בלוג מילים שמנסות לגעת

ענת,
על מה יש להתבייש? על זה שאת לומדת? שיתבייש מי שלא לומד!
החכמה היא לדעת מ מי ללמוד.

החכמה היא לדעת מ מי ללמוד.
הממ.. כן ולא.
מכל מלמדי השכלתי.
וגם: "רימון מצאת, תוכו אכלת, קליפתו זרקת" , כך שלא תמיד ה"מי" הוא כל כך משמעותי.
יותר חשוב מה אפשר ללמוד ממנו. לדעתי אפשר ללמוד משהו מכל אדם. יש כאלה שנותנים השראה גדולה לחיים ויש כאלה שלומדים מהם דבר אחד קטן על דרך השלילה.

מאוד מספק לחזור לכאן אחרי יומיים של התנתקות ולגלות שהתפתח בדף שלי דיון מעניין ומענג שכזה... אני מסכימה עם כולכן לגבי היתרונות הגדולים ביכולת ללמוד מכל אדם, ובכלל ללמוד מכל דבר- כל התנסות, כל רגש. אצלי הבעיה היא הפוכה- לפעמים נדמה לי שאני תלמידה יותר מדי טובה, ושבתוך כל הקולות החכמים שסביבי אני שוכחת את הקול שלי, משתיקה אותו, לא מקשיבה לו גם כשהוא צועק אלי דרך כאב וקושי. כשאני עושה משהו (בדרך כלל מדובר באימהות) וכועסת על עצמי שעשיתי אותו, לא כי אני ממש מבינה מה לא בסדר אלא כי קראתי בדיוק אתמול בפורום שמישהי, חכמה ממני (כפי שמרמז תמיד הקול הקטן והמניאק ההוא), אמרה שבמצבים האלו היא תמיד עושה כך וכך. אז במקום לחשוב בשלווה- "או קי, אפשר היה לעשות זאת אולי אחרת, טוב יותר, בפעם הבאה בטח אצליח יותר", אני מיד מוצפת באשמה ובכעס על עצמי ואז לא מתרחשת למידה, אלא רק הנצחה של הבורות והכשלון והפחד מעוד כשלון. ולכן מבחינתי זה נצחון קטן ללמוד להפריד את עצמי מהקולות שחדרו אלי, ולקחת מהם רק את הטוב- את ההשראה, את העצה, ולא את הרע- עוד סיבות להלקות את עצמי.
בשמת- מאוד מאוד שימחת אותי בדברייך. מצחיק שכתבת לי לא לצנזר, כי אחת המטלות שהצבתי לעצמי לעכשיו הייתה למחוק את השמות שלך ושל יונת, פתאום פחדתי שזה מעליב, שזו מין רכילות מכוערת מאחורי הגב (עד כמה שזה יכול להיות פה מאחורי הגב...). אז תודה, ולילה טוב, ושיהיה שבוע נעים, נקי מאשמה עד כמה שניתן במסגרת המגבלות.

אני רוצה בוקר טוב. רוצה לקום בשמחה, מתוך תחושה שאני יכולה ליום החדש. לעשות את פעולות הבוקר השגרתיות בהנאה, הנאה מהקצב השקט של חיי, מפטפוט הבנות, מהקסם שבו הן קמות אל היום- מלאות התלהבות ורצון לעשות מיד, לשחק ולשיר ולשמוע סיפור.
"לשחק? אני בקושי מסוגלת לפתוח את העיניים. אני צריכה להתאושש מהשינה". להתאושש מהשינה. בעצם זה קצת מצחיק, כשחושבים על זה. אבל ככה התרגלתי- לקום עם עוינות בלב, לזעוף את דרכי אל היום. ואני כבר יודעת שזה יכול להיות אחרת. שכל העניין הוא שאם לא אאמין לקול הזועף והממורמר, ואשחק או אשיר או אקריא סיפור על אפו ועל חמתו, העייפות והזעף יתפוגגו בלי שארגיש, בעוד שדווקא החצי שכיבה בעיניים כמעט עצומות ובלב מתפוצץ מרחמים עצמיים וראש מחשב חשבונות (מחר הוא קם. זה לא פייר), דווקא היא מנציחה את העייפות וחוסמת בפניי את הדרך.
הלוואי שאזכור את כל זה מחר בחמש וחצי בבוקר.
והלוואי שאזכור גם לשים לב לכל הפעמים בהן אני שואלת "למה? למה זה ככה ולא כמו שרציתי?" על אינספור המצבים שהילדים ובכלל החיים מזמנים, כאפשרות לבחור אחרת. לא לשאול למה, פשוט לענות תשובה למה שנשאל.
שיהיה לילה טוב, מנוחה שלמה, חלומות מתוקים.

אני ממש לא רוצה בוקר טוב. או בעצם כל סוג של בוקר. שיחכו לפחות שעתיים עד שמדברים איתי -- זה פחות או יותר הזמן שלוקח לי להתעורר. המקסימום שאני מסוגלת לו בבוקר זה לשים לפני כל אחד מאכל מוכן אחר, ושיאכלו בשקט עד שאגמור להתרגל מחדש לעולם. ואם הם מוכרחים לשמוח ולהתלהב, שיוציאו את זה אחד על השני. ולמקרה שמגיע אלינו מישהו שלא מכיר אותי, תליתי על המקרר מגנט עם תמונה של דב וכיתוב חד משמעי:
I don't do mornings

> יונת תוהה אם החורף הוא סוג של בוקר ארוך במיוחד <

תודה יונת, שעזרת לי להיזכר (שוב), שאיך שאני זה כבר בסדר (כולל זה שאני לא מרוצה מעצמי ומנסה כל הזמן לתקן).
עכשיו אני מקווה שאזכור אותך מחר בחמש וחצי בבוקר. היום בסוף קמנו בכלל בשבע, כמו תמיד כשאני משנסת מותניים לקראת הבוקר. זה תמיד מפתיע (סוף סוף התגברתי על העצלות וירדתי לראות איך מדגישים מילים) אותי, החמש וחצי בבוקר, וכאן מתחילה הבעיה.

היום נפגשנו, ממש נהניתי מהנוכחות שלך, מקווה שתצטרפי יותר, (רמז- תודה על הטרמפ) וגם מקווה שמחר לא יהיה גשם ותהנו מגן החיות ומסוף שבוע נפלא. (אולי זה מרגיש לך שאני מתפרצת... אבל אחרי שקראתי את כל הדף שלך עכשיו אני בהרגשה של הכרות מקרוב.
ביי.

תודה, לילך, גם לי היה מאוד נעים אתך, ובכלל, היה כיף. גם אני מקווה להגיע יותר. והנה היום דווקא יורד גשם, ואני משתדלת בכל כוחי להרפות את המתח הזה של לפני "משימות כבדות", לנסות לזרום עם מה שיבוא, להנות (לא לשכוח להנות! איזה לחץ...)
שתהיה שבת שלום, לכולנו.

יום הולדת שנתיים של בתי הקטנה. הזמן- כרגיל, לא נתפס. ניפחנו אתמול בלילה בלונים, והבוקר כשקמנו היה עדיין חושך בחוץ, הגדולה הדליקה את האור הקטן והן גילו את הבלונים- תלויים בכל מיני מקומות ומפוזרים על המזרונים בסלון. למשך דקה או שתיים של חסד הן צחקו בקולות מלאכים, שיחקו עם הבלונים בשמחה, וזה היה כמעט יפה מדי, כמעט טוב מדי, והשתדלתי כמיטב יכולתי פשוט להנות, לא לרצות לאחוז בטוב וביופי האלו, לא לרטון בתוכי על כך שזה לא ככה כל הזמן, שחלק גדול מהזמן ולפעמים נדמה שרוב הזמן החיים אתן הם ויכוחים וצעקות ורעש ודאגות טורדניות ולבטים ואוכל מרוח בכל הבית ובלגן וחוסר שליטה.
ואני יודעת שרגעי החסד המופלא, כשהם באים, הם מופלאים במיוחד לנוכח הסתירה, לנוכח הקושי הגדול שבהתנהלות היומיומית עם שתי ילדות קטנות, ושהקושי הוא כנראה חלק מהעניין. והנצחונות הקטנים- עימותים שנפתרים בדרכים יצירתיות, ריב שמומס והופך לחיבוק, צרכים סותרים כביכול שמוצאים פתאום מרחב משותף, - כל אלו הם כל כך מספקים בשבילי דווקא בגלל כל אותן פעמים שבהן זה נגמר בבכי, שלהן ושלי, בצעקות ובתחושות הקשות של אוף ונמאס כבר.
היום כשהן יצאו מהבית לגן בבוקר, עם אבא, נפלט לי מהפה-"ברוך שפטרנו". בא לי לבכות עכשיו כשאני כותבת את זה. כי עם כל מה שכתבתי כאן עכשיו עדיין כל כך קשה לי הפער הזה- בין הקסם של הבלונים הצחוק בשש בבוקר, לבין המילים האיומות האלה, שנאמרו בשמונה בבוקר, בסך הכל שעתיים מאוחר יותר, אחרי כך וכך ריבים ובקשות וצווחות ועימותים.
אני מזכירה לעצמי שיש גם בקרים טובים, שנמשכים והופכים לימים טובים, שזה רק בוקר אחד, לא מוצלח, שתמיד אפשר לתקן.

