אמא מלמדת

שליחת תגובה

מה את רוצה?
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: אמא מלמדת

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 09 יוני 2014, 14:05

:-) תודה

אמא מלמדת

על ידי יעלפו_מהמושב* » 08 יוני 2014, 17:01

זה כבר גובל בשערוריה
פה קוראים בהנאה

אמא מלמדת

על ידי בשמת_א* » 08 יוני 2014, 15:14

D-:

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 08 יוני 2014, 14:32

אני צריכה להעביר את כל זה לבלוג שלי. כזאת התבסמות עצמית בדף ציבורי, זה כבר גובל בשערוריה

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 08 יוני 2014, 14:31

איי, בשמת, דידי שלי מקסים הרבה יותר ממני. אין בנאדם אחד שלא אוהב אותו.
הנה, אמרתי גם אני @}

(הילד הזה! הוא מתעקש שפונפון - אח שלו הקטן - הוא הכי חמוד בעולם. וכשאבא שלו, אביר השיוויון והסימטריה, אומר לו "אבל גם אתה חמוד" דידי אומר "לא, פונפון הרבה יותר חמוד ממני!" בשכנוע פנימי כה שבע רצון, לך תתווכח אתו...)

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 08 יוני 2014, 14:24

מאוד Hands on, הילד הזה.
בנקודה הזאת אני יכולה להתרווח אחורה בכסאי ולהגיד "הא!"
ולמה? כי אי שם בעבר הרחוק (לפני שלוש-ארבע שנים), אחד הנושאים שעלו בשיחות ההורות האינסופיות בין זוט וביני, היה הנושא של ליצור, לעשות דברים בידיים.
זוט תמיד היה מעלה את זה. הוא היה פותח באמירה הנדושה (ולא לגמרי מדויקת) שהו עצמו בעל זוג ידיים שמאליות וללא כל נטייה לאמנות ומלאכת יד, וכן - עקב העובדה שאנחנו מתעקשים על סגנון דיור ישראלי בעליל (דירה בבלוק, שומו שמיים, ולא בית-עם-גינה) הוא נטול כל גראז' עם משטח עבודה נורמלי ומערכת כלי עבודה נורמלית שכל גבר מקומי שמכבד את עצמו מחזיק, כדי לתקן, לשבור ולקשקש שם כל מיני דברים גבריים בעליל -
ועם נתונים כאלה, איך הוא יוכל לעזור לבנו עצמו ובשרו להיות במגע עם עולם היצירה/בנייה/תיקון/שפצור - שהוא עצמו מאוד מעריך וחושב שזה חשוב ביותר ואחת מחובותיו ההוריות?
ואני תמיד הייתי אומרת לו את ה"אבל הרי כל פעם שאתה מתקן משהו, ולו קטנטן, אתה קורא לדידי שיבוא לראות ולעזור, לא? ומה בקשר לתחזוקת אופניים שאתה עושה? ומה עשיתם לפני שבוע ביחד, לא ישבתם ותפרתם כפתור ביחד? וההתקנה של השידה החדשה?" שעל זה הוא היה משיב באיזה "כן, אבל" תבוסתני, שהיה מאלץ אותי להיכנס באמת לוויכוח ולהגיד לו "תפסיק לדאוג", כי הרי גם אני, פה ושם, עושה אתו דברים, ומתקנת אתו דברים, וכולי.

נו. הצלחנו מעבר למשוער. ואני מתכוונת ממש מעבר למשוער, ואולי אפילו מעבר לסביר - היום, כל פעם שאנחנו מגלים שהוא צריך או רוצה איזה משהו, דידי קופץ ואומר "אולי נוכל לעשות אחד כזה? את תתפרי את זה מבד שחור ואני אגזור את הצורה המתאימה" וכאלה, ואז אני צריכה לשכנע אותו שאת הדבר המסוים הזה עדיף לקנות בחנות ;-)
<חנות צדקה יד שניה, כמובן. מה, באמת חשבתם אחרת :-D>

הבנאדם מתכנן את מסיבות יום ההולדת שלו חודשים מראש. כמובן שאני אחראית על הרבה דברים, אבל את ההזמנות הוא ישב וכתב וצייר לבד (כל הזמנה עם ארבעה בלונים על הכריכה, בארבעה צבעים שונים), אף לא עלה על דעתו לקנות חבילה של הזמנות-יום-הולדת. הוא הכין פעם סדרה של תחפושות מיקי-מאוד-וחבריו (אוזניים בגדלים ובצבעים שונים), והכין מסכה להצג-וספר האחרון בבית הספר, ועשה לעצמו מצלמת צעצוע מקופסת קרטון (נורא פשוט - רק לגזור חור בגודל ובמיקום המתאים, ולשפצר בסלוטייפ), וכל מיני כאלה.

אמא מלמדת

על ידי בשמת_א* » 08 יוני 2014, 14:20

(-:
את פשוט מקסימה ועושה רושם שדידי שלך מקסים כמוך. זהו, הייתי חייבת פשוט לומר את זה {@

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 08 יוני 2014, 14:05

אה, הנה זה. כמה פשוט, הייתי צריכה לדעת:

"שבועה בנקיטת חפץ: כשהדיינים משביעים אדם, הדבר נעשה תמיד כשהוא אוחז תשמיש קדושה בידו, כגון ספר תורה, ונשבע. במעשה זה כביכול הוא מעיד עליו את הקדוש ברוך הוא - שמכוחו נתקדש אותו חפץ - ששבועתו אמת."
מתוך אנציקלופדיה יהודית - אתר דעת של מכללת הרצוג

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 08 יוני 2014, 14:01

כמו שעושים שינויי תזונה- קודם להוסיף סלט, אחר כך להוריד צ'יפס.
אוי, אהבתי את זה!

העניין הוא, שכרגע אני לא רוצה להוסיף שום-דבר בכלל ללו"ז שיש לנו.
הוא עמוס גם ככה.
אתן מכירות את כל סיפורי האימה האלה האלה על הילדים (וההורים) שרצים מחוג לחוג ומהעשרה לפעילות ואין להם בכלל זמן בבית?
בטח שאתן מכירות.
עכשיו, אתן מכירות את האמהות ששומעות את הסיפורים האלה, נדות ברחמים על ההורים, הילדים והתרבות ההישגית הפסיכית כולה, ונשבעות בנקיטת חפץ (מה זה למען השם נקיטת חפץ? הולכת לגגל) שהן בחיים לא יגיעו למצב כזה?
בטח שכן. סיכוי טוב שאתן בעצמכן כאלה ;-)
אז גם אני בנשבעות. בי נשבעתי, נשבעתי לעצמי, שאני לא רושמת אף ילד שלי ליותר מחוג אחד בשבוע.
ומה יצא?
יצא שביום שלישי יש חוג עברית-ויהדות בקהילה היהודית ה(כי) קרובה אלינו, וכמובן שרשמתי אותו לזה כי בדיוק בשנה שעברה הרגשתי צורך עצום לחלוק עם מישהו את הנטל המסוים הזה, ובאמת הרגשתי תחושת רווחה אחרי שרשמתי אותו, שלא לדבר על זה שגם הוא נהנה מאוד ורוצה ללכת. והשנה הם כבר ביקשו ממני ללמד שם ;-)
ואז גיליתי שיש בביה"ס שלו, אחרי הצהריים, חוג ריקוד, ולא אלאה אתכן בכל הנימוקיאדה - (רק אגיד שפעם, לפני שנתיים, הוא הוזמן למסיבת יום הולדת עם הפעלת טאיקוונדו. היה שם מסלול מכשולים, ובעוד כל הילדים האחרים רצים וקופצים ובועטים, פיזז לו דידי שלי בין התחנות בקלילות פרפרית כזאת, שאחר כך חתן היומולדת עצמו אמר לאמא שלו: "אני רוצה לשחק היום עם הילד שרקד במסיבה שלי") - הוא הולך גם לזה. בימי חמישי.
בקיצור, בי"ס מ- 9 בבוקר עד 3:30, ימי שלישי נגמרים כרגע בשבע בערב (בי"ס=>חוג עברית=>לאסוף את פונפון מהבייביסיטר+להישאר אצלה לארוחת ערב+משחק עם הילדה שלה), ימי חמישי נגמרים בחמש...
זה הרבה, זה המון.
די והותר, ואף אולי יותר מדי. בסוף הסמסטר הזה נעשה חושבים, אולי בכל זאת נעיף את חוג הריקוד.

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 08 יוני 2014, 13:39

אפרופו יום הולדת למלכה... בשנה שעברה, הוא חזר הביתה עם הודעה שביום שני הקרוב יהיה יום הולדת למלכה, ותיכף ומיד, לגמרי לגמרי ביוזמתו, ישב וכתב וצייר למלכה כרטיס ברכה, בו בירך אותה ביום הולדת שמח, איחל לה שתקבל מתנות נחמדות, צייר אותה עם עוגה וכתר נוסף (זו אחת המתנות שהיא אמורה לקבל - עוד כתר), שלף את אחת ממעטפות דואר אויר שלנו, ועם קצת עזרה מההורים שלו שהתווכחו זה עם זה על הכתובת (אבא: "נראה לך שזה יגיע?" אמא: "ברור שכן. כמה ארמונות באקינגהם כבר יש בלונדון?"), כתב את הכתובת ושלח.
אה, כן, וגם זכה לתשובה מה - Lady in Waiting של המלכה, שהודתה לו באופן אישי על ברכותיו.
איזה מצחיק להיות נתינים :-]

אמא מלמדת

על ידי יעלפו_מהמושב* » 08 יוני 2014, 13:37

_אני מבליעה חיוך (כי המחשבה על חינוך ביתי חביבה עלי)...
ואז באמת מתכרכמות פניו והוא אומר בקול בוכים "אוי, על זה לא חשבתי!!"_

(אין על האתר הזה, המרגיעון שיצא לי- כאשר חוסר מתמלא, נוצר חוסר בחוסר עצמו)

השנקל שלי:
רק רציתי להגיד שגם בבית יהיה צורך למצוא פתרון, אז אולי אפשר לחשוב על הפתרון ולבדוק אם אפשר לשלב אותו אל תוך מה שקורה אצלכם עכשיו. נניח, אם את חושבת שיהיה לו כיף לקבל שיעורי העשרה במשהו או למצוא איזה איש טכני שיבנה איתו המצאות וכו', אולי כדאי לנסות ולאתר אנשים כאלה כבר עכשיו, ולשלב אותם בלו"ז שלכם, ולהתקדם משם. כמו שעושים שינויי תזונה- קודם להוסיף סלט, אחר כך להוריד צ'יפס.

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 08 יוני 2014, 13:29

מה הוא אוהב לעשות?
הממממ.
הוא אוהב לקרוא. הוא די אקלקטי בקריאה, אבל במיוחד אוהב דברים עם הומור ותומס הקטר וספרי מדע ועיון.
הוא אוהב לעשות דברים - מאוד Hands on, הילד הזה. הוא תמיד ירצה לעשות משהו בתגובה למה שהוא נחשף אליו. למשל, עשיתי לו מנוי על "אצבעוני" והוא הכי אהב את מדור הבדיחות, וברגע שהבין שהם מזמינים את הקוראים לשלוח בדיחות לעתון, הוא פשוט היה חייב להמציא בדיחה ולשלוח אותה.
הוא אוהב להמציא דברים, ויש לו ספר המצאות - מחברת שבה הוא כותב ומצייר את כל ההמצאות שלו (למשל, גלימת סוּפֵּר שיכולה לעשות הכל, מיטת קפיץ שזורקת אותך בבוקר ישר לעבודה, מיטת אמבטיה, כלי נגינה חדש עם דוושות ויד מכאנית... כאלה דברים)
הוא אוהב מתמטיקה.

עדכון: שלחתי פתק למורה שלו שאנחנו צריכות לדבר, והיא חזרה אלי עם "בדיוק אני רציתי לשלוח לך את אותו פתק" וקבענו שיחה ליום שני בבוקר, לפני הלימודים. כמובן ששתינו שכחנו שיום שני הקרוב הוא יום הולדת למלכה ויש חופש, אז מן הסתם ניפגש ביום שלישי... בינתיים שמעתי מבעלי שגם דידי עצמו דיבר אתה על הנושא, והיא הזכירה לו, מסתבר, שהיא כבר ניסתה לתת לו חומר במתמטיקה ברמה גבוה יותר, אבל זה כנראה היה קצת יותר מדי מאתגר בשבילו והוא נהיה מתוסכל. אז עד כמה שהבנתי הסיכום ביניהם הוא שהיא תנסה לתת לו את זה שוב פעם, והוא נסה לא להיכנס ללחץ כל כך מהר... :-)

אמא מלמדת

על ידי בשמת_א* » 07 יוני 2014, 18:45

בלי לקרוא את כל הדף, אוקיי?

נראה לי שהגישה שלך נכונה לגמרי. והשאלות של יונת מצויינות. לא מצליחה לחשוב כרגע על שום דבר להוסיף {@
חוץ מזה שהילד, אח, ללקק אצבעות ממנו.

אמא מלמדת

על ידי יונת_שרון* » 04 יוני 2014, 06:03

מה הוא אוהב לעשות?
איך אפשר לעזור לו לעשות את הדברים האלה בזמן/במקום השיעורים?

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 03 יוני 2014, 17:07

אחר כך סיכמתי אתו ואמרתי לו את מצב העניינים: קודם כל אנחנו נדבר עם מיס A ונראה מה אפשר לעשות במסגרת ביה"ס. זו תכנית א'.
ואם זה לא יילך - הולכים על תכנית ב', ומחפשים לך משהו מחוץ לביה"ס.
שום פרטים, שום התחייבות, אבל המסר הוא שיש אופציות, ושהכל פתוח... אני מקווה שהגישה לשלי נכונה

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 03 יוני 2014, 17:03

אשר יגורתי בא לי.
הילד שלי, בן שש, שעד עכשיו היה מרוצה שיגעון מביה"ס שלו, כבר לא.
לפני כמה שבועות התחלתי לראות סדקים.
ואתמול, הוא חוזר מביה"ס במצברוח שפוף ומודיע לי שהוא לא לומד כמעט כלום בבית הספר.
למה לא? אני שואלת.
כי כמעט כל מה שאנחנו עושים שם זה דברים שאני גם יודע.
המממ. אני אומרת. ידעתי שזה יגיע מתישהו, ומבחינה מסוימת אני מופתעת שזה הגיע רק עכשיו, ולא הרבה קודם (הוא התחיל בי"ס בגיל חמש, בכתת "פרפ" שהיא כיתת הכנה לכתה א', כמקובל פה), אבל מצד שני אני מתבאסת שזה קרה כבר עכשיו - קיוויתי שהרגע הזה יגיע רק בכתה ב' או ג'.
אז הזדהיתי אתו ואמרתי לו שלי היתה בעיה דומה, והמורה שלי בכתה א' ניסתה מאוד לתת לי באופן ספציפי לעשות דברים שאני לא ידעתי.
וזה הצליח לה? הוא שואל
אה, לא ממש.
אז גם אצלי זה לא יצליח! הוא קורא ומתבאס עוד יותר.
רגע, חכה, אל תתרגש. אנחנו נדבר עם מיס A ונראה מה היא תציע. בית הספר שלי היה לגמרי שונה משלך, יכול להיות שהיא כן תדע מה לעשות.
אנחנו ממשיכים ללכת הביתה, ואז במדרגות אני שואלת אותו: מה דעתך, איך אפשר לפתור את המצב?
הוא מקדיר ועונה: הדרך היחידה שאני חושב עליה זה שאני אפסיק בכלל ללכת לבית הספר!
אני מבליעה חיוך (כי המחשבה על חינוך ביתי חביבה עלי), מבליעה "אוי ויי זמיר" (כי אני ממש לא מרגישה מוכנה לחינוך ביתי כרגע) ואומרת לו: "זה נשמע פתרון קצת דרסטי. מה תעשה כשלא תהיה בבית הספר?"
ואז באמת מתכרכמות פניו והוא אומר בקול בוכים "אוי, על זה לא חשבתי!!"
נשמה שכמותו.

בקיצור, אמרתי למורה שלו שאנחנו צריכים לדבר והיא ענתה לי שבדיוק היא רצתה להגיד לי את אותו הדבר, וקבענו ליום שני הבא, לפני תחילת הלימודים. ואס נראה מה בית הספר יכול להציע לו - ומה לא...

<רקע: הוא כבר מקבל תכנית לימודים ברמה גבוהה יותר בחשבון ובקריאה במסגרת הכתה - הם קוראים לזה Extention , וחוץ מזה המליצו לנו לשלוח אותו לתכנית בשם Gateways - העשרה לילדים מחוננים. הצרה עם ההעשרה הזאת זה שאלה סדנאות שמפוזרות על פני כל העיר, בתאריכים ומקומות שונים, לפעמים זה יום אחד, לפעמים כמה בקרים, ולא תמיד נוח להגיע לשם. זה גם לא זול. רשמנו אותו לסדנה אחת של ארבעה מפגשים שעסקה במשוואות, ארבעה מפגשים בימי שני בבוקר, והוא נהנה מאוד ורוצה עוד כאלה, אבל כרגע אין עוד באזור שלנו עד הסםסטר הבא. בשורה התחתונה - זה מעט מדי. התכנית הזאת מפעילה גם מפגשים סדירים יותר, כל שבועיים בשבת בבוקר, דווקא קרוב אלינו, אבל כיוון שזו מחויבות רצינית וגם כי זה בשבת, לא שקלנו את זה ברצינות עד עכשיו. ובכל מקרה זה לא יפתור את הבעיה שהבנאדם פשוט מתחיל להשתעמם חמישה ימים בשבוע, ארבע או חמש שעות ביום (לא כולל ההפסקות)>

אה, כן. הוא עדיין לא סולד מספיק מבית הספר ברמה של "תנו לי לצאת מכאן, ולא חשובה האלטרנטיבה". הוא בהחלט רוצה ללכת לביה"ס, אבל גם רוצה שתכנית הלימודים תתאים לצרכים שלו.

