בכל המקרים מדובר על בעיית גבולות!
כאשר הגבול בין "אני" ל"אחר" מטושטש, ולא ברור לנו איפה אנחנו "נגמרים" ואיפה האחר "מתחיל".
אני אחדד לפי הדוגמא שנתת:
עבדה כמה פעמים - אבל זה היה קשה ולא הכניס מספיק כסף להרגשתה. לימודים עוד לא בא לה. היא רוצה לנוח.
אני לגמרי מבינה אותה. היא בוודאי אחרי 14 שנים רצופות במסגרות? או יותר?
זכותה בהחלט לנוח, ואני מבינה אותה.
ומידי כמה זמן אני כבר לא יכולה להתאפק ואומרת לה שכבר תעשה עם עצמה משהו - לימודים, עבודה, ניהול הבית - משהו!
פה - את פולשת למרחב שלה! אני לגמרי מבינה למה את מעצבנת. מה זה עניינך אם היא "תעשה עם עצמה משהו" או לא? (סליחה על הניסוח הבוטה, אני בכוונה מציגה קיצוני קצת) תארי לעצמך שהיא היתה חברתך הטובה - האם ככה היית מדברת אליה, או חושבת שיש לה אוטונומיה על הבחירות שלה?
רגע! עוד לא גמרתי! (-:
ומה שקורה הוא שאני עובדת ומתרוצצת כל היום, והיא ישנה עד 12, יוצאת לה מהחדר מנומנמת בדיוק כשאני באה בריצה מהעבודה, להכין ארוחת צהריים לבית, ולהספיק להגיע למקום העבודה השני. והיא רובצת על הספה.
כאן יש קינאה, ותחושת קיפוח.
כואב לך שהיא נחה, בזמן שאת עובדת כל כך קשה כדי לאפשר את זה.
למה זה כואב לך?
כי את כן רואה הבדל בין גיל 11 לגיל 21, נכון?
כי יש לך
ציפיות ממנה.
וקודם כל, כי את מרגישה
מנוצלת.
עכשיו צריך להפריד בין כל החוטים האלה:
- את מרגישה מנוצלת על ידה.
- את אוהבת אותה ורוצה לתמוך בה.
- את כועסת כי גם את רוצה לנוח ואת לא יכולה, בין היתר כי את מחזיקה אותה!
שהבית מתנהל, הכסף נכנס, האוטו מלא דלק, ושהיא צריכה לנוח.
שוב, צריך להפריד פה:
זה שהיא צריכה לנוח - אני מבינה.
אבל אם היא נחה ולא תורמת - האם את בטוחה שמגיע לה אוטו מלא דלק? למה? אם היא ילדה קטנה, אז לילדה קטנה אין אוטו. האוטו שלכם. למה זכותה להשתמש בו על חשבונכם מובן מאליו?
כשמתחילים להפריד את החוטים מתחילים לראות, מה דרישה לגיטימית ומה התערבות מעצבנת.
התערבות בענייניה היא להגיד
לה מה לעשות. תלמדי, תעבדי, למה את נחה כל היום, תעזרי קצת בבית. זו התערבות בענייניה, זה להגיד לה מה לעשות.
לעומת זאת, זו לא התערבות בענייניה להגיד לה
מה התנאים שלכם למגורים בבית בגילה. אפשר להגיד ביושר: אנחנו אוהבים אותך, אנחנו רוצים שתמשיכי לגור בבית, אבל יש לנו תנאים.
אם את לוקחת את האוטו, את צריכה להחזיר אותו עם מיכל מלא - אלה תנאי ההשכרה כאן. אין לך כסף למיכל דלק? תעבדי. לא מתחילים ישר ממשכורות של מנכ"ל, סורי. ואנחנו עובדים קשה בשביל לממן את הדלק שלנו. את לא חייבת! את יכולה להסתדר בלי רכב.
עכשיו - את יכולה לבחור! את יכולה לבחור כן לממן לה את הדלק. זו בחירה שלך ואם זה מה שאת בוחרת, אז אסור להתלונן שהיא משתמשת באוטו ומחזירה מיכל ריק על חשבונכם! אם זה מה שאתם מאפשרים, זה מה שהיא תעשה.