שוב אני מרגישה שאת כותבת לי את המחשבות. וגם אנחנו חגגנו יומולדת שנתיים!
מזל טוב לילדה שלך, ושלי, ומזל טוב לשתינו. תארי לך שלא היינו מצטערות אחרי ה"ברוך שפטרנו". או אולי היינו יותר מבסוטיות מהחיים ככה, מוגנות באיזה שכבת קהות? אולי לזה צריך לשאוף. להיות גם לא מושלמות וגם לא להתבאס מזה. (סתירה בגוף המחשבה
במקום: אולי להפסיק לשאוף. רק אויר.)

מילים שמנסות לגעת. הרצון לגעת נמצא, אבל אני לא מוצאת את המילים. בכל פעם שאני מתקרבת אל הרצון, עוטפת אותי מין קהות ותחושה שהכל מיותר, שהכל נאמר, אם לא על ידי אז על ידי אלפי אחרים, ומה הטעם. מצב רוח כזה. אפילו השלג- שירד בדממה מלכותית במשך יומיים, והותיר את הכל טהור ונקי, פראי יותר- כל סימני הציוויליזציה שבמקום הזה מתחתיו, רק פה ושם איזו בימבה או אופניים, כל השאר לבן, צחור, מילים מילים מילים. אז אפילו השלג, בקושי נגע. כאילו אני חיה באלפים וקטן עלי שלג. כאילו אני עטופה, כמו פעם, בפעמון זכוכית. וזה מחבר אותי, ענת, לשאלה שלך מלפני שבועיים -
או אולי היינו יותר מבסוטיות מהחיים ככה, מוגנות באיזה שכבת קהות? אולי לזה צריך לשאוף.
זהו, שלא נראה לי. בעצם, הרי לא לזה התכוונת. הלוואי שהייתה לנו כן איזו שכבת קהות, אבל כזו שמגינה עלינו רק מהאשמה והכעס העצמי, מהכבדות הנוראית ביחס להכל (במיוחד בכל הקשור לאימהות), קהות מהסוג שיש לגברים- את יודעת, פחות תסבוך, יותר פשטות בריאה כזו. ולעומת זאת, הלוואי ששכבת הקהות ביחס לדברים הטובים (שאצלי לפחות נמצאת שם כבר המון זמן, ובינתיים רק לרגעים אני מצליחה לראות את העולם, את הבנות, את אהוב לבי, את עצמי, למרות קיומה)- הלוואי שהיא תלך ותישחק, תתמוסס, תיעלם. נראה לי שזה הולך ביחד- הקהות הטובה, שהיא שלווה ופרופורציות ושפיות, מתחזקת ככל שהקהות הרעה, שהיא אדישות וקבלה כמובן מאליו ודאגות וחיים בתוך הראש במקום במציאות, נחלשת.
אבל אני יודעת שכל זה יחלוף, ושוב יבואו ימים טובים, והתרגשות, ושימחה, ותחושה שהחיים הם נפלאים ושהכל קורה במין דיוק מופלא ומתוזמר. וכבר הכתיבה כאן הביאה קצת רוח נעימה מהפסגה של ההר, שעכשיו אני מטפסת עליו במאמץ מיוגע.

בוקר טוב

תודה על המילים. תודה על תיאור השלג. תודה שאת מזכירה לי לזכור את הדברים הטובים ולא להתקהות אליהם. אני מרגישה כאילו זה קצת על "חשבונך". את מתארת קהות לדברים הטובים ואני מיד מתנערת בגעגועי שמחה ליקיריי הישנים. איך אפשר לגמול לך?
לספר לך צרות? (-:

ענת, גמלת לי כבר- בעצם זה שאת כאן @} . מדהים איך שוב ושוב הקול הרע מנסה למנוע ממני לכתוב - 'את מי זה מעניין, התסבוכים שלך?', 'די, הגזמת, את מעייפת, איזה כבדה', ואיך התגובות, שלך ושל שאר המלאכיות שלי כאן, מרגיעות אותי ומשמחות ברמה פשוטה ועמוקה, כמו חיוך פנימי שמתפשט בכל כולי.
היום אני כבר פחות קהה, יותר כאן, יותר חיה.
אחרי שכנועים רבים הסכמתי לקחת מגיסי דיסק של ארז משה דורון (שיעורים לפי רבי נחמן). נושא הדיסק- 'אסור להיות זקן', והוא מדבר על זה שצריך לחיות את היום כי זה הדבר היחיד שיש לנו, היום הזה, ועל איך יש לנו מין גדר שמונעת מאיתנו להגיע אל הטוב, הגדר הזו היא המחשבות על מה יהיה ומה היה, שמסבירות למה היום לא יכול להיות טוב כי ככה וככה וככה, כי חסר לנו את זה או את ההוא. וזה התחבר לשיעור שהיה לי אתמול שמדבר בדיוק על זה, על להיות בעכשיו, ושרק מתוך ההמצאות בעכשיו אפשר להתקרב אל הטוב, לעשות טוב. מבעד לערפילים הלא ברורים שאופפים אותי כבר כמה ימים, המילים האלו נגעו בי בעדינות.

יוליה, אם את עוד כאן, כבר המון זמן רציתי לכתוב ולא יצא בשעתו ואחר כך נראה לי לא לעניין, אבל זה כן לעניין, כי חשוב לי שתדעי שמאוד שימחת אותי במה שכתבת, ומשמח לדעת שאני מזכירה לך אדם כל כך אהוב, בלי שאת אפילו מכירה אותי, רק מכאן...

מדהים איך שוב ושוב הקול הרע מנסה למנוע ממני לכתוב - 'את מי זה מעניין
זה מעניין, מרגש, נוגע, ועוד. אני קוראת בהדיקות. תמשיכי, תמשיכו.

שבוע חדש, מציאות חדשה. הערפול התחלף בבהירות, הכבדות בקלילות, העצב בשמחה שאינה תלויה בדבר.
היינו בסוף שבוע אצל חמותי. עד הפעם הזו זה היה מתכון בטוח להתרסקות, וכמה שלא ניסיתי לשמור על עצמי, בתוך בליל הדיבורים והצעקות והביקורת והטלויזיה והאוכל והעיתונים, תמיד מתישהוא במהלך הסוף שבוע איבדתי את עצמי, ומצאתי את עצמי שוב רק באמצע השבוע שאחרי, אחרי ימי כעס וטירוף ובלבול של כולנו.
הפעם הזו הייתה שונה. זכרתי להתפלל. פשוט לדבר אל אלוהים, ולבקש ממנו- תעזור לי, להיות שלווה, שמחה, קשובה. בעיקר ביקשתי להיות מחוברת אל הרגע הזה, ונדהמתי לגלות כמה אני בורחת כל הזמן אל מה היה ומה יהיה, אבל הבקשה עזרה, ובאופן יחסי הייתי הרבה יותר בעכשיו, וזה אומר שהייתי הרבה יותר מחוברת לבנות, ולבעלי. חזרנו מסוף השבוע בלי שרבנו אפילו פעם אחת, ולהפך- מחייכים ומרוגשים ונוגעים כמו בתקופה של התחלת הקשר (וזה ממש נדיר- סופי השבוע האלו תמיד גורמים לנו למתח ולעיתים קרובות לחיכוכים- מויכוחים טיפשיים ועד ריבים דרמטיים של ממש).
מדהים איך כשמבקשים זה פשוט קורה. היה עוד עניין שביקשתי עזרה לגביו. בתקופה האחרונה, כחלק מהעירפול והעצב והקושי, חזרו לי הרבה מחשבות על מוות וזיקנה. פחדים, ליתר דיוק. פעם זה היה חלק בלתי נפרד ממני, וזה השתפר בצורה משמעותית מאז שהכרתי את בעלי והתחלתי להאמין באלוהים, ועוד יותר מאז שנהייתי אמא, אבל לאחרונה (אולי כי הילדות בגן ויש לי זמן...)- המחשבות האלו חזרו ובענק. בסוף השבוע זה הגיע למין שיא, ומצאתי את עצמי מתעסקת בזה המון- מסתכלת בתמונות ישנות, באנשים שסביבי, מבכה את חלוף השנים, את הקמטים בזוויות הפה שלי, רואה את הזמן בכל אשר אפנה.
ואז ביקשתי עזרה מאלוהים- שלווה והבנה, משהו שיעזור. לא ידעתי אפילו מה.
ביום שישי ישבתי בבית קפה עם חברה, ואז היא הלכה לרגע לשירותים, ואני שקעתי שוב מיד במחשבות המדכאות שלי, ופתאום הייתה לי מין תמונה בראש, שלי יושבת על מין מקום מאוד גבוה, אולי על ענן, וממש רואה את חלוף הזמן, עובר מתחתיי כמו רוח, תמונה רודפת תמונה. ברגע הראשון התמונה הזו הפחידה אותי, אבל אחר כך קלטתי שהיא מנחמת אותי, ומרגיעה, כי היא מחברת אותי למקום הנצחי, לחלק בי שבאמת נמצא במקום גבוה ומסתכל על חלוף הזמן, ולא מאויים מזה כי יודע שיש נצח, ושהוא המציאות האמיתית, היחידה. ומאז משהו השתחרר, ונרגע, ונהיה טוב.
תודה, אלוהים, על החסדים האלו שאתה מרעיף עלי. כל כך מרגיע לדעת שאתה אתי תמיד.