הערות והארות?

אמא מלמדת

על ידי אורלי_נ* » 17 מאי 2014, 01:54

אני בדיוק חושבת על איך לחשוף את אורי לאותיות - דרך מדבקות גדולות? כרטיסים? המשחק הזה נשמע טוב, אבל האם לדעתך כרטיסי האותיות מספיק גדולים בשביל ילד בגיל שנתיים-וחצי -שלוש?

לגלן דומן יש ספר שנקרא "למדי את תינוקך לקרוא".
מתוארת שם בפירוט שיטה שמתאימה מאוד ללימוד של ילדים קטנים, ובסופו יש הסברים מאוד פרקטיים איך ליישם.
בזמנו הכנתי מספר כרטיסיות לפי ההנחיות אבל לא התמדתי. דווקא הילדים מאוד אהבו והיו מבקשים "לשחק במילים" למשך די הרבה זמן.

אמא מלמדת

על ידי רסיסים_של_אור* » 17 אפריל 2014, 23:15

גם אצלנו השלישי נהנה מאד לתרגל את הקריאה בעזרת "הילד הזה הוא אני" ובתקופה האחרונה יש ממש ממש התקדמות, הוא כאילו גילה את עולם המילים האותיות והצלילים ומנסה לקרוא כל מיני דברים שהוא רואה. מצחיק, שהיה ממש צריך לגרות אצלו את העניין הזה (למרות שבעצם הבקשה להתחיל לקרוא באה ממנו...). רושמת את זה לעצמי גם כדי לזכור שכל ילד הוא מאד אחר ואנחנו צריכים להיות מספיק רגישים וגמישים מחשבתית להתאים את עצמנו לכל ילד.

אמא מלמדת

על ידי אורלי_נ* » 17 אפריל 2014, 16:44

וגם, אני אמא מלמדת, מאוד, אבל לא אותיות.
לפעמים אני לא מסוגלת לעמוד ברצף השאלות של הבכור, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנים על גבי שנים :-)
איך אתן עומדות בזה?

אמא מלמדת

על ידי אורלי_נ* » 17 אפריל 2014, 16:43

בעוד כחודשיים אנחנו יוצאים לתקופה ארוכה במרכז אמריקה עם שלושה ילדים, בן שבע, בת חמש ובן שנתיים וחצי.
אף אחד מהם לא יודע לקרוא.
אני תוהה אם דווקא בגלל שנשהה בארץ זרה יהיה לי חשוב ללמדם קריאה. בעברית כמובן.
בינתיים זה התעורר אצלי, תודה על הדף :-)

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 16 אפריל 2014, 14:37

עדכונים? :-)
בזמן האחרון אני מגלה ששחררתי הרבה מאוד סביב עניין הקריאה בעברית.
חלק זה כי אני מלמדת עכשיו קבוצה של ילדים בקהילה היהודית שלי, בחוג עברית/יהדות אחה"צ. אחרי זה, ממש אין לי פנאי וחשק לשבת לילד שלי על הראש, וזה דווקא טוב ;-)
חוץ מזה זה גם בגלל שהקריאה הגיעה לשלב המבורך שבו הוא אשכרה יכול לקרוא חלק מהספרים שיש בבית, אז ירד ממני העול של להקריץ חומרים מתאימים. לפני השינה הוא בוחר איזה ספר שמתחשק לו, ואם זה ברמה גבוהה מדי לקריאה, הוא קורא רק את העמוד הראשון, ואני מקריאה את השאר. אם זה ברמה מתאימה (למשל, "הילד הזה הוא אני", ספר מצוין לקריאה בגלל האחוז הגבוה של מילים נפוצות) הוא קורא הכל. ולפעמים אנחנו מתחלקים חצי-חצי.

אצל הילד הזה, אני מגלה שאני תמיד מספקת לו הסברים מדעיים לתופעות. זה הוא: ילד שמתעניין ב"איך הדברים פועלים". זה המוקד העיקרי שלו. הוא נחמד וחברותי וכולם אוהבים אותו, אבל אנשים זהלא המוקד שלו - חומרים ומכשירים ותהליכים ותופעות טבע כן.
אופס, צריכה ללכת לישון. אמשיך מאוחר יותר.

אמא מלמדת

על ידי אורלינ* » 15 אפריל 2014, 14:01

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

_הילד שלי למד את כל אותיות האלף בית ודי הרבה מהABC לפני גיל שנתיים. הוא אפילו ידע לזהות מילים קצרות (עם שתי אותיות).
זה לא בא ממני, זה בא ממנו. זה התחיל בחנוכה כשהיה בן שנה וחצי, כשלמד את האותיות על הסביבון. והמשיך והתגלגל.
הוא הצביע, הוא שאל, שוב ושוב ושוב ושוב. עד שלמד. וזיהה אותיות במשחקים שלו וגם ברחוב, על שלטים וכן הלאה.
הוא גם היה ילד עם רגישות חושית גבוהה מאוד. איחור בהתפתחות מוטורית וקשיים התנהגותיים.
ובאופן כללי נטיה להתנהגות אובססיבית. אפשר לומר שהיה קל לו ללמוד אותיות (וגם מספרים).
אבל הרבה דברים אחרים היו מאוד קשים לו. הרבה יותר קשים מלילד ממוצע.
למזלי הוא טופל מגיל שנה עד שלוש בערך. בשיטת יעל אופיר, בעיקר אצל טל שרת וקצת אצל יעל.
כבר אחרי הטיפול הראשון אצל יעל (בגיל שנתיים וקצת), הילד פשוט הפסיק להתעניין באותיות.
לעומת זאת הוא עבר לנתיב התפתחותי הרבה יותר נורמטיבי.
הוא עוד זכר את האותיות זמן מה, אבל בשלב מסויים שכח חלק.
הילד עדיין אינטלקטואל ולא ספורטאי אבל הוא הרבה יותר נורמטיבי משהיה.
מבחינתי, במקרה שלנו, הלמידה ההיא, היתה נתיב שהוא עלה עליו בלית ברירה,
מחוסר יכולת לעלות על הנתיב הרגיל. ברגע שיכל, הוא התרכז במיומנויות רלוונטיות יותר._

מהמם אותי, מהמם אותי, עם כל מה שאני יודעת ולומדת המילים האלו גרמו לי להפסקת נשימה קצרה.
במיוחד בגלל שאני מרגישה בפנוכו שזה נכון.

אמא מלמדת

על ידי יעלפו_מהמושב* » 12 אפריל 2014, 15:05

העם דורש עדכונים

אמא מלמדת

על ידי פלוני_אלמונית* » 29 ינואר 2014, 20:19

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

היום חשבתי שזיכרון עבודה יכול להיות רלוונטי מאוד בזמן קריאה, כשהקריאה עדיין מצרפת ופחות גלובלית, ונראה לי שבתי בשלב כלשהו בדרך.

מסכימה בהחלט. אצלי זה היה ככה.

אישה במסע

אמא מלמדת

על ידי ישראלונה* » 29 ינואר 2014, 12:07

נקווה שבאמת יצליח. יהיה נחמד אם הם ידעו גם ספרדית. ואם לא, לפחות העברית מובטחת, גבר שהדאיג אותי מאוד בשנה האחרונה, מאז שהגדול הגיע לגיל שנתיים והתחילה מן מלחמת שפות קרה.

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 28 ינואר 2014, 14:04

כל מקרה הספקדית והקטלונית אינן שפות כל כך שונות ויש דמיון רב.
נכון, שכחתי. זה באמת עוזר.
נשמע שיש לך תכנית טובה :-)

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 27 ינואר 2014, 12:01

מה זה זכרון עבודה, איך הוא עובד, מה התפקיד שלו. תני לי חמש-שש דוגמאות איפה זה מתבטא ומתי צריך את זה.
חוזרת לזה.
היום חשבתי שזיכרון עבודה יכול להיות רלוונטי מאוד בזמן קריאה, כשהקריאה עדיין מצרפת ופחות גלובלית, ונראה לי שבתי בשלב כלשהו בדרך.
אם קוראים כל עיצור ותנועה בפני עצמם, צריך לאחסן את כל רצף הצלילים עד השלמת קריאת המילה ואז ליצור מילה בעלת משמעות מכל הרצף, בתקווה שלא השמטנו או שיבשנו חלק מהרצף.

אמא מלמדת

על ידי ישראלונה* » 25 ינואר 2014, 16:07

אני לא ממש מתעקשת על לימוד אותיות או קריאה. הוא נהנה לשחק כאילו הוא כותב או קורא אבל אנחנו בעיקר משחקים עם אותיות מגנטיות שקניתי בישראל כמו מן משחק זכרון.
לגבי עניין שתי השפות הזרות. אני ובעלי נמשיך לדבר ספרדית בבית. עכשיו הוא מבין ויכול לדבר אז אני משערת שהוא ימשיך להבין. אני רוצה למצוא קבוצות דוברי ספרית בארץ (לא נראה לי שזה יהיה קשה למרות שאני משערת שבין הילדים ידברו עברית אלא אם כן הילדים לא יבינו). את הקטלונית אני מאוד מקווה שהוא יוכל להמשיך לדבר. זה דבר חשוב מאוד לאביו (כמו שגם לי יצאה אובססיית העברית מאז שהילדים נולדו). בכל מקרה הספקדית והקטלונית אינן שפות כל כך שונות ויש דמיון רב. בכל מקרה זה דבר שנצטרך לראות. אני מקווה שעם סקייפ, יוטוב ונסיעות לכאן זה יהיה אפשרי כי בכל זאת, עברית וקטלונית הן שפות שמעט אנשים מדברים בהן לעומת הספרדית שהיא השפה השנייה הכי מדוברת בעולם...

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 25 ינואר 2014, 13:37

בכל מקרה, גם כשנגיע לישראל אני רוצה להמשיך ללמד אותו בבית ספרדית (השפה שאני ובעלי מדברים וכאן עוד אנשים) וקטלונית (שפת אביו) שאותה הוא ימשיך לדבר כשידבר עם אביו.
שתי שפות-מיעוט נשמע לי קצת קשה ליישום אם רק שניכם בעסק.
המצב שונה אם יש בארץ איזו קהילה ספרדית ווגם קהילונת קטלונית - עוד כמה אנשים שמדברים את השפות ושאפשר להיפגש אתם באופן קבוע ולדבר אתם בשפות האלה). אם אין כאלה, וזה רק את, בעלך והילדים, אני הייתי בוחרת או ספרדית או קטלונית, כי גם כך השפות האלה יהיו שפות מיעוט, הזמן וההזדמנויות שמדברים בהן מוגבל יחסית (ויילך ויהיה יותר ויותר מוגבל ככל שהילדים יהיו יותר מעורים בחברה), ואולי לחלק את המשאבים המוגבלים האלה על פני שתי שפות זה יוצא מעט מדי לכל שפה.
בעצם, אולי אני טועה. לא חייבים לבחור, אפשר לנסות את שתיהן. אבל נראה לי שהבחירה פשוט תתרחש מאליה באיזשהו שלב.

עד כמה שידוע לי, ילדים בהחלט יכולים לגדול רב-לשוניים ולרכוש כמה שפות במקביל - יותר משתיים. זאת לא בעיה, וזה קרה וקורה בהרבה מקומות בעולם. אבל זה קורה בדרך כלל במקום שחיות בו, זו לצד זו, כמה קהילות שפתיות, כך שיש לילדים הזדמנות לדבר כל שפה עם כמה וכמה אנשים שונים, בגילאים שונים ולצרכים שונים. זה אחרת בקהילה חד-לשונית שבה מדברים עם כו-לם בשפה א' ורק עם אבא (ומקשיבים לדיאלוגים של אמא ואבא) בשפה ב'.

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 25 ינואר 2014, 13:12

כשהגדול בן 3 והקטן בן שנה. שניהם איתי בבית. עם הגדול אני מנסה לעשות פעילויות שילמדו אותו דברים כמו מספרים או אותיות
אני חייבת לציין ולומר, שלדעתי זה מוקדם מדי בשביל אותיות.
האם זה נראה כאילו אני סותרת את מה שכתבתי קודם, על ההתנסות האישית שלי? :-)
ובכן, אני מודה שיש בעולם ילדים שרוצים, מוכנים ויכולים ללמוד אותיות בגיל הזה.
יצא במקרה, שהבן שלי הוא אחד מהם.
והיה די קל לראות את זה, כי היוזמה ממש באה ממנו, וברגע שאני הגבתי ועשיתי צעד אחד בכיוון - תיכף הוא נענה ליוזמה, אםשר לומר שהוא קפץ עליה עם שתי הידיים.
אבל רוב הילדים לא בשלים לזה בכלל בגיל הזה.
עניין ה"בשלות לקריאה" יכול להגיע בגיל 4 או בגיל 7 או 8.
ועדיף לא לדחוף.

זה קצת קשה ללמד אותיות בעברית לדעתי. במקרה יש לנו את "אותיות במיץ שטויות" אבל הוא לא ממש לומד כלום מזה לדעתי ולא מקשר.
יותר הגיוני בעיני שזה משקף את זה שהוא לא בעניין עדיין, וחבל לבזבז על זה זמן.
ניסית? סבבה. לנסות תמיד אפשר :-)
ראית שאין תגובה (לימוד, קישור, הנאה גלויה, רצון לחזור על הפעילות)? אז עדיף לשכוח מזה לאיזה זמן.
זו דעתי האישית, וכל הורה הטוב בעיניו יעשה.

<מזכיר לי איך כשהפעוט שלי היה בגיל הזחילה, ואנחנו בילינו די הרבה זמן בנסיעה ברכבות, ניסיתי ללמד אותו את משמעות הפס הצהוב המצויר על הרציף, שאסור לחצות אותו כי זה קרוב לשוליים. זה היה פשוט מגוחך - אחרי שני ניסיונות ראיתי שהוא ממש ממש לא מבין ולא מסוגל להבין על מה אני מדברת. אז שכחתי מכל העניין, וניסיתי שוב כעבור שנה.
ואז, לא רק שהוא תפס בצ'יק את עניין פס האזהרה, הוא גם הפנים ויישם אותו על "פסים" אחרים, למשל הפס של שפת המדרכה. מיוזמתו הגמורה הוא החליט שגם זה פס שאסור לחצות, ואז כל פעם הוא היה דוהר בשיא המהירות לכיוון שפת המדרכה, באופן שגרם לכולנו להיות בטוחים שהוא רוצה לעוף ישר לכביש, גורם לי להתקף לב גמור, עוצר בחריקה ממש על השפה, לפני הירידה לכביש, מצביע על הפס בחיוך גאה, מנופף באצבע בתנועה ההורית הקלאסית ואומר לי: "זהירות!!!"
:-D >

אמא מלמדת

על ידי ישראלונה* » 25 ינואר 2014, 00:14

שלום! אני מאוד רוצה להכנס לדיון. אני, כמו שציינתי לפניכן, אמא ל-2 כשהגדול בן 3 והקטן בן שנה. שניהם איתי בבית. עם הגדול אני מנסה לעשות פעילויות שילמדו אותו דברים כמו מספרים או אותיות (זה קצת קשה ללמד אותיות בעברית לדעתי. במקרה יש לנו את "אותיות במיץ שטויות" אבל הוא לא ממש לומד כלום מזה לדעתי ולא מקשר, אבל זה בסדר) מצד שני נראה לי יותר פשוט להתחיל עם אותיות הניקוד AEIOU. אנחנו גרים בספרד אז הוא יכול למצוא אותן בכל מקום.
מצד שני אנחנו מתכננים חזרה לארץ ואז אני חוששת שזה סתם יבלבל אותו כשיתחיל ללמוד לכתוב עברית.
אני מבינה מה שאת אומרת תמרוש, מבחינת האכזבה שלעתים מרגישים מול השפה המקומית. אמנם הגדול לא הולך לבית הספר אבל אני מעבירה איתו ימים שלמים והוא מדבר עברית טוב מאוד. יותר טוב מכל שפה אחרת. אבל מצד שני הוא נמצא 3 שעות עם חמותי (מקומית) וחוזר מדקלם דברים בשפה המקומית (לא הרבה, אבל הוא מודע לגמרי שכולם סביבו מדברים כמו אביו ואני לא בטוחה אם הוא לא מעדיף את השפה הזאת על העברית... והוא עדיין קטן...). אין בכלל צורך לציין שהוא משחק רוב הזמן בשפה המקומית... אבל זה נורמלי.
בכל מקרה, גם כשנגיע לישראל אני רוצה להמשיך ללמד אותו בבית ספרדית (השפה שאני ובעלי מדברים וכאן עוד אנשים) וקטלונית (שפת אביו) שאותה הוא ימשיך לדבר כשידבר עם אביו.
אשמח לרעיונות ולחוויות על גידול ילדים ישראלים בגולה. ובכלל חינוך ילדים בבית.

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 24 ינואר 2014, 14:05

מעניין. תני לי לחשוב על זה.

הקלינאית שלנו מצוינת בעיניי.
כיף לך :-)

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 23 ינואר 2014, 23:45

מה זה אומר בעצם?