חוזרת עם חברות בשעות הקטנות? שוב - אם זה לא מתאים להתנהלות הבית, זכותך להגיד לה שלבית הזה היא חייבת לחזור עד חצות (או שעה אחרת שמתאימה לכם). כי מעבר לזה, זה מפריע לכם, ואתם גם דואגים, השד יודע מה. יש לך בוודאי המון סיבות מוצקות, ואני יודעת: אני גרתי בבית הורי בגיל 21 והקפדתי תמיד תמיד לחזור בשעה שהתאימה לבית.
את מעדיפה בכל מקרה שהיא תגור בבית ותחזור בשלוש לפנות בוקר, מאשר שהיא תגור לבד ותחזור בשלוש לפנות בוקר? אז שוב, זו תהיה בחירה שלך. אם תחליטי שאת מאפשרת את זה, אז אין מה להתלונן. זו החלטה שלך.
התערבות בענייניה היא דבר אחד - הבהרת חוקי הבית כפי שמתאים לכם היא דבר שונה. זה עניין של גישה.
זה לא "להגיד לה מה לעשות" אלא להגיד לה "איך אני, אמא שלך, יכולה לחיות, ועם מה אני מסוגלת להשלים".
זו החלטה שלך, עד כמה את מותחת את זה.
זה לא דומה לבת בוגרת שגרה בביתה שלה ועושה את הבחירות שלה. האם את רואה את ההבדל?
אם אני גרה בבית שלי, ואמא שלי מתערבת לי בחינוך ילדי שלי בניגוד לדעתי, שהבהרתי אותה, זו פולשנות.
אם אני גרה בבית של אמא שלי, אז סליחה, יש לאמא שלי חוקי-הבית שאני צריכה לעמוד בהם, כי אני גרה שם על חשבונה.
אם הבת שלך תגור בדירה שכורה, גם אז תבואי לבקר אותה ותתלונני עליה למה היא לא עובדת?
או שהבעיה שלך איננה הבחירות שלה, אלא כיצד הבחירות שלה מנצלות אותך?
המקום שאת צריכה להתמקד בו הוא התחושה שלך שאת מנוצלת, ולטפל בזה.
להבהיר לבת, שאת אוהבת אותה, אבל את לא אוהבת להרגיש מנוצלת. היא יכולה לתרום את כספה או את זמנה ועבודתה, ולפחות לכבד את "חוקי הבית", אם יש כאלה.
אולי מעולם לא חשבתם להגדיר עד איזו שעה אתם מרגישים בנוח שנכנסים הביתה? ואז פולשים לכם לגבולות שלכם ואתם לא יודעים איך להגדיר? זה לא "להכתיב לילד מה לעשות". זה להגיד, כשאתה גר אצלנו, חשוב לנו שכל הגוזלים יהיו בקן עד שעה X. ככה זה אצלנו. אנא תכבד את הדברים החשובים לנו כל עוד אתה חי בצל קורתנו.
אפשר לנהל משא ומתן, אילו מטלות ביתיות הבת מוכנה לקבל על עצמה. לא להכתיב לה, אלא להגיד: תראי, אנחנו מרגישים מנוצלים. מה את מציעה? איזה תפקידים את יכולה להוריד מהעול שלנו כדי שנוכל להרשות לעצמנו להחזיק אותך פה?
שוב, הניסוח צריך להיות שלכם, ולפני כן אתם צריכים להחליט ביניכם לבין עצמכם עד כמה אתם באמת מרגישים מנוצלים, ועד כמה אתם מוכנים לשלם כדי להחזיק את הילדה קרוב.
אולי תגלי, להפתעתך, שכאשר את עושה לעצמך את החשבון, אז בסוף יתברר שלא באמת איכפת לך להחזיק אותה על חשבונך, ואולי תגלי שאת מסוגלת לפרגן לה את החופש הגדול הסופי הזה יותר ממה שחשבת קודם.