נפלא ומעורר השראה, תודה.

וואו. תודה לך, מלמדת יקרה.

כמו מילות קסם - מרפאות. תודה גם ממני.

תודה לכן על ההקשבה המאפשרת.
נהר- את מאמינה לי שכשכתבתי חשבתי עליך? (חשבתי לעצמי שאת יודעת מי אני, וקצת התפדחתי, ואז אמרתי לעצמי- יאלה, די עם השטויות).

רגע לפני השינה, הרגשתי שרק הכתיבה כאן תצליח אולי להפיג את המועקה שבבטן. אני לבד, כלומר- בלעדיו, ופתאום היה לי נורא חשוב לדבר אתו, והוא לא ענה לטלפון. נשארתי עם תחושה של בדידות ועצב, שרגע קודם לא הייתה. הצופה מתעוררת בי ואומרת- אבל בעצם לא קרה שום דבר, ואת לא באמת לבד. אבל לפעמים הכל כל כך כבד ומבולבל, שגם המשבים של קלילות וטוב חולפים כאילו בלי להשאיר סימן. אני יודעת שעצם היותם זה סימן טוב, זה הישג. נקודת אור בסערה. יודעת שזה יחלוף, ושכל מה שאני יכולה לעשות הוא להרפות, כמו במערבולת בים, להרפות כדי לא לטבוע, למרות שזה אומר לצלול למשך זמן מה אל לב המערבולת. אבל זה הדבר היחיד שאפשר לעשות.
מתפללת ללילה של מנוחה שלמה.
וליום שיהיה טוב יותר מהיום. שאצליח להתחבר לפחות לקצת מהטוב שאני יודעת, במקום כלשהוא, שקיים בי, בחיי.

מזמן לא ביקרתי פה , אני שולחת לך חיבוק ענק , כי נראה שאת זקוקה לו- ומאחלת לך שתצליחי
להתחבר לפחות לקצת מהטוב שאני יודעת, במקום כלשהוא, שקיים בי, בחיי.

גם אני,

תודה מיכל וארני. אני מרגישה יותר טוב. אתמול היה יום מוצלח יותר, ביחסי, אולי רק בזכות זה שבאמת הרפיתי וקיבלתי את עצמי, וזה איפשר לי, בשלב מסוים של היום, להתחבר שוב לטוב, להצליח לאהוב את עצמי ואת הבנות, לקרוא סיפור ולהלביש ולעשות את שאר מטלות היומיום בלי מועקה נוראית, להיות אתן ולהרגיש איך ההימצאות אתן עושה לי טוב, למרות הקושי, אולי דווקא בגלל הקושי, שמפשט את הכל, שמביא אותי אל המקום הזה של הישרדות פשוטה, בלי בלבולים ולבטים, כשיש לי בכל רגע רק מטרה אחת קטנה ופשוטה- לעבור בשלום את הרגע הבא.

בדרך חזרה מהגן נפעמתי מהיופי של הכל. הכל פורח, מלבלב, ניצנים קטנים של עלים על העצים העירומים, ועלתה בי מחשבה טובה- האם יש זמן מתאים יותר מהאביב לתחילתם של חיים חדשים בתוכי?
חלפו כבר יומיים מאז שעשיתי בדיקה, מאז שגילינו, שוב, שאין לנו שום שליטה על מה שקורה, שאנחנו מתכננים ואלוהים צוחק (לא בקנטרנות, אני יודעת, בחיבה, כמו הורה שמסתכל על ילדו הקטן), ועדיין יש בי התנגדות, ופחד, ועדיין אני נאחזת בתכנית שלי שנראתה לי כל כך מוצלחת- ילד שלישי, בעוד כמה שנים, מנוחה ארוכה מהריונות ולידות ותינוקות.
עדיין אני נאחזת ברצונות הילדותיים שלי- לעשן, לשתות קפה כמה שבא לי, לאכול זבל לפעמים. עדיין אני נאחזת גם ברצונות שחשבתי למהותיים, לנכונים- לגדל את שתי בנותיי בשלווה, לתת להן תשומת לב וחום מספיקים, לתת לקטנה להישאר התינוקת שלי לפני שיבוא מישהו אחר שיגזול ממנה את זה.
אבל אלוהים חשב אחרת. הוא יודע שאנחנו זקוקים כנראה להריון הזה, לעוד לידה, לתינוק קטן. תודה, אלוהים. אני מודה לך כבר עכשיו. עוד לפני שנפלאותיך התגלו לפני בבירור. כלומר- אני יודעת שהכל, כל מה שקורה, הוא חלק מנפלאותיך, עצם הפלא של חיים חדשים שצומחים בי, שלא תחשוב שאני לא מתפעמת מזה, כי למרות שתכננתי אחרת, למרות החששות והספקות, אני כן מתפעמת, זה חזק ממני (למזלי), אבל אני מתכוונת לכך שהטוב הספציפי שטמון בהריון הזה עוד לא גלוי ובהיר לפני, ובכל זאת אני באמת מאמינה בך, בטוב.
מחשבה טובה שעלתה לי אתמול בערב- שתהיה לי הזדמנות לתרגל חיוביות ואמונה ברובד עמוק יותר בהריון הזה. למשל, אוכל להאמין שהוא יהיה קל וטוב יותר מאלו שקדמו לו (שגם הם היו קלים וטובים ביחסי). וכך גם לגבי הלידה ולגבי מה שיהיה אחריה- כלומר, במקום לתת לפחד להכניס אותי לסרטים, רק בגלל שנתפסתי לא מוכנה, להאמין שיכול להיות אפילו טוב יותר, כי אני במקום טוב יותר, בוגר ומחובר יותר. המחשבה הזו ניחמה אותי.
לא סיפרתי עדיין לאף אחד (רק לאחותי ולחברה טובה), מרגיש לי נכון כרגע להשאר עם הידיעה הזו בתוכי, אבל לכן, חברותיי לבלוג הזה, רציתי לספר. אני מבקשת מאלו מכן שמכירות אותי לשמור על הסוד ביחד אתי. ותודה מראש על זה שאתן שם (כיף לי לדעת שאתן שם).
ודרך אגב, זוכרות את ה-
ביום שישי ישבתי בבית קפה עם חברה, ואז היא הלכה לרגע לשירותים, ואני שקעתי שוב מיד במחשבות המדכאות שלי, ופתאום הייתה לי מין תמונה בראש, שלי יושבת על מין מקום מאוד גבוה, אולי על ענן, וממש רואה את חלוף הזמן, עובר מתחתיי כמו רוח, תמונה רודפת תמונה. ברגע הראשון התמונה הזו הפחידה אותי, אבל אחר כך קלטתי שהיא מנחמת אותי, ומרגיעה, כי היא מחברת אותי למקום הנצחי, לחלק בי שבאמת נמצא במקום גבוה ומסתכל על חלוף הזמן, ולא מאויים מזה כי יודע שיש נצח, ושהוא המציאות האמיתית, היחידה. ומאז משהו השתחרר, ונרגע, ונהיה טוב.
אז באותו לילה התעברתי. מעניין, נכון? נפלאות דרכיך אלוהים.