אם אני מבינה נכון, אנחנו נזקקים לזיכרון העבודה הפונולוגי (וכאן הפוקוס), כשאנחנו נחשפים למידע שמיעתי, שאנחנו צריכים לעבד בתוך זמן קצר.
למשל, כשמישהו מכתיב לנו מספר טלפון, ואנחנו צריכים לשנן אותו רגע או שניים עד שנוכל לכתוב אותו.
למשל, כשהמורה מבקשת להוציא מהילקוט חוברת X ומחברת Y, לפתוח בעמוד Z ו...
למשל, כשמישהו מבקש שנלך לחדר הסמוך, נמצא שם ונביא כמה פריטים שנמצאים במגרה הימנית בשידה החומה ובמדף העליון בארון שליד החלון....
למשל, כשקוראים טקסט קצר וצריך לענות על שאלות בקיאות והבנה שנוגעות אליו: "האם בטקסט נכתב ש...?", "האם הגיבור רצה ל...?"

קניתי דיסק שאמור לתרגל את המיומנויות האלה דרך משחקים שונים. ההתלהבות לשחק בהם דעכה עד מהרה, אבל אם אשחזר כמה מהם, אולי זה יסביר טוב יותר מהי המשמעות של זיכרון עבודה:
  • נשמעת הקלטה של רצף מספרים, ובסיומה צריך ללחוץ על רצף המספרים העוקבים (8,2,5 -> 9,3,6)
  • נשמעת הקלטה של רצף שמות בע"ח, ובסיומה צריך ללחוץ על צבעיהם של בעה"ח לפי הרצף הנכון
  • נשמעת הקלטה של כמה מילים, ובסיומה צריך ללחוץ על ציורים המתקשרים אליהן אסוציאטיבית (דג, מכשפה -> אקווריום, מטאטא)
צריך (באידיאל, ומי מאתנו מגיע לשם...) לשבת עם ההורים ולברר איך בדיוק אפשר לתרגל את זה בבית, באופנים שונים, ולהגדיר בהקשר הזה מטרות ריאליות.
הקלינאית שלנו מצוינת בעיניי. היא משתפת אותי (או את בעלי) בטיפול, מדגישה ומסבירה על מה היא עובדת, מתי להכניס פאוזה ברצף המילים שאנחנו אומרים, האם לבחור מילים חד-הברתיות או דו-הברתיות וכל השיקולים. היא משחקת עם אנסטסיה משחקים מגוונים ולעתים משאילה לנו מהם הביתה.
ההמלצה שלה בדרך כלל היא לשבת ולשחק ולתרגל באופן דומה לעבודה בחדר הטיפולים, והיא סיפרה שמחקרים הראו שחשוב לתרגל ביממות שונות, כך שתיכנס הפסקה של שינה בין פעם לפעם לצורך הטמעת התרגול.
היא מחמיאה לי ומחזקת אותי על הורות טובה ומעניקה רגשית וכד' ומבינה את הקושי להקדיש לאורך השבוע פרקי זמן מוגדרים לתרגול, ובכל זאת מכוונת אותי בעיקר למצוא כמה דקות בשבת, למשל. כשאני יושבת שם, זה נשמע הגיוני, אבל איכשהו בשבתות אני מעבירה פיקוד לאבא וכמעט לא עושה כלום עם הילדים.
יצא שהיא הציעה שאושיב את הילדה מול משחק המחשב ורק אציץ מדי פעם לראות באיזה שלב היא, או שהציעה שתוך כדי עבודות המטבח אכתיב רצף ספרות, והילדה תשב ותכתוב. הרעיונות האלה ישימים יותר, ואיכשהו בפועל גם הם לא מגיעים לכלל מימוש: גם בגלל חוסר חשק של הילדה, גם בגלל שכחה שלי וגם בגלל עיסוקים שונים שמונעים אפילו את המעט הזה. ניסיתי לומר רצף של מילים בזמן שאני מסרקת את אנסטסיה ולבקש ממנה לחזור עליו, אבל גם כאן - לא תמיד אני מסרקת אותה, וכשאני מסרקת אותה לא תמיד יש לי כוח מיד בהשכמה להתאמץ לתרגל (קלטתי שגם לי יש קושי בתחום... :-)), וגם היא מצדה לא תמיד נלהבת.
אולי הסיכום של כל המלל הזה הוא בעצם שכל התרגול שהיא מציעה הוא תרגול שמחקה את העבודה בקליניקה, גם אם היא מנסה קצת להציע איך לשלב אותו בסדר היום בלי "לשבת במיוחד", ואני הייתי רוצה למידה כחלק מהחיים_ ש _קשורה לסיטואציות יומיומיות , גם כי אני מאמינה שהתרגול מופנם טוב יותר כך, וגם כי כך יהיה סיכוי שבכלל נתרגל...

<מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.>

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 23 ינואר 2014, 23:17

מה זה זכרון עבודה, איך הוא עובד, מה התפקיד שלו. תני לי חמש-שש דוגמאות איפה זה מתבטא ומתי צריך את זה.
אני מרגישה שבעצמי אני לא יודעת מספיק וקשה לי עוד יותר אם אני מנסה להגדיר בצורה מסודרת, לכן אני מעתיקה הנה כמה סעיפים מתוך מצגת של הקלינאית, ואני מקווה שזה ישפוך אור על המונח:
  • זיכרון עבודה פועל על מידע שזה עתה נתפס ומאפשר לנו לבצע עליו מניפולציה בזיכרון לטווח קצר.
זיכרון העבודה מייצג את היכולת שלנו לזכור את המידע, שזה עתה נתפס, ולחשוב עליו במושגים של מה שאנו כבר יודעים.
זיכרון עבודה הוא מערכת זיכרון לטווח קצר, שמאפשרת לנו לשמר ולעבד מידע בו זמנית.

PHONOLOGICAL WORKING MEMORY
זיכרון עבודה כולל בתוכו מערכת, שעוסקת בשימור ושינון יחידות פונולוגיות.
הלולאה הפונולוגית אחראית על עיבוד ושימור מידע פונולוגי, ותפקידה לשמש מחסן פונולוגי לזמן קצר.*

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 23 ינואר 2014, 13:04

אני עם בעלך, באופן כללי, על הלמידה כחלק מהחיים
כמובן שגם אני עם בעלי (לפחות בעניין הזה). הוא בסך הכול מצטט לי את עצמי...

בואי נחפור קצת, בא לך?
בא לי מאוד מאוד מאוד!
(אבל לא פנויה עכשיו להעמיק. עוד אשוב. תודה על הנכונות!)

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 23 ינואר 2014, 12:36

תפילה לאם, זה לא תקוע בכלל.

_היו פרקי זמן לא מבוטלים של התמקדות בזיכרון עבודה
אבל הקלינאית מדגישה כמה חשוב שנתרגל גם בבית. וזה נורא נורא קשה._
אז בואי נדבר על זה.
_ואז בעלי אומר לי: הרי את מאמינה כל כך בלמידה פה ושם מתוך הקשר. תשלבי את זה בהתנהלות היומיומית.
ואני חושבת שזה אחרת.
כאן זו מיומנות ספציפית מאוד. זה לא מספיק, שכשהיא מתקשרת פעם בשבוע או יותר לסבתא, אגיד לה בע"פ את מספר הטלפון, והיא תצטרך לזכור אותו, ושלפעמים אבקש ממנה להוציא ארבעה ירקות שונים מהמקרר. צריך עבודה שיטתית._
נשמע מעניין מאוד.
אני עם בעלך, באופן כללי, על הלמידה כחלק מהחיים, אבל אני מבינה גם את הצד שלך, שכרגע זה נראה כמו מיומנות ספציפית שלא מס]פיק קשורה לסיטואציות יומיומיות.
בואי נחפור קצת, בא לך?
קודם כל אני הייתי רוצה שתספרי לי יותר מה זה זכרון עבודה, איך הוא עובד, מה התפקיד שלו. תני לי חמש-שש דוגמאות איפה זה מתבטא ומתי צריך את זה.
ואז נוכל לחשוב איך זה מתחבר ליומיום שלכם.

(בינינו, שיחה כזאת זה משהו ששווה לעשות עם הקלינאית תקשורת. סליחה על השיפוטיות, אבל כאשת מקצוע זה לא מספיק להגיד להורים "חשוב לתרגל את זה בבית". צריך (באידיאל, ומי מאתנו מגיע לשם...) לשבת עם ההורים ולברר איך בדיוק אפשר לתרגל את זה בבית, באופנים שונים, ולהגדיר בהקשר הזה מטרות ריאליות. שיחה כזאת יכולה להתרחש כחלק משעת הטיפול, ואם היא נעשית כמו שצריך, היא שווה כל גרוש שאת משלמת עליה)

אמא מלמדת

על ידי ישראלונה* » 22 ינואר 2014, 15:47

נראה לי דף מעניים אמוד. אני גרה בברצלונה עם ילד בן 3 שיושב איתי בבית ורוב הזמן לומד ממני. יש לי עוד תינוקון בן שנה וחודש כבר. אני גם מנסה ללמד אותו בבית כמה שאפשר. עוד לא התחלנו אותיות אבל כן מספרים. עדיין לא יצא לי לקרוא את כל העמוד... אבל אני אעשה זאת בתקווה שהילדים ילכו לישון מוקדם היום!

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 18 ינואר 2014, 23:48

מכל משחקי הערב, אני הכי אוהבת את ריצת הכובעים, כי הוא היה הראשון. זה הלך ככה: אי שם כשדידי היה בן שנתיים וקצת, אני יוצאת ערב אחד מחדר האמבטיה, ורואה מולי שניים שובבים, אחד ארוך ואחד קצר. הקצר עירום כביום היוולדו אבל עם כובע צמר על הראש, והשני כמעט עירום (רק תחתוני בוקסר), ועם כובע הקש שלי על הראש. מוכנים? שואל הגדול. היכון, צא! וכבר שניהם שועטים להם במורד המסדרון, לתוך חדר השינה, ומתרסקים ברעש גדול על המיטה.
משום מה זה הזכיר לי את עליסה בארץ הפלאות.
נשמע ממש כיפי אצלכם.

עכשיו אני נזכרת שהמצאתי פעם את המונח "בית מלמד". אצלי זה היה בהקשר של - הדבקת מספרים על המדרגות, הדבקת שמות על פריטים בחדר האמבטיה. אצלכם זה במובן של האנשים שמרכיבים את הבית.
נורא כיף ומעניין לקרוא אותך.

ואצלנו - אחד הנושאים שעל הפרק לאחרונה (אם כי כבר שנים שהוא על הפרק בעצמות משתנות) הוא סגירת פערים של אחת מתאומותינו ביחס לבני גילה.
מצד אחד, אני מאמינה כל כך בלמידה בקצב טבעי, למידה הזדמנותית. אני אפילו אוהבת את המונח הזה. אני מאמינה בהבשלה. אני מאמינה בלמידה מתוך עניין, בלמידה בתוך הקשר.
אבל מה לעשות כשהילדה מתחילה להביא הביתה מבחנים שמתנוסס עליהם "59"?
והרי יש לזה גם השלכות רגשיות. ובייחוד כשהיא משווה את הציונים עם אחותה.
הן בנות 8.
הילדה מטופלת כבר כמה חודשים אצל קלינאית תקשורת מצוינת. במהלך התקופה הזאת היו פרקי זמן לא מבוטלים של התמקדות בזיכרון עבודה, והיו זמנים אחרים של עיסוק במודעות פונולוגית, בארגון שפתי.
כשהן עבדו הרבה על זיכרון עבודה ובמקביל גם אני הצלחתי לתרגל בבית פה ושם, הייתה איזושהי קפיצה כללית בתפקוד של בתי, קפיצה בולטת, שהתבטאה בציונים טובים בחשבון, ביכולת לספר בבית באופו רציף וברור מדרש מורכב שהמורה סיפרה בכיתה. כל מיני שיפורים והצלחות שלא בהכרח נראים קשורים לטיפול בקליניקה, אבל איכשהו הופיעו בעקבות העבודה ודעכו כשהן פנו לאפיקים אחרים. לכן בעצה אחת עם הקלינאית הן חזרו לעבוד בתחום הזה, אבל הקלינאית מדגישה כמה חשוב שנתרגל גם בבית. וזה נורא נורא קשה. הנה, הבוקר, בוקר שבת, היו כמה רגעים בין קימתי המאוחרת מאוד לבין סעודת השבת. ישבתי עם הילדה ושיחקתי אתה, אבל מעבר לזה שהתרגול הזה היה ע"ח מבצע סדר קטן ליד המיטה שלי (מילא), אחיה בן השלוש וחצי הופיע בחדר, והיה חשוב לו מאוד לשתף אותי בתכונות של המכונה שהמציא, בפעלה של משאית הזבל שלו וכן הלאה. אז בסדר, אפשר להתייחס להפרעות האלה כלמידה "על רקע רעש", שגם היא חשובה עבור אנסטסיה (מעבירה מהבלוג שלי את הכינוי שלה), אבל כמובן שהיה עדיף אחרת, שתשומת הלב שלה תופנה אליה.
ובמשך השבוע קשה עוד יותר: ארבע פעמים בשבוע הבנות חוזרות מביה"ס אחרי 15:00, עייפות מן הסתם, ולרוב יש גם איזו מידה של שיעורי בית. ויש יום של חוג כזה, ויום שנוסעים לחוגים במתנ"ס, ויום שנוסעים לקלינאית, ופה נסיעה לספרייה, ושם יום הולדת. כך שגם אם אני איכשהו פנויה (או מתפנה), לא יוצא לשבת בצורה מסודרת.
ואז בעלי אומר לי: הרי את מאמינה כל כך בלמידה פה ושם מתוך הקשר. תשלבי את זה בהתנהלות היומיומית. אם באמת היית רוצה - היית מוצאת איך.
ואני חושבת שזה אחרת.
כאן זו מיומנות ספציפית מאוד, ויש מעין דד-ליין (אתמול?). זה לא מספיק, שכשהיא מתקשרת פעם בשבוע או יותר לסבתא, אגיד לה בע"פ את מספר הטלפון, והיא תצטרך לזכור אותו, ושלפעמים אבקש ממנה להוציא ארבעה ירקות שונים מהמקרר. צריך עבודה שיטתית.
אוף!
תמרוש רוש , אני יכולה בקלות להעביר את כל ההשתפכות הזאת לדף אחר. הנושא קשור למה שאת כותבת, ואני מאמינה שהראייה שלך (ושל המבקרות הנוספות בדף) תוכל לתרום לי, אבל כיוון שזה בכל זאת סוטה ממה שאת מעלה, רק תגידי אם זה תקוע לך...

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 18 ינואר 2014, 03:27

יש עוד דבר שאני אוהבת אצל אביגדור.
הוא מאוד מודע למגבלות ה"תעשה מה שאתה אוהב ונוטה לו".
הוא אומר שהוא מאוד היה רוצה שהבן שלו ירגיש נוח ו"בבית" עם כל מלאכות היד לסוגיהם. לשבת ולקרוא ספרים, להתקשקש עם מוסיקה או ביולוגיה, יש בבית די והותר. אבל מה עם תבונת כפיים? סבא שלו היה מסגר (הין השאר) והיה מאוד כיף להסתובב אצלו בחצר בין הקרשים. אבא שלו מטפח גינה וגם עושה עבודות מסגרות פה ושם בבית. פה, להמון גברים בעלי משפחות יש מוסך צמוד-בית עם כל כלי העבודה והם עושים שם דבר זה או אחר. לי אין את זה, הוא אומר, אני לא נוטה לשום דבר כזה, אין לי ידיים טובות, תמיד תיעבתי שעורי מלאכה ויצירה, לא סובל פלסטלינה וצבעי גואש, וגם אין לי מקום (מוסך קטן, חדר עבודה, משהו) בשביל לנסות ולהתנסות וללמד את עצמי תוך כדי שאני מלמד את הילד. מה עושים?

אז מה הוא עושה? כל פעם שכן מזדמנת לו עבודת כפיים, הוא תיכף מזמין את דידי להצטרף.
התקנת רגלית על האופניים, הסרת הרגלית, ניפוח גלגלים, תיקוני פנצ'רים והחלפת פנימית, התקנת שידה מאיקאה, תפירת כפתור במכנסיים, החלפת מיתר בגיטרה, הכל הולך.
מפה לשם, זה יוצא די הרבה.

אני תורמת את חלקי הצנוע עם קצת פלסטלינה וגואש פה-ושם, הכנת כרטיסי ברכה לכל ארוע, וספר "הכן מתנות במו ידייך" שקניתי פעם בחנות צדקה והשארתי זרוק בבית, שיסתובב.

וזה עובד. בגיל שש, הנחת היסוד של דידי היא "אם אני רוצה משהו אז כדאי שאצור אותו" והוא מניח מראש שהיצירה הזאת אפשרית.

יאללה, הולכת לשחק קלפים עם הילד :-)

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 18 ינואר 2014, 03:17

אמרנו אהבה והתלהבות? פעם אחת ממש התפרצתי עליו. באתי הביתה, והוא הראה לי פיסת נייר מקושקשת ומקומטת ואמר: "תסתכלי!"
מה זה? אני שואלת.
דיברנו על איך משתמשים ב- X במתימטיקה.
אתה נורמלי? נבחתי. תפסיק כבר! הוא צעיר מדי! הוא קטן מדי! מה אתה רוצה ממנו?
אבל מה אני יכול לעשות? זה היה נורא כיף!!!
יהיו אשר יהיו חסרונותיו של בעלי, לשקר הוא לא משקר. (כמעט) אפיל לא לעצמו. אם הוא אומר שהיה כיף אז היה. ואם הם מכייפים ביחד עם איקסים ונעלמים, מה אגיד? לך תכייף...

