רוצה להיות האני הזקופה

[אנונימי]

דפים למעקב ב-מה חדש:
מציאת הכוחות הפנימיים וחזרה לעצמי דף בלוג

[רוצה_להיות_האני_הזקופה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דף בית אישי

אני בת 37 ,נשואה, אמא לשניים
עוברת תהליך פנימי ורוצה מקום לשפוך בו את המחשבות...

[רוצה_להיות_האני_הזקופה*]

גדלתי בקיבוץ בלינה קבוצתית, עם הורים ששמו את רצון המערכת הקיבוצית וריצוי האנשים בה לפני הרצונות שלי
חוסר הפרטיות וההרגשה שאני חשופה לכל הסביבה בכל רגע ורגע, גרמה לי להתכנס עמוק פנימה, ולהמנע מכל הבאת רגשות.
היום אני מחפשת את הדרך לזהות את הרצונות שלי, לעמוד על שלי מול אחרים ובעיקר איך להיות יותר שלמה עם עצמי , לחוות שמחת חיים ופתיחות, ולהיות מאושרת.

---

זכרונות מהילדות:
בגן, בגיל 5 בערך, בשעת ההשכבה סיפרו סיפור לפני השינה, כל ערב הורה אחר, היה הורה אחד קצת מפחיד,שסיפר סיפורים מפחידים, ביקשתי מאבא להגיע לגן אחרי שעת הסיפור,
משמע להישאר עוד קצת בבית כי הסיפורים מפחידים אותי, התשובה שלו היתה: אי אפשר להגיע יותר מאוחר זו השעה שכולם הולכים לגן, את לא חייבת להקשיב לסיפור ,את יכולה ללכת למיטה בלי סיפור.
זוכרת את עצמי שוכבת במיטה, כשכולם מקשיבים לסיפור, ויודעת שאין בעולם הזה מי שיתמוך בי , שיהיה שם בשבילי, שבשבלו אני אהיה תמיד מספר אחת - תחושת בדידות עצומה.

בכיתה ו' בהצגה כיתתית מול ההורים, שכחתי את המילים לתפקיד שלי, והתיישבתי כועסת ומאוכזבת מעצמי בקצה הבמה, באמצע ההצגה, סירבתי להשתתף בהמשך ההצגה.
לאחר ההצגה באה אמא והסבירה לי שהרסתי את ההצגה לחבר הקיבוץ שלקח על עצמו לכתוב אותה ולביים אותנו, ושאני צריכה לכתוב לו מכתב סליחה...!
שום מילת תמיכה בי לא הייתה שם, רק מסר עקום שהרגשות שלו יותר חשובים משלי.

אני תאומה זהה, רוב חברי הקיבוץ לא הבדילו ביננו , ולכן פשוט קראו לשתינו בשם אחד שהמציאו ,שהורכב מחלקים משמותינו ביחד. הם תמיד אמרו X ,Y מה זה משנה אתן שתיכן נראות אותו דבר...

---

לפני ארבע שנים עם לידת בתי הבכורה חזרתי לקיבוץ, אחרי עשר שנים בחוץ, בעלי מאוד רצה ואני הסכמתי לתקופת ניסיון.
כיום מערכת החינוך בקיבוץ היא מעולה, יש לה את כל היתרונות (גננות ומטפלות שאני מכירה אישית, קבוצת ילדים שממשיכה ביחד כל הדרך מגיל אפס), ללא החסרונות (לינה קבוצתית כבר לא קיימת,
ויש הרבה יותר מקום וכבוד לדרכו האישית והמיוחדת של כל אחד)
היום אנחנו כבר חברי קיבוץ ,בונים פה בית, ולא חושבים לעזוב.
ההורים שלי מפצים כסבים על כל מה שלא עשו כהורים. ולא הייתי רוצה לגדל את ילדי במקום אחר.
אבל זה גובה ממני מחיר, זה מחזיר אותי להיות הילדה הכפופה שהייתי.
ואני כל כך רוצה להיות האני הזקופה!!!!

[פלוני_אלמונית*]

מקשיבה לך..

[קוראת*]

גם מקשיבה לך. נשמע מאוד זקוף מה שאת עושה. מחבקת אותך בהערכה אפילו שלא מכירות.

