עכשיו, ברגע זה, ומה לא. כמובן שלא תמיד אני מקשיבה לו ובגלל זה רשימת הדברים שאני לא מסוגלת אפילו לחשוב עליהם הולכת וגדלה.
ואני לא חושבת כמעט על כלום. כלומר- כן חושבת, כמובן, סחרחרת המחשבות עובדת כרגיל, אולי רק יותר לאט, ובכל זאת משהו שונה. אולי זה שאני לא חושבת "בגדול", מתרכזת בהשרדות, בפרטים הקטנים, העכשוויים של הקיום. עכשיו עולה לי שזה אופייני יותר לנשים, ההתעסקות בפרטים. וישנו גם הפחד, כי זה עדיין זר וחדש, עדיין מרגיש כמו משהו שהשתלט עלי, על חיי, בלי שבחרתי בזה [b]ממש[/b] (באופן רציונלי ומודע).
ובתוך כל הסערה שעוברת על כולנו, יש רגעים מתוקים כל כך, מתוקים במיוחד, בולטים ביופיים בתוך הקושי.
רגעים של אהבה וחיבור ושמחה ביש ובעיקר השלמה ענקית עם הכל.
בכל פעם שאני נוסעת באוטו אני מוציאה קלף, יש לי מין קלפי מלאכים כאלו שאחותי הכינה לי- קלפים שרשומות עליהם מילים. לאחרונה יוצאים לי הרבה- חרטה, פגיעות, התבודדות, היכנסות פנימה.
החרטה קצת מבלבל ומאכזב בכל פעם שיוצא, למרות שנדמה לי שהבנתי מה הוא אומר לי (משהו על פחות לחיות מתוך פחד מחרטה). אבל את שאר הקלפים אני חווה כל הזמן.
בשתיקות שאני בוחרת בהן יותר בימים אלו.
בשקט שיש בי, בהתבוננות על העולם עם פחות תחושת דחיפות, עם פחות ריצה להשיג.
בסערה התזזיתית שאני טובעת בה כמה פעמים ביום.
באישור שאני נותנת לעצמי- להיות עייפה, עצובה, חלשה, נזקקת. לבכות יותר, להיות לא נחמדה, לא חברותית, לא תקשורתית.
לקנות לעצמי פינוקים במכולת.
להגיד לעצמי כשנדמה לי שאני לבד לגמרי- אני אתך, אני אתך, אני אתך.
ובקיצור, אני בהריון שלישי. חודש שני. זה אומר שגדל לי תינוק בבטן. אני מאוד שמחה בחלקי ומתרגשת. (סתם, בא לי לכתוב את זה פתאום).