עדיין לא קראתי הכל, אבל לפני בקשת הציצי הבאה... איזו התרגשות! איזה יופי! הריון זו תקופה כל כך נהדרת, כיף לך, מזל טוב לך! (ועכשיו אקרא את ההמשך...).

בגלל הקולות הרעים שאומרים לי דברים כמו- אין לך מה להוסיף בנושא, זה לא חשוב, זה לא מעניין, או לחילופין-זה ביזבוז זמן, בשביל מה את צריכה את זה בכלל, להשמיע את קולך בפני אנשים זרים שאם תפגשי בהם תתביישי לפתוח את הפה כרגיל
תודה על המשפט הזה
אני פשוט רוצה לכתוב, אני נותנת את מה שיש לי לתת, ומי שירצה-יקח.
וגם תודה על המשפט הזה.
זה פעם ראשונה שאני קוראת את הבלוג הזה, ועוד לא הצלחתי להגיע לסופו, אבל קשה לי להתאפק.... מצטרפת למיכל עם איזו התרגשות! התחלה חדשה! איזה יופי! איזה כיף, נהדר נפלא המון מז"ט בהצלחה ובריאות כמובן!
ותודה על הבלוג הוא מקסים!

אין לי מה לכתוב. אני פשוט בוכה מהתרגשות. פספסתי אותך ביום אחד לחיבוק גדול..

לומדת ומלמדת יקרה, אחרי שכתבתי פה את ההודעה הנ"ל, שבתי וקראתי את כל הדף. נותרתי קצת המומה וללא מילים.
המילים שלך מצליחות לגעת, אצלי עמוק בלב, במקומות שכבר הפסקתי להכנס אליהם. פתאום המון דברים חזרו אלי, דרך המילים שלך הצלחתי לראות את הטוב ואת היופי בחיים, את השלווה שאפשר למצוא אחרי הריב... לזכור את הבכי המשחרר...
מאוד כיף לי לדעת שאנחנו יוצאות לדרך החדשה הזאת, באותו הזמן, לא מעיזה לכתוב - ביחד? גם אני החלטתי לא לספר, רק פה בפורום החם והתומך (והממכר) הזה. אז אל תדאגי, אנחנו לא מגלות....

כולך קורנת באור ניסים

(גם מבעד לטרדות החול שלנו)

יו, איזו התרגשות...
אז כשנפגשנו אתמול כבר היית... וואהו!
כמה הייתי רוצה לחבק ולשמוח איתך, שיהיו המון מזל טובים, בריאות וכל הטוב שקיים. וזה בינתיים- עד לפגישה הבאה.

מזל טוב , ובאמת שההריון הזה יגדל את התנוק ואת אמו .

וואו, תודה לכולכן. פלונית - אם את מי שאני חושבת שאת - נפגשנו יום אחרי הגילוי, וממש עוד לא הייתי בשלה לחיבוקים, אז אל תתבאסי...יצא לטובה. לא יודעת, זה כנראה חלק מההתנגדות וההלם- לא לרצות שיגידו לי מזל טוב, ישמחו בשמחתי וכו'...אידיוטי, אבל מה לעשות... ובכל זאת היה כיף לקרוא את התגובות שלכן, לדעת שיש מי שמתרגש בשבילי אפילו לפני שאני לגמרי בשלה להתרגש.
הריון זו תקופה כל כך נהדרת - מיכל מ- תודה על המשפט הזה, הצלחתי לשמוח בזכותו, להרגיש ברת מזל במקום מסכנה למשך כמה זמן.
גם פלונית- סיקרנת אותי מאוד- מי זו שכתבה לי ככה, כל כך יפה ומרגש, והעירה בתוכי פרצים נעימים של גאווה על היותי אשה הרה, ושימחה ואמונה, חמימות כזו שלי בתוך עצמי.
לילך, תודה, את מתוקה.
מיכל שץ, היה מרגש מאוד לקרוא את מה שכתבת, ואני שמחה שהצטרפת אלינו כאן, ושמחה לשמוע שאת אתי בדרך הזו שמתחילה...
ובאמת שההריון הזה יגדל את התנוק ואת אמו תודה ארני, אמן ואמן.

ויש לי עוד הרבה מה לספר, על הימים האלו, המטלטלים והסוערים, ויחד עם זאת, באופן מוזר ללא סתירה, שקטים בדרך חדשה ולא מוכרת, אבל מחר.

האם ייתכן שאלו רק הורמונים, תגובות כימיות בגוף שלי שגורמות לי להרגיש כל כך מבולבלת, אבודה, בודדה, רחוקה מעצמי, מבעלי, מבנותיי, מאלוהים? ההסבר של בעלי מניח יותר את דעתי- נשמה חדשה החליטה לרדת לעולם דרכי, וזה מה שגורם לזעזוע הזה שאני חווה. ואני מזכירה לעצמי גם את השיפור- זה שאני צופה על כל זה, לפעמים, מהצד, לא טובעת לגמרי כמו בהריונות הקודמים, לא מאמינה באמת לקולות הרעים. הרגעים הטובים, הבזקי האור. הידיעה הפנימית השקטה, הבוטחת- שזה זמני וחולף.
ובכל זאת- אשמח לכל מילת עידוד, לכל עצה, מעשית, נפשית או רוחנית.
אני מנסה להתפלל, לבקש עזרה, וזה עוזר, רק לא תמיד אני זוכרת. חלק מכל הבלבול שלי נובע מהתחושה שאלוהים קצת "בגד" בי, "עשה" לי משהו לא נעים, שלא רציתי. אני יודעת שזה לא נכון, ובכל זאת, ברגעים החשוכים זה נמצא שם. אתה סולח לי על הרהורי הכפירה האלו, נכון? (אני יודעת שכן).

שליחה על ידי ענת_ג* » 19 מרץ 2004, 07:07

לומדת יקרה, זה באמת מעליב קצת לחשוב שכל הסערה הרגשית זה רק תגובות כימיות...
אם ייצא אני אספר לך קצת על עינייני הכימיה שלי כשהתחיל ההריון, אולי זה יעודד אותך.
את כזאת אשה חכמה ויפה וחזקה. אני מתפללת בשבילך שתשוטי בתוך הטלטלות האלה כמו סירה קטנה יציבה ובוטחת שלא מתרגשת מקצת מים, וגם כן מתרגשת מקצת מים, שזה גם בסדר.
את עשוייה בדיוק מהחומרים הנכונים והמתאימים לזה ותזכרי את זה במיוחד כשתתהפכי עם הפנים למטה. (מכירה את האוירה בתוך סירה הפוכה? שקט חשוך כזה ובכל זאת יש בפנים אויר...)
חיבוק גדול. זה זמני וזה עובר וזה טוב כשאנשים כמוך הולכים להביא עוד מישהו מתוך הגוף שלהם לעולם.

איך תמיד בהתחלה הדמעות זולגות וחוסר הידיעה מתערבב עם הידיעה ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר... והגם פלוני ששואל בחוסר אונים-"כל כך רצית, אז למה את בוכה?!?"
אבל אנו עומדות על זכותינו למרד אחרון לפני שנתמסר באהבה לתינוק החדש.
שתיהיה לך עונה נפלאה של לבלוב, תני לרוח לנשוב בך וקצת לטלטל לפני שהפרי מושך אותך לחזרה לאדמה.

וואו, תודה לכן. בדיוק למילים כאלו הפנימיות שלי חיכתה, יודעת שיש מי שיידע להגיד לי אותן, להזכיר. תודה על קיומכן.

עוד משפט מ"גופה של אישה תבונתה של אישה"... - הוא מופיע בקשר לנסיון להרות, אבל אולי ידבר אלייך - "הנקודה החשובה היא שעלייך לראות את גופך כערוץ לרוח חדשה ולהכניע את עצמך לחוויה - להיות פתוחה לכל מה שיש לה ללמדך". או, כמו שאורנה שפרון כתבה כאן בעבר - להתמסר.