[רוצה_להיות_האני_הזקופה*]

אוף. ארוחת ערב אצל חברים בתוספת זוג חברים שהיא בת כתתי. יצאתי עם הרגשה לא טובה, שאני קטנה ,לא ניראת, חסרת ערך, ועם גוש דמעות חונק בגרון.
שתיהן דיברו וקישקשו וזרמו, ואני הרגשתי לא שייכת.
מתקבצים סביב השולחן לאכול, אני כבר שמה שניצל בצלחת של הילדה, ואז מסתבר שהם עושים קידוש...
מרגישה טמבלית,ומנסה להסביר לילדה שתחכה רגע עם האוכל.
אכלתי מהר, תוך רבע שעה, ואז הסתובבתי ליד הקטן, רצה שאהיה איתו, בדיוק כל הילדים קמו וכל שאר המבוגרים התיישבו.
אחרי משהו שנראה כמו נצח (בטח 20 דקות), אני קולטת שאני שוב לא שייכת - תקועה פה עם הקטן , ועל הדרך גם פותרת בעיות לשאר הילדים
והם כולם יושבים משוחחים,רגועים. מרגישה חוסר אונים.
אומרת לבעלי שאני הולכת רגע הביתה, הולכת מנסה לנשום עמוק ולהגיד לעצמי שזה בסדר מה שאני מרגישה.
חוזרת - מושכת את הזמן עד שהולכים, המחנק בגרון נשאר....

[גל_של_אהבה*]

קוראת אותך.

[חילזון_מנוקד*]

קראתי והזדהתי, למרות שאני לא בת קיבוץ, אבל תחושת הבדידות וחוסר השייכות מוכרת לי מאוד, לא מול משפחתי, אלא בעיקר בארועים חברתיים.
רוצה לשתף אותך בתובנה שהגעתי אליה לא מזמן, עדיין מתחבטת איך לנסח אותה בבהירות ועם דיוק כך שתסביר בדיוק את מחשבותיי, הנה נסיון:
אני איני הבבואה שמשתקפת בראי, אני איני המחשבה שמתרוצצת לי בתוך ראשי - אני היא מה שאני משדרת כלפי חוץ.

מקווה שזה נותן לך חומר למחשבה

[רוצה_להיות_האני_הזקופה*]

חילזון -תודה על מה שרשמת
אני חושבת שכך חייתי רוב חיי,
שמה מסכה על הפנים ומשדרת שהכל בסדר, אבל כל הזמן מפחדת מהרגע בו מישהו יגלה שזו מסכה ויחשוף את האני האמיתי...
בזמן האחרון אני מודעת לזה ,ולא רוצה להמשיך ככה,
רוצה להיות אני שבפנים ,גם כלפי חוץ. בלי פחד ומתוך אהבה עצמית. לקבל את עצמי כמו שאני ולהרגיש טוב עם עצמי.

[רוצה_להיות_האני_הזקופה*]

תודה לכל מי שקוראת ומקשיבה!
זה נותן לי הרגשה טובה, פחות בלתי ניראת ויותר בעלת ערך.

[אישה_במסע*]

גם אני קוראת פה, ולפחות מנסה להקשיב, כמיטב יכולתי. פשוט אין לי מה לומר.

[שלולית_י*]

קראתי והזדהתי, למרות שאני לא בת קיבוץ, אבל תחושת הבדידות וחוסר השייכות מוכרת לי מאוד, לא מול משפחתי, אלא בעיקר בארועים חברתיים.
כל מילה.

נשמע שאת לגמרי בדרך להיות זקופה. בעצם את כבר זקופה.
זה שחזרת ואת גרה באותו מקום - שם אותך בהתמודדות מאד אמיצה שפעם לא יכולת לעמוד מולה והיום את כן.
אני חושבת, מלקרוא אותך, שכל מפגש כזה, שמחזיר אותך אחורה, מנקה עוד רובד, ועוד רובד, ועוד, ולא לאט מוחק את כל הדמעות החנוקות שהיו בך פעם ושאז לא יכולת לבכות.
את חזקה.

