(())

זה היה חיבוק שלי בשבילך עם עצוב על הפנים שלי, לא שלך. עכשיו שסיפרת ככה, אז
(())
(())
(())
שבת שלום!!!!

תודה.
אני מרגישה שהחיבוק עם החיוך מתאים יותר, כי באמת, אם הייתי כותבת את סיפור ההפלה הזו, הייתי קוראת לו הפלה שמחה (())
שבת מבורכת @}

((-))

((-))

עברתי הפלה, מזמן כבר- כשהייתי בסוף רביעי.
האמת שאתמול כשכתבתי שמתי לב שלא סיפרתי על זה אבל היה לי זמן ממש קצר לכתוב.
היה לי דימום, הלכתי לרופא והוא ראה שהעובר הפסיק להתפתח, ובאותו לילה הפלתי.
למרות העצב והאכזבה שהרגשתי בהתחלה, בסך הכל זו הייתה חוויה מעצימה (הפלתי בבית, עם תמיכה טלפונית ממיילדת), והכל בסדר.
אולי באמת אכתוב את סיפור ההפלה מתישהוא.
תודה @}

כמה טוב שחזרת! מה שלומך??? את לא אמורה ללדת כל שנייה?

ימים מאתגרים.
היום, ברגע של ייאוש, התיישבתי על השביל וניסיתי להרגע. התבוננתי במחשבות שלי.
הן היו רעות- אני אמא גרועה. הילדות שלי מקולקלות, באשמתי.
ניסיתי לעשות להן היפוך נוסח ביירון קייטי, ואז בתי הגדולה באה והתיישבה לידי. נגעה בי, ליטפה לי את היד.
ברגע הראשון זה הפריע לי. "אוף, מה היא משתלטת לי על המרחב? אי אפשר לשבת בשקט ולחשוב!"
ואז קלטתי - היא שרה את "אקונה מטטה" ממלך האריות.
ולמרות הכבדות והחושך שקצת שורים עלי בימים האחרונים, יכולתי לשים לב לזה, לשמוע ולראות. וזה קצת פתח לי את הלב.
נזכרתי והרגשתי שיש לי מלאכית פרטית שמזכירה לי את מה שחשוב.

אחר כך, לפני ארוחת הצהריים-

בעלי נרדם. נאלצתי להכין לבד את ארוחת הצהריים.
נכנסתי שוב לסרט של המסכנוּת. הכנתי את הארוחה תוך רטינה פנימית בלתי פוסקת.
ואז הבת השנייה שלי באה ואמרה- "אולי נאכל בחוץ?"
"לא! גם ככה קשה לי להכין את הארוחה לבד בלה בלה בלה"
והיא, מסתכלת לי ישר לעיניים ואומרת בקול צלול-
"את לא מבקשת עזרה!"

התעשתתי, אמרתי לה שהיא צודקת, ויחד ערכנו את השולחן בחוץ.

@}

היום, ביקור אצל חברה טובה שגם היא עם הילדים בבית. העברנו את כל היום יחד, וכרגיל- כיף, זורם, פינוק אמיתי לכולנו.
ברגע מסוים הגדולה שלי, בת 7, והגדולה שלה, בת חמש וחצי, רבו, והתחילו בחילופי דברים קשים.
"אני לעולם לא אשחק אתך יותר!"
"את לעולם לא תבואי לבית שלי!"
"את לא תבואי לבת מצווה שלי!"
וככה זה הלך והסלים ואני (מתוך מחשבה על החברה שלי, ופחד שהבת שלה תשתולל, מה שקרה כבר בעבר) ניסיתי כל הזמן לעצור, להרגיע-
"היא לא מתכוונת לזה, היא פשוט כועסת", "אולי כל אחת תלך לחדר אחר" וכו' וכו' .
ואז חברתי אמרה לי בשקט- נראה לי שהן ממש בעניין של לריב, ושצריך פשוט לתת להן. הן לא פוגעות זו בזו פיזית, זה רק דיבורים.
והזכירה לי את הדף של דני לסרי שקראנו על אמנות הסכסוך, שמזכיר שכל עימות הוא הזדמנות מופלאה למפגש ולצמיחה.
ואני מיד קלטתי, ואמרתי כן, תודה על התזכורת, ועזבתי אותן בתחושת הקלה.
וחשבתי אחר כך כמה אני בת מזל, שיש לי חברה כזו, שיש בינינו את ההבנה הזו, הבסיסית.
זה אף פעם לא מובן מאליו, אבל בתקופה האחרונה במיוחד.
רבתי עם חברה טובה אחרת שלי.
אנחנו לא מדברות. זה לא נתפס מבחינתי. אם כבר מדברים על אמנות הסכסוך...
לא אמנות ולא בטיח. רק ילדה קטנה, נבגדת, שריב מבחינתה זה סוף העולם.
שגם כך מתקשה כל כך לתת אמון.
שמקרים כאלו רק מוכיחים לה את מה שידעה, לכאורה, כל הזמן.
אני לא מפסיקה להתעסק בזה. הנה, גם כאן :-) .
להוציא קלפים ולחפש רמזים ותשובות במקומות מחוץ לעצמי.
ויודעת שעד שלא אמצא את השקט להקשיב פנימה, לאמת שמחכה שם,
לא אמצא מנוחה, ולא תשובות.

תודה, על זה שאתן קוראות ומתפללות אתי.

והנה, בתחילתו של יום, הזדמנות טובה לבקש שוב שקט, השגחה עליונה, ריפוי של כל הכאב.

ולהודות על כל הטוב, שמתוך הסערה נראה לפעמים חסר.

@}
מתפללת איתך לשקט.

נכנסתי כי ראיתי ש [po]יעלי לה[/po] כתבה משהו, וכדאי לבקר איפה ש [po]יעלי לה[/po] מבקרת.
נורא נהנית לקרוא אותך.
תודה.

(())

מעניינים החלומות שלך. [u]החיות הופכות מבוייתות מחלום לחלום[/u].
בהריון שלי גם אני הייתי [u]מתנהגת כמו אשה זרה, מופרעת, שצועקת ואומרת דברים נוראיים בלי שום סיבה ממשית[/u], והרגשתי כאילו חיית פרא השתלטה לי על הגוף והנפש. אולי ההתבייתות ההדרגתית של החיות בחלומות שלך מסמנת איזו הירגעות מסערת ההורמונים הזאת... (מאחלת :-))

(())

הגדולות משחקות עם חברים בחוץ, הקטנה שוכבת לידי על המזרון, עסוקה בענייניה.
הבעתי כוונה פנימית לכתוב, והנה- מתאפשר.
ההיי של תחילת ההריון התחלף כעבור כשבוע בנפילה, בהבנה שהייתה בי ציפיה שהפעם זה יהיה שונה, שלא אחווה את סערת ההורמונים של תחילת ההריון.
אבל היא הגיעה, ואמנם כשאני בטוב אני יכולה לראות שהעוצמה פחתה, שההתפרצויות קצרות יותר, מתונות יותר, ובכל זאת- הן באו, ואני מאוכזבת.
מאוכזבת מזה ששוב -בקטעים מסוימים- אני מתנהגת כמו אשה זרה, מופרעת, שצועקת ואומרת דברים נוראיים בלי שום סיבה ממשית (כאילו שיש סיבה ממשית להתנהגות כזו).

