על ידי רוני_בלוני* » 03 אוקטובר 2006, 23:08
חייבת לשוב ולעדכן,
טבלאות. אחד השיטות לעבוד עם ילדים "כאלו" היא שיטה של טבלאות, קל להם להיצמד לטבלאות, כשהכל ידוע להם מראש קל להם יותר.
וגם אנחנו עשינו כאלה, עכשיו כשהיא כבר גדולה ויודעת לקרוא וזה הרבה יותר קל.
בכל ערב אנחנו משננים את מערכת השעות מבית הספר, גם בבוקר אנחנו חוזרים ומשננים את מערכת השעות לאותו היום. למדתי גם להטיל על הבנות את האחריות ללבוש בגדי ספורט בימים שצריך, לקחת את תיקית האמנות בימים שצריך ולא להיות תלויות בי.
כשחוזרים הביתה יש לנו סדר יום כתוב, בו מצויין מה עושים בכל שעה, מתי יוצאים לשחק, מתי אוכלים, מתי מתרחצים, מתי הולכים לישון. יש לציין שזה עובד נהדר.
מילא שזה עוזר לשתי הבנות - זה עוזר גם לי. אני מרגישה בשליטה. אני יודעת שלא צריך להילחץ. לכל דבר יש זמן מיועד. כשיש שינויים בלוח הזמנים אני מודיעה ומסבירה.
בדרך כלל שינויים כאלו גם אותי מלחיצים באופן טבעי.
מלבד לטבלאות. שינון והסברה חוזרת. שטיפת מוח מדי פעם. הקטנה ("הרגילה") עלתה לכתה א' ויש לה ציפיות מאחותה הבכורה. היא מצפה שאחותה הבכורה תשב לידה בהסעות, תשמור לה מקום לפעמים בהסעה, תשאל מדי פעם בהפסקה אם הכל בסדר. באמת דרישות נמוכות יחסית אבל גבוהות מדי מבתי הבכורה.
בתי הבכורה לא מודעת לדרישות ומתקשה גם להבין את הדרישות. "שתסתדר לבד, גם אני בכתה א' הסתדרתי לבד" (היא כנראה שוכחת כמה בכי היה על שאף אחד לא רצה לשבת לידה בהסעה), "בשביל מה לשאול אם הכל בסדר?".
אז מדי פעם עושים הסברה כולל דוגמאות. מסבירים לבכורה וגם לאחותה שבשביל זה יש משפחה, בשביל לדאוג זה לזה אני:"אני דואגת לך? ולך אני דואגת?? לאבא אני דואגת?? גם אתן צריכות לדאוג זו לזו" ועוד דוגמאות על אחים אחרים בהסעה, ועל בני משפחה, ודוגמאות על דאגה ואכפתיות.
ואז מיד בסיום השיחה פתאום הגדולה המדהימה ניגשת לאחותה הקטנה ומלטפת אותה ואומרת "אני תמיד אשב לידך בהסעה כי אני אחותך ואני דואגת לך".
נו?! לא מדהים?! אני בשוק! שתיהן ממשיכות להדהים.
סדר. "בובות שתיים בובותיים, צילי וגילי" (גם הן דומות ושונות, חיים נחמן ביאליק).
אם תפתחו את הילקוט של בתי הבכורה תגלו המון אוצרות. ניירות, מקלות, צינורות, אבנים, עלים יבשים ועוד אוצרות שנמצאו בחצר בית הספר. החפצים הם אלה שנותנים לה בטחון, הם אלה שמקלים על הקושי. מצד שני יש גם אי סדר של חפצים רגילים כמו עפרונות, מחקים, טושים, מחדדים, סרגלים שלא הוכנסו לקלמר עקב לחץ! פחד מחוסר זמן! ("אם אני אכניס לקלמר לא יהיה לי זמן לצאת להספיק לצאת לחצר, להספיק להגיע להסעה").
לכן מדי פעם אני עושה סדר בילקוט. לעתים זה סדר באוצרות (קצת זורקת מבלי שהיא תדע). ולעתים זה סדר בילקוט, מחברות לתא הקטן, ספרים לתא הגדול, ניירות מכניסים לתיקיה, מחדדת עפרונות ואוספת אותם אל הקלמר, יחד עם המחק והמחדד וכל יתר החפצים המפוזרים להם בילקוט.
היום עשיתי סדר שכזה. מיד כשסיימתי הקטנה ("רגילה") מביאה לי את הילקוט שלה ומבקשת שאעשה סדר גם אצלה. אני פותחת את הילקוט ומגלה ילדה מסודרת להפליא. כל דבר במקומו, מחברות, ספרים, אפילו הקלמר בין שלוש השתאים (ויש שניים כאלה) כל סט טושים בתא נפרד, עפרונות צבעוניים בתא נפרד, מספריים ודבק בתא נפרד, עפרונות כתיבה, מחקים מחדדים. הכל כל כך מאורגן. איזה כיף. ואני תוהה אם זה לא קיצוני מדי.
זהו, בינתיים. אלו קצת טיפים שמקלים. כמובן שלא הכל ורוד אצלנו אבל חשוב לשמור על אופטימיות, כל הזמן לבדוק מה מתאים לנו ומה לא, מה עוד אפשר לעשות בכדי להקל על חיינו. איזה שיטות מתאימות לנו, איפה אפשר להתגמש ואיפה לא כדאי.
שנה מוצלחת לכולנו.