כאן הקוראת הבאופנית עשויה להתפתות ולחשוב שזה כל הכיף שהם עושים - מתקשקשים עם מספרים ומתימטיקה. ומה עם הבוץ? ומה עם הגוף? והרגש? והיצירתיות? ולמה רק כיף מאזור ההווייה האקדמי / אינטלקטואלי? צק צק צק.
השבח לאל, אני חיה בבית הזה, ויודעת כמה סוגי כיפים יש שם, בין בעלי לבני. על המוסד של משחקי ערב כבר שמעתם? "ריצת-כובעים"? "ילד מקולקל"? "לזרוק לפח בחרוזים", קיפוצים ממכונת הכביסה, שִיקְפּוּצִים על המיטה, גלגולים, "נומה נומה מצחיק" ו"הרמת משקולות", ועוד כהנה וכהנה אווילויות שכוללות הרבה מאוד נפילות וצחקוקים היסטריים. הכל שם
(בשמת פעם חלקה לאביגדור את אחת המחמאות הגדולות של חייו, אפילו בלי לדעת, כשהיא דיברה בדף ילד שני שונה על כך שעדיף, רצוי ונחוץ לשים את האינטלקט במקום שני, ולהתרכז באהבה. בתור איטלקטואל כרוני-כמעט, הוא יודע נהדר לעשות את זה כשהוא עם הילדים שלו.

מכל משחקי הערב, אני הכי אוהבת את ריצת הכובעים, כי הוא היה הראשון. זה הלך ככה: אי שם כשדידי היה בן שנתיים וקצת, אני יוצאת ערב אחד מחדר האמבטיה, ורואה מולי שניים שובבים, אחד ארוך ואחד קצר. הקצר עירום כביום היוולדו אבל עם כובע צמר על הראש, והשני כמעט עירום (רק תחתוני בוקסר), ועם כובע הקש שלי על הראש. מוכנים? שואל הגדול. היכון, צא! וכבר שניהם שועטים להם במורד המסדרון, לתוך חדר השינה, ומתרסקים ברעש גדול על המיטה.

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 18 ינואר 2014, 02:33

אביגדור שלי הוא אבא מלמד בכל הווייתו.
לפעמים הייתי דואגת שזה יותר מדי... שהוא כופה או יכפה את עצמו על הרך הלא-מכבר-נולד בהרצאות שיעיקו וירחיקו.
מסתבר, עד כה (אופטימיות זהירה ;-)) שזה לא קרה.
הם פשוט מדברים על דברים, והשיחה קולחת.
ואז פתאום מתברר שהם כיסו כל מיני אזורים של הפיזיקה, אסטרונומיה, מיקרוביולוגיה ואבולוציה. ומתימטיקה.
כמה לא מפתיע - אלה דברים שהאיש אוהב ומעוניין בהם.
מזכיר לי את מה שעמוס עוז כתב (מופת של חיבור בעיני, בית הספר, מתוך "באור השמש העזה". מומלץ), על הבעיה במערכת חינוך שבה תכניות לימוד נקבעות מגבוה:
"שבעה חכמים מירושלים מדליקים, כביכול, מדורה, ושבעים מפקחים נושאים מן האש אל שבעים מחוזות או אזורים, ושם נמסרת הגחלת לשבעת אלפים או שבעים אלף מורים, ואלה מחדירים אותה לשבע מאוד אלף לבבות חלקים ורכים, מכוסים כולם בתלבושת אחידה ונושאים קולם במקהלה מדן ועד אילת....
...ומי שמם, את חכמי המשרד, להכריע מה חשוב ממה? ספרות עברית - חשובה יותר או פחות מפיזיקה גרעינית? מתימטיקה או תולדות יוון ורומא? פיזיקה או בקטריולוגיה? ... ובתוך כל מקצוע מה קודם למה? וכמה בדיוק מכל מה? הלא מוטב שנניח למורה ללמד מה שאהוב עליו, מפני שהאהוב עליו יש סיכוי שיהיה אהוב גם על תלמידיו, מכיוון שהאהבה וההתלהבות וכלות הנפש עשויים לסחוף, ואילו ההטפה והשינון כבר אמרנו מה הם עושים"

אמא מלמדת

על ידי nomad* » 14 ינואר 2014, 10:28

למשל אצל כלבים (ושאר חיות טבע טורפות

אני כבר כמה חודשים באפריקה, זוכה להתבונן בהרבה חיות שונות. אחד הדברים המעניינים ביותר הוא לראות את הגורים השונים לומדים ומתרגלים את היכולות שלהם, לבד ועם האחים שלהם. שיא החמידות הוא (ללא כל ספק) לראות פילון קטן לומד את פלאי החדק שלו. הם יכולים להעביר ממש הרבה זמן במשחקים ותעלולים שונים עם החדק (שאין להכחיש שהוא אכן איבר מופלא).

אמא מלמדת

על ידי רסיסים_של_אור* » 14 ינואר 2014, 09:18

וגם שמתי לב - אצל ילדי הפרטיים - שאם נותנים להם לגמרי לבד, אז הם כל פעם מתרכזים במשהו אחר - תקופה ארוכה ציורים, ואז תקופה ארוכה רק מספרים בכל המקומות וכל הזמן, ואז תקופה ארוכה אותיות, ואז בכלל משחקי דמיון. בכל פעם שהם עוברים תקופה, הם כמעט לגמרי לא נוגעים בנושאים האחרים. מעניין.
אותו דבר נצפה גם אצלנו {@

אמא מלמדת

על ידי דנד_י* » 14 ינואר 2014, 08:26

למשל אצל כלבים (ושאר חיות טבע טורפות,
אצל חיות הטבע הטורפות שחיות בביתי - הילדים שלי... זה בדיוק אותו דבר! הם בדיוק כמו גורים שנלחמים זה בזה כל היום כדי ללמוד לשרוד בג'ונגל שבחוץ. :-)

אלא הקטע הזה שהוא יושב עם עצמו וחושב על זה, בלי שום קשר אלי.
כל כך מסכימה עם זה! וגם אני מתה על הרגעים האלו! שפתאום הבנתי שמה שהוא מלמל לעצמו מהבוקר זה לספור מ1 עד 1000... או שהשיחה הופכת להיות משהו כמו - אמא (זה מתחיל בא' נכון?), תביאי (זה מתחיל בת' נכון?) לי (זה מתחיל ב-ל, נכון?), רגע... מה רציתי?
ויש גם את - הא! אם אחרי 1 מגיע 2 אז אחרי 11 מגיע 12!
אפשר ממש לדמיין את הנורה מהבהבת להם מעל הראש.

וגם שמתי לב - אצל ילדי הפרטיים - שאם נותנים להם לגמרי לבד, אז הם כל פעם מתרכזים במשהו אחר - תקופה ארוכה ציורים, ואז תקופה ארוכה רק מספרים בכל המקומות וכל הזמן, ואז תקופה ארוכה אותיות, ואז בכלל משחקי דמיון. בכל פעם שהם עוברים תקופה, הם כמעט לגמרי לא נוגעים בנושאים האחרים. מעניין.

ומוכרחה להודות שככל שיש יותר ילדים הרבה יותר קל לאפשר להם למידה טבעית פשוט מבפאת היותך עסוקה הרבה יותר בעבודות הבית ואז גם רגעי הקסם האלה מתרבים
לגמרי! אנחנו כל כך יכולות להפריע בנוכחות שלנו שזה מעליב לפעמים...

אמא מלמדת

על ידי אם_ילדה* » 13 ינואר 2014, 19:24

לי די ברור שהלמידה זה אחד מהצרכים הבסיסיים של ילד, ואולי של מבוגר.
זה בדיוק מה שאני מרגישה. אנחנו לא אמורים להפסיק ללמוד. "כל יום לומדים משהו חדש". אם מישהו חושב שהוא סיים ללמוד, לא משנה באיזה שלב בחיים הוא, אז הוא סוגר את עצמו בפני אפשרויות למידה חדשות.
אצל הילדים פשוט הצורך הזה הרבה יותר בולט. בכל זאת הם צריכים ללמוד את הבסיס. והכל קורה כל כך מהר אצלם. לפעמים השינויים הם יומיומיים.

למשל אצל כלבים (ושאר חיות טבע טורפות, פשוט לא חייתי מספיק קרוב אליהן כדי לחזות). הם לא נולדים עם היכולת לצאת לקרב, הם משחקים עם אחיהם, והמשחק מוביל אותם ללמידה שחשובה להשרדותם. מדובר בלמידה ובתרגול באופן טבעי, על מנת להפוך לבוגר עצמאי.
האינסטינקטים שלהם מובילים אותם לאן שהם צריכים.
שביתי עשתה את הצעדים הראשונים שלה, אני מדברת על שני הצעדים הממש ראשונים, זה נראה כאילו משהו בתוכה דחף אותה לעשות את זה בלי שהיא בכלל מודעת לאפשרות לכך. הם היו שני צעדים, מאוד בטוחים ויציבים, ומשם התחיל התהליך של הניסיונות שלה לחזור על כך, ולקח לה זמן לחזור לאותה יציבות שהיו באותם שני צעדים. הידע הוא בתוכנו, ולפעמים הוא זועק לנו, להיות קשובים, לפתוח ולפתח אותם.

אמא מלמדת

על ידי רסיסים_של_אור* » 12 ינואר 2014, 22:46

_למידה טבעית בעיני זה לא החלק שאני מסבירה לילד משהו או מתכננת שהוא ידע משהו,
אלא הקטע הזה שהוא יושב עם עצמו וחושב על זה, בלי שום קשר אלי.
כשבלי קשר לכלום ואחרי שתיקה רועמת בנסיעה ארוכה הוא פתאום קורא בשמחת הגילוי - "קדימה, אחורה, למעלה, למטה, ולצדדים - אלו הכיוונים!!"_

אני מתה על הרגעים האלה ומוכרחה להודות שככל שיש יותר ילדים הרבה יותר קל לאפשר להם למידה טבעית פשוט מבפאת היותך עסוקה הרבה יותר בעבודות הבית ואז גם רגעי הקסם האלה מתרבים. מה שעוד עוזר לחוות את רגי הקסם האלה הוא ההתרחקות שלנו מכל מנ=יני ידיעות לגבי נורמות התפתחותיות (בעברי כקלינאית תקשורת נדרשתי לשלוט בחלקן ) יש לך הרבה יותר ממה להתפעל כשאתה פשוט מסתכל על הילד עצמו בלי להשוות אותו לבני גילו וכו'...

חוצמזה תודה על הדף המשתף והמעניין הזה {@

אמא מלמדת

על ידי שני_צו* » 12 ינואר 2014, 22:04

ל הצורך בלמידה. ואם זה נכון, זה משנה קצת את הגדרת הטבעיות שלה, ממשהו שפשוט קורה למשהו שהוא צורך של ממש.

לי די ברור שהלמידה זה אחד מהצרכים הבסיסיים של ילד, ואולי של מבוגר. זה משהו שבני אדם עושים כל הזמן, כמו לנשום.

אני דווקא חושבת ששם הדף מתאים לו :-)..

למידה טבעית בעיני זה לא החלק שאני מסבירה לילד משהו או מתכננת שהוא ידע משהו,
אלא הקטע הזה שהוא יושב עם עצמו וחושב על זה, בלי שום קשר אלי.
כשבלי קשר לכלום ואחרי שתיקה רועמת בנסיעה ארוכה הוא פתאום קורא בשמחת הגילוי - "קדימה, אחורה, למעלה, למטה, ולצדדים - אלו הכיוונים!!"

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 12 ינואר 2014, 18:26

_לשנות את השם של הדף ללמידה טבעית.
גם בגלל, שכמו שאמרת בעצמך, זה ממש לא רק אמא_
אני לא מספיקה לעקוב אחר כל הדיונים פה, אבל לפי מה שהספקתי חושבת שהדף הזה מאגד את הנושא של למידה טבעית ובד בבד תוהה על מקומה של אמא בתהליך (ה-אמא שפתחה את הדף וגם שאר האמהות וכל הסביבה במעגלים ההולכים ומתרחבים), על "ההלמדה", ובעצם זו התמקדות בזוית מסוימת של הלמידה הטבעית.

אמא מלמדת

על ידי מצ'רה* » 12 ינואר 2014, 09:07

שלפעמים הבחירה בנתיב מושפעת מהאחים וממה שממעניין אותם, וגם שם לא בטוחה שזו היתה הבחירה הטבעית לילד.
או מההורים.או מהסביבה הרחבה יותר.
בני, ממש מאז שהיה פעוט, רצה ללמוד לנגן על כינור. רצה בהתמדה ואכן מימש את זה כשגדל קצת.
המוסיקה - היא בטוח מהנפש שלו.
אבל המשיכה הספציפית לכינור - זה מהשכונה. יצא לו לשמוע ולראות הרבה כנרים וזו היתה הדוגמה שלו, למרות שנחשף להרבה כלים אחרים ולדברים אחרים במוסיקה.

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 11 ינואר 2014, 21:23

תמרוש, חשבתי להציע לך לשנות את השם של הדף ללמידה טבעית.
גם בגלל, שכמו שאמרת בעצמך, זה ממש לא רק אמא, וגם בגלל שהמונח הזה כל כך יפה, כל כך קולע, כל כך מתאים לאתר, שממש נחוץ לו דף :-)

ולעצם העניין, הנה הרהור - אולי ילדים עד גיל מסוים פשוט חייבים להיות בלמידה אינטנסיבית כלשהי, ולכן אם הם מתקשים ללמוד את מה שהם "אמורים" ללמוד, הם יבחרו במשהו אחר שנגיש להם. כלומר, שאולי הסיפור המחכים של שני, מלמד משהו לא רק על הבחירות בלמידה, אלא ממש על הצורך בלמידה. ואם זה נכון, זה משנה קצת את הגדרת הטבעיות שלה, ממשהו שפשוט קורה למשהו שהוא צורך של ממש.

אמא מלמדת

על ידי אם_ילדה* » 11 ינואר 2014, 18:59

_צריך לשאול את השאלה, האם יש משהו שהילד רוצה ולא מצליח ללמוד, ולכן הולך למקומות האלה
מעניין מאוד מאוד מאוד. תודה על החומר למחשבה!_

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 09 ינואר 2014, 14:40

צריך לשאול את השאלה, האם יש משהו שהילד רוצה ולא מצליח ללמוד, ולכן הולך למקומות האלה
מעניין מאוד מאוד מאוד. תודה על החומר למחשבה!

ומוסיפה, מאצלי, שלפעמים הבחירה בנתיב מושפעת מהאחים וממה שממעניין אותם, וגם שם לא בטוחה שזו היתה הבחירה הטבעית לילד.
ואם הילד בגן או במעון אז גם שם יכולה להיות הכוונה שלא תמיד לפי דרכו ומושכת אותו בכיוון מסוים.
רוצה לומר שהבעת רצון פשוטה בלמידה כלשהי יכולה להיות יותר מורכבת ממה שנדמה. כן, בטח. שני, שוב תודה!

אמא מלמדת

על ידי שני_צו* » 09 ינואר 2014, 12:40

_תוך זמן קצר תגלה שאותיות ומספרים אינם ידע רלוונטי לילדה בת שנתיים . אתה תגלה שבזבזת זמן יקר של תקופת חיים ייחודית וחד-פעמית על דברים שהרלוונטיות שלהם רק מתחילה בעוד ארבע שנים . תגלה שלא הענקת לבת שלך כלום ותגלה שהזקת לה .
אתה לא מעניק לה גירויים כפי שאתה בצדק חושב שהיא זקוקה לגירויים – אתה חושף אותה ל"אור" ושורף את ה"פילם"._

אני זוכרת שמאוד הפריע לי דברים כאלה והתפיסה האנטרופוסופית של לא לחשוף לאותיות/מספרים וכן הלאה.

הילד שלי למד את כל אותיות האלף בית ודי הרבה מהABC לפני גיל שנתיים. הוא אפילו ידע לזהות מילים קצרות (עם שתי אותיות).
זה לא בא ממני, זה בא ממנו. זה התחיל בחנוכה כשהיה בן שנה וחצי, כשלמד את האותיות על הסביבון. והמשיך והתגלגל.
הוא הצביע, הוא שאל, שוב ושוב ושוב ושוב. עד שלמד. וזיהה אותיות במשחקים שלו וגם ברחוב, על שלטים וכן הלאה.

הוא גם היה ילד עם רגישות חושית גבוהה מאוד. איחור בהתפתחות מוטורית וקשיים התנהגותיים.
ובאופן כללי נטיה להתנהגות אובססיבית. אפשר לומר שהיה קל לו ללמוד אותיות (וגם מספרים).
אבל הרבה דברים אחרים היו מאוד קשים לו. הרבה יותר קשים מלילד ממוצע.

למזלי הוא טופל מגיל שנה עד שלוש בערך. בשיטת יעל אופיר, בעיקר אצל טל שרת וקצת אצל יעל.
כבר אחרי הטיפול הראשון אצל יעל (בגיל שנתיים וקצת), הילד פשוט הפסיק להתעניין באותיות.
לעומת זאת הוא עבר לנתיב התפתחותי הרבה יותר נורמטיבי.
הוא עוד זכר את האותיות זמן מה, אבל בשלב מסויים שכח חלק.
הילד עדיין אינטלקטואל ולא ספורטאי :-) אבל הוא הרבה יותר נורמטיבי משהיה.

מבחינתי, במקרה שלנו, הלמידה ההיא, היתה נתיב שהוא עלה עליו בלית ברירה,
מחוסר יכולת לעלות על הנתיב הרגיל. ברגע שיכל, הוא התרכז במיומנויות רלוונטיות יותר.

כיום, אני יכולה להבין את הגישות שאומרות שעדיף לא ללמוד מוקדם מדי.
בעיקר אני חושבת שצריך לשאול את השאלה, האם יש משהו שהילד רוצה ולא מצליח ללמוד, ולכן הולך למקומות האלה.

כמובן שכל ילד הוא שונה, והדברים לא מוחלטים. אבל זה הנסיון שלנו.