מיכל- תודה. זהו, החלטתי שאני הולכת לרכוש אותו- שמעתי ממנו יותר מדי ציטוטים מעוררי השראה לאחרונה, ונראה לי שבדיוק ספר כזה אני צריכה.

לומדת - קראתי רק את הרבע הראשון של הדף ומהר מהר רצתי לכתוב לך:

זה מפחיד לאללה לקרוא את המחשבות שלי עצמי כשאני יודעת בבירור שלא אני כתבתי אותן אלא מישהו אחר.

כאילו - וואו! מאיפה את יודעת את כל זה? עד לפרטים הכי קטנים של לברוח לספר, לראות את הצורות של הטטריס, לכתוב יומן בעקבות "דפי תמר" ולשמוע את הקולות הרעים שאומרים שאין לי מה להוסיף לדיון.....

אבל אז נזכרתי שאני לא בחינוך הביתי, אז כנראה אנחנו באמת שתי נשים שונות.
טוב, אני חוזרת לקרוא

שליחה על ידי ענת_ג* » 19 מרץ 2004, 19:08

זה מפחיד לאללה לקרוא את המחשבות שלי עצמי כשאני יודעת בבירור שלא אני כתבתי אותן אלא מישהו אחר.

כמה מוכר!!!

עוברת-

, כמה כיף לקרוא את מה שכתבת, בימים טרופים אלו במיוחד...תודה.

מיכל, אני רוצה להודות לך שוב על העצה, שהייתה אתי הרבה השבת ועזרה לי מאוד מאוד בהרבה רגעים קשים (והיו הרבה כאלו...). בתוך הבכי, הקושי, הסערה, שיננתי לעצמי- להיכנע, להתמסר, להיות ערוץ, וזה חיבר אותי מיד, כמו קסם, למקום עניו יותר, פשוט, מקבל, והוציא אותי מהפחד של 'מה קורה לי? זהו זה, אני משתגעת?'. אז תודה מעומק הלב @} ומאחלת לכולנו שבוע טוב, טוב, טוב!

תודה לך (רק ציטטתי) (ואני מתרגשת ומאושרת לקרוא)

תראי מה מצאתי... כתבתי את זה יומיים אחרי שגיליתי שאני בהריון עם הבכור, משהו שאמא שלי אמרה לי:

"אמא אמרה לי - הגוף ממלא את יעודו, הביולוגי. טוב לו. זו תקופה נפלאה.
אני אומרת - יש לי דרישה פנימית לשקט. ומצד שני סוג של סערה שלא מוכר לי. (...)"

וואו, איזה אמא - כיף לך. זה כל כך מרגיע, בכל פעם מחדש, להיזכר שמעבר לכל הפחדים והתסבוכים והתכנונים יש כאן באמת מילוי הייעוד שלי כאשה ברמה הכי בסיסית ופשוטה.
ולגבי מה שאת אמרת- זה בדיוק מה שאני מרגישה. זה מדהים.
הערב מגיע, ואין לי שום רצון (בניגוד לתמיד- הבנות נרדמות ואני במין להיטות מטורפת- אוקיי, מה לעשות קודם? לקרוא, לדבר בטלפון, לשטוף כלים להתקלח, מיליון רצונות). ועכשיו- רק לשכב בשקט, אפילו בלי מוזיקה, לבהות, ואחרי זמן מה של רביצה פשוט ללכת לישון.
ויחד עם זה, הסערה הזו, שמתעוררת בתוכי בכל מיני רגעים לא צפויים, אבל נמצאת שם כל הזמן, מין התרגשות תת קרקעית. והחלומות. איזה חלומות מוזרים. שלשום חלמתי שאני מפילה, ושמחתי על זה בחלום. התעוררתי מוטרדת מאוד, אבל אחר כך הבנתי שזה טוב שחלמתי את זה, כי הבנתי שאני לא רוצה להפיל, שאם זה היה קורה באמת הייתי עצובה. כלומר בחרתי, בדיעבד אמנם, אבל זו בכל זאת בחירה, בהריון הזה. והלילה...חלמתי שבעלי מתנשק צרפתית עם הכלבה שלנו, ואני מאשימה אותו שהוא לא מתנשק אתי אלא אתה (זה אחרי שאתמול בערב היו לי מין מחשבות כאלו של ריחוק ממנו, כאילו הוא לא רוצה לגעת בי, להיות אתי, פחד שנתרחק... קלטתי שזה סתם, אבל החלום שיקף את זה כנראה, בדרך מאוד משעשעת).

שמחה שזה דיבר אלייך... וברכות גדולות על הבחירה. וד"ש לכלבה הצרפתית

לומדת יקרה, אני שמחה שיכולתי לתת השראה. גם אני קיבלתי המון השראה ממך, בעיקר בהקשבה לתהליכים שקורים לי. המון תודה.

מתחברת שוב אל המוזיקה, אל ההקשבה. אל הפאסיביות שבלא לעשות כלום, שבלא לרצות לעשות כלום. לפחות לא את הדברים שקודם נתנו לי כל כך הרבה סיפוק ומשמעות, כמו הכתיבה. והמלאכה (זה סוג של עבודה עצמית שאני עושה). נעשית מלאכה, אבל במקום פנימי, עמוק, שמרגיש קרוב אבל גם רחוק, לא מושג.
החיים יותר קורים לי. יותר מאשר אני חיה אותם. לא פעילה, לא בשליטה.
פתאום יש לי בחילות וגועל מהרבה מאכלים שאהבתי. פתאום אני אוכלת מעט, ורק דברים מסוימים מאוד, מתוך היענות לאיזה קול פנימי מדויק שיודע מה יהיה לי טוב עכשיו, ברגע זה, ומה לא. כמובן שלא תמיד אני מקשיבה לו ובגלל זה רשימת הדברים שאני לא מסוגלת אפילו לחשוב עליהם הולכת וגדלה.
ואני לא חושבת כמעט על כלום. כלומר- כן חושבת, כמובן, סחרחרת המחשבות עובדת כרגיל, אולי רק יותר לאט, ובכל זאת משהו שונה. אולי זה שאני לא חושבת "בגדול", מתרכזת בהשרדות, בפרטים הקטנים, העכשוויים של הקיום. עכשיו עולה לי שזה אופייני יותר לנשים, ההתעסקות בפרטים. וישנו גם הפחד, כי זה עדיין זר וחדש, עדיין מרגיש כמו משהו שהשתלט עלי, על חיי, בלי שבחרתי בזה ממש (באופן רציונלי ומודע).
ובתוך כל הסערה שעוברת על כולנו, יש רגעים מתוקים כל כך, מתוקים במיוחד, בולטים ביופיים בתוך הקושי.
רגעים של אהבה וחיבור ושמחה ביש ובעיקר השלמה ענקית עם הכל.
בכל פעם שאני נוסעת באוטו אני מוציאה קלף, יש לי מין קלפי מלאכים כאלו שאחותי הכינה לי- קלפים שרשומות עליהם מילים. לאחרונה יוצאים לי הרבה- חרטה, פגיעות, התבודדות, היכנסות פנימה.
החרטה קצת מבלבל ומאכזב בכל פעם שיוצא, למרות שנדמה לי שהבנתי מה הוא אומר לי (משהו על פחות לחיות מתוך פחד מחרטה). אבל את שאר הקלפים אני חווה כל הזמן.
בשתיקות שאני בוחרת בהן יותר בימים אלו.
בשקט שיש בי, בהתבוננות על העולם עם פחות תחושת דחיפות, עם פחות ריצה להשיג.
בסערה התזזיתית שאני טובעת בה כמה פעמים ביום.
באישור שאני נותנת לעצמי- להיות עייפה, עצובה, חלשה, נזקקת. לבכות יותר, להיות לא נחמדה, לא חברותית, לא תקשורתית.
לקנות לעצמי פינוקים במכולת.
להגיד לעצמי כשנדמה לי שאני לבד לגמרי- אני אתך, אני אתך, אני אתך.
ובקיצור, אני בהריון שלישי. חודש שני. זה אומר שגדל לי תינוק בבטן. אני מאוד שמחה בחלקי ומתרגשת. (סתם, בא לי לכתוב את זה פתאום).

תודה לך, תודה לך, תודה לך (אני איתך, אני איתך, אני איתך)

תודה לך @}

משהו מונע ממני להגיע לכאן. מילים נכתבות לי בראש כמעט כל יום, אבל כשזה סוף סוף מתאפשר פתאום נדמה לי שזה לא חשוב, שאין טעם. אולי באמת אין טעם, אבל מי אני שאדע אם יש טעם או לא, חוץ מהטעם הברור היחיד- הרצון שלי לעשות את זה, לכתוב.
הלוואי שיגיעו עוד מילים, כשיהיה לי זמן (כי עכשיו אין לי, מסתבר

).