בריאות, שפיות ונחת.
חייבת לשוב ולעדכן,
טבלאות. אחד השיטות לעבוד עם ילדים "כאלו" היא שיטה של טבלאות, קל להם להיצמד לטבלאות, כשהכל ידוע להם מראש קל להם יותר.
וגם אנחנו עשינו כאלה, עכשיו כשהיא כבר גדולה ויודעת לקרוא וזה הרבה יותר קל.
בכל ערב אנחנו משננים את מערכת השעות מבית הספר, גם בבוקר אנחנו חוזרים ומשננים את מערכת השעות לאותו היום. למדתי גם להטיל על הבנות את האחריות ללבוש בגדי ספורט בימים שצריך, לקחת את תיקית האמנות בימים שצריך ולא להיות תלויות בי.
כשחוזרים הביתה יש לנו סדר יום כתוב, בו מצויין מה עושים בכל שעה, מתי יוצאים לשחק, מתי אוכלים, מתי מתרחצים, מתי הולכים לישון. יש לציין שזה עובד נהדר.
מילא שזה עוזר לשתי הבנות - זה עוזר גם לי. אני מרגישה בשליטה. אני יודעת שלא צריך להילחץ. לכל דבר יש זמן מיועד. כשיש שינויים בלוח הזמנים אני מודיעה ומסבירה.
בדרך כלל שינויים כאלו גם אותי מלחיצים באופן טבעי.
מלבד לטבלאות. שינון והסברה חוזרת. שטיפת מוח מדי פעם. הקטנה ("הרגילה") עלתה לכתה א' ויש לה ציפיות מאחותה הבכורה. היא מצפה שאחותה הבכורה תשב לידה בהסעות, תשמור לה מקום לפעמים בהסעה, תשאל מדי פעם בהפסקה אם הכל בסדר. באמת דרישות נמוכות יחסית אבל גבוהות מדי מבתי הבכורה.
בתי הבכורה לא מודעת לדרישות ומתקשה גם להבין את הדרישות. "שתסתדר לבד, גם אני בכתה א' הסתדרתי לבד" (היא כנראה שוכחת כמה בכי היה על שאף אחד לא רצה לשבת לידה בהסעה), "בשביל מה לשאול אם הכל בסדר?".
אז מדי פעם עושים הסברה כולל דוגמאות. מסבירים לבכורה וגם לאחותה שבשביל זה יש משפחה, בשביל לדאוג זה לזה אני:"אני דואגת לך? ולך אני דואגת?? לאבא אני דואגת?? גם אתן צריכות לדאוג זו לזו" ועוד דוגמאות על אחים אחרים בהסעה, ועל בני משפחה, ודוגמאות על דאגה ואכפתיות.
ואז מיד בסיום השיחה פתאום הגדולה המדהימה ניגשת לאחותה הקטנה ומלטפת אותה ואומרת "אני תמיד אשב לידך בהסעה כי אני אחותך ואני דואגת לך".
נו?! לא מדהים?! אני בשוק! שתיהן ממשיכות להדהים.
סדר. "בובות שתיים בובותיים, צילי וגילי" (גם הן דומות ושונות, חיים נחמן ביאליק).
אם תפתחו את הילקוט של בתי הבכורה תגלו המון אוצרות. ניירות, מקלות, צינורות, אבנים, עלים יבשים ועוד אוצרות שנמצאו בחצר בית הספר. החפצים הם אלה שנותנים לה בטחון, הם אלה שמקלים על הקושי. מצד שני יש גם אי סדר של חפצים רגילים כמו עפרונות, מחקים, טושים, מחדדים, סרגלים שלא הוכנסו לקלמר עקב לחץ! פחד מחוסר זמן! ("אם אני אכניס לקלמר לא יהיה לי זמן לצאת להספיק לצאת לחצר, להספיק להגיע להסעה").
לכן מדי פעם אני עושה סדר בילקוט. לעתים זה סדר באוצרות (קצת זורקת מבלי שהיא תדע). ולעתים זה סדר בילקוט, מחברות לתא הקטן, ספרים לתא הגדול, ניירות מכניסים לתיקיה, מחדדת עפרונות ואוספת אותם אל הקלמר, יחד עם המחק והמחדד וכל יתר החפצים המפוזרים להם בילקוט.
היום עשיתי סדר שכזה. מיד כשסיימתי הקטנה ("רגילה") מביאה לי את הילקוט שלה ומבקשת שאעשה סדר גם אצלה. אני פותחת את הילקוט ומגלה ילדה מסודרת להפליא. כל דבר במקומו, מחברות, ספרים, אפילו הקלמר בין שלוש השתאים (ויש שניים כאלה) כל סט טושים בתא נפרד, עפרונות צבעוניים בתא נפרד, מספריים ודבק בתא נפרד, עפרונות כתיבה, מחקים מחדדים. הכל כל כך מאורגן. איזה כיף. ואני תוהה אם זה לא קיצוני מדי.
זהו, בינתיים. אלו קצת טיפים שמקלים. כמובן שלא הכל ורוד אצלנו אבל חשוב לשמור על אופטימיות, כל הזמן לבדוק מה מתאים לנו ומה לא, מה עוד אפשר לעשות בכדי להקל על חיינו. איזה שיטות מתאימות לנו, איפה אפשר להתגמש ואיפה לא כדאי.
שנה מוצלחת לכולנו.
בריאות, שפיות ונחת.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.