ויודעת גם שזה יחלוף, ושחוץ מלקבל את עצמי כרגע, ולתמוך בעצמי כמה שאפשר בימים האלו, במנוחה ונשימה ותזונה טובה, אין הרבה מה לעשות. כל מאבק רק יחמיר את המצב.

כבר חלמתי שלושה חלומות על חיות שנכנסות אלי הבייתה- בחלום הראשון נמרים, בשני שור ובשלישי כלבים (מעניין שהחיות הופכות מבוייתות מחלום לחלום).
ואני באמת מרגישה ככה הרבה בימים אלו- פגיעה, חשופה, חסרת שליטה.

אני מתפללת לשקט- בלב ובדיבור.
אלוהים שלח אלי מחלה שהסתיימה בצרידות- סימן למה שאני מרגישה כבר כמה ימים- שאני צריכה לדבר פחות.

[po]יעלי לה[/po] ,
תודה על הפרגון והעידוד לכתוב. בימים אלו של תחילת הריון, ו-שוב, ההתכנסות הזו פנימה, כשכל כוחות הגוף והנפש מופנים לפלא הזה של יצירת בנאדם, אני מצליחה מעט מאוד לעשות משהו חוץ מלטפל בילדות, להחזיק את הבית, לאכול, לישון. הדברים הבסיסיים :-) .
אבל מכיוון שאני כל כך אוהבת לכתוב, ועוד יותר אוהבת שמבקשים ממני לכתוב :-) - אז בטח אנסה להתחבר בימים הקרובים אל המקום הפנימי ההוא.

אמא בהתחלה,

אני מאוד שמחה שכן לחצת על "הוסף לדף", היה לי נעים לקרוא את מה שכתבת, תודה @} .

אויש.....מאיפה להתחיל......קודם -מזל טוב !!!!! אח"כ - (()) (גונבת גם זמן לחשוב מה רציתי בכלל להגיד) אה...כן....
מישהי כתבה שאת משמשת פה להרבה אימהות, אז גם אני ביניהן, כל כך מזדהה עם כל מה שכתבת, כן עם ה כ ל !!!
וגם עם מה שענת גביש כתבה, הייתי שמחה להכיר אתכן "במציאות" (נו...אמחק את המשפט הזה או לא....ברוח הנאמר כאן לא אמחוק ורק אתחבא מתחת לשולחן (-: ).

חייבת להגיד שלפעמים בלילה לפני שאני נרדמת אני חושבת איך אכתוב פה את המשפט הזה והזה בעקבות משהו שקרה
לי או אפילו באמצע סיטואציה אני חושבת משפטים מסוגננים היטב כיאלו בראש שלי קיים מחשב עם אתר "באופן טבעי"
והשורות פשוט מופיעות מול העיניים...מופרע לחלוטין....וגם אני הרבה פעמים שומעת בתוכי קולות (נו...אפילו התנהגויות
שאימצתי לעצמי) ותוהה: זו את.... או....X,Y אבל את יודעת מה, מה זה באמת משנה, כמו שבשמת כתבה, אם כבר חשבת את זה זה אומר שזו כבר מחשבה שלך שלא סתם חשבת אותה אלא התחברת לדברים שנאמרו פשוט לפעמים מפחיד להרגיש: איפה אני מתחילה ואיפה "באופן" נגמר.....

אוווו...עוד פעם בלאק אווט...מה רציתי להגיד.....נו...רציתי להגיד כל כך הרבה, הכל נמחק "מהמחשב שבראש" (-;
טוב אולי אזכר מאוחר יותר, לסיכום - את מקסימה !!!!

מזל שאפשר לצטט: [u], וטריקת דלת וסיגריה בחוץ ומבטים אל האוטו שרק מחכה שאני אכנס אליו ואברח מפה. (בלי התיק הארוז עדיין עם החול מה סופשבוע-בים , בלי תואר המושלמת .בלי כלום. תעזבו אותי בשקט, בא לי לברר לאן נעלמו החיים שלי ואני לא יכולה לעשות את זה כשכל הזמן רוצים ממני משהו.)[/u] כמעט כל שני וחמישי אני חולפת בבית כמו רוח סערה
מרימה דברים, מחזירה למקום, מנקה, מפעילה מכונה, מבשלת תוך כדי שירים לקטנה שלא תרגיש לבדה ואז שהבעל
חוזר מקבלת אותו במצב רוח קרבי משהו עם טקסט קבוע: אין לי חיים...אני רוצה לברוח... (לאן בכלל??..) כל הזמן אני
רק עובדת או מנקה (ות'אמת אפילו נהנת מזה אבל לא מעזה להודות) אז כל כך הזדהתי עם מה שכתבה ענת גביש.

המרגיעון כותב: "כולנו באופן טבעי שיכיים"....ולא רוצה לקרוא שוב את מה שכתבתי לפני ההוספה כי אז חלק או הרוב
יצונזר או מפאת כאב הראש (=כן כדאי להוסיף, לא כדאי) הכל ימחק אז הפעם - הוסף.

מה, עד שגילית לי את הבלוג היפה שלך, את לא כותבת בו?
ספרי משהו, איך ההריון בינתיים?
(טוב, יש לי הרבה קריאה להשלים כאן במילא :-))

בלה, תודה, נעים גם לי @}
(בדיוק השבוע גם אני התוודעתי לבלוג שלך, ונהניתי לקרוא :-) )

איזה כיף! אחרי חצי שנה בבאופן, לגלות פתאום בלוג שכתוב כל כך יפה. מתנה.
{@ נעים לי מאוד להכיר (-:

תודה לכן, כמה נעים (לכתוב שוב, לקבל תגובות מחממות לב).
שבת שלום, מאחלת לכולנו שבת של מנוחה שלמה, עונג ושמחה @}

נשמה חדשה צומחת בתוכך !
איזה יופי,שיהיה בשעה טובה @}

תודה שהזמת אותי לכאן. חבל שלא הכרתי את הבלוג הזה קודם. נורא כיף לקרוא אותך (קראתי בערך שליש). מרגיש לי כאילו אנחנו מכירות.

שמחה שחזרת לבקר כאן. נעים נורא לקרוא אותך.
ואיזה יופי ההיריון והתחושות שבאות איתו הפעם @}.

תודה :-)

מזל טוב- שמח,פשוט ונקי. וידיעה שזה נכון ושתתגברו על כל הקשיים. |L|

חוזרת לכאן כמו לבית, כמו למחוז ילדות מאובק קצת, תמים, קצת לא רלוונטי אבל בכל זאת נוגע, מעיר את הרצון לכתוב.
חוזרת לכאן בהריון. רביעי.
אני זוכרת איך הרגשתי כשנודע לי על ההריון השלישי- נבגדת (ע"י אלוהים), נזופה, בעונש.
לקח לזה בערך חודש לחלוף, ורק אז חזרה האמונה וחזרו הכוחות לקבל את המציאות, ולשמוח בה.

