פתאום ראיתי משהו מאוד מצחיק - כתבתי למעלה שאני בת 38, מעניין. כאילו עשר שנים פשוט נעלמו
ממממ... ואולי הן באמת נעלמו?
מהן עשר השנים האבודות שלך? מאיפה התחלת אותן ולאן הלכת לאיבוד? מה הן יכולות לספר לך על עצמך?
<שאלות למחשבה>
_מאחלת לך בהצלחה במסע האמיץ הזה פנימה בעקבות המסר שהגוף שלך שלח אלייך.
מאחלת לך ריפוי של הנפש ושל הגוף.
מאחלת לך מסע של רכות ושל אהבה._
אם יורשה לי... אני ממליצה על הספר "סרטן כנקודת מפנה". קראתי אותו לפני כמה שנים (בלי שום טריגר, סרטן או אחר..) ואהבתי. מדבר על איך לגייס את הרבדים הרגשי, הרוחני והפיזי כדי לתמוך במערכת החיסונית, להגדיל את סיכויי ההחלמה, ואם אי אפשר להחלים - להפוך את תקופת החיים האחרונה לתקופה מרגשת של גדילה ומשמעות.
@}
(הוא דווקא כן מבוסס מחקרים, אבל מי סופר
)
המחיר שהתרופות שלהם גובות הוא נורא, התוצאה עלובה.
המשפט הזה שלך נורא ריגש אותי.
לפעמים יש לי הרושם, שכשזה מגיע למחלות מסוימות (או אולי באופן כללי) אנשים לוקחים את כל מה שיש לרפואה להציע להם, בין אם זה מוצלח ביותר או עלוב מינוס.
ואת שואלת שאלה נורא חשובה, שיכולה וצריכה להיות מוצמדת לכל החלטה על טיפול רפואי:
האם זה שווה את זה?
האם אנטיביוטיקה שווה את זה?
האם אקמול שווה את זה?
האם ריפוי בעיסוק שווה את זה? (אני מרפאה בעיסוק
)
האם ניתוח שווה את זה?
וללא יוצא מן הכלל: האם כימו והקרנות שווים את זה?
שווה מה? שווה את הכסף, את הזמן, את תופעות הלוואי, את הסכנות הפוטנציאליות, את המאמץ, את הכאב, את ההערכה העצמית, את אבדן הפרטיות, את העלות של הפגיעה בחיי היומיום... כל פעם המחיר אחר.
והמחיר תמיד קיים. קטן או גדול, הוא שם, ויש לשים אליו לב.
יש לי חברה שמעצבנת רופאים על בסיס שגרתי כשהיא שואלת אותם אם "זה" (מה שמציעים לה) הוא Evidence based.
זוהי הדרך האישית שלה לשאול את אותה שאלה חיונית כל כך, שאלה שיכולה להישאל במגוון צורות, בדגשים שונים: האם זה שווה לי?
לפעמים זה בהחלט שווה את זה.
ולפעמים בהחלט לא.
ולפעמים... קשה מאוד להחליט, וצריך לנחש ולהמר ולקוות לטוב.
ומדברייך נשמע, שאת הסתכלת על התוצאות החיוביות המצופות, והסתכלת על התוצאות השליליות הנפוצות, והגעת למסקנה שבמקרה שלך
זה לא שווה את זה.
יישר כוח על הצלילות.
[u]פתאום ראיתי משהו מאוד מצחיק - כתבתי למעלה שאני בת 38, מעניין. כאילו עשר שנים פשוט נעלמו[/u]
ממממ... ואולי הן באמת נעלמו?
מהן עשר השנים האבודות שלך? מאיפה התחלת אותן ולאן הלכת לאיבוד? מה הן יכולות לספר לך על עצמך?
<שאלות למחשבה>
_מאחלת לך בהצלחה במסע האמיץ הזה פנימה בעקבות המסר שהגוף שלך שלח אלייך.
מאחלת לך ריפוי של הנפש ושל הגוף.
מאחלת לך מסע של רכות ושל אהבה._
אם יורשה לי... אני ממליצה על הספר "סרטן כנקודת מפנה". קראתי אותו לפני כמה שנים (בלי שום טריגר, סרטן או אחר..) ואהבתי. מדבר על איך לגייס את הרבדים הרגשי, הרוחני והפיזי כדי לתמוך במערכת החיסונית, להגדיל את סיכויי ההחלמה, ואם אי אפשר להחלים - להפוך את תקופת החיים האחרונה לתקופה מרגשת של גדילה ומשמעות.
@}
(הוא דווקא כן מבוסס מחקרים, אבל מי סופר ;-))
[u]המחיר שהתרופות שלהם גובות הוא נורא, התוצאה עלובה.[/u]
המשפט הזה שלך נורא ריגש אותי.
לפעמים יש לי הרושם, שכשזה מגיע למחלות מסוימות (או אולי באופן כללי) אנשים לוקחים את כל מה שיש לרפואה להציע להם, בין אם זה מוצלח ביותר או עלוב מינוס.
ואת שואלת שאלה נורא חשובה, שיכולה וצריכה להיות מוצמדת לכל החלטה על טיפול רפואי:
האם זה שווה את זה?
האם אנטיביוטיקה שווה את זה?
האם אקמול שווה את זה?
האם ריפוי בעיסוק שווה את זה? (אני מרפאה בעיסוק ;-))
האם ניתוח שווה את זה?
וללא יוצא מן הכלל: האם כימו והקרנות שווים את זה?
שווה מה? שווה את הכסף, את הזמן, את תופעות הלוואי, את הסכנות הפוטנציאליות, את המאמץ, את הכאב, את ההערכה העצמית, את אבדן הפרטיות, את העלות של הפגיעה בחיי היומיום... כל פעם המחיר אחר.
והמחיר תמיד קיים. קטן או גדול, הוא שם, ויש לשים אליו לב.
יש לי חברה שמעצבנת רופאים על בסיס שגרתי כשהיא שואלת אותם אם "זה" (מה שמציעים לה) הוא Evidence based.
זוהי הדרך האישית שלה לשאול את אותה שאלה חיונית כל כך, שאלה שיכולה להישאל במגוון צורות, בדגשים שונים: האם זה שווה לי?
לפעמים זה בהחלט שווה את זה.
ולפעמים בהחלט לא.
ולפעמים... קשה מאוד להחליט, וצריך לנחש ולהמר ולקוות לטוב.
ומדברייך נשמע, שאת הסתכלת על התוצאות החיוביות המצופות, והסתכלת על התוצאות השליליות הנפוצות, והגעת למסקנה שבמקרה שלך [b]זה לא שווה את זה[/b].
יישר כוח על הצלילות.