אמא מלמדת

על ידי אם_ילדה* » 09 ינואר 2014, 00:21

אני מוציאה פה לעצמי שם רע
חס וחלילה (-:

_אני זורמת גם עם בוץ
נראה לי זה תרתי משמע אצלך, לא?_
האם אני יוצאת כבלגניסטית מזוהמת לא קטנה? אני כן, אבל אל תגלו לאף אחד. בדיוק השבוע חמותי (כן, חמותי!!!) החמיאה לי כמה אני מסודרת ונקיה. אז כנראה הצלחתי ליצור את האשליה הנכונה.

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 09 ינואר 2014, 00:05

פנדה מלכלך בטירוף
נו, מה? נראה לך שאני לא יודעת? אני מוציאה פה לעצמי שם רע, אבל אני לא כזו אמא גרועה, סתם קוטרית. היו צבעי פנדה, מהסוג הכי טוב שיש, שהוא, רק במקרה, גם הכי מלכלך. מכיוון שנוכחותי ליד הפנדה הוציאה את כל ההנאה מהעבודה איתם - השארתי את זה למטפלת, שלא גילתה כל רגישות בעניין, בין היתר משום שלא היא כיבסה את הבגדים וקירצפה את הרצפה :-) וכאשר נפרדנו מהמטפלת נפרדנו גם מהפנדה ובא לציון גואל. דווקא את המטפלת אוהבים אצלנו עד בלי די...

אני זורמת גם עם בוץ
נראה לי זה תרתי משמע אצלך, לא?

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 09 ינואר 2014, 00:02

דיברתי על גיל שהיא עוד לא ביקשה. היא עוד רק זחלה
אה... עכשיו הבנתי. ברור לגמרי. להציע מגלשה בעצמי? בחיים לא. זה הרבה עבודה פיזית של הרמות ולי היתה רצפת אגן לשקם. על מי אני עובדת? עדיין יש לי...
מסכימה איתך לגמרי, גם בלי קשר לאפקט הפיזי, כמובן.

משהו מבפנים אומר לי שיש בזה משהו.
וכאמור, אני איתך. בהחלט לא פוסלת רעיון כזה, למקרה שנשמע אחרת. אני פשוט חושבת שקצת פספסתי את הרכבת הזו, לפחות בהקשר של ציור. ואני עצמי רחוקה כל כך מעולמות היצירה מהסוג הזה, עד שלא פלא שלא נמשכתי לחומרי קריאה כאלה. רק לפני שנים ספורות, אחרי שנים של ריקוד, "למדתי" לרקוד באופן טבעי (חמשת המקצבים) ולשחרר אינסוף עכבות שהיו לי ביחס לתנועה. אז אני מבינה מכיוון אחר למה את מתכוונת.
אבל אם אנחנו כבר בנקודה הזו, אז מבט אחורה מגלה לי שאין בי חרטה. למדתי לרקוד, רקדתי מאוד "יפה", והיכולת לרקוד מתוך הנשמה לא עבדה לי. כאשר היה לי צורך בה מצאתי אותה. אבל בדרך הלימודית הרגילה הרווחתי גם דברים אחרים שבחיים לא הייתי מוותרת עליהם. ולזה אני מתכוונת כשאני אומרת שלא הכל אפשר לקלקל בכזו קלות. מה שצריך - נמצא איתנו, יצוף בזמן המתאים, ישרת אותנו היטב. ומה שלמדנו בדרכים הרגילות יישאר איתנו גם כן. אלא אם המטרה (או סתם הרצון) היא להיות אוהד נהרין, ואז נעלמים כל הרהוריי לאבק אחד גדול.

אמא מלמדת

על ידי אם_ילדה* » 08 ינואר 2014, 23:53

ועוד כל מיני דברים שצריך אחר כך לקרצף (סתם, סתם, לא יכולתי להתאפק).
D-:
פנדה מלכלך בטירוף. בגלל זה כל כך קשה למצוא צבעים כאלה היום.
בתור אחת שלא לוקחת את זה קשה, אני זורמת גם עם בוץ.

אמא מלמדת

על ידי אם_ילדה* » 08 ינואר 2014, 23:50

אחרים מטפסים על המגלשה ושלי רוצה גם כי זה נראה כיף.
דיברתי על גיל שהיא עוד לא ביקשה. היא עוד רק זחלה. לא עניין אותה מה הילדים האחרים עושים, כשהיו שם ילדים, כי לרוב היינו לבד.
ההורה פשוט נענה לבקשות של ילדו,
זה הרעיון. להענות לבקשה, אבל לא לנסות ליצור עניין. העניין יגיע בזמן המתאים לו, גם אם זה בכלל לא.
כנראה שלא הכל אפשר לקלקל בכזו קלות כפי שנדמה...
את זה אף פעם לא נדע, לא? (-:

ומעולם לא חשבתי שזה חשוב להבין בזה, או שיש אנשים שמבינים בזה, או שיש מה להבין בזה
גם אני לא, אבל מסתבר שיש, ובעיני כל הרעיון הזה מאוד מעניין.
דנדי אני גם חושבת שזה כמעט בלתי אפשרי ליישם את מה שחוה מציעה. יותר מזה, אני לא בטוחה שצריך ליישם את הכל.
היא מדברת שם על מחקר שנעשה על ציורים של ילדים בשנות השישים. היא משווה את זה לילדי גן.
הילדה שלי לא גדלה לא בסגנון שילדים גדלו בשנות השישים, הרי חינוך בלי גבולות, ועם הרבה חיבוקים לא נראה לי היה חלק מהחיים של רוב הציירים המחקר. היא גם לא מושפעת מגננת ששואפת להראות תוצרים ללקוחות שלה (ההורים לא הילדים). היא גודלת כמה שאפשר באופן טבעי.

לא הרגשתי שהבחירה שלי להיענות לבקשה להשתתף בכיף חסמה או עצרה או עיכבה את הדרך שבה הם בסוף הלכו בעצמם בהנאה גדולה.
ממה שאני הבנתי, או יותר נכון לקחתי, מכל מה שקראתי בדף ההוא, יש ילדים שמפסיקים לצייר בכלל, ויש כאלה שמציירים, אבל לא מה שהם היו מציירים אם לא היו מלמדים אותם. היא לא מדברת על התוצרת מבחינת יכולת ציורית, אלא על ההפקט הפסיכולוגי שיש לציור. שוב פעם, אף פעם אי אפשר לדעת. הרי אי אפשר לעשות כך וכך עם הילד לראות את התוצאות, להחזיר את הגלגל אחורה ולעשות משהו אחר ולראות מה יהיה השינוי. אבל משהו מבפנים אומר לי שיש בזה משהו. כשסיפרתי על הדף ההוא לחברה, היא הזכירה את אהוד נגרין שעבד על ריקוד באופן טבעי. יש משהו טהור בלרקוד בלי הכשרה, שלמי שכן יש הכשרה קשה לחזור אחורה אליו. יש שם ציטוט של פיקסו על ציור שאומר את אותו הדבר.

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 08 ינואר 2014, 23:03

האם אתן מרגישות שההלמדה המוקדמת השפיעה על השרבוט של ילדיכם?
בחיי שאין לי מושג. אני לא מבינה כלום בתורת השרבוט, ומעולם לא חשבתי שזה חשוב להבין בזה, או שיש אנשים שמבינים בזה, או שיש מה להבין בזה :-D (זה לא אומר שזה בסדר, זה רק תיאור עובדתי יבש).
הילדים שלי משרבטים ומציירים מגיל קטן וזה כל מה שאני יודעת. אני שונאת פנדה (כן, כן, אחרי הבוץ די ברור שיש פה דפוס חוזר) אז פנדה זה הטריטוריה של האשה האהובה שטיפלה איתנו בילדים (והיתה תלמידה של חוה בכבודה ובעצמה!). אצלי בבית יש טושים :-) ושאר מיני צבעים לא מלכלכים כמו קריולה.
במסגרות שאליהן הם הולכים הם יודעים להתלכלך טוב טוב בכל צבע אפשרי וחומר אפשרי. וכאשר אני באה לאסוף והבגדים סדום ועמורה אני אומרת לגננת תודה :-)
כנראה שלא הכל אפשר לקלקל בכזו קלות כפי שנדמה...

מאי, איזה כיף לשמוע חוויות דומות. תודה. זה מבהיר פתאום כמה זמן יש לילדים. כמה הם עושים ומספיקים ובאיזה מגוון עצום הם שולחים יד. ורגל. ועוד כל מיני דברים שצריך אחר כך לקרצף (סתם, סתם, לא יכולתי להתאפק).

אמא מלמדת

על ידי מאי* » 08 ינואר 2014, 22:05

ציל צול, רק באה להוסיף על דבריך מניסיון הילדות הפרטית שלי. כולנו קראנו המון מגיל חמש-שש, אבל עשינו גם עוד הרבה דברים אחרים. לא היה טלוויזיה ולא מחשב, כן היו המון משחקי דימיון, משחקי קופסא, משחקי חי-צומח-דומם ודומיו, הוצאת עיתונים משפחתיים, הקמת משרד דואר משפחתי, העלאת הצגות ומקהלות...אני זוכרת שקראתי את 'מחפשי האוצר' כילדה והופתעתי לראות עד כמה אנחנו מבדרים את עצמנו בדרכים דומות להפליא לאלה המתוארות בספר :-) אגב, גם אצלנו אורחים היו מזדעזעים לראות ילד יושב לאכול כשלפני הצלחת עומד ספר, אבל הכלל בבית היה שמותר לקרוא באוכל רק בארוחה שאינה 'משפחתית' מובהקת. כלומר, אם כולם יושבים לאכול יחדיו - כולל כמובן כל הסעודות בשבתות וחגים - אין להביא ספרים לשולחן. במקום זה משוחחים ושרים ביחד. ואהבנו את זה לא פחות. כך שאני בהחלט לא מסכימה שקריאה מוקדמת גורמת לילדים להפסיק לשחק. אני, שהייתי תולעת הספרים המובהקת ביותר בבית שבולעת לפחות שניים -שלושה ספרים מידי יום, שיחקתי גם בבובות למיניהן עד גיל שתיים עשרה, ארגנתי משחקי דמיון רבים עם אחי, ואפילו שיחקתי כדורגל ותופסת בשמחה וששון...

אמא מלמדת

על ידי דנד_י* » 08 ינואר 2014, 21:51

וזה עזר לי לעשות סדר
כמובן שלא הכל לקחתי משם. כמו כל דבר בחיים, אספתי רק מה שמתאים לי
בדיוק כך אצלי!
בהתחלה ניסיתי ליישם את העיצות שלה באופן מלא, אבל בהמשך התכווננתי ע"פ הילדים ולאן שהם לקחו, אצלינו לדוגמא הפנדה בכלל לא תפסה, היא נשארת לה בקופסא במרכז השולחן ורק לפעמים זוכה לעדנה.

תמרוש וצילצול - סתם מעניין -
אתן יכולות לפרט קצת האם אתן מרגישות שההלמדה המוקדמת השפיעה על השרבוט של ילדיכם?

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 08 ינואר 2014, 21:44

יש חוק אחד והוא חל על המבוגרים: לא להפריע
איזה כיף לבת שלך :-)

ההתנסות שלי על שלושת ילדיי מלמדת שאולי זה לא כזה משנה הסדר של הדברים. זה המקום להזכיר שלא קראתי את הדף המדובר של חוה, ושאני באמת משערת שעם הרעיון העקרוני שלה הייתי מסכימה בכל לב. אבל החיים שלנו לא נראו ככה, ואני מתקשה למצוא נזק שנגרם.

למשל, אני לגמרי ציירתי לפי בקשה. כבשה ופיל וכלב וסמיילי :-)
ומעולם לא חשתי שזה יוצר מעצור אצל מי מילדיי. כשהם בגרו קצת את ציירו את כל החבורה לפי דרכם ונהנו מאוד, ולא גילו שמץ של תסכול מזה ששלי יצא בעבר יותר טוב או שהוא היום יותר טוב. איך ילד יודע ששלי יותר טוב? מי בכלל קובע מה טוב?
ביקשו ממני לצייר אז ציירתי, בלי שום שיפוט של זה. וזהו. ובאותה מידה אין שום שיפוט על הציור של הילדים אז אף אחד לא מתעסק בכלל בציור טוב או לא טוב.

אותו דבר עם התנסות המגלשה. בגינה אנחנו לא לבד. אחרים מטפסים על המגלשה ושלי רוצה גם כי זה נראה כיף. פעמים רבות קיצרתי את הדרך בשמחה רבה וכאשר הגיעה השעה לטפס לבד פשוט טיפסו לבד. לא הרגשתי שהבחירה שלי להיענות לבקשה להשתתף בכיף חסמה או עצרה או עיכבה את הדרך שבה הם בסוף הלכו בעצמם בהנאה גדולה.
זה כמו שילד שלי על הרצפה ומבקש בדרכו התינוקית להיות על הידיים שלי. מה, לא ארים אותו עד שילמד לטפס עלי בכוחות עצמו? ובהנחה שהרמתי אותו אלפי פעמים, האם זה יעכב את הרצון שלו לטפס עלי בעצמו? הלוואי :-), אבל לצערי לא.

אז אני תוהה האם אפשר להכניס לקו המנחה של למידה טבעית את זה שההורה פשוט נענה לבקשות של ילדו, בלי לשבור את הראש איזה נזקים תגרום היענות פשוטה לבקשה פשוטה.

אמא מלמדת

על ידי אם_ילדה* » 08 ינואר 2014, 15:36

דנדי קראתי את כל מה שכתבת בדף על האמנות ילדים. לא מפתיעה בכלל שהעלת משם ציטוט. גם אני חושבת כל פעם על הדף ההוא כשאני חושבת על אנסקולינג. סליחה, לימדה טבעית.
אני מאוד אוהבת את הרעיון המרכזי שחוה בת חיים מציגה. מבחינתי היא הציגה לי את הלמידה הטבעית, לפרטים הקטנים ביותר, וזה עזר לי לעשות סדר מכל הדברים שקראתי עד כה על הנושא.
כרגע בנושא הציור כל מה שהיא אמרה/חזתה, קורה.
למשל ההתעקשות שלה על פנדה. מניסיון שלי, היא כל כך צודקת. בהתחלה הגשתי לה כל מיני צבעים. מה שיכולתי למצוא.
ברגע שהגשתי לה פנדה, הכל השתנה. השינוי היה מדהים ומהיר. קודם כל נהיה הרבה יותר עניין בציור. לא מזמן מישהו קנה לה מתנה צבעים. צבעים יפים עם עטיפות מהודרות ומעניינות והכי חשוב זה חדש. כל דבר חדש גורם לעניין. אבל לא במקרה הזה. זה היה מצחיק לראות איך היא העיפה את כל כל החדשים מקבוצת הצבעים, וחזרה לפנדה השבורה והמלוכלכת.
בגיל שנתיים היא גילתה את הקו הישר האנכי, כמה חודשים אחרים היא גילה את האופקי ולא הרבה אחרי הגיעו ההצלבות בין הגילויים החדשים. מה אני אגיד לכן, מרתק לראות מהצד.
ברור כשהילדה ביקשה לדעת מה הם הסימנים האדומים בספר, קראתי להם בשמם. אחד, שתיים, שלוש…
אחד הדברים שהיא שמה עליהם דגש הוא שאם למשל נצייר לילד סמיילי, ולו עדיין אין את היכולת לעשות זאת, זה יעצור אותו מלצייר בעצמו. הוא יודע שהציור שצויר לו טוב יותר משלו. אז ההדגשה היא לא לגרום לעצור. ראיתי את זה בעוד דברים שעשיתי עוד לפני שקראתי אותה. דוגמה חזקה הייתה בגינת השעשועים. אם עשים את הילדה על המגלשה ואעשה בשבילה את כל התהליך היא תבקש ממני לעשות זאת עוד ועוד. לא עדיף לתת לה למצוא את הסולם לבד ולהגיע למגלשה לבד, גם אם זה יקח עוד כמה חודשים. לבינתיים היא יכולה לגלות עולם על הרצפה, והספסלים.
כמובן שלא הכל לקחתי משם. כמו כל דבר בחיים, אספתי רק מה שמתאים לי. אני לא מאמינה שיש רק דרך אחת. אבל יכול להיות קו מנחה עיקרי שכן מתאים לכולם. הקו שקוראים לו למידה טבעית.

אבל מה לעשות שיש ילדים שבשלים ומעוניינים בקריאה בגיל שלוש-וחצי או ארבע ויש שבגיל שבע. זה מה שנקרא "טווח הנורמה". בדיוק כפי שיש כאלה שמתחילים ללכת בגיל 10 חודשים, ויש שבגיל שנה וחצי.
זה בדיוק העניין. צריכים להיות קשובים מתי זה מתאים לכל ילד. לא כל האנשים עושים את זה.
לילדה שלי אין חוקים בבית. יש חוק אחד והוא חל על המבוגרים: לא להפריע.
איך שאני רואה את זה שכל מה שאני צריכה לעשות הוא להשתדל כמה שפחות להפריע, והדברים יסתדרו מעצמם.

