בלוג מילים שמנסות לגעת

[נהר*]

מזל טוב- שמח,פשוט ונקי. וידיעה שזה נכון ושתתגברו על כל הקשיים.

[הלומדת*]

תודה

[נוסעת_סמויה*]

שמחה שחזרת לבקר כאן. נעים נורא לקרוא אותך.
ואיזה יופי ההיריון והתחושות שבאות איתו הפעם @}.

[יעלי_לה]

תודה שהזמת אותי לכאן. חבל שלא הכרתי את הבלוג הזה קודם. נורא כיף לקרוא אותך (קראתי בערך שליש). מרגיש לי כאילו אנחנו מכירות.

[ציפ_ציף*]

נשמה חדשה צומחת בתוכך !
איזה יופי,שיהיה בשעה טובה @}

[הלומדת*]

תודה לכן, כמה נעים (לכתוב שוב, לקבל תגובות מחממות לב).
שבת שלום, מאחלת לכולנו שבת של מנוחה שלמה, עונג ושמחה @}

[בלה_שנדמה_לה*]

איזה כיף! אחרי חצי שנה בבאופן, לגלות פתאום בלוג שכתוב כל כך יפה. מתנה.
נעים לי מאוד להכיר (-:

[הלומדת*]

בלה, תודה, נעים גם לי @}
(בדיוק השבוע גם אני התוודעתי לבלוג שלך, ונהניתי לקרוא )

[יעלי_לה]

מה, עד שגילית לי את הבלוג היפה שלך, את לא כותבת בו?
ספרי משהו, איך ההריון בינתיים?
(טוב, יש לי הרבה קריאה להשלים כאן במילא )

[אמא_בהתחלה*]

אויש.....מאיפה להתחיל......קודם -מזל טוב !!!!! אח"כ - (גונבת גם זמן לחשוב מה רציתי בכלל להגיד) אה...כן....
מישהי כתבה שאת משמשת פה להרבה אימהות, אז גם אני ביניהן, כל כך מזדהה עם כל מה שכתבת, כן עם ה כ ל !!!
וגם עם מה שענת גביש כתבה, הייתי שמחה להכיר אתכן "במציאות" (נו...אמחק את המשפט הזה או לא....ברוח הנאמר כאן לא אמחוק ורק אתחבא מתחת לשולחן (-: ).

חייבת להגיד שלפעמים בלילה לפני שאני נרדמת אני חושבת איך אכתוב פה את המשפט הזה והזה בעקבות משהו שקרה
לי או אפילו באמצע סיטואציה אני חושבת משפטים מסוגננים היטב כיאלו בראש שלי קיים מחשב עם אתר "באופן טבעי"
והשורות פשוט מופיעות מול העיניים...מופרע לחלוטין....וגם אני הרבה פעמים שומעת בתוכי קולות (נו...אפילו התנהגויות
שאימצתי לעצמי) ותוהה: זו את.... או....X,Y אבל את יודעת מה, מה זה באמת משנה, כמו שבשמת כתבה, אם כבר חשבת את זה זה אומר שזו כבר מחשבה שלך שלא סתם חשבת אותה אלא התחברת לדברים שנאמרו פשוט לפעמים מפחיד להרגיש: איפה אני מתחילה ואיפה "באופן" נגמר.....

אוווו...עוד פעם בלאק אווט...מה רציתי להגיד.....נו...רציתי להגיד כל כך הרבה, הכל נמחק "מהמחשב שבראש" (-;
טוב אולי אזכר מאוחר יותר, לסיכום - את מקסימה !!!!

מזל שאפשר לצטט: , וטריקת דלת וסיגריה בחוץ ומבטים אל האוטו שרק מחכה שאני אכנס אליו ואברח מפה. (בלי התיק הארוז עדיין עם החול מה סופשבוע-בים , בלי תואר המושלמת .בלי כלום. תעזבו אותי בשקט, בא לי לברר לאן נעלמו החיים שלי ואני לא יכולה לעשות את זה כשכל הזמן רוצים ממני משהו.) כמעט כל שני וחמישי אני חולפת בבית כמו רוח סערה
מרימה דברים, מחזירה למקום, מנקה, מפעילה מכונה, מבשלת תוך כדי שירים לקטנה שלא תרגיש לבדה ואז שהבעל
חוזר מקבלת אותו במצב רוח קרבי משהו עם טקסט קבוע: אין לי חיים...אני רוצה לברוח... (לאן בכלל??..) כל הזמן אני
רק עובדת או מנקה (ות'אמת אפילו נהנת מזה אבל לא מעזה להודות) אז כל כך הזדהתי עם מה שכתבה ענת גביש.