מגששת חזרה את דרכי אל החינוך הביתי. לקח לי כמה ימים והמון, יותר מדי מחשבות, עד שהבנתי, כשהפסקתי סוף סוף "לחשוב על זה", שלא מדובר באיזו החלטת שחור או לבן נוחה, פשוטה כזו, אלא במשהו עדין, חמקמק, מורכב באופן שדורש ממני הקשבה אמיתית וגמישות, בדיוק הדברים שאני צריכה תרגול בהם. אז אני לא, לפחות בינתיים, 'מוציאה אותן מהגן', אבל גם לא ממש 'משאירה אותן בגן'. תכל'ס זה אומר שהשבוע הן היו שם רק פעם אחת. ולמרות שהן בסך הכל כמה חודשים בגן, אני מרגישה שכולנו צריכים לעבור תהליך של unschooling , כדי להשתחרר מהמגבלות השונות שהמצב הזה יצר.
אחד הדברים שעזרו לי לחזור, היום, היה לכתוב כל הזמן על דף קטן כל מה שאנחנו עושות, ביחד ולחוד. זה עשה לי הרגשה טובה, להיזכר כמה החיים בבית מלאים למידה ועשייה, מעניינים, מקרבים, מגוונים, וכל זה כשעושים את הדברים הכי פשוטים ויומיומיים.
וכואב לי מאוד לראות גם את הכעס הגדול ושאר הרגשות הקשים שעולים בי מולן, ואני מוצאת את עצמי תוהה אם יש דבר כזה כשירות לחינוך ביתי, ומה אם אני לא כשירה? מי יידע חוץ ממני? מפחיד ומבלבל. אבל לא רוצה לחשוב על זה, רק לחיות ולהשתדל כמיטב יכולתי, ולהתפלל, כל יום, בערב ובבוקר, להודות על היש ולבקש שוב ושוב- שלווה, הקשבה, סבלנות, גדילת היכולת לתת ולאהוב, פתיחות הלב, ראיית המציאות כפי שהיא וכל מה שאזדקק לו כדי לתקן את הדרוש תיקון, כדי להיות אמא יותר טובה, אדם יותר טוב, ביחסיות המשתנה כל הזמן. ולהאמין שזה אפשרי- התיקון. אמן כן יהי רצון.

סליחה על ההתערבות -- אפשר למחוק חופשי או להעביר לדף אחר. פשוט זה קפץ לי לעיניים:

ואני מוצאת את עצמי תוהה אם יש דבר כזה כשירות לחינוך ביתי, ומה אם אני לא כשירה?
אני חושבת שאין מין כשירות אבסולוטית. מה שיש זה אותך כפי שאת, ומול זה את הגן כפי שהוא, ואולי עוד כמה אפשרויות בין לבין. השאלה היא לא אם את "כשירה", אלא מה עדיף בשבילכן כרגע: שהילדות ילכו לגן או יהיו איתך. (כרגע = בכל רגע שהוא, לאו דווקא בשנה הקרובה.) כי הרי גם הגן לא מושלם, בדיוק כפי שאת לא מושלמת לדעתך. לכן נראה לי שאין טעם לבדוק את עצמך מול איזשהו אידיאל אבסולוטי, אלא מול מה שיש במציאות.

יונת- כן, כמובן. התהייה שלי היא, דווקא בגלל שהגן הוא בסדר גמור (כלומר - מעבר למגבלות של גן באשר הוא, הגן הזה הוא נעים, הגננת היא דודתן האוהבת וכו'), בעוד שאני נראית לעצמי לפעמים כ אמא מפלצת, משהו מאיזה סרט של היצ'קוק, ואז אני תוהה האם לכלוא אותן בבית עם אמאמשוגעת זה עדיף מגן?
אני בכוונה כותבת ככה, בקיצוניות פרובוקטיבית, למרות שאני יודעת שזה לא ממש מדויק, ושמה שכתבת נכון ושאין טעם לסבך את הכל.
ואגב- אני אוהבת שמתערבים...

אם ככה, אז אני ארשה לעצמי עוד פעם להתערב:
למזלך את לא נדרשת לעשות את הבחירה הזאת (בין כליאה בבית לבין כליאה בגן). אתן במצב נפלא שאתן יכולות לבחור בכל רגע אם להיות עכשיו בבית, או בגן, או במקום אחר. את יכולה להחליט, למשל, לקחת אותן לגן כשאת מרגישה אמאמשוגעת, ולהשאיר אותן איתך כשאת מרגישה יותר שפויה. או להפך.

נכון. כמה פשוט.

לומדת יקרה! קראתי את כל הדף בימים האחרונים (ימים, כי זה תוך כדי הנקות וקפיצות על כדור וכן הלאה), מחכה בקוצר רוח להגיע לסוף כדי לכתוב לך מה שרציתי לכתוב עוד מהדבר הראשון שקראתי פה - גם אני גם אני גם אני!
המילים שלך נוגעות נוגעות, נוגעות ומלטפות, נוגעות ומצליפות, נוגעות ומחבקות ומעלות דמעות בעיניי. ולקרוא שנכנסת להריון! כמו גיבורה בספר אהוב, כמו חברה... אין לי מילים. רק שאני איתך מתרגשת, מתלבטת, נהנית. כמעט כאילו את אני, נפש תאומה, מפיגה את בדידותי. תודה לך על ההעזה לכתוב את כל זה, עשית לי חשק לפתוח דף בלוג לעצמי, אם יהיה לי אומץ כמו שלך. את אישה מדהימה ואני אוהבת אותך (מרגישה כאילו אני מכירה אותך מתוך כתיבתך... סילחי לי).

וואו. בערב של יום מפרך (אורחים, צעקות, דרישות אינסופיות, ילדים, ילדים, ילדים), המילים שלך הן בשבילי כמו תה צמחים לנפש (לגוף אני עם כוס קפה...). תודה, ריגשת אותי מאוד, במיוחד בימים אלו בהם אני מרגישה קצת out לנוכח כל ההתפתחויות הסוערות כאן בפורום, שמותירות אותי, כרגיל, בתחושה שמשהו קרה ואיכשהו פספסתי הכל...אז כיף שמישהו עוד מתלהב גם ממני

. ואגב- הכינוי שלך קשור לשיר של cat stevens ? (זה שיר שאני מאוד אוהבת).

הכינוי שלי אכן לקוח מאותו שיר אהוב. המשיכי לכתוב ודעי שיש לך קהל מתעניין, מתרגש ואוהב.

הבוקר הייתי בגן, אחרי שלא הייתי שם המון זמן. זה היה מעיק משהו, בעיקר בגלל שרבתי עם גיסתי (שהיא כזכור הגננת) לפני כמה ימים, והמתח בינינו קשה לי מאוד. לא יודעת. הסתובבתי שם, סידרתי קצת את התאים המבולגנים של הבנות, מצליחה להחזיק מעמד איכשהו, ואז, פתאום, משהו שם התפרק בי, והרגשתי שבכי ענקי יוצא ממני, הלכתי לשירותים ובכיתי כמה שיכולתי, זה לא הרגיש ממש נוח ופרטי שם. בזמן שבכיתי ידעתי ששום דבר נורא לא קרה, שהכל בסדר, סתם- כל המתח והעצב על זה שהדברים לא בדיוק בדיוק כמו שהייתי רוצה, למרות שלפעמים נראה לי שהם הכי קרובים לזה שאפשר.
לרגע רציתי פשוט לדעת , להגדיר את עצמי בהגדרה פשוטה וברורה- "אני בחינוך ביתי", או, לחילופין, "הילדות שלי בגן. ויתרתי על חינוך ביתי". אני יודעת שגם אצל אלו שנראה לי שהכל פשוט ו"מסודר" זה לא בהכרח כך, שהחיים מלאים בדקויות ושהנסיון לחיות בקופסאות הוא כבר לא רלוונטי מזמן, מבחינתי, ובכל זאת.
כנראה שעדיין יש בתוכי ילדה קטנה שרוצה נואשות להיות שייכת למשהו גדול, חובק, פותר-בעיות-בשניה.
אני מבקשת תשובות ובהירות, שיבואו מתוכי, כי רק משם הן יכולות לבוא (גם אם יגיעו דרך ספר או פה של מישהו אחר). מבקשת להאמין בעצמי יותר, לבטוח בנו- בי ובאישי החכם ובבנות. שאנחנו בסדר, לא צריכים אישור מאף אחד, פשוט חיים את החיים שלנו הכי טוב שביכולתנו ולומדים וטועים ומתקנים ושוב טועים והכל הכל הכל בסדר.