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 08 ינואר 2014, 10:56

_תוך זמן קצר תגלה שאותיות ומספרים אינם ידע רלוונטי לילדה בת שנתיים . אתה תגלה שבזבזת זמן יקר של תקופת חיים ייחודית וחד-פעמית על דברים שהרלוונטיות שלהם רק מתחילה בעוד ארבע שנים . תגלה שלא הענקת לבת שלך כלום ותגלה שהזקת לה .
אתה לא מעניק לה גירויים כפי שאתה בצדק חושב שהיא זקוקה לגירויים – אתה חושף אותה ל"אור" ושורף את ה"פילם"._
אז היא אמרה.
הילד שלי בדרך כלל מחליט בעצמו מה רלוונטי לו.
בשנה השניה לחייו היו כמה דברים מאוד מאוד רלוונטיים: רכבות, שלוליות ומספרים.
בדרך כלל, השלוליות והמספרים היו טריטוריות נפרדות (איפה שיש מספרים אין שלוליות ולהיפך) אז זה אפשר לו ליהנות משניהם בלב שלם בלי חלוקת תשומת לב, ובלי מאבקי טריטוריה.
לא עלה על דעתי, כאמא, למנוע ממנו להיכנס לשלולית מגניבה באמצע החורף (כל עוד היו לי בגדים להחלפה בשלף), בדיוק כמו שלא עלה על דעתי למנוע ממנו לקפוץ ראש לעולם המספרים, או לעצור לחמש דקות ולהסתכל בערגה חוזרת ונשנית ברכבות שחלפו ליד הבית.

כל ה"הלמדה" שלי כולה היא - ללכת אחרי הילד.
מדי פעם לקפץ קדימה ולהציע כיוונים חדשים, באמצעות דוגמה אישית, פיזור חומרים ומקורות ברחבי הבית, או הצעות עדינות.
ואם בטעות התחלתי ללכת ממש לפניו, באופן כזה שהוא איבד עניין - קל לעלות על זה. אני מאבדת אותו לגמרי, ויש לי שפע של זמן לפרוש לחדרי ולתת לעצמי בעיטת-תזכורת ידידותית בנוסח "תרגיעי, ועכשיו".

מה לעשות, שהילד שלי החליט שמספרים הם כן ידע רלוונטי לגביו, והוא מתמיד בגישה הזאת לאורך השנים. אני לא "לימדתי מספרים", אני רק עניתי על שאלות, כשהן באו. והן באו!! אז אם אני נאלצת לבחור בין להאמין לילד או להאמין לחווה בת חיים - ברור שהילד לוקח.

ונניח ובית הספר של ילדכן היה מתוכנן להיות רגיל וישראלי, האם גם אז הייתן מלמדות אותו לקרוא מוקדם?
אם זה היה זורם ככה, באופן טבעי, כמשחק, אז כן, ואם לא אז לא.

עוד שאלה - אצלנו אני רואה שמי שלומד לקרוא שוקע בספרים ומשחק הרבה פחות, זה לא קורה לילדכם?
זה קרה לי.
עם הילד שלי, נהדר לראות כמה הרבה הוא קורא וכמה הרבה הוא משחק.

האם לא עדיף שבגיל הצעיר הוא ישחק בבוץ/משחקי דמיון/ישרבט/יצייר מאשר ילמד/יקרא?
חנוך לנער על פי דרכו. אצל הבן שלי היה מהלך מעניין - העניין האקדמי שלו התפתח לפני העניין במשחקי דמיון.
אז קודם הוא התלבש על עולם המספרים ואחר כך, בגיל ארבע בערך, היתה התפוצצות רבתי של משחקי דמיון.
אני לא רואה בכך כל רע, כל עוד יש מרחב גם לזה וגם לזה. יש ילדים שיושבים קודם ויש כאלה שזוחלים קודם. כל עוד זה עובד - זה עובד.
המצחיק הוא שאני מסכימה עם חווה על הרבה דברים ומעריכה את הגישה שלה. אני גם חושבת שטוב יעשו בתי הספר אם יקדישו יותר זמן, מרחב ומשאבים למשחקים כחלק מתכנית הלימודים, לפחות עד כתה ה'. ואני חושבת שלפעמים כופים על ילדים את לימוד הקריאה לפני שהם באמת מוכנים לזה וזה מאוד מאוד חבל. אבל מה לעשות שיש ילדים שבשלים ומעוניינים בקריאה בגיל שלוש-וחצי או ארבע ויש שבגיל שבע. זה מה שנקרא "טווח הנורמה". בדיוק כפי שיש כאלה שמתחילים ללכת בגיל 10 חודשים, ויש שבגיל שנה וחצי.

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 08 ינואר 2014, 09:15

כשהספר שם אמא זה דבר לא קיים...
גם אצלנו היה ככה איזו תקופה. ואז הגיעו חמי וזוגתו ונראו די מזועזעים ממנהגי השולחן האלה, כי הם ישבו עם הילדים ופשוט זכו להתעלמות. זה די טילטל אותי.
אז שמנו לזה סוף. ווידאנו שאנחנו יושבים יותר עם הילדים והם ראו כמה כיף זה שיחה סביב השולחן. זה היה תהליך קצר שבו הבקשה לא להביא ספרים לשולחן זכתה לנהמות וגרגורים, ואחרי זה כבר היה ברור שאם אנחנו מבקשים אז החלופה היא נעימה מאוד. והיום הצעירה (שלא קוראת, ולכן מקופחת מאוד כאשר הבנים קוראים) שואלת לפני הארוחה אם היום קוראים או מקשקשים :-)

באנגליה יש הרבה שמש. צריך לדעת איפה לגור. המעבר מאוקספורד לברייטון היה ממש מהותי בהקשר הזה. ים והרבה שמש (יחסית) ותחושה של הגירסה האנגלית של תל אביב. בדיוק מתאים לי.

ולגבי חוה - סביר להניח שאני אסכים איתה בכל :-)
אבל זו תהיה מסוג ההסכמות האלה שאני מתקשה ליישם בפועל. יש לי לא מעט כאלה ואני חיה איתן בשלום.
מבחינתי רק ילד בלי אהבה אפשר להשוות לילד בלי חמצן. וילד בלי בוץ הוא ילד בלי בוץ.
לדעתי אין שום דבר בחיים של ילד שהוא חובה ובלעדיו הכל משתבש. כל ניסיון להציג דברים כאלה מרתיע אותי מאוד. כאמור, הדבר היחיד שבאמת עלול לשבש הכל הוא מחסור באהבה ומגע.

אמא מלמדת

על ידי דנד_י* » 08 ינואר 2014, 07:13

לפעמים זה מה שעושים בזמן הארוחות כשאין הורה שמעודד שיחה
אצלי זה בדיוק כשיש לי את החשק לעודד שיחה... כשהספר שם אמא זה דבר לא קיים...

<ראי עצמך מוזמנת לאנגליה>

:-)
ניסיתי לתקופה קצרה מאוד, הבנתי אחרי כמה רגעים בערך שאני לא מסוגלת לחיות בלי שמש, כנראה התרגלתי...
חייבת להודות שחושבת המון על אנגליה באוגוסט... בכל זאת. זו כבר כמות מוגזמת של שמש

בוץ זה מחוץ לתחום. עד כאן.
וואוו - מבחינת חוה ילד בלי בוץ זה ילד בלי.... לא יודעת, נגיד... חמצן?
מעניין מאוד מה מצב הציור/שרבוט שלהם? כי הם המון בבית אז אולי למרות הקריאה המוקדמת הוא לא השתבש?
אני ממש מציעה לך בחום לקרוא את חוה עקרון הרצף באמנות של ילדים
יהיה מאוד מעניין לקרוא דיון שלכן...
הנימה באמת קיצונית, אבל עם המון אהבה!

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 08 ינואר 2014, 01:29

ברררר, דנדי, עשה לי קצת צמרמורת הציטוט הזה של חוה :-)
איזו נחרצות, וואו. אילו מילים חריפות...
לא מכירה את הדיון המקורי אבל מרתיעות אותי עוצמות כאלה ביחס לילדים של אחרים. אז אם מה שאני עושה עומד בניגוד לזה - אולי יש לזה סיבה...

לא הייתי מלמדת את הילד שלי לקרוא בישראל, אלא אם הוא היה מבקש. הבכור למד בעצמו בגיל שלוש. המרכזי ביקש, בעקבות אחיו, למידה מסוג מסוים וקיבל. הגברת הצעירה ממש מבקשת ומקבלת לפי מבוקשה. היחיד שקיבל משהו שלא לפי דרישה היה המרכזי (כדי לא לאבד עברית וכדי שתהיה לו מספיק אנגלית) ואני בטוחה לגמרי ששום "פילם" לא נשרף אצלו. אחרי שהיה לו את הבסיס הנחנו לו להתפתח עם זה לפי הקצב שלו.
הגברת מקבלת מנה יפה אבל בינתיים הביקוש עולה בהרבה על ההיצע כך שאיני דואגת.

האם לא עדיף שבגיל הצעיר הוא ישחק בבוץ/משחקי דמיון/ישרבט/יצייר מאשר ילמד/יקרא?
לדעתי עדיף שהוא יעשה מה שהוא רוצה. אני יכולה להעיד רק על הבית שלי - הילדים קוראים המון אבל הם המון בבית ואנחנו לא משפחה של חוגים בלי סוף (המממ... או בכלל).
אז נשאר המון זמן לכל דבר שהוא.
מציירים וגוזרים ומדביקים אצלנו הרבה יותר מדי לטעמו של השטיח האנגלי שלנו.
הילדים משחקים בינם לבין עצמם במשחקי דמיון שעולים על כל דמיון. גם משחקי קופסה זוכים ליחס מדי פעם.
יש כלי נגינה ויש בהם עניין לא מועט.
יש מזרון ענקי ופופים להוצאה עקבית ונחוצה של מרץ ורוח קרב, והם בשימוש רב, רב מדי, לדעת השכנים המתחרשים שלנו.
בוץ זה מחוץ לתחום. עד כאן.

אז הילדים אכן רובצים עם ספרים יותר מילדים אחרים שאני מכירה. אבל זה לא בא במקום שום דבר אחר שציינת אלא במקום מסכים. אין טלוויזיה, ואין אייפאד בשימוש חופשי. הם ילדים מסכנים ומקופחים שההורים שלהם מתנגדים למסכים ולכן מכוונים אותם, ברצותם בזמן איכות שקט עם עצמם - לקרוא ולכתוב.
זה מה שעושים בבוקר כשאחרים עוד ישנים. זה מה שעושים כשחוזרים מבית הספר ורוצים להוריד הילוך. זה מה שעושים בלילה לפני השינה. לפעמים זה מה שעושים בזמן הארוחות כשאין הורה שמעודד שיחה כי הוא בהכנת אוכל ושטיפת כלים.

לא יודעת מה דעתך על זה. לתחושתי האישית והמשוחדת לגמרי - יש אחלה איזון. אולי את, כאורחת, היית חושבת אחרת. דווקא הייתי שמחה לשמוע...
<ראי עצמך מוזמנת לאנגליה>

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 08 ינואר 2014, 00:21

אבל אם את יכולה לגבות את עצמך בגושפנקאות ולמצוא (או לגייס) פרטנר לנושא במקום העבודה שלך, תוכלי ליישם יותר את מה שאת מאמינה בו ועם פחות ראש בקיר...?
הייתי מספרת עוד, אבל זה לא מתקשר ל שם דף מתאים , כלומר, קצת מתנתק ממה שכיוונת אליו.
דנתי בכך בדף הבית שלי/ בבלוג. תוהה איפה יהיה מקום מתאים לדון בכך.
בינתיים בקצרה - המדריכה האחראית שלי מגבה אותי רעיונית, אבל אמרה שאין טעם להתעמת עם מחנכת או עם גננת שלא מאמינות בגישה, ולכן אני מתאימה את העבודה שלי לאיש הצוות שאנהי עובדת במקביל אליו. אם זו מישהי שפתוחה יותר לגישה שלי - אני נמצאת אתה במרחב יותר.
בכלל יש לי מחשבות לשנות כיוון בעבודה. בעז"ה אמורה ללדת לקראת תחילת אפריל ולצאת לשבתון בשנה"ל הבאה, ואז נראה.

אמא מלמדת

על ידי דנד_י* » 08 ינואר 2014, 00:07

דף מרתק.
האם כל זה לא בא בניגוד לדיעה של חוה בת חיים ?-
_אבא יקר, מה ברצונך ללמד את הילד? אותיות ? מספרים ? כתב ?
אם כך אתה חזק על חלשים אבל הטבע חזק ממך! תוך זמן קצר תגלה שאותיות ומספרים אינם ידע רלוונטי לילדה בת שנתיים . אתה תגלה שבזבזת זמן יקר של תקופת חיים ייחודית וחד-פעמית על דברים שהרלוונטיות שלהם רק מתחילה בעוד ארבע שנים . תגלה שלא הענקת לבת שלך כלום ותגלה שהזקת לה .
אתה לא מעניק לה גירויים כפי שאתה בצדק חושב שהיא זקוקה לגירויים – אתה חושף אותה ל"אור" ושורף את ה"פילם"._

ונניח ובית הספר של ילדכן היה מתוכנן להיות רגיל וישראלי, האם גם אז הייתן מלמדות אותו לקרוא מוקדם?

עעוד שאלה - אצלנו אני רואה שמי שלומד לקרוא שוקע בספרים ומשחק הרבה פחות, זה לא קורה לילדכם?

האם לא עדיף שבגיל הצעיר הוא ישחק בבוץ/משחקי דמיון/ישרבט/יצייר מאשר ילמד/יקרא?

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 06 ינואר 2014, 12:27

תפילה, בא לך לספר עוד?

לא רק לאנשי "באופן" ברור איזו למידה יעילה עבור ילדים
יש הרבה ידע שנצבר באקדמיה לגבי למידה ומוטיבציה. אני מכירה פסיכולוג חינוכי אחד שזה התחום שלו, ופעם הוא ביטא את התסכול שזה לא שאנחנו לא יודעים, זה שקשה לידע הזה לעבור מהאקדמיה לשטח, לכיתות.
אבל אם את יכולה לגבות את עצמך בגושפנקאות ולמצוא (או לגייס) פרטנר לנושא במקום העבודה שלך, תוכלי ליישם יותר את מה שאת מאמינה בו ועם פחות ראש בקיר...?

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 06 ינואר 2014, 12:05

תודה, תמרושרוש.

מה מתסכל אותך?
מתסכל אותי שלא רק לאנשי "באופן" ברור איזו למידה יעילה עבור ילדים, ועדיין אני צריכה להמשיך ללכת עם הראש בקיר.
בכל פעם שאני מצליחה לעבוד עם ילד מתוך תחום שיש לו בו שבריר עניין, אני מרגישה כזאת נחת, שזה ממש לעג לרש (ולא ברור אם הרש הוא הילד או אני. כנראה שנינו).

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 06 ינואר 2014, 00:11

יו, זה משהו שממש מיישמים עד הסוף? נשמע חלומי.
מי פחות, מי יותר :-) גם כאן יש הרבה לחצים ובעיות ומגבלות, אבל הכיוון הכללי הוא בהחלט כזה.

אל תטרחי עם הקישור, פשוט גגלי Hanen וגם It Takes Two To Talk

מה מתסכל אותך? (())

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 04 ינואר 2014, 22:09

אילו, נניח, היית נודדת לך לארץ אחרת, ועוברת להתפתחות הילד, עובדת עם ילדים בני 0-6 ומשפחותיהם, ועובדת עם הצוות שלך (יחד עם כל הסקטור) בגישת המשפחה-במרכז (Family-Centered Approach
יו, זה משהו שממש מיישמים עד הסוף? נשמע חלומי.

יש לך במקרה רפרנס למחקר שסיפרת עליו?
הקישור שצרפת לא עלה לי בינתיים. אולי אנסה בהזדמנות אחרת.

והרי זה לא שילדים פתאום משתנים וכל סגנון הלמידה שלהם משתנה מכפרגל ועד ראש בגיל שש. אבל הציפיות החברתיות מהם - ולכן, גם הציפיות הטיפוליות - משתנות באופן דרסטי כשבית הספר נכנס לתמונה.
וזה כמובן מוטעה לחלוטין באופן כללי אבל בייחוד כשמדובר בילדים המוגדרים בעלי צרכים מיוחדים, שקשה להם עוד יותר להתיישר אל מול הדרישות.

תודה שענית לי בפרוט. <גם אם התשובה מתסכלת...>

אמא מלמדת

על ידי תמי* » 04 ינואר 2014, 19:12

הדף מרתק. תודה לכן.
רוצה לספר שגם בישראל יש מקומות שקשובים ללמידה טבעית- בית הספר הדמוקרטי של בתי למשל.
עם זאת, גם אני מרגישה, שברגע שמדובר ביותר מילד אחד, מאוד מסובך ליצור את ההתאמה הזו. וגם- שאם יש סבלנות וכבוד לילד, לא נורא שלא הכל בא ממנו ולא הכל מתאים בול לטעמו. כשמדובר בילדים (ולא בתינוקות או פעוטות), עצם ההתגמשות יש בה לדעתי למידה חשובה. התגמשות - לפי קצב, צרכים ותחומי ענין של ילדים אחרים ( ולא רק אחים).

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 04 ינואר 2014, 16:30

נומאד, נתת לי הצצה לעתיד שלי :-)
יהיה מעניין מאוד לחוות את המורכבות של להתנהל עם למידה של שני ילדים במקביל.
בינתיים, משתדלת להכין את עצמי בתזכורות קטנות שיש לי שני ילדים, שעשויים להיות מאוד שונים זה מזה.

אמא מלמדת

על ידי אם_ילדה* » 04 ינואר 2014, 16:07

ומכך עולה, שהלמדה (על פי הגדרה שלי) לא חייבים "ליצור". לפעמים היא פשוט מטפטפת לתוך הסיטואציה באופן הכי טבעי שיש. הנקודה היא, שעדיין היה לך תפקיד בלמידה שלה. אם לא היית שם ולא היית מוצאת דרך מהנה להעביר אתה את הזמן - היא היתה לומדת משהו בכלל אחר.
טוב, זה עניין של הגדרה. אנחנו עושות אותו הדבר, אבל קוראות לזה בשם אחר (צילצול, אני בכיוון? (-: )
היא כמובן לומדת המון דברים בגלל סגנון החיים שלי. זה מה ומי שאני. יש כאלה שהיו מציינים שמות פרחים, לי אין הידע, אז זה לא בא לי באופן טבעי (ואין לי מושג יותר מדי בנושא בלי קשר). אפשר להגיד שהיא מפספסת בגללי, אבל נראה לי שאם אתעסק עם מה שאני לא עושה, החיים שלי יהיו סתם ריצה סביב הזנב.