המרגיעון כותב: "כולנו באופן טבעי שיכיים"....ולא רוצה לקרוא שוב את מה שכתבתי לפני ההוספה כי אז חלק או הרוב
יצונזר או מפאת כאב הראש (=כן כדאי להוסיף, לא כדאי) הכל ימחק אז הפעם - הוסף.

[הלומדת*]

יעלי לה ,
תודה על הפרגון והעידוד לכתוב. בימים אלו של תחילת הריון, ו-שוב, ההתכנסות הזו פנימה, כשכל כוחות הגוף והנפש מופנים לפלא הזה של יצירת בנאדם, אני מצליחה מעט מאוד לעשות משהו חוץ מלטפל בילדות, להחזיק את הבית, לאכול, לישון. הדברים הבסיסיים .
אבל מכיוון שאני כל כך אוהבת לכתוב, ועוד יותר אוהבת שמבקשים ממני לכתוב - אז בטח אנסה להתחבר בימים הקרובים אל המקום הפנימי ההוא.

אמא בהתחלה,

אני מאוד שמחה שכן לחצת על "הוסף לדף", היה לי נעים לקרוא את מה שכתבת, תודה @} .

[הלומדת*]

הגדולות משחקות עם חברים בחוץ, הקטנה שוכבת לידי על המזרון, עסוקה בענייניה.
הבעתי כוונה פנימית לכתוב, והנה- מתאפשר.
ההיי של תחילת ההריון התחלף כעבור כשבוע בנפילה, בהבנה שהייתה בי ציפיה שהפעם זה יהיה שונה, שלא אחווה את סערת ההורמונים של תחילת ההריון.
אבל היא הגיעה, ואמנם כשאני בטוב אני יכולה לראות שהעוצמה פחתה, שההתפרצויות קצרות יותר, מתונות יותר, ובכל זאת- הן באו, ואני מאוכזבת.
מאוכזבת מזה ששוב -בקטעים מסוימים- אני מתנהגת כמו אשה זרה, מופרעת, שצועקת ואומרת דברים נוראיים בלי שום סיבה ממשית (כאילו שיש סיבה ממשית להתנהגות כזו).

ויודעת גם שזה יחלוף, ושחוץ מלקבל את עצמי כרגע, ולתמוך בעצמי כמה שאפשר בימים האלו, במנוחה ונשימה ותזונה טובה, אין הרבה מה לעשות. כל מאבק רק יחמיר את המצב.

כבר חלמתי שלושה חלומות על חיות שנכנסות אלי הבייתה- בחלום הראשון נמרים, בשני שור ובשלישי כלבים (מעניין שהחיות הופכות מבוייתות מחלום לחלום).
ואני באמת מרגישה ככה הרבה בימים אלו- פגיעה, חשופה, חסרת שליטה.

אני מתפללת לשקט- בלב ובדיבור.
אלוהים שלח אלי מחלה שהסתיימה בצרידות- סימן למה שאני מרגישה כבר כמה ימים- שאני צריכה לדבר פחות.

[אמא_בהתחלה*]

[יעלי_לה]

מעניינים החלומות שלך. החיות הופכות מבוייתות מחלום לחלום.
בהריון שלי גם אני הייתי מתנהגת כמו אשה זרה, מופרעת, שצועקת ואומרת דברים נוראיים בלי שום סיבה ממשית, והרגשתי כאילו חיית פרא השתלטה לי על הגוף והנפש. אולי ההתבייתות ההדרגתית של החיות בחלומות שלך מסמנת איזו הירגעות מסערת ההורמונים הזאת... (מאחלת )

[יסמין*]

נכנסתי כי ראיתי ש יעלי לה כתבה משהו, וכדאי לבקר איפה ש יעלי לה מבקרת.
נורא נהנית לקרוא אותך.
תודה.

[נוסעת_סמויה*]

@}
מתפללת איתך לשקט.

[הלומדת*]

תודה, על זה שאתן קוראות ומתפללות אתי.

והנה, בתחילתו של יום, הזדמנות טובה לבקש שוב שקט, השגחה עליונה, ריפוי של כל הכאב.

ולהודות על כל הטוב, שמתוך הסערה נראה לפעמים חסר.

[הלומדת*]