מזדהה, ותודה לך שוב. את נוגעת ומנסחת תחושות מוכרות, למשל - כנראה שעדיין יש בתוכי ילדה קטנה שרוצה נואשות להיות שייכת למשהו גדול, חובק, פותר-בעיות-בשניה. ועוד משפטים יפים ורגישים ועדינים שמהדהדים בי, ואיכשהו כך נותנים לי קצת תחושה "שאנחנו בסדר"

הי מיכל, אני שמחה שאת פה, התגעגעתי . תודה

תודה לך

מבקשת להאמין בעצמי יותר, לבטוח בנו- בי ובאישי החכם ובבנות. שאנחנו בסדר, לא צריכים אישור מאף אחד, פשוט חיים את החיים שלנו הכי טוב שביכולתנו ולומדים וטועים ומתקנים ושוב טועים והכל הכל הכל בסדר.
וואאוו! את מדהימה! איזה יופי. מצטרפת לכל מה שמיכל מ אמרה

מתגעגעת לקרוא את המילים שלך שמנסות ומצליחות לגעת... @}

מיכל וליזה ליזה- תודה (נעים לקבל ד"ש מהדף הזה).
אני מתגעגעת לכתוב בו, אבל איכשהו זה לא קורה. (בינתיים נהנית מאוד מהבלוג שלך, ליזה ליזה).

שוב ושוב אני מגיעה אל הצומת הזו, לפעמים עשרות פעמים ביום. בחירה בנתיב מסוים בצומת הזו, או ליתר דיוק היסחפות מבולבלת אליו, תוביל אותי אל המקום בו הכל מסובך, בו אינסוף מחשבות וספקות בנוגע לכל דבר, ובעיקר בנוגע לדברים מהותיים לי, כמו אלו שהאמהות מטיבה לספק.
הבחירה השנייה היא פשוטה מאוד (כלומר- פשוט לעשות אותה), והיא מובילה אותי אל הפשטות. אל מקום של הרפייה וקבלה והמתנה סבלנית מתוך אמון מוחלט בעצמי ובטוב שיקרה, על אף הקשיים והאתגרים. אז למה אני כל כך ממעטת לבחור בנתיב הזה?
טוב, בעצם לא חשוב למה. חשוב יותר שזיהיתי את זה, שהבנתי, ושבכל פעם שאני מעמיקה בהבנה הזו אני נוכחת יותר בזמן הבחירה, ומתוך כך בוחרת נכון יותר.
האמת כל כך פשוטה וטובה.
כבר שבועיים מאז שקראתי בספר "לדרוש אלוהים" (של יאיר כספי, מומלץ מאוד), בפרק על הרצון ועל תפילה, ועל כמה למדנו להדחיק את רצונותינו האמיתיים, מכל מיני סיבות. ואז, כששאלתי את עצמי מה אני רוצה, אחד הדברים (החשובים ביותר, הבוערים ביותר) היה שאני רוצה לא לכעוס, לאהוב את הבנות שלי, להרגיש את האהבה, לראות אותן כפי שהן ולא מבעד לשחיקה והעייפות של היומיום. ואף פעם לא ביקשתי, כי זו נראתה לי בקשה גדולה מדי, לא אפשרית. פשוט לבקש את מה שאני הכי הכי רוצה. ובעקבות הספר ביקשתי. בלי בושה- את כל מה שבא לי. כאילו-מה אכפת לי? מה, אני מזלזלת ביכולות של אלוהים, מתחשבת בו?
ולמחרת התחילה תקופה חדשה ומופלאה. פתאום הייתי מה"אמהות האלו", שתמיד נראות לי מאושרות ונהנות מכל רגע עם ילדיהן ומתעניינות בהם באמת, לא כמוני שרק חושבת על הכביסה הלא מקופלת ועל הקפה שבא לי לשתות ועל הספר שמחכה לי, בקיצור על כל דבר שהוא לא מה שאני נמצאת בו באותו רגע, הדבר שהגדרתי כחשוב ביותר בחיי, שבחרתי להקדיש לו את רוב זמני ולבי בתקופה זו, המשפחה, האמהות, הילדות שלי.
ועכשיו היו ימים מופלאים, שבהם כמו הוסר מעטה מעיני ופתאום התענגתי עליהן כל כך, התפעמתי לגלות כמה הן יפות, חכמות, מתוקות ומה שהכי מרגש- נהניתי להיות אתן.
אני מודה כל כך על הכלי הזה, של פשוט לבקש.
כמובן, שזה לא שלא כעסתי בכלל, או שלא היו רגעים של ייאוש ועצב, אבל גם כשהם באו היו רכים יותר איכשהו, פשוטים יותר להכלה בתוך ההקשר הזה.

(דברים שכתבתי במחברת)-
שקט פנימי.
הן מרגישות אותי, הילדות, וההתנהלות בבית נעימה. כשאני רק שמה לב לזה, בין ריב לכעס לסגירות בלב, שמה לב שביניהם יש פתיחות, שמחה, שקט. הנה כבר הרגע נגמר והקטנה קוראת לי.
באותו יום בצהריים, אחרי הבכי החמישי שלי בערך היום. משהו משתחרר (או הרבה דברים), ואני משתדלת לזכור לא לאחוז, לא לחטט, לא להרהר בזה ולנסות להבין, לא להכות על חטא. להרפות ולהמתין. ואז התנועה נמשכת, לכיוון התיקון. מקווה. מאמינה (למרות הקול המנסה לשכנע שאני לא).
לחזק את היש, את הטוב.
רגעים שבהם שיחקנו ביחד- במסעדה, הגדולה הייתה מלצרית ואני והקטנה הזמנו. אחר כך היא הייתה בובה שרוקדת ועשתה הופעה לי ולקטנה ולכל הבובות. ותוך כדי הכנתי צהריים, ושטפתי כלים וסידרתי, והן ניקו את המראות עם השפריצר.
והכנתי תבשיל אפונה עם אורז שהקטנה אכלה בהנאה, להנאתי הגדולה- לראות אותה אוכלת משהו שהכנתי ככה, בתאבון.
לשחרר, לשחרר, לשחרר.
שהגדולה תאכל כמה שהיא רוצה, שהגבול יהיה אמיתי ומהותי ונכון לזמנו, ולא מתוך הקול של האמא המושלמת ההיא שבראש שלי או מתוך קולות אחרים.
וראיתי, ורשמתי לי בתוכי- הנה, את אמא טובה, שמשחקת עם הילדות שלה, ומיד נפלתי להשוואות קטנוניות (זאת לא משחקת, ההיא לא משחקת, אני כן משחקת נה נה בננה!), ועצרתי ותיחמתי את זה כשזיהיתי- כי גם זה מיותר, כוח מזוייף.
לא יצאנו מהבית כל היום. הן לא ביקשו סרט במחשב או ללכת לגן.
תודה אלוהים, על העוצמה שהיום הזה נתן לי, על כל הקושי שבו.
אני רוצה עוד כאלו!

אני רוצה עוד כאלו!
כן ירבו הימים היפים... @}

המילים שלך עושות לי נעים בלב

שבוע 35 של ההריון. ימים מוזרים, שאני חווה בפעם השלישית, וכמו כל דבר בהריון הזה וכמובן בחיים בכל פעם זה כל כך אחרת. השאננות וחוסר החיבור של ההריון הראשון, ההמתנה והבשלות של ההריון השני יחד עם ההתנגדות הלא מודעת, מתוך פחד, לכך שהלידה אכן תקרה.
והפעם- שלווה מפחידה כמעט, (מפחידה בגלל הקול ההוא בתוכי שמקפיא את לבי פתאום ואומר- "את שאננה...תזהרי...בסוף תקבלי אותה בהפוכה").
מתפללת בכל מיני רגעים לא צפויים- כשאני שוטפת כלים, נוהגת, מטיילת עם הבנות, מבקשת לידה קלה וטובה, ובעיקר להיות מחוברת, מבקשת את מה שאני רוצה.
מדי פעם מרגישה צירים, ונושמת עמוק, כבר לא נבהלת, מזכירה לעצמי שזה חלק מהלידה, שהגוף מכין את עצמו כבר עכשיו, ואפילו, באופן מוזר ולא אופייני לי- נהנית מהצירים, ממש, מהתחושה (משהו לא בסדר אצלי? אני באיזה סוג של אופוריה שתתפוצץ לי בפנים? הנה שוב הקול ההוא).
חיה את אחרוניותם של הימים האלו, את זמניותם, הכל זמני וחולף אבל עכשיו זה חזק יותר, כי בקרוב, מתישהוא, הכל שוב ישתנה, בענק, יתהפך לגמרי, ואנחנו נצא מהצד השני ממצמצים בבלבול.
מחפשת דימוי אחר, חזון אחר של העתיד, מזכירה לעצמי שכך זה היה עד עכשיו, אחרי כל לידה, אבל שגם זה יהיה אחר לגמרי, ויכול להיות טוב יותר, אם רק אכוון לשם.