ובנימה אישית: בתיכון הייתי ילדה דתיה קטנה וחלשה. קצת תמימה והרבה בודדה, אפס יכולת חברתית, קטנה ונירפת. חסרת אונים כזו.
היום אני 180 מעלות משם.
ועדיין, מבשך שנים, כל פעם ששמתי חצאית, זה אוטומטית החזיר אותי להיות הילדה ההיא, מגיל 16. אני עדיין שונאת חצאיות באמצע השבוע (בשבת לובשת שמלה, זה חלק מלהרגיש מלכה..) אבל אם יוצא לי ללבוש משהו שיכול להתפרש בטעות כדתיה - אני כבר לא במקום ההוא. כנראה בפנים התחזקתי מספיק, החצאית כבר לא שמה אותי שם יותר.
אני חושבת שהקיבוץ בשבילך הוא מה שהיתה החצאית בשבילי. מתנתי לך: שתדעי שבסוף זה עובר. תהליך מבורך את עושה, וכל יום מנקה ממך עוד ועוד שכבות, עד שבסוף יום אחד תגלי שזה כבר לא מפעיל אותך יותר.
וזהו.
איזה אומץ.

[אינטו_איציה*]

קוראת...

[חילזון_מנוקד*]

זקופה (או איך לקרוא לך...? רלה"ה.. חח), אני מבינה למה הבנת את דברי כך, כאילו אני ממליצה לך לא להיות את, אלא משהו אחר, אבל אני אומרת בעצם בדיוק ההפך -
אני אסביר לך על עצמי, כי אני לא בטוחה שאת מרגישה כמוני - חוסר בטחון בעצמי ובמה שאני שווה זה משהו פנימי...משהו שהופנם כבר כל כך עמוק שזה מרגיש לי פשוט אני. אני מאמינה בזה וזה מנתב לי את החיים לכיוון מסויים.
וכמובן שאני רוצה לשנות את זה. אני מנסה להתחיל להאמין שאני כן שווה ! שיש לי ביטחון! שאני בסדר גמור!
אז אני מתחילה להאמין לזה..מתחילה להתנהג ככה, להיות זקופה כדברייך, ואז אני מקבלת פידבק מהסביבה, אנשים פתאום מתייחסים אלי אחרת, כאילו אני באמת שווה משהו, פתאום אני מסתכלת על עצמי מהצד ואני רואה את עצמי בעלת ביטחון, בטוחה בעצמי, חייכנית, חברותית. וככה גם אחרים רואים אותי. הם לא יודעים שזה משהו שאני מנסה, משהו מכוון, שזה דורש מאמץ. הם פשוט רואים בחורה בטוחה בעצמה. קודם הם ראו בחורה שקטה...חסרת ביטחון...מסיתה את המבט במבוכה...והיום כבר לא. ואני לאט לאט מתחילה באמת להאמין לזה. אז כשאני רואה את עצמי מהצד בטוחה וחזקה זה מחזק אותי מאוד ומעודד אותי...וככה זה ממשיך..וממשיך...

[שחף_אהובי*]

זקופה,
הרגש הזה שאני קטנה ,לא ניראת, חסרת ערך בא מ"כיסים" שנשמרו בהם רגשות של הילדה שהיית, והם רגשות של ילדה, כלומר גולמיים ומאוד עוצמתיים, עם עוצמה שיכולה להיות משתקת ממש.

אני מזדהה עם הרצון להפסיק עם המסכות. יש לי הרגשה שזו תכונה מאוד קיבוצית, שמה מסכה על הפנים ומשדרת שהכל בסדר - הרי ככה גדלנו - ובאמת זה עובד יפה מאוד בשלבים מסוימים. אבל יש מחיר.

אני מצאתי שהאתגר הוא לאפשר לרגשות להעלות ולא לברוח מהם. שזה נורא קשה, גם בגלל שאולי את כבר מתורגלת להחניק ולהעמיד פנים שהכל בסדר, וגם באמת בגלל שאלו רגשות מפחידים בעוצמה שלהם. אבל ללמוד לזהות שאלה לא הרגשות שלך, אלה הרגשות של הילדה שהיית.
וללמוד לחמול עליה.

באופן אישי היתה לי ממש "קפיצת מדרגה" כשהפנמתי את ההבדל בין "אהבה עצמית", "רחמים עצמיים" ו"חמלה עצמית". כשהילדה הכפופה צצה החוצה, קשה להרגיש אהבה עצמית, וזה בסדר. אבל אם אני מתבוננת ברגש "הכפוף" הזה בחמלה, בלי רחמים עצמיים אבל גם בלי לשפוט את עצמי שהנה אני שוב לא שייכת_ ואני _תקועה וחסרת ערך.
במקום זה משהו כמו: הנה הילדה שהייתי פעם מרגישה שוב לא שייכת, תקועה וחסרת ערך, ואני, מתוך הזקיפות שלי, מזהה אותה ומזדהה איתה בחמלה, ומתוך הזקיפות שלי אני יודעת כמה היה לה קשה, ואני יכולה לנחם אותה.