היום, ביקור אצל חברה טובה שגם היא עם הילדים בבית. העברנו את כל היום יחד, וכרגיל- כיף, זורם, פינוק אמיתי לכולנו.
ברגע מסוים הגדולה שלי, בת 7, והגדולה שלה, בת חמש וחצי, רבו, והתחילו בחילופי דברים קשים.
"אני לעולם לא אשחק אתך יותר!"
"את לעולם לא תבואי לבית שלי!"
"את לא תבואי לבת מצווה שלי!"
וככה זה הלך והסלים ואני (מתוך מחשבה על החברה שלי, ופחד שהבת שלה תשתולל, מה שקרה כבר בעבר) ניסיתי כל הזמן לעצור, להרגיע-
"היא לא מתכוונת לזה, היא פשוט כועסת", "אולי כל אחת תלך לחדר אחר" וכו' וכו' .
ואז חברתי אמרה לי בשקט- נראה לי שהן ממש בעניין של לריב, ושצריך פשוט לתת להן. הן לא פוגעות זו בזו פיזית, זה רק דיבורים.
והזכירה לי את הדף של דני לסרי שקראנו על אמנות הסכסוך, שמזכיר שכל עימות הוא הזדמנות מופלאה למפגש ולצמיחה.
ואני מיד קלטתי, ואמרתי כן, תודה על התזכורת, ועזבתי אותן בתחושת הקלה.
וחשבתי אחר כך כמה אני בת מזל, שיש לי חברה כזו, שיש בינינו את ההבנה הזו, הבסיסית.
זה אף פעם לא מובן מאליו, אבל בתקופה האחרונה במיוחד.
רבתי עם חברה טובה אחרת שלי.
אנחנו לא מדברות. זה לא נתפס מבחינתי. אם כבר מדברים על אמנות הסכסוך...
לא אמנות ולא בטיח. רק ילדה קטנה, נבגדת, שריב מבחינתה זה סוף העולם.
שגם כך מתקשה כל כך לתת אמון.
שמקרים כאלו רק מוכיחים לה את מה שידעה, לכאורה, כל הזמן.
אני לא מפסיקה להתעסק בזה. הנה, גם כאן .
להוציא קלפים ולחפש רמזים ותשובות במקומות מחוץ לעצמי.
ויודעת שעד שלא אמצא את השקט להקשיב פנימה, לאמת שמחכה שם,
לא אמצא מנוחה, ולא תשובות.

[יעלי_לה]

@}

[הלומדת*]

ימים מאתגרים.
היום, ברגע של ייאוש, התיישבתי על השביל וניסיתי להרגע. התבוננתי במחשבות שלי.
הן היו רעות- אני אמא גרועה. הילדות שלי מקולקלות, באשמתי.
ניסיתי לעשות להן היפוך נוסח ביירון קייטי, ואז בתי הגדולה באה והתיישבה לידי. נגעה בי, ליטפה לי את היד.
ברגע הראשון זה הפריע לי. "אוף, מה היא משתלטת לי על המרחב? אי אפשר לשבת בשקט ולחשוב!"
ואז קלטתי - היא שרה את "אקונה מטטה" ממלך האריות.
ולמרות הכבדות והחושך שקצת שורים עלי בימים האחרונים, יכולתי לשים לב לזה, לשמוע ולראות. וזה קצת פתח לי את הלב.
נזכרתי והרגשתי שיש לי מלאכית פרטית שמזכירה לי את מה שחשוב.

אחר כך, לפני ארוחת הצהריים-

בעלי נרדם. נאלצתי להכין לבד את ארוחת הצהריים.
נכנסתי שוב לסרט של המסכנוּת. הכנתי את הארוחה תוך רטינה פנימית בלתי פוסקת.
ואז הבת השנייה שלי באה ואמרה- "אולי נאכל בחוץ?"
"לא! גם ככה קשה לי להכין את הארוחה לבד בלה בלה בלה"
והיא, מסתכלת לי ישר לעיניים ואומרת בקול צלול-
"את לא מבקשת עזרה!"

התעשתתי, אמרתי לה שהיא צודקת, ויחד ערכנו את השולחן בחוץ.

[יעלי_לה]

כמה טוב שחזרת! מה שלומך??? את לא אמורה ללדת כל שנייה?

[הלומדת*]

עברתי הפלה, מזמן כבר- כשהייתי בסוף רביעי.
האמת שאתמול כשכתבתי שמתי לב שלא סיפרתי על זה אבל היה לי זמן ממש קצר לכתוב.
היה לי דימום, הלכתי לרופא והוא ראה שהעובר הפסיק להתפתח, ובאותו לילה הפלתי.
למרות העצב והאכזבה שהרגשתי בהתחלה, בסך הכל זו הייתה חוויה מעצימה (הפלתי בבית, עם תמיכה טלפונית ממיילדת), והכל בסדר.
אולי באמת אכתוב את סיפור ההפלה מתישהוא.
תודה @}

[ציפ_ציף*]

[יעלי_לה]

[הלומדת*]

תודה.
אני מרגישה שהחיבוק עם החיוך מתאים יותר, כי באמת, אם הייתי כותבת את סיפור ההפלה הזו, הייתי קוראת לו הפלה שמחה
שבת מבורכת @}

[יעלי_לה]

זה היה חיבוק שלי בשבילך עם עצוב על הפנים שלי, לא שלך. עכשיו שסיפרת ככה, אז



שבת שלום!!!!

[ציפ_ציף*]