ועכשיו יש לי תינוקת גדולה, כמעט בת שנתיים, והנה שוב- בלי שרצינו, בלי שתכננו (או ליתר דיוק- חשבנו שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, וכמו אז- כל כך נחרצים- "זהו, גמרנו ! שלוש זה מספיק, לא?")
ואני שמחה כל כך על התחושות שעלו בי בפעם הזו כשגיליתי- שימחה, פשוטה ונקייה. וידיעה שזה נכון, ושנתגבר על כל הקשיים.

זה מוזר- זה קצת מזכיר לי את ההריון הראשון. אני מתהלכת אפופת סודיות ומתיקות וגאווה, כאילו אני האשה הראשונה שזה קורה לה בהיסטוריה של האנושות או משהו, "הריון רביעי! הריון! רביעי!".

תודה על הסיפור הזה
(())
{@

השקט של הערב, לבד, מחזיר אותי לכאן.

שתי הקטנות ישנות.
בעלי לא בבית.
הגדולה אצל חברה. עד עכשיו חיכיתי, מתוחה, "נותנת להן לזרום" אבל בתוכי לא שקטה.
עכשיו התקשרתי, החלטתי שעם כל הכבוד לזרימה אני צריכה להתחשב גם בעצמי, ביכולת הזרימה שלי בכל המצב הזה. הבת שלי ענתה לטלפון. "אנחנו משחקות בפיות. אני אחזור אחרי המשחק. זה משחק ממש קצר".

אבל זה שהיא אצל חברה זה רק תירוץ למועקה המוכרת של הלהיות לבד בלילה.
בעצם, כמו תמיד, אני חוזרת להיות ילדה קטנה, שמוצאת את עצמה פתאום לבד, בלילה, ופוחדת.
וכדי לא לשמוע את הפחד קוראת כאן ובספר, ומתקשרת לאנשים שלא ממש בא לי לדבר אתם ואוכלת ועוד כל מיני דברים שעוזרים לברוח, לא להיות, בשקט הזה, בלבד.

מנסה להיזכר בטוב-

אחר הצהריים הלכנו ל"כיכר השוק" שלנו, המקום שבו נפגשים כולם.
עשו שם ממש כמו שוק קטן- הביצים האורגניות שמישהי נוסעת להביא, הירקות מגן הירק המשוחף, יבול ראשון של חסות וצנון ומנגולד, ואורניות שמישהו קטף.
תוך כדי שלקחתי מידי הבחור של הגן ירק את השקית המלאה עלים, היה לי ממש מין חיזיון כזה של איך הסיטואציה הזו היא התגשמות של חלום שהיה לי- המקום שבו אני חיה, האנשים, הירקות האורגניים שבאים אלי במקום שאצטרך לנסוע אליהם.
כאילו לשניה ראיתי את עצמי מהעבר שחלמה את העתיד הזה, לפעמים בלי שאפילו ידעה שזה מה שהיא חולמת.
זה היה כל כך חזק שבאופן לגמרי לא אופייני לי אמרתי בקול רם-"אח, חלומות מתגשמים".

קראתי עכשיו (בשעות האחרונות) את הכל שוב מההתחלה.
ועם השינויים שאת עוברת, ועם השינויים שאני עוברת, והחיים....
תודה לך.

:-]

נעים כאן |סמל של כוס תה מהביל|

מיכל, איזה כיף שאת עדיין כאן!
תודה @} (())

ברוכה הבאה, מזל טוב |בלונים|

איזה כיף לקרוא אותך וכמה את מדייקת עבורי שוב (())

וחגשמח :-)

תודה @} איזו קבלת פנים מחממת לב.

חג שמח {@

ברוכה השבה. {@

אוי, איזה כיף שחזרת (()) (()) (())
ואיזה יופי מה שכתבת. כזה כיף לקרוא אותך, כרגיל. מחכה לעוד, סליחה על החזירות. אל תיעלמי עוד פעם למאה שנה, טוב?
<מתגעגעת>

[u]הכנו עוגיות קוואקר למשלוחי מנות. עטפנו אותם בניירות והגדולה העתיקה "חג פורים שמח" על כרטיסים צבעוניים (פעם ראשונה שהיא כותבת משהו כל כך ארוך ושעוד מישהו יכול לקרוא חוץ ממנה ). ואז הן כמובן רצו ללכת לחלק, והתינוקת ישנה. הן לא רצו לחכות אז הלכו לבד לחלק משלוחי מנות.[/u]
אם הייתי קוראת את זה או שומעת תיאור כזה ממישהי לפני שנה הייתי מקנאה. ובטוחה שאני לעולם לא אאפה עוגיות למשלוחי מנות לכל השכנים, ועוד עם הילדות!
ואני יודעת שכל זה- העוגיות, המשלוחי מנות, העטיפות והברכות, לא זה מה שחשוב.
מה שחשוב הוא שהייתי רגועה היום. ושמחה. צחקתי אתן- בקול, באמת, מהלב. וכל מה שעשיתי (כמעט) היה מתוך הרוגע והשימחה האלו, וקרב את הכל לתמונה (או ליתר דיוק תמונע) של איך שחלמתי פעם, כשעוד לא היו לי ילדים, על איך זה יהיה להיות אמא.
והנה אני מתקרבת לשם כל הזמן, בכל יום, בכל רגע.
גם בימים שבהם אני נזכרת בלילה בהתנהגות שלי ומתכווצת, ממש פיזית, מכאב של אשמה.
ודווקא בגלל הימים האלו, ובגלל שהם עדיין רבים ממה שהייתי רוצה, חשוב לי לציין לעצמי ימים כמו היום הזה,
לרשום אותם לפניי, שייחרטו, שייזכרו.

ותודה, [po]ליזה ליזה[/po] , כיף להיקרא :-) @}

@}
טוב לקרוא אותך שוב
חג שמח @}

הכנו עוגיות קוואקר למשלוחי מנות. עטפנו אותם בניירות והגדולה העתיקה "חג פורים שמח" על כרטיסים צבעוניים (פעם ראשונה שהיא כותבת משהו כל כך ארוך ושעוד מישהו יכול לקרוא חוץ ממנה :-) ). ואז הן כמובן רצו ללכת לחלק, והתינוקת ישנה. הן לא רצו לחכות אז הלכו לבד לחלק משלוחי מנות.
צעקתי להן עוד ועוד הוראות מהדלת- "אחד לכל משפחה! תזהרו שהם לא יפלו, העוגיות יתפוררו! גדולה, תתני גם לקטנה לתת! ואל תשארו אצל אף חבר עד שלא תגמרו את הסיבוב!"
והגדולה צעקה לי "אמא, אני אחראית!".
וואלה, אמרתי לעצמי. היא צודקת. והזכרתי לעצמי- תני בהן אמון.