וזה שאנסקולינג, או מעתה אמור למידה טבעית, היא בהכרח לא מובנית.
אני חושבת כמו צילצול -
אבל שוב, אפשר לשים לב למשהו. מי הוא זה שמעלה את הצורך בהבנייה או יוצר אותה. אם זה הילד, היא תהיה חלק מלמידה טבעית. ואם זה מגיע מבחוץ, ולא ממש מתקבל טוב , אז זו כנראה למידה אחרת.
זה מה שהבן שלך מעדיף, וטוב לו עם זה. זה הרעיון של למידה טבעית, לא? להיות קשובים למה שהילד זקוק, ולספק לו את האמצעים.
אני למשל מאוד לא כזאת. הבת שלי צעירה מדי בשביל לדעת מה העדפות שלה. או שבעצם כן, אני פשוט עוד לא מודעת לכך שאני כן יודעת?
צילצול, הבית ספר של הילדים שלך נשמע מדהים. איזה כיף שיש מסגרות שמתחילות להפתח לכאלה אפשרויות.
כרגע אין לי נסיון בתור הורה בנושא, אבל יש לי בתור ילדה. כשאני הייתי בבית ספר היה לי כמה מקרים, שנתנו לי אפשרות ללמוד עם חוברות בעצמי. מסקנה שלי, זאת הדרך שמתאימה לי. להקשיב למרצה, מורה, או סתם חברה, הרבה יותר קשה לי להתרכז, מאשר לקרוא את החומר. ואם אני מסכמת אותו בכתיבה אחוז גדול ממנו יישאר.
אני חושבת שהאיך זה חלק בלתי נפרד מהלמידה הטבעית. לתת לילד להחליט מה הוא רוצה ללמוד, ולשים לב טוב לאיך הוא רוצה לעשות זאת. אם הוא רוצה לשבת ארבעים וחמש דקות, לעשות הפסקת אוכל ולהמשיך עוד ארבעים וחמש דקות, זה עדיין בשליטתו, ולכן נשאר בהגדרה של הטבעיות. האופן הטבעי שלו.

נחזור לשפה רגע, אני חייבת לשתף אתכן עם משהו. זה מרתק בשבילי לראות כל התפתחות אצלה שבאה כתוצאה מלמידה טבעית.
אני אישה מאוד מנותקת. יש ימים שהילדה רואה רק אותי כל היום, ואת האבא שמצטרף באמצע או לקראת סופו.
אני מדברת איתה רק עברית. טוב, לא רק. מדי פעם נפלטות לי מילים באנגלית, או בשפה המקומית, אבל לא מתוך ניסיון ללמד, זה יוצא לי באופן טבעי.
השבוע היא שיחקה עם ילדה מקומית, ואני שומעת מהצד שהיא אומרת לה "רוצה לישון". היא לא רק יודעת להגיד את זה, היא יודעת למי להגיד.
עוד פעם היא הרגיעה אותי להמשיך לזרום עם החיים. מה שצריך לקרות, יקרה בזמן המתאים לו.

תודה על הדיון המעניין, כיף לשמוע מ/לקרוא אמהות שמתעסקות עם אותו נושא, שיש להן ילדים גדולים יותר משלי, ולכן יכולות לתת לי הצצה למה שמצפה לי {@

אמא מלמדת

על ידי nomad* » 04 ינואר 2014, 15:04

אני חושבת שזה מאד משנה כמה ילדים (בו זמנית) מנסים ללוות בלמידה הטבעית שלהם. את הבן הבכור ליויתי בתהליכי הלמידה הטבעית שלו, זה היה מרתק ונפלא עבורי, ואני חושבת שגם עבורו (בדומה לסיפור של תמרוש למעלה). עם הילדים שבאו אחריו (עוד שלושה) זה היה קצת שונה. קודם כל הייתי צריכה להשתחרר ו"לשכוח" את מה שלמדתי על מה שמתאים לבכור (וכמובן לא היה נכון לשניה והלאה), וללמוד מה מתאים לה, ואח"כ לתחזק בראש את המערך המרובע של מה מתאים לכל אחד, איך לענות לכל אחד, איזה מידע רלוונטי, ואיך להציג אותו לכל אחד, בהתאם לאישיות ולגיל. וגם היו אירועים של "למידה קבוצתית" פשוט כי נמצאים יחד, ואם נושא מעניין עולה, אז אני משיבה אם עולות שאלות, ומציגה מידע, ומציעה הצעות. אבל מכיון שכבר יש קבוצה, למי מכוונים את הליווי והלימוד? לאיזו תגובה מתייחסים אם מישהו מתעניין ורוצה עוד, ומישהו מתוסכל (כמובן שיש פתרונות, אני רק מעלה את המורכבות).
מכאו ברורה המורכבות והסיבוכיות של לימוד בכיתה של 40! ילדים, על ידי מורה שלא ממש יכולה להכיר אותם באמת. לא מפתיע שהמערכות נזקקות להבניה ומסגרת שמבוססת על איזה ממוצע. פתרונות יצירתיים במערכת, כמו שצילצול ספרה עליהם הם מעניינים ומרשימים, אבל עדיין זה רחוק מליווי למידה טבעית אחד-על אחד.

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 04 ינואר 2014, 14:55

תפילה לאם, אני מנסה להמשיך, למרות שאני קצת לא ממוקדת. מקווה שאתבהר עם הכתיבה.

איך מתיישבת הגדרת מטרות טיפול עם 'מספיק ילד, מבוגר תומך-למידה, וסביבה שממריצה את הלימוד, נותנת לו סיבה, הקשר, גירוי רעיוני או כלים לביצוע' ?
כשאת עובדת עם ילדים צעירים בגישה ממוקדת-משפחה, את מכירה בעובדת החיים שהטיפול האמיתי מתרחש בין המפגשים הטיפוליים, ולא במהלכם.
אז מה מטרת המפגש? לא לטפל בילד (כי אין מצב לשינוי אמיתי, בהשקעה של שעה בשבוע, ולפעמים פחות) אלא לתמוך באנשים שנמצאים אתו על בסיס יומיומי, ולעזור להם להשתמש בסיטואציות החיים היומיומיות כדי לקדם את מה-שזה-לא-יהיה שהמשפחה מוצאת לנכון להתמקד בו.
בגישה הזאת, מטרות הטיפול נקבעות על ידי המשפחה, בסיוע אשת המקצוע (שאמורה לעזור להם לחשוב על הנושא, להבין את הצרכים של הילד בקונטקסט המשפחתי ולהגדיר מטרות ריאליות), הכלים ואופן העבודה לקראת המטרות נקבעים בדיון משותף, והביצוע הוא עבודת צוות.

כל הטענה באנסקולינג הוא שילדים לומדים בחמש-מאות-מיליון מצבים יומיומיים, או פחות יומיומיים. מספיק ילד, מבוגר תומך-למידה, וסביבה שממריצה את הלימוד, נותנת לו סיבה, הקשר, גירוי רעיוני או כלים לביצוע (למשל, המדרגות).
והידע העדכני בהתפתחות הילד מתלבש בול על ההנחה הזאת.
לדוגמה: שהלימוד צריך להיות בקונטקסט של החיים האמיתיים, כי אם הילד לומד מיומנות כלשהי בחדר טיפולים מבודד, רוב הסיכויים הם שהוא לא יעשה העברה לחיים, או לכל הפחות יתקשה בזה, ויש צורך לעשות אתו גם את תהליך ההעברה.

או למשל: שכישורי תקשורת (כמו כל למידה, בעצם...) מתפתחים תוך כדי מגע עם אנשים משמעותיים, בקונטקסט שמשמעותי לילד ושמערב אותו רגשית. והתכניות הטיפוליות (למשל כל התכניות של Hanen שמאוד פופולריות פה, או Floortime) נגזרות מההנחה הזאת.

או למשל, החשיבות של תחומי העניין והרצונות של הילד. במהלך השתלמות אחת, המנחה הציגה לנו תוצאות של מחקר, בו אמרו להורים: תארגנו לעצמכם איזשהו פרק זמן יומיומי, שבו אתם מתפנים לשבת עם הילד ולעבוד אתו. את ההורים חילקו לשתי קבוצות. בקבוצה א' ההורים עבדו על תחום או מיומנות על פי בחירתם (לפי מה שהם חשבו שחשוב), ובשניה הנחו את ההורים ללכת אחרי הילד, לתת לו לבחור את הכיוון ואז לעזור ולתמוך בו כפי הבנתם.
בשתי הקבוצות הילדים התקדמו ורכשו כישורים, אבל ילדי קבוצה ב' התקדמו הרבה יותר והגיעו להישגים ניכרים יותר.

בקיצור, מהחווייה המקצועית שלי עולה שאנשי התפתחות הילד (טוב, נו, לפחות חלקם) ממש שרים בקול אחד עם האנסקולרים. תסתכלי בקישור שהבאתי - על הפסקה הראשונה הם מדברים על "למידה טבעית"! ההבדל היחיד ביניהם זה שאלה מתייחסים לילדים עד גיל שש עם צרכים מיוחדים, ואלה מתייחסים לכל הילדים באשר הם. והרי זה לא שילדים פתאום משתנים וכל סגנון הלמידה שלהם משתנה מכפרגל ועד ראש בגיל שש. אבל הציפיות החברתיות מהם - ולכן, גם הציפיות הטיפוליות - משתנות באופן דרסטי כשבית הספר נכנס לתמונה.

אמא מלמדת

על ידי אישה_במסע* » 04 ינואר 2014, 14:45

קוראת ונהנית.

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 04 ינואר 2014, 14:16

צילצול - אהבתי כל מילה שכתבת :-)
בקשר לקריאה - גם אצלנו הם מעודדים את הילדים וההורים לקרוא באופן סדיר, אבל לא מחייבים את זה.
הפידבק הוא תמיד חיובי.
כשהבן שלי זנח את המקראות והיומן, איפשהו באמצע השנה, לא שמעתי מהמורה מילה אחת של ביקורת (טוב, האמת היא שבמקרה שלו גם לא היתה שום הצדקה לביקורת, כי ממילא רמת הקריאה שלו גבוהה מהמצופה לגילו)

איזה תיאור מקסים של המשימות! ככה הייתי מתה ללמוד. למה אנחנו לא זכינו לזה??
כשראתי את זה נזכרתי במה שהמורה שלי לאזרחות היה אומר לנו: אין משמעות לחופש הבחירה אם אתה יכול לבחור בין חצילים, חצילים וחצילים.
אפשרות הבחירה במערכת החינוך הישראלית בימי (ושווה לזכור שאני כבר 10 שנים לא בארץ) היתה כל כך פאתטית - כאילו נתנו לנו לבחור בין חצילים מבושלים, חצילים מטוגנים וסלט חצילים בטחינה.
עשו כזה הו-הא מהיכולת לבחור מקצועות שונים לבגרות - ספרות 2 או 5 יחידות, גיאוגרפיה 5 יחידות או בכלל לא - ואף אחד לא שם לב שעדיין, לא היתה לנו שום בחירה בחומר הנלמד בתוך המקצוע הנבחר, בדרכי הלימוד, בקצב ובתזמון. ועוד ציפו שנהיה אסירי תודה!
טוב, זה היה הקיטור היומי, אפשר להמשיך הלאה. איל פאת, מת

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 04 ינואר 2014, 10:18

_איך מתיישבת הגדרת מטרות טיפול עם מספיק ילד, מבוגר תומך-למידה, וסביבה שממריצה את הלימוד, נותנת לו סיבה, הקשר, גירוי רעיוני או כלים לביצוע ?
זאת שאלה שהולכת ותופחת אצלי כחלוף שנותיי כקלינאית תקשורת במסגרות החינוך המיוחד._
אה, זה כי את ישראלית, ועובדת במערכת החינוך.
אילו, נניח, היית נודדת לך לארץ אחרת, ועוברת להתפתחות הילד, עובדת עם ילדים בני 0-6 ומשפחותיהם, ועובדת עם הצוות שלך (יחד עם כל הסקטור) בגישת המשפחה-במרכז (Family-Centered Approach), היית רואה שזה מתאים בול.
אמשיך אחר כך

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 04 ינואר 2014, 09:57

"הלמדה היא תפקידו, תרומתו או כל אינפוט מועיל של המבוגר [או האחר המשמעותי] בתהליך הלמידה הטבעית"
מצוין. אהבתי מאוד מאוד.
ואז זו יכולה להיות עשייה שהיא חלק מלמידה טבעית. אבל נראה לי שכן שווה לשים לב לכך שלפעמים זה עלול לנגוד למידה טבעית. ואיך יודעים? כי נוצר תסכול, בילד או במבוגר, כרמז לכך שמשהו לא מתאים.

למה נגזר מכך שכל מה שהוא לא בית ספר חייב להתנער מהבנייה באשר היא?
בהחלט לא נגזר. מסכימה בכל פה.
אבל שוב, אפשר לשים לב למשהו. מי הוא זה שמעלה את הצורך בהבנייה או יוצר אותה. אם זה הילד, היא תהיה חלק מלמידה טבעית. ואם זה מגיע מבחוץ, ולא ממש מתקבל טוב :-), אז זו כנראה למידה אחרת.

אתן לך דוגמה יפה משלך - גם באנגליה יש את מחברות הקריאה, אבל ממש לא חייבים לקרוא כל יום. מעודדים את ההורים לקרוא עם הילד לפחות פעמיים או שלוש בשבוע (לא זוכרת בדיוק כמה) ואין מקום למדבקות הישג, שמציינות כמה עברנו. והילדים אוהבים אותן מאוד.
בתחושת בטן שלי כאמא, לעשות משהו כל יום זה לא בדיוק חלק מלמידה טבעית, אלא אם זה בא מעצמו. ולעצור להתבונן בהישגים חסרי המשמעות שלנו (מה זה משנה אם עברו 25 ימים?) זה גם לא חלק מלמידה טבעית. החלק שמתחבר לי יפה הוא כאשר נוצר מן יומן כזה למזכרת של כל הספרים שקראנו ומה שחשבנו עליהם.

והנה יש לי עוד דוגמה יפה מהצד האנגלי (שמשקיע המון מחשבה בדברים כאלה, ונראה שבלי לקרוא לזה כך, מעודד מאוד למידה טבעית).
אצל הבן שלי למדו בשליש הראשון על האימפריה הרומית, למידה מתמשכת ומאוד מאוד חוויתית. הוא נהנה עד השמים. הצגות, כתיבה יוצרת, פעילות בחומרים ממוחזרים, מה שאת רוצה...
בתחילת השליש הוא קיבל שיעורי בית להגשה בסוף השליש לפני החופשה. קודם כל, אהבתי את זה שנתנו להם מחברת ענקית ולא בגודל סטנדרטית. שמי שצריך מרחב לציור וכתיבה בכתב יד גדול ירגיש בנוח. בפנים הודבקה טבלה עצומה עם עשרות משימות, מחולקות לפי צורות הלמידה שהן מייצגות. למשל: למידה לבד מול למידה עם אחרים, ציור ויצירה, כתיבה, מחקר, דמיון ועוד ועוד. והסבירו לילדים למעלה שכל צורות הלמידה טובות באותה מידה שיבחרו לעצמם איזה משימות הם רוצים לעשות כדי ללמוד עוד על הנושא.
בכל צורת למידה היו חמש משימות שונות שיקבלו ניקוד שונה לפי מידת הקושי והזמן שנדרש להן. הילדים נדרשו להשלים עד סוף השליש מינימום של 20 נקודות במשימות, שזה ממש כלום עם כלום.
החלק שבו זה לא טבעי הוא שהמורה בוחרת את הנושא.
החלק הטבעי הוא שממש את כל השאר הילד בוחר. כולל זה שאמרו להם שמי שרוצה יכול להמציא לעצמו משימה וללמוד משהו בנושא לפי רצונו ומה שנגיש לו.
אז היה שם כבוד עצום לדרכי למידה שלרוב נחשבות "נחותות" במסגרות כאלה, והיה שם מבחר אינסופי ומרתק של רעיונות ללמידה בסביבות שונות והקשרים שונים, והיה שם עידוד להתנסות בדברים חדשים (כתבו לילדים את זה - נסו לבדוק אם מתחשק לכם ללמוד בדרך שונה מזו שבאה לכם בקלות) ובאופן כללי - היתה תחושה שהמבוגר, המורה, לא מתערבת כאן בכלום חוץ מאשר בחירת הנושא. משהו פתוח ורחב ומאפשר ומזמין.
וזה באמת היה כיף גדול. המורה עברה על המחברת וכתבה הערות מקסימות שמביעות עניין במה שהילד עשה ומעודדת אותו להמשיך לחקור.

אז מצד אחד, אם לחזור לנושא החשוב שהעלית - הבנייה - היא יכולה להתרחש בלמידה ביתית. ומצד שני - גם ללמידה הבית ספרית לא תזיק קצת פחות הבנייה, וזה בהחלט אפשרי אם מישהו משקיע בזה מחשבה.
ואצל הבן השני אני רואה את זה גם במערכת השעות. קודם כל - אין מערכת שעות :-)
המורה מחליטה ככל שהיום זורם מה מתאים לילדים. ומעבר לזה, יש המון זמן חופשי מהבנייה. אם המורה עובדת עם קבוצה קטנה של ילדים על קריאה, השאר יכולים הרבה פעמים לעשות מה שבא להם לפי בחירה, כולל לצאת החוצה לחצר עם עוזרת הוראה. כשרוצים לעשות משהו פחות מובנה בבית הספר זה לגמרי אפשרי. כאמור, צריך לרצות בזה, ולהיות מוכנים לשחרר קצת את החבל של המשמעת וההישגים...