(מקווה שזה מובן, יש לי הרגשה שכתבתי קצת קריפטי)

[תמרול_ה*]

במקום זה משהו כמו: הנה הילדה שהייתי פעם מרגישה שוב לא שייכת, תקועה וחסרת ערך, ואני, מתוך הזקיפות שלי, מזהה אותה ומזדהה איתה בחמלה, ומתוך הזקיפות שלי אני יודעת כמה היה לה קשה, ואני יכולה לנחם אותה.

או, להביט בילדה הלא נראית הזאת, ולראות איך היא אנושית כל כך, ושיש לה מקום בעולם הזה. לגמרי.

[רוצה_להיות_האני_הזקופה*]

איזה אומץ.
ישבתי בחוץ, הסתכלתי מסביב, ןפתאום זה היכה בי - איזה אומץ זה היה לחזור לקיבוץ!, עשיתי את זה בשביל הבת שלי ,כדי שתהנה מהדברים הטובים שחוויתי פה - הירוק מסביב, המרחבים, הטיולים בטבע, החיבור לטבע ולחי.
אני אמיצה. וזה נכון ואמיתי ולא מרגיש כמו מסכה. ואני מאמצת את זה ולוקחת את זה כתכונה שמתארת אותי, את האני האמיתי.
חילזון - קשה לי להחליט שאני שווה ובעלת ביטחון ופשוט להיות כזו, כי זה מרגיש לי כמו זיוף.
אבל כשאני אזהה תכונות כאלו בי, אני אאמץ אותן , בלי ללכת למקום של - רגע אולי אני לא באמת כזו?.

שחף - אני קוראת בדף פוסט טראומה קיבוצית ומצליחה קצת להבין איך לגשת לילדה שבי,איך למצוא אותה ולאשר אותה .איך לומר
הנה הילדה שהייתי פעם מרגישה שוב לא שייכת, תקועה וחסרת ערך, ואני, מתוך הזקיפות שלי, מזהה אותה ומזדהה איתה בחמלה, ומתוך הזקיפות שלי אני יודעת כמה היה לה קשה, ואני יכולה לנחם אותה.
תודה

תמרול
להביט בילדה הלא נראית הזאת, ולראות איך היא אנושית כל כך, ושיש לה מקום בעולם הזה. לגמרי.
כן,בדיוק!

עלה בי זכרון שנתן לי תחושה טובה עם הילדה שהייתי, ש"החזרתי מלחמה":
כיתה ה' , בהקמה הולכת לבתי ילדים לגנוב שוקולד ובמבה. מתחבאת בין השיחים לאכול את השוקולד שלי, רואה את ההורים שלי מחפשים אותי , קוראים לחברים נוספים שיעזרו, נכנסים לבהלה.
ואני במחבוא שלי. מתוק לי בפה מהשוקולד. ומתוק לי בפנים מתחושה של שליטה. אני לא אצא -שיחפשו...

עד היום אימצתי את התוית שנתנו לי - רעה - כי הייתי גונבת . ועכשיו זה מרגיש לי כמו שעשוע של ילדים, משובת נעורים בסה"כ.
ממש לא רעה!

[האני_הזקופה*]

וואו, עברו שנתיים...
עשיתי דרך ארוכה, למדתי, ועדיין לומדת , לאהוב עת עצמי, ככה בדיוק כמו שאני!
מסוגלת לחייך אל עצמי במראה ולהגיד לדמות במראה שהיא מקסימה ונהדרת.
מרגישה יותר זקופה ליותר ניראית. גדלתי. למדתי לא להתכווץ ולהעלם. יש בי ערך ויש לי את המקום שלי בעולם הזה.
עכשיו עסוקה בלהמציא לי את העסק שמתאים לי... מדייקת חלומות.
תודה לכן שהייתם פה בשבילי !

[אל_הלב*]

איזה יופי לשמוע שאת זקופה ובאהבה עצמית, מגיע לך.
מצטרפת לנאמר שאת מאוד מאוד אמיצה.
כבץ קיבוץ לשעבר, גם בעד מיליון דולר לא חוזאףרת לגור בקיבוץ שלי.
אומנם יש המון זכרונות ילדות טובים וגעגועים רבים לנוף ילדותי, אך המשקעים והטראומות הרגשיות מכריעות את הכף.
אשרייך שאת מצליחה לחזור לשם ולהזדקף.