[u]ואנחנו נצא מהצד השני ממצמצים בבלבול.[/u]
איזו הגדרה. כמו כל מה שאת כותבת. איזה כיף לקרוא אותך שוב.

[u]חיה את אחרוניותם של הימים האלו, את זמניותם[/u] @}
התגעגעתי...

שבוע 35 של ההריון. ימים מוזרים, שאני חווה בפעם השלישית, וכמו כל דבר בהריון הזה וכמובן בחיים בכל פעם זה כל כך אחרת. השאננות וחוסר החיבור של ההריון הראשון, ההמתנה והבשלות של ההריון השני יחד עם ההתנגדות הלא מודעת, מתוך פחד, לכך שהלידה אכן תקרה.
והפעם- שלווה מפחידה כמעט, (מפחידה בגלל הקול ההוא בתוכי שמקפיא את לבי פתאום ואומר- "את שאננה...תזהרי...בסוף תקבלי אותה בהפוכה").
מתפללת בכל מיני רגעים לא צפויים- כשאני שוטפת כלים, נוהגת, מטיילת עם הבנות, מבקשת לידה קלה וטובה, ובעיקר להיות מחוברת, מבקשת את מה שאני רוצה.
מדי פעם מרגישה צירים, ונושמת עמוק, כבר לא נבהלת, מזכירה לעצמי שזה חלק מהלידה, שהגוף מכין את עצמו כבר עכשיו, ואפילו, באופן מוזר ולא אופייני לי- נהנית מהצירים, ממש, מהתחושה (משהו לא בסדר אצלי? אני באיזה סוג של אופוריה שתתפוצץ לי בפנים? הנה שוב הקול ההוא).
חיה את אחרוניותם של הימים האלו, את זמניותם, הכל זמני וחולף אבל עכשיו זה חזק יותר, כי בקרוב, מתישהוא, הכל שוב ישתנה, בענק, יתהפך לגמרי, ואנחנו נצא מהצד השני ממצמצים בבלבול.
מחפשת דימוי אחר, חזון אחר של העתיד, מזכירה לעצמי שכך זה היה עד עכשיו, אחרי כל לידה, אבל שגם זה יהיה אחר לגמרי, ויכול להיות טוב יותר, אם רק אכוון לשם.

המילים שלך עושות לי נעים בלב

[u]אני רוצה עוד כאלו![/u]
כן ירבו הימים היפים... @}

(דברים שכתבתי במחברת)-
שקט פנימי.
הן מרגישות אותי, הילדות, וההתנהלות בבית נעימה. כשאני רק שמה לב לזה, בין ריב לכעס לסגירות בלב, שמה לב שביניהם יש פתיחות, שמחה, שקט. הנה כבר הרגע נגמר והקטנה קוראת לי.
באותו יום בצהריים, אחרי הבכי החמישי שלי בערך היום. משהו משתחרר (או הרבה דברים), ואני משתדלת לזכור לא לאחוז, לא לחטט, לא להרהר בזה ולנסות להבין, לא להכות על חטא. להרפות ולהמתין. ואז התנועה נמשכת, לכיוון התיקון. מקווה. מאמינה (למרות הקול המנסה לשכנע שאני לא).
לחזק את היש, את הטוב.
רגעים שבהם שיחקנו ביחד- במסעדה, הגדולה הייתה מלצרית ואני והקטנה הזמנו. אחר כך היא הייתה בובה שרוקדת ועשתה הופעה לי ולקטנה ולכל הבובות. ותוך כדי הכנתי צהריים, ושטפתי כלים וסידרתי, והן ניקו את המראות עם השפריצר.
והכנתי תבשיל אפונה עם אורז שהקטנה אכלה בהנאה, להנאתי הגדולה- לראות אותה אוכלת משהו שהכנתי ככה, בתאבון.
לשחרר, לשחרר, לשחרר.
שהגדולה תאכל כמה שהיא רוצה, שהגבול יהיה אמיתי ומהותי ונכון לזמנו, ולא מתוך הקול של האמא המושלמת ההיא שבראש שלי או מתוך קולות אחרים.
וראיתי, ורשמתי לי בתוכי- הנה, את אמא טובה, שמשחקת עם הילדות שלה, ומיד נפלתי להשוואות קטנוניות (זאת לא משחקת, ההיא לא משחקת, [b]אני[/b] כן משחקת נה נה בננה!), ועצרתי ותיחמתי את זה כשזיהיתי- כי גם זה מיותר, כוח מזוייף.
לא יצאנו מהבית כל היום. הן לא ביקשו סרט במחשב או ללכת לגן.
תודה אלוהים, על העוצמה שהיום הזה נתן לי, על כל הקושי שבו.
אני רוצה עוד כאלו!

@}

שוב ושוב אני מגיעה אל הצומת הזו, לפעמים עשרות פעמים ביום. בחירה בנתיב מסוים בצומת הזו, או ליתר דיוק היסחפות מבולבלת אליו, תוביל אותי אל המקום בו הכל מסובך, בו אינסוף מחשבות וספקות בנוגע לכל דבר, ובעיקר בנוגע לדברים מהותיים לי, כמו אלו שהאמהות מטיבה לספק.
הבחירה השנייה היא פשוטה מאוד (כלומר- פשוט לעשות אותה), והיא מובילה אותי אל הפשטות. אל מקום של הרפייה וקבלה והמתנה סבלנית מתוך אמון מוחלט בעצמי ובטוב שיקרה, על אף הקשיים והאתגרים. אז למה אני כל כך ממעטת לבחור בנתיב הזה?
טוב, בעצם לא חשוב למה. חשוב יותר שזיהיתי את זה, שהבנתי, ושבכל פעם שאני מעמיקה בהבנה הזו אני נוכחת יותר בזמן הבחירה, ומתוך כך בוחרת נכון יותר.
האמת כל כך פשוטה וטובה.
כבר שבועיים מאז שקראתי בספר "לדרוש אלוהים" (של יאיר כספי, מומלץ מאוד), בפרק על הרצון ועל תפילה, ועל כמה למדנו להדחיק את רצונותינו האמיתיים, מכל מיני סיבות. ואז, כששאלתי את עצמי מה אני רוצה, אחד הדברים (החשובים ביותר, הבוערים ביותר) היה שאני רוצה לא לכעוס, לאהוב את הבנות שלי, להרגיש את האהבה, לראות אותן כפי שהן ולא מבעד לשחיקה והעייפות של היומיום. ואף פעם לא ביקשתי, כי זו נראתה לי בקשה גדולה מדי, לא אפשרית. פשוט לבקש את מה שאני הכי הכי רוצה. ובעקבות הספר ביקשתי. בלי בושה- את כל מה שבא לי. כאילו-מה אכפת לי? מה, אני מזלזלת ביכולות של אלוהים, מתחשבת בו?
ולמחרת התחילה תקופה חדשה ומופלאה. פתאום הייתי מה"אמהות האלו", שתמיד נראות לי מאושרות ונהנות מכל רגע עם ילדיהן ומתעניינות בהם באמת, לא כמוני שרק חושבת על הכביסה הלא מקופלת ועל הקפה שבא לי לשתות ועל הספר שמחכה לי, בקיצור על כל דבר שהוא לא מה שאני נמצאת בו באותו רגע, הדבר שהגדרתי כחשוב ביותר בחיי, שבחרתי להקדיש לו את רוב זמני ולבי בתקופה זו, המשפחה, האמהות, הילדות שלי.
ועכשיו היו ימים מופלאים, שבהם כמו הוסר מעטה מעיני ופתאום התענגתי עליהן כל כך, התפעמתי לגלות כמה הן יפות, חכמות, מתוקות ומה שהכי מרגש- נהניתי להיות אתן.
אני מודה כל כך על הכלי הזה, של פשוט לבקש.
כמובן, שזה לא שלא כעסתי בכלל, או שלא היו רגעים של ייאוש ועצב, אבל גם כשהם באו היו רכים יותר איכשהו, פשוטים יותר להכלה בתוך ההקשר הזה.