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 04 ינואר 2014, 09:34

וואו, כמה תגובות!
תודה לכולן :-]
אה, כן, וסליחה על טעויות ההקלדה. יש לי מחשב (נייד) חדש ועוד לא רגילה למקלדת שלו.

_תמרוש, לזה את קוראת הלמדה???
זה לחלוטין למידה טבעית בעיניי._
נו?
לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "הלמדה" (עכשיו שיצרנו מונח חדש, בואו נריב על המשמעות ;-)) אבל גם בעיני מה שהתרחש שם היה הזיקוק של למידה טבעית.
יודעת מה? בזאת הריני מתנדבת להגדיר את "הלמדה" (בניגוד ל"הוראה" ביתספרית) כך:
"הלמדה היא תפקידו, תרומתו או כל אינפוט מועיל של המבוגר [או האחר המשמעותי] בתהליך הלמידה הטבעית"
יש?

עכשיו, אני רוצה לנפץ עוד מיתוס של סתירה-כביכול.
וזה שאנסקולינג, או מעתה אמור למידה טבעית, היא בהכרח לא מובנית.
זה שבית הספר נורא מובנה אנחנו יודעים.
שיעור קריאה, שעירוכתיבה, שעור אמנות, הפסקה וכו'.
אבל למה נגזר מכך שכל מה שהוא לא בית ספר חייב להתנער מהבנייה באשר היא?
הבן שלי, לצורך הדיון, אוהב מאוד דברים מובנים. סדר וארגון זה אצלו בנשמה. כלומר, סדר משל עצמו ;-) (שכולל, כמובן, לפזר את כל הצעצועים על השטיח, והמדף העליון בכוננית שלו זה משהו שכואב לי בעיניים לראות). הוא מבנה את עצמו בדרכים שונות, ושש להבניות מסוימות שמוצעות לו על ידי בית הספר או על ידי. למשל: בשנים הראשונות בביה"ס הזה אין שעורי בית, אבל יש מקראות, וההורים מתבקשים לקרוא מדי יום עם הילד. יחד עם המקראות יש יומן קריאה, שבו את רושמת את היום, התאריך, מה קראתם ואיזשהו פידבק שהיה לילד על הספרון. למשל, האם זה היה מצחיק, עצוב, מעניין... יש גם מקום לסמיילי (שמסמן האם לילד היה קל או קשה לקרוא) ומספר סידורי.
כל 25 ימים יש ביומן מקום מיוחד למדבקת פידבק-חיובי בסדנון "כל הכבוד! הגעת ל- 50 / 75 / 200 הקראות!"
ובמשך חודשים דידי היה מורעל לחלוטין על היומן הזה, ומילא אותו בדקדקנות ובשקיקה.
ואני לא היססתי לגנוב מהם את הרעיון ולייסד גם יומן קריאה בעברית, על אותו קונספט.
כי זה עבד.
(לילד הספציפי הזה, למשפחה הזאת, לגיל הזה, לכמה חודשים בשנת 2013. אני לא מנסה למכור את הרעיון קטגורית, ברור?)
יש ילדים, ויש מבוגרים, ויש זמנים ונושאים שבהם הַבְנָייה תומכת בלמידה הטבעית ועונה על הצרכים הטבעיים של הלומד.

אני לא יצרתי הלמדה, כמו שכתבתי מקודם, פשוט העברתי איתה את הזמן. מצאתי לנו משהו מעניין עד שנגיע הביתה.
ומכך עולה, שהלמדה (על פי הגדרה שלי) לא חייבים "ליצור". לפעמים היא פשוט מטפטפת לתוך הסיטואציה באופן הכי טבעי שיש. הנקודה היא, שעדיין היה לך תפקיד בלמידה שלה. אם לא היית שם ולא היית מוצאת דרך מהנה להעביר אתה את הזמן - היא היתה לומדת משהו בכלל אחר.

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 03 ינואר 2014, 01:11

תמרושרוש, אמנם זה חורג מהנושא שהגדרת לדף, אבל בכל זאת קשור, ולכן אשמח אם יתאים לך לסטות גם להיבט הזה (או לפתוח דף נוסף...):

מעניין אותי מאוד לקרוא את עמדתך ויותר מכך את פעלך כ"מלמידה" מתוקף תפקידך כאשת מקצוע, שתפקידה "לתקן" ילדים, כמו שאמר לי פעם אבא אחד לחרדתי.
איך מתיישבת הגדרת מטרות טיפול עם __מספיק ילד, מבוגר תומך-למידה, וסביבה שממריצה את הלימוד, נותנת לו סיבה, הקשר, גירוי רעיוני או כלים לביצוע ?
זאת שאלה שהולכת ותופחת אצלי כחלוף שנותיי כקלינאית תקשורת במסגרות החינוך המיוחד.

אמא מלמדת

על ידי אם_ילדה* » 02 ינואר 2014, 23:11

אנסקולינג לא מבטל לימוד, או הלמדה
נכון. אבל איך שאני רואה את זה הוא כן מבטל את :
_אני חושבת שהיה פה רגע של התגלות, וזה של כל הדברים הנפלאים שהיו יכולים לקרות אלו היה לי עם הילד שלי את אותו הזמן שהיה למורה שלו - לאן היינו מגיעים?
להרבה פחות "תוצרת", כמובן,_
אני אישית לא ממהרת לשום מקום. יותר או פחות "תוצרת", זה הסגנון שאני אישית נמנעת ממנו.

תמרוש, לזה את קוראת הלמדה???
את מתארת בעצם את מה שאני עושה עם הילדה כשאנחנו עולות במדרגות, או סופרות אצבעות אני עם והיא על המנשא.
הילד שלך למד לזהות את הצורה של המספרים בלי ששמת לב לכך. אני המומה לגלות שהבת שלי מבינה את הרעיון של הספירה עצמה.
אני לא יצרתי הלמדה, כמו שכתבתי מקודם, פשוט העברתי איתה את הזמן. מצאתי לנו משהו מעניין עד שנגיע הביתה.

אנחנו מאוד דומות בזה, אז איך שהסברת את עצמך פשוט תקף גם לגבי
צילצול כבר קלטתי שאת אלופה בזה, (-: (קראתי את הדיונים על הפוליטיקה). הכוונה של שתינו דומה, אין ספק.
אז אני מחזיקה בעמדה שהיא טובה בעיניי, ובכך (לדעתי) מקדמת אותה בעולם, כי אני מדברת עליה ומנכיחה אותה, אבל בפועל מקיימת אותה כפי שמתאים ומסתדר עם כל שאר האמונות שלי והצרכים שלי ושל שאר בני הבית. ולפעמים זה אומר לא לקיים אותה. תקופתית או בכלל.
אין ספק שאני גם עושה את זה לפעמים. אבל אני לא חושבת שאני מקדמת משהו עם זה.
כמו הדוגמה שנתתי על הבגדים.
אני לא מאמינה שבגדים עושים את הבן אדם, אני חושבת שאם לא הייתי "נשברת" ו"מתלבשת", ועדיין משדרת ביטחון וכבוד בפגישות זה יהיה הרבה יותר חיובי לעולם, מאשר שאני הולכת בתלם כמו כולם.
נראה לי שלפעמים לדבר ולא לעשות, יכול דווקא לעשות הפוך. זה יכול ליצור עוד יותר התנגדות.

אמא מלמדת

על ידי תפילה_לאם » 02 ינואר 2014, 22:32

איזה סיפור מהמם!

אמא מלמדת

על ידי תמי* » 02 ינואר 2014, 22:15

מרתק. מחכה - בסבלנות (-: - להמשך

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 02 ינואר 2014, 17:01

תמרוש, לזה את קוראת הלמדה???
זה לחלוטין למידה טבעית בעיניי (שמת לב באיזו מהירות שיא אני מיישרת קו עם כל מושג שאת מציעה? חצי חוט שדרה אפילו אין לי :-) )
ומהסוג המשובח, אם אני מתעקשת על פירוט העמדה שלי :-D
(מצחיק אותי שלמעלה הצעת אפשרויות תיוג ואחת מהן היא - דף וכחני. את נשמעת כמו אמא מדהימה כזו... על מה כבר נתווכח איתך?)

אמא מלמדת

על ידי תמרוש_רוש » 02 ינואר 2014, 14:12

יאללה, פוסט על הלמדה, ואחר כך אלך.

טוב, אז הכל התחיל בגיל שנה וחצי של הבכור. שם היה המפץ הגדול.
אבל לפני כל מפץ יש גם טרום-מפץ... טרום המפץ שלנו היה שהתינוק שלי שם לב למספרי הדירות שעל קיר הבניין בכניסה שלנו (5,6,11,12), וכל פעם שהגענו הביתה הוא היה מצביע עליהם, ואני הייתי אומרת לו את המספרים.
שגרה שחזרה על עצמה המון פעמים. כמעט טקס. אנחנו מגיעים הביתה, הוא מצביע, אני אומרת (היתה לי דילמה משעשעת עם המספרים הדו-ספרתיים, האם להתייחס למספר או לספרה. כלומר האם להגיד לו 12 או 1 ו- 2? לא נראה לי שהייתי עקבית במיוחד), הוא מחייך ואנחנו עולים הביתה.
כיוון שהינו אז בקטע של שפת סימנים, או יותר נכון שפה נתמכת-סימנים, אז גם הייתי מסמנת עם האצבעות.
אחר כך הוא גם גילה שהמספר 5 מופיע גם על דלת הבית שלנו - אותו מספר כמו על הקיר למטה! איזה יופי.
לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות, למעשה בקושי שמתי לב שאנחנו עושים את זה.
ואז....

יום אחד אנחנו עולים מהפארק (שנמצא במין בקעה), ודידי שם לב שהבית הראשון בקצה הרחוב שמוביל לפארק הוא מספר חמש.
היתה ספרת 5 גדולה ומפוארת על תיבת המכתבים.
איזה יופי! הוא מצביע על התיבה בחיוך. 5! (מסמן עם האצבעות)
נכון, אני אומרת לו. חמש, כמו בבית שלנו.
ואז אני אומרת לו: רוצה לראות עוד משהו?
בטח שהוא רוצה. אז אני מובילה אותו ארבעה מטר ימינה, אל פח המחזור של הבית (שגם הוא נושא את מספר הבית), ואומרת לו: תסתכל. עוד חמש.
פוייייינננגגגגג!
אאוריקה.
חצי שעה נשארנו שם. אולי אפילו יותר. דידי רץ אל תיבת הדואר, הצביע על המספר וצהל: "חמש!" ואז אץ-רץ אל פח הזבל, הצביע על המספר וצהל: "חמש!" ובחזרה לתיבת הדואר, וחוזר חלילה, שוב ושוב ושוב...
בסוף הוא התעייף, נשאר קצת ליד תיבת הדואר, ואז שם לב למילה Letters שהיתה כתובה עליה, והצביע על אחת האותיות, והסתכל עלי בציפייה.
אז עניתי לו. זה לְ. לְלְלְלְלְלְללל.
הצביע על אות נוספת.
אה, זה רְ. רְרְרְרְרְרְררררר
וזה? הוא שואל.
סְ. אני אומרת לו. סְסְסְסְסְססססססססססססססססססססססססססססס
הוא מאוד אהב את ה- ססס.
וחזר אחרי על כל הצלילים.
[בסוגריים: כן, אמרתי לו את הצלילים. לא את שמות האותיות. בהשראת מונטסורי והשכל הישר]

בקיצור, פתאום אני קולטת שהבנאדם אוטוטו יתחיל לזהות וללמוד אותיות. באנגלית. ושכל הולם כולו, כלומר מסביבנו, הוא מגרש משחקים אחד גדול ללימוד אנגלית, עם מיליוני-ביליוני אותיות ומילים בכל חור ובכל מקום, תיבות דואר ותמרורים ותחנות רכבת ושלטי רחוב וחנויות ומה לא - ושום דבר בעברית.
האליעזרית-בן-יהודאית דה מיקולו שבי נכנסה ללחץ רבתי.
משתדלת לשמור על העשתונות, ולזכור שהילד הוא עולל, ושהחיים הם משחק, ושלא תעזי להעיק עליו, את שומעת?! - הגענו הביתה ושאלתי אותו, בנימה הכי אגבית שיכולתי להפיק, האם הוא רוצה לראות את הצלילים של השם שלו.
בטח רצה.
אז אמרתי לו: טוב תיכנס לאמבטיה, אני אכין את זה.
וניכסתי את קצהו של מזרון טיולים, אתם יודעות, הדקים האלה מגומי שטוח, וכזרתי ממנו את אותיות השם, והכנסתי אותן לאמבטיה, וכל אות, לימדתי אותו את הצליל שמתחבר אליה.
הוא מאוד אהב את י', כי ציפצפתי את החיריק בקול גבוה כזה.
והוא מאוד נהנה לשחק אתן באמבטיה, ולהציף אותן במים, ולהצמיד אותן לקיר, ולכרסם אותן פה-ושם (הרבה לא נשאר מהן כעבור ששה חודשים...), וכשראיתי שהוא שמח עלה במוחי רעיון אמהי-נבזי-גאוני מאין כמוהו.
כי, אתן יודעות, בתור פעוט נורמלי בן שנה וחצי, הוא אמר "אבא" בלי חשבון (כלומר "בא"), אבל "אמא" - יוק.
כל ההווייה שלו היתה רווייה בי, אבל להגיד "אמא", או חצי אמא, או משהו - מה פתאום? הוא הכחיש כל קשר.
אבל באותו יום באמבטיה, אמא רבת המזימות והתחבולות אמרה לו: רוצה לראות עוד משהו?
נו, בטח שהוא רצה.
אז מהר-מהר גזרתי לו את האות מ', גדולה ויפה, ואמרתי לו: תראה, מה.
הוא הסתכל.
מה, אמרתי.
מה, הוא אמר.
נכון!! אמרתי לו. מה כמו אמא!
ואז הוא הסתכל עלי בעיניים, וחייך כמי שנפל לו האסימון, ואמר לי: "מא!"
כן!! מא! אמא!
מא!!
או, איזה אושר.

וכך זה התחיל:
א. הבן-בלייעל הזה למד לקרוא לפני שלמד לדבר (טוב, לא ממש, אבל עובדה שמאותו יום הוא אמר אמא)
ב. ואני זיהיתי ללא ספק את מה שחשבתי עוד קודם: שיש לו ערוץ למידה חושרלולה ויזואלי
ג. ומאותו יום, העולם פשוט התפוצץ ממספרים. מספרים, מספרים, מספרים. לכל מקום שאליו הוא פנה - הוא ראה מספרים, ועוד מספרים, ועוד ועוד מספרים. והוא הצביע עליהם, וסימן אותם, וגילה עוד ועוד ועוד ולא התעייף מזה איזה חצי שנה לפחות. זה היה מדהים. יום אחד אביגדור חוזר אתו מהסופרמרקט, ואומר לי: את לא תאמיני כמה מספרים יש ברחוב שלנו. על הבתים ותיבות הדואר ופחי האשפה ולוחיות הרישוי של המכוניות כבר ידענו, אבל מה עם תחנת הרכבת והתמרורים והמדרכות ועמודי חשמל ו- לא תאמיני - יש מספרים על מכסי הביוב! וגם אותם הוא מנה והצביע וסימן.
פעם אני הייתי איפשהו ואביגדור לקח אותו בטיול בעגלה, בתקווה שיירדם צהריים, ומה מתברר? הילד לא הפסיק לציין את מספרי הבתים. הכל היה בסימנים, לא במילים, אז אבא שלו לא שם לב בהתחלה, אבל פתאום הוא רואה על המדרכה את הצל של היד של דידי. מסמן. שמונה, שש. שמונה, ארבע. שמונה, שתיים. שמונה, אפס. שבע, שמונה... כל בית ובית. היי, הוא נאלץ לומר לו, עכשיו מספיק לסמן מספרים. עכשיו פשוט תשב... ותנסה להירדם :-)

יאללה, סוף. להתראות בפוסט הבא.

אמא מלמדת

על ידי ציל_צול* » 02 ינואר 2014, 13:50

הבן שלי אוהב את הדפים האלה והם משעשעים אותו. הוא שמח במה שיש ורוצה עוד. אני משתדלת לכוון לטעמו ואני חושבת שזה די מצליח לי.
Say no more

אני שותפה מאוד לתחושה הכללית שלך. בשנה שעברה עוד היינו בחינוך ביתי. השנה כל הילדים במערכת הציבורית (המעולה, יש לציין, אפילו תחת העין הסופר ביקורתית שלי) והם פורחים. גם אני לא מתחרטת על הבחירה הזו ורואה בה, כרגע לפחות, יתרונות משמעותיים.
כמו שיכולה להיות למידה מצ'וקמקת והלמדה מצ'וקמקת בחינוך הביתי (ומי כמוני יודעת...) כך יכולה להיות למידה נפלאה בחינוך הציבורי, ובהחלט אין חובה קדושה שהיא תקלקל את כל מה שהילדים לקחו מהשנים שלהם בבית. לפעמים זה אפילו להפך. הם יודעים לקחת מהמערכת את תמצית הטוב שלה וגם מביאים למערכת את תמצית הטוב של עצמם. קיבלנו על זה פידבקים מתפעלים ומופתעים מכל המורות כאן.

(())

חזרה למעלה