חיה את אחרוניותם של הימים האלו, את זמניותם @}
התגעגעתי...

ואנחנו נצא מהצד השני ממצמצים בבלבול.
איזו הגדרה. כמו כל מה שאת כותבת. איזה כיף לקרוא אותך שוב.

הכנו עוגיות קוואקר למשלוחי מנות. עטפנו אותם בניירות והגדולה העתיקה "חג פורים שמח" על כרטיסים צבעוניים (פעם ראשונה שהיא כותבת משהו כל כך ארוך ושעוד מישהו יכול לקרוא חוץ ממנה

). ואז הן כמובן רצו ללכת לחלק, והתינוקת ישנה. הן לא רצו לחכות אז הלכו לבד לחלק משלוחי מנות.
צעקתי להן עוד ועוד הוראות מהדלת- "אחד לכל משפחה! תזהרו שהם לא יפלו, העוגיות יתפוררו! גדולה, תתני גם לקטנה לתת! ואל תשארו אצל אף חבר עד שלא תגמרו את הסיבוב!"
והגדולה צעקה לי "אמא, אני אחראית!".
וואלה, אמרתי לעצמי. היא צודקת. והזכרתי לעצמי- תני בהן אמון.

@}
טוב לקרוא אותך שוב
חג שמח @}

הכנו עוגיות קוואקר למשלוחי מנות. עטפנו אותם בניירות והגדולה העתיקה "חג פורים שמח" על כרטיסים צבעוניים (פעם ראשונה שהיא כותבת משהו כל כך ארוך ושעוד מישהו יכול לקרוא חוץ ממנה ). ואז הן כמובן רצו ללכת לחלק, והתינוקת ישנה. הן לא רצו לחכות אז הלכו לבד לחלק משלוחי מנות.
אם הייתי קוראת את זה או שומעת תיאור כזה ממישהי לפני שנה הייתי מקנאה. ובטוחה שאני לעולם לא אאפה עוגיות למשלוחי מנות לכל השכנים, ועוד עם הילדות!
ואני יודעת שכל זה- העוגיות, המשלוחי מנות, העטיפות והברכות, לא זה מה שחשוב.
מה שחשוב הוא שהייתי רגועה היום. ושמחה. צחקתי אתן- בקול, באמת, מהלב. וכל מה שעשיתי (כמעט) היה מתוך הרוגע והשימחה האלו, וקרב את הכל לתמונה (או ליתר דיוק תמונע) של איך שחלמתי פעם, כשעוד לא היו לי ילדים, על איך זה יהיה להיות אמא.
והנה אני מתקרבת לשם כל הזמן, בכל יום, בכל רגע.
גם בימים שבהם אני נזכרת בלילה בהתנהגות שלי ומתכווצת, ממש פיזית, מכאב של אשמה.
ודווקא בגלל הימים האלו, ובגלל שהם עדיין רבים ממה שהייתי רוצה, חשוב לי לציין לעצמי ימים כמו היום הזה,
לרשום אותם לפניי, שייחרטו, שייזכרו.

ותודה, ליזה ליזה , כיף להיקרא

@}

שליחה על ידי חברה* » 23 מרץ 2005, 23:49

אוי, איזה כיף שחזרת

ואיזה יופי מה שכתבת. כזה כיף לקרוא אותך, כרגיל. מחכה לעוד, סליחה על החזירות. אל תיעלמי עוד פעם למאה שנה, טוב?
<מתגעגעת>

ברוכה השבה.

שליחה על ידי נהר* » 24 מרץ 2005, 08:08

חג שמח

תודה @} איזו קבלת פנים מחממת לב.

ברוכה הבאה, מזל טוב

איזה כיף לקרוא אותך וכמה את מדייקת עבורי שוב

וחגשמח

מיכל, איזה כיף שאת עדיין כאן!
תודה @}

נעים כאן |סמל של כוס תה מהביל|

קראתי עכשיו (בשעות האחרונות) את הכל שוב מההתחלה.
ועם השינויים שאת עוברת, ועם השינויים שאני עוברת, והחיים....
תודה לך.

השקט של הערב, לבד, מחזיר אותי לכאן.

שתי הקטנות ישנות.
בעלי לא בבית.
הגדולה אצל חברה. עד עכשיו חיכיתי, מתוחה, "נותנת להן לזרום" אבל בתוכי לא שקטה.
עכשיו התקשרתי, החלטתי שעם כל הכבוד לזרימה אני צריכה להתחשב גם בעצמי, ביכולת הזרימה שלי בכל המצב הזה. הבת שלי ענתה לטלפון. "אנחנו משחקות בפיות. אני אחזור אחרי המשחק. זה משחק ממש קצר".

אבל זה שהיא אצל חברה זה רק תירוץ למועקה המוכרת של הלהיות לבד בלילה.
בעצם, כמו תמיד, אני חוזרת להיות ילדה קטנה, שמוצאת את עצמה פתאום לבד, בלילה, ופוחדת.
וכדי לא לשמוע את הפחד קוראת כאן ובספר, ומתקשרת לאנשים שלא ממש בא לי לדבר אתם ואוכלת ועוד כל מיני דברים שעוזרים לברוח, לא להיות, בשקט הזה, בלבד.

מנסה להיזכר בטוב-

אחר הצהריים הלכנו ל"כיכר השוק" שלנו, המקום שבו נפגשים כולם.
עשו שם ממש כמו שוק קטן- הביצים האורגניות שמישהי נוסעת להביא, הירקות מגן הירק המשוחף, יבול ראשון של חסות וצנון ומנגולד, ואורניות שמישהו קטף.
תוך כדי שלקחתי מידי הבחור של הגן ירק את השקית המלאה עלים, היה לי ממש מין חיזיון כזה של איך הסיטואציה הזו היא התגשמות של חלום שהיה לי- המקום שבו אני חיה, האנשים, הירקות האורגניים שבאים אלי במקום שאצטרך לנסוע אליהם.
כאילו לשניה ראיתי את עצמי מהעבר שחלמה את העתיד הזה, לפעמים בלי שאפילו ידעה שזה מה שהיא חולמת.
זה היה כל כך חזק שבאופן לגמרי לא אופייני לי אמרתי בקול רם-"אח, חלומות מתגשמים".

תודה על הסיפור הזה

חוזרת לכאן כמו לבית, כמו למחוז ילדות מאובק קצת, תמים, קצת לא רלוונטי אבל בכל זאת נוגע, מעיר את הרצון לכתוב.
חוזרת לכאן בהריון. רביעי.
אני זוכרת איך הרגשתי כשנודע לי על ההריון השלישי- נבגדת (ע"י אלוהים), נזופה, בעונש.
לקח לזה בערך חודש לחלוף, ורק אז חזרה האמונה וחזרו הכוחות לקבל את המציאות, ולשמוח בה.

ועכשיו יש לי תינוקת גדולה, כמעט בת שנתיים, והנה שוב- בלי שרצינו, בלי שתכננו (או ליתר דיוק- חשבנו שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, וכמו אז- כל כך נחרצים- "זהו, גמרנו ! שלוש זה מספיק, לא?")
ואני שמחה כל כך על התחושות שעלו בי בפעם הזו כשגיליתי- שימחה, פשוטה ונקייה. וידיעה שזה נכון, ושנתגבר על כל הקשיים.

זה מוזר- זה קצת מזכיר לי את ההריון הראשון. אני מתהלכת אפופת סודיות ומתיקות וגאווה, כאילו אני האשה הראשונה שזה קורה לה בהיסטוריה של האנושות או משהו, "הריון רביעי! הריון! רביעי!".