מיכל וליזה ליזה- תודה (נעים לקבל ד"ש מהדף הזה).
אני מתגעגעת לכתוב בו, אבל איכשהו זה לא קורה. (בינתיים נהנית מאוד מהבלוג שלך, ליזה ליזה).

מתגעגעת לקרוא את המילים שלך שמנסות ומצליחות לגעת... @}

[u]מבקשת להאמין בעצמי יותר, לבטוח בנו- בי ובאישי החכם ובבנות. שאנחנו בסדר, לא צריכים אישור מאף אחד, פשוט חיים את החיים שלנו הכי טוב שביכולתנו ולומדים וטועים ומתקנים ושוב טועים והכל הכל הכל בסדר.[/u]
וואאוו! את מדהימה! איזה יופי. מצטרפת לכל מה [po]שמיכל מ[/po] אמרה

תודה לך :-]

הי מיכל, אני שמחה שאת פה, התגעגעתי . תודה (())

מזדהה, ותודה לך שוב. את נוגעת ומנסחת תחושות מוכרות, למשל - [u]כנראה שעדיין יש בתוכי ילדה קטנה שרוצה נואשות להיות שייכת למשהו גדול, חובק, פותר-בעיות-בשניה.[/u] ועוד משפטים יפים ורגישים ועדינים שמהדהדים בי, ואיכשהו כך נותנים לי קצת תחושה "שאנחנו בסדר" (())

הבוקר הייתי בגן, אחרי שלא הייתי שם המון זמן. זה היה מעיק משהו, בעיקר בגלל שרבתי עם גיסתי (שהיא כזכור הגננת) לפני כמה ימים, והמתח בינינו קשה לי מאוד. לא יודעת. הסתובבתי שם, סידרתי קצת את התאים המבולגנים של הבנות, מצליחה להחזיק מעמד איכשהו, ואז, פתאום, משהו שם התפרק בי, והרגשתי שבכי ענקי יוצא ממני, הלכתי לשירותים ובכיתי כמה שיכולתי, זה לא הרגיש ממש נוח ופרטי שם. בזמן שבכיתי ידעתי ששום דבר נורא לא קרה, שהכל בסדר, סתם- כל המתח והעצב על זה שהדברים לא בדיוק בדיוק כמו שהייתי רוצה, למרות שלפעמים נראה לי שהם הכי קרובים לזה שאפשר.
לרגע רציתי פשוט [b]לדעת[/b] , להגדיר את עצמי בהגדרה פשוטה וברורה- "אני בחינוך ביתי", או, לחילופין, "הילדות שלי בגן. ויתרתי על חינוך ביתי". אני יודעת שגם אצל אלו שנראה לי שהכל פשוט ו"מסודר" זה לא בהכרח כך, שהחיים מלאים בדקויות ושהנסיון לחיות בקופסאות הוא כבר לא רלוונטי מזמן, מבחינתי, ובכל זאת.
כנראה שעדיין יש בתוכי ילדה קטנה שרוצה נואשות להיות שייכת למשהו גדול, חובק, פותר-בעיות-בשניה.
אני מבקשת תשובות ובהירות, שיבואו מתוכי, כי רק משם הן יכולות לבוא (גם אם יגיעו דרך ספר או פה של מישהו אחר). מבקשת להאמין בעצמי יותר, לבטוח בנו- בי ובאישי החכם ובבנות. שאנחנו בסדר, לא צריכים אישור מאף אחד, פשוט חיים את החיים שלנו הכי טוב שביכולתנו ולומדים וטועים ומתקנים ושוב טועים והכל הכל הכל בסדר.

הכינוי שלי אכן לקוח מאותו שיר אהוב. המשיכי לכתוב ודעי שיש לך קהל מתעניין, מתרגש ואוהב.

וואו. בערב של יום מפרך (אורחים, צעקות, דרישות אינסופיות, ילדים, ילדים, ילדים), המילים שלך הן בשבילי כמו תה צמחים לנפש (לגוף אני עם כוס קפה...). תודה, ריגשת אותי מאוד, במיוחד בימים אלו בהם אני מרגישה קצת out לנוכח כל ההתפתחויות הסוערות כאן בפורום, שמותירות אותי, כרגיל, בתחושה שמשהו קרה ואיכשהו פספסתי הכל...אז כיף שמישהו עוד מתלהב גם ממני :-) . ואגב- הכינוי שלך קשור לשיר של cat stevens ? (זה שיר שאני מאוד אוהבת).

לומדת יקרה! קראתי את כל הדף בימים האחרונים (ימים, כי זה תוך כדי הנקות וקפיצות על כדור וכן הלאה), מחכה בקוצר רוח להגיע לסוף כדי לכתוב לך מה שרציתי לכתוב עוד מהדבר הראשון שקראתי פה - גם אני גם אני גם אני!
המילים שלך נוגעות נוגעות, נוגעות ומלטפות, נוגעות ומצליפות, נוגעות ומחבקות ומעלות דמעות בעיניי. ולקרוא שנכנסת להריון! כמו גיבורה בספר אהוב, כמו חברה... אין לי מילים. רק שאני איתך מתרגשת, מתלבטת, נהנית. כמעט כאילו את אני, נפש תאומה, מפיגה את בדידותי. תודה לך על ההעזה לכתוב את כל זה, עשית לי חשק לפתוח דף בלוג לעצמי, אם יהיה לי אומץ כמו שלך. את אישה מדהימה ואני אוהבת אותך (מרגישה כאילו אני מכירה אותך מתוך כתיבתך... סילחי לי).

נכון. כמה פשוט.

אם ככה, אז אני ארשה לעצמי עוד פעם להתערב:
למזלך את לא נדרשת לעשות את הבחירה הזאת (בין כליאה בבית לבין כליאה בגן). אתן במצב נפלא שאתן יכולות לבחור בכל [b]רגע[/b] אם להיות עכשיו בבית, או בגן, או במקום אחר. את יכולה להחליט, למשל, לקחת אותן לגן כשאת מרגישה אמאמשוגעת, ולהשאיר אותן איתך כשאת מרגישה יותר שפויה. או להפך. :-)

יונת- כן, כמובן. התהייה שלי היא, דווקא בגלל שהגן הוא בסדר גמור (כלומר - מעבר למגבלות של גן באשר הוא, הגן הזה הוא נעים, הגננת היא דודתן האוהבת וכו'), בעוד שאני נראית לעצמי לפעמים כ [po]אמא מפלצת[/po], משהו מאיזה סרט של היצ'קוק, ואז אני תוהה האם לכלוא אותן בבית עם אמאמשוגעת זה עדיף מגן?
אני בכוונה כותבת ככה, בקיצוניות פרובוקטיבית, למרות שאני יודעת שזה לא ממש מדויק, ושמה שכתבת נכון ושאין טעם לסבך את הכל.
ואגב- אני [b]אוהבת[/b] שמתערבים...

סליחה על ההתערבות -- אפשר למחוק חופשי או להעביר לדף אחר. פשוט זה קפץ לי לעיניים:

[u]ואני מוצאת את עצמי תוהה אם יש דבר כזה כשירות לחינוך ביתי, ומה אם אני לא כשירה?[/u]
אני חושבת שאין מין כשירות אבסולוטית. מה שיש זה אותך כפי שאת, ומול זה את הגן כפי שהוא, ואולי עוד כמה אפשרויות בין לבין. השאלה היא לא אם את "כשירה", אלא מה עדיף בשבילכן כרגע: שהילדות ילכו לגן או יהיו איתך. (כרגע = בכל רגע שהוא, לאו דווקא בשנה הקרובה.) כי הרי גם הגן לא מושלם, בדיוק כפי שאת לא מושלמת לדעתך. לכן נראה לי שאין טעם לבדוק את עצמך מול איזשהו אידיאל אבסולוטי, אלא מול מה שיש במציאות.

מגששת חזרה את דרכי אל החינוך הביתי. לקח לי כמה ימים והמון, יותר מדי מחשבות, עד שהבנתי, כשהפסקתי סוף סוף "לחשוב על זה", שלא מדובר באיזו החלטת שחור או לבן נוחה, פשוטה כזו, אלא במשהו עדין, חמקמק, מורכב באופן שדורש ממני הקשבה אמיתית וגמישות, בדיוק הדברים שאני צריכה תרגול בהם. אז אני לא, לפחות בינתיים, 'מוציאה אותן מהגן', אבל גם לא ממש 'משאירה אותן בגן'. תכל'ס זה אומר שהשבוע הן היו שם רק פעם אחת. ולמרות שהן בסך הכל כמה חודשים בגן, אני מרגישה שכולנו צריכים לעבור תהליך של unschooling , כדי להשתחרר מהמגבלות השונות שהמצב הזה יצר.
אחד הדברים שעזרו לי לחזור, היום, היה לכתוב כל הזמן על דף קטן כל מה שאנחנו עושות, ביחד ולחוד. זה עשה לי הרגשה טובה, להיזכר כמה החיים בבית מלאים למידה ועשייה, מעניינים, מקרבים, מגוונים, וכל זה כשעושים את הדברים הכי פשוטים ויומיומיים.
וכואב לי מאוד לראות גם את הכעס הגדול ושאר הרגשות הקשים שעולים בי מולן, ואני מוצאת את עצמי תוהה אם יש דבר כזה כשירות לחינוך ביתי, ומה אם אני לא כשירה? מי יידע חוץ ממני? מפחיד ומבלבל. אבל לא רוצה לחשוב על זה, רק לחיות ולהשתדל כמיטב יכולתי, ולהתפלל, כל יום, בערב ובבוקר, להודות על היש ולבקש שוב ושוב- שלווה, הקשבה, סבלנות, גדילת היכולת לתת ולאהוב, פתיחות הלב, ראיית המציאות כפי שהיא וכל מה שאזדקק לו כדי לתקן את הדרוש תיקון, כדי להיות אמא יותר טובה, אדם יותר טוב, ביחסיות המשתנה כל הזמן. ולהאמין שזה אפשרי- התיקון. אמן כן יהי רצון.

משהו מונע ממני להגיע לכאן. מילים נכתבות לי בראש כמעט כל יום, אבל כשזה סוף סוף מתאפשר פתאום נדמה לי שזה לא חשוב, שאין טעם. אולי באמת אין טעם, אבל מי אני שאדע אם יש טעם או לא, חוץ מהטעם הברור היחיד- הרצון שלי לעשות את זה, לכתוב.
הלוואי שיגיעו עוד מילים, כשיהיה לי זמן (כי עכשיו אין לי, מסתבר :-( ).

תודה לך @}

תודה לך, תודה לך, תודה לך ([u]אני איתך, אני איתך, אני איתך[/u]) |תמר|

מתחברת שוב אל המוזיקה, אל ההקשבה. אל הפאסיביות שבלא לעשות כלום, שבלא לרצות לעשות כלום. לפחות לא את הדברים שקודם נתנו לי כל כך הרבה סיפוק ומשמעות, כמו הכתיבה. והמלאכה (זה סוג של עבודה עצמית שאני עושה). נעשית מלאכה, אבל במקום פנימי, עמוק, שמרגיש קרוב אבל גם רחוק, לא מושג.
החיים יותר קורים לי. יותר מאשר אני [b]חיה[/b] אותם. לא פעילה, לא בשליטה.
פתאום יש לי בחילות וגועל מהרבה מאכלים שאהבתי. פתאום אני אוכלת מעט, ורק דברים מסוימים מאוד, מתוך היענות לאיזה קול פנימי מדויק שיודע מה יהיה לי טוב עכשיו, ברגע זה, ומה לא. כמובן שלא תמיד אני מקשיבה לו ובגלל זה רשימת הדברים שאני לא מסוגלת אפילו לחשוב עליהם הולכת וגדלה.
ואני לא חושבת כמעט על כלום. כלומר- כן חושבת, כמובן, סחרחרת המחשבות עובדת כרגיל, אולי רק יותר לאט, ובכל זאת משהו שונה. אולי זה שאני לא חושבת "בגדול", מתרכזת בהשרדות, בפרטים הקטנים, העכשוויים של הקיום. עכשיו עולה לי שזה אופייני יותר לנשים, ההתעסקות בפרטים. וישנו גם הפחד, כי זה עדיין זר וחדש, עדיין מרגיש כמו משהו שהשתלט עלי, על חיי, בלי שבחרתי בזה [b]ממש[/b] (באופן רציונלי ומודע).
ובתוך כל הסערה שעוברת על כולנו, יש רגעים מתוקים כל כך, מתוקים במיוחד, בולטים ביופיים בתוך הקושי.
רגעים של אהבה וחיבור ושמחה ביש ובעיקר השלמה ענקית עם הכל.
בכל פעם שאני נוסעת באוטו אני מוציאה קלף, יש לי מין קלפי מלאכים כאלו שאחותי הכינה לי- קלפים שרשומות עליהם מילים. לאחרונה יוצאים לי הרבה- חרטה, פגיעות, התבודדות, היכנסות פנימה.
החרטה קצת מבלבל ומאכזב בכל פעם שיוצא, למרות שנדמה לי שהבנתי מה הוא אומר לי (משהו על פחות לחיות מתוך פחד מחרטה). אבל את שאר הקלפים אני חווה כל הזמן.
בשתיקות שאני בוחרת בהן יותר בימים אלו.
בשקט שיש בי, בהתבוננות על העולם עם פחות תחושת דחיפות, עם פחות ריצה להשיג.
בסערה התזזיתית שאני טובעת בה כמה פעמים ביום.
באישור שאני נותנת לעצמי- להיות עייפה, עצובה, חלשה, נזקקת. לבכות יותר, להיות לא נחמדה, לא חברותית, לא תקשורתית.
לקנות לעצמי פינוקים במכולת.
להגיד לעצמי כשנדמה לי שאני לבד לגמרי- אני אתך, אני אתך, אני אתך.
ובקיצור, אני בהריון שלישי. חודש שני. זה אומר שגדל לי תינוק בבטן. אני מאוד שמחה בחלקי ומתרגשת. (סתם, בא לי לכתוב את זה פתאום).

לומדת יקרה, אני שמחה שיכולתי לתת השראה. גם אני קיבלתי המון השראה ממך, בעיקר בהקשבה לתהליכים שקורים לי. המון תודה.

שמחה שזה דיבר אלייך... וברכות גדולות על הבחירה. וד"ש לכלבה הצרפתית :-)

וואו, איזה אמא - כיף לך. זה כל כך מרגיע, בכל פעם מחדש, להיזכר שמעבר לכל הפחדים והתסבוכים והתכנונים יש כאן באמת מילוי הייעוד שלי כאשה ברמה הכי בסיסית ופשוטה.
ולגבי מה שאת אמרת- זה בדיוק מה שאני מרגישה. זה מדהים.
הערב מגיע, ואין לי שום רצון (בניגוד לתמיד- הבנות נרדמות ואני במין להיטות מטורפת- אוקיי, מה לעשות קודם? לקרוא, לדבר בטלפון, לשטוף כלים להתקלח, מיליון רצונות). ועכשיו- רק לשכב בשקט, אפילו בלי מוזיקה, לבהות, ואחרי זמן מה של רביצה פשוט ללכת לישון.
ויחד עם זה, הסערה הזו, שמתעוררת בתוכי בכל מיני רגעים לא צפויים, אבל נמצאת שם כל הזמן, מין התרגשות תת קרקעית. והחלומות. איזה חלומות מוזרים. שלשום חלמתי שאני מפילה, ושמחתי על זה בחלום. התעוררתי מוטרדת מאוד, אבל אחר כך הבנתי שזה טוב שחלמתי את זה, כי הבנתי שאני לא רוצה להפיל, שאם זה היה קורה באמת הייתי עצובה. כלומר בחרתי, בדיעבד אמנם, אבל זו בכל זאת בחירה, בהריון הזה. והלילה...חלמתי שבעלי מתנשק צרפתית עם הכלבה שלנו, ואני מאשימה אותו שהוא לא מתנשק אתי אלא אתה (זה אחרי שאתמול בערב היו לי מין מחשבות כאלו של ריחוק ממנו, כאילו הוא לא רוצה לגעת בי, להיות אתי, פחד שנתרחק... קלטתי שזה סתם, אבל החלום שיקף את זה כנראה, בדרך מאוד משעשעת).

תראי מה מצאתי... כתבתי את זה יומיים אחרי שגיליתי שאני בהריון עם הבכור, משהו שאמא שלי אמרה לי:

"אמא אמרה לי - הגוף ממלא את יעודו, הביולוגי. טוב לו. זו תקופה נפלאה.
אני אומרת - יש לי דרישה פנימית לשקט. ומצד שני סוג של סערה שלא מוכר לי. (...)"

תודה לך (רק ציטטתי) (ואני מתרגשת ומאושרת לקרוא) (())

עוברת- :-) , כמה כיף לקרוא את מה שכתבת, בימים טרופים אלו במיוחד...תודה.

מיכל, אני רוצה להודות לך שוב על העצה, שהייתה אתי הרבה השבת ועזרה לי מאוד מאוד בהרבה רגעים קשים (והיו [b]הרבה[/b] כאלו...). בתוך הבכי, הקושי, הסערה, שיננתי לעצמי- להיכנע, להתמסר, להיות ערוץ, וזה חיבר אותי מיד, כמו קסם, למקום עניו יותר, פשוט, מקבל, והוציא אותי מהפחד של 'מה קורה לי? זהו זה, אני משתגעת?'. אז תודה מעומק הלב @} ומאחלת לכולנו שבוע טוב, טוב, טוב!

|Y|

[u]זה מפחיד לאללה לקרוא את המחשבות שלי עצמי כשאני יודעת בבירור שלא אני כתבתי אותן אלא מישהו אחר.[/u]
:-D
כמה מוכר!!!

לומדת - קראתי רק את הרבע הראשון של הדף ומהר מהר רצתי לכתוב לך:

זה מפחיד לאללה לקרוא את המחשבות שלי עצמי כשאני יודעת בבירור שלא אני כתבתי אותן אלא מישהו אחר.

כאילו - וואו! מאיפה את יודעת את כל זה? עד לפרטים הכי קטנים של לברוח לספר, לראות את הצורות של הטטריס, לכתוב יומן בעקבות "דפי תמר" ולשמוע את הקולות הרעים שאומרים שאין לי מה להוסיף לדיון.....

אבל אז נזכרתי שאני לא בחינוך הביתי, אז כנראה אנחנו באמת שתי נשים שונות.
טוב, אני חוזרת לקרוא

מיכל- תודה. זהו, החלטתי שאני הולכת לרכוש אותו- שמעתי ממנו יותר מדי ציטוטים מעוררי השראה לאחרונה, ונראה לי שבדיוק ספר כזה אני צריכה.

עוד משפט מ"גופה של אישה תבונתה של אישה"... - הוא מופיע בקשר לנסיון להרות, אבל אולי ידבר אלייך - "הנקודה החשובה היא שעלייך לראות את גופך כערוץ לרוח חדשה ולהכניע את עצמך לחוויה - להיות פתוחה לכל מה שיש לה ללמדך". או, כמו שאורנה שפרון כתבה כאן בעבר - להתמסר. (())

וואו, תודה לכן. בדיוק למילים כאלו הפנימיות שלי חיכתה, יודעת שיש מי שיידע להגיד לי אותן, להזכיר. תודה על קיומכן.

איך תמיד בהתחלה הדמעות זולגות וחוסר הידיעה מתערבב עם הידיעה ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר... והגם פלוני ששואל בחוסר אונים-"כל כך רצית, אז למה את בוכה?!?"
אבל אנו עומדות על זכותינו למרד אחרון לפני שנתמסר באהבה לתינוק החדש.
שתיהיה לך עונה נפלאה של לבלוב, תני לרוח לנשוב בך וקצת לטלטל לפני שהפרי מושך אותך לחזרה לאדמה. (())

לומדת יקרה, זה באמת מעליב קצת לחשוב שכל הסערה הרגשית זה רק תגובות כימיות...
אם ייצא אני אספר לך קצת על עינייני הכימיה שלי כשהתחיל ההריון, אולי זה יעודד אותך.
את כזאת אשה חכמה ויפה וחזקה. אני מתפללת בשבילך שתשוטי בתוך הטלטלות האלה כמו סירה קטנה יציבה ובוטחת שלא מתרגשת מקצת מים, וגם כן מתרגשת מקצת מים, שזה גם בסדר.
את עשוייה בדיוק מהחומרים הנכונים והמתאימים לזה ותזכרי את זה במיוחד כשתתהפכי עם הפנים למטה. (מכירה את האוירה בתוך סירה הפוכה? שקט חשוך כזה ובכל זאת יש בפנים אויר...)
חיבוק גדול. זה זמני וזה עובר וזה טוב כשאנשים כמוך הולכים להביא עוד מישהו מתוך הגוף שלהם לעולם.

האם ייתכן שאלו רק הורמונים, תגובות כימיות בגוף שלי שגורמות לי להרגיש כל כך מבולבלת, אבודה, בודדה, רחוקה מעצמי, מבעלי, מבנותיי, מאלוהים? ההסבר של בעלי מניח יותר את דעתי- נשמה חדשה החליטה לרדת לעולם דרכי, וזה מה שגורם לזעזוע הזה שאני חווה. ואני מזכירה לעצמי גם את השיפור- זה שאני צופה על כל זה, לפעמים, מהצד, לא טובעת לגמרי כמו בהריונות הקודמים, לא מאמינה באמת לקולות הרעים. הרגעים הטובים, הבזקי האור. הידיעה הפנימית השקטה, הבוטחת- שזה זמני וחולף.
ובכל זאת- אשמח לכל מילת עידוד, לכל עצה, מעשית, נפשית או רוחנית.
אני מנסה להתפלל, לבקש עזרה, וזה עוזר, רק לא תמיד אני זוכרת. חלק מכל הבלבול שלי נובע מהתחושה שאלוהים קצת "בגד" בי, "עשה" לי משהו לא נעים, שלא רציתי. אני יודעת שזה לא נכון, ובכל זאת, ברגעים החשוכים זה נמצא שם. אתה סולח לי על הרהורי הכפירה האלו, נכון? (אני יודעת שכן).

וואו, תודה לכולכן. פלונית - אם את מי שאני חושבת שאת - נפגשנו יום אחרי הגילוי, וממש עוד לא הייתי בשלה לחיבוקים, אז אל תתבאסי...יצא לטובה. לא יודעת, זה כנראה חלק מההתנגדות וההלם- לא לרצות שיגידו לי מזל טוב, ישמחו בשמחתי וכו'...אידיוטי, אבל מה לעשות... ובכל זאת היה כיף לקרוא את התגובות שלכן, לדעת שיש מי שמתרגש בשבילי אפילו לפני שאני לגמרי בשלה להתרגש.
[u]הריון זו תקופה כל כך נהדרת[/u] - מיכל מ- תודה על המשפט הזה, הצלחתי לשמוח בזכותו, להרגיש ברת מזל במקום מסכנה למשך כמה זמן.
גם פלונית- סיקרנת אותי מאוד- מי זו שכתבה לי ככה, כל כך יפה ומרגש, והעירה בתוכי פרצים נעימים של גאווה על היותי אשה הרה, ושימחה ואמונה, חמימות כזו שלי בתוך עצמי.
לילך, תודה, את מתוקה.
[po]מיכל שץ[/po], היה מרגש מאוד לקרוא את מה שכתבת, ואני שמחה שהצטרפת אלינו כאן, ושמחה לשמוע שאת אתי בדרך הזו שמתחילה...
[u]ובאמת שההריון הזה יגדל את התנוק ואת אמו[/u] תודה ארני, אמן ואמן.

ויש לי עוד הרבה מה לספר, על הימים האלו, המטלטלים והסוערים, ויחד עם זאת, באופן מוזר ללא סתירה, שקטים בדרך חדשה ולא מוכרת, אבל מחר.

מזל טוב , ובאמת שההריון הזה יגדל את התנוק ואת אמו .

יו, איזו התרגשות...
אז כשנפגשנו אתמול כבר היית... וואהו!
כמה הייתי רוצה לחבק ולשמוח איתך, שיהיו המון מזל טובים, בריאות וכל הטוב שקיים. וזה בינתיים- עד לפגישה הבאה.

|L| כולך קורנת באור ניסים |L|
(גם מבעד לטרדות החול שלנו)

לומדת ומלמדת יקרה, אחרי שכתבתי פה את ההודעה הנ"ל, שבתי וקראתי את כל הדף. נותרתי קצת המומה וללא מילים.
המילים שלך מצליחות לגעת, אצלי עמוק בלב, במקומות שכבר הפסקתי להכנס אליהם. פתאום המון דברים חזרו אלי, דרך המילים שלך הצלחתי לראות את הטוב ואת היופי בחיים, את השלווה שאפשר למצוא אחרי הריב... לזכור את הבכי המשחרר...
מאוד כיף לי לדעת שאנחנו יוצאות לדרך החדשה הזאת, באותו הזמן, לא מעיזה לכתוב - ביחד? גם אני החלטתי לא לספר, רק פה בפורום החם והתומך (והממכר) הזה. אז אל תדאגי, אנחנו לא מגלות....

אין לי מה לכתוב. אני פשוט בוכה מהתרגשות. פספסתי אותך ביום אחד לחיבוק גדול.. (())

[u]בגלל הקולות הרעים שאומרים לי דברים כמו- אין לך מה להוסיף בנושא, זה לא חשוב, זה לא מעניין, או לחילופין-זה ביזבוז זמן, בשביל מה את צריכה את זה בכלל, להשמיע את קולך בפני אנשים זרים שאם תפגשי בהם תתביישי לפתוח את הפה כרגיל[/u]
תודה על המשפט הזה
[u]אני פשוט רוצה לכתוב, אני נותנת את מה שיש לי לתת, ומי שירצה-יקח.[/u]
וגם תודה על המשפט הזה.
זה פעם ראשונה שאני קוראת את הבלוג הזה, ועוד לא הצלחתי להגיע לסופו, אבל קשה לי להתאפק.... מצטרפת למיכל עם איזו התרגשות! התחלה חדשה! איזה יופי! איזה כיף, נהדר נפלא המון מז"ט בהצלחה ובריאות כמובן!
ותודה על הבלוג